העיקר בעבודה, מטרת העבודה, היא דבקות. הדבקות באה באופנים כאלה, שקודם להשגתה אי אפשר לאתר אותה. הבורא מכניס את האדם למצב, שלא יהיה לו חומר דלק בעבודה שלו, בחיים שלו, אלא אם יתחבר עם הבורא. ואת הדבר הזה צריך להבין, אמנם שזו שאלה עד כמה ההבנה הזו עוזרת לנו.
לדוגמה, בין מורה לתלמיד. למורה יכול להיות כישלון, שבמקום לקבל חומר דלק מהבורא, הוא יקח חומר דלק מהתלמידים. הם משבחים אותו, מעלים אותו, מעריצים אותו, עד שהוא מתקשר אליהם, נעשה נצרך בהם, לא כדי לקבל את החסרונות שלהם, ועל פניהם להעלות את החסרונות האלה למעלה לבורא, וכך לעזור לעצמו ולתלמידיו, אלא הוא זקוק לאהדת התלמידים כדי שיהיה לו חומר דלק להתקיים. בכך המורה לגמרי מתנתק מהקשר עם הבורא, הוא לא זקוק לבורא. ולא להיות זקוק לבורא זה הדבר הגרוע ביותר בחיי האדם.
אותו דבר לגבי התלמיד, כשהוא מתקשר למורה שלו ועושה ממנו איזה פסל במקום להתקשר לבורא. מה זה נקרא "פסל"? שהמורה ממלא אצל התלמיד את המקום של הבורא. ואם המורה לא פועל כדי לנטרל את התלמיד מזה, ואם התלמיד לא מצליח לנטרל את עצמו מהדמות הזאת, שניהם מקבלים אמנם הרבה חומר דלק ומתפעלים, אבל הם כבר לא קשורים לבורא. יש להם התפעלות, הם חושבים שזו רוחניות, אבל הכיוון שלהם הוא לא לקראת הבורא.
כי לקראת הבורא נקרא שאין לאדם חומר דלק, אין לו אפשרות לנשום, אלא אם כן הוא מקבל מהבורא. לקראת הבורא נקרא שאדם מרגיש שאם הבורא לא מתלבש בו עכשיו כרגע, כל הגוף שלו, כל החלקים, כל האיברים, כל האטוֹמים, המולקולות, הכל נעצר בו, ואין לו שום חומר דלק להזיז יד, אצבע. ולמצב כזה המורה צריך להביא את התלמיד, ולא לשמש לו כספק חומר דלק. וגם התלמיד לא צריך לרוץ למורה כדי לקבל את חומר הדלק הזה ולהתפעל ממנו. אלא המורה חייב להסתיר את עצמו מהתלמיד, יותר ממה שהבורא נסתר ממנו. לכוון את התלמיד לבורא.
הדבר הזה לא פשוט. אבל היחסים האלו הם יחסים הכרחיים להתקדמות רוחנית. זאת אומרת, אדם עושה בדרכו צעד נכון קדימה, אם הוא מרגיש שמקבל מהבורא כוח והכוונה לצעד הזה. אם הצעד הזה לא בא מהבורא, סימן שבינתיים יש לו אלוקים אחרים, ספקים אחרים של התפעלות, של התרוממות. הוא מה שנקרא "ניזון מקליפות".
איך אפשר לשלב את הגאווה והצניעות בדרך למטרה?
גאווה צריכה להיות מזה שהבורא מתלבש בי, והוא נותן לי כוח, ובשבילו אני עובד, ולכן ממנו אני מקבל. וצניעות צריכה להיות כדי לא לתת לאפשרויות אחרות להיות בשבילי חשובות במקום הבורא, במקום האלוקות.
זאת אומרת, גם צניעות, הצנעת לכת, וגם "גבה ליבו בדרכי ה'", הם דברים פנימיים בתוך האדם, כלפי עצמו, ולא כלפי הזולת, לא כלפי חברים. האדם הוא עולם קטן והכל מתרחש בו. כלומר, האדם בתוך עצמו צריך לסדר את היחס כלפי הבורא וכלפי הסביבה כך, שגם צניעות וגם גאווה יסדרו לו את היחסים האלה בצורה נכונה, שהקשר הוא לבורא, המילוי הוא לבורא והמטרה היא לבורא. התמיכה שהוא מקבל מבחוץ דווקא זה מה שייצב אותו כלפי המטרה.
כי בבורא עצמו האדם לא יכול לאחוז. למטרה, לבורא, האדם יכול להגיע כשהוא מקבל מכות, סימנים מכל הצדדים, שייצבו אותו. כמו עיסת בצק שעושים ממנה צורת לחם. דופקים אותה מכל הצדדים עד שהיא מקבלת צורה נכונה.
