תוכן העניינים:
האדם-מטרת הבריאה
שאלה: רבים ניסו לפצח את חידת תכלית הבריאה: מדוע באנו לעולם, מדוע אנחנו חיים, מדוע אנחנו מתים. מהי תכלית הבריאה לפי הקבלה, ואיך כל אחד יכול להשיג אותה?
תשובה: האדם הוא מרכז הבריאה וגם תכליתה. הבורא ברא את האדם ודואג לו כדי להעלותו עד לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר: "דרגת הבורא".
תהליך השגת הבורא-קרי, הכרת הבורא על תכונותיו-הוא אמצעי-עזר לתיקון, אבל הוא גם המטרה, מפני שתוצאת השגת הבורא, שלא כמו תהליך מדעי, היא מילוי ותענוג על-ידי הבורא.
לפי הקבלה, כל הבריאה נקראת "אדם" (או "אדם הראשון"). לאחר שנולדה מהבורא, היא התנפצה ל-600,000 חלקים. כל חלק וחלק מתקן את עצמו, באופן עצמאי, על-ידי השוואת צורתו לבורא. את הדרך הזאת כל נברא ונברא צריך לעבור באופן מודע.
תיקון כל חלק מאפשר למלא אותו באור הבורא, מאפשר להרגיש את הבורא. ההרגשה שהבורא ממלא אותך היא הרגשה חדשה, שנקראת "העולם הרוחני". המטרה היא להשיג את מילוי הבורא בשלמות. אבל עכשיו הנשמות נמצאות במצב שנקרא ה "העולם הזה", בו הבורא לא מורגש, אלא נמצא בהסתר ובהעלם כלפיהן.
כאשר הנשמה רוכשת בפעם הראשונה את הקשר שלה עם הבורא, היא עולה למדרגה הרוחנית הראשונה שלה. היא יותר ויותר מדמה עצמה לבורא וכך מרגישה אותו יותר ויותר. כשכל החלקים יתקנו את עצמם לחלוטין, הם יעלו למצב סופי שנקרא: "גמר תיקון".
שאלה: מה יקרה אם הנבראים יסרבו לקבל את מטרת הבריאה ויתנגדו לתכליתה? האם הבורא יצטרך להשמיד את האנושות ולברוא אותה מחדש?
תשובה: אין לנו בכלל מה לפחד, מפני שאפילו השאלה שלך-מהבורא היא. לאדם נותרה רק האפשרות להגיד "אם אין אני לי-מי לי", כלומר, לפעול כאילו הבורא לא קיים ואחר-כך, אחרי סיום המעשה, לייחד אותו כולו-מהמחשבה ההתחלתית ועד סוף המעשה-לבורא. ראה המאמר "אין עוד מלבדו" בספר "שמעתי" וב" הסתכלות פנימית" מתוך הספר " תלמוד עשר הספירות"-חלק א' הכול מתוכנן. כל הדרך שלך נקבעה מראש. אתה כבר נמצא במצבך הסופי, אך עדיין אינך מרגיש אותו. כל מה שתלוי בך הוא רק קצב ההתקדמות לעבר המטרה. קרא יותר- והכול יבוא! אתה תבין, שאין דרך אחרת. אמנם מדי פעם עולים בנו שאלות או ספקות מהסוג שאתה מעלה, מפני שאנחנו חלשים ולא מתוקנים, אבל אצל הבורא ההתחלה והסוף מחוברים יחדיו, ואין מקום לשום מעשה נוסף. כל מה שמתרחש-מתרחש רק כלפי-העצמנו ומופיע בהדרגה בחושינו. מחוצה לנו הכול קבוע, שלם, נצחי!
ה"תיקון"
שאלה: מהו ה"תיקון" ומי חייב בו?
תשובה: הרצון ליהנות שברא הבורא, נקרא " נברא", או "חומר" הבריאה. אבל העניין הוא שהרצון הזה לא יכול להתממש בצורה ההתחלתית שלו, כי ברגע שמתמלאים בתענוג-ההנאה נעלמת.
