סו) "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השם יתברך השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השם יתברך. וכן באומות העולם עצמם יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השם יתברך שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל."
סז) "ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שנאמר (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלימותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם חס ושלום להיפך, שהאדם הפרטי מישראל מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמו שכתוב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה חס ושלום."
סח) "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות."
סט) "ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם חס ושלום להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה חס ושלום, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם חס ושלום. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל."
ע) "וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וזה לשונו קומו ואעתרו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אף על פי שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמו שכתוב (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר,
כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם. בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את השם וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחוכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחוכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עד כאן לשונו.
עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמו שאומר זה לשונו (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמו שכתוב בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמידת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמו שנאמר זה לשונו (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וזה שכתוב בזוהר נשא דף קכ"ד ע"ב וזה לשונו בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אמן כן יהי רצון."
כיצד האדם יכול לזהות בתוכו, או בתוך עמו או בעולם שסביבו, אילו חלקים פנימיים ואילו חיצוניים?
אומות העולם שבאדם הן תכונות, הרצונות ("כלים"), שאסור להשתמש בהם עד גמר התיקון. אך מותר לעבוד עם רצונות הנקראים "ישראל". "ישראל" הם כלים או תכונות, המתאפיינים ברצון שלהם לתת, להשפיע. ה"גויים" הם הכלים בעלי התכונות האגואיסטיות השואפים רק לקבל. לאחר תיקון כל התכונות שבאדם, כל הכלים שבו, הן "ישראל" והן ה"גויים", יתחברו יחד, והאדם ירגיש את הבורא בשלימות. אבל עד להשגת המצב הזה, התיקון מוטל על עם ישראל, הנציג של "ישראל" בעולם הזה, הצריך לתקן את עצמו ראשון לפני כולם. מכאן, שבאותו שיעור שנתקן את עצמנו, באותו שיעור נקרב גם את אומות העולם לתיקון שלהם.
מה נקרא "פנימי" ומה נקרא "חיצוני"?
זה תלוי במה האדם עוסק ומה הוא לומד. אם הוא עסוק בשיפור הרצונות שלו במטרה למלא אותם בכל מיני תענוגים, אז הוא נקרא "גוי". אם האדם רוצה לשפר את תכונותיו, כדי להיות דומה לבורא, אז הוא נקרא "יהודי" או "ישראל", מלשון ישר-אל, כלומר ישר לבורא.
האדם נולד עם רצון למלא רק את עצמו. אבל הוא צריך להשיג את ההיפך, את הרצון להיות דומה בתכונותיו לבורא. את הרצון הזה, שהוא לגמרי הפוך מהרצון הטבעי, איננו בונים מאפס, אלא בונים אותו מרצון שהוא היפוכו. והוא דווקא צומח על אותו רצון אגואיסטי התחלתי, שאתו נולדנו.
החיסרון הטבעי שקיים באדם, הרצון למלא את עצמו, הוא יסוד הכרחי, וכנראה המועיל ביותר כדי להגיע למטרה-ודווקא להגיע אליה בכוחות עצמך: בעצמך לרצות אותה, להיות בה שותף פעיל, להמשיך להיות המקבל, אבל במובן אחר-רק אם בכך אתה מהנה את הנותן. בסוף תהליך ההשתוות, הנקרא "גמר התיקון", הכלי-הנשמה, ה"מלכות דאין-סוף", רוצה רק להידבק בבורא, ובכך להשתוות לכוחו של הבורא להשפיע.
לכן האדם, צריך לעבור את המצבים האלה, שמולידים רצון להשפיע, שמולידים את הכלי האמיתי לאור העליון, את הצורך להידמות לתכונות הבורא. זהו החוק הכללי שאמור להביא את כל הנבראים למצב מתוקן, להידמות לבורא. החוק הזה שולט על כולם, ברמות של דומם, צומח, חי, ומדבר-דרגת האדם.
