מה זה "בן האהובה ובן השנואה"? חייבים להיות שני כוחות, שרק על ידם, על ידי השילוב ביניהם, אפשר להתקדם למטרה. כוח הטוב הוא טוב כשיש רע. ובאמת "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", שזה רק תבלין. לתת צורה נכונה לרע. להפוך את הרע לטוב.
ולמה לא ברא הבורא איזשהו כוח לא רע ולא טוב, אלא משהו כביכול ניטרלי? כי כל דבר משיגים רק מהיפוכו. לכן אי אפשר בלי יצר רע, כמו שאי אפשר בלי יצר טוב. אף אחד לא נמצא בשלמות, אם מדובר על רצון לקבל. כי אם לא ברצון לקבל, אז ודאי שיצר הטוב הוא העדיף. אם זה בלי יצר אלא רק טוב, אז הוא שלם.
הבורא הוא לא "יצר טוב", הוא טוב. כי הוא לא רצון כמו שאצלנו: רצון ליהנות, רצון לקבל, אלא פשוט התכונה "טוב", "משפיע", התכונה עצמה, שלא מתבססת על רצון. אם אצל האדם בפנים יש רצון לקבל שצורתו היא רצון להשפיע רצון לקבל והצורה שלו, הכוונה שלו, להשפיע מתוך עצמו, לבורא אין צורה פנימית וצורה חיצונית, אלא צורה אחת.
עניין ה"יצר טוב" ו"יצר רע" הוא רק אצל האדם. ההבדל בין יצר טוב ויצר רע: היצר נשאר, זה הרצון לקבל, זה הטבע שלנו, ו"טוב" או "רע" הן הכוונות שעליו. בלי שינוי בין הכוונות האלה, בין "שנואה" ו"אהובה", אי אפשר לעשות את ההבחנות, מה הן ביניהן ומהי תכונת הבורא, כי את היצר עצמו אנו לא אמורים להביא בחשבון.
היצר עצמו הוא הטבע שלנו, אין לו סימן טוב או רע. רצון לקבל זה רצון, טבע, משהו שהוא ההפך מרצון הבורא. ובהפכיות הזאת, אמנם שהוא ההפך, ונברא כ"יש מאין", אבל אין בו לא טוב ולא רע, אלא הרצון לקבל שמקבל מאוחר יותר, כבר על ידי השבירה, אחרי התפתחות, את הצורה שנקראת "כוונה על מנת לקבל", אז הכוונה הזאת היא באמת הצורה ההפוכה מהבורא, ולה קוראים "יצר רע".
זאת אומרת, יצר הרע הוא לא סתם שימוש ברצון לקבל, אלא הוא שימוש בו להנאה עצמית. וההפך, שימוש ברצון לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "יצר טוב". זאת אומרת, היצר, הרצון, נשארים. הם לא טוב ולא רע. אמנם הם ההפך מהבורא, אבל ההפכיות הזאת לא מפריעה, היא הטבע. מפריעה רק הכוונה. כך שרק בכוונות יש הבדל בין "אהובה" ל"שנואה".
להבדיל בין הדברים האלו זה די קשה, זאת אומרת, להתחיל לעבוד לא על הרצון אלא על הכוונה. זה כל ההבדל בין תורת הנגלה לתורת הנסתר, דעת בעלי-בתים ודעת תורה, 'עמך' ויחידי סגולה, זאת אומרת, היהדות העממית והקבלה והמקובלים. רובם עובדים על הרצון, להקטין אותו, לצמצם אותו, או שלא שמים לב על הרצון, אלא שמים לב על הכוונה להפוך אותה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
מי שעובד נגד הרצון עצמו, עובד נגד הבריאה עצמה, שנבראה יש מאין, שאיתה אי אפשר לעשות כלום. אפשר רק לאנוס, ומרוב פחד להחזיק את הרצון כל הזמן ללא שימוש, שזה ודאי נגד התפתחות, האדם יוצא מההגבלות האלו: פורץ את הגבולות, יוצא מהדת, נעשה חופשי. הוא מתחיל להבין שזו לא השיטה שאפשר לחיות איתה.