לפיכך, כבר מלכתחילה כוונת הבורא היא להביא לכך שהרצון יהיה שלם. אבל הרצון הופך לשלם רק כאשר הוא דומה לתכונת הבורא, לפי בחירתו החופשית של האדם ב"תכונת ההשפעה". ומכיוון שתכונת ההשפעה אינה מוגבלת בשימוש ולא תלויה במילוי- האדם יכול להגיע לשלמות ולנצחיות.
על האדם עצמו, כנושא הבריאה, מוטלת החובה לתקן את הרצון ליהנות רק למען עצמו לרצון ליהנות למען הבורא. כשרוכשים את הכוונה "למען הבורא", הרצון ליהנות נעשה שווה לרצון לתת של הבורא. המסקנה: הנברא צריך להביא את עצמו לשלמות על-ידי תיקון, כלומר על-ידי השימוש הנכון בתכונתו היחידה "לקבל הנאה".
שינוי הכוונה מורכב מכמה שלבים:
1. לא להשתמש ברצון ליהנות בצורה המקורית שלו.
2. לבודד מהרצון ליהנות רק את הרצונות שראויים באיכותם ובעוצמתם לשימוש עם הכוונה " למען הבורא", אשר אותה מקבל הנברא מהבורא.
3. רק על-ידי בידוד הרצון, עם כוונה מתוקנת, הנברא מסוגל לעשות " זיווג דהכאה" (זיווג רוחני) ולגלות את הבורא.
שני התיקונים הראשונים נקראים " ברית-מילה". וכמו כל התיקונים, הם לא מבוצעים על-ידי האדם, הנברא, אלא על-ידי דרגה עליונה ממנו. כי לעולם אין בנברא את הכוחות לעשות את התיקון על עצמו. מטרת האדם היא רק להגיע לרצון להיתקן-להגיע לתפילה, לבקשה לתיקון, והדרגה העליונה, הבורא, תבצע אותו.
התפתחות האנושות
שאלה: מדוע נשארה הקבלה, בדומה למחשבה היהודית, בשולי התפתחותו של העולם התרבותי, ולא השפיעה על התקדמות האנושות, כמו הפילוסופיה המערבית? הרי הקבלה שמה לעצמה למטרה לתקן את האנושות.
תשובה: מטרת הבריאה היא להביא את הנשמה, היינו: את כל האנושות על כל חלקיה, לכך שכל תנועותיה יהיו מתוך מודעות ובהתאמה לבורא, מפני שהוא קנה-המידה לשלמות. אך תחילה יש לעבור דרך כל המצבים ההפוכים, כדי להבין שאמנם רק הבורא הוא שלם.
תרבויות ומדעים הם לא יותר מאשר כלים, שניתנו לאדם כדי ללמוד ולדעת שהוא והסובב אותו מיועדים לדבוק בבורא, זהו ייעודם, וזוהי דרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר אליה צריך האדם להגיע. הקבלה, כמו התורה בכלל, חייבת עוד להתגלות לכל האנושות. עדיין לא הגיע הזמן לכך, ורק בזמננו יורדות הנשמות עם דרישה להתפתחות רוחנית.
ההתעניינות במטרת הבריאה
שאלה: למה כל-כך מעט אנשים שואלים את עצמם שאלות? כיצד אפשר לגרום לאנשים לרצות להתעניין במטרת הבריאה?
תשובה: העולם שלנו, על כל ההיסטוריה שלו, הייסורים שלו, ההישגים שלו, וכל העולמות הרוחניים על כל מילוייהם-הם לא-כלום בהשוואה למה שצפוי להתגלות לאדם. גודלה האדיר של מחשבת הבורא לא נתפס על-ידי בן-אנוש.
