האנשים בעולם הזה כולם אנשים רגילים. אבל לתושב ארם נהריים ושמו "אברם" התגלה הבורא, וההתגלות הזאת עשתה אותו אדם מיוחד. הוא נעשה "יהודי", מלשון יחוד, לאמור יחוד עם בורא. "אברהם" הוא אדם שקיבל באמצע חייו ניצוץ רוחני ובו הרגיש את הבורא; פרט לזה לא היה בו דבר מיוחד. בכל השאר הוא היה איש רגיל כמו כל אדם אחר.
בבני האדם, לא הידיים, לא הרגליים, שום איבר שלהם, אין בו משהו עליון. לכן באדם חולה לב, אין בעיה להשתיל לב של אדם או של חזיר. כל האיברים שלנו הם לא יותר מגוף גשמי, כמו של כל בעלי החיים, ואין בהם שום דבר קדוש-או עליון, דבר מה שקשור עם הבורא.
ניצוץ הבורא, הוא זה אשר הופך אדם מ"גוי" ל"יהודי", ואם הניצוץ הזה נעלם, ה"יהודי" חוזר להיות "גוי". אלא שמצב כזה לא יכול לקרות כי "מעלין בקודש ולא מורידין". זהו חוק רוחני שלפיו הכל מתקדם לגמר תיקונו, יותר ויותר קרוב לבורא.
יציאת האדם מהעולם הגשמי לעולם הרוחני היא תהליך איטי. מלכתחילה כל אדם שבוי ברצונות של העולם הזה. אחר כך הוא מגיע בהדרגה להכרה שאין לו תכלית בקיום הפיסי-בהמי שלו. וכל עוד אין באדם ניצוץ הבורא, אין הוא יותר מאשר אחד מיני רבים שמתקיימים במציאות האנושית.
נאמר בהגדה: "מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה". "עבודה זרה" היא מצב שמתרחש רק אחרי שהאדם כבר הרגיש את הבורא, ונעשה מודע לכך שתכונותיו הפוכות מתכונות הבורא והוא פועל בניגוד לרצון הבורא. כלומר "עבודה זרה" היא מידה מסוימת של מודעות עצמית. והדברים שונים מאשר במצב שבו האדם פועל רק מתוך שליטת הרצונות הטבעיים שלו כתוצאה מה"רשימות" שהוטבעו בו עם בריאתו, הנקראות "טבע".
אמנם גם אבותינו היו עובדי עבודה זרה, אבל אז התגלה להם הבורא,האור העליון שבא מלמעלה, והתקבל כהוראה לעבור ממסופוטמיה לארץ ישראל. אנו רואים, שגם בעולם הזה האדם עובר ממקום למקום לפי הרצון הפנימי שלו; הוא חייב למצוא את מקומו על פני כדור-הארץ בהתאם למה שלבו חפץ.
לפי מה שנכתב בספרי הקבלה, אנחנו יכולים לחיות על אדמת ארץ ישראל רק בתנאי שנשתווה לדרגה הרוחנית שלה, אחרת ניזרק מכאן בדיוק כמו שקרה לפני אלפיים שנה. בתום הגלות, הבורא השיב אותנו פיסית לכאן, אבל עכשיו חובתנו לשוב בעצמנו, בפנימיותנו, לדרגה הרוחנית שנקראת "ארץ ישראל"; כלומר, להיות ראויים רוחנית לאדמת ארץ ישראל. זה הדבר היחיד שחסר לנו!
עדות לזה רואים במה שקרה לאברהם אבינו. ברגע שאברהם הפך יהודי, הבורא אמר לו: "לך- לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך". ואברהם עבר ל"ארץ ישראל" במובן הרוחני וחי בה: הוא התחיל לגדל בתוכו כלים רוחניים שנקראים "גלגלתא ועיניים", כלים להשפעה, לנתינה. אחר כך הופיע יצחק, ואחריו יעקב ה"קטן"-מצב רוחני שנקרא "קטנוּת" שמשמעו בניית כלים רוחנים חדשים של נתינה, שנקראים חג"ת (חסד- גבורה-תפארת).
