האדם מקבל הנאה מג' כלים הנקראים עתיד, הווה ועבר.
הנאה הכי גדולה היא מהעתיד. לדוגמא, כשהאדם חושב שיזמינו אותו לאיזו חתונה או סעודה חשובה, שהגם שבעירו ישנם אנשים רבים, אבל לסעודה זו הזמינו רק כמה אנשים חשובים, והוא אחד מהם. והסעודה והחתונה יהיה בעוד זמן מסויים, אבל הוא כבר נהנה מהעתיד. על דרך שאמרו "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט.), היות שיש לו זמן רב להנות מהעתיד.
ב) ההוה, כשהוא נמצא בסעודה ומסתכל שרק אנשים חשובים נמצאים, אזי הוא נהנה.
ג) לאחר כמה זמן, כשהוא זוכר איך שכיבדוהו בסעודה, הוא גם כן מתמלא הנאה.
האדם צריך לצייר לעצמו, שתהיה לו אסיפת חברים, וצריך לעשות מעשים ומחשבות איך להחשיב את המסיבה. ובשיעור שעושה הכנות להחשיב את המסיבה, הוא יכול אחר כך להנות בהווה, היינו בעת המסיבה. ובשיעור שהוא נהנה מההווה, הוא יכול אחר כך להנות מהעבר. שכל זמן שהוא זוכר את ההנאה, שהיתה לו במסיבה, הוא מרגיש הנאה עכשיו.
נמצא, שאחד תלוי בהשני, שהעתיד תלוי בחשיבות המקיף, שמקיף נקרא שעתיד לבוא, ובהווה, נקרא בחינת פנימי. והעבר נקרא רשימות, כלומר לפי שיעור התענוג שהיה לו, בשיעור זה נשאר לו רשימות. וזה נקרא שנשאר רשימות להחיות הכלים, כלומר לפי הרשימות שנשאר בו מהתענוג, הרשימות האלו מחיות את האדם.