מיליארדי אנשים עוברים את החיים בעולם שלנו, כדי שעשרות יגיעו למחשבה נכונה על הבורא, ומעשרות יחידים בלבד ישיגו את הבורא. אבל מבין העשרות, אפילו מי שמנסה את עצמו בקבלה, הוא כבר מובחר. הקבלה נגלית מלמעלה, מתפתחת אט- אט ומוכנה לצאת ולפרוץ החוצה ולהיפתח לכולם כמטרה ברורה בחיי כל אחד. מיליארדי בני-אדם נוטלים חלק בתהליך הזה.
באיזה מצב נמצאת האנושות?
שאלה: באיזה עולם רוחני שרויה רוב האנושות?
תשובה: מקומו של האדם בעולם הרוחני תלוי רק בעוצמת ה"מסך" שרכש, והוא נקבע אך ורק לפי מידת המרחק מן העולם הזה; מהמצב שכל הרצונות באדם נמצאים בעולם הזה- בכוונה "למען עצמי", ועד לפסגת הסולם הרוחני-דרגת הבורא, כלומר הכוונה "למען הבורא".
מכאן תוכל להסיק בעצמך היכן כל אחד נמצא. נאמר בתלמוד בבלי מסכת חולין (כ"ד), שבמשך 3 עד 5 שנים האדם צריך לעבור מהכוונה "למען עצמי" ("לא לשמה") לכוונה "למען הבורא" ("לשמה").
שאלה: לפי מיטב הבנתי, יש תמיד על-פני האדמה אדם אחד, הנמצא בעולם עליון, גבוה יותר משאר המקובלים. מיהו האדם הזה היום?
תשובה: נאמר: "לא אלמן ישראל", " אין דור שאין בו כאברהם, יצחק ויעקב". יש בעולם מקובלים נסתרים, שאף אחד אינו מכיר אותם חוץ מהמקובלים עצמם, וישנם מקובלים גלויים. אלה והאחרים פועלים בעולם הזה ומבצעים את משימתם על-פי הוראות הבורא.
כל מעשיהם הם עניינם של המקובלים והבורא, ואין לאדם צורך לדעת על עבודתם- משום שכל עניינו הוא לעסוק רק במה שבשבילו הוא נולד, כלומר, לתקן את עצמו. לצורך תיקון אמיתי עליו לבחור מקום, שירגיש בלבו שהוא נמצא בדיוק במקום המתאים לו-לא מפני שיש שם רב גדול, שכולם מחשיבים אותו, ולא מפני שהרב מדבר יפה ויודע הרבה- אלא עליו לבחור מקום ששם מדברים על מה שהאדם חפץ בלבו לדעת-ולא מפני שמישהו אמר לו משהו, או אמרו לו מה ללמוד.
אני מייעץ לך: חקור את לבך, היֵה ישר עם עצמך, אל תסכים לשום דבר-ולוּ הדבר הקטן ביותר-אם הוא לא לרוחך, מפני שעל הנשמה למצוא את המקום, שבו היא תמצא את תיקונה! וכשהנשמה תתחיל להתפתח מנקודה לכלי מלא של עשר ספירות, או-אז תרגיש את המקובלים, תכיר אותם, תימצא במחיצתם ותקבל תשובות על כל השאלות.
מלחמה בעולם הרוחני
שאלה: הזכרת פעם מאבק או מלחמה בעולם הרוחני, ולא הסברת למה כוונתך. האם תוכל להסביר זאת עכשיו?
תשובה: החוקים בטבע ובכל הבריאה מתחלקים באופן ברור לתכונות חיוביות-כוחות הבורא, ולתכונות שליליות-כוחות המנוגדים לבורא. כך הבורא ברא במכוון: את כוחותיו הטובים והמיטיבים בוררים בעזרת התכונות והכוחות הרעים. הרע נחוץ כדי לברור את הטוב!