ולאט לאט, מדור לדור, כשהיצר גדל, האדם מתחיל לראות שהוא לא מסוגל לעבוד נגדו. מקבל שכל לא לעבוד נגד היצר אלא לעבוד על הכוונה. איך להשתמש עם היצר שבו, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זאת אומרת, לתועלת עצמו או לתועלת הזולת הבורא.
לעבור מזה לזה, משימוש רק ביצר עצמו בלי לשים לב על הכוונה, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, לתיקון הכוונה בלבד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, נקרא לעבור מחסום, לעבור מחושך לאור. אז האדם מתחיל לעבוד עבודת ה'.
עבודת ה' היא תיקון הכוונה. ועבודת הכלל, מה שמלמדים את האדם במסגרת העולם הזה, בכל מיני שיטות חינוך או בכל מיני דתות, זה בסך הכל לעבוד עם היצר ולא עם הכוונה. ההבדל הוא עצום. ולאדם קשה מאוד לתפוס את עצמו כל פעם, ולעבוד, לשים לב, להתמקד, לא על היצר אלא על הכוונה.
על היצר האדם לא יכול לעבוד באיזה מיני אופנים. הוא יכול רק להשתמש בו יותר או פחות, שזה נקרא אצלנו להגדיל או להקטין. אבל להגדיל או להקטין האדם לא מסוגל, כי היצר הוא יש מאין, הוא בריאה. אלא להשתמש בו יותר או להשתמש בו פחות. ואז כל אחד עושה לעצמו חשבון: במסגרת המגבלות של תנאים פנימיים וחיצוניים של חינוך, פחד מעונש וכו', עד כמה הוא יכול להשתמש ביצר.
מלכתחילה היצר עובד בעל מנת לקבל. באופן טבעי מקבלים אותו כתוצאה מהשבירה. זאת אומרת, יצר קיבלנו מד' בחינות דאור ישר, וכוונה קיבלנו מהשבירה. כך שמלכתחילה יש בנו יצר: רצון לקבל, וכוונה על מנת לקבל.
על הרצון לקבל לא צריכים לעבוד, הוא נתון שמובנה בנו עוד לפני הצמצומים, הוא לא משתנה. הוא נפתח או נסגר, נגלה או נסתר, רק לפי היכולת לעבוד עם הכוונה הנכונה. אם אנחנו לא יכולים לעשות כוונה נכונה ביצר הזה, אז נקרא שהוא נפתח לרשותנו רק במידה מזערית. מקבל צורה של חמישה חושים. ומה שמרגישים ביצר הקטן ביותר, ההתפעלות מהאור שמופיע בו, נקרא "העולם הזה".
אם יכולים לתקן את הכוונה הנכונה על היצר בעל מנת להשפיע, לפי התקנת הכוונה על מנת להשפיע על היצר, היצר מתחיל להיפתח. ואז באותם חמישה חושים יכולים להרגיש יותר, שזה נקרא "החוש השישי", אבל זה לא חוש שישי, הוא לא בנוסף לחמשת החושים, אלא רק על ידי הכוונה להשפיע נפתח לחמשת החושים המשך: ראייה, שמיעה, ריח, דיבור, מישוש רוחניים- הכלים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.
רק במידה שיכולים להגדיל את הכוונה, היצר יותר ויותר נפתח עד המידה ללא הגבלה שהיתה לו לפני צמצום א', שנקראת "גמר התיקון". מה תיקון ומה לא תיקון? ללא תיקון האדם נמצא בעולם הזה, זאת אומרת, שימוש ביצר בדרגה קטנה מאוד, שלא קיימת כלפי הרוחניות. ואחר כך לפי מידת הכוונה על מנת להשפיע, משתמשים ביצר מדרגה אפס הרוחנית ועד דרגה 125 של גמר התיקון.
