לכבוד
ידי"נ ... שליט"א
... ... ...
אמנם באשר שרואה אני קושי הפשיטות שעליך, שאתה מתבייש לדבר בפשיטות, וכל עסקי עמך, הן פא"פ והן במכתבים לא פעלתי ברוחך כלום, כי זה דרך רוב בני אדם בענינים האלו, שבכל אבר שחוטאים בהם, או מנהגם עמו כמנהג הבהמה, בהשתוות, יבושו עמו כבושת גנב, ויכסו אותו בז' כיסויים. כמו אבר המילה וחלק אחוריים וכדומה, מהאברים העושים שוה כמעשה הבהמה.
לכן מוכרח אני לוותר לך, על שינוי זה, ואדבר עמך בלשון... מתחת מעטה של המליצה. כי כבר נלאיתי לחכות על פתרונות בשאלה זו, הנחוצה לשנינו יחד, והעיקר לכבוד שמים. כי אינו חסר לי זולתה כלום.
אבחר לדבר עמך לשון ערומים, בלשון שאין מלאכי השרת נזקקים לו. ואי לזאת, אדרוש ממך לבאר לי לשון הזוהר הקדוש בשלוש מקומות באר היטב. ואפילו הדברים שברור לך שיתרון או אפילו לחטא יחשבו לגלות רזין כאלו, ומכל-שכן בפני יודעים ומבינים. או אפילו דברים הקלים ומעופפים כעופי שמיא על שמים, של איש
פשוט, הכל צריך לי. והגם שאין צורך בו לעצמו, אבל צורך הוא לכלל פנים.
ועיין בזוהר מפרשת שמות ולהלאה, עד דיבורי ההפסקה שלאחר הפסח ועד בכלל באר היטב. ואחר-כך, עיין היטב מדפים של קודם חג העצרת, ששם בסמוך לו, עד אלול דהאי שתא דעברוה מעברא לארעא דישראל. והא לך ב' מקומות. ואחר-כך מדפים דמעלות ארעא דישראל עד סופו.
מתחילה תבאר לי כל מיני השתנות ופעולותיהם, מהאי מקום להאי מקום. דהיינו, בפרנוס הדרגות, ואסוקי שמעתתא כל כמה שידך מגעת. ואחר-כך תציין לי כל טוב שבפסיעות גופייהו ואבזרייהו, ואיזה נחוצה ואיזה יתירה, ובמה נחוצה ובמה יתירה, ומה העולם היה חסר בלעדה, גם ציורי קוי התקוה שבכל אתר ואתר.
ועיקר בשרטוטין מבליטין תואר הפנים עם גווני חיותו והארתו, בפנים אימות או פנים יפות, או פנים שוחקות, או פנים מסבירות. כי על בליטה חיה כזו צריכין לרשום אפילו דברים פשוטים, ומיותרים, ונודעים מכבר, כדי שבכל תמונה יצוייר כללות שרטוטין בקבוץ אחד, מסודר לזה בהסברה יתירה. ולא תכפול הטעות לפרש לי הפירוש שמצאת בהשרטוטין ושרטוטין עצמם מובלעים בפירושך, אדרבה לשרטוטין גופייהו אני צריך, ולפרשם אני בעצמי ביכולת כמותך, והעיקר כמו שנפלו מלמעלה, טרם ביאורך שנתת עליהם מלמטה.
וכיון שעדיין אני ירא מעצלות ידים שלך, אשר רק קליפה, או צודה נפשות נקיות מבלי פשע. לכן הנני בעצמי אכתוב לך חידושי מילין בצורות הללו, שאני דורש אותם.
ואחר ככלותך לבאר לי כל השרטוטין הנ"ל, כל כמה שידך משגת, בפשיטות בלי ביאורים, רק כמו שנפלו משמים, אחר-כך תפרש לי בלשונך, מה שאני מפרש כאן בלשון תרגום, שבדרך זה אדע כמה אתה מבין כתב ידי והגיוני לבי.
ואחר שתפרש מה שבלבי, תגיה את דברי, ותוסף עליהם, או תגרע מהם, או שניהם יחד. ולמעה"ש, למלאות דרישתי זאת, ולא לחוס על שום ביטול תורה ותפילה שלך, אפילו כמה שבועות, עד שתמלא דרישתי זאת, ועד שיגיעו לי דבריך הללו במענה ברורה לי, הרי אצבעותי קשורים בעבותות היראה, ולא אוכל לבוא ולצאת עמך בכתובים באוהלה של תורה ואהבה עילאה.
תא חזי, אית שפה קדישא לעילאין, ואית שפה קדישא לתתאין. ועלייהו אקרי כל הני חכימיא דקשוט פה ה', מ"ט, בגין דשכינתא קדישא מדברת מתוך גרונם. וכל מה דממללון, חיך דלהון טעים ולא אחרא. ועל דא אורחייהו דהני חכימו דקשוט, לממסר חוכמתא לחבריהון, פה אל פה.
ומאי טעמא פה אל פה, ולא מפה לאודנין, בגין דמה דחיכא טעים, לא מתמסר באודנין, והאי לחודא והאי לחודא. ועל רזא דא כתיב: "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". "במראה", דא לפום חיזו דבני נשא, "בחידות", דא לפום שמיעו דאודנין דבני נשא.
אבל לית הכי כלל אורחייהו דחכמתא דקשוט, דלית איהי ממסרא, אלא מחיכא, כמ"ד: "מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני", וע"ד כללא ידעי רבנן דין בדין מין במינו בטעמא, דכל מין ומין אית ליה טעמא באנפי נפשיה, וכיון דהני חיביא שבע תועבות בלביהון, על דא חלק לבהון, ולית טעמיהון שוה, כי בלל ה' שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו.
אבל רבנן, דשקרא לא אתי בחכיהון, בגיני כך, כל מיכליהון קושטא איהו, וכל אתערותא דלהו לקושטא איהי. ועל דא הוי כלהו רבנן כגברא חדא, ומבינין כל חד שפת רעהו, דחכיהון חיך חדא. ועל דא אשתכח חילא הון לגלאה רזין, חד לחבריה פה אל פה.
וברזא דא צלי רעיא מהימנא על יהודה - "ואל עמו תביאנו", ואוקמוהו רבנן, שיוכל לעמוד במחיצתם של צדיקים, ולישא וליתן עמהם בהלכה. דהיינו, כדאמרן, שישמע לשונם.