אנחנו נמצאים כביכול בין שתי המערכות האלה, של טוב ורע. אם נשתמש בהן בצורה נכונה, נתפתח עד לרמה של השתוות מוחלטת לבורא. צעד אחר צעד אנחנו סופגים לתוכנו כוחות רעים, חוקרים אותם, מבחינים שהם מזיקים, שוללים אותם- ומעדיפים על-פניהם לרכוש את תכונות הבורא.
שתי המערכות האלה, של כוחות רעים וכוחות טובים, אינן קבועות אלא משתנות כל אחת בנפרד ושתיהן יחדיו, לפי תנאים מסוימים, כמו: "חול", "מועד", "שבת" ועוד הרבה תנאים. בנוסף, אסור לתאר את הבורא כקפוא או כחוק טבע יבש שלא משתנה. ככלל, הכול נמצא בתנועה, ההשגה של דבר זה "תופסת" את הנשמה, תרתי משמע. ...ומתגלה שלפעמים מצליח השטן, ולפעמים-המלאך הטוב.
שלמות הבריאה
שאלה: אם לדבריך עלינו להיות דומים לבורא, למה לא לשאוף לשלווה?
תשובה: הבורא נמצא במצב של " מנוחה מוחלטת", כי מצבו מושלם ואינו מצריך שום שינוי. גם אתה שואף לשלווה, אבל הבושה ופניה האחרות, כמו: יהירות, שאיפה לידע, לשלטון, מאלצות אותך לנוע. מצבך לא מושלם, ולכן אם אתה לא עושה כלום- אתה נחשב עצל. לשאוף לשורש-משמעו, לשאוף לשלמותו, והשלווה-היא תולדה של השלמות.
הסתר הבורא
שאלה: אם הבורא טוב ומטיב ורוצה שנחוש תענוג, מהו אפוא מקור הייסורים?
תשובה: הבורא הוא המקור היחיד לכל מה שקיים. ואם כך, מאיפה בכלל יכול עוד משהו לנבוע? העניין הוא בכך, שמהבורא מתפשטת רק שלמות, וכשהיא פוגשת באדם, בתכונות ההפוכות מן הבורא-השלמות הזאת מורגשת בהֶפכיותה, כחוסר שלמות עד לתחושת ייסורים של ממש. התופעה הזו מכונה הסתר הבורא. בכך נעוצה כל הבעיה של האדם.
לכן המשימה שלנו היא להידמות לבורא, על-ידי כך שנתקן את עצמנו, כדי שכל ההשפעות שלו עלינו יורגשו בצורה האמיתית שלהן, באופן המטיב. במצב הזה האדם צריך באופן טבעי להשתוות בכל תכונותיו לבורא. ואם אחת מתכונותיו עדיין לא שלמה, הוא ירגיש באופן טבעי, באותה מידה, את השפעת הבורא כלא שלמה.
על-מנת למנוע מהאדם את האפשרות לבצע עבירה-כלומר, להרשיע ולקלל את הבורא, כדי שבזה לא יתרחק עוד יותר מהבורא (כמו הכוחות הטמאים), הבורא מסתתר ממנו, ואז כל עוד האדם מרגיש רע הוא לא רואה, שהכול בא מהבורא-ורק כשהוא מתחיל להרגיש את הטוב, מתגלה הבורא כמקור הטוב הזה.
אני ממליץ לקרוא על כך ב-15 הסעיפים הראשונים של הספר " פתיחה לחוכמת הקבלה" וב" הסתכלות פנימית" בספר "קבלה למתחיל".
שאלה: אם הייסורים הם אמצעי שמסייע לאדם, למה נאמר, שהרצון לסבול נובע מכוחות הטומאה?
תשובה: איני מבין את ההתבטאות "אמצעי שמסייע לאדם". זוהי התבטאות שמשבחת את הייסורים, מה שמנוגד לחלוטין את מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא לְהַנות אותנו. הייסורים הם הרגשה לא רצויה בעיני הבורא, ומטרתם היא רק לחבר אותנו, בעל-כורחנו, לדרך התיקון.
