מוצש"ק ראה תשל"ז
"עשר תעשר", ודרשו, "עשר, בשביל שתתעשר". ולכאורה, איך דרשו חז"ל צווי הפסוק על שלא לשמה, היינו שהכוונה, שהוא יתן צדקה, כדי שיתעשר. ויש לומר על דרך שאמרו, "נעשה ונשמע". שהכוונה, שעל ידי המעשה הם יגיעו לבחינת נשמע, שהמעשה פועלת על הכוונה.
נמצא, שהאדם, בזמן נתינת המעשר, היינו מעשה של נתינה, יכוון "בשביל שתתעשר", היינו שיזכה לבחינת רצון וחשק ליתן, היינו כמו שהמעשה הוא נתינה ולא קבלה, כמו כן יזכה שגם המחשבה והכוונה שלו יהיה רק לתת ולא לקבל שום תמורה חזרה.
ועוד יש לומר "עשר תעשר", היינו "עשר" על המעשה, באם שיעשה מעשה של נתינה, "תעשר", אז יזכה שגם הכוונה יהיה בחינת נתינה ולא קבלה. ומה יהיה אחר כך "בשביל שתתעשר", כי אי אפשר לקבל הטוב והעונג, הנקרא עשירות מה' מטרם שיהיה לו השתוות הצורה. ואז, כשיזכה, שגם הכוונה יהיה בעל מנת להשפיע, אז יזכה לקבל את העשירות, הנקרא "שתתעשר".