כי מאן דאשתכח בפגימו, ברזא דלא תיקן כדקא יאות חטאם של דור הפלגה, כדין אשתכח תחות רשותא דאליל בבל, דאקרי: "בל", ונבלה תמן שפתהון, ולא ידע מאי קאמרי רבנן, ווי ליה ווי לנפשיה. ו"שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי".
ואי תימא איך אית לתקן תיקונא דחובה רבא דא, והכתיב: "האלקים בשמים ואתה על הארץ על-כן יהיו דבריך מעטים". וכתיב: "למה יקצוף האלקים על קולך". דא קושטא איהו בלי ספיקא כלל.
אבל כגון הכא אנן צריכין לכחו של משה רעיא מהימנא, דסהיד על גרמיה: "לא בשמים היא וכו' בפיך ובלבבך לעשתו". דבחילא תקיפא דרעיא מהימנא, אשתמודע דכבר נחתא תורה לארעא כהני צירופי אתוון דשמאהן דאורייתא. ובכל הני עובדין דסדיר קמן ודכולא עלמא ברזא דמן המותר בפיך, השתא איתנייהו בארעא ממש כמ"ד: "בפיך ובלבבך לעשתו". דהיינו, באתדבקותא דרוחא ומוחא, בכל האי סכלתנותא ודעתא דאית בשיחין דאבהתנא, ובשיחת עבדי אבהתנא, ובתרי"ג פיקודין דבכל עובדא אשתמודע לעיינין צירופא חדא בגוונין דאורחין דמארי עלמא, דבגוונין אלין אתפקדא כל נהורא עילאה. ומאן דאדביק גוונא חדא בדעתא שלים, איהו לא טרח בכדי, ארי הכא אשכח חולק חדא מתרי"ג חולקין דנשמתא. וכדין אזיל ואכפיל בכל הני גוונין, עד דמשכח כלהו איברין דנשמתיה.
ואם זכה לשלימו דנשמתיה, הרי להוי באבטחותא דזכי בכולא, דכלום חסר בביתא דמלכא, וליכא עניותא באתר דעותרא סגיאה.
ווי להני טפשין, מבלי עלמא דידעו בנפשייהו דטב להון דלא אתבריאו, ומלתא חדא תחות לישנא דהנך דהוו להו יומין טבין מהאידנא. דהיינו, מלקדם דאתבריאו.
ודא זמין להו קוב"ה לאשתמודע פגימו דלהון לעיינין דבני נשא. והיינו דכתיב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". דהיינו, דהכתוב חס עליהון, ומודע להון דיכסו בלבייהו מלתא דא, בגין דסימנא הוא לפגימו דטפשותא דאית בהון.
ועל דא אוכח להו נביאה מהימנא מלאכי: "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". דכן אורחייהו דכל טפשי עלמא, כיון דחכייהו טעים מתקא למרירו, כדין אמרין דמריר הוא, ומבזין פתורא דמלכא קדישא.
ועל דא לייט להון ואמר: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר" וכו'. ואחזי להון דהאי נכילותא, איהו דאינון נוכלין במארייהו. מאי טעמא, בגין דאית בעדרייהו זכר, ואינון קא מתרפי בעובדין, ולא טרחי לאשכחא יתיה, ובגיני דא, לייט להון נביאה קדישא. בגין דאפשר להון לאיתאה להיכלא דמלכא "זכר תמים", ואייתו ית דחגיר, וית דעויר.
ווי להון דאחזיאן קלנא בהיכלא דמלכא. ועל דא מחזי להון בפקיחו יתירא פגימו בישא דלהון ברזא "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". "פחתך", איהו רמיזו לאתרא דפחת, דעבדו תמן פגימו, דהיינו, בשפה עילאה, דוכתא דלדידן הוו מומא, ולדידהו לא הוי מומא. אבל האי אתרא לא מתמלא בעקימת שפתייהו וקוב"ה מגלי בישהון לאפיהון, כמא דאמינא לך, כד הוינא עמך, ברזא דקרא "ונקי וצדיק אל תהרוג". דמוחא, אקרי "נקי, ולבא, אקרי "צדיק". ווי למאן דחליף שמייהו דמשקר בשמא דקוב"ה, ומהפכין הקערה על פיה. וקרא מסהיד בהון ולאפיהון "כי לא אצדיק רשע".
ובגין דא אנת רחימו דנפשאי לא תהך בארחיהון דהנך מבלי עלמא, שטיא ובר שטיא, בגין דלא שוין לגבך כלל, לא בגזעא ולא בשבילא ומכל-שכן בפירי. דבגזעא דילך אנת חד בהאי דרא, ובדכיותא דגזעא הדא טב אנת מנאי, כמא דאמינא לך כד שרינא עמך, ולא חסיר לך כלל, אלא למפק בחקלא דברכיה ה'. ולמילקט כל הני איברין המדולדלין דאתדלדלו מנשמתך, ולצרף יתהון לגופא חדא. ובהאי גופא שלימאה ישרי ה' שכינתיה בגויה בתדירו ולא יתפסיק כלל. והאי נביעו דסוכלתנותא סגיאה ונחלין עלאין דנהורא יהוי כעינא דלא פסיק. וכל אתר דיהבת עינך בו יתברך, וכולהו יתברכון בגינך, בגין דיהוין מברכין יתך בתדירו, וכלהון מרכבתין דמסאבותא ישרי עליהו... לעלמין בגין דרעותהון למילט יתך, וכדין יתקיים ברכתא דסבא "מברכיך ברוך" וכו'.
ונהדר להאי רישא דשרינא ביה ברזא דפה ה', דאית שפה עילאה ואית שפה תתאה, ואינהו כתרי אחתו שויין דא לדא, אבל בגין לאוספא לכל הני זכאין טיבו על טיבו, ונהורא על נהורא, אתתקן עלייהו ד' תיקונין דדיקנא קדישין עילאין, זכאה חולקא דהאי דזכי למירת להון. ואוף זכאה חולקא דהאי גברא דזכי לאתדבק בהאי זכאה דכבר ירית להון.
