בקבלות האדם יש להבחין ז' אופנים, שבכל אופן יש תנאים מיוחדים:
א) המקבל צדקה,
ב) המקבל מתנה,
ג) המקבל על ידי קנין כסף,
ד) המקבל על ידי חלופין,
ה) המקבל שכר עבור העבודה,
ו) המקבל בחזרה חוב,
ז) המקבל הלואה.
בהמקבל חוב, יש להבחין לאו דווקא בחוב המגיע לו על ידי מלוה, אלא גם על ידי היזק, שהמזיק מחויב לשלם להניזק, במה שהזיק לו. ובקנין, יש להבחין שמקבל החפץ תמורת כסף או תמורת חלופין, מה שאין כן בצדקה ובמתנה אין שום תמורה.
הגרעון בצדקה שהאדם מתבייש בעת קבלתה, והיה שמח אם לא היה צריך לקבל את הצדקה. מכל מקום הוא עומד על המקח. מה שאין כן במתנה הוא שמח בעת קבלתה, אבל יש גרעון שאין אדם עומד על המקח, לומר, תן לי מתנה יותר גדולה. כי בדרך כלל מתנה מודדים, וגם כן גדלות המתנה, היא בשיעור גדלותו של הנותן. מה שאין כן בצדקה, המדידה היא בגדלותו של החפץ, ואין לו שייכות לגדלותו של הנותן.
ובהמקבל חובו, אין לו שום חשבון עם הנותן וגם לא עם החפץ, אלא אם הוא מחזיר לו חובו בלי שום רווחים, הוא שבע רצון. אחרת, כלומר אם יש לו משהו יותר משנתן לו, כבר נקרא ריבית שהוא אסור מן התורה.
ובהמקבל חלופין - יכול שאין הב' דברים שוים במחירם בשוק, אבל אם לאחד חסר מה שיש לשני, וכמו כן לשני חסר מה שיש לראשון, כבר לא אמרינן שאחד רימה את השני, היות שהנחיצות שבהדבר קובעת ולא ערך החפץ. כי יכול להיות שערך חפץ בשוקזול, אבל הוא נחוץ לזה, אז הוא מסכים בכל הלב שיתן לו, מסיבת נחיצות הבעליםלחפץ. כלומר שהנחיצות נכנסת בחשיבות החפץ.
קנין על ידי חלופין, כמו שכתב ר' יצחק מברדיטשוב, שנותן להבורא עוונות, חטאים ופשעים, ותמורת זה הוא יתן לו סליחה, מחילה וכפרה, שזהו כלי ואור, כיון שאי אפשר להיות סליחה אם אין עוון.
אדם המקבל חפץ או כסף, יש להבחין אם נהנה מהקבלה, כלומר שהוא היה יותר שבע רצון אם לא היה צריך לקבל. וזה שייך לומר בהמקבל צדקה, או מקבל הלואה. מה שאין כן בקבלת מתנה או בהחזרת חוב, או שכר עבודה או בקבלה על דרך הקניה.
ובחלופין אפשר לומר, שהיה יותר שבע רצון שלא היה צריך לחלופין, אלא שהיה לו הכל אצלו, ולא היה נצרך לחבירו, שנתן לו את הדבר תמורת חלופין.
וכמו כן יש להבחין בקבלת אדם, ולא בקבלת חפץ של האדם, היינו קבלת אורחים, קבלת פני אדם, קבלת חכם.
בקבלת חכם, אדם נהנה. בקבלת אורחים כבר יש לאדם יגיעה, היות שצריך לשמשם, ועושה זה רק מטעם מצוה, וכמו כן "הוי מקבל כל אדם בסברפנים יפות", גם אין הגוף נהנה מזה תמיד. כי יש לפעמים שבא אליו אדם והוא לא יכול לסבול אותו, ומכל מקום הוא מחויב לקבל אותו בסבר פנים יפות.
בעבודה, אמונה נקרא צדקה. והאדם היה שבע רצון אם היתה לו ידיעה. מתנה נקרא תורה, הנקרא ידיעה, מזה האדם נהנה. אבל אין לבקש מתנה, כי למי שאוהבים נותנים מתנות. לכן לאחר האמונה שהאדם נעשה אוהב ה', הוא מקבל מה' את התורה, הנקראת מתנה.
גם התורה נקרא קנין, כי זה תשלום עבור היגיעה, כמו שכתוב "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו:). היגיעה היתה בזה שהיה רוצה רק להשפיע בבחינת אמונה, ועל ידי זה מצא אחר כך את המתנה. כי היגיעה שהוא נותן עבור קנין התורה, זה כמו כסף שמשלמים עבור איזה דבר, שנקנה על ידי קנין כסף.