אברהם אבינו הוא חוקר הטבע הראשון. המדרש מספר, שבעקבות זה שאברהם התבונן בגרמי השמיים, בכוכבים, בירח, בשמש, בכדור הארץ, בטבע על פני כדור הארץ, ובבני האדם שעל כדור הארץ והחל לתהות מה הם החיים ובשביל מה הוא חי, הוא הגיע למסקנה שלכל תופעות הטבע, לכל הפעולות בטבע ומסביבנו, יש סיבה ותכלית.
והמדרש מוסיף, שאז התגלה לו הכוח העליון ואמר לו: "אמר" הכוונה שאברהם הרגיש, גילה: "יש סיבה לקיומו של היקום, ולקיומך שלך, ולקיומה של האנושות. התכלית היא להגיע להיות כמו הכוח העליון עצמו. לחזור אלי, להגיע לדרגתי. זו מטרת האדם".
כשאברהם שאל איך עושים את זה, התגלה לו שהדרך אפשרית רק אם האדם עובר שלבים של התפתחות: מתוך זה שלא מבין בשביל מה הוא חי, מתחילה בו השאלה בשביל מה אני חי, "מה טעם בחיינו?" כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ממנה מתחילים, כמו שאברהם התחיל.
ההתפתחות היא בזה שאדם קודם כל צריך להכיר את הטבע שלו. איך הוא מורכב, איך הוא חושב, איך הוא מחליט, איך הגוף שלו פועל: הכוונה לא לגוף הבהמי אלא לגוף הפנימי, הרצוני, "האני" שבו. וביחד עם ההתפתחות הזאת, שלומד על הגוף שלו, הוא גם לומד על הטבע כנגדו, שיש טבע אחר במקביל.
והטבע הזה הוא באמת מנוגד לטבע שלו. כל התכונות, המחשבות והרצונות הפוכים. מה זאת אומרת "הפוכים"? אם הטבע שנולדים איתו, שבו כל העולם הזה קיים, הוא טבע שכוונתו למלא את עצמו, אז העולם העליון נקרא "עולם הפוך", כי שם הטבע הוא למלא את האחרים, אלה שמחוץ לכלי ולרצונות של עצמי.
לא מובן לנו לשם מה טבע כזה קיים, אבל כאשר נמצאים בטבע ההפוך הזה, נפתחים לעולם אחר, לקליטת חיים ומודעות אחרים לגמרי. כל המטרה של העולם הזה, ושל האדם בתוכו, היא לעבור לטבע האחר.
למה היא מטרה גם של העולם הזה? כמו שבעל הסולם כותב בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה": אין שום חשבון עם דומם, צומח וחי שבעולם הזה, אלא כל החשבון הוא עם האדם. כאשר האדם עולה, עולים יחד איתו כל שאר חלקי הבריאה שבעולם הזה. זאת אומרת, עד כמה שזה נשמע מוזר, החוקיות של הטבע משתנה גם בדרגות יותר נמוכות מהאדם.
הדרך שהאדם עובר מרגע שהוא מתחיל לשאול ועד שהוא בא לפקיחת עיניים, זאת אומרת, עד שנפתח לו הטבע השני, היא "דרך מצרים". מה זה "מצרים"? האדם מתחיל לגלות את הטבע שלו, שהוא רע, ולהבין שזה לרעתו להישאר בטבע הזה. הטבע הזה נקרא "לא לשמה". חישוב מידת התענוג שיקבל בגוף שלו, במחשבות שלו, ברצונות שלו, הוא חשבון רק עם עצמו, וזה מה שמגביל את האדם ולא נותן לו לחיות בצורה נצחית ומושלמת.
הטבע השני נרכש רק באמצעות "הכרת הרע". יחד עם חקירת הטבע של עצמו מתגלה במקביל הטבע השני, שאז האדם רואה עד כמה הם טוב ורע, זה כנגד זה, עד כדי כך שהוא מחליט שאין שום כדאיות להישאר בטבע הזה, וטוב ונחוץ לו בצורה ממש החלטית לעבור לטבע השני.
