בשנת 1995, החל תהליך שבו כל נשמה ונשמה, כלומר כל אדם ואדם, חייב להתחיל לעסוק לא רק בחיי העולם שלו, בשאיפה לכבוד, לכסף, למין ולהשכלה, אלא ברוחניותו, ב"שורש הנשמה" שלו.
על פי הקבלה החל התהליך עוד לפני כמה עשרות שנים, אלא שמשנת 1995 החלו מאורעות המציאות לוחצים אותנו, את היהודים, ביתר חריפות, כדי להוביל את השינוי הזה, ולהיכנס לתהליך של התפתחות רוחנית.
לא נוכל להימלט מהתפקיד הזה, מהגורל. על כל אדם ללמוד ולדעת איך פועל העולם, איך פועלת הנהגת העולם, הכוח הכללי של הטבע, ואיפה אנחנו כבני אדם ממש-שלא כמו שאר היצורים החיים על פני האדמה-צריכים להשתלב ולפעול במערכת המנהגת את היקום. אם לא ניקח לידנו את "חוק ההתפתחות", החוק על פיו מונהג העולם, או אז הטבע ילחץ עלינו מידי יום ביתר נוקשות, וללא התחשבות.
בסופו של דבר נצטרך לתת לעצמנו תשובה לשאלה, מדוע זה קורה: כל מיני צרות חיצוניות ופנימיות, אסונות, מגפות, מלחמות, רציחות. והשאלה הזאת, מדוע זה קורה, תביא אותנו בעצם לידיעת חוק ההתפתחות, וכך נגרום לשינוי העתיד שלנו, התלוי רק בנו.
האם הגיע הזמן של האנושות לגאולה כוללת?
כן, העם היהודי צריך להתחיל בזה קודם, הגויים ימשכו אחריו, ובסופו של דבר כולם כאחד יגיעו לגמר התיקון ולדרגה אחרת של הקיום.
תוך כמה זמן יכול להתרחש דבר כזה?
הכל תלוי בנו. יכולות לבוא לנו עשרות שנים של סבל, ויכולות לבוא רק כמה שנים של לימוד והכרה של חוקי טבע, שהם יותר כוללים מאלה שאנחנו רואים ומכירים היום, ואז אנחנו פשוט נתחיל להיות מה שנקרא בני אדם.זאת אומרת כשנתכנן את המחר שלנו נדע מה אנחנו עושים, איזה תגובות יהיו מחוקי הטבע ומה נקבל בחזרה על מעשינו. אז נדע את החוקיות שישנה בטבע, ונעשה רק מה שלטובתנו.
יש סיבה לכך שזה קורה דווקא עכשיו?
כן, לפי התפתחות הנשמות הגיע הזמן. האר"י מצפת כתב על זה כבר באלף שש מאות; היתה זו נשמה שהגיעה להכנת שיטת לימוד פתוחה ומובנת לכל אחד. היום התפתחות הנשמות מגיעה לכך, אמנם לא לכולם בבת אחת, יש כאלה שכבר עכשיו, יש כאלה שיקח להם עוד זמן, אבל היום על פני כדור-הארץ כבר ישנם מיליונים שנמצאים בהתפתחות הזאת.
מהם תיקונים
אדם יכול להשלים את התיקון שלו ע"י הקבלה?
ודאי. בן אדם יכול להשלים את התהליך תוך כמה שנים, ולא צריך להתגלגל עוד פעם לעולם הזה ולעבור שוב סבל.
מהי השלמת התיקון לפי הקבלה?
אם עד עכשיו הנשמות שלנו התפתחו רק בהתגלגלן מגלגול לגלגול, כלומר, מדור לדור, מחיים לחיים, מסבל לסבל, עכשיו, כשאנחנו מתחילים ללמוד את החוקיות הרוחנית, הרי שעוד בזמן הלימוד, ואפילו בזמן ישום התחלתי של החוקים האלה, אנחנו מזרזים ומאיצים את ההתפתחות שלנו עד כדי כך, שהגלגולים שהיינו עתידים לעבור, ושלמענם היינו צריכים למות ושוב להיוולד, עכשיו אנחנו עוברים אותם תוך תקופת חיים אחת, ואז אדם יכול לעבור עשרות ומאות גלגולים ולהגיע לגמר התיקון עוד בחיים האלה.