הרגשת הייסורים מרחיקה את האדם מהבורא. הייסורים נשלחים רק כדי לטלטל את האדם. שאם לא כן, האדם שואף רק למנוחה. כי מטבעו פועל האדם לפי החוק של מקסימום הנאה במינימום יגיעה. אבל כשהייסורים מאלצים את האדם להתעורר ולהיזכר במטרה (על-ידי זה שהוא מחפש את המקור לייסוריו), הוא מיד צריך לפנות לבורא, כי רק בשביל זה נשלחו אליו הייסורים. ובגמר התיקון, כאשר האדם משתמש נכונה בכל הכוחות והרצונות שלו, אין אף מקום, ולו לתחושה הזעירה ביותר של ייסורים. אדרבה, חשים שלמות, תענוג ושלווה. זוהי תפישת הקבלה. בניגוד מוחלט אליה, הדתות האחרות מהללות את מי שמתייסר וכן את הייסורים, הצומות והנדרים.
שורש ומקום
שאלה: האם אנו משפיעים על מקומנו בעולם הרוחני? האם זו מטרת התיקון?
תשובה: בשורש הרוחני שלנו, במלכות שבעולם "אין-סוף", אנו מתקיימים במצב נצחי מתוקן לגמרי שאינו משתנה. עלינו להגיע למצב הזה במו ידינו, על-ידי הרצון וההכרה שלנו, שדווקא המצב הזה, שנמצא בשורש, הוא המושלם והיחיד הרצוי בשבילנו. אין לנו שום השפעה על השורש עצמו, כי לעולם אין התחתון יכול להשפיע על העליון ולשנותו. להפך, התחתון תמיד תלוי בעליון בכול.
כיצד נתהווה הקשר בין העולמות העליונים לנשמות? מלכות שבעולם אין-סוף- השורש שלנו-התערבה בתשע הספירות הראשונות (תכונות הבורא), האור נחלש ונעלם- ונבראו העולמות. חלק זה של המלכות, שכלול בעולמות, נקרא " מלכות של העולמות"; ומנגד-השפיעו תשע הספירות הראשונות על המלכות, הם התערבו בה וכך נבראה נשמת "אדם הראשון". כך נתהווה הקשר בין העולמות לנשמות, המבוסס על תשע הספירות- תיקון נשמתו של אדם הראשון באמצעות העולמות.
שאלה: האם הבריאה שייכת לבורא בלבד ולאדם אין שום השפעה עליה?
תשובה: לאדם נתונה הבחירה החופשית. הוא מגיע למצב שידו חופשית לעשות הכול אבל למרות זאת הוא בוחר דווקא במה שברא ועושה הבורא. זה קורה מכיוון שבמהלך התפתחותו, מגיע האדם להסכמה מוחלטת ולהכרה, שהשלמוּת היא הבורא ופעולותיו. באופן כזה, האדם דומה לבורא, שווה ומתוקן בכול כמוהו.
שאלה: "הנברא צריך להגיע לדבקות בבורא"-אבל המצב הזה הוא נצחי וקיים כבר מלכתחילה, והזמן הוא מושג גשמי בלבד. אם כך, מה השתנה?
תשובה: הדבקות בבורא ב" עולם אין-סוף" התקיימה מלכתחילה-אבל על חשבון הבורא, שברא את המצב הזה בעצמו, מלמעלה. כדי שהנברא ישיג את אותו מצב, עליו לתת יגיעה בעצמו, מתוך בחירה חופשית שלו, ולכן הוא צריך להתנתק לגמרי מהבורא, מהאור, להפסיק להרגיש אותו כדי לא להיות תחת השפעתו, ורק לאחר-מכן, מתוך בחירה חופשית, לתקן את עצמו בהדרגה באמצעות מסך, וכך להשיג בהדרגה השתוות הצורה לבורא, עד למצב "אין-סוף", כלומר, עד להשתוות מלאה לבורא. ראה מכתבו של בעל-הסולם, בספר "פרי חכם-אגרות קודש", דף ס"ד:
"...ואבינך באפס מה, קצה תראה, אבל כולו לא תראה, זולת בישועתו יתברך אליך: סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלוקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש. ועיין ב'עץ חיים' בתחילתו שעל-כן ברא השי"ת את העולמות, משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים, 'רחום וחנון' וכו', שאם לא יהיו בריות אין על מי שירחם עליהם וכו' עיין שם. והם דברים עמוקים מאוד.
אמנם מעט כפי כוח העט-אשר 'כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה' כאמרם ז"ל. ועניין ס' השגה, 'שכל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם'. כמובא בספרים, אשר כל אלו השמות הם שכר הנשמות, שעל כורחה באה לגוף, שבאמצעות הגוף דווקא, מסוגלת להשיג שמותיו של הקב"ה, ולפי השגתה, כן מידת קומתה. וכלל נקוט: כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל-חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיוון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושיעור קומה רוחני, שיעור גודלו של ידיעה, על דרך שכתוב: 'לפי שכלו יהלל איש'. אבל בעל-חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב.
תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, הייתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שיעור חלקה בשורש.
אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השי"ת, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשיעור השמות האלו שהשיגה, וזה סוד, ש'הקב"ה מנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות'. פירוש, הנשמה נכללת מב' צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, על דרך התחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה. והיא זוכה בזה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, שהם שני פעמים ש"י שבגימטריה תר"ך, שהוא סוד תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן .
וז"ש ב'עץ חיים': ש'לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב"ה', עיין שם ותבין. והנך רואה, כיוון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף זה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשורשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהייתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדיל קומתה 'תר"ך' פעמים, כמו שהייתה מלפנים בשורש, שהוא סוד כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שעל כן נקראת היחידה בשם 'כתר', לרמז על מספר 'תר"ך' הנ"ל.
והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצווה ומצווה. נמצא שהתורה והנשמה הן אחד.
אבל קוב"ה הוא סוד אור אין-סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שזה סוד שאמרו ז"ל: 'כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה'. פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה.
המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהייתה מטרם ביאתה, אשר שיעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש'אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא' ממש.
והתבונן מאוד בדברים, שאינם דרושים אלא פשט פשוט, אשר על זה אמרו: 'הפשט לא אפשט'. ואושריך אם תבין את אשר לפניך.
ונחזור לעניין, אשר טרם ההשתלמות בעבודת השי"ת, נראים אורייתא וקב"ה וישראל, כמו ג' בחינות, דהיינו, שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשורשה, שזה בחינת ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא, 'דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה', שזה בחינת אורייתא. ולפעמים משתוקק להשגת קב"ה, כלומר להידבק בו בהכרה שלמה, ומצטער רק אחר זה בעיקר, ואינו מצטער כל כך להשגת רזין דאורייתא, וגם אינו מצטער כל כך להשבת נשמתו לשורשה, כמו שהייתה טרם התלבשות בגוף.
לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשווה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחילתו, ואם משתוקק לבחינה אחת מהם ביותר מבחינה הב' או הג', הרי נוטה מדרך האמת הזה, והבן זה.
על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה, 'דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה', שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.
וזה סוד, 'פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות'. פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה, לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שהוא סוד השם המפורש בפסוק, 'ואולםחי אני וימלא כבוד ה' את כל ארץ'".
שורש הנשמה, מהו?
שאלה: "כמו ששתי שערות לא יכולות לצמוח מאותו שורש, כך גם שני אובייקטים בעולם הזה לא יכולים לצאת מאותו שורש רוחני. לכל בריאה קיימת יש שורש רוחני משלה". ואני חשבתי, שהכול בא מאותו השורש, "הכתר"?