איך לא לדכא את הרצון?
האדם אמור לשים לב נגד מה הוא הולך לעבוד: נגד הכוונה על מנת לקבל או נגד הרצון לקבל. זו העבודה, עבודת הבירור. למה הוא מכוון לעבוד, נגד הכוונה או נגד הרצון. נגד הרצון אין מה לעשות, הוא כמו בהמה. אפשר להרביץ לבהמה כמה שרוצים, אבל המכות לא יהפכו אותה לאדם.
הבעיה היא, שנדמה לנו, שאנחנו יכולים לעבוד נגד הרצון, לסגור אותו ללא שימוש, לכבול אותו באזיקי הפחד. בעיקר נוהגת כך שיטת המוסר. את הכוונה נאמר לו לעזוב, כאילו את הכוונה אי אפשר לשנות. רק לסגור את הפה, לדבר יפה, לא לעשות שום דבר רע לאחרים, פיסית וזהו. ולכן היא מנוגדת לגמרי לשיטת הקבלה, שנקראת תורת הנסתר, כי את הכוונה לא רואים. היא עבודה של יחידים. כל העבודה היא עבודה פנימית. לא נגד הרצון, אלא נגד הכוונה.
איך מזהים מהי הכוונה?
קודם כל, יש לבחון האם עובדים נגד הרצון או נגד הכוונה. ובעקבות זה להתחיל להוציא את הכוונה מבפנים ולראות עד כמה אני כל הזמן חושב על עצמי, האם אני מסוגל לעבוד נגד הכוונה הזאת, האם אני יכול לראות את הכוונה שלי. רצון יכולים לראות. "אני רוצה" גלוי לכולם. כמו שהוא גלוי בילד, כך הוא גלוי לאדם עצמו.
האדם יכול לא לגלות אותו כלפי אחרים. לשבת אצלך בסלון ולהגיד: "אני לא רוצה לאכול, תודה רבה. רק קצת מים, לא יותר, תודה", ובפנים הוא רוצה. ואתה לא מכיר את הרצון שלו. זאת אומרת, רצון יכולים לסגור או לפתוח והוא גלוי לעיניים. לכן קל לעבוד איתו. האדם רק צריך להעמיד לפניו כל מיני מעצורים, לקבל חינוך, סדר כלשהו, כל מיני מוסכמות, של חברה, של דת, וכו'. מתי ואיך וכמה הוא יכול להראות כלפי חוץ את הרצון לקבל שלו. זה הכל.
כולם אומרים שצריך להיות "אדם טוב". מה זה "טוב"? אל תוציא מילה רעה מהפה, או אל תגנוב, לא חשוב אם אני רוצה לגנוב או לא. זאת אומרת, עובדים על פעולה, על שימוש הרצון, לא על הכוונה. זה תורת הכלל, תורת המוסר. לכן היא הפוכה מתורת הפרט, חוכמת הקבלה.
איך עוברים מתורת הכלל לתורת הפרט?
המעבר מתורת הכלל לתורת הפרט, מחייב שינוי בחשיבה, בתפיסה, בהסתכלות על עצמך. עליך לחשוב קודם כל וכל הזמן על הכוונה. למה קשה לחשוב על הכוונה? כי פירושו לחשוב על הזולת או על הבורא.
במקום על מנת לקבל, הכוונה הטבעית מהשבירה צריכה להיות על מנת להשפיע. אבל בזה האדם מתקשה, כי צריך כל הזמן להסתכל על הזולת או באיזושהי צורה לראות את הבורא, דבר שהוא לא טבעי ולא בלב. עבור זה לא מגולה שכר ועונש. החברה לא מעודדת לזה, לא אונסת לעשות כוונה, לא נותנת עונש על הכוונה על מנת לקבל, כי את הכוונה אנשים לא רואים.