מהו גמר התיקון?
אדם מגיע למצב, שבצורה הפנימית שלו, הוא מתחיל כביכול לחיות במימד שונה מאנשים רגילים. הוא מתחיל לראות את החיים שלו, לא כעניין של חיים ומוות, אלא מתייחס לחיים הביולוגיים שלו כמו לדבר שולי, וחי את העולם הפנימי שלו. במצב זה כל היקום, וכל העולם של הנשמות הופכים להיות הסביבה הטבעית שלו, וחיים ומוות ביולוגיים משפיעים עליו כמו שמשפיעה עלינו גזיזת שיער. זוהי רמה אחרת של קיום וחיים.
ה"אני" כחלק מהמציאות
האם מדובר על אדם שאין לו כבר תחושת "אני" שהוא עצמו כבר לא העיקר?
אדם מתחיל לתפוס מהי הנשמה שלו, ודרכה הוא מתחיל להשיג שהיא חלק מעוד נשמות, וכל הנשמות כלולות בנשמה אחת שנקראת "אדם". עקב כך הוא מתחיל להתייחס אחרת לחברה ולאנושות כולה, הן ליהודים והן לגויים. הוא מתחיל לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מכולם, מרגיש את עצמו אחראי על כולם, וכולם הם כאחד לידו. כאן לא נדרש לו יותר חינוך ומוסר, הואיל ולמד את הדרך והוא מכיר את החוקיות האמיתית של הטבע, שהיא לבדה תורה לו כיצד להבחין בטוב וברע.
האם כל הצעדים שלו הם מתוך הרגשה שהוא כולל וכלול בתוך משהו גדול?
צריכה להיות הכרה מתוך האדם כך שהוא יראה את עצמו, את כל היקום ואת כל המציאות, ורק מתוך זה הוא ילמד. זה הדבר הטבעי והטוב ביותר. ואז כל אדם לומד לפי שורש הנשמה שלו, איך הוא צריך להיכלל בכל המציאות, ואיך הוא צריך להשלים אותה. וכל שיטות המוסר למיניהן פסולות בעיני הקבלה.
האם זה באמת אפשרי?
הדברים האלה טבעיים ופשוטים מאד; הם גם הכי קרובים לנו, לא רק לתינוקות שלומדים הכל מהתחלה, אלא לכל אחד מאתנו. חסרה לנו רק הרגשת המציאות הכוללת כדי לראות ולדעת את זה. זהו ההבדל בין קבלה לבין שאר הדתות והחוכמות.
מדוע אנשים שמחפשים בשיטות אחרות לא מגיעים לגמר תיקון?
כל שיטה אחרת מבוססת על הרס של טבע האדם, המעטת הרצון לקבל, המעטת האגואיזם: להקטין אותו, לא לפתח אותו, להרגיש פחות, לנשום פחות, לאכול פחות, לזוז פחות, לחשוב על משהו צר אחד.
הדברים האלה לא פועלים לפתח את האדם, אלא לעשות ממנו צמח ופחות מכך. כאן לא מדובר על התפתחות והתגלות של הטבע החיצון, אלא להיפך, ההולכים בשיטות אלו מרגישים תופעות מסויימות רק משום שהם ממיתים את עצמם, ואז הם מרגישים את עצמם חופשיים יותר.
חוכמת הקבלה אומרת שאתה צריך לפתח את האגו שלך וכל התחושות שלך, הן הטובות והן הרעות, ואפילו לקנות חוש נוסף, חוש שישי, שנקרא אצלנו "מסך" ו"אור חוזר", ובאמצעותו אתה יכול להרגיש חוקים שהם יותר חיצוניים מהעולם הזה, ממה שנתפס בחושים שלנו. החוקים האלה הם אמיתיים,הם החוקים שמפעילים את כל המציאות, ובהם יש נתון אחד מבין כל הנתונים שישנם שם, שאותו רק אדם יכול לשנות, ואתה חייב להגיע לרמה כזאת שבה אתה משנה את הנתון הזה, ואז אתה הופך להיות כמנהיג של כל המציאות הזאת.