תשובה: אתה צודק. הכול בא מהבורא ואחר-כך משתלשל עד עולם האצילות. בעולם האצילות מתגבשת כל מערכת ההנהגה והתיקון של נשמת "אדם הראשון", כלומר, של כל נשמותינו.
בדמותו של עולם האצילות נבראו שלושת העולמות שמתחתיו: בריאה, יצירה, עשייה. העולמות האלו הם דמות מוקטנת, אך מדויקת, של עולם האצילות. בדומה להם נברא גם העולם שלנו.
כל מה שיש בכל אחד מארבעת העולמות-בריאה, יצירה, עשייה, העולם שלנו- משתלשל מעולם האצילות, מלמעלה למטה. לפי אותה דרך, הנשמה עולה מלמטה למעלה, מהעולם שלנו לעולם האצילות. השגת עולם האצילות, משמעה להחליף את תכונותיך, שנקראות "העולם שלנו", בתכונות שנקראות "עולם האצילות". זהו תפקידו של כל אדם בעולם הזה, וכל אחד חייב להגשים אותו.
המדרגה, התכונות, המקום שאליו כל אחד חייב לעלות, נקרא השורש שלו. המדרגה הנוכחית, המקום שהאדם נמצא בו כעת, כלומר, המקום שנמצא ה"אני" שלו, נקרא ענף מן השורש. לכל ענף יש שורש משלו.
הרגשת המקבל
שאלה: למה הבורא עשה כך שהבריאה מרגישה את עצמה פגומה בזמן קבלה?
תשובה: כדי שיתעורר בנו הצורך לשנות את ה"כוונה לקבל" ל"כוונה לתת". רק לאלה שהבורא רוצה לקרב אותם אליו, הוא שולח את הרגשת המקבל ממנו. כדי לחוש את ההרגשה הזאת חייבים בהתחלה לעלות למדרגה של התגלות הבורא, להרגיש אותו כנותן. האדם יכול לבקש את ההתגלות הזאת, שכן היא לצורך תיקון, ולא למען תענוג. בעל-הבית מציע לאורח כיבוד, האורח רוצה רק אותו, אבל מרגיש יחד עם הרצון שלו (הכלי) והתענוג העתידי (האור) עוד הרגשה אחת-את הימצאותו של בעל-הבית, הרגשה של מי שנותן לו, ומפני זה מרגיש את עצמו כמקבל, כנוטל. ההרגשה הזאת כל-כך לא נעימה (הבורא עשה זאת בכוונה, ולכן זה נקרא "גיהינום"), שהיא מבטלת את התענוג מקבלת הכיבוד. בעל-הבית רוצה לתת כיבוד לאורח-זוהי השפעה ישירה. הרגשת המקבל כאורח-זוהי השפעה עקיפה. הבורא יוצר מצב זה בכוונה.
הרגשת הבושה
שאלה: למה הבריאה, מלכות של עולם אין-סוף, חשה בושה, אם לבורא לא אכפת באיזו צורה היא מקבלת?
תשובה: אתה צודק. "חוסר האכפתיות" נכון מצד הבורא, אבל לא מצד הבריאה. הבריאה נבראה כך, שבתוכה נוצרת בושה וחובה עליה לנטרל את ההרגשה הזאת. למען האמת, ההרגשה הזאת בכלל לא מוכרת לנו. היא אינה מצויה בתוכנו, כי ניתן לחוש אותה רק בין שתי תכונות, הנמצאות שתיהן במלכות, אלא שבתוכנו אין את שתי התחושות האלה-של הנותן ושל המקבל. אנחנו לא מרגישים ואפילו לא מבינים מה זה אומר להעניק או לקבל, כי כדי להרגיש את זה, צריך שיהיו בך התכונות האלה. הרי אנו מרגישים הכול רק מתוך השוואה לניגוד. בתוכנו אין את תכונות הבורא, ולכן אנו לא חשים ולא מבינים את תכונות הבריאה.
