השאלה
השאלה בדבר משמעות החיים ומטרתם מתעוררת באדם לראשונה בצורתה הטבעית בשנות ילדותו המוקדמות, ואין אדם בוגר אחד שיכחיש את קיומה בתוכו בעבר. סביר להניח כי כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיזכר בשאלה זו כפי שעלתה בו פעם, אם כי באופן שונה מכפי שהיא עולה בו בבגרותו - מלווה בפחות ייסורים וביותר סקרנות וחדוות החיפוש והגילוי האופיינית לגילאים צעירים.
אמנם בשעת מבחן אנו נאלצים לעצור את מירוץ החיים ולשאול את עצמנו לשם מה אנו סובלים בכלל, לשם מה קיים העולם ומהי מטרת הקיום. וכך האדם מוצא את עצמו ביום בהיר אחד ניצב בפני השאלה העמוקה והגורלית ביותר הנוגעת לתכלית קיומו, "מהו הטעם בחייו".
לאדם בוגר כבר ברור שאין בידו תשובה. טרדות היום-יום והצורך להמשיך לזרום הלאה בקצב החיים משכיחים ממנו את השאלה ודוחקים את הרצון לחפש תשובה אמיתית. רובנו זוכרים את עצמנו שואלים את השאלה המתעוררת בתוכנו, כאילו טבענו הפנימי דורש הצדקה לקיומנו.
בניגוד לעולם המבוגרים, עולם הילדים הוא עולם של דמיון ומשחקים. התייחסותם האותנטית של הילדים לחיים, הנובעת מתמימות, מושכת אליהם חזרה יחס טוב והוגן של הטבע. התפתחות השאלה בילדות בדבר טעם החיים היא מצב שהטבע רוצה בו, מצב המונע בידי הכוח העליון.
אולם החינוך שניתן על ידי ההורים והחברה מדכא שאלה טבעית זו, וכעבור שנים מספר מתפתח מצב שבו הפרעות חיצוניות כגון הפרעות הורמונליות, השפעת החברה, לימודים, התחייבויות כלפי בית הספר, כלפי ההורים, השירות הצבאי, המחויבות האזרחית והצורך להקים משפחה, כל ההפרעות הללו מכבות את השאלה הזו, שבעצם נועדה לעזור לנו למקם את עצמנו נכון במסלול החיים, ונראה שלא לחינם היא מטרידה אותנו בתחילת החיים.
כל האנושות, גברים ונשים כאחד, מוצאים את עצמם בגיל מתקדם מסתייגים לחלוטין משאלה זו, כאילו היא נושאת עמה תשובות כוזבות המסתירות את חשיבותה. כמובן, אין כאן יותר מבריחה מהאמת. אנחנו רואים אנשים בני ארבעים, חמישים ושישים שאינם יודעים מהי המשמעות של חייהם. הם פשוט רגילים להסתיר מעצמם שאלה זו על מנת למנוע מעצמם כאב. לא קיים מצב יותר קשה ומתסכל בחיי אדם מאשר העמידה מול שאלה זו, הניצבת מנגד במלוא חריפותה. האדם פשוט נכנס לדיכאון ומבקש את נפשו למות. ואכן שאלה זאת מביאה אותו לתשובה שלחייו אין כל משמעות ואף גרוע מזה, הם נטולי מטרה. ידיעה כזאת אינה מתאימה למי שרוצה לראות את עצמו כמרכז העולם, מעל כל המציאות.
הדחקת השאלה
הדחקת השאלה בדבר משמעות החיים מובילה לכך, שאדם מעביר את שארית חייו מתחת לסף ההכרה שלו, כלומר מתקיים ברמת ערות נמוכה ביותר. מפני ששאלה זו נסתרת מהחושים והאדם אינו יודע בדיוק כיצד לבררה, הוא מכבה את היכולות שלו, מוריד את כל המערכות שלו לרמת קיום אוטומטית גופנית פשוטה, וכך מיליארדי אנשים פשוט מתקיימים, ותו לא.
אדם רגיל אינו מעז להוציא את ראשו מעל פני המים, לא מוכן להיות חריג בחברה או במשפחה בדמות ה"כבשה השחורה" והוא מתקיים סתם כך. למעשה, התרבות האנושית כולה, כפי שהתפתחה במהלך כל הדורות, בכל המדינות ובכל הזמנים, מכוונת לכיבוי שאלה זו. היא משתמשת בשפע האינסופי שמעניקה לנו הבריאה בדרך ערמומית ומתוחכמת מאוד, שמשתכללת והולכת מיום ליום.
