יש ב' בחינות שבתות, א' דבראשית, ב' דשיתא אלפי שני. וההבדל ביניהם הוא זה- ידוע שיש בחינת שביתה ובחינת נפישה, שביתה נקרא במקום שאין כבר מה להוסיף, מה שאם כן נפישה שהוא מלשון עמד לפוש, זאת אומרת שהוא באמצע עבודה, ואין לו כח להמשיך בעבודתו, אז הוא עומד לפוש בכדי לקבל חיות וכוח מחדש, ואח"כ ממשיך בעבודתו.
שבת בראשית הוא בחינה שאין מה להוסיף, והוא נקרא בחינת שביתה. ושבת דשיתא אלפי שנין הוא בחינת נפישה, שעל ידי זה הוא מקבל כח וחיות להמשיך בעבודתו בימות החול. ובזה נבין מאמר חז"ל, ששבת אמרה, לכולם נתת בן זוג, ולי לא נתת, והשיב לה הקב"ה, ישראל יהיה בן זווגך. שענין זוג היינו בחינת נקרא ז"א, אם יש בחינת נוקבא יכול להיות זווג, ומזווג בא תולדות היינו התחדשות והוספות. וענין נוקבא, היינו בחינת חסרון, שאם נמצא באיזה מקום חסרון, יש מקום לתקן את החסרון. וכל התיקונים נקראים שהם באו על שלימותם, בזה שממשיכים אור העליון במקום החסרון. נמצא, שלא היה כאן שום חסרון מלכתחילה, אלא כל החסרון שחשבו מקודם שהוא בחינת חסרון, הוא בא בבחינת תיקון מלכתחילה, היינו שעל ידי זה יֻשפע שפע עליון ממרום.
וזה דומה, כשאדם מעיין באיזה ענין ומתייגע את עצמו להבין את הענין, וכשמשיג את הפירוש אזי להיפוך, היינו שלא מרגיש שמקודם היה לו יסורים שלא הבין את הענין, אלא שהוא שמח בזה שיש לו עכשיו שמחה. שהשמחה נמדדת בערך לפי שיעור היגיעה שהיה לו מטרם שהבין את הענין. נמצא, שזמן העיון נקרא בחינת נוקבא, שהוא בחינת חסרון, וכשהאדם מתיחד עם החסרון אזי הוא מוליד את התולדה, היינו החידוש. וזה שטענה השבת, הלא בשבת אין זמן עבודה, אם כן לא יהיה שום תולדות ושום חדושים.