איפה שהאדם מבטל את עצמו, שם הבורא יכול להיות מורגש, שם הוא נמצא. באותם הכלים, באותם הרגשות שאדם מפנה לבורא, שם הבורא יכול לשרות.
מהן מצוות קלות?
"מצוות קלות" הן כמו "ואהבת לרעך כמוך". "קלות" לא במובן שהן קלות לביצוע, אלא במובן שאנחנו לא קולטים אותן. הן לא נקלטות בנו, נדמה לנו שהן לא כל כך חשובות. נראה לאדם שלא נורא, זה איכשהו יסתדר, יהיה בסדר, והוא בורח מהן. לאחר זמן רב, לאחר לחץ גדול והצטברות של הרבה סיבות, הוא חוזר אליהן. אז הן מתחילות להיות מצוות חשובות. כי הוא רואה שבלתי אפשרי אחרת.
החשיבות שלהן מתבהרת מתוך כך, שאדם מתוך ניסיונו לאט לאט רואה, ששום דבר לא עוזר לו, וחוזר לעצה הראשונה של בעל הסולם במאמר "החרות", שאדם יכול לבחור רק סביבה, רק על ידה הוא יכול להשתנות.
אבל אנשים עושים אלף ואחד דברים, במשך הרבה שנים, מקווים להשתנות בעזרת כל מיני אמצעים אחרים, ואחר כך לאט לאט, באין ברירה, חוזרים למה שצריך. זה נקרא "מצווה קלה", מרגישים שהיא קלה. חושבים שהיא תתקיים מעצמה, שלא נורא, יש דברים יותר חשובים בדרך. לא איכפת לאדם להתייגע במשהו יותר קשה, אבל שיהיה יותר רחוק מהתוכן של "ואהבת לרעך כמוך" או מהתקשרות דרך החברים לבורא.
זאת אומרת, אנחנו משתדלים כל פעם לתת הגדרות משלנו לרוחניות, מה זה רוחניות, מי זה הבורא, מה העבודה שלנו, מה המטרה שלנו. אנחנו כל פעם מחליפים קצת את ההגדרה האמיתית להגדרה אחרת שאפשר לחיות איתה, שיותר נוח איתה. "בורא" הוא עבורנו כוח שעוזר, דבר שטוב לאחוז בו, כך סתם, בלי שום הגדרה יותר מדויקת.
אבל אם נותנים הגדרה יותר מדויקת, בורא הוא כוח המשפיע, והוא משפיע רק במידה שאני משפיע, ומתקשר אלי רק במידה שאני מוכן לוותר על עצמי וכן הלאה. אחרת הוא מבודד ומנותק ממני ונראה כאכזרי וממש ההפך ממני, כדבר הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת כנגד התכונות הנוכחיות שלי. ואנשים לא רוצים לפרש כך ומפרשים בכל זאת אחרת. הם אפילו לא יכולים לקבל, שאם הבורא שולט בכל המציאות, אז גם הרע בא ממנו, הם לא מפרשים את הבורא בצורה נכונה.
זה המקור לתסבוכת של האדם, שלא בדיוק חושב על שינויים, אלא על כל מיני דברים אחרים. כאילו אפשר גם בדרך אחרת לבצע את התיקון, את ההליכה, את השגת המטרה.
איך אדם יכול להתקדם לקראת השפעה אם הוא לא רוצה להשפיע?
אדם יכול להתקדם לקראת השפעה, אפילו שהוא יודע שהוא לא רוצה בזה, בכל מיני דרכים עקיפות. חברה זו דרך עקיפה. אם משפיעים לחבר מטעם גאווה, מטעם שליטה, ואומרים לו, שצריך להתקדם, שיש מטרה, שהבורא חשוב, וכדומה, לחבר אני יכול להגיד, ולעצמי לא. אבל אחר כך כשהחבר אומר לי, אני בצורה כלשהי מקבל את זה. זאת דרך עקיפה ולא דרך ישירה.
זה מה שבעל הסולם אומר לגבי בחירה חופשית. הוא לא אומר שבחירה חופשית היא לבחור בבורא. אלא, לבחור בחברה, שתגיד לאדם, שכדאי לו לבחור בבורא. את זה האדם יכול לשמוע. לא חשוב אם הוא רוצה או לא רוצה, אפילו שלא רוצה, ישמע. פרסום! כמו בכל דבר ששומעים בחוץ. נותנים לאדם רק חור אחד, שדרכו הרעיון הזה יכול לחדור ולחלחל לתוכו: מהסביבה. זה הכל.
ואם האדם מתוך עצמו מחשיב את הבורא?
הבורא לא יכול להיות חשוב, והמטרה לא יכולה להיות חשובה, כשהאדם מפרש אותם לא נכון. כאשר מגדירים בדיוק מהי המטרה ומהו הבורא, רואים שהדברים האלה הם "קלים", שבכלל לא רוצים אותם.
אם אין רצון להשפיע למה בכל זאת באים ללמוד על השפעה?
מלכתחילה האדם בא ללמוד בקבוצה שעוסקת ברוחניות, בגלל שרע לו והוא מחפש כל מיני דברים. לא רע לו כי חסר לו משהו, בעיני אחרים אולי לא חסר לו כלום, אלא למרות זאת משהו חסר, בגלל זה הוא בא לשמוע שיעור. וכשהוא בא לשיעור, הוא חושב שיקבל משהו, ובמקום זה אומרים לו שצריך לתת.
למה בכל זאת נשארים?
אדם נמצא בקבוצה כדי לא לקבל יותר מכות. יש לו פחד, שאם הוא יעזוב את זה, הוא יקבל מכות לפחות כמו קודם. זה נקרא "לא לשמה". נמצאים בקבוצה מהסיבה הזאת. "מכות" יכולות להיות מכות פנימיות, נפשיות: חוסר תשוקה, חוסר אונים, חוסר תשובה לגבי החיים, משהו שבלעדיו כל היתר, אפילו שיהיה מלא תענוגים, אבל רואים את סוף התענוג, אז התענוג עצמו כבר לא שווה.
מהו המקום שצריך לפנות אותו כדי שישרה שם הבורא?
יש רק מקום אחד, שנקרא "מלכות", שזה הרצון לקבל. האדם בעצמו צריך להחליט, אם הרצון לקבל הזה יהיה מלא ב"האני" או בבורא. מה זה מלא ב"האני" או בבורא? על מי אני דואג, על עצמי או על הבורא.
הכלים נשארים אותם כלים. על מי אני דואג בשימוש בכלים האלה, זה נקרא "לפנות מקום". האדם יכול לעבוד עם כל השכל וכל הלב, עם כל היכולת וכל התכונות, בשירות "האני", ועם אותם כלים, השכל והלב והיכולת, אין לו אחרים, הוא עובד כדי לשרת את הבורא. זה נקרא לפנות מקום.
האם מפנים מקום בפעם אחת, או שזה בא והולך?
בא לפרקים והולך. ושוב בא יותר והולך. וכך עד שמתבאר יותר, עד שאדם משתדל להיות בזה כמה שיותר.