כך האדם, כל הזמן "דופקים" אותו משני הצדדים שיתייצב לקראת המטרה שהיא בקו אמצעי. אין קו אמצעי. האדם מייצב קו אמצעי מהמכות של שני הצדדים. אז מה שצריך זה להשתמש בכל מיני כוחות זרים כדי למצוא את הקו האמצעי. בזה ההצדקה לשני הצדדים האלו, ובזה הקליפה עוזרת לקדושה.
האם כשמלמדים קבוצה לא מאבדים את הצניעות?
צניעות זה להצניע בתוך עצמך את הפיתוי לקבל חומר דלק חוץ מהבורא. אבל ודאי אדם שמעביר שיעור לקבוצה, מרגיש את עצמו גדול. זה טבע האדם. זה שאדם צריך להתמודד עם הדברים האלו, זה מה שמייצב אותו כלפי הקו הנכון.
אם אדם לא יקבל את הסטירות האלו משני הצדדים, איך הוא יתייצב כלפי המטרה בקו אמצעי, הרי קו אמצעי אין בו. הקו הזה נבנה דווקא על ידי הסטירות, על ידי הסימנים האלה שמקבלים משני הצדדים. לכן להמנע מללכת, להמנע מלצאת לקרב, לפחד מכל הדברים האלה, מזה לא תהיה התקדמות.
אלא צריך להיות ברור שרוטציה בין המורים מסייעת לחברה: לכל אחד מחברי הקבוצה יהיה דחף ללמוד יותר חומר, ולהעביר אותו בצורה יותר נכונה כלפי הקבוצה שלו. כל אחד יצטרך להתחשב בלימוד הקבוצה שלו, שעוד כמה זמן הוא צריך למסור את הקבוצה שלו למישהו אחר, או שיבואו לקבוצה שלו מבקרים מטעם הארגון הכללי, ולכן עליו לתת את דעתו איפה הוא והקבוצה שלו נמצאים.
דברים אלה מטרתם לתת לכל אחד יותר שמירה על עצמו ויכולת לעבוד בצורה יותר חדה. בהבחנות יותר סמיכות אחת לשניה, שההתקדמות תהיה יותר מהירה.
ודאי שיכול לקרות שיבוא מורה אחר יותר גדול, יותר חכם, יותר מבין, יותר ותיק, ויתן שיעורים יותר טובים. ואז הקבוצה שלימדת אותם והסתדרת איתם כל כך טוב והם אהבו אותך, פתאום אתה מרגיש מהם שינוי יחס, המעמד שלך בעיניהם השתנה. אבל זו דווקא דוגמה טובה לכך שהתקדמות ברוחניות לא הולכת לפי השכל שלנו.
אמנם המורה הזה חש מבויש, הקבוצה לא מרוצה ממנו, היא רוצה מורה יותר טוב, והוא עכשיו לא יודע איך להתמודד, הם מזלזלים בו. גם הוא וגם התלמידים כביכול הפסידו. אבל זה לא הפסד. גם הוא וגם התלמידים צריכים עכשיו למצוא באמת מה בדיוק נקרא רוחניות.
רוחניות זה לא שהמורה ממלא להם את כל הכלים, ולא שתשומת הלב שלהם ממלאה את המורה. אלא שניהם, גם המורה וגם התלמידים, מרגישים בזמן השיעור ביחס ההדדי ביניהם, שהבורא חייב להיות ביניהם. שהבורא צריך עכשיו לרדת ולסדר את היחסים ביניהם, לסדר להם את השיעור, ולסדר להם את המעמד, והוא חייב להתלבש גם במורה וגם בתלמיד.
כולם נמצאים בעצם בתהליך אחד. כי הרי הכלי בין המורה לתלמידים נעשה אחד. לכן למרות שממבט ראשון נראה שמעמדו של המורה נפגע, ואין לו שליטה, חומר דלק וחשיבות כמו שקודם, ברוחניות הוא דווקא מרוויח וכך גם הקבוצה. והם ימצאו את הדרך לצאת מזה דווקא על ידי הכלים הלא מתוקנים. הכלים הלא מתוקנים יחייבו אותם לחפש יותר קרוב לבורא.
כמה זמן מורה צריך ללמד באותה קבוצה?
עד שהוא מתחיל לקבל ממנה חשיבות, גאווה, תשומת לב, למה שלא מגיע לו. מגיעה לו תשומת לב רק לדברים שקשורים לבורא. זאת אומרת, לא לו, אלא לדברים שהוא מעביר. הוא עצמו בבחינת רמקול שמשמיע דברי חוכמה. האם אנו מייחסים חשיבות לרמקול?
