אוכלים, בכדי שיהיה כח לעבודה, ועובדים, בכדי שיהיה מה לאכול. אוכלים, שיהיה כח לעבוד. וחוזר חלילה.
ויש להבין, מה הוא העיקר ומה הטפל. זה פשוט, אם שואלים את האדם על מה משתיהן אתה רוצה לוותר, היינו רוצים לתת לך דבר אחד משתיהן, ולא שאתה כורך אחד בשני. בודאי שיגיד שהוא מוותר על העבודה ולא על אכילה, כי באכילה, הוא מוצא טעם טוב, מה שאין כן בעבודה הוא מרגיש טעם רע. לכן אם יש ביכולתו לוותר על פעולה אחת, היה מוותר על עבודה והיה בוחר באכילה.
ויש לפעמים אנשים, שאין להם טעם באכילה, וכל מה שאוכלים הוא מטעם הכרח, שאחרת לא היה להם קיום לגוף ולא יוכלו לעבוד. ובשביל מה הם צריכים לעבוד. היות שיש להם סיפוק בעבודה, כי בעבודה הם מרגישים טעם, שרואים שעושים משהו. מה שאין כן באכילה אין להם טעם. וזהו מסיבת מחלה או מחמת זקנה, כמו שאמרו חז"ל "ולא בסבא טעמא".
כמו כן בעבודת ה', "אכילה" נקרא תורה. ויש שאוכלים בכדי שיהיה להם אחר כך כח לעבוד, ועובדים בכדי שיוכלו לאכול. היינו שיטעמו טעם בתורה. ואם הם רואים, שעוד אין להם הבנה בתורה, אז הם צריכים ללמוד תורה בתור סגולה. היינו על ידי כח התורה שיהיה להם כח לעבוד, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא,שהוא אוכל מן התורה, בכדי שיהיה לו כח לעבוד. לפי זה אחר כך עובד,בכדי שיזכה לאכילה, היינו להבין את התורה בבחינת טעמי תורה. ואם עדיין לא מוצא בה טעם, אז הוא לומד תורה בכדי שיוכל לעבוד. נמצא שהתורה היא רק אמצעי שיוכל לעבוד, ואילו עבודה היא העיקר. ויש לפעמים שהתורה היא עצם, היינו כשזוכה לטעמי התורה.