"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם, וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים". והלא אנחנו רואים שהיו אומרים "מי יתן וכו', בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". וכן אמרו, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים".
והענין הוא, שבאמת עבודת מצרים היה חביב עליהם ביותר. וזהו ענין "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם", היינו שאם הישראל תחת שליטת איזה אומה, אזי האומה הזו שולטת עליהם, ואין להם באפשרות לפרוש משליטתם. אם כן היו טועמים טעם מספיק בהעבודת הזו, ואי אפשר להם להגאל. ומה עשה הקב"ה, "וימת מלך מצרים", היינו שאבדו העבדות הזו, וממילא שלא היו יכולים עוד לעבוד. שהם הבינו, באם אין שלימות המוחין, אזי אין העבדות בשלימות. לכן "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", העבודה, היינו שלא היה להם הסתפקות בהעבודה, שלא היה להם שום חיות בהעבדות. שזה סוד "וימת מלך מצרים", שכל השליטות של מלך מצרים, שהוא היה זן ומפרנס אותם, מתו. לכן היה להם מקום לגלות תפילה, ותיכף ויושעו. וזה אח"כ כשהלכו במדבר, ובאו במצב הקטנות, היו משתוקקים להעבדות שהיה להם, מטרם מיתות מלך מצרים.