מורה הוא רמקול, צינור העברה. הוא חשוב כי הוא צינור שממנו באים לנו חיים, אבל חייבים להתקשר למי שממלא את הצינור הזה. אחרת הצינור עצמו לא שווה. זאת אומרת, יש כאן דברים עדינים, שכל הזמן צריך לחפש אותם, וכל הזמן להתקשר להגדרה יותר מדויקת, יותר חדה. להגדרה פנימית יותר.
איך אפשר לפני המחסום לקבל חומר דלק לבורא?
אם אדם לא מחפש את זה, הוא אף פעם לא יהיה לפני מחסום. גם להתקרב למחסום עצמו, בכל הדרך שלנו שנקראת "זמן ההכנה", אי אפשר לעבור אותה, אם אדם לא מחובר ולא מכוון למטרה. אדם לא סתם מתקדם, הוא חייב כל הזמן להיות איכשהו בכיוון הנכון. ודאי שלפי הדרגה שלנו, אדם שסוטה אפילו בשלושים אחוז זה עדיין לא נחשב, כי איכשהו זה באותו כיוון.
אבל חייבים כל הזמן כמה שיותר לדייק. מה זה נקרא להתקרב למחסום יותר ויותר? שאדם מוצא בכל ההגדרות שלו פירוש יותר ויותר חד, מדויק וקשור אל הבורא, זה נקרא יותר ויותר להתקרב. זו לא הליכה מכנית שאחרי כמה קילומטרים מגיעים לאיזה מקום.
"להתקרב" זה נקרא להיכנס פנימה, לכל ההגדרות שיש לי על הבורא, על הנברא, על המצב שלי, על מה זה דבקות, ומה זה נקרא פירוד. בכל הדברים הללו יותר ויותר להיות קשור לפירוש יותר נכון, יותר חד, יותר עמוק, זה נקרא שאדם מתקרב. וכך עד שכל הדברים הלא מחוברים כביכול בתוכו נעשים כמחוברים יחד במקור אחד. אז זה נקרא "טיפת הייחוד".
האם חומר דלק לבורא צריך להיות מלובש בצורה כלשהי?
לומר שחומר דלק של הבורא והבורא עצמו צריכים להיות מלובשים במישהו או במשהו בעולם הזה, זה נקרא "פסל". ואז מתחילים ללכת עם חוט אדום שיש בו כאילו כוח של הבורא, או שלוקחים איזה נייר שכתובים בו כל מיני דברים, כאילו שיש שם כוח קדוש. פשוט מחליפים, כבר לא צריכים בורא. אחרי שלוקחים את זה, בצעד הבא כבר לא צריכים בורא.
פעם ראשונה מסתכלים על זה, שצריך את הדבר כדי שיזכיר לי את הבורא, את הרוחניות, את המטרה. אבל צריך מאוד להיזהר, שבפעם הבאה במקום להזכיר לי זה ישמש כדבר עצמו. זה כל העניין שדתות זרות עושות תמונות, פסלים וכו'. ביהדות זה אסור.
ספרים הם המקור היחיד שיכול להביא לאדם אור אמיתי, מלמעלה, שיעצב אותו לכיוון הנכון. רק ספרים! כמה יש כאלה? ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם. חוץ מזה אין שום דבר. אם לוקחים עוד משהו ביד, צריך לחתוך את היד הזאת, כי אם לא ברגע הזה, ברגע הבא הם ישמשו לי כפסל וצלמים.
אם לא מרגישים את הבורא האם יש סימנים כלשהם שאפשר לסמוך עליהם?
לאדם שנמצא למטה ממחסום, אין חוש להרגשת הבורא, הבורא נמצא בהסתר כפול ובהסתר רגיל. חוץ מעצמו אין לאדם שום דבר שהוא יכול לאחוז בו, אלא רק בספרי הקבלה. חוץ מהספרים הללו אין שום דבר קדוש. "קדוש" זה דבר שהוא מעל העולם הזה, שנמצא בתכונות רוחניות, שגם יכול לעזור להגיע אליהן.
חוץ מזה אין שום סימנים. מאיפה יהיו סימנים? לאדם נראה שאם הוא קיבל חומר דלק מזה שנתן שיעור טוב לקבוצה, אז הוא עכשיו מחובר לבורא. הבורא הוא מקור כל האנרגיה הזאת, כל החיים האלו. אדם שיוצא מהשיעור יש לו התפעלות והוא נרגש, נראה לו שאם הוא נתן התפעלות לקבוצה, וגם קיבל התפעלות, השיעור היה ודאי ברמה רוחנית גבוהה. איך הוא ימדוד אם אמנם כך היה? זה יכול להיות לגמרי שקר. ובדרך כלל זה כך.
אם אין לאדם חוש להרגשת הבורא, אין לו שום הבחנה נכונה, שהוא יכול לסמוך עליה. בעל הסולם כותב לתלמיד במכתב הראשון ב"פרי חכם- אגרות": אני שמח ברשעים שמתגלים לך עכשיו, כי זה התחלת התיקון. רע לך, יפה מאוד, טוב מאוד. סוף סוף הגעת למשהו טוב: שרע לך.