להביא את האדם בהתפתחותו לדרגה של מנהיג המציאות, זו כל המטרה של המציאות, של החוק הכללי שנקרא בורא; ואנו נכנסים עכשיו לתקופה כזאת, שאם נרצה או לא, הטבע ידחוף אותנו לזה, עד שנכיר בנחיצות לדעת את החוקים האלו.
אלא שבתקופת הביניים, בין המקום שבו אנו נמצאים עכשיו, ועד למקום שבו נכיר בנחיצות, תהיה תקופה קשה מאד; תקופה שבה יוגברו היסורים כדי לאלץ את האדם להכיר בכך שהוא חייב לדעת למה הוא סובל, ולמה הטבע לא טוב אליו.
זו הדחיפה מאחור?
במקום דחיפה מאחור באמצעות היסורים, אנחנו רוצים לתת לאדם משיכה מלפנים באמצעות הפצתה של הקבלה כך שתמשוך את כולם להכיר ולדעת את החוקים האלה, שהאדם ידע שעל ידי כך הוא באמת בורח מכל הצרות שלו, מבעיותיו האישיות, מבעיות בריאות, בעיות משפחה וילדים, מכל מה שמתחיל להתרופף ולהיעלם לו בחייו; שיידע שדרך הקבלה הוא נכנס באמת לשלווה ולשלמות.
מה אדם צריך לעבור כדי להגיע לרוחניות
מה צריך לעשות אדם שמחפש כיוון?
בהתחלה רק ללמוד.
האם ניתן לתאר את הדרך מראשיתה ועד גמר התיקון?
לא מדובר על מצב דומה להווה, שבו אנחנו באים אל האדם ורוצים לזרז את ההתפתחות שלו לכיוון נכון, בגלל התפתחות כללית שעלולה להיות לא טובה; אלא מדובר על אדם שמגיע לדרך זו בצורה טבעית. משום שרע לו, והוא גמר לחפש את כל התענוגים בעולם הזה ומתחיל לחפש מעבר לזה. פתאום הנשמה שלו דורשת יותר מ"לב של אדם", שזה כל הרצון לתענוגים של העולם הזה; זה השלב שבו הנקודה שבתוך הלב, הגֵן הרוחני, מתחילה לדרוש את שלה, וכבר התפתחה עד למצב שהאדם מתחיל להרגיש אותה לעומת כל יתר הרצונות שלו. בשלב הזה הוא מתחיל להרגיש שיש לו משיכה למשהו שכביכול לא נמצא בעולם הזה, שיש משהו מעבר לכסף, כבוד, שליטה והשכלה, אבל הוא לא מוצא, ואז הוא מתחיל לחפש.
כך הוא מגיע לקבלה, או לשיטות וחוגים אחרים, לפי נוחיותו. בקבלה אף פעם לא מפעילים לחץ וגם לא פועלים נגד כל השיטות האחרות, כי האדם חייב בעצמו למצוא את הדרך, אסור ואי אפשר לכפות אותה עליו; אין כפיה ברוחניות. אדם יכול לבוא ללמוד שבוע שבועיים, שנה שנתיים, וללכת; אי אפשר לחייב אותו, הוא מרגיש לפי הנשמה שלו, כתוצאה של גלים שמגיעים אליו מהנשמה שלו. בינתיים הוא מילא את עצמו, ועכשיו הוא מתגעגע שוב לכדורגל או לדברים אחרים; אדרבא: אצלנו אין שום לחץ וכפיה, ואם אדם בא אלינו, בדרך כלל מצרפים אותו, הוא בא, מתיישב ומתחיל ללמוד.