ככל שהנברא מפותח יותר, כך הוא מרגיש יותר את הכוח שכופה עליו להידמות לבורא. לכן מבין הנבראים סובל יותר האדם. ובין דרגות האדם השונות, סובל יותר עם ישראל, ובתוך "ישראל"-מי שנמצא בדרגה הפנימית ביותר. כי האור, "כוח החיים", המושך אותנו אליו, מתחיל את התפשטותו מהנקודה הפנימית ביותר בבריאה, מאותם רצונות שהם הקרובים ביותר למהותו של החוק-התכונות לתת, להשפיע. ואחר כך, עם התרחקותו מהמרכז, הנקרא "גמר התיקון", פוחתת השפעתו עד לשכבות החיצוניות.
ממרכז הבריאה מאיר "אור התיקון". תגובת הכלי אליו תלויה במצב הכלי. אם התיקונים נעשים מרצון, זה סימן שהאדם הולך ב"דרך תורה". אם התיקונים נעשים בכפייה, שלא מרצון הבורא ולא מרצון הנברא, היסורים אינם מתמעטים אלא מתגברים ומצטברים, כדי להכריח את האדם לשנוא את מקור היסורים, את היצר הרע שבתוכו.
כיוון שהאדם הוא רק ה"רצון ליהנות", הדרך היחידה להשפיע עליו היא לגרום לו להרגשת חיסרון, הרגשת העדר "הרצוי" בתוך האגואיזם, המכונה על ידינו "יסורים".
מדוע הכלי הפנימי יותר, שהוא מתוקן יותר, מרגיש יסורים גדולים יותר, שהלא הוא פחות אגואיסטי מהכלי החיצוני?
הסיבה לכך היא שהכלי הפנימי נמצא קרוב יותר לתיקון, והכלי החיצוני נמצא רחוק יותר מתיקון. בכל מקרה, הן הכלי הפנימי והן הכלי החיצוני עדיין אינם מתוקנים. אבל הכלי הפנימי יותר, "ישראל", הרצון שלו בעל אגואיזם קטן יותר, לכן ישראל הוא עם קטן.
הכלים של הגויים גדולים הרבה יותר מהכלים של ישראל. למרות זאת, שאר העמים, מרגישים פחות רצון מישראל, כי הכלי שלהם עדיין לא התגלה בהם במלואו. הכלי מתגלה רק במידה שאפשר לתקן אותו. אבל כשמתעורר בהם הרצון, מיד הם הופכים לשונאי ישראל, עד כדי כך שאפילו עמים שבכלל לא היו במגע עם ישראל, מתחילים לשנוא את ישראל הגם כי אינם מכירים אותו.
וזאת כיוון שהגויים חייבים להכריח את ישראל לעסוק בתיקונם. ורק אחרי תיקון דרגת "ישראל" בעולם, אפשר יהיה לצרף לתיקון גם את "אומות העולם", ובצורה כזו להביא לתיקון הכללי בשלימותו.
זהו הקשר המיוחד בין ישראל ואומות העולם. ישראל צריך להיזהר מאומות העולם, משום שכאשר הוא לא מבצע את התיקונים הנחוצים, אומות העולם צמאות להשמיד אותו. שהרי אין צורך בכלים כמו ישראל אם אינם מסוגלים למלא את הכלים של אומות העולם; ולמלא כלים אלה, זהו בעצם תפקיד ישראל.
לכן, הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מזהיר שעלינו, עם ישראל, למהר ולהתחיל לקיים את מה שהוטל עלינו. ואת זה ניתן לקיים רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כי קבלה זו השיטה להביא את הכל לתיקון-ואין שיטה אחרת, ומשיטה זו אי אפשר להימנע.
התיקון מתחיל מהנשמות הזכות יותר, הפחות אגואיסטיות, אלו שאפשר לתקן מהר יותר, שהן ישראל. התיקון שייך רק לאדם, לנשמה הפרטית שלו, ואין כאן שום חשבון עם אחר. האדם יורד לעולם הזה רק למטרה הזאת-לתקן את נשמתו. רק בזה עליו להתעסק, רק בשביל זה הוא נולד, נברא, וכל העיסוקים האחרים שלו, טפלים.