כשאדם עושה את ההחלטה הזאת, והוא רק יכול לעשות החלטה, כי כוח לעבור לטבע השני אין לו, הוא מבקש מלמעלה, מהכוח העליון, מהטבע השני, שהוא יותר גבוה מהטבע דעולם הזה, שיעזור לו. זאת אומרת, האדם פונה לכוח העליון, למה שנקרא "בורא", וכך הוא זוכה שהתכונות שלו מתחילות לאט לאט להשתפר.
מה פירוש לאט לאט? התכונות משתפרות באופן הדרגתי, זאת אומרת, כל מה שיש בפנימיות של האדם, תכונות, מחשבות, רצונות, משתנה בבת אחת, אבל באחוז אחד, בשני אחוזים, בשלושה, וכך הלאה, עד שהאדם זוכה לרכוש את כל הטבע השני, מצב שנקרא להגיע לגמר תיקון התכונות, ל"נשמה" שלו, לתכלית. משהגיע לתכלית, האדם רוכש נצחיות גמורה, שלמות, ונמצא בדרגת הכוח העליון, שזה נקרא "רכישת ארץ ישראל".
אי אפשר להגיע ל"ירושת הארץ" בלי לעבור את כל התהליך שעבר אברהם עם בניו ונכדיו, וכל מה שיצא ממנו, כל עם ישראל, שהם יוצאי חלציו של אדם אחד שהתחיל לחקור את פישרו של הכוח העליון ואת הדרך להגיע אליו. אי אפשר אחרת לעבור אלא דרך "מצרים", דרך בלבולים, כישלונות, מכות, "פרעה" וכו'.
זה מה שלומדי הקבלה משתדלים לעשות על עצמם. ומי שעובר את הדרך לפי המאמר הזה: "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה", שהוא מעין סיכום, הוא רואה שעובר נכון.
איך אדם מאבד מדרגות רוחניות - האם בין המדרגות הוא נופל למצבים שלגמרי נאבד לו הכל?
מה שהאדם מאבד נאבד מהרגשתו באותו רגע. כשאדם מקבל איזו ידיעה יפה על משהו או ההפך: כשהוא שוכח מה חשב לפני רגע, השיכחה היא רגעית, מפני שמשהו יותר גדול מכסה משהו יותר קטן. אבל שום דבר לא נאבד. תחושת האובדן או השיכחה היא תוצאה של אותו רגע.
וכך לגבי ההיסטוריה שלנו וכל מה שעברנו בגלגולים הקודמים, שום דבר לא נעלם. הכל מצטבר, ועל בסיס זה אנחנו יושבים היום ולומדים וממשיכים לעלות מעלה מעלה: מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, זה הכלל. אבל בזמן שאדם עובר את כל המאורעות הפנימיים הללו, קורים לו דברים שמשכיחים ממנו את מה שהשיג, פתאום נעלם לו השכל, הוא נקלע לדרך ללא מוצא, ללא תקווה, הכל נראה לו סתום וכו'.
אבל אדם שמרגיש את הדברים האלה יחד עם הביקורת של השכל, הם לא נראים לו כל כך רעים, הם נראים לו תכליתיים, עכשיו עליו לעבור תקופה רעה, שיש לה ודאי תכלית. כמו סטודנט שמתחיל ללמוד באוניברסיטה, הוא יודע שאלה חיים לא קלים, שעליו לעבוד קשה, אבל המאמץ כדאי כי אחר כך הוא יהיה מישהו. הוא חישב את חשבון הכדאיות, המטרה שהציב לעצמו ממתיקה את היגיעה והייסורים שבדרך.
המצב הזה לא נקרא "הכרת הרע". כי כשאדם ממתיק את המצב שלו על ידי מחשבה על עתיד טוב הוא לא מרגיש אותו כרע. אדם מרגיש אותו כרע רק כשמוחקים ממנו את העתיד. וזה הקושי שיש בעבודה הרוחנית.
אדם בא ומתחיל ללמוד, הוא בטוח בעצמו, יש לו שכל, יש לו כוח, הוא מחליט וכו'. לאחר כמה חודשים הוא פתאום מתחיל להרגיש מעין חללים פנימיים, אין לו כלום, אין לו תקווה, אין לו שום דבר, חושך לו בעיניים, הכל נעלם, הכל נאבד, הוא נעשה חלש, מבולבל. החיים האלה לא שווים כלום, והרוחניות בכלל לא נמצאת.
