אדם שיוצא לעבודת ה', עד שהוא מגיע למטרה עוברים עליו מצבים שונים ושינויים, וכל מצב ומצב לא דומה לקודמו. האדם אמור להתרגל לשינויים ולקבל כל שינוי בהבנה מטרתית, שכך צריך להיות. שלבי ההתפתחות, גם עד המחסום, הם: רשע וטוב לו, רשע ורע לו, צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו.
בהתאם למידת התיקון שאדם עובר, נמדד עד כמה הוא מסכים עם ההשגחה שפועלת עליו, עם המטרה שהוא חייב להשיג ועם הכוחות שמכריחים אותו להתקדם. זאת אומרת, אם הוא צדיק או רשע, אם רע לו או טוב לו, דבר זה נמדד כלפי ההשגחה: עד כמה האדם מתאים את עצמו להשגחה.
ובהתאם לד' אבחנות של: רצון לקבל, רצון להשפיע, כוונה על מנת לקבל, כוונה על מנת להשפיע, בהתאם לזה הד' דרגות של ההתייחסות להשגחת הבורא.
מה פירוש שאדם מתאים את עצמו להשגחה?
מתאים את עצמו להשגחה: מצדיק את ההשגחה במידה שיכול להתאים את עצמו אליה. במידה שאדם משווה צורתו לבורא, במידה הזאת הוא יכול להצדיק את הבורא.
אדם לא יכול להגיד שהוא טוב, אם בו אין את תכונת ה"טוב". האדם יכול להכיר אותה, להיות בה, ובאמת להגיד זה "טוב" רק אחרי שהוא עצמו השיג אותה. לפני כן כשאדם אומר "זה טוב", בזמן ההכנה, זה כנגד הטוב העתידי. המצב הוא לא אמיתי.
לכן אדם בחושים שלו, בכלים שלו, צריך לעלות בכל המדרגות עד שהוא מגיע להשתוות הצורה, רק כך הוא יכול להצדיק, הוא יכול להבין, הוא יכול להכיר, ולקבל מה שהבורא עושה. רק כשהאדם עושה את זה בעצמו, הוא יכול להגיד "כן, זה טוב". "כן, זה טוב" שנאמר באופן תיאורטי לא נחשב ברוחניות.
רק כשאדם מתואם לבורא הוא יכול בכלל להגיד עליו משהו. ואז כשהאדם אומר: "זה טוב", זה רק לאחר שהוא עצמו רכש את התכונה הזאת. לפני כן הוא אומר "זה רע" ובורא רע. העניין הזה מאוד פשוט:
במידת השתוות הצורה- מצדיקים את הבורא.
במידת שינוי הצורה- מקללים אותו.
אין באמצע. אם יש משהו באמצע זה נקרא "הסתרה", כשלא מבינים באיזה מצב נמצאים.
באיזה מצב האדם נמצא בשלב ההכנה?
בשלב ההכנה אין לא הפכיות הצורה ולא השתוות הצורה. רק מעל המחסום יש הפכיות הצורה: כוחות הקליפה, שזה קו שמאל, וכנגדם כוחות הבורא, תכונות הבורא, שזה קו ימין.
גם קדושה וגם קליפה נמצאות מעלינו, מעל המחסום. אנחנו עוד לא הגענו אליהן, לכן אנחנו עוד לא "רשעים", וודאי שעוד לא "צדיקים", כי הם זה כנגד זה. "רשע" ו"צדיק" הם שני מצבים באותה מדרגה. ככל שאדם עולה, בכל מדרגה שהוא עולה אליה, יש "רשע" ו"צדיק".
כשאדם נמצא בקו שמאל, הוא שקוע עד צוואר בתוך הכלים הלא מתוקנים שלו. הוא חייב לחוש את זה, לחיות את זה, בכל הפנימיות שלו, במחשבות שלו, ברצונות שלו ואז הוא נקרא "רשע". הוא מרגיש את המצב הזה כנגד הבורא. ואת המצב הזה הוא מרגיש באמת. אז הימין נסתר ממנו לגמרי, אחרת ההרגשה לא תהיה הרגשה אמיתית. כמו אצלנו, מתחת למחסום, כאשר עלייה היא עלייה וירידה היא ירידה. אדם יכול להיות בעלייה: "הי, אני גיבור", אבל אם יש לו ניסיון, הוא גם חווה את ההפך. אין חכם כבעל ניסיון. האדם תלוי במצבו הפנימי. מחליפים לו פנימיות, הוא נהיה אדם אחר.