אבל כדי להתקדם לדבקות עם הבורא, דרושה לאדם לא רק יכולת של נתינה ("להשפיע כדי להשפיע"), אלא גם יכולת לקבל ("לקבל כדי להשפיע"), באמצעות כלי קבלה הנקראים אח"פ (אוזן- חוטם- פה), שמתוקנים על ידי הכוונה לתת לבורא. אבל בינתיים אין הכלים הללו ברשות האדם, אפילו בצורה הלא מתוקנת שלהם. אם כן, מאין יקח את הכלים, הרצונות האלה?-ממצרָים. במילים אחרות, כאשר נמצאים ב"ארץ ישראל", ב"קטנות", ורוצים לתת לבורא-אין באמצעות מה לתת לו. ואז, מתוך הכרח יורדים למצרים לרכוש כלים חדשים, יכולת "להשפיע", לתת לבורא.
לרכוש את הכוונה "להשפיע", הכוונה לתת לבורא, דבר זה מנוגד לחלוטין לטבע האדם, שהוא רק לקבל, לכן אין איש בעולם שיכול להבין את זה. חוץ מחוכמת הקבלה אין שיטה שמשתמשת בזה, משום שהפעולה הזאת, הנתינה לבורא, מנוגדת לטבע האנושי. כל השיטות צומחות מתוך טבע האדם לעשות את החיים נוחים יותר- חוץ משיטת הקבלה, שבאמצעותה זכה אברהם להתגלות עליונה.
בכל מקרה האדם אינו יכול בכוחות עצמו "לרדת למצרים"-לרצונות הגרועים ביותר, ההפוכים מהבורא. מלמעלה מבלבלים את האדם, מכניסים בו רעב רוחני עם רעב גשמי; מרוממים בעיניו מטרות אחרות, גשמיות, כדי שהוא יבין בצורה חדה וברורה יותר עד כמה רוחניות עדיפה על גשמיות; נותנים לו תענוגים רוחניים בהנאות גשמיות.
על זה נאמר, שלאחר חורבן בית-המקדש, נותר טעם ביאה רק לעובדי ה'. טעם אמיתי של תענוג גשמי נשאר רק לאלה שהם חכמים-"חכם" הוא מי שמשתוקק לקבל חוכמה, דעת, מי שעולה לרוחניות כדי לברר רצונות אמיתיים, שכן דווקא הוא צריך להתמודד עם התענוגים הגדולים ביותר.מדוע לאחר החורבן? משום שאז הרצונות נמצאים בשליטת כוחות "הסיטרָא אָחרא" (כוחות הטומאה).
כאשר האדם מתקדם בלימוד, הוא מתחיל לראות את עצמו כיותר רע, יותר גרוע, כי מתעוררים בו הרצונות הגרועים ביותר. זאת למעשה ה"ירידה למצרים"-האדם שמשתוקק לעלות רוחנית יורד, תחת שליטת הרצון לקבל. בהתחלה הוא מרגיש תועלת בזה שהוא שקוע בהרגשה גשמית ומסוגל עדיין לחיות ב"מצרים" וליהנות מה"מצרי"-מהרצון לקבל שלו.
לכן כתוב בתורה שאחיו של יוסף-שנים-עשר שבטי ישראל-ירדו אליו למצרים, כביכול בהסתר, בהיעלם. הירידה למצרים היא כאשר האדם מאבד את כלי ההשפעה שלו, את ה"גלגלתא ועיניים" שלו, שהם החלק הרוחני שלו,שכביכול נעלם תחת שליטת האח"פ שלו, תחת שליטת הרצון לקבל. המצב הזה נמשך תקופה די ארוכה בהתקדמותו של האדם לרוחניות.
בתחילת הלימוד האדם נמצא בהרגשה של התרוממות, שלווה וחוסר דאגה, והוא 'מרחף יחד עם המלאכים'. אבל כעבור כמה חודשים הוא מתחיל להרגיש אחרת; הרוחניות כבר לא מאירה כמו בעבר, שוב מופיעות הפרעות בגשמיות, ולא נראה לו שאי פעם ייפתחו לפניו שערי שמים והוא יוכל להיכנס לעולם העליון.
מדוע זה קורה?
משום שצריך לגדל את האח"פ-לרכוש "מסך" על הרצונות של "מצרים".אמנם יש לו גם כלים של השפעה ("גלגלתא ועיניים"), אבל הם נסתרים. כשמתחילה "העבודה במצרים", האדם משתוקק לרוחניות, אבל ככל שהוא משתוקק אליה יותר, מתברר לו יותר ויותר כי אי אפשר להשיג אותה.