מה לעשות? להעמיד "שומרים ושוטרים". כלומר, עלי להקים בפנים בתוכי מנגנון עצמי מאוד מיוחד לטיפול בכוונה. להקים בפנים ממש מדינה שלימה, כש"האני" הוא לא הרצון, "האני" הוא כבר הכוונה על מנת לקבל, ומולי הבורא, שממנו, מהכוונה הזאת, אתחיל להשתדל להפוך את הכוונה לעל מנת להשפיע.
מדובר על הכוונה. על הרצון לא מדברים. כל הזמן להחזיק את עצמך רק ברמה של הכוונה, מעל הרצון, לא לשים לב לרצון, שזה כבר עבודה נסתרת, כי האדם מתחיל לגלות אותה בעצמו מבפנים. לא כלפי אחרים, הם לא יודעים מה, מי ואיך הוא עושה. הוא מתחיל להיות זקוק לבורא, הוא לא רואה כלפי מי לעבוד, הוא גם לא יכול לשנות את הכוונה שלו.
הוא מגלה, שהוא יכול לצמצם את הרצון כמו כולם, ויש לו אפשרות להגיד: "יותר מכוס תה לא, אני לא רעב, תודה". ועל הכוונה הוא לא יכול לעשות צמצום, אין לו יכולת. אין לו שום יכולת לעשות משהו על הכוונה על מנת לקבל. זאת אומרת, כדי לעבוד ולברר את הכוונה, צריך אור, נוכחות הבורא, וגם לשנות אותה יכולים רק דרך הבורא, על ידי אור ע"ב ס"ג.
כל הגבלה על הרצון היא במישור העולם הזה, ונקראת חינוך או מוסר. לתיקונים רציניים צריך להתקשר עם מנגנון העליון. אז האדם מתחיל להיכנס למימד לגמרי אחר, שבו עובדים עם כוונות, למעלה מהמחסום. הצמצומים, הם על כוונות. ימין ושמאל וכל המבנה שאדם בונה בקו אמצעי, הם כוונות. מדרגות, גם הן כוונות; במידה שאדם יכול להשתמש בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא המדרגה שלו.
אנשים יכולים להיות ברצונות שונים. לאחד רצון כביר - מאה קילו, לשני שמונים קילו, לשלישי ששים, זה לא חשוב, הרצון לא אומר כלום, כי הוא הספק הגולמי. הכוונה על הרצון היא העבודה שלנו.
יוצא שאם אני עובד על הכוונה על הרצון שלי, ואתה עובד על הכוונה על הרצון שלך, אפילו אם יש לך יותר רצון ממה שיש לי, כל אחד כלפי הרצון שלו עושה יחסית אותה עבודה. ולכן אני מגיע לגמר התיקון שלי, ואתה מגיע לגמר התיקון שלך, ואנחנו שווים בגמר התיקון. כי לא קובע הרצון, אלא קובע באיזה אחוז מתקנים את הכוונה עליו.
ביחס למה אפשר לברר את הכוונה?
כוונה אפשר לברר כאשר יש לאדם נקודה שבלב. נקודה שבלב היא ניצוץ מהמסך השבור.
"מסך" זו כוונה על מנת להשפיע. ו"שבור" זו כוונה על מנת לקבל, שאדם מתחיל להרגיש שחושב רק לטובת עצמו.
אדם רגיל ברחוב לא מרגיש שהוא אגואיסט. רואים שכל הפעולות שלו לתועלת עצמו, אבל הוא חושב שהוא עושה ונותן הרבה בשביל אחרים. זה כמו בעל חנות סופרמרקט גדולה שאומר: "אתם לא יודעים כמה אני מחלק בחודש, נותן לזה ולזה. לפני שבת באים אנשים עניים ואני נותן להם מנה חינם, שיהיה להם מה לאכול בשבת".