וברזא דהני ארבעה תיקונין כתיב: "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". דלית מחשבין קדישין עילאין כמו מחשבין דהדיוטא, ולית אורחין קדישין עילאין כאורחין דהדיוטין. מחשבה, איהי רזא דרישא, ואורחא, איהו האי אורחא דרישא אתפשט ביה ופרי ורבי על ידיה.
תא חזי, אית רישא עילאה ואורחא עילאה על גבי שפה עילאה, ואית רישא תתאה ואורחא תתאה על גבי שפה תתאה. ועל דא אתתקנו הני שערין דשפוון על שפה עילאה דאינון חיזו דהאי רישא עילאה דאמינא. ותיקוני דא אקרי "רחום". עיין אדרא רבא נשא. והאי חיזו כד זכיין למחמי יתה בטביעו דעינא אשתכח דאיהו מלא רחמים מכל סטרין דלית ביה אתר... ... ועל דא איהו "רחום" ודאי.
ולבתר דא זכיין למחמי אורחא עילאה, דאיהו אורח דבני עליה דאינון שעירין, ובגין דא אתחזי לכל הני עלמין תתאין כמה דהאי תיקונא יקירא דרישא דאקרי "רחום", דאיהו תושבחתא דכל תושבחתין אתחזי לון, דבהאי אורחא אתפסיק משערין אלו גו מצעי, ופסיקו דא דאורחא דא אתחזי לתתאין מכחות ב' נוקבין דחוטמא, תמן אתפשט האי אורחא ואתרשים במציעו דשפה עילאה. ותיקונא דא אקרי "וחנון", דכל יודעי חן חמין יתיה ודאי.
והשתא דזכית להני שרי שמהן ... ... ... תתאין, ונחזי מאי האי דקמן באתר דא דאשתכח שפה ... ... ... מתחות שפה תתאה, דתמן ... ... ... דהיינו, רישא לתתאין, וכל הני זכאין זכו לנשיקות .... ... ... אף-על-גב דנשיקין ... ... ... תתאה כחדא. ואם-כן אית למתער למה אתדבקו ברישא דשפה תתאה ... ... ... טעמא יתירה ... ... ... ופומא קדישא ... ... דהאי אורחא דאתרשים בשפה עילאה, ומחזי להון אתר דא כמה ... ... ... אורחא לית בשרא, ... ... ... כדקא יאות ברחימו ... וכדין ... ... אתתקפו יתיר בשפה תתאה. וכדין "עזה כמות אהבה", ונפק נפשיהו ברחימו עילאה ותתאה כחדא, וכד נפשייהו ... ... תתאה.
ועל דא אקרי אתר דא רישא תתאה, מאי טעמא, בגין דדמי לגמרי לרישא עילאה. וכלא יודעים דדא אוליד לדא. ודא אקרי "ארך". בגין דנתארך פנים דרישא עילאה ... ... אין בכלא דא לדא, וכמה דאתכללו כחדא הויין לעיינין דכולא.
וברזא דא אוקמוהו רבנן ד"קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". מאי טעמא משום דב"ג אלין אתחזי כל ... וכיון דזכינן דהאי רישא תתאה אתכפל בסיומא, ואתי בג' תושבחתן... כמה דאתיא לן רישא עילאה, ודאי אין בהם מעילה, ולית שום פגימו שייכא בהני תיקונין יקירין דאתמשכא... דידהו, וכולא יודעין דדא אוליד לדא, לאפוקי מליצני הדור דהוי אמרין, מאבימלך מלך גרר אתעברה שרה.
ועל דא אתקיים בהאי נטיעא קדישא דזרעא דישראל, רזא דקרא: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך" וכו'. ואשתכח תיקונא דא רישא לתתאין ודאי. בגין דשייכא לתתאין לקיימא להון, ולקשרא להון בצרורא דחיי כדאמרן.
אבל ברזא דאוקמוה רבנן, ד"אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלבד", מאי טעמא, בגין דאינון משתכחו ברזא דרישין. אבל לכלהו בני דרא אתר דא נעשה רק למעברא עלוהי, ואי לאו הכי הוי האי מנוחה ברזא דטיול בנייחא דרוחא, ועל דא אתתקן ואתמשך מהאי רישא אורחא תתאה, ואיהו דמיא נמי לאורחא עילאה. אבל אתגלי ואתי כמו סבא דלאי מאורכא דיומין, ו"לא בסבי טעמא", כמו ברזילי הגלעדי. דכיון דצורה דהאי אורחא תתאה, דמי לגמרי בכולא כאורחא עילאה דאתפשט מרישא עילאה, בגין דא חזי דגופא תתאה איהו, ואשתכח באורחא תתאה, ודמי לעילאה - "כקוף בפני אדם". והאי דחזי שפיר חזי.
ועל דא אתקרי תיקונא דא "אפים", לאחזאה דלא כל אפין שוין, וכלהו נפילות דבני עלמא בעי לאשתכח על אפיים, ברזא "וישתחוו אפיים ארצה".
ועל דא אתרשים האי אורחא בשפה תתאה, ממש ממול אורחא דבשפה עילאה, כמה אפי כרובים - "איש אל אחוהי". דבגין צורה דדהיא דדמיא להדדי, אתתקפו דא בדא, ואתרשמו בשפוון בעומקא יתירתא, ודא איהו נמי רזא ד"אפיים". דהיינו, דעד השתא לא הוי ידיע כלל דאית אפין לעילא ואפין לתתא, ולא כל אפין שוין.
וכד אנא שמענא להאי צורבא מרבנן דאמר: דשוחק מכולהו בני עלמא, בחילא ד"תמנת ה' יביט". והוי שש ומתפאר בגוונין דליה, דהוא "ענה", ד"מצא את הימים במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו", ועון רשין נמחק. אנא אמינא בליבאי, דהאי מדרבנן, אהאי אורחא תתאה קא משכח, וקרי להאי אורחא תתאה: "ענה" רעיא דצבעון אבוהו. והאי רישא תתאה קא קרי "צבעון". ודא לא שמענא השתא כלל בכתבא דלקמאי.