תוכנית הלימוד פשוטה, והיא כוללת שני חלקים: חלק אחד רגשי יותר, שכולל מאמרים ומכתבים שמדברים על הדרך של ההתפתחות עצמה, כמו שיחות נפש שמדברים בהן על האופן שבו האדם מרגיש אם אכן נכנס לדרך ואיך הוא מתפתח בה. החלק השני של הלימוד הוא לימוד החוכמה עצמה, שבו לומדים ממש איך בנויה כל המציאות, עולמות, ספירות, נשמות, איך מתנהלים הדברים בתוכם, לפי איזה חוקים הם פועלים, איך אדם יכול להיכנס לתוכם ומה יש לשנות.
בלימוד עצמו הדברים מוגדרים מאד. ההגדרות מדוייקות, יש בהן מתימטיקה, טבלאות, שרטוטים, גימטריות, וכל מיני דברים כפי שישנם גם בכל מדע רגיל; כן ניתן ללמוד מהם איך להביע את כל הדברים, באיזו נוסחה להביע את יחסי הכוחות והקשר בין העולמות, כך שזה לא יהיה סתם מילולי, אלא מדוייק מאוד, ולא סתם מדוייק, אלא מדוייק לכל נשמה ונשמה, וכיצד יפעל בהשפעה ישירה עליה.
לצורך לימוד הדברים האלה, רצוי לסדר סביבה לאדם, כך שתשפיע עליו להתפתח יותר מהר. טבע הסביבה צריך להיות כך שאדם לא ירגיש בקושי מיוחד בכך שהוא נכנס למסלול חיים אחר, ומצד שני, שזה יפעל כמין מנגנון תאוצה. את זה נותנת לו הקבוצה.
לקבוצה חוקים משלה. החברות בקבוצה מחייבת השתתפות בעניינים שונים כמו להעביר הרצאות בקבלה לאחרים. בזמן הלימוד, באופן מיוחד,יש כוונות למשוך כוחות מיוחדים מלמעלה. לומדים בקבוצה כתבים שכתבו מקובלים כמו ר' שמעון בר יוחאי והאר"י, שבזמן הכתיבה הם היו בדרגה מסויימת של הכרת המציאות והנהגת המציאות. ובזמן שקוראים ולומדים את הטקסטים האלה, ניתן להגיע לרמה של מחבר הספר. לא אומרים זאת למתחיל, אבל למעשה גם הוא מסוגל, ובמיוחד בהיותו בקבוצה, והיא כבר מלומדת בזה, להתקשר לאותו כוח, לאותה רמה שבה היה מחבר הספר,ואז נשפע אליו כוח מלמעלה, אור, שמתחיל עוד יותר לזרז את ההתפתחות של הגֵן הרוחני שלו, שנקרא שורש נשמה, הנקודה שבלב. ההתפתחות נמשכת עד שהאור הזה פועל כך, שמהנקודה הזאת הוא מפתח עד עשר ספירות, והנקודה כביכול מתנפחת, ואם במקום הנקודה יש לו עשר ספירות, נקרא הדבר מבנה שלם, גוף של נשמה, כלי. ואז, בתוך הכלי הזה, הוא מרגיש את כל המציאות.
המציאות כוללת סך הכל עשר ספירות, והכלי הקטן הזה שלו גם הוא כולל עשר ספירות, ולכן באופן יחסי, הוא מרגיש כל מה שקורה בכל המציאות. המשך הדרך הוא פתיחה נוספת של הנשמה, והתנפחות עשר הספירות האלו לגודל של כל המציאות. כלומר, כל אחד ואחד חייב להגיע להיות גדול כבורא.
ואחרי שהאדם השיג עשר ספירות שלימות בדרגה הקטנה ביותר, ועבר מחסום, אז הוא עולה בעולמות.
כל עוד אין לאדם עשר ספירות ראשונות, עדיין אין זה בבחינת מדרגות, כי אם חיים כמו שאנחנו חיים, זו עדיין התפתחות לא הכרתית, שאיננה נחשבת למדרגות. אדם עולה במדרגות, בעולמות, לאחר שהוא מגדיל את הכלי הזה. מתוך עשר הספירות הראשונות, שהן הגרעין, מתחילים לגדול כמו עובר ברחם אימו, בכך שמוסיפים לכלי הזה רצונות מתוקנים. הוספת כל רצון מתוקן לכלי הזה נקראת עשיית מצווה.