קצו של החומר
שאלה: האם עולם החומר ייעלם בגמר התיקון? האם "מלכות דמלכות"-היא עולם החומר? האם הנשמות, שאין להן מסך, תמיד נמצאות בו?
תשובה: הקבלה מדברת על רצונות וכוונות. אף מלה בקבלה אינה מתייחסת לעולם שלנו, כלומר לגופים חומריים. הבריאה נוצרה בתור הרצון להתענג; יש בה רק שני משתתפים: הנשמה והבורא-וזה לא ניתן לשינוי. הכוונה יכולה להיות "למען עצמי" או "למען הבורא". הרצון מוצא את הכוונה "למען עצמי", אם הוא אינו מרגיש את הבורא, ואת הכוונה "למען הבורא", אם הוא מרגיש אותו.
מצד אחד, ניתן להרגיש את הבורא רק אחרי שמצטיידים מראש בכוונה "למען הבורא". מצד אחר, ניתן להשיג כוונה זו רק מהתגלות הבורא, מתחושת האור. ודווקא בתוך הניגוד הזה מסתתר הנס של קבלת המסך, של הכוונה "למען הבורא", על-ידי האדם. לכן נאמר, שצריך להשקיע מאמצים בכל מה שמורים לך עליו כמו: לימוד עצמי, הפצת מידע, הוראה לאחרים וכיוצא באלה. אך אנו לא יודעים מראש באיזו דרך תבוא הישועה, שהיא שינוי הכוונה.
הרצונות בעולמנו הם עצמאיים, כלומר, הם לא תלויים בכוונה. יש בנו את הרצון להתענג לא מהאור הרוחני, מהבורא, אלא מ" נר דקיק", שלובש צורה של העולם הזה, של תענוגי העולם הזה: מין, עושר, שליטה, ידע. הרצון הרוחני הוא להתענג מהאור, מהבורא. אם הרצון הזה הוא בעל כוונה "למען עצמי", אז הוא נחשב ל"לא טהור" ונקרא: " קליפה". אם זהו רצון בעל כוונה "למען הבורא", הוא נחשב ל"טהור" ונקרא: " קדושה".
לכן בהתחלה, בהשפעת לימוד נכון ויגיעה, מתפתח רצון ליהנות מרוחניות למען עצמי, והאדם מתחיל לחשוק בעולם העליון, בבורא, במקום בעולם הזה. כאשר הרצון הזה מגיע לשיאו, האדם מקבל מסך, ורק אז הרצון שלו הופך לחלק מהמלכות-מלכות של עולם האצילות. אפילו אם אדם שוקע ברצונות "לא טהורים", הם עדיין רוחניים, כי בכל-זאת הוא רוצה להתענג מהרוחני, מהבורא-ולא מתענוגים גשמיים כגון: מין, עושר או שליטה.
האם ה"אני" נעלם?
שאלה: כאשר המלכות דבקה בבורא במצבה הסופי, האם מצב דבקות זה נמשך עד שהיא מתבטלת בתוך הבורא, או שהבריאה בכל-זאת נשארת נפרדת?
תשובה: לא ניתן להסביר במלים את הדבקות המושלמת, שהינה מלאה מבחינת אחידות התכונות והמחשבות. אך הכוונה של האחד כלפי האחר אינה נעלמת, ובכך ההבדל. כלומר, הבריאה אינה מתבטלת בבורא, אלא נשארת להתקיים ולפעול למענו. היא היתה מתבטלת אלמלא היתה רוכשת את המסך על הרצון. אנו רואים, שהרצון של הבורא והמטרה שלו הם שהבריאה תישאר עצמאית בתחושותיה ושווה לבורא בכוחה, בכוח הרצון שלה ובכוונה שלה!