ואני קא מצטער למשמע מלין אלין מתפרשן כל צורכייהו. חד למנדע ימים אלו מאי עבידתיהו, דהיינו, כל שרטוטין דבאפיהון, באורכא ובפותיא, ובקול מראה וריח. וקושיא דלהו מאי, ופירקא דידהו מאי. ואם קושיא דא חדתא הוית, או טמיר באודנין דלהון מרעיא דצבעון אבוה דענה דא. ומאי הוי בלביה דצבעון על בן חכים דא, אם אמר לו "אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ובכלל אי הוי חדותא דשמעתא, וכמה יומין אתמשכא. או חדותא דא כמה שעתין. כל דא מפורש ומבואר היטב בהאי ביאורא דרישא תתאה ואורחא תתאה דאמינא. ואי לאו הכי לגבך, אלא באורח אחר, אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוי.
והשתא דרוח לון עלמא בהאי רישא תתאה ואורחא תתאה שמהן קדישין, למאן דזכי לסבר אפיהון בתיקונין דשערא דתחות שפה תתאה, ארך אפים ודאי. כדין ניחות הלאה לתחות דהאי פרוכתא קדישא, דביה צרור וחתים ואתגלי אגרא טבא לצדיקיא, ועונשין מרין וקשין לחייביא. דהאי פרוכתא אתקראית "ורב חסד", כמה דאוקמוהו. בגין דמטיא כלפי "חסד", ובידהא דילה כל זכוון וכל טיבו דמאריה עלמא.
ווי למאן דגלי ערייתא דהכרת נפשיה בעולם הזה, ותכרת לעולם הבא. ואיהו משתכח ברזא ד"תתן אמת ליעקב", דעל דא אחיד ידיה בעקבוי דעשיו, ואשכח לכל האי חסד דאמרן, דבשלימו דידיה אתגליא ואתי האי תיקונא שביעאה, דאקרי "ואמת" דאמת וחסד אתכללו פה דא בדא, ברזא ד"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".
ותא חזי ותיקום אסדרא דא אמינא לך עד כען, בכלהו דרגין דחמית להו עד השתא, ואסתכל בציורא דידהו כדקא יאות, ותשכח להון כמה ציורא דערוגא חדא דאזדרע בה נטיען, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. דהיינו, לעילא רישא ואורחא, ולתתא לקבלייהו ממש רישא ואורחא, והאי אחת דהשתא דאתקריאת "ורב חסד", דהיא במציעותא כלפי כלהו ולתתא מכלהו.
ואית ערוגה דהני נטיען מציירין בה בצירופא אחרינא. דהיינו, ג' נטיען לעילא, ואתחשבו לראש תוך וסוף. דהאי רישא עילאה אקרי ראש, ואורחא עילאה אקרי תוך, ורישא תתאה אקרי סוף. ומאי טעמא אצטרפו כך, בגין דהני ג' נטיען, טעמן וחזותן וריחן שוין אינון, וברזא דא מצטרפו תלתא כחדא, ואתחשבו תלתיהון לעילאין, ברזא ד ראש תוך וסוף.
והאי אורחא תתאה, והאי יחודא ד"ורב חסד" אתקריאן ב' בדי ערבות. מאי טעמא, בגין דמשתכחו בד בבד, ובני גלוותא דמשתכחו ביני עממיא ואתערבו עמהון אמרין על הני ב' בדי ערבה, דלית בהו טעמא וריחא, ואשתכח בערוגה דא דאמינא, ג' לעילא, וב' לתתא.
ובהני חמשה אתוון דאמרן, אית ק"ך צירופין. אבל אנא אמינא הני תרין בגין לאחזאה צירופא חדא ב"זכור", וצירופא חדא ב"שמור". ואידך מתכללין בהני תרין סטרין דאמינא.
וסדרין אלין אתקריאין חמשא אתוון דאלקים. מאי טעמא, בגין דאתסדרו לאורכא דרך אצילותן, דא תחות דא. אבל אית רזא דמדידו דפותיא. דעד השתא לא שמענא ממך יוצא מפורש מפי כתבא, ועל דא לית אנא יכיל למלל מרזא דא כלל, עד דלא שמענא דשרית ביה בגרמך.
והא דאמרית לעילא ולתתא, לאו אדוכתין קא רמיזנא, כי לרוחין לית דוכתא, אבל זמן אית להו ודאי לאשתמודע בעלמא.
והא דאמינא לעילא, איהו בגין דאתחזי בקדמיתא, ולתתא אנא קרי מאי דאתחזי לבתרוהי.
וליתיר אנא בעית מנך, דכד תפרש לי בלישנא דידיך, כל הני חמשה פרקין דאחוינא לך עליהון בסדרא דלעילא ותתא, ותפרש לי כל עידנא ועידנא אימתי קא שרית פרקא קמא, ואימתי פרקא דאבתרוהי, וכן כלהון בדקדוק לפום חילך דבדוכרנא דלך, או חושבן קרוב פחות או יתיר, ומשכא דזמנא דכל פרקא.
וביתיר אנא צחי למשמע משיכותא דזמנא דהני ב' בדי ערבות, דקא אמינא על אורחא תתאה דאיקרי תיקונא ד"אפיים". ועל פרוכתא קדישא דאקרי "ורב חסד", ושירותא דלהון "אמת" הוי.
ואף-על-גב דמילתא זעירא איהו לגבך, אבל לדידי רבתא איהו. ודמי לי דכבר רמזת לך בכתבא חדא, דשכיחת זמנא דלהון, אבל הוי דכיר מלתא דא, דאנא יתיב כמה בבית אסורין, ולא אוכל למטרח ולמיתי עמך בשמעתא מטעמא סגיאה דבלבאי. ועל דא אתקיף למדכר זמניהון בפחות או יתיר, הן במשיכותא, והן ברישיתא דלהון.
ובמטו מנך לחדא דתחייס על זמנא דאזלת לאיבודא בצערא למגנא, ותשדר לי כתבא מפורשא לכל הני שאילתין דבעית מנך, בביאורא שלים, דלא יהא לי צריכותא למחלף וליתי עמך בכתבין לבתרוהי.
עתה יקירי בא וראה איך תוכל לפרנסיני בתירוצי אמת שלך, ומכל זה שאני נושא בעול עמך, אין לי כעת יותר מעגמת נפש, ואין לי קושיא עליך, כי התירוצים קדמאה לקושיות, - אם על חייו לא חס וכו'.
אמנם מאי דהוה הוה, ומעתה ספור הרגעים שלא תאבד אפילו רגע אחד מהם, כי כרוז עלינו ממרום, בכל יום ויום: לא שררה נתתי לכם אלא עבדות נתתי לכם.
