על פסוק "וסביביו נשערה מאד", דרשו חז"ל, ש"הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". ושאל, מדוע מגיע להם עונש גדול, אם הם צדיקים באופן כללי.
והענין הוא, שכל הגבולים שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך, מסכימים למעלה לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.
נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה, למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות, אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה, וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה.
ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים שעובר עליהם שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים, נמצא שעם אדם כזה, נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים, ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן. מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים והן המצות שלו הם גדולים.
ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה. ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל, ושם מצא עוד אנשים שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח שיש לו אשה וילדים ואנשים ידידים ומכירים. והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח, ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם ויותר הוא לא יודע. נמצא שהאמת שלו היא לפי הרגשתו מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו.
ושם למדו עמו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו בכדי שיוציאו אותו משם. וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם, והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים, אבל אף פעם לא יעלה בדעתו שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל, וכיון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי.
וזה פירוש "וסביביו נשערה מאד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון, ומתחיל להרגיש איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם, ומתחיל לעסוק בתשובה עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם, ומתחיל להרגיש איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו עד שזוכה לדביקות ה'.