אחרי כל הסיבובים שאדם עושה ומחפש, אין שום דבר חוץ מספר קבלה. והמורה רק צריך להראות מה כתוב בספר ולהשאיר אותך עם הספר. זה הכל. גם אם הוא בקי וחכם אין לזה חשיבות, אלא כאן זה הכלים של התלמיד שיכולים לגלות את הרוחניות. רק הרצון שלו.
איך אדם שלא מסוגל להזיז יד או רגל בכל זאת יכול למצוא קשר עם הבורא?
אדם שמרגיש שאם הבורא לא יתן לו חומר דלק, הוא לא יוכל לקום, אם הוא חושב ומרגיש שאת הכוח הזה אף אחד אחר לא יכול לתת לו אלא רק הבורא, זה כבר אחוריים של הכלי, זה כבר התחלת המ"ן. ואם האדם אומר שרק הבורא יכול לעזור לו ולא אף אחד אחר, זה הקשר. הוא עדיין לא הגיע למימוש הקשר, אבל הקשר כבר ישנו.
אדם שיודע שהוא תלוי בבורא, על אף שהבורא נמצא גבוה והוא עוד לא יודע איך להגיע אליו, איך לפתות אותו לפנות אליו, שישים לב אליו, איך לפנות אליו ולקבל ממנו תשובה, אבל יודע שהנשמה שלו נמצאת בו, שהוא תלוי בו, זה קשר, זה כבר התחלת הקשר. עכשיו צריך לחפש איך באמת להגיע ואיך לעורר את תגובת הבורא.
ולמה דווקא לזה צריכים להגיע? משום שבזה בונים את הכלי הנכון. הכלי נבנה כהעתק מן האור שהבורא צריך לתת. אז האדם פונה שוב ושוב, בודק, מסתכל, מתחיל בצורה כלשהי להרגיש מי הוא הבורא, מה הוא. לפי זה הוא בונה את הכלי. כי הכלי שלו צריך להיות בדיוק כנגד מה שהבורא נותן, שהם ממש יכנסו אחד בתוך השני.
אז בלי קשר עם הבורא אי אפשר לבנות כלי. הכלי של האדם הוא כמו העתקה, כמו הטבעה, ממה שיש לבורא ובלי קשר עימו. האדם לא יכול להטביע משהו אצלו שיהיה באמת כרצון הנכון.
האם כדאי להימנע מתפקידים בחברה שמקבלים בהם כבוד?
לא כדאי להימנע משום דבר, לא מלקבל כבוד או בוז וכו'. שום דבר לא צריך להשפיע עלי כמשהו שעוצר אותי מלהמשיך. את הסימנים האלו אדם צריך לקבל, שהם באים מלמעלה, בצורה מכוונת, במטרה לתת לו הבחנות, שלפי ההבחנות האלה הוא איכשהו יתקן את עצמו.
איך לתקן את עצמי? אין תיקון אחר והוא לא מסובך. התיקון הוא יותר להתקשר לבורא, יותר לחפש בו אחיזה כלשהי. זה הכל. למשל, אם חברה נותנת לי כבוד, אז אני צריך להיות יותר מחובר לבורא, שהכבוד שהחברה נותנת לי, לא יהיה מורגש אצלי כמו הכבוד שאני מחובר לבורא, שזהו כבוד בשבילי.
איך לא להתבלבל בין כבוד שמקבלים מהחברה לכבוד מהבורא?
ודאי שאפשר להתבלבל, אבל איך אפשר אחרת? למה הבורא נותן כבוד דרך החברה? כדי לבלבל את האדם, כדי לעורר אותו לחפש כבוד מהבורא. אי אפשר ללכת בלי מושכות. דרך הסתרה, דרך החברה, דרך החברים, דרך כל העולם הזה, שאנחנו עדיין לא רואים למה הוא בנוי בצורה כזאת, דרך כל הדברים האלה הבורא מייצב אותנו בקו למטרה.
זאת אומרת, יש מטרה ויש מצב הפוך מהמטרה. כל העולם שלנו וכל העולמות הרוחניים מסודרים כך, שהם מסדרים את ההליכה שלנו, ממקום הפוך מהבורא למקום הדבקות, שדבוקים אליו, ודומים לו במאה אחוז.
כל העולמות כולל העולם שלנו, עם כל המקרים וכל התופעות, הם תוצאה מהמצב ההתחלתי של הבורא, והמצב של הבורא הוא מה שמחייב את המצב ההפוך ממנו. אז שני הדברים האלה, "הוא" ו"ההפך ממנו", הם שקובעים איזה צורה יש לעולמות ולמקרי החיים, הם שמייצבים לאדם את ההליכה. לכן גם בעולם שלנו וגם בעולמות הרוחניים, מה שקורה, מה שיש, מה שנמצא, בהכרח קיים כך כדי לתת לאדם דחף לכיוון הנכון.