מעל המחסום, הפנימיות שמחליפים, אלה מצבים ממשיים, גם קליפה וגם קדושה. ולפני מחסום המצב הוא כנגד הקליפה והקדושה. בעצם כל המצבים הם כנגד הקליפה והקדושה. הם לא כל כך בולטים, הם לא כל כך גדולים, אנחנו לא יודעים להגדיר אותם, למדוד אותם, לאפיין אותם בצורה ברורה, אבל יש משהו כנגד הקדושה והקליפה. יש גם רשע, וגם צדיק, טוב לו, ורע לו.
אדם שמתקרב למחסום, מצדיק יותר את הבורא, יותר נמשך לבורא האמיתי, לא לדמות שהוא צייר לעצמו. איך זה יכול להיות, הרי לפני המחסום האדם נמצא בכלים ההפוכים ביותר? למרות שהוא נמצא בכלים ההפוכים ביותר, הוא בכל זאת נמצא ברצון להידבק הגדול ביותר, בחן דקדושה הגדול ביותר. זה כנגד זה.
בכל מצב קיימים תמיד שלושה נתונים אלה:
מי אני,
מי הוא,
ומה היחס שלי אליו.
אלה שלושת ההבחנים שמהווים את המדרגה שאדם נמצא בה, וכך בכל מדרגה ומדרגה, הם הקובעים את שם המדרגה, את המהות שלה.
האם המצבים לפני המחסום הם מצבים מוגדרים?
המצבים לפני המחסום הם מצבים לא ברורים, אי אפשר להגדיר אותם, אי אפשר לחזור עליהם, אי אפשר לכתוב ולבצע אותם או לחזור להיות בהם שוב. מעל המחסום האדם שולט במצבים שהוא עובר, במצבים האלה הוא מדמה את עצמו לבורא. אלה דרגות ההתאמה לבורא, השוואת הצורה.
הדרגות האלה הן דרגות ברורות, הן רשומות אצל האדם, והוא מבצע אותן לפי הרשימות. אז האדם באמת לוקח את הרשימות, מבצע אותן, ובמידה שהוא מבצע אותן, במידה הזאת הוא מחליף את הבורא, דומה לו, לוקח את ההשגחה לידיו במדרגה הזאת, וכו'.
לפני מחסום זה לא כך, אבל יש משהו כנגד זה, מצבים מעורפלים כאלה. כל העולם הזה, כל הבריאה מתחת למחסום, היא כנגד הרוחניות. ויש כל מיני הבחנות, אבל הן לא מוגדרות ולא אנחנו השולטים בהן. כמו בחלום. כך כתוב: "היינו כחולמים".
מהו אצל האדם מצב של "רשע וטוב לו"?
האדם בעצמו קובע שהוא "רשע וטוב לו", בזה שנמצא ב"רשע" שלו, בהפכיות הצורה מהבורא. גם אנשים מאוד מתקדמים יכולים להיות במצבים האלה. בכל מדרגה ומדרגה גם ברוחב, בספירות ברוחב, אדם יכול פתאום ליפול למצב הזה. זאת אומרת, למרות שהוא יודע ומרגיש, שהוא עדיין לא מתוקן ולומד, האדם נמצא במצב שלא איכפת לו לגבי המטרה והבורא, העיקר שיהיה לו טוב. על ידי הלימוד ועל ידי השייכות לקבלה, הוא רוצה להרוויח עוד משהו, עוד איזה כבוד וכו'.