אדם שמרגיש רק את המצב הזה, מזדעזע ממנו וקובע שהוא רע, הוא שקוע בו, וחוץ ממנו אין שום דבר. אבל אם יחד עם המצב הזה יש לו הכרה ש"אני עובר את זה כדי...", זאת אומרת, כאילו שני הדברים האלה "אני" ו"עובר" הוא מבקר את עצמו מצד השכל - אז זה כבר לא רע. אז אדם יודע ש"אני חייב לעבור את זה, אני גיבור, ואני עובר, ואחר כך אני אזכה".
הקושי בדרך הוא, שעוברים מצבים גם רעים וגם טובים, וכדי להרגיש מצב צריכים לאבד את השכל ולהישאר רק עם הרגשה, וזה קשה לאדם. כי לאדם חשוב להיות בשליטה, להרגיש שהוא מחליט והוא מנהיג את העולם. יש לו איזו מין הרגשת "האני".
כשמנטרלים את השכל ונותנים מקום רק להרגשה, "האני" נעלם, נשאר רק הרצון לקבל, הרצון ליהנות, ללא מוח, ללא שכל, שמרגיש עכשיו ייסורים, וזה מאוד קשה. אז האדם נתון רק בידי הכוח העליון, ובאמת מרגיש שאין לו שום אפשרות לשנות משהו, לקבוע במשהו לגבי מצבו.
מי שבכל זאת יוצא מהמצב הזה של הירידה ועובר הלאה, ונכנס עוד יותר למצבים כאלו, ועובר עוד יותר הלאה, מגיע למצב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שכבר רואה, שאין לו שום אפשרות לקבוע משהו במצבו. ולאחר הצטברות של מצבים כאלו, האדם זוכה להכיר שהטבע שלו הוא רע, ואז הוא יוצא ממנו.
זה ההבדל בין אלו שנשארים בדרך לרוחניות ולומדים ועוברים ל"ארץ ישראל", זוכים ל"ירושת הארץ", לבין אלו שנשארים במצרים במשך גלגולים רבים, עד בוא היום, בעוד מאתיים או שלוש מאות שנה, שגם להם ימאס מהמצב הזה.
מה הם הייסורים הקשים שאדם עובר בחיים?
אדם שמתייסר אבל הוא לא יודע מה התכלית של ייסוריו והוא לא קושר אותם עם ההתפתחות הרוחנית שלו, אלה עדיין ייסורים בהמיים. לא שאין בהם תועלת, בכל דבר יש תועלת, ובכל דבר יש מטרתיות, אבל הייסורים האלה הם עדיין לפני הכניסה למצרים. לפני שבע שנות הרעב במצרים. בהתפתחות האדם יש שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, ואחר כך פרעה, וכו'.
כולנו סבלנו הרבה בגלגולים הקודמים, ובכלל האנושות כולה סובלת. החיים שלנו הם בסך הכל בריחה מסבל, כל אחד כמה שמצליח לברוח מזה. ובכל זאת אלה ייסורים בהמיים או אנושיים, אבל לא ייסורים רוחניים, שעל פניהם האדם מגיע להכרת הרע ויוצא מעבר למחסום.
מאיפה מגיע לאדם הכוח לרצות?
התפתחות האדם באה על ידי המאור שמאיר אלינו, שנקרא "אור מקיף": "המאור המחזיר למוטב". אין לנו שום אפשרות אחרת להתפתח. ובכלל ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות" לומדים שיש אור ויש כלי, ובכוח האור שמאיר על הכלי תלויה כל התפתחות הכלי. כל מה שהכלי עובר ומרגיש ובאיזה קצב זה עובר, הכל תלוי באור.
אז מה שאדם יכול לעשות, ההשתתפות שלו וההתערבות שלו בתהליך הם רק עד כמה הוא יכול להוסיף למשוך את האור על עצמו, שיאיר יותר מהר, יותר חזק, שיעשה בו שינויים יותר תכופים. האדם יכול לשנות רק לגבי הקצב ולא לגבי התהליך עצמו. התהליך עצמו חייב להיות כמו שהוא נקבע. הוא תלוי במצב הסופי ובמצב ההתחלתי של כל אחד, והדרך נקבעת לפי שני הקצוות האלו.
