בזהר: חולקיה דקודשא בריך הוא למחדי למסכני וכו'. ופירש שם בהסולם: כיון שראה הקדוש ברוך הוא, שהלא לשמה אין מביאו לשמה וכו', סליק לחרבא עלמא. היינו שמפסיקין לו השפע (הקדמת ספר הזהר אות קעה).
ואפשר לומר, שבזמן שבאה לאדם הארה מלמעלה, אפילו בזמן שהאדם עדיין לא בא לבחינת טהרה – ומכל מקום אם האדם לוקח את ההארה הזו בכדי להגביה את עצמו משפלותו, ולהתקרב על ידי זה לבחינת השפעה, אזי נקרא שהשלא לשמה מביא לו לשמה. היינו שהולך על דרך התורה.
וזה נקרא "מאן דחדי במועדיא": שענין מועד היינו יום טוב, ובטח שאין לך יום טוב יותר גדול, מבזמן שמאירה לאדם איזו הארה מלמעלה, שמקרבתו לה' יתברך.