הגדלת הכלי מהדרגה הרוחנית הראשונה שלו, שנקראת "מחסום", ועד לדרגה הסופית שלו, שנקראת "גמר תיקון", מתחלקת ל-125 מדרגות: 5 עולמות, שבכל עולם יש 5 פרצופים, ובכל פרצוף יש 5 ספירות. 125 מדרגות זה מה שנשמה צריכה לעבור. אותה דרך אפשר לחלק גם ל-620 מדרגות, שכל אחת מהן נקראת "מצווה".
בתחילתה של השגת מדרגה חדשה מתווסף בכל פעם אגואיזם חדש ("קו שמאל"), שאין מגבילים אותו, וכנגדו (מ"קו ימין") מקבלים כוח רוחני לתקן את האגואיזם הזה בצורה אלטרואיסטית (ב"קו אמצעי"). הדבר מביא ליתר התפתחות, וכל עשיה כזאת שמפתחת את האדם מדרגה ועוד מדרגה, נקראת "תיקון בג' קווים".
כל המצוות המעשיות בעולם שלנו הן כביכול העתקה גשמית של מה שאדם צריך לעשות ברוחניות, אבל בעולם הזה אין להעתקה תוצאות, והיא רק סימנים.
מרגע שאדם פותח ספר, הוא מתחיל לשנות את הנהגת המציאות כלפיו בצורה מדהימה, וכבר הוא נכנס ליחס אחר לגמרי כלפי הכוחות הרוחניים, וזה מה שהמקובלים רוצים שיקרה היום לכולם.
הכרת הרע
האם ככל שאדם מתפתח הוא מוצא יותר רע?
כן, את הרע הזה ברא בכוונה הבורא, הכוח העליון. ישנם כוחות הנקראים גם מלאכים שמכניסים אותם לאדם ככוחות רעים. הם מופיעים באדם בצורה שלילית כדי שהאדם ביגיעתו יעשה בהם שימוש חיובי. מזה בדיוק לומד האדם את חוקי המציאות, לומד להנהיג אותה ומשתתף בהנהגתה בפועל.
איך האדם רואה את הרע שבו?
באמצעות "מסך" ו"אור חוזר" מתברך האדם בחוש נוסף. כל עוד לא הגיע לכך אין הוא רואה עצמו כרע.
זה הכרה שכלית של הרע?
כלל וכלל לא. לא מדובר על דברים שאנחנו מכנים אותם רעים בעולם שלנו,כמו גזלנות, קמצנות, חשדנות- הם לא נחשבים לרע, היינו לאגואיזם,לרצון לקבל.
הרצון לקבל האמיתי מתחיל רק ממחסום והלאה, שם הוא נולד באדם כ"קו שמאל", ככוח שרוצה לפעול נגד החוקים הרוחניים.
הרצון הזה לקבל דוחף כל הזמן את האדם להפר חוק רוחני כלשהו, שהוא חוק בהנהגת המציאות. בשלב הזה על אדם לברר ולהבין מה עלולות להיות התוצאות אם יפר את החוק או להיפך יעשה בו שימוש בצורה החיובית.
ואז כשהוא רואה ומבין את הכל, הוא מחליט "לא!", הוא בוחר את הדרך לקיים את החוק הזה בצורה חיובית. אם אכן כך יעשה, הרי בכך הוא מתקן את הנשמה שלו, ומצרף את הכוח שתיקן להנהגה הכללית של המציאות.
כל הדברים שישנם במה שנקרא הטבע הבהמי שלנו, לפני שעוברים מחסום ונכנסים לרוחניות, לא נחשבים, והם נמצאים למטה מהקו הזה; וכל חיינו בעולם הזה, אינם כוללים מבחינת הרוחניות, לא מצוות, לא עבירות, ולמעשה לא נחשבים. זאת אומרת, עד שלא נעבור מחסום, כאילו איננו קיימים מבחינת הרוחניות, ואפשר לראות את זה בכל השרטוטים והטבלאות שישנם בקבלה. כל העולמות הרוחניים מסתיימים במחסום, בקו שנקרא "נקודה דעולם הזה", ולמטה מהנקודה הזאת, שם נמצא העולם שלנו, שכן עליו הקבלה לא מדברת; אין בעולמנו שום אחיזה רוחנית; אנחנו למטה מהקו הרוחני.