זאת אומרת, האדם עצמו לא יכול לעשות שינויים אחרים, כך הוא בנוי, יש לו מבנה מיוחד, ועם המבנה הזה של תכונות, רצונות, מחשבות, "האני" הזה שלו מחויב לעבור לאט לאט תיקון. את שלבי התיקון האדם לא יכול לשנות, אלא רק את הקצב. וכשאדם משנה את הקצב, הוא משנה את ההרגשה שלו מרעה לטובה, אפילו בזמן התיקונים.
אבל האדם בכל זאת צריך להרגיש את המצבים שהוא עובר, המצבים של הטבע שבו הוא נמצא. הוא חייב כל פעם להרגיש אותו. לכן עד שעוברים את המחסום מרגישים מצבים רעים. רק אפשר לקצר אותם, במקום מאה שנה לעבור אותם תוך כמה חודשים.
מה האדם צריך לעשות כשנעלם לו הרצון?
האינטנסיביות של האור, הכוח של האור שמשפיע על האדם, הוא קבוע. כך זה לגבי כל באי העולם הזה, לכל אחד יש הארה קבועה מלמעלה, שמקדמת גם אותו וגם את האנושות. את האנושות היא מקדמת מבחינה טכנולוגית, מבחינה פנימית, מחשבתית, רצונית, תרבותית. הכל מתפתח בגלל שהרצון לקבל כל הזמן גדל. וכשהאור מאיר יותר, אז הרצון לקבל גדל יותר. זו ההשגחה הכללית על כל העולם.
כשאדם רוצה לצאת מזה ולעלות על פס אחר לגמרי של התפתחות ההשגחה הכללית, עליו להוסיף מהרצון שלו, בעצמו, כדי שיבוא אליו יותר אור. אבל אם הוא מתחיל ללמוד, בהתחלה הרצון שלו גדול מאוד, הוא לומד ורוצה להגיע כבר למשהו, ואחר כך הוא רואה שהרצון הזה נעלם. מה עליו לעשות?
דווקא כשהרצון להתפתחות נעלם, האדם יכול לקבוע שהוא בעצמו רוצה, שהוא מזמין את האור. בהתחלה נותנים לאדם התעוררות מלמעלה שלא תלויה בו. הוא פתאום מתעורר. זה לא הוא עצמו, אלא קודם היה האור שהאיר עליו, ואז האדם נמשך אליו. ההתעוררות הזאת היא לא על חשבון האדם, זה לא נקרא שאדם מקדם את עצמו, אלא קידמו אותו מלמעלה. מלמעלה בחרו בו כדי לקדם אותו. נתנו לו התעוררות, שהיא בכלל לא על חשבונו. הוא אמנם מתקדם, מתקדם יותר מכל העולם, אבל עדיין על חשבון העליון.
מלמעלה נותנים לאדם התעוררות פעם אחת, אולי עוד פעם פעמיים, ואחר כך עוזבים. יש מספר התעוררויות שנותנים לאדם מלמעלה. אם הוא לא ממשיך, ולא הולך, ולא עושה מה שצריך, עוזבים אותו. אז שוב צריכים לקדם אותו יחד עם כולם, בהתקדמות הכללית. ואחר כך אחרי אולי עוד גלגול או שניים או מי יודע כמה, שוב יתנו לו התעוררות ושוב יהיה עליו לעבור את אותו הדבר.
זאת אומרת, קביעת הרצון של האדם שהוא רוצה בהתקדמות, היא דווקא במצב שאין לו רצון לזה. אדם שעוסק בלימוד קבלה, אם הוא פתאום לא רוצה, זה סימן שמלמעלה עזבו אותו, וכעת עליו לבקש לבד.
אם לאדם אין שום כוח, מאיפה ישיג כוחות לבקש?
