"ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה".
ככל שאדם הולך ומתפתח כן הוא מרגיש את עצמו שייך לסביבה פחות ופחות. הוא מרגיש כי הוא לבד, בודד, יחיד, מיוחד, מעל כולם. אדם שמתעורר בו הרצון לרוחניות הוא כה מנותק מן הסביבה עד כי אין הוא מבין כלל מה היא דורשת ממנו. אין הוא מרגיש בקיומם של יתר הבריות ואינו חש כי הוא חייב להם דבר-מה. הרצון לקבל האגואיסטי גדל בו כל כך, והