כדי לחקור את עצמה ואת העולם הסובב אותה, פיתחה האנושות, במהלך הדורות, מדעים שונים כמו פיסיקה, כימיה וביולוגיה. הללו נקראים מדעי הטבע, ופותחו על בסיס חמשת החושים של האדם. וכדי לעזור לעצמו לחקור את הטבע, בנה האדם מכשירים שמגדילים את טווח החושים שלו. כך בהדרגה מדור לדור צובר האדם ניסיון ומגיע להבנה טובה יותר של השאלה איך להתקיים בעולם הזה. אבל בין כל המדעים ישנו מדע אחר שמפתח אותנו באופן שונה לגמרי והוא נקרא "מדע הקבלה".
מעבר לעולם הגשמי שאותו אנו חוקרים, קיים עולם נוסף שנסתר מאתנו. למרות שאין אנו רואים אותו, בכל זאת אנחנו חשים שהוא קיים. מדוע אנו משערים שהוא קיים אם איננו מרגישים אותו? הואיל ואנו מגלים חוקים פרטיים, שהם חלקים ממציאות רחבה יותר, ואנו מבינים שחייבים להיות חוקים כלליים יותר והגיוניים יותר המתארים את חיינו וקיומנו בצורה מקיפה יותר התואמת יותר את המציאות. כלומר, יש משהו שאינו נקלט על ידינו, שמתחמק מיכולת ההרגשה שלנו.
ישנן תופעות במציאות שאיננו קולטים אותן או יודעים עליהן. אנחנו חיים וקיימים בעולם שבו הכל קורה בצורה מקרית, שאינה ניתנת לחיזוי. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, מה היה אתנו לפני שנולדנו, מה יהיה אתנו לאחר מותנו, ואנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו את תוצאות מעשינו-איך אנחנו משפיעים על העולם הסובב אותנו.
קיים איפוא משהו מסביבנו שהוא בלתי נתפס ובלתי מורגש. אבל באיזו דרך אפשר להרגיש אותו אם אין לנו חושים מתאימים? האם אפשר ליצור אותם, או לרכוש אותם, ובדרך זו להתחיל להרגיש בריאה יותר אמיתית, יותר שלמה?
ייתכן, שהבריאה הזאת קיימת סביבנו בשלימותה ובכל רבדיה, אלא אנחנו לעצמנו, מחלקים אותה לרובד מורגש הנקרא "העולם שלנו" או "העולם הזה", ולרובד לא מורגש, שכביכול לא מורגש עדיין על ידינו. ואילו היו לנו חושים אחרים, אף על פי שאיננו יכולים עדיין לתאר אותם לעצמנו, בוודאי היינו מרגישים את העולם בצורה אחרת-רחבה ועמוקה יותר. אבל חושים כאלה אין לנו ולכן אנחנו סובלים יסורים, כי אנחנו לא יודעים איך להתנהג זה עם זה ועם הטבע שסביבנו. אנחנו לא רואים את הגלגולים שלנו-את החיים אחרי המוות ולפני הלידה.
כאשר עוסקים בחקירה מדעית של העולם, מגיעים לשלב שבו נקטעות כל הידיעות שלנו ואנחנו נותרים חסרי אונים. אמנם קיימות שיטות רבות שמפתחות במקצת את היכולת שלנו לחזות ולשער, לצאת מעבר לגבולות החושים
הרגילים, אבל הן בעצם מוסיפות מעט מאד. כלומר אנחנו מסוגלים להגיע רק לתחזית מעורפלת, ולא לידיעה ברורה והשגה מלאה; אלה יושגו רק מתוך שיתוף פעולה מלא עם העולם שמסביבנו.
האדם הוא יצור מפותח מאוד. אבל ככל שהוא מתפתח, כן הוא מרגיש את עצמו חסר אונים, אבוד. מסתבר שמפיתוח המדע וחקירת העולם סביבנו, לא השגנו את התוצאה הרצויה, ואז אנו נאלצים להכיר בעובדה שפיתרון הבעיה נמצא דווקא בחושי ההרגשה שלנו.
קיימת שיטה מדוייקת שמפתחת לנו חוש נוסף שנקרא החוש השישי-"מסך" או "אור חוזר"-שנותן לנו יכולת לראות ולהרגיש את כל אותו חלק מציאות, שלא נקלט על ידי חמשת החושים הרגילים שלנו. את חמשת החושים אנחנו מקבלים מלידה אבל את החוש השישי אנחנו צריכים בהדרגה לפתח בעצמנו.
אדם מקבל לפתע "כרוז" מלמעלה-הוא נדחף להרגיש מציאות מקיפה יותר וכך נולד בו הצורך לפתח את החוש השישי. זה קורה בו בהדרגה. האנושות מתפתחת כל הזמן, הרצונות שלה משתנים, ורצונותיו של היחיד משתנים גם הם בהתאמה: תחילה הם מכוונים לתענוגים גופניים, "בהמיים"-לאוכל, למשפחה, למין. אחר כך לתענוגים אנושיים-לעושר, לשליטה, לכבוד, לדעת. אחרי כל הרצונות האלה מופיעים באדם רצונות להשגת המציאות העליונה-למהות שנמצאת מעבר לחושים שלו.
הצורך הראשוני להרגיש את מה שנמצא מחוצה לנו, נקרא ה"עובּר" של החוש השישי. מהשלב הזה והלאה יהיו הדברים תלויים באדם עצמו, איך יפתח את החוש השישי. את החוש הזה לא ניתן לפתח לבד אלא רק באמצעות שיטה מיוחדת שהונחלה לאנושות הנקראת "חוכמת הקבלה".
בכל דור ישנם אנשים שמקבלים מלמעלה את הצורך לפתח את החוש השישי. ואז, בדרך כלשהי, הם מגיעים למורים ולספרים, שעוזרים להם לפתח אותו בתוכם. מורים אלה נקראים "מקובלים", מלשון "קבלה", משום שהם מקבלים את הידע העליון שנמצא מחוצה לנו. בספריהם, מתארים המקובלים את הידע הזה ומספרים לנו על הרגשות שלהם. הם מוסרים לנו את התרשמותם, את הניסיון שלהם, את השיטה איך להיכנס לתהליך של בניית החוש השישי, כדי שגם אנחנו נוכל להגיע לדרגה הרוחנית שלהם. הם מדברים על האופן שבו אדם, שכבר מימש את כל הרצונות לתענוגים גשמיים של עושר, שליטה, כבוד והשכלה, מגיע אל הרצון להשיג את המציאות היותר אמיתית.
בסופו של דבר כל אחד צריך להגיע למצב זה, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא, או זה שאחריו. האדם חייב, כתוצאה מגלגולי החיים שהוא עובר, להשיג את המצב שבו הוא חי בו-זמנית בכל הדרגות של המציאות, ולהרגיש אותה לא רק דרך חמשת חושיו, כפי שכולנו מרגישים אותה, אלא גם דרך החוש החדש שלו, שיאפשר לו חיים, ויציאה למצב של שלווה מלאה.
התפתחותו של אותו "כלי" פנימי שנקרא החוש השישי, נעשית באנושות לפי סדר של "קודם ונמשך", או לפי עקרון הפירמידה, שבהתאם לו בנויה כל האנושות. בהתאם לכך, החוש הזה מתעורר קודם רק אצל סוג מסויים של אנשים שנמצאים בראש הפירמידה.
האנשים שאצלם החוש הזה התפתח בראשונה נקראים "עבריים", מהמילה "עבר", "לעבור" את המחסום, את המעגל החיצוני ביותר בעולמנו. אברהם אבינו עבר ראשון מההרגשה המוגבלת של העולם הזה להרגשת העולם העליון. צאצאי אברהם הם הראשונים בפירמידה שבתוכם יתפתח החוש השישי.
אבל זו רק תחילתה של ההתפתחות, ועל ההמשך נאמר הן בנביאים והן בכל ספרי המקובלים, שבעתיד לבוא, כל האנושות תהיה חייבת להגיע לרמת ההתפתחות הזאת, כלומר להרגשה של כל המציאות, להתחברות עם הכוחות העליונים, להבנה מלאה של גלגולי החיים, לקיום מעבֵר למושגי הזמן החיים והמוות, לקיום בכל הרבדים של המציאות.
כל המקובלים הצביעו על התקופה שלנו כעל נקודת המפנה, שבה המוני בני אדם מתחילים לסגל לעצמם את המרחב הרוחני, ולעסוק בפיתוח החוש השישי. כל הדורות הקודמים היו בבחינת הכנה להגיע לנקודת המפנה-הם היו נתונים בתהליך שנקרא "ירידת הנשמות".