לאדם אין שום כוח. זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". מאיפה ישיג כוחות? "להשיג כוחות" זה נקרא להשיג רצון. אבל להשיג רצון למשוך, לבקש, להתעניין, שהאור יבוא ויתקן אותו, אין לו רצון. מה הוא יעשה? הוא לא בורא שיכול לברוא רצון והוא לא אור שעל ידי המאור מעורר רצון, אין לו תרופה שאפשר לעורר בה רצון, כמו שמעוררים תיאבון על ידי מלוח, מר, חמוץ. אם אור לא מאיר, אין לו רצון. הוא לגמרי תלוי באור.
אין לאדם שום יציאה מהמצב הזה, מצבו ממש אנוש. אבל יש לאדם בחירה חופשית אחת, שבגללה התרחש תהליך מאוד מיוחד במבנה של כל הנשמות. המבנה של הכלי הכללי, הנשמה העליונה, נברא שברא הבורא, התחלק לאלפי חלקים. ואף חלק ממנה, שהוא כל אחד מאיתנו, לא מסוגל לעלות לבדו למעלה, כמו שהנשמה הכללית לא מסוגלת לעלות למעלה, אלא רק אם אחרי ההתחלקות שלנו אחד מהשני, נקבל אחד מהשני התעוררות ואז יהיה לנו יחד כוח לעלות.
לכן סביב האדם יש עולם מלא. יש המון אנשים, גם כאלה שמתעוררים לאותה המטרה. הוא חייב לחפש את האנשים האלה, לארגן את עצמו להיות בקרבתם, לארגן מהם קבוצה, שבמצבים הקשים שלו הם ישפיעו עליו התעוררות. אין לאדם שום אפשרות אחרת לקבל תיאבון להתקדמות, אלא רק מסביבה כזאת.
מזה מובן, שללא הכוח שאמור לבוא לאדם מהסביבה, כמו שנתנו לו התעוררות, כך יעזבו אותו. זאת אומרת, האדם חייב, לפני שעוזבים אותו מלמעלה, כל עוד יש לו יד ורגל בהתפתחות שלו, לחפש מהר חברה שתעורר אותו להתקדמות. יש תורה שלימה איך החברה צריכה להשפיע על האדם ואיך האדם צריך לתרום לחברה כדי לקבל ממנה, ושזו תהיה באמת התעוררות כלפי רוחניות ולא כלפי משהו אחר.
יוצא שהדבר שאפשר לעשות הוא מאוד גשמי, פשוט, ראשוני: למצוא חברים שיתנו לי דוגמה, שיתנו לי התעוררות. לכאורה דבר זה רחוק מאוד מרוחניות, אבל באמת הוא היחיד שיש לאדם.
ויש בו אספקט רוחני גבוה, כי בהתחברות לחברה האדם בעצם דורש עזרה מעצמו, מיתר החלקים של הנשמה שלו, שרק נדמה לו שהם מנותקים ממנו. זאת אומרת, בזה שאדם מתחבר עם חברים ודורש מהם התרוממות, הוא בעצם מלקט את חלקי הנשמה שלו.
זו עבודה שבמצבנו הנוכחי אנחנו עדיין לא רואים אותה, לא מבינים איך היא נעשית, והיא בהחלט לא נראית לנו. יש בה גם הרבה קושיות, ובאות בה כל מיני הפרעות לאדם בקשר שבינו לבין החברה. אבל זו עבודה רוחנית, מפני שכל אחד ואחד מהחברים הוא חלק מהנשמה שלי, שאם אני בונה את הכלי הכללי הזה, אז זו בעצם ההתקדמות שלי.
באדם עצמו, בחלק שלו מסך כל הנשמה הכללית, לא יכול להיות לו יותר תיאבון, יותר רצון לרוחניות, ממה שהתעורר בו עכשיו. כל הרצונות הנוספים, כל ההתרוממות למטרה, יכולה לבוא רק מהחברה. האדם את עצמו כבר מימש, גמר, עכשיו הוא צריך לצרף אליו עוד חלקים שלו שנמצאים בכל אחד ואחד. מזה הוא מקבל תיאבון נוסף, רצון נוסף, ואז הוא שוב משתוקק לאור. וכך שוב ושוב.