אדם רואה את הרצון שלו בתוך עצמו או בדברים שמסביבו?
כל התהליכים קורים בתוך האדם. גם עכשיו, בעולם שלנו, אנחנו תופסים רק את העולם שבתוכנו. אף כי נראה לנו שאנחנו תופסים מה שמחוצה לנו, אנחנו בעצם תופסים רק מה שקורה לנו בפנים.
האם בגמר תיקון, יש לאדם תחושה שהוא נפרד מהעולם?
העבודה שלו איננה כלפי העולם שלנו-לא כלפי אנשים אחרים, ולא כלפי אשה וילדים-כל אלה רק מלווים, בלבוש חיצוני. מצבים רוחניים הם פנימיים לגמרי, ואף אחד מסביבתו של האדם שנמצא בתיקונים רוחניים, לא מרגיש שהאדם הזה פועל ברמה רוחנית; כל התרחשות היא אך ורק פנימית, אבל תוצאותיה יפות לכולנו.
איך קורה שאדם רואה משהו שלא ראה קודם?
הוא רוכש לכך "מסך".
כיצד מתרחש התהליך הזה?
מגיע אליו אור, שנתקע ב"מסך", ולפי הגודל של ה"מסך" ושל האור החוזר, האדם מתחיל לראות יותר ויותר חלקים מן המציאות. כך פועלים גם כל החושים שלנו בעולם הזה. אם חסר לי באוזן תוף, אני לא מרגיש רעשים מסביבי; אני יכול להרגיש אותם רק אם יש לי תוף, ולפי מידת עדינותו.
העדינות ב"מסך" תלויה מצד אחד בעוביו, ומצד אחר, ברגישות. הרגישות שלו היא מידת הזיכוך הרוחני. לכן צריך לבנות "מסך" עבה ככל הניתן,כלומר רצון גדול ככל האפשר ויותר אגואיסטי, ובו בעת שיהיה מזוכך, מתוקן ככל שרק ניתן. זו בעצם המטרה. ובהתאם לכך האדם תופס יותר ויותר מן המציאות, עד שכולל בתוכו את כולה.
כיצד הוא בונה את ה"מסך" שלו?
מן השמאל הוא מקבל את העובי של ה"מסך" (רצון גדול ואגואיסטי) ומהימין מקבל כוחות לזיכוכו, ואז כתוצאה משני הדברים האלה הוא בונה את ה"מסך" הפרטי שלו-"הקו האמצעי". "הקו האמצעי" שבך הוא מה שבנית מהשלילי ומהחיובי גם יחד-והוא נקרא ה"אדם" שבך.
כיצד האדם מחליט מה לעשות; מהו הדבר שמביא אותו להכרעה?
אם כוח אחד הוא בעל עוצמה רבה יותר מהכוח האחר, אין זה משנה אם הוא כוח חיובי או שלילי, שהרי אין מה להכריעה-הכרעה כבר נעשתה.בכך מאבד האדם את הבחירה. ואם שני הכוחות שווים? או אז נשארת לו הבחירה להכריע.
לצערנו, העולם שלנו מתפתח באמצעות הכוח השלילי: מצרות בורחים קדימה, נדחפים מאחור, ואילו באמצעות הכוח החיובי לא נמשכים קדימה. לכן החיים שלנו רצופי סבל.
ההכרעה היא בעצם בכך שאדם נמצא במבוכה, ואינו יודע להיכן להכריע, לקו זה או לקו זה, ואז הוא צריך להידבק לעליון, למצוא בתוכו, מה שנקרא, "נה"י דעליון". תמיד יש בנו חלק מהעליון, כי מלכתחילה נמצאת בנו מדרגה יותר עליונה. כל המדרגות בנויות כמו קונוסים שמתלבשים זה בתוך זה.
