158. לפום צערא אגרא

על ידי תורה ומצוות שאדם עושה, הן מביאות עליו מחשבה ורצון, שירצה לטהר עצמו. וזה נקרא "הבא לטהר". זהו הזמן שהוא משקיע כוחות, בכדי לטהר עצמו מאהבה עצמית. ואז הוא בא לידי צער ומכאוב מזה שלא יכול לבוא לידי טהרה, אלא להיפך. כי כל פעם הוא רואה יותר את האמת, איך הוא שקוע באהבה עצמית, ואין הוא רואה באופק שום מציאות, שיכולה להוציאו מזה. ואז כשהוא מצטער על זה, הוא מקבל צורך לעזרת ה', שיעזור לו. ואז בא הסיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת קד.). וזה נבחן לאור כולו.

ואז אומרים "לפום צערא אגרא", כלומר על מה שהוא מצטער שאין לו, את זה הוא יכול להשיג עבור הצער שלו. כדוגמא אדם מצטער שאין לו כבוד, אז הצער שלו מחייב אותו לעשות מעשים שכן יכבדוהו, וכדומה. לכן כשהאדם מצטער, על מה שאינו יכול לטהר עצמו מכלי קבלה, אם כן מה יהיה השכר, שכן יהיה לו הכח לטהר עצמו מכלי קבלה. נמצא "לפום צערא אגרא", היינו על איזה חומר שהוא מצטער, על החומר הזה הוא מקבל מילוי.

העולה מכל האמור:השאלה היתה איך מותר לקבל שכר. תשובה, כל האיסור מקבלת השכר הוא שיהיה מקבל, אבל כאן אדרבא, הוא רוצה שכר שיוכל להשפיע, וזה בודאי מותר. נמצא אין אור בלי כלי, אם כן בלי צער אי אפשר להמשיך רחמים.

"לפום צערא אגרא", היינו על מה שהוא מצטער הוא מקבל שכר. ולא שהוא מצטער על כסף ונותנים לו כבוד. ושכר שיוכל להשפיע זה מותר, משום שזוהי מטרת העבודה.

חזרה לראש הדף