מה זה עלייה במדרגות רוחניות? אדם מצרף לעצמו נשמה, וזוכה לקבל בה אור, מצרף לעצמו עוד נשמה, מקבל בה עוד אור, וכך הלאה. זאת אומרת, העלייה של האדם היא פירמידה הפוכה, ככל שהוא עולה הוא מצרף לעצמו יותר נשמות ואז הוא מקבל עוד יותר אור שנכנס לכל הנשמות האלה.
רק בצורה זאת, שאדם מצרף לעצמו את יתר החלקים, הוא יכול לגדול ברוחניות. כל אחד ואחד צריך להגיע להיות כאדם הראשון בכל נפח הכלי שלו, עם כל האור שנכנס בכלים הללו.
האם הנשמה שלי מוגבלת לצרף לעצמה רק את אותו מספר נשמות המצויות בקבוצה?
בעולם יש כשבעה מיליארד איש. כ-600 אלף חלקי נשמת אדם הראשון התחלקו אחר כך לעוד הרבה חלקים. ובקבוצה שלנו יש מספר מוגבל של אנשים, עשרה או עשרים או מאה איש בסך הכל. מה הקשר בין זה לזה?
המקובלים כותבים, שהפירמידה שלפיה בנוי העולם, בנויה כך שכל חלק עליון כולל בתוכו את כל התחתונים ממנו. כמו שלומדים בפרצופים. כל פרצוף עליון כולל בתוכו את כל הפרצופים התחתונים. כל הפרצופים התחתונים הם חלק ממנו. רק לצורך התיקון הוא מפריש מעצמו עוד ועוד חלקים ואחר כך מתקן אותם לאט לאט, והכל מצטבר למעלה.
לכן, אם בקבוצה שעוסקת ברוחניות יש מאה איש, אז צריך להבין שאחריהם עומדים כל שבעת המיליארד, ואין שום בעיה בכך שכל אחד מהחברים בקבוצה שקול כנגד כל הסינים, והשני כנגד כל ההודים וכו'. כשמדובר בעוצמה רוחנית זה באמת כך.
אז איך אפשר להגיע לגמר תיקון אם כל פעם מצטרף לקבוצה עוד מישהו חדש?
בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שאין לאדם מה לעשות בעולם הזה, חוץ מדבר אחד: כל פעם לחפש חברה יותר טובה. יש לאדם רק בחירה חופשית אחת, רק דבר אחד שהוא יכול לקבוע בו משהו. על כל היתר אין לו בכלל מה לחשוב. מהו הדבר היחיד הזה? לחפש כל פעם חברה יותר טובה. "לחפש" הכוונה לבנות לעצמו.
את החברה האדם לא מוצא במודעה בעיתון, והוא גם לא נוסע בעולם ומחפש חברה. את החברה האדם עצמו בונה: "קנה לך חבר". זה עניין של עבודה. בסופו של דבר העבודה מתמצית בזה: איך לבנות בעולם הזה דבר שיספק לי רצונות לרוחניות. זה דבר מאוד עדין. האדם אמור לחפש מחוץ לעצמו סַפָּק רוחניות בשבילו. הוא כבר מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, בלי שהוא בכלל מבין מה זה.
כשאדם בוחר חברה טובה הוא כבר מכסה את כל האפשרויות?
אדם שמוצא חברה טובה מצא הכל. חוץ מזה אין לו יותר מה לחפש. הוא אמור להשתכלל בזה ללא הרף. כי מה לעשות, שם נמצאים חלקי הנשמה שלו, עד כמה שזה לא נראה לו כשהוא מסתכל על החברים שלו, אבל בפנים, ללא פרצופים, זה כך.
רואים עד כמה זה בנוי בצורה מיוחדת כזאת, שאדם מלכתחילה חייב לדלג מעל עצמו ולעבוד על היחס שלו כלפי הזולת. זאת אומרת, הרוחניות מתחילה באותו רגע שאדם מתחיל לעבוד עם החברה. מאותו רגע העבודה היא רוחנית: כנגד הרצון, כנגד האגו, כבר מתחיל מצב שאני יכול להתחבר עם מישהו מחוצה לי.