אם עם ישראל יעסוק בתיקונים, האם תגדל או תפחת שנאת אומות העולם כלפיו?
אם כל אחד מעם ישראל יתמודד עם האויבים הפנימיים שלו, בתוך תוכו, ייעלמו גם האויבים החיצוניים שלנו, כי הפנימיות מולידה וקובעת את החיצוניות.
החיצוניות תלויה כולה בפנימיות, כמו ש"התחתון" (מדרגה תחתונה) תלוי ב"עליון" שלו (מדרגה עליונה). המדרגה התחתונה נולדת ומתקיימת מהמדרגה העליונה. כך גם ההתנהגות של אומות העולם היא תוצאה מההתנהגות שלנו.
שנה את הרוח שבתוכך, ובאותה מידה תראה איך החיצוניות מתחילה להשתנות; כך אתה קובע את האירועים העתידיים. והיכולת הזאת-האם אין היא מחייבת אותנו?!
איזה כוח השפעה צריכים להפעיל המקובלים כדי להביא את העולם לדרך התיקון הטובה, או לפחות לגרום לשינוי ביחס של עם ישראל למשימתו?
לגבי דרגת הדומם צריך ללכת אחרי הכלל, כלומר, להתחשב במה שכלל הציבור יכול להתמודד; לפי זה יש לקבוע את רמת הדרישות ממנו, ואת הגבולות של ההשפעה האפשרית עליו. לכלל יש גבולות טבעיים משלו, שכן בעצמו הוא שומר על מצוות ומנהגים.
אבל ברוחניות צריך ללכת אחרי הפרט. בהתפתחות רוחנית, הפרט הוא שמחליט, באמצעות הנשמה שלו, מה ואיך לעשות. הוא קובע את הקשר בינו לבין הבורא, ואת היחס שלו ליתר החיים. אנחנו חייבים לעורר את עצמנו,לא רק כדי לשנות קצת את מצב העולם, שיהיה יותר גשם, יותר שלום, יותר אושר, אלא עלינו לפעול לכיוון המטרה-הרוחנית-כדי להביא את הכל לגמר התיקון.
האם על כל אחד להתקדם לגמר התיקון לבדו, לפי שורש נשמתו, או שיש לעניין בכך את כל העם?
לפי מה שאנחנו לומדים בכתבי בעל הסולם, צריכים להשתתף בזה המוני בני אדם. הוא מדבר על תהליך תיקון המוני, על נשמות רבות שאמורות להשתתף בתיקון הזה. זה לא מקרה שעוד לפני כמאתיים שנה חילק הבורא את עם ישראל לדתיים וחילוניים; לחלק שממשיך לקיים תורה ומצוות מתוך חינוך, ולחלק שנעשה משוחרר מזה. לפני כל אחד מהם עומדת משימה משלו, שכן הכל יורד מלמעלה, מההנהגה העליונה. שני החלקים האלה צריכים להתקיים ביחד. מהחלק החילוני לא היה נשאר כלום אם לא היה קיים לידו החלק הדתי השומר על המסורת.
האם ככל שישראל יתקדם יותר בתיקון יתגברו ה"הפרעות", שכן אלו אינן הפרעות אלא עזרה שבאה בצורת הפרעות?
העליות והירידות מתרחשות רק אצל יחידים, רק בתוך אותן נשמות העוברות תהליך תיקון פרטי משלהן. הקשר עם הבורא הוא פרטי, הגם כי חופש הבחירה של האדם (ראה "מאמר החירות" בספר "קבלה למתחיל") הוא רק בבחירת הקבוצה, החברה, ממנה הוא מקבל את הדרך שלו בחיים. אבל לכל אחד בחירה משלו.
בדרך כלל, נשמות שהן כבר מתוקנות (בתיקון פרטי), נוהגות לצרף לעצמן נשמות אחרות-רצונות שעדיין לא תוקנו; אך רק באותה מידה היכולה להביא לתיקון כללי. זה נקרא "אור לגויים". ישראל מצרפים את "הגויים" ועולים יחד אתם על ידי התחברות הנקראת "התכללות".