מאיפה באים העולמות? העולמות הם תוצאה מהקשר בין אור לכלי, מהניגוד ביניהם. כתוצאה מזה נבנה העולם כדי בסופו של דבר להחזיק את האור בתוך הכלי. לדחוף את הכלי שיקבל עוד יותר אור. עולם זה הסביבה, החיצוניות.
אז אדם שלא קולט את הסימנים, סימנים שבאים מלמעלה כל שנייה, כל רגע, דרך הסובבים אותו או מבפנים או מבחוץ, מחמיץ את ההזדמנות. זה נקרא להאריך את הזמן. אדם שלא מכין את הרגישות שלו לסימנים דקים, אלא רוצה קצת לנוח, מאריך את הזמן. הסימנים באים אחרי זמן מה בצורה יותר גדולה, מגושמת, עד שהוא מרגיש אותם וזה מחייב אותו לפעול. בינתיים הוא מפסיד זמן.
הפסד זמן מצטבר לכוחות המחויבים לפעול על האדם, בינתיים הם מצטברים ונעשים יותר חזקים. כל שנייה שאדם לא פועל, בהתאם למה שהוא צריך לפעול ברגישות הגבוהה ביותר, זה מצטבר. לא מן הסתם כתוב, שגם עכשיו אנחנו נמצאים באין-סוף. אדם שמתנהג עכשיו לא כמו באין-סוף, מיד מתחיל לעבוד עליו כוח שמחייב אותו לחזור לאין-סוף. לפי זה אפשר לתאר איזה משקל אדיר של כוחות מופעל עלינו.
מה עדיף, להיות כמה שיותר קשור לספר או להיות קשור אליו בכוונה נכונה?
כולנו מתחילים ממצב שנקרא "לא לשמה". מצב של "לא לשמה" כולל מצבים שונים. בעל הסולם מגדיר מי בא לקבלה, מי ששואל מה הטעם בחיי. "מה הטעם בחיי?" יש כל כך הרבה, מהתחלה, מכלי שחסר לו כל מיני דברים, ועד כלי שחסר לו אין-סוף ודבקות במאה אחוזרק להיות כבורא, דבוק אליו פנים בפנים בקומה שווה. תלוי מה האדם מכניס לשאלה הזאת "מה הטעם בחיי?"
מתחילים מכל מיני שאלות. לא מן הסתם כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", לאור. כי אצל כל אחד זה לפי איך שנגמרת בו השאלה "מה הטעם בחיי?". הוא קצת היה בקבלה, הבין, הרגיש, זה יפה וטוב, ופתאום השאלה הזאת נפסקת בו. הוא לא יודע מאיפה ומה, אבל עובדה שכך נעשה. לכן כתוב שאלף נכנסים ו-999 יוצאים. מה זה "יוצאים"? הם בינתיים ממלאים את השאלה הזאת בדברים אחרים חוץ מרוחניות, השאלה עדיין לא בוערת בהם כדי שתביא אותם לרוחניות.
ולאלה שנכנסים לרוחניות, גם ברוחניות יש דרגות. אדם שנכנס לרוחניות לא בהכרח מגיע לסוף הסולם. גם על זה הולכים לו גלגולים. אם אדם נכנס לרוחניות ולא מגיע לסוף הסולם בגלגול אחד זה כבר לא בשליטתנו ולא שייך לנו. אסור לעשות חשבונות על כל נשמה ונשמה.
לכן כל אחד יכול להיכנס, הדלת פתוחה בפני כולם, לא בודקים ולא יכולים לבדוק מה באמת גודל ועומק השאלה הזאת "מה הטעם בחיי?", האם האדם הזה באמת רוצה ויסתפק בהשגת רוחניות, או שבאמצע הדרך, אפילו בזמן ההכנה, הוא יעזוב וילך.
והאמת שזה לא חשוב. כי בכל זאת האדם הזה מבצע תפקיד. הוא מתקדם לכיוון הנכון, אולי הוא רק בתחילת הדרך ואולי באמצע או לקראת הסוף, אבל הוא מתקדם. אין שום הבדלה בין מי שכבר נמצא ויותר מתקדם לבין מי שמתחיל ופחות מתקדם.
איך אדם מתקדם והאם הוא בכיוון, זה כבר תלוי לאיזה ספרים הוא קשור. ולא חשוב מה הוא רוצה להוציא מהספרים, כי זה הרצון שלו, ואת הרצון שלו המורה לא בונה.
אם האדם מגיע עם איזשהו רצון לפתוח ספר, המורה חייב לספק לו קשר לספר, קשר יותר טוב, כמה שהמורה עצמו מבין ומסוגל. וההמשך זה כבר פעולה של האור מלמעלה. יכול להיות שהאור הזה יספק לו רק איזה גירוי קטן, שהוא יבוא, ישב חצי שיעור וילך. אבל זה לא באחריותו של המורה. המורה חייב לגרום לקשר בין התלמיד לבין האור העליון. ללמד אותו איך להתיישב עם הספר, איך בזמן הלימוד להתקשר לספר, למה להתפלל ולמי, את מי הוא רוצה לגלות על ידי הספר. שהספר יהיה באמת ספר קדוש, קשור לבורא.
איך מודדים את השיעור ואת היחסים עם התלמידים?
עד כמה שהמורה ועד כמה שהתלמידים מחוברים לאלוקות, לבורא. עד כמה שיש להם נחיצות לבורא, דווקא אליו. לא יותר. ואם תלמיד מסוים מגיע ומתחיל לתת יחס מיוחד למורה, אז צריך להרחיק אותו, לא לרצות להיות בקשר איתו, לצעוק עליו וכו'. כל מיני סימנים חיצוניים. אבל אם תלמיד שואל "מהו הטעם בחיי?" צריך לעורר אותו כל הזמן לחפש את מקור החיים שלו עצמו.
למה צריך לעשות רוטציה בין המורים אם בעבר לא עשו כך?
לא היו קבוצות כמו שיש היום, לכן לא היתה רוטציה. בדורנו התחילו תיקונים כלליים בכל העולם על ידי לימוד הקבלה. לפני כן למדו לפי הסגנון הקודם שהתאים עד שהדור האחרון נכנס לתיקונים.
הסגנון הזה היה משהו אחר לגמרי. המקובלים עברו את הלימוד כמורה ותלמיד, כשהמורה מלמד את התלמיד ביחידות ובצורה מאוד מיוחדת, מסוימת, הם היו קשורים המון שעות יחד, בחיים, בנסיעות וכו'. זאת אומרת, הלימוד היה אחר, הקשר היה אחר. קשר מעין זה הוא בלתי אפשרי היום. היום הדור הוא לגמרי אחר, המצב אחר, המורים אחרים והתלמידים אחרים. השינוי לא קשור באופי המורה אלא באופן העברת החומר.
אדם שרוצה למצוא משהו ורוצה ללכת הלאה, איפה הוא מוצא כלים?
התשובה היא, ספר נכון, וכוונה נכונה, כמה שמסוגלים. חוץ מזה אין שום דבר. הרב קיים כדי להראות איזה ספר, ואיכשהו לרמוז על הכוונה. למה לרמוז? כי מה שתלמיד שומע באוזניים זה לא מה שהוא יכול לבצע. חוץ מזה לרב יש תפקידים נוספים, שהם כבר לא שייכים לקשר ידוע המגולה בינו לבין התלמיד.
אין אחרת, רק הספר ואיך להתייחס אליו. וכדי להתייחס אליו צריכים חברים, קבוצה, מסגרת, ששייכים כבר לכוונה. הספר נמצא, כתוב עליו "תלמוד עשר הספירות", ומה הלאה? הלאה צריכים הרבה הכנות. אבל בסופו של דבר הם מתקבצים לאיך פתחת את הספר, עם איזה חיסרון.
פשוט אין, ואל תחפש שום דבר אחר. ואדם שמזה מתחיל ללכת הלאה, הוא כבר ימצא את החיסרון שצריך להיות לו כדי לפתוח ספר, ויגיע לכל החכמות האלו שהמקובלים כותבים במאמרים, שצריכים חברה, ומחברה שיבוא החיסרון, וההכנות, וכו'.
איך להיזהר מחברים שלא נזהרים בעצמם?
רב"ש כותב: "אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של העבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע". זאת אומרת, צריכים להיזהר מהם.
אבל איך אפשר לבדוק אם אנשים נזהרים בעצמם או לא, אם הם בודקים את עצמם או לא? ורב"ש ממשיך: "כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע". ואז בזמן הלימוד הוא מחפש את הכוח הזה שיבוא אליו מלמעלה, ומקבל את הכוח הזה, את האור המחזיר למוטב.
חיסרון נכון מקבלים מחברה. ככל שהחברה תהיה יותר נכונה, החיסרון יהיה יותר נכון. אז צריך לדאוג לחברה יותר נכונה, כמו שבעל הסולם אומר במאמר "החירות": "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה".
מה לעשות אם אדם רואה שהוא צריך עזרה אבל הוא מרגיש שהוא כאילו סומך על הבורא?