זאת אומרת, יש כבר על מנת להשפיע. האדם מתחיל להתמודד עם הטבע השני, עם הטבע הרוחני, כאילו הטבע הזה נמצא כבר כאן על פני כדור הארץ בעבודה הזאת, הרוחניות כבר נמצאת כאן. רק חובה שהעבודה הזאת תהיה קשורה למטרה, שהיא הבורא.
איך מתחברים עם אדם שנראה רע?
חייבים להתחבר עם אנשים שיש להם בראש אותה מטרה, לא חשוב מה התכונות הבהמיות שלהם. התכונות הבהמיות האלה שעכשיו הן בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע הן יהיו הטובות ביותר. כל אחד מהחברים שנמצא עכשיו בדרגת בהמה, עם כל הליקויים שיש בו, בעל מנת להשפיע הם יתהפכו לטוב.
לכן צריך לראות את החברים רק לפי המטרה שלהם. אם יש להם מטרה טובה, חייבים לחבר אותה יחד, ולדלג על שאר ההפרעות: על אופי, הרגלים, פרצופים, וכו'. העבודה היא לבחור רק לפי המטרה.
גם בקבוצה של האר"י ושל רמח"ל היו אנשים עם תכונות ופרצופים והרגלים, שלא היינו רוצים להתחבר איתם, היינו מעדיפים להתחבר עם אנשים שבחברה נחשבים "אנשים יפים". אבל הבחירה היא לפי המטרה. "חבר" הוא מי שמתחברים איתו בשביל העיקר, במה שבשבילי הוא העיקר.
מה זה "מסייעין אותו בנשמתא קדישא"?
כאשר האדם פונה עם הכלי שלו שנבנה מחיסרון לרוחניות של החברים. מסייעים לו "בנשמתא קדישא", ממלאים את הכלי שלו באור שנקרא הנשמה הקדושה.
אם עשיתי לחבר רע והוא לא רוצה להתחבר איתי?
העבודה בחברה כוללת את כל מכלול היחסים בין אנשים. בעל הסולם כותב, שאם ההתחברות היא על רקע עסקי או חברותי זה לא רוחניות. זאת אומרת, לפני כל פעולה של התחברות בין האנשים המטרה חייבת להיות ברורה לכל אחד מהחברים ולכל החברה יחד. המטרה קובעת את אופי הפעולה ואת אופן הביצוע שלה בחברה.
ואם גרמת עוול למישהו והוא מרגיש ומבין וקשה לו איתך, עכשיו המטרה חייבת להיות מעל הכל. ודווקא אם מדלגים על הכל" - על כל פשעים תכסה אהבה" - אז מרוויחים. המטרה עומדת מעל לכל. וכבר הזכרתי את מה שבעל הסולם כותב בדף ס"ד: הבורא, האני, והפעולה שלי, חייבים להיות יחד. והפעולה היחידה שלי היא עבודה בהתחברות לחברה, לקבל מהחברים התרוממות.
זאת אומרת, האדם חייב להשפיע לחברה בצורה כזאת, ולדרוש מהחברה בצורה כזאת, שהחברים בסופו של דבר יתנו לו התרוממות. חייב להיות יחס מאוד ברור, מאוד בריא, שאני משקיע בכם ואתם חייבים לספק לי התרוממות לבורא.
היחס הזה חייב להיות ברור לכולם. לא להסתיר את הדברים האלו. האופן שבו נבנה חברה כזאת חייב להטריד כל אחד מהחברים ואת כולם יחד. ואם לא, אפשר ללכת הביתה, חבל על הזמן. אם האדם לא עוסק בזה, הוא משלה את עצמו. כי כל היתר זה על חשבון הכוח העליון. לא בדיוק, כי בכל זאת יושבים ולאט לאט תופסים את השכל. אבל זה לוקח זמן.
איך אדם יכול להגן על עצמו ממה שמחוץ לחברה?
אדם נמצא בקבוצה במקרה הטוב שלוש שעות לימוד ביממה, ובשעות הנותרות הוא נמצא בכל מיני מקומות, כולל בבית עם אשתו שגם מקדמת אותו. השאלה היא, בשעות שנמצאים בחברות אחרות, איך לא להיות מושפע, איך להישמר מפניהם, איך להתייחס אליהם?