אם נתבונן היטב בכל יצירות האמנות שלנו, בכל העיסוקים שלנו, נראה כי הם מבטאים את כל מסלול התרחקותנו משאלת משמעות החיים, ושהמאמצים לכבותה, לכאורה בשם הקדמה, גרמו לנו לסטות מכיוון ההתפתחות הנכון.
וכך מדור לדור אנו מתרחקים עוד ועוד ממטרת קיומנו, והולך ופוחת הסיכוי למצוא את התשובה הנוגעת לתכלית חיינו בעולם. מכאן מתבקשת המסקנה, שככל שהאנושות לכאורה מתקדמת יותר, גוברת השתדלותה לכבות את השאלה בדבר משמעות החיים, החוזרת אליה כבומרנג. ולמרות ניסיונות ההדחקה, השאלה מתעצמת והולכת מדור לדור ומתעוררת מחדש ביתר תוקף.
התרבות ומנהיגי העולם
שאלת משמעות החיים אינה מפסיקה להתפתח באדם. אלה השואלים אותה כיום אינם אלה ששאלו אותה לפני מאתיים שנה או אלפיים שנה. אמנם אלה אותן נשמות, אך מפותחות הרבה יותר. כיום השאלה נשאלת מתוך תסכול ומתוך ניסיון שהצטבר באותן נשמות.
בני-אדם מגלים סקרנות רבה לגבי ההיסטוריה האנושית, ומבקשים לדעת מה אירע לפני מיליון שנה, לפני מיליארד שנה. החקירה האמיתית למקור שממנו באו אינה חלה על הגוף הביולוגי ועל תהליך התפתחותו כתוצאה מהאבולוציה או בדרך אחרת, אלא כוללת שאלות על הכוח שיצר אותנו, על מטרת קיומנו ועל המקום שאליו מועדות פנינו בעתיד.
במשך אלפי שנות דור פיתחה האנושות אמיתות רבות, ביניהן מדעים שונים או שיטות המנסות לענות לשאלת משמעות החיים. כל השיטות שפותחו על ידי האדם, כדי להרגיעו במידה מסוימת, מספרות לנו שעלינו לעבור תהליך שבו חלים עלינו כללי התנהגות מסוימים, כלומר תהליך שבו עלינו לקבל על עצמנו חוקים מסוימים, בדרך כלל הגבלות.
האמיתות עזרו לאדם בצורה פסיכולוגית מתוחכמת ביותר וענו לו על השאלה בדבר הטעם לחייו, והאדם נטה להאמין לתשובה וחי איתה בביטחון ובנינוחות. הוא חי בשכנוע פנימי עמוק שיש טעם לחייו בעבר, בהווה ובעתיד, ושיש המשכיות לחייו, כלומר חיים אחרי המוות.
המכנה המשותף לכל השיטות הוא, שכולן בסך הכול מפתחים מערכות ברמות שונות, שתפקידן לכסות ולכבות את השאלה בדבר משמעות החיים כדי שלא תתעורר לה פתאום. כמו כן, במסגרת החברה שלנו נקבע מעין סולם ערכים, הקובע שכל מי שיודע לכסות היטב את השאלה ומגיע להישגים אנושיים מדומים, נחשב מצליח ונעלה יותר. הוא נעשה מדען גדול יותר או שחקן מפורסם או עשיר מופלג וכולי.
כלומר, דווקא אותם אלה שהתרחקו ביותר מהשאלה הקיומית ולכאורה הצליחו בהתפתחותם הגשמית, נטולת התכלית, תופסים בעולמנו את מרכז הבמה, נחשבים לאליטה חברתית ולבעלי ההשפעה רבה.
אלה אנשים המצליחים יותר מכל להשתיק את הבעיה ולהדחיק את שאלת הקיום. מנהיגי העולם מספרים לנו על פוליטיקה, תולים בה את הסיבה לחיים טובים ומוצלחים, והמפלגה הופכת להיות מדריכה לחיים. דווקא הם מכולם נחשבים לאנשים גדולים, בעוד ההיפך הוא הנכון.
באותה מידה הדת מפחיתה מהאדם חרדה ודאגה ומרגיעה אותו, אבל למעשה היא לא נותנת לו תשובה ומחביאה אף היא את השאלה בדבר משמעות החיים.