ומאן איהו ואן איהו דא דאנהיג האי קליפה בישא נוכראה דעצלות ידים הכא בגו בנוי דמלכא, חציפותא איהו ודאי כלפי שמיא. ו"הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו". ושכינתא קדישא רמיאת לעפרא תחות רגלהא דהדא שפחה דילה, דעברת ודשה על רישא ודרועה בתדירו, בחציפותא סגיאה כמנהגין דשפחות נכריות, דכל רעותהון בסליקו, כד ירקון רוקא מסאבא באפי גבירתם, וכדי בזיון וקצף.
על כל הני דאית חילא בידיהו לממחי בחציפא דא, וקיימין וחזיין כל האי חציפות, ולא מוחין, לאינון את קרי עצלים, לא עצלים שמיהו, אלא לית שום תפישא להון בערכא יקירא ותושבחתא דמארי שמיא דמשתכח לראשיהון.
וכגון דא צריך להודיע, דלית יגיעו בריבוי דזמן, אלא בעיונא, דהאי חומר המטונף, מתרצה ומתפייס ביותר לעבוד כ"ד שעות ביממה, ולא לעבוד שעתא חדא בטרחא דעיונא.
ועיקר הטרחא שייכת במציאת כל רזי וטעמי תורה. כי שום עבדות אחרת לית בהאי גלותא. ובכלא מתרצה האי חומר מטונף. אלא לא לייגע בטעמי מצוה.
ואפילו אי משתכח איזה טעמין, כדי אחזי ליה לאותא בדא דלית כל-כך חדושא מתחזי בחד יתיר מחבריה, וכדין לאי ולית יכיל לאטרחא יתיר. ובקבורתא דא האי כלבא קבור. וצריך לאשרש אבתרוהי ולאפקיה מחצרות בית ה', ולקבל על גרמיה טרחא, לאשכחא טעמי תורה ורזין דפקודין בלישנא דאוריתא, וכדין - והושב היוצר על כנו.
אתמול לעת ערב השגתי מכתבך מיום י"ד מר-חשון, וכעת בהשכמת הבוקר מכתבי זה נשלם ומוכן למשלוח.
רציתי לדעת, מאין תדע בהאי גברא דנפיק ועאל בביתך בלא בר, דחכימא דקשוט איהו, וגברא קדישא, כמו דאמרת לי ... לסדרא דגופך. והודע לי בפרטות במאי הוא הפוך, כי זה נחוץ לי לדעת, אבל באר היטב ביסודא ובסברא. ואם אינו האי כורך ספרים או מוכר ספרים וספסר דראיתי אותו בביתך, ואם מסתכל במכתבים ... ומהו אומר עליהון וד"ל. ועיקר אל תמעיט לי בדברים אלו הנראים לך לשפת יתר, כי בהרבות ציורין כאלו, תתרבה ההכרה בינינו, וזה אני חסר כעת וצריך לה מאד.
- תרגום עברי -
בא וראה, יש שפה קדושה לעליונים, ויש שפה קדושה לתחתונים. ועליהם נקראים כל אלו חכמי האמת, פה ה'. מה הטעם? הוא משום שהשכינה הקדושה מדברת מתוך גרונם. וכל מה שמדברים חיכם טועם ולא אחר. ועלכן דרכם של חכמי האמת האלו למסור חכמה לחבריהם, פה אל פה.
ומה הטעם פה אל פה, ולא מפה לאוזן? הוא משום, שמה שהחיך טועם לא נמסר לאזנים, זה לחוד וזה לחוד.
ועל סוד זה כתוב: "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". "במראה", זה לפי ראיית בני-אדם, "בחידות", זה לפי שמיעת בני אדם.
אבל אין כך כלל דרך של חכמת האמת, שהיא (חכמת האמת) לא נמסרת אלא בחיך, כמ"ש: "מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני". ולפי כלל זה יודעים רבנן, דין, בדין, מין במינו בטעמו, כי כל מין ומין יש לו טעם בפני עצמו. וכיון שרשעים אלו שבע תועבות בלבם, על-כן חלק לבם, ואין טעמם שוה, כי בלל ה' שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו.
אבל רבנן, שהשקר לא בא לחיכם, משום זה כל מאכלם אמת הוא, וכל התעוררות שלהם לאמת הוא, ועל-כן כל הרבנן הם כאיש אחד, ומבינים כל אחד שפת רעהו, כי חיכם חיך אחד, ועל-כן נמצא בהם כח לגלות סודות אחד לחברו פה אל פה.
אחר. ועלכן דרכם של חכמי האמת האלו למסור חכמה לחבריהם, פה אל פה.
ומה הטעם פה אל פה, ולא מפה לאוזן? הוא משום, שמה שהחיך טועם לא נמסר לאזנים, זה לחוד וזה לחוד.
ועל סוד זה כתוב: "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". "במראה", זה לפי ראיית בני-אדם, "בחידות", זה לפי שמיעת בני אדם.
אבל אין כך כלל דרך של חכמת האמת, שהיא (חכמת האמת) לא נמסרת אלא בחיך, כמ"ש: "מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני". ולפי כלל זה יודעים רבנן, דין, בדין, מין במינו בטעמו, כי כל מין ומין יש לו טעם בפני עצמו. וכיון שרשעים אלו שבע תועבות בלבם, על-כן חלק לבם, ואין טעמם שוה, כי בלל ה' שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו.
אבל רבנן, שהשקר לא בא לחיכם, משום זה כל מאכלם אמת הוא, וכל התעוררות שלהם לאמת הוא, ועל-כן כל הרבנן הם כאיש אחד, ומבינים כל אחד שפת רעהו, כי חיכם חיך אחד, ועל-כן נמצא בהם כח לגלות סודות אחד לחברו פה אל פה.
ובסוד זה התפלל הרועה הנאמן על יהודה - "ואל עמו תביאנו". והעמידו רבנן, שיוכל לעמוד במחיצתם של צדיקים, ולשאת ולתת עמהם בהלכה. דהיינו, כדאמרן, שישמע לשונם.
כי מי שנמצא בפגם, בסוד שלא תיקן כראוי חטאם של דור הפלגה, אז נמצא תחת רשותו של אליל בבל, שנקרא: "בל". ונבלה שם שפתם, ולא ידע מה שאמרו רבנן. אוי לו אוי לנפשו. ו"שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי.