אם אדם מרגיש שיהיה לו טוב, למרות שרע לו, סימן שלא רע לו. האדם הוא כלי הרגשה. יש כאב שאדם יכול לנטרל, על ידי כל מיני סימנים פנימיים, חיצוניים, זיכרונות, איזה מין תשוקות שיהיו לו כל מיני תשלומים. אבל בפועל התוצאה באיזה מצב אדם נמצא, באה מחשבון כמה יש לו תענוגים בעבר, בהווה ובעתיד, כמה יש לו ייסורים, בעבר, בהווה ובעתיד, וכשהוא מנקה זה מזה, עם איזה הפרש הוא נשאר.
מה ההבדל בין חברה שעוסקת בעבודה רוחנית, שהיא גם מפעל, לחברה הישגית בחוץ?
החברה שלנו שהיא מפעל, היא חברה ליצירת החומר שאותו אנחנו מפזרים בעולם לפי הנחיית בעל הסולם. בזה אנחנו פועלים כמו "דומם דקדושה", שכדי לחיות הוא צריך לשתות, לאכול ולנוח. אלה החיים הרוחניים המינימליים שלנו, שאותם אנחנו מייצרים. הדברים האלה לא צריכים כוונות אלא איזה חשיבות, אבל חשיבות רוחנית מינימלית. אין אדם בקבוצה הזאת שאין לו חשיבות רוחנית.
אבל זה עדיין לא שייך להתקדמות רוחנית, לעבודה רוחנית. אחרי שהמפעל עובד ודואגים שיעבוד כמה שיותר טוב, עלינו להתחיל לבנות רוחניות שמתבססת על העבודה הזאת.
העבודה הזאת צריכה להמשיך ללא שום קשר לרוחניות, בקצב המואץ ביותר, במימוש מרבי של הכוחות ובתפוקה מרבית, והכל בהתאם לדברי בעל הסולם. זה מה שיכולים לבצע, בין אם רוצים בכך ובין אם לא רוצים. ומעל מפעל ההפצה עלינו לבנות את הבית הרוחני.
האם ההישגיות שיש במפעל ממעיטה את אהבת החברים?
זה כמו האור נסתר, הגנוז, הרב מאוד שנמצא בספר קדוש. בינתיים האדם לא כל כך זקוק לאור הזה, או שהוא זקוק לכל מיני דברים שהאור לא מטפל בהם. האור מטפל רק בהתקדמות האדם, ואם אין לאדם רצון להתקדם אז האור ממשיך להיות נסתר בתוך הספר. כלומר, הוצאת האור מהספר תלויה ברצון של האדם.
אותו דבר במפעל שלנו. עוסקים בו יום וליל, אבל השאלה מה רוצים להוציא ממנו. על ידי העבודה בו, כמו על ידי קריאה ולימוד בספרים, באות לאדם מחשבות, בשביל מה הוא עושה, מה יהיה לו, ומה יהיה איתו, כך תוך כדי עבודה ממושכת במפעל מתחילים לחשוב מה הלאה, איך הלאה, האם החיים שלנו הם רק במפעל, רק לייצר ולהפיץ את החומר? בכך כבר עושים עבודת ה'. אמנם בדומם דקדושה, אבל עבודת ה'.
לכן לא לזלזל במפעל. זהו הדבר העיקרי. למה? כי הוא המעשה היחידי שאדם יכול לבצע במסגרת העולם הזה. אין שום פעולה בעולם הזה, בגשמיות, בידיים וברגליים, שבה אפשר לעשות עבודת ה', חוץ מלהפיץ את החומר של בעל הסולם, ללמד את השיטה שלו וכו'. כל היתר זה כבר בתוך הרצון של האדם, שהוא עובד איתו בפנים.
אז לפחות את הדבר שאפשר לעשות במסגרת העולם הזה, ממש בכל העולם, עושים. היתר אי אפשר לחייב את החברה. קוראים מאמרים, מדברים עליהם והחיסרון כבר יבוא. יבוא חיסרון לפס יצור רוחני במפעל. זה נמצא כבר, ממשיך והולך, אבל עדיין ללא דרישה מצדנו.
האם אין סכנה שהעבודה במפעל להפצת חוכמת הקבלה תהפוך לעבודה כמו במפעל רגיל?
אם בעצמנו לא נלמד ולא נרצה להגיע למשהו, אז יש סכנה כזאת. זאת אומרת, תלוי מה הרווח, מה הפרנסה, מה רוצים מהעבודה. אם העבודה הזאת נועדה להעביר יפה את הזמן, להגיע להישגים בעולם הזה, לעשות הרבה עסקים וכו', אז ודאי שיש סכנה כזאת. אם רוצים שעל ידי העבודה הזאת המוני אנשים בעולם ישתוקקו למטרה וידעו איך להגיע אליה, ושזה גם יעזור לנו עצמנו להגיע למטרה, זה משהו אחר.