הקשר היהודי
שאלת משמעות החיים מתעוררת אצל היהודי באופן קיצוני ובולט יותר. יתרונם השכלי של היהודים בא לידי ביטוי בהדחקת השאלה בדרך חכמה וערמומית יותר מאשר אצל יתר העמים, בעוד רק להם בלבד ניתן הפתרון על ידי אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.
הפתרון היה בידינו ונמלטנו ממנו. כל שנות הגלות שלנו היו בעצם שנים של כיסוי, שבהן כיסינו את השאלה האמיתית ולא רצינו לדעת עליה מאומה. לחלופין יכולנו לפתוח את השאלה בדרך נכונה, באמצעות התורה, באמצעות האור העליון והכוח העליון. אולם בדיוק ההיפך התרחש, "ההתפתחות" שלנו התבטאה בכך שעודדנו והערכנו את מי שכיסו שאלה זו יותר מכולם.
כלומר, אנו נמצאים במצב גרוע הרבה יותר מכלל האנושות, ובגיננו כל האנושות סובלת מפני שאנחנו עם שתפקידו להביא אליה את שיטת חוכמת הקבלה, החוכמה לגילוי האור העליון.
לכן אותה השאלה בדבר משמעות החיים, הנשאלת על ידי האנושות, חוזרת אלינו בגילויי אנטישמיות וביחס בלתי ראוי כלפינו. בשל מצבנו המושך אליו יחס שלילי, מתעורר החוק הטבעי ומפעיל עלינו לחץ תת הכרתי. כפי שמעיד ספר "הזוהר", מצב זה יימשך ודבר לא יועיל כל עוד לא ניגע בבעיה ונפתור את שאלת הקיום באמצעות חוכמת הקבלה, ונגיש את הפתרון בצורה ראויה לכלל האנושות. כל זה מתרחש ממש לנגד עינינו, בזמננו.
החינוך
כאמור, שאלות קיומיות אלה מתעוררות באדם כבר מגיל צעיר, ומעידות על נכונות טבעית להיפתח ולקבל את הפתרון. על הסביבה ועל ההורים לספק את המילוי כמידת הנכונות הקיימת בילד ובכך למנוע ממנו קיום בסיסי וחיי רובוט.
כלומר, על ההורים והחברה למנוע מהילד להתגלגל באופן אוטומטי מגן הילדים לאוניברסיטה, למצוא עבודה כלשהי, להקים משפחה, להתמסר לכדורגל או ללמוד תורה, במקרה הטוב לשרת את המדע, ובכך לסיים את חייו בלי כל הישג של ממש פרט להעברת השנים בניסיונות להתאים את חייו ואת עצמו לדרישות הדור ולרוח התקופה.
גדול המקובלים בן דורנו, הרב יהודה אשלג (1954-1884), הידוע בכינויו "בעל הסולם" (על שם פירוש ה"סולם" שחיבר לספר "הזוהר"), ראה את מקור הבעיה בשיטות החינוך החוסמות בפני האדם את האפשרות להתפתח, והאשים את החינוך הנהוג בתכנות האדם למשך כל חייו בעולם הזה להתעלם ולדכא שאלה זו, להתייחס אליה כאילו אינה קיימת, בעוד שעליו להחיותה, לטפחה ולהעמיקה.
כתוצאה מכך פנימיות האדם אינה משתנה והוא עוסק כל חייו בענייני העולם הזה מבלי להתרומם מעליהם. וכך הוא מוסיף לחיות את חייו באותו מישור ואינו עוסק בפתרון השאלה בדבר משמעות החיים.
פתרונות מדומים
השאלה בדבר משמעות החיים טמונה מאז ומתמיד עמוק בתוך האדם, ולמעשה ממנה נגזרים כל האירועים וההתרחשויות בחיים. לפיכך נובעות כל השאלות שהאדם שואל בחייו מאותו מקור פנימי וסמוי, המפעיל אותו בצורה שלילית. ולכן השאלה אינה נשאלת בצורתה הטבעית, אלא להיפך, היא מיועדת לכיסוי ולטשטוש האמת.