בתהליך הזה, הנשמה יורדת ממצבה העליון ביותר, מעולם אין-סוף, ועוברת דרך עולמות רבים עד לעולם שלנו. אחר כך, בעולם שלנו, היא ממשיכה לרדת לאורך הדורות, דרך חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ודרך ארבע הגלויות שעברנו. בדורנו הסתיימה הגלות האחרונה, וממנה והלאה, ישנה רק עלייה של נשמות.
כל המקובלים עד זמננו היו אנשים, שהכינו עבורנו את שיטת העלייה. ואנחנו זו קבוצת נשמות, שחובתה לעלות ראשונה בסדר הנשמות הכללי, מבין כל אלה שירדו לעולם הזה באמת לעלות, ולהרגיש את העולם הרוחני.
אם תעיינו בכתבי האר"י ובספרי בעל הסולם, תראו ששם כתוב הכל בצורה ברורה ופשוטה. זו הסיבה שבזמן שלנו, הקבלה מתחילה להיות יותר גלויה ומפורסמת, למרות שעדיין רק מעטים מבינים מה יש בה, מדוע היא נקראת מדע, מדוע היא נסתרת, מדוע היא מגיעה אל האנשים בדרכה המיוחדת. אבל המשיכה כבר קיימת ומורגשת בין כולם, שכן המקובלים דיברו עליה עוד בדורות הקודמים.
אדם שמתעורר בו צורך ברור להבין את המציאות העליונה, צריך להתחיל לפתח את ה"נקודה שבלב" שלו ולבנות ממנה את החוש השישי על ידי שיטת ה"קבלה", שהיא השיטה שפיתחו לנו המקובלים. התקופה הזאת נמשכת כמה שנים (3 עד 5 שנים). החוש גדל ומתפתח לאט לאט, והאדם מתחיל לחוש את העולם החיצון לו, את עולם הסיבות. נוספת לו אז ראיה מדוייקת של כל הסיבות למתרחש בעולם שלנו, מפני שהוא כבר רואה את תמונת הסיבות: לאן הולכים כל המעשים, כל הכוחות, כל הרצונות וכל המחשבות שלנו.
את כל זה רואים רק בחוש השישי, לא בחמשת החושים. ה"אני" של האדם, מה ששייך למהות האדם, מורגש רק בחוש השישי. ומרגע שחוש זה התפתח באדם, הוא מתחיל להרגיש את מה שנקרא "נשמה".
ואז אדם נשכר בשני דברים: דבר ראשון-הוא מתחיל לראות את המחשבות, את הרצונות; באיזו צורה הם עוברים ממנו לאחרים, באיזה אופן הוא מקבל מאחרים או מושפע מהם, איך זה פועל בכל המציאות, באיזו צורה זה מתקשר עם הטבע שמסביבו ומגיע אליו בחזרה. נעלם אצלו לגמרי מושג הזמן במובן של העולם שלנו, לכן הוא רואה את הכל בגלוי; בבת אחת הוא יכול לראות את העבר, ההווה והעתיד במובן האמיתי של ה"זמן".
ודבר שני שבו נשכר האדם: מעבר לזה שהוא רואה את הכל, הוא מתחיל לרכוש הערכה נכונה למה שקורה, וחשוב יותר מכל, הוא רוכש את היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה, ובזה הוא משפיע על כולם מבחוץ. כלומר, הוא יכול לתת לא רק תחזיות, אלא לשנות ממש את המחר שלו, לעשות את העתיד. הכוחות האלה מופיעים באדם באותה מידה שהוא יוצא מהטבע שלו, ומתחיל לחשוב במושגים של העולם העליון.
כל הדברים האלה הם ממשיים, וכולנו בלי יוצא מן הכלל, יכולים להשיג אותם. מכל מקום, החוק הכללי של ההנהגה, של כל הבריאה, של כל הטבע, נבנה באופן, שהוא מחייב אותנו תמיד להתקדם למצב זה. אמנם כל האנושות מתקדמת אליו, אבל בלי להיות מודעת לכך. בניגוד לכלל האנושות, אותו אדם שמתחיל להתקדם למטרה מרצונו, כדי להשיג את המציאות האמיתית הכללית והחיים הרוחניים, חדל להרגיש את לחץ הטבע עליו, את היסורים. ומיד הוא רואה שכל היקום מלא בטוב-במקום ברע.