והוא קובע על עצמו, שהוא "רשע וטוב לו", ומסכים עם זה שזה כך, ולא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות. הוא רואה את עצמו מהצד, וקובע שהוא נמצא במצב הזה. הוא בעצמו קובע, לא מישהו אחר, שהמצב שלו עכשיו הוא "רשע וטוב לו", עד כדי כך שאפילו בורא הוא לא רוצה לבקש, אלא שהמצב ישאר כמו שהוא. הוא מסתכל על עצמו מהצד, בצורה אובייקטיבית, ומחליט שטוב לו, עד כדי כך שהוא לא מעוניין בשינוי.
ברוחניות האדם קובע את הדרגה. הוא אמור להגיע למודעות בכל מצב ומצב שתאפשר לו לקבוע את מצבו בצורה האמיתית. אבל אחרי שהאדם קבע את דרגתו, בכך נקבע גם "שמו".
האם המעבר בין המצבים הוא הדרגתי?
המצבים האלה מתחלפים באופן הדרגתי, אבל בתוך ההתחלפות ההדרגתית הזאת יש כל מיני קפיצות, שנועדו ללמד את האדם על אודות הפער בין המצבים, שיהיו לו התרשמויות בין זה לזה. אז בתוך התהליך יתכנו קפיצות, עליות וירידות מהירות ושינויים במצב, אבל התהליך עצמו בכל זאת נמשך.
למה בעולם שלנו "רשע וטוב לו"?
במציאות שלנו בעולם הזה תמיד לרשע טוב. הוא יודע להסתדר בעולם הזה כי העולם הזה הוא רע, לכן הוא מתאים לרשע. עבור הצדיק העולם הזה הוא זר ורע לו. כך מקובל לחשוב, וזה נכון, זו עובדה.
כמו שבעולם הזה הרשע מסתדר, ברוחניות הצדיק מסתדר. ואת ההרגשה הטובה באמת משיגים ברוחניות.
אם באמת ברוחניות "צדיק וטוב לו" אז למה לא רוצים לבוא לרוחניות?
מה שאומרים לנו על רוחניות, אנחנו בכל זאת מתרגמים איך שנוח לנו. את הרוחניות סוגרים לנו מלמעלה, וכל פעם שמים לנו וילון יפה שעליו מציירים כל מיני דברים שאנחנו עכשיו רוצים שיהיו לנו, אז אנחנו רוצים את הוילון. אדם חושב שאחרי זה, כשהוילון ייפתח, הוא אמנם יקבל את מה שמצויר עליו.
אדם רץ לקראת הוילון, רוצה לפתוח אותו, ואז מתחילה העבודה, הוא קצת מקבל שינוי, זעזוע וכו'. פתאום אחרי הוילון הזה הוא רואה וילון קצת אחר, גם עליו מצויר מה שטוב לו, אבל בכל זאת באופן קצת משונה. הוא מסכים גם לזה. למה? בינתיים הוא קיבל מכות, ראה שהעולם הזה במשהו נעשה רע לו, אז המצב הבא שלו כבר מורגש כטוב.
זאת אומרת, עם כל תיקון האדם לומד לראות רוחניות בעין יותר אמיתית. אבל אם הרוחניות היתה נפתחת לו עכשיו, הוא היה מקבל את זה כדבר מאוס, שלא בעתו. צורת הגילוי הזאת לא הייתה יוצרת בנו כאב, וגם לא מוות, פשוט היה נפתח לנו רע נצחי והבורא היה נראה לנו כמקור הרע. כמו שעכשיו נסתר מאיתנו שממנו בא הרע, כאילו הרע לא בא ממנו, שממנו בא רק טוב. אם זה היה גלוי, היינו שונאים את הכל מכיוון שאנחנו נמצאים לגמרי בהפכיות הצורה.
למה הדרגה העליונה הקטנה ביותר הקרובה אלי, היא נסתרת ממני? כי אני לא יכול לסבול אותה. אז איך אפשר לפתוח אלינו את כל הדרגות עד גמר התיקון? זו הרגשה נוראית, האדם פשוט מתבטל לגמרי מההרגשה הנוראה הזאת. זה נקרא "הארת המלכות" גם בטוב וגם ברע. אנחנו לא מבינים מה זה הפכיות הצורה, מה זה גמר התיקון.