בכל מדרגה שהיא, מצוי בחלק העליון שלה חלק תחתון של המדרגה שמעליה, והיא עצמה נמצאת בחלקה התחתון במדרגה תחתונה יותר. באופן זה קשורות כל המדרגות. כך אתה יכול תמיד להרגיש את מה שמעליך. ודרך העליון שלך, אתה כביכול נוגע גם במה שמעליו.
אחרי שאדם מגיע להכרעה, אחרי שבדק ראה ומדד כל מה שיש לו, עליו לעשות רק דבר אחד. לעזוב את כל המדרגה שלו ולקבל מדרגה יותר עליונה, האם זוהי בסך הכל הפעלת הרצון הרגיל שלי?
לא, אתה לוקח את הרצון של העליון, אבל רק אחרי שעשית את כל המדרגה שלך.
אם אדם מתייחס לכך במושגים שיש לו היום, הוא איננו מבין את התהליך?
בשכלך אתה אף פעם לא תוכל להבין את התהליך. זה הפלא. כאשר אתה נמצא בדרגה רוחנית מסויימת לא תוכל, בשכלך, להבין דרגה יותר עליונה ממך. אם יש לך שכל רק עד כאן, עד המדרגה הזאת, כיצד תוכל לבחור? לכן מלכתחילה השאלה איך לבחור איננה שאלה רציונלית.
ובכן אחרי שבדקת, כל מה שיש בך, בשכל, במודעות, כל השלילה והחיוב,כל התופעות, התוצאות, התכונות, אתה תופס שאתה רואה ומכיר את הדרגה שלך, אבל מה אתה עושה בזה הלאה? שהרי אתה לא יודע איך לבחור,זה מעליך.
רק אחרי כן מתחיל להתגלות העליון שנמצא בך, ואז אתה תופס אותו ברצון שלך, ואז אתה מוכן לעזוב את הכל, ממש כמו לקפוץ מצוק, ובלבד שתוכל לקבל את דעת העליון. אתה נדבק אליו, כמו זרע ברחם, שמבטל את הכל כדי להיות דבוק ברחם, ושם אתה מתחיל לגדול, ואז חוזר תהליך של התפתחות פנימית: תשעה ירחי לידה, שנתיים יניקה, י"ג שנים של קַטנוּת, ואח"כ גדלות של הנשמה. בך לא תלוי כלום, חוץ מתאוצה. בזמננו זה יכול לקרות תוך כמה חודשים, שבועות, או ימים.
כל פעם שאדם מגיע לנקודה שהוא חייב להבין את המדרגה שנמצא בה, הוא חייב להתייאש ממנה לגמרי?
התייאשת מהמדרגה שלך, כל רצונך לעזוב אותה למדרגה יותר עליונה. שוב אינך מסוגל לחיות במדרגה שלך, אתה מרגיש שאתה הולך למות, מרצונך, ואז אתה זוכה בחיים חדשים, זה הגלגול. שוב ושוב אתה פועל רק מתוך זה.
אני דווקא מכיר מצב אחר.
אתה משקר לעצמך. האדם כולו רק רצון לקבל. גם כאשר הרצון לקבל מטרתו להשפיע, גם אז אתה רק במידה מסויימת נמצא בדרגה זאת, ולא יותר מזה. בדרגה זאת אתה כבר רואה, שמימשת את עצמך עד קצה היכולת, ואתה דווקא רוצה יותר: לחיות מעל המצב המתוקן הזה, ואז המצב המתוקן במדרגות הרוחניות יותר מחייב אותך לגדול.
הרצון לקבל ברוחניות
האם הרצון לקבל הופך לרצון לקבל לא לעצמי?
כן, החוצה.
זה ההבדל בין העולם הזה לעולם שמעל המחסום, שם אני מקבל רק כדי להשפיע?
שם אפילו לא מובן איך אפשר לקבל לעצמך.
מעל המחסום, אין לאדם רצון לקבל על מנת לקבל?