ברמה של העולם הזה הוא עושה עבודה מצוינת. אבל כלפי הרוחניות זה ההפך, הוא מגדיל את האגו שלו ואחר כך הוא מתלונן למה הבורא לא מקבל את התרומות שלו. יש לו כאילו בעיה עם הבורא, שלמרות שהוא נותן הוא סובל.
לכן זה נקרא "תורת הנסתר".
למה בכל פעם למרות שמבררים את הכוונה, חוזרים ומחפשים פתרון בתיקון הרצון?
אחרי שהאדם מברר את הכוונה, ונראה לו שהוא כבר אוחז בה, הוא כל רגע נופל לעבודה ברצון. וזאת שוב מתוך הרגל, עקב החינוך שקיבל, מתוך הטבע שלו. נדמה לו שתיקונים עושים על הרצון, כי הכוונה היא נסתרת, היא לא מלווה בשכר ועונש, שצריך בשביל זה את עזרת הבורא.
רק באור הבורא, כשאור הבורא מאיר, אפשר לעבוד עם הכוונות. מה שניתן לראות בעיניים, בחושים, זה רק את הרצון.
אם האדם לא יכול לזהות בעצמו את הכוונה, איך הוא יכול לפנות לבורא?
אין לו ברירה אלא לצעוק לבורא, שיתן לו קצת אור, שיהווה קנה מידה לפי מה לעבוד, כלפי מה למדוד: "איפה אתה שאוכל לראות אם אני עושה את זה בשבילך או בשבילי? אחרת אני עושה דמות שלך, שהיא כאילו בשבילך, אבל זה כאילו, וזה חוזר אלי, זה אני. אני בונה לפני כמה דמויות, וכל הדמויות הן אני עצמי. איפה אתה באמת, כדי שאראה, שאני מכוון על מנת להשפיע לך?".
זאת אומרת, בשביל זה האדם צריך להרגיש את הבורא, את החיסרון שלו, ולראות איך שהוא ממלא את הבורא. אחרת אין לו שום קנה מידה. האדם זקוק להרגיש את החיסרון של הבורא, ולראות שהוא ממלא דווקא את החיסרון הזה, ולא את החיסרון של עצמו.
כשהאדם משנה את הכוונה שלו משתנה גם המעשה שלו?
האדם צריך לשנות רק את הכוונה. מעשה רוחני נקרא "כוונה". הכוונה היא המעשה. ברוחניות אדם נמצא בלי גוף, בלי כל האברים שלו, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי כלום, יש לו רק כוונה, זה נקרא רוחניות. האדם לא קיים בגוף שלו, הוא קיים רק בכוונה.
ומהכוונה הזאת הוא אמור לבנות גוף. איך אפשר לבנות ממנה גוף? כשמתחילים לקבל תכונות מהבורא. לפני זה אין לי כלום, רק נקודה. מה זה נקודה? ההתחלה שלי, "האני" הזה. וכל היתר, הט' ראשונות, זה ממנו. בכוונה על מנת לקבל אין לי כלום. בכוונה על מנת להשפיע יש לי פרצוף, עשר ספירות. אפילו בכוונות דטומאה, על מנת לקבל רוחניות, הספירות מתבססות בכל זאת בעל מנת להשפיע, בצורה ההפוכה.
זאת אומרת, מתכונות הבורא בונים את הכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע רוחניות: קליפה או קדושה. מתחת למחסום לא, לנו יש רק נקודה אחת ממנה להתחיל כאילו להשתוקק שזה יהיה לי.
איך העבודה על הכוונה משנה את ההתנהגות החיצונית של האדם?
כאשר אדם עובר מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, וגם לפני כן: כאשר הוא עובר מעבודה חיצונית על הרצון להיות סתם איש יפה ומחונך, לעבודה על הכוונות שלו, אז גם מבחינה חיצונית הוא משתנה. במה? הוא נעשה יותר פרוע. למה? כי הוא עוזב את הרצונות שלו, פחות מגביל אותם, פחות שם לב אליהם, הוא בקושי מחזיק את עצמו ברחוב בהתנהגות נאותה. הוא פשוט לא מקדיש תשומת לב לרצון עצמו, הרצון נראה לו טבעי, מה שאני אני.