ואם תאמר, איך יש לתקן תיקון של חטא גדול זה, והלא כתוב: "האלקים בשמים ואתה על הארץ, על-כן יהיו דבריך מעטים". וכן כתוב: "למה יקצוף האלקים על קולך?" זו אמת ללא ספק כלל.
אבל כמו כאן, אנו צריכים לכוחו של משה רועה נאמן, שמעיד על עצמו: "לא בשמים היא וכו' בפיך ובלבבך לעשתו". שבכוחו החזק של רועה הנאמן, נודע שכבר ירדה התורה לארץ כאילו צירופי אותיות של שמות התורה. ובכל אלו מעשים שסדר לפנינו ולכל העולם, בסוד: "מן המותר בפיך". עכשיו נמצאים בארץ ממש, כמ"ש: "בפיך ובלבבך לעשתו". דהיינו,
באתדבקות הרוח והמוח, בכל התבונה והדעת שיש בשיחות אבות, ובשיחת עבדי אבות, ובתרי"ג מצות שבכל מעשה נודע לעינים צירוף אחד באופני דרכי אדון העולם, שבאופנים אלו מופקד כל אור העליון. ומי שמדבק בחינה אחת בדעת שלם, הוא לא טרח לריק, הרי כאן נמצא חלק אחד מתרי"ג חלקי הנשמה. ואז הולך ומכפיל בכל הדרגות האלו, עד שמוצא כל האיברים של נשמתו.
ואם זכה לשלימות נשמתו, הרי יהיה בבטחון שזכה בכל. כי לא חסר כלום בבית המלך, ואין עניות במקום עשירות.
אוי לאלו טפשים, מבלי עולם, שיודעים בעצמם שטוב להם שלא היו נבראים. ודבר אחד תחת לשונם של אלו, שהיו להם ימים טובים מעתה, דהיינו, מטרם שנברא.
וזה מזמין להם הקב"ה להודיע הפגם שלהם לעיני בני-אדם. והיינו שכתוב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלו, כי לא מחכמה שאלת על זה". דהיינו, שהכתוב חס עליהם, ומודיע להם שיכסו בלבם דבר זה, משום שסימן הוא לפגם של טפשות שיש בהם.
ועל זה אוכיח אותם הנביא הנאמן מלאכי: "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך,באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". שכן דרכם של כל טפשי העולם, כיון שחיכם טועם מתוק למר, אז אומרים שמרור הוא, ומבזים לחם של המלך הקדוש.
ועל-כן מקלל אותם ואומר: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר: וכו, ומראה להם שנוכלות זו, זה שהם נוכלים באדונם. מהו הטעם? הוא משום, שיש בעדרם זכר, והם מתרפים במעשיהם, ולא טורחים למצוא אותו, ומשום זה, מקלל אותם הנביא הקדוש, משום שיכולים הם להביא להיכל המלך "זכר תמים", ומביאים חגר ועור.
אוי להם שמראים קלון בהיכל המלך, ועל-כן מראים להם בפיקחות יתירה פגם הרע שלהם. בסוד: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". "פחתך", הוא הרמז למקום שנפחת, שעשו שם פגם, דהיינו, בשפה עליונה, מקום דלדידן הוא מום, ולדידיהו לא הוה מום. אבל המקום הזה לא מתמלא בעקימת שפתיהם, והקב"ה מגלה רעתם בפניהם, כמו שאמרתי לך כאשר הייתי אתך, בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג". שהמוח, נקרא "נקי, והלב, נקרא "צדיק".
אוי למי שמחליף שמו, שמשקר בשמו של הקב"ה, ומהפכים הקערה על פיה. והכתוב מעיד בהם ובפניהם: "כי לא אצדיק רשע".
ומשום זה, אתה אהבת נפשי, לא תלך בדרכיהם של אלו מבלי העולם, שוטים ובני שוטים, משום שלא שוים לגבך כלל, לא בגזע ולא בשבילא ומכל-שכן בפירות. כי בגזע שלך אתה חד בדור הזה, ובנקיותו של הגזע הזה אתה טוב ממני, כמו שאמרתי לך כשהייתי אתך, ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שאתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרי ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות. וכל מרכבות הטומאה ישרו עליהם... לעלמין משום שרצונם לקלל אותך, ואז יתקיים ברכת הסבא: "מברכיך ברוך" וכו'.
ונחזור לתחילת הענין שעסקנו בו, בסוד של פה ה'. שיש שפה עליונה ויש שפה תחתונה, ואלו הכתרים ירדו שוים זה לזה, אבל כדי להוסיף לכל אלו הזכאים טוב על טוב, ואור על אור, תיקנו עליהם ארבעה תיקונים של הדיקנא קדושים עליונים, אשרי חלקו של זה שזוכה לירש אותם. וגם אשרי חלקו של האיש שזכה לאתדבק בזה הזכאי שכבר ירש אותם.
ובסוד אלו ארבעה תיקונים כתוב: "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". שאין המחשבות הקדושות העליונות, כמו מחשבות של הדיוטים. ואין הדרכים הקדושים העליונים, כדרכים של הדיוטים. מחשבה, היא סוד הראש, ואורח, הוא זה האורח שהראש התפשט בו ופרה ורבה על ידו.
בא וראה, יש ראש עליון ואורח עליון על גבי שפה עליונה, ויש ראש תחתון ואורח תחתון על גבי שפה תחתונה. ועל כן תיקנו אלו שערות של השפם, על השפה העליונה, שהם המראה של הראש העליון שאמרתי. ותיקון זה נקרא "רחום". (עיין אדרא רבא נשא) והמראה הזה כשזוכים לראות אותו בטביעת עין, נמצא שהוא מלא רחמים מכל הצדדים, כי אין בו מקום... ... ... ועל כן הוא "רחום" ודאי.
ואחר כך זוכים לראות אורח עליון, שהוא אורח של בני עליה, שהם שעירים. ומשום זה נראה לכל אלו עולמות תחתונים, כמו התיקון היקר של הראש שנקרא "רחום", שהוא השבח שכל התשבחות נראים להם, שבדרך הזה נפסק משערות אלו באמצע, והפסק זה של אורח זה, נראה לתחתונים מכוחות שני הנקבים שבחוטם, שם התפשט האורח הזה, ונרשם באמצע של השפה העליונה. ותקון זה נקרא "וחנון". שכל יודעי חן רואים אותו ודאי.