חוץ מאשר באופן ביולוגי, למען הקיום הפיסי של הגוף, ומשום כך אתה מקיים אותו רק בצורה הכרחית. חוץ מזה אין פשוט צורך או דרישה פנימית לכך. אדם אוכל, שותה, ישן, ורק מתוך הכרח עושה את כל הדברים בעולם הזה.
אין לו רצון לקבל כבוד?
הדרגה הרוחנית היא שמכתיבה לו את כל הרצונות ואת כל הנטיות. אם אתה נמצא בקשר עם המאציל, עם המציאות העליונה - אין כאן מקום לכבוד. זה כמו שאתה נכנס לגן ילדים וכולם צועקים "אבא" או צועקים "איזה איש גדול". זה לא אותו מקור של תענוגים. לאדם שנמצא מעל המחסום, העולם הזה הופך להיות למדומה, והאדם לא יכול לקבל ממנו כלום. זה כמו שאדם נקלע לגן ילדים; אמנם הוא יכול למצוא יופי במשחקים שם, אבל זה לא בשבילו; כך העולם הזה כלפי מי שעובר מחסום: העולם שלנו נמוך אלף דרגות ממדרגתו והוא אפילו לא יכול לסבול אותו. שהרי אדם תמיד חושב, שופט, רק מתוך נקודת המבט שלו.
ביחס למה הוא יכול לשפוט, ביחס לעולם חיצוני?
מתוך עצמו הוא מרגיש את העולם, לכן העולם החיצוני בשבילו הוא כל הזמן משהו אחר, כל הזמן משתנה.
המחסום הרוחני
כיצד מתנהג אדם אחרי המחסום?
ההתנהגות שלו, אי אפשר שתהיה לרעת מישהו, ולא לשם רווח לעצמו, אלא היא חייבת להיות, במגמה של צמצום, שבה הוא לא עושה כלום, כי הוא לא מסוגל לפעול פעולת השפעה, או שהוא עושה פעולת השפעה כלפי העולם, כלפי החיצוניות, כלפי יתר הנשמות.
הוא לא מתייחס אליך ואלי ולעוד כל מיני אנשים, אלא לנשמות. הוא רואה את הדברים בדרגה אחרת, כל מעשיו השפעה, והיחס שלו הוא רק בהשפעה. לכן, פעמים רבות, למי שלא נמצא בדרגה זו, נראה מוזר מה שאדם כזה חושב ועושה. וראיתי את זה לא פעם גם אצל הרב שלי, והסיבה היא שכך נראית כלפי חוץ התנהגות של אדם יותר רוחני.
מחסום הוא לפיכך מדרגה גבוהה מאד.
כן. מדרגת המחסום היא יציאה מהאגו, דבר שנקרא יציאת מצרים, והוא מעבר קשה מאד, ואפילו טרגי; זו נקודת הכרעה. אחרי המחסום הכל ברור, ובידך כלי קטן שבו אתה מבין מהי רוחניות, והיכן אתה נמצא. יש לך קשר כלשהו עם הבורא, חוט קטן, הכרה, יצאת לאויר העולם. אתה עדיין לא מדען, ועדיין לא מסובב דבר, אבל אתה כבר כאן.
הדבר הקשה ביותר הוא להגיע לכלל מעבר של מחסום, אבל אחרי זה, ההליכה הרבה יותר קלה, נוחה, ויפה; אתה נמצא בהתפעלות, וזהו דבר שונה לגמרי. אבל עד שמגיעים למחסום; יש משברים רבים ויש עיכובים, אנשים נוטשים, וחברים נכנסים ליאוש, והדרך הזאת היא דרך קשה מאד, ודורשת התמדה ונכונות לסבול.
אתה רואה לפניך מאה איש. כל אחד מהם, רוצה להגיע למחסום, ולהמשיך הלאה. הקבוצה הזו תתפתח רוחנית ותהיה בגודל של אומה. כל האומה הישראלית תתרומם לגובה רוחני, ואחריה יתרוממו כל יתר האומות. לכך שואפים מקובלים בכל הזמנים; אין כאן סודות, זה כתוב בספרים.אך לא רק בגלל הספרים אלא היום אנחנו רואים שזו המטרה, התכלית והסיבה לקיומנו.