תקופת "עבדות מצרים" נמשכת כל עוד האדם מרגיש שהוא באמת בעבדות; עד ש-"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". האדם מרגיש שה"פרעה" שבתוכו שולט בו ומנהיג אותו נגד הבורא.
אם הרצון לקבל נותן לי אפשרות ליהנות, מה רע בו? במה שליטתו מזיקה לי?
כאשר אני רוצה עוד משהו מלבד סיפוק הרצון שלי לקבל, רוצה למשל גם בקשר עם הבורא, ורואה שהתענוגים הגשמיים מרחיקים אותי ממנו, הרי אני מתחיל לראות ברצון שלי ליהנות גורם שמפריע לי, שמרע לי.
מצב זה נקרא "ויקם מלך חדש", שלא הכיר ב"בני ישראל", הם הרצונות לבורא ("ישָׁר אֵל") ששלטו אז במצרים. כלומר, אני מתחיל להרגיש שחוץ מהבורא גם האגו שלי שולט עלי, ומתחילה בתוכי מלחמה: האם "אני" הוא זה שרוצה להידבק בבורא או "אני" הוא זה שרוצה ליהנות מתענוגים גשמיים-אז מי הוא ה"אני" שלי?
שני הרצונות שבאדם נאבקים זה בזה: מצד אחד "משה ואהרון" ומצד אחר "פרעה". אי אפשר לברר מי חזק יותר, כי "חרטומי פרעה" עושים אותם ניסים כמו הבורא. לכן לצאת משליטת הטבע ולהידבק בבורא אפשר רק אחרי שהבורא שולח את "עשר המכות".
כדי שה"אני" הנייטרלי שלי, יבין מאיפה בא האור, הוא צריך להרגיש את "עשר המכות"-עד כמה ה"פרעה" שבי הפוך מהבורא-רק כדי להצליח להינתק מן ה"פרעה", להגיע למצב שפרעה בעצמו יאמר לאדם: "לך! מספיק התייסרתי בגללך!"
"עשר המכות" מראות לאדם ששלטונו של פרעה, שליטת האגו על האדם, זהו דבר בלתי נסבל, ואז האדם בעצמו רוצה לברוח ממנו. רוצה-ולא יכול! כדי שתצליח הבריחה מ"פרעה" היא צריכה להתרחש בתנאים חיצוניים מסויימים: בפתאומיות, בחיפזון, בלילה, בהיחבא מפרעה וממני עצמי.
רק אז האדם יכול לאסוף את כל הרצונות שלו לתת, להפריד אותם מהרצון שלו לקבל ולהסתתר מ"פרעה". הבריחה מתבצעת בחשכה, בזמן שאור רוחני אינו מאיר. אחרת האדם יברח לצורך תענוג, לטובת ה"רצון לקבל" שלו. הבריחה מהטבע שלו מתרחשת ב"אמונה למעלה מהדעת", נגד השכל שלו.
על זה נאמר: "יגעת ומצאת, תאמין". כלומר האדם התייגע במידה הדרושה כדי לקבל את התגלות הבורא, אך אינו יודע מראש שהיגיעות שלו כבר הצטברו לכמות מספקת כדי לצאת מהעולם הזה ולהיכנס לעולם העליון. היציאה מהטבע מתרחשת באדם באופן פתאומי.
לאדם אין שליטה על התהליך הזה, הוא פשוט בורח! הוא עובר ביבשה בין "חומות ים סוּף" הים האחרון, המחסום, ונכנס למִדבר. מה הרוויח בזה? האדם נכנס למצרים עם ניצוץ הבורא, עם השתוקקות לרוחניות, ויוצא ממנה עם כלי קבלה ריקים-הרגשת ה"מִדבר".
נאמר "ויצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שעכשיו יש לאדם רצונות לקבל לא מתוקנים, והוא חייב להתחיל לעבוד איתם ולתקן אותם. כל עוד הכלים האלה שייכים למצרים הוא ירגיש בהם חושך, מדבר, אבל כאשר הוא יתקן אותם וישתמש בהם בצורה נכונה, הוא יקבל בהם את כל האור העליון. אלה כלים גדולים מאוד, כלים של גמר תיקון. בני ישראל לקחו מפרעה את הכל, כך שלמצרים לא נשאר כלום.