רב"ש אומר, כמו שנכנסים ללול תרנגולים וכל אחד מתחיל לקרקר עליך כאילו הוא גיבור. אם אתה בדרגה שלהם, אתה מתרגז איך הם עושים לך ככה ורוצה לשחוט אותם. אבל אדם שנמצא בדרגה קצת יותר למעלה מזה, הוא פשוט יודע שזה הטבע שלהם. זאת אומרת, תלוי איך האדם עצמו מתייחס. לא צריך לזלזל בחברה שנמצאים בה, אבל מבחינה רוחנית אתה אמור להרגיש עד כדי כך גבוה שאין שום אפשרות שיגעו בך, שישפיעו עליך.
אדם בא לעבודה, יש שם מנהל וכן אנשים נוספים. הוא בא הביתה, גם שם יש מי שאומר לו מה לעשות. אז הוא נכנע להם במה שצריך בחיים האלו. הוא נותן להם בצורה גשמית מה שהם צריכים, כי אלה החיים. לא סתם החיים שלנו מחולקים בצורה כזאת. לא סתם מלמעלה כל התיקון שלנו נבנה בצורה כזאת, שבזה צריכים להתעסק, להעביר כך את החיים שלנו, שאולי שנה מתוך מאה שנה יכולים לעסוק באמת במשהו טוב.
אבל אדם שמתייחס גם לענייני היומיום בצורה החלטית, למה, ואיך ובשביל מה, הוא עוסק דווקא בהם בצורה כזאת, שהם עצמם התיקון נטו. ההתעסקות הזאת פועלת ועובדת עליו כאילו היה יושב ולומד. זו עבודה בכל רגע ורגע. ואז אדם רואה איך המנהל שלו הוא ה"פרעה", והאישה היא כוח עזר כנגדו, בדיוק כמו שכתוב. ודרכם אפשר להרגיש רוחניות לא פחות ממה שדרך חברים, וודאי יותר ממה שלבד.
זה היחס שצריך להיות. אבל לא לדמיין שהמנהל הוא איזה מלאך מלמעלה וכו', שאז אדם מתחיל לדמיין לעצמו כל מיני דברים. למה לא לדמיין? מפני שאנחנו עדיין לא יכולים להבין נכון את ההשגחה העליונה. ואם אדם מדמיין שקרה לו כך וכך בגלל שכך וכך, זה פשוט שקר. הוא לא רואה את ההשגחה העליונה, הוא לא מבין את הכוח העליון, הוא עדיין לא נמצא בו בכל ההרגשות שלו. ואם הוא מדמיין, זה מונע ממנו להרגיש נכון, זה מבלבל אותו, כך שבסופו של דבר הוא יעזוב את הלימוד.
אבל בהחלט צריך להתייחס אל מקרי היומיום בצורה מטרתית, לראות שהם ממש עזר כנגדו. אין צורך לפחד להיות בחברה אחרת, בעבודה או בכל מקום, שמא אנשים יבלבלו אותך, כי ברוחניות אתה נמצא אלף קילומטר מהם. כמו שרב"ש סיפר על התקופה שעבד בסלילת הכביש מירושלים לחברון. באותה עת עבדו איתו עולים חדשים, פרופסורים ועורכי דין מגרמניה ואיטליה שלא התעניינו בקבלה, וכל יום אחרי העבודה הם ישבו סביב המדורה ודיברו.
והוא אחרי העבודה היה מיד הולך לישון, כדי לקום בחצות הלילה ולהתחיל ללמוד, עד שעת ההשכמה לעבודה. אז הם כעסו עליו שהוא מזלזל בהם. רב"ש בכוונה אמר להם: "מה אתם רוצים? אין לי מה לדבר איתכם ולא מעניין אותי לשבת ביניכם". והם חשבו שהוא גאוותן, שאין בו כלום, ופשוט עזבו אותו, הפסיקו להתייחס אליו. זו דוגמה ליחס נכון לדרך הרוחנית.
צריכים לעשות את זה בחוכמה כדי לא לעורר שנאה. אבל לפחות אדם בתוכו צריך לקבוע יחס כזה. אחר כך רואים שבאמת אין עם מי לדבר על משהו רציני, שכולם שקועים בדברים בטלים.