למשל בעניין בית הדפוס, שמדפיס את ספרי קבלה של המפעל. הוא רוצה כסף. בעל הסולם כותב על כך, שלבית הדפוס רק נדמה שהוא רוצה כסף, בעוד שהבורא הוא שמסובב לו שירצה כסף, ובינתיים הוא עושה עבודת קודש. יש דרגות בשירות שנותנים זה לזה בעולם שלנו, הדרגה של לומדי הקבלה היא הגבוהה ביותר.
והחברה שקבוצת מקובלים בונה סביבה בצורה חומרית, גשמית, עוזרת לה בצורה רוחנית. הקבוצה מעוררת אנשים במקומות שונים בעולם על ידי הפצת חוכמת הקבלה, ואחר כך זה חוזר לקבוצה, האנשים שהתעוררו מתחילים לדרוש מהקבוצה שלא תביא להם ספרים, אלא שתספק להם רוחניות. ואז הקבוצה מתחילה לקבל את הרצונות והכוחות שלהם.
איך אפשר לדעת שהקבוצה מספקת לאנשים בעולם את מה שהם צריכים?
אי אפשר לדעת, זה הכל נבנה. האדם פועל במה שהוא יכול, וזה מביא לו הבחנות יותר עמוקות. ולא שהוא מגיע כל פעם לדרגה יותר עמוקה, אלא הדברים שהוא פועל בצורה חיצונית מביאים אותו לדבר יותר פנימי. כי סדר סיבה ומסובב מסודר כך מראש.
האדם אף פעם לא עולה בעצמו למדרגה הבאה, אלא הוא גורם לזה על ידי המדרגה שבה הוא נמצא, ואז מעלים אותו. במה שהוא יכול בעולם הזה הוא יוצר "גלים", ואחר כך הם חוזרים ומעלים אותו. הוא לא יודע איך זה עובד. אין לו מושג איך עובד החיסרון הכללי בנשמה הכללית, ואיך עובדים כל החסרונות שהפצת הקבלה מעוררת בכל מקום בעולם, שהם רצונות כלפי האלוקות, זה נסתר ממנו לגמרי. הרצונות שמתעוררים בעולם בעקבות ההתוודעות לחוכמת הקבלה אלה לא רצונות סתם של מיליארדים של אנשים, שאי אפשר למדוד אותם בכלל ברוחניות, אלא רצונות כלפי הבורא, שאין בכלל מה להשוות ביניהם.
כך עובד מפעל ההפצה. ואם חסרה בפנים כוונה יותר עמוקה, אז מחכים. כי עד שאין נחיצות אמיתית, יכולים לצעוק עד מחר, וזה לא יעזור. אפשר לעשות כל מיני פעולות צדדיות, חיצוניות, שהן יביאו לדרישה בכוונה יותר נכונה למטרה, אבל לא בצורה ישירה. אף פעם לא ניתן לפעול על הרצון בצורה ישירה. רק האור יכול לפעול על הרצון בצורה ישירה.
האם צריך לחכות עד שכל עובדי המפעל ירגישו נחיצות אמיתית?
הנחיצות צריכה להיות בכללות המפעל. אבל אם כל אחד בוחר כמה חברים ואיתם הוא לומד ונמצא יותר בקשר, העניין הזה צריך להיות מוסכם ומקובל בחברה שכך עושים, שבדרך הזאת קבוצות קבוצות מוציאות את עצמן. צריך לבדוק עד כמה העניין הזה עובד, אבל חייב להיות מוסכם שזו הצורה. למה מוסכם? כי אז ההתחלקות לקבוצות לא מחלקת את החברה, לא מפרידה בין החברים ולא יוצרת קרע.
אם ממאה אנשים, חמישה מתחילים להתבודד ולהתנתק מאחרים, זה נקרא "ניתוק", הם יכולים לעבוד במחלקות השונות, כל אחד במחלקה אחרת, אבל ברוחניות זה נקרא ניתוק, כי הם מבודדים את עצמם, כל אחד מהמחלקה שלו, בצורה רוחנית.
אם חמשת החברים האלה יתחילו להתעלות, יתכן שכל החברה תהנה מזה פעם. ובכל זאת פעולה כזאת צריכה להיות בהבנה, בהסכמה, ולא בצורה כזאת שהיא נעשית מטעם שחברה מפסיקה להיות חברה. כי מהחמישה האלה מתחילים לבנות חברה חדשה לגמרי. זה לא אסור, אבל זה צריך להיות בגישה אחרת.
מיהו תלמיד חכם?
לפי ההגדרה של רב"ש "תלמיד חכם" הוא מי שרוצה ללמוד את המעשים שלו מהחכם, שנקרא בורא. בורא נקרא "חכם", ומי שלומד מהבורא נקרא תלמיד של חכם, "תלמיד חכם".