ועתה שזכית לאלו שני שמות... ... ... תחתונים, ונראה מה הוא לפנינו במקום זה שנמצא שפה... ... ... מתחת שפה תחתונה, ששם... ... ... דהיינו, ראש לתחתונים, וכל אלו הזכאים זכו לנשיקות... ... ... ... אף-על-גב שהנשיקות... ... ... תחתונים כאחד, ואם-כן יש להתעורר למה אתדבקו בראש של שפה תחתונה... ... ... טעמא יתירה... ... ... ופה קדוש... ... של הדרך הזה שנרשם בשפה עליונה, ומראה להם מקום זה כמו... ... ... אורח אין בשר, ... ... ... כראוי באהבה. ... ... ואז... ... ... התחזקו יותר בשפה תחתונה. ואז "עזה כמות אהבה". ויוצאת נפשם באהבה עליונה ותחתונה יחד, וכאשר נפשם... ... תחתון.
ועל כן נקרא מקום זה הראש תחתון, מהו הטעם? הוא משום שדומה לגמרי לראש העליון. וכולם יודעים, שזה אוליד את זה. וזה נקרא "ארך". משום שנתארך פנים של ראש עליון, ... ... אין בכולם זה לזה. וכמו שנכללו כאחד היו לעינים לכולם.
ובסוד זה העמידו רבנן ש"קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". מה הטעם, משום שבג' אלו נראים כל ... ... וכיון שזכינו שזה הראש התחתון, נכפל בסופו, ובא בשלש תשבחות... כמו שבא להם ראש העליון, ודאי אין בהם מעילה, ואין שום פגם שייך באלו תיקונים יקרים שנמשכו.... דידהו, וכולם יודעים שזה הוליד את זה, להוציא מליצני הדור שהיו אומרים, מאבימלך מלך גרר אתעברה שרה.
ועל-כן אתקיים בנטע הקדוש של זרע ישראל, סוד הכתוב: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך" וכו'. ונמצא תיקון זה, ראש לתחתונים ודאי. משום ששייך לתחתונים לקיים אותם, ולקשר אותם בצרור החיים כדאמרן.
אבל בסוד שהעמידו רבנן ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". מהו הטעם? הוא משום שהם נמצאים בסוד של ראש. אבל לכל בני הדור, מקום זה נעשה רק לעבור עליו, ואם לא כן, היתה המנוחה הזאת בסוד של טיול בנחת רוח, ועל-כן מתתקן ומתמשך מראש זה דרך תחתון. והוא דומה גם לדרך עליון. אבל מתגלה ובא כמו זקן שעייף מאריכות ימים - ו"לא בסבי טעמא", כמו ברזילי הגלעדי. כי כיון שהצורה של הדרך התחתון הזה דומה לגמרי בכל, כדרך העליון שהתפשט מראש עליון. משום זה רואה שהגוף תחתון הוא. ונמצא בדרך תחתון, ודומה לעליון - "כקוף בפני אדם". וזה שראה יפה ראה.
ועל-כן נקרא תיקון זה "אפים", להראות שלא כל הפנים שוים, וכל הנפילות של בני העולם, צריכים להיות על אפיים, בסוד "וישתחוו אפיים ארצה".
ועל-כן נרשם האורח הזה בשפה תחתונה, ממש מול האורח שבשפה העליונה. כמו פני הכרובים - "איש אל אחיו". כי משום שצורתם דומה להדדי, נתחזק זה בזה, ונרשמים בשפתיים בעומק יותר, וזה הוא גם הסוד של "אפיים". דהיינו, שעד עתה לא היה ידוע כלל שיש פנים למעלה ויש פנים למטה, ולא כל הפנים שוים.
וכאשר אני שומע לצורבא מרבנן זה, שאמר: שצוחק מכל העולם, בכח של "תמנת ה' יביט". והיה שש ומתפאר בדרגות שלו, שהוא "ענה" ש"מצא את הימים במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו", ועון ראשון נמחק.
אני אומר בלבי, שזה מדרבנן, על אורח התחתון נמצא, וקורא לזה האורח התחתון: "ענה" רועה של צבעון אביו. ולראש התחתון הזה, הוא קורא "צבעון". וזה לא שמעתי כלל בכתבים שלפני.
ואני מצטער לשמוע מלים אלו מתפרשים כל צרכם. א' לדעת ימים אלו מה מעשיהם, דהיינו, כל הרשימות שבפניהם, באורך וברוחב, ובקול מראה וריח. והקושיה שלהם מהי, והתירוץ שלהם מהו. אם קושיה זו חדשה היא, או טמיר באזניהם מרועה של צבעון אביו של ענה זה? ומה היה בלבו של צבעון על בן חכם זה, אם אמר לו "אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" ובכלל אם היה חדותא דשמעתא, וכמה ימים נמשך, או שמחה זו כמה שעות. כל זה מפורש ומבואר היטב בביאור זה של ראש תחתון ודרך תחתון שאמרתי. ואם לא כך לגבך, אלא בדרך אחר, אמור לי גופא דעובדא איך היה.
ועתה דרוח לנו העולם, בעניין ראש תחתון ואורח תחתון, ושמות קדושים, למי שזכה לסבר פניהם בתיקונים של שערות שמתחת השפה התחתונה - "ארך אפיים" ודאי. אז נרד הלאה, למטה לפרוכת הקדוש, שבו צרור וחתום ומתגלה שכר טוב לצדיקים. ועונשים מרים וקשים לרשעים.
והפרוכת הזו נקראת "ורב חסד", כמו שהעמידוהו. משום שנוטה כלפי "חסד". ובידה כל הזכויות וכל הטוב של אדון העולם.
אוי למי שמגלה עריות שמכרית נפשו בעולם הזה, ונכרת לעולם הבא. והוא נמצא בסוד של "תתן אמת ליעקב", שעל-כן אחז ידו בעקבו של עשו. ומצא לכל החסד הזה שאמרנו, כי בשלימות שלו התגלה ובא התיקון השביעי שנקרא "ואמת". כי אמת וחסד נכללו כאן זה בזה, בסוד של "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".