וכך האדם נכנס למִדבר. עדיין הוא לא בארץ ישראל. אלא עכשיו דרוש לו אור בשביל ההבחנה עד כמה כל תכונה שבו מתאימה וראויה לשמש אותו בהתקדמותו בעולם הרוחני. קבלת האור הזה נקראת "קבלת התורה".
אדם שיוצא מהעולם שלנו לעולם הרוחני, מתחיל לעבוד ב"ג' קווים": ב"קו שמאל", ב"קו ימין" וב"קו אמצעי". יש להבין, שלא עלינו לעשות את העבודה, וכל היגיעה שלנו היא לגלות שאת הכל עושה הבורא-זוהי עבודת הבורא! אנחנו צריכים להכיר את פעולותיו עלינו! הבורא ברא את כל הבריאה בדרגה המושלמת ביותר, אבל הנברא יכול להעריך את מצב השלמות רק מתוך מצב הפוך-מחוסר שלימות. לכן אדם חייב לעבור את כל המצבים הבלתי שלמים. כל העבודה שלו היא תהליך של מודעות עצמית-להרגיש מה הבורא עושה עליו בכל פעולה.
קיים עולם, ובתוכו קיימת נשמה. המגע עם הבורא בנוי משלושה מרכיבים שנקראים: "עולם", "שנה", "נפש". "שנה" היא מידת הקשר בין העולם לנשמה. ה"עולם" הוא הקשר בין הבורא לנברא. המילה "עולם" באה מהמילה "העלם", הסתרה. זאת אומרת, העולם הוא מידת ההסתרה של הבורא מהנברא, או עד כמה האדם נמצא בהסתרה מהבורא.
האם אפשר על ידי פעולות פיסיות להשיג תוצאות רוחניות?
כל מה שהאדם עושה הוא עושה מתוך הרצון שלו. וגם האבן, שאין בה שום תנועה, יש בה רצון לשמור על הצורה הקבועה שלה, ולכן היא נקראת "דומם"-דממה, מנוחה. הצמח, יש לו רצון לצמוח. הוא משתוקק לאור וצומח פיסית כלפי האור, כלומר קיימת תנועה, שנגרמת על ידי הרצון.
הרצון של האדם מתבטא תמיד בפעולה מסויימת. גם אם האדם לא תמיד מודע לכל הפעולות שלו, בכל זאת הגוף שלו, הרצון שלו, דורש תמיד מילוי ברור, מסויים, וזו הסיבה שכל פעולה שבהמה עושה היא בדיוק הפעולה שהיא צריכה לעשות.
לכן אם אדם רוצה משהו, הוא עושה את הפעולות המתאימות כדי להשיג אותו. הוא פועל בצורה לא מודעת-מניע ומפעיל את הרצון הטבעי שמוטבע בו, כמו כל יצור אחר בטבע. אבל באדם שמתגלה בו רצון לבורא, אף על פי שהוא נמצא ברצונות של העולם שלנו כמו כל בהמה, כפי שנאמר: "כבהמות נדמו", למרות זאת, בתוכו נמצא גם רצון אחר שנקרא "אדם"-רצון שמשתוקק לבורא.
כל רצון פנימי מתבטא דרך מעשה חיצוני כלשהו, ולמרות זאת האדם לא תמיד מודע לכל הרצונות שלו. ומי שמחוץ לאדם, אף על פי שהוא רואה את המעשה הגלוי של האדם, הוא לא מבין את הכוונות של מעשיו. המדע שחוקר את הכוונה נקרא "תורת הנסתר"-כי איש אינו יודע מה אתה מרגיש בתוך לבך, ולעיתים קרובות גם לא אתה עצמך. אבל כמו תמיד, הצורה החיצונית משקפת את הרצון הפנימי.
כל עוד איננו נמצאים בעולמות רוחניים, ולא יכולים לצרף ל"מסך" שלנו נשמות אחרות, כלומר, להעלות את האח"פ לגלגלתא ועיניים, אז בינתיים העבודה העיקרית שלנו היא במישור של העולם שלנו, בהפצת חוכמת הקבלה. הפעולה הזאת היא פעולה רוחנית לגמרי. בזה, אתה עוזר לאנשים אחרים להצטרף לדרך הזאת; באמצעות פעולות פיסיות אתה עוזר להתפשטותה של הרוחניות.