לאדם נדמה שפתר איזו בעיה, בעוד למעשה הוא תועה בדרך ונקלע לנתיב צדדי המרחיק אותו עוד יותר מהפתרון האמיתי. הנתיב הצדדי מורגש בו כייסורים. הייסורים הללו נועדו להפעיל עליו לחץ לחזור לשאלה המקורית ולשאול אותה מחדש ביתר קפידה. ושוב בהשפעת החברה, התרבות, האופנה וכל מיני השפעות חיצוניות האדם מכסה את השאלה, ושוב הוא סוטה מהפתרון האמיתי, ושוב הייסורים מחזירים אותו לאותה נקודת מוצא. וכך חוזר על עצמו אותו מצב אינספור פעמים, עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא נלחץ לפינה ואין לו עוד לאן לברוח.
אחרי אלפי שנות התפתחות, כלומר של דיכוי שאלת משמעות החיים, הגענו כיום למצב שכבר לא ניתן לכבות אותה, ואנו מתחילים לחוש שלמרות הכול הטבע מחייב אותנו לשאלה. כיום התהליך הטבעי מצוי בשלבים סופיים לקראת התפרצותה האיומה של השאלה.
בלי בושה ידרשו הכול תשובה לשאלה שהתעוררה בהם פתאום, באמצע החיים. בני אדם יקומו וישאלו מה הטעם לחייהם, מהי מטרת חייהם, איך להתחיל את חייהם ואיך לסיימם, לשם מה הוקצבו להם כשבעים שנות חיים ואיך הם אמורים להעביר אותן. אנשים יתהו אם אין הם רואים בדיוק את ההיפך ממה שהיו אמורים לראות.
מצב זה כהווייתו מתואר כבר בספר "הזוהר", שבו נכתב בדיוק רב על צורת ההתפתחות הצפויה לאנושות עד למאה העשרים, שתהווה נקודת מפנה. עוד בימינו תגיע האנושות למצב מסוים, שבו התרבות וגם החינוך וכל ההתפתחויות השונות יאבדו את הכושר לכסות את השאלה, ועל האדם יהיה, למרות הכול, לפתור אותה במלואה, בעצמו.
אלמלא כן, האנושות תמצא את עצמה ניצבת במלוא הזעם מול השאלה הזאת, וזעמה הנורא עלול להביאנו עד להשמדה, לתסכולים קשים, לצרות ולייסורים ללא גבול. עד שלא תעמוד בפנינו כל ברירה אחרת אלא להתייצב מול השאלה הזאת. או אז נפנה את גבנו לכל הפסיכולוגים, לכוהני הדתות ולכל החכמים למיניהם המכסים את השאלה מפנינו, ונחזור להיות כילדים קטנים, עירומים מתחכום.
נעמוד בתמימות מול היקום ונשאל את עצמנו לשם מה אנו חיים. ואז, מתוך השאלה שנשאלת בנאיביות, בישירות ובתמימות, נקבל את התשובה. בנוסף לכך כל אחד ואחד מאיתנו יגלה בתוכו נטייה לחוכמת הקבלה, וירגיש שבה מצויה התשובה.
מה שאל אברהם אבינו ומה גילה
במדרש מסופר על אברהם אבינו, שהיה פונה ושואל "מיהו בעל הבירה הזאת?" כלומר מיהו בעל היקום? הוא חשב אם הכול מסתובב, חייב להיות מישהו שמסובב הכול, ותהה למה כל זה קיים. והבורא התגלה אליו מתוך שאלותיו.
כלומר, אברהם היה אדם שהגיע להתפתחות שאלת החיים בצורתה המוחלטת. הוא לא נתן לעצמו מנוח משאלה זאת, והדחף הפנימי שלו הביאו להתגלות של הכוח העליון בפניו.
בתהליך ההתפתחות שלנו ושל ילדינו גם עלינו מוטל לתת לעצמנו ולהם הזדמנות שהשאלה בדבר טעם החיים תתפתח בנו כמו באברהם. אז נגלה למען מה אנו חיים ונדע את הכוח העליון, שיגלה לנו את המציאות כולה.
אין הבדל בין אברהם לבין יתר המקובלים, מלבד אולי בגובה ההשגה, בגובה השיטה שאברהם רכש, ואולי במידת המרירות שבה נשאלה שאלתו. לכל אחד ואחד מהמקובלים יש גובה השגה משלו, מפני שכל אחד מהם נגזר משורש נשמה אחר. אבל בסיכומו של דבר כולם הולכים באותה הדרך עצמה, בדרכו של אברהם אבינו, דרך השאלה - היכן? בשביל מה? למה זה קיים? והתגלות העולם האמיתי שבו אנחנו חיים.