אז איך בכל זאת נותנים לנו ציור שקרי, שרוחניות זה טוב? זה עניין של הסתרה. ההסתרה היא מעין מערכת פנימית בתוכנו, שיודעת בכל מדרגה להתאים את האמת, ולהפוך אותה לפי המצב של האדם, שהאמת תראה לו כטוב. אמנם האמת הזאת עד שהיא יורדת ועד שהיא מתהפכת, היא נעשית לשקר, אבל כל המנגנון הזה שכולו נמצא באדם, נקרא הסתרה או חמשת העולמות.
מונחים כגון אין-סוף, בורא, רוחניות, גמר התיקון, המצב המושלם, נשארים קבועים ולא משתנים. כשאדם רואה ושומע ומרגיש בכל החושים הגשמיים והרוחניים שלו את המונחים האלו, הם נשארים כמו שהם, אבל כשהמונחים הללו עוברים למוח, נכנסים לרצון לקבל שנמצא אחרי החושים ועוברים בו פענוח, איך שהרצון לקבל מפענח אותם, כל האמת הזאת, כל הדברים שנמצאים ברוחניות, נותנים לאדם את צורת העולם הזה, בהרגשה, בראייה ובהבנה.
ההסתרה נמצאת בנו. היא מעין קופסה, מנגנון, שנמצא אחרי החושים, ובין הרצון לקבל של האדם. אנחנו עובדים רק על הקופסה הזאת. לקופסה יש כוונות על מנת לקבל וצריכים לאט לאט לתקן אותן בעל מנת להשפיע. מהי השוואת הצורה? שבכניסה לקופסה וביציאה מהקופסה המונחים כגון אין-סוף, בורא, רוחניות, גמר התיקון, המצב המושלם, ישארו זהים, ולא יתהפכו או יתמעטו. זה נקרא שאדם עשה תיקון על הקופסה הזאת. זאת אומרת, דבר לא השתנה חוץ מהקליטה שלו.
איך אדם מתחיל להרגיש שהוא מתקן את עצמו?
מי שרוצה לתקן את עצמו, מתעוררת בו איזו נקודה בתוך הקופסה. לפי הנקודה הזאת, שנמצאת שם כנקודה זרה, נקודה שבלב, נותנים לו אפשרות לראות את עצמו מהצד. מעניין, גם פסיכולוגים מדברים בצורה כאילו אובייקטיבית, "איך אני מרגיש", "איך אני עושה", "איך אני פועל", אבל זה לא אותו דבר. "מהצד" זאת אומרת מתוך הנקודה הזאת. ואז הוא כבר יכול לראות את עצמו מבחינה אובייקטיבית. מתוך הנקודה הזאת הוא מתקן את כל התוכנית, תוכנית הקליטה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אדם רגיל ברחוב לא רואה את זה.
האם שיטות אחרות של הסתכלות על הגוף מהצד הן פסולות?
אף שיטה לא פסולה כל עוד לא עושים ממנה פסלים, לא משתחווים לשום דבר, כל עוד אין לאדם סטיגמות והוא מוכן ללמוד כל דבר, לא בונה לעצמו שום דמות מוגדרת, ומרגיש מתוך הזיכוך הטבעי שלו.
אדם יכול להיות רופא במקצועו, פיזיולוג שמבין את פעולות הגוף מצד הרפואה הרגילה, ויחד עם זה הוא יסביר את תפקוד המערכות השונות לפי תיאוריות לא מדעיות, לפי זרימה או חסימה של אנרגיות בגוף. הוא יודע שכל הדברים שהוא מדבר עליהם ופועל על פיהם, הם דברים פיזיולוגיים. אלא הגוף שלנו הוא חלק מהיקום, וכחלק מהעולם הזה ששייך ליקום, ששייך לשדה האנרגטי הכללי של העולם הזה, הוא פועל לא רק ברמה של חילוף חומרים, נוזלים וגזים, אלא גם בחילוף אנרגיות. אז הרופא הפיזיולוג מסביר את התופעות הפיזיות בשתי רמות התייחסות.