ובא וראה את הסדר שאמרתי לך עד כאן, בכל הדרגות שראית עד עתה, ותסתכל בציורים שלהם כראוי, ותמצא אותם כמו ציור של ערוגה אחת שזרעו בה נטיעות, שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב. דהיינו, למעלה ראש ואורח, ולמטה לנגדם ממש ראש ואורח, וזאת האחת שעתה נקראית "ורב חסד", שהיא באמצע כלפי כולם ולמטה מכולם.
וישנה ערוגה שהנטיעות האלו מצויירים בה בצירוף אחר, דהיינו, שלש נטיעות למעלה, ונחשבים לראש תוך וסוף. שהראש העליון נקרא ראש, והאורח העליון נקרא תוך, והראש התחתון נקרא סוף. ומה הטעם שצירופם כך? הוא ממשום, ששלוש נטיעות הללו, טעמם ומראם וריחם שוים הם. ובסוד זה מצטרפים שלושה כאחד, ונחשבו שלושתם לעליונים, בסוד של ראש תוך וסוף.
והדרך התחתון הזה, והיחוד הזה של "ורב חסד" נקראים ב' בדי ערבות. מה הטעם, משום שנמצאים בד בבד, ובני הגלות שנמצאים בין האומות והתערבו עמהם, אומרים על אלו ב' בדי ערבה, שאין בהם טעם וריח. ונמצא בערוגה זו שאמרתי, שלוש למעלה ושנים למטה.
ובאלו חמישה אותיות שאמרתי, יש ק"ך צירופים. אבל אני אמרתי אלו שנים, כדי להראות צירוף אחד ב"זכור", וצירוף אחד ב"שמור". והיתר מתכללים באלו שני צדדים שאמרתי.
וסדרים אלו נקראים חמישה אותיות של שם אלקים. מה הטעם? משום שהסתדרו לאורך דרך אצילותם, זה מתחת לזה. אבל יש סוד של מדידה ברוחב, ועד עתה לא שמעתי ממך יוצא מפורש מפי הכתב, ועל כן אין אני יכול לדבר מסוד זה כלל, עד שלא אשמע שאתה שורה בו בעצמך.
וזה שאמרתי למעלה ולמטה, לא על המקומות רמזתי, כי לרוחות אין מקום, אבל זמן יש להם ודאי להתודע בעולם. וזה שאמרתי למעלה, זה משום שמתראה בתחילה. ולמטה אני קורא מה שמתראה אחריו.
ויותר אני מבקש ממך, כאשר תפרש לי בלשונך, כל אלו חמישה פרקים שהראיתי לך עליהם בסדר של מעלה ומטה, תפרש לי כל זמן וזמן, מתי שורה פרק ראשון, ומתי הפרק שלאחריו. וכן כולם בדקדוק לפי כוחך שבזכרונך, או חשבון קרוב פחות או יותר. ומשך הזמן של כל פרק.
וביותר אני צמא לשמוע משך הזמן של אלו ב' בדי ערבות, שאמרתי על אורח תחתון שנקרא תיקון של "אפים". ועל הפרוכת הקדושה שנקראית "ורב חסד", והתחלה שלהם "אמת" הוא.
ואף-על-גב שדבר קטן הוא לגבך, אבל לדידי גדול הוא. וכמדומני, שכבר רמזת לי במכתב אחד, ששכחת הזמנים שלהם, אבל יזכר בדבר זה, כי אני כמו יושב בבית הסהר, ולא אוכל לטרוח ולבוא אתך בשמעתא מטעם גדול שבלבי. ועל-כן התחזק להזכר זמנם פחות או יותר, הן במשכם, והן בהתחלתם.
ובבקשה ממך שלא תחוס על הזמן שהולך לאבוד בצער לחנם ותשלח לי מכתב מפורש, לכל אלו השאלות שבקשתי ממך, בביאור שלם, שלא יהיה לי צורך להחליף ולבוא עמך במכתבים לאחריו.
עתה יקירי בא וראה איך תוכל לפרנסיני בתירוצי אמת שלך, ומכל זה שאני נושא בעול עמך, אין לי כעת יותר מעגמת נפש, ואין לי קושיא עליך, כי התירוצים קודמים לקושיות, - אם על חייו לא חס וכו'.
אמנם מה שהיה היה, ומעתה ספור הרגעים שלא תאבד אפילו רגע אחד מהם, כי כרוז עלינו ממרום בכל יום ויום: לא שררה נתתי לכם אלא עבדות נתתי לכם.
ומי הוא ואיה הוא זה שמנהיג קליפא רעה נוכרית של עצלות ידים כאן בתוך בני המלך. חציפות היא ודאי כלפי שמיא. ו"הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו". והשכינה הקדושה מושפלת עד עפר תחת רגליה של שפחתה, שעוברת ודשה על ראשה וזרועה בקביעות, בחציפות גדולה, כמנהגם של שפחות נוכריות, שכל מה שעלה ברצונם הוא, כאשר יורקות רוק טמא בפני גבירתם, וכדי ביזיון וקצף.
על כל אלה שיש כח בידיהם למחות בחוצפה זו, ועומדים ורואים כל החציפות הזו, ולא מוחים, לאלה אתה קורא עצלים? לא עצלים שמם, אלא אין להם שום תפישא בערך היקר והשבח של מארי שמיא שנמצא לראשם.
וכעין זה צריך להודיע, שאין יגיעה בריבוי הזמן, אלא בעיון, כי החומר המטונף הזה, מתרצה ומתפייס יותר לעבוד כ"ד שעות ביממה, ולא לעבוד שעה אח בטורח של עיון.
ועיקר הטרחה שייכת במציאת כל רזי וטעמי תורה. כי שום עבדות אחרת אין בגלות זו. ובכל מתרצה החומר המטונף הזה, אלא לא לייגע בטעמי מצוה.
ואפילו אם נמצא איזה טעמים, אז מראים לו עייפות בזה, שאין כל-כך חידוש נראה באחד יותר מחברו, ואז מתעייף ולא יכול לטרוח יותר. ובקבר זה קבור הכלב הזה. וצריך לשרש אחריו ולהוציאו מחצרות בית ה', ולקבל על עצמו טרחה, למצוא טעמי תורה וסודות המצוות בלשון התורה. ואז - והושב היוצר על כנו.
- עד כאן התרגום העברי -
ידידך,
יהודה