כאשר אדם עובר לטיפול בכוונות, הרצון שלו הוא בריאה. הוא פתאום עלול להרגיש את עצמו לא שייך לבריאה הזאת, לגוף שלו. הוא שייך רק לכוונות. ו"האני" הוא רק איפה שנמצאת הכוונה שלו. ואז האדם נפרד מהגוף, ומתחיל להיות שייך יותר לכוונה, ומתחיל לחיות רק בה. וכבר יש לו עולם אחר, שבו הוא מתחיל לבנות את הכל בפנים רק בתוך הכוונה. ושם הכוונה שלו היא או לעצמו או לבורא, והיא מתחילה לעשות לו ציורים רוחניים. הציור שמכוון אליו נקרא "קליפה", וממנו החוצה זה נקרא "קדושה".
ואז הוא מתחיל להיות מנותק מגשמיות, מבהמיות, ממה שנקרא אצלו קודם "גוף". הגוף שלו זה כבר משהו אחר. אז הוא עובר מ"שפת הענפים" ל"שפת השורשים". דיבור על הכוונות זה "שפת השורשים". תיכנס לשם ותחיה שם!
איך אפשר לחיות בלי להתייחס לרצון?
הרצון לא כל כך בקלות עוזב אותך. אין מה לפחד שתתעלה ממנו לכוונות ולא תרגיש אותו. אם תנסה לנטרל אותו, תראה איך שהוא תופס אותך ולא עוזב. אפשר לנטרל אותו רק במידה שבאמת יכולים להיות קשורים עם הבורא. ואז לא מנטרלים אותו, אלא במידה הזאת מתחילים לצרף אותו לבורא.
זה נקרא לעבור ממרחב אחד למרחב שני, ממרחב של רצונות למרחב של כוונות.
האם האדם מנהל את ההליכה שלו?
האם ראית אי פעם את הדרגה הבאה שאליה אתה נכנס? האם אתה יכול לתאר לעצמך מה יקרה לך בעוד רגע? איזה רגשות פנימיים ומחשבות יהיו לך? האדם פתאום תופס את עצמו איפה הוא נמצא. אנחנו כל הזמן רוצים להיות בפיקוח עצמי, אבל זה לא אפשרי. העבודה של האדם היא לא כל הזמן לפקח על עצמו קדימה. העבודה שלו היא רק לבדוק את המצב הנוכחי, איך לקבוע את היחס הנכון כלפי הבורא.
איך האדם יכול ללכת צעד אחד קדימה אם הוא לא רואה לאן הוא הולך?
האדם יכול לתאר לעצמו כביכול את המצב הבא שלו, לפי איך שהעליון מצטייר בו כביכול. הוא עושה ציור של הבורא, ציור של המטרה. לא שהמטרה היא כזאת, היא הרי משתנה. אז כל פעם, בכל מצב ומצב, האדם צריך לצייר לעצמו את המטרה, את הבורא, בצורה האמיתית ביותר שהוא יכול ולהשוות את הצורה שבה הוא נמצא במצב הנוכחי עם מה שהוא מצייר לעצמו בכל פעם מחדש. ומתוך המאמץ הזה הוא כל פעם באמת זוכה לראות את הבורא בצורה יותר נכונה. אבל אף פעם הצורה של הבורא לא תהיה כמו שהאדם צייר קודם
מה זה להשוות את עצמי לבורא?
להשוות את עצמי לבורא נקרא, שכמה שנראה לאדם שהכוונה שלו צריכה להיות על מנת להשפיע, אליה הוא שואף להעלות את עצמו.
מאיפה מקבלים חומר דלק להתקדם?
חומר דלק להתקדם מקבלים רק מחברה, מספרים.