בכל מקרה, התקדמותו הרוחנית של הפרט שונה מהתקדמותו של הכלל. אצל היחיד, התיקון נעשה על ידי עליות וירידות אישיות, ואילו אצל הכלל, התיקון נעשה על ידי ההתחברות ליחיד. עמי העולם מרגישים בחיסרון ההתקדמות שלהם, וחשים תלות בישראל-אבל רק התיקונים הראשונים שלהם תלויים בישראל, שכן התיקונים שיבואו אחרי כן, תלויים בהם עצמם.
החשוב ביותר בלימוד: בשביל מה לומדים. אפשר ללמוד קבלה בשביל מזל, כדי להרגיע את עצמך, כדי לרכוש ביטחון ושלווה, ואפשר ללמוד כי אדם מרגיש שהוא חייב לתקן את ה"כלים", לתקן את המצב. זהו הבדל עצום בגישה. וכאן אי אפשר ללכת לבד, אלא דרושה הדרכה רוחנית.
בספר "פרי חכם-אגרות קודש" בעמוד ס"ג כתוב, כי כל אחד חייב להשיג את דרגת "משה רבנו", כל אחד חייב לחזור לשורש נשמתו. זו הדרישה מכולם. היום אנחנו נמצאים במצב, שאנחנו מוכרחים לבצע בחברה שלנו תיקון בפועל. לפני הדור שלנו היו זוכות לתיקון רק נשמות מיוחדות, מקובלים נסתרים; התיקון לא היה הכרחי לכלל האנשים, לכלל האומות ולכל העולם.
בעל הסולם כותב שכל זמן שעם ישראל לא חזר לארץ ישראל, לא היתה לו שום מחוייבות להתאים את עצמו לאדמה הזאת. עם ישראל הוחזר לאדמת ארץ ישראל דווקא כדי שיתקן את עצמו, עד שישיג את הדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל"("ארץ" מהמילה רצון, רצון "ישראל", רצון "ישָׁר" ל"אֵל").
לאחר שהבורא החזיר אותנו לארץ הזאת-אם מרצון ואם בכפיה-אנחנו,כל העם, חייבים להתאים את עצמנו לתכונות הרוחניות של האדמה הזאת. בזמן שאנחנו נמצאים על אדמת ארץ ישראל, בדרגה חיצונית, אנחנו חייבים להשיג גם את הדרגה הפנימית, את "ארץ ישראל" הרוחנית. אחרת אין לנו זכות לחיות בארץ ישראל, כי הדרגה הפנימית והדרגה החיצונית שלנו אינן נמצאות באיזון.
במצב הזה כבר היינו ולא פעם אחת. בכל פעם שעם ישראל הפסיק להיות מותאם ל"עם ישראל" הרוחני, כלומר, לעם שחי ומתקיים מ"ארץ ישראל", כלומר מרצון ישר לבורא, גורשנו מאדמתנו. עכשיו חזרנו לכאן, ארץ ישראל ניתנה לנו מלמעלה, אבל אנחנו עדיין לא קיבלנו אותה, עדיין איננו ראויים לה.
אם לא נקבל את הארץ מרצון, כמו שאומר בעל הסולם בספר "מתן תורה", כלומר, לא נהיה דומים לה בדרגה הפנימית-רוחנית שלנו, האדמה הזאת אמנם לא "תקיא" אותנו כמו בעבר, אנחנו לא נגורש מכאן, אך בכל זאת, על ידי יסורים נוראים, היא תאלץ אותנו להיתקן ולהיות מתאימים לה רוחנית.
משימתם של המקובלים היום היא לנסות להפיץ את נחיצות התיקון לכל עם ישראל, בכל הדרכים האפשריות, ליצור שיטה מתאימה לכולם, להוציא ספרי עזר, לפרסם, להכשיר מורים. ישנה עבודה רבה. אבל גם מחשבה אחת על תיקון, אפילו קצה שלה, יוצרת שינויים חיוביים עצומים בארץ, ומונעת יסורים קשים.