בשביל רופא רגיל כל איבר בגוף הוא לא יותר ממשאבה, או חלק כימי שפולט, מפריש, מקבל. אבל מרפא הוליסטי, חוץ מזה שהוא מבין ויודע את הפעולה המכנית של כל איבר בגוף, יש לו תמונה נוספת, שלפיה כל איבר ואיבר הוא מקור של אנרגיה, גם בכך שעושה שימוש בסוגי אנרגיות, וגם בכך שהוא פולט ושולח. הרופא רואה מבעד לגוף כאילו יש לו עיני רנטגן. הוא רואה את האנרגיות יוצאות מהאדם. יש המכנים מרכזי אנרגיה אלה בשם צ'אקרות, ויש המכנים אותם בשמות אחרים, אבל אלה דברים פיזיולוגיים, שלאט לאט נפתחים לנו, שהם כולם למטה ממחסום.
האם אדם שעושה מדיטציה ומתבונן במחשבות וברגשות שלו מגיע לתקן משהו?
אדם שמתבונן, ודאי שבהתבוננות הזאת הוא צובר אנרגיה, או מקבץ את האנרגיה שלו, ובזה הוא יכול לשלוט בטוב או ברע. בעולם שלנו זה נקרא "עין טובה" או "עין רעה". אבל אלה דברים גשמיים. אין בהם שום דבר רוחני, שהוא מעל הטבע.
כך עושים בשבטים פרימיטיביים. זה לא רוחניות, אלא פשוט שליטה בכוחות הטבע שאנחנו כבר לא שולטים בהם. אנחנו בהתפתחות שלנו הלכנו לכיוון אחר. דווקא אנשים פחות אגואיסטים, הם יותר שולטים בכוחות הטבע. אנחנו שהלכנו בהתפתחות שלנו לכיוון יותר אגואיסטי, התחלנו להתפתח לתוך החומר, והם התפתחו כאילו יותר לכיוון הרוח שבעולם שלנו.
האם התעסקות בשיטות אחרות מפריעה להתקדמות?
ההתעסקות הזאת מפריעה רק בכך שאדם מסתפק בזה. מותר לעסוק בשיטות ובתובנות אחרות, ובלבד שהן משמשות לעשיית טוב, למשל ברפואה שמשפרת את הרגשתו של האדם. אם גורמים רע, אז העיסוק בשיטות השונות פסול. באותן שיטות עצמן אפשר לגרום טוב ואפשר לגרום נזק. אלא שבשיטות האלה האמצעים כאילו יותר חזקים.
מזה זמן מה נעשה שימוש בכוח המחשבה למטרות ריגול. לצורך זה הוקמו מכונים מיוחדים שבהם אנשים יושבים ולומדים את ההשפעות האנרגטיות, ומייצרים כל מיני שינויים בעולם בכוח הריכוז והמחשבה. בימינו כבר יש מגברים למחשבה, בכל מיני רמות של טכניקה גשמית ורוחנית, כאילו רוחנית. כבר ניתן לחבר את הטכניקות האלה יחד ולעבוד איתן בשילוב.
האם מותר להשתמש בכל מיני שיטות ריפוי כאילו רוחניות או שהן עלולות לגרום לאדם בלבול שיתחיל לחשוב ולדמיין כל מיני דברים?
הבעיה היא, לדעת איפה עובר הגבול בין זה לזה, ולרוב אנחנו לא יודעים את הגבול. אנשים יכולים מכל דבר לעשות פסל ודמות ולעכב את ההתפתחות הרוחנית שלהם. האדם לא יכול לדעת מלכתחילה מי ילמד אותו, מה המטרה שלו בלימוד הזה, והאם הוא עצמו יסתפק בזה או לא.
בסופו של דבר אדם מרפא את עצמו, וזה מותר. אדם מקבל ייסורים ולמרות שהם מהבורא, יש בעולם הזה מנגנון "הרופא ירפא", שנכנס למערכת התיקון.
אדם יכול לחשוב כאילו שלא כואב לו, וזה יעזור לו. אבל מקובל, אם כואב לו הוא עובד בצורה אחרת, הוא יוצא מהכאב, מתרומם מעליו. המרפא יכול להרגיש את זה בתגובה האנרגטית שהוא קולט, הוא מרגיש שהמקובל יצא. אבל לא לומדים את זה. רוחניות לא מלמדת את הדברים האלה כי הם גשמיות, אין בהם שום דבר רוחני.
למקובל אין את טכניקות הריפוי האלה, הוא לא יכול לעשות כמו מרפא. אבל אם המרפא עושה משהו, אז המקובל מרגיש שהוא עושה, ויכול להגיב על זה בהתאם. אבל המקובל לא נמצא במישור הגשמי של שיטות ריפוי כאלו או אחרות ולא עוסק בהן.
כל שיטות הריפוי דומות, הן נבדלות רק ברמה. בסופו של דבר כולן מתייחסות לאותה אנרגיה, רק שכל שיטה עושה שימוש באנרגיה בצורה שונה, ברמה שונה. האנרגיה הזאת היא אותו האור, למטה ממחסום, לא למעלה ממחסום.
למה בקבלה לא נהוג להשתמש בשיטות הריפוי השונות?
גם דיקור וגם לחיצות הם רפואה, רפואה שמתייחסת לגוף האדם כשדה של כוחות. שיטות אלה מדברות על כוח שמתלבש על החומר. אין בזה שום דבר רוחני. בעת הטיפול המטפל מרגיש את האנרגיות של האדם, ומסיק מכך לגבי מצבו האנרגטי של האדם, באיזה רמה הגוף שלו חי, אבל לא הרוח.
דרך הגוף הוא בכל זאת רואה קצת פנימיות. אבל הוא לא יכול לדעת את דרגת האדם, הוא לא נוגע בזה. השיטות האלה עוצרות התפתחות ומונעות מהאדם להתפתח. לגביו, מטרת הטיפול היא לעשות איזון בדרגה שהוא מבין שזה כביכול רוחני. הוא שואף לחיות בהרמוניה עם היקום, להרגיש את עצמו שלם. בעקבות הטיפול הוא מרגיש שלמות ושלווה עם הטבע, אבל לא מעל הטבע.
החיסרון שלו לשלמות הוא לא חיסרון להשתוות הצורה לאלוקות, אלא חיסרון להשתוות האנרגיה ליקום, להיות בצורה שווה עם הדומם, היקום הוא לא רק דומם. הוא כל ההוויה. גם טכניקות הריפוי ההוליסטיות לא מביאות חיסרון לרוחניות. הן אפקטיביות כמו הרפואה הקונבנציונלית, רק הכלים שלהן יותר חזקים.
מה זה נקרא להסכים עם ההשגחה?
"להסכים עם ההשגחה", זאת אומרת, כל דבר שאני מרגיש בעולמי הוא דבר מושלם מפני שהוא בא מהכוח העליון. לא מפני שרע לי או טוב לי או מפני שיש לי התקשרות בעבר או בעתיד עם משהו ואיכשהו. אלא מסיבה אחת פשוטה: מפני שהוא בא מהבורא. זה נקרא שאדם נמצא בהחלט בדרגת "צדיק". אלה יכולים להיות דברים נוראיים, והאדם אומר שהם הדבר הטוב והמושלם ביותר מפני שהם באים מהבורא.
האדם לא יכול להבין איך זה קורה, איזה שקר או אמת יש בזה, ובכל זאת הוא מסכים עם המצב ומברך עליו. כמו שמספרים על רבי עקיבא, שדשו את בשרו ופשטו את עורו והוא אמר: "קריאת שמע", זאת אומרת, הוא היה בדרגת "קריאת שמע". מדובר על הקליפה הגדולה ביותר כנגד הקדושה הגדולה ביותר, שמתחברות במדרגה הגבוהה ביותר. "עור" מה"פנים", זה הדרגה האחרונה של הגוף, זאת אומרת, מדרגת החוכמה, מדרגת האור.
מה זאת אומרת לא להסכים עם המצב?
לא להסכים עם המצב ולהסכים עם ההשגחה, זאת אומרת, לא להסכים עם מצב שאני מרגיש את עצמי שקוע ברצון לקבל, ולהסכים עם הרגשה שאני מתקן את המצב הזה, ונעשה מסכים. זה קו שמאל וקו ימין באותה מדרגה.