מה לעשות עם המחשבות האלה שאין לי לאן לברוח, שאני שונא את המקום הזה וגם את יתר המקומות, ושהלוואי שהייתי יכול לנתק את עצמי?
אדם ששואף קדימה בסוף רואה שלא נשאר לו דבר במצבו הנוכחי. הוא אף פעם לא מרוצה במצב הנוכחי, בתוך העולם הזה, זאת אומרת, בתוך קבוצת הלימוד או מחוץ לקבוצה. מהשמים סידרו לו כך כדי שיתן דחיפה קדימה. תמיד יהיו לו ספיקות: שם יותר טוב, פה יותר, זה נקרא "כף הקלע". זה נקרא "גלגולים" שאדם עושה. במקום למות, להיוולד, ללכת לגן ילדים, לבית ספר, וכן הלאה, ושוב להגיע ללימוד קבלה, ושבמקום האדם ישב מישהו אחר שאולי עוד לא נולד, אז סידרו לאדם כך שאת כל הדרך יעשה בחיים האלו.
איך להתנהג כלפי העולם הזה? איך לקבל אותו? איך אני באמת מרגיש אותו?
האדם כביכול מרגיש שיש בורא, שיש עולם הזה, ויש האני, והוא שואל את עצמו האם הכל נעשה כאחד, או שזה בכל זאת מתחלק אצלי לכמה כיוונים? ובכן, שלושת האספקטים האלה קיימים גם יחד וגם כל אחד לחוד, תלוי במה שעומדים לבצע. זה נקרא "פרצופי השערות".
כשאני מתייחס לעליון, אני מתייחס אליו כעליון שנמצא בתוכי: אח"פ דעליון. כשאני מתייחס לתחתון, אני מתייחס אליו דרך פרצוף השערות. אז צריך להתנהג גם בגשמיות וגם ברוחניות בצורה כזאת שתהיה לי תקשורת ביניהם במעין עבודה הדדית.
מתחיל להיות אותו יחס כמו בין תחתון לעליון, ל"עלי העליון", כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות".
באיזו מידה עבודה רוחנית אמיתית משנה את המציאות הפיסית?
המציאות הפיסית לא משתנה: "עולם כמנהגו נוהג", שום דבר לא משתנה. את הכוס על השולחן גם אני וגם אתה רואים אותו דבר ומשתמשים בה באותו אופן. המציאות שנתפסת בחמשת החושים לא משתנה, בהמיות לא משתנה, הרצון עצמו לא משתנה, משתנה רק הכוונה.
המעשים הגופניים לא משתנים, מקובל הוא אדם כמו כולם. כשהוא הולך לרופא, גם לו הרופא אומר לאחר הבדיקה: "חביבי, עליך לשים לב, הסוכר שלך, הדם שלך, תשים לב" וכו'. הרופא לא מבחין שהמקובל נכנס לתיקונים, לפי הבדיקות נדמה לו שהוא דווקא התקלקל.
הרצון לא משתנה, גם הגוף שלנו הוא רצון. רצון להחזיק את עצמו, רצון לקיים את עצמו בכל מיני רמות. החלקים והאיברים רוצים להחזיק את עצמם. זאת אומרת, הם מתוכנתים לעבוד בצורה מבוקרת ומתוכננת. אז ודאי שהגוף לא משתנה.
מה בגוף יש לו קיום מעבר לרצון?
מה שנשאר ומתקיים גם לאחר שהגוף מת ונרקב נקרא "עצם הלוז". "עצם הלוז" זו נקודה שנמצאת בי ולא שייכת לגוף, אלא לעולם הרוחני. אם מהנקודה הזאת מתחילים לגדול, זה יהיה רוחניות. כל היתר אפשר לשרוף, הוא לא שייך לכלום. כל היתר שייך לגוף הפיסי, זה לבוש שדרכו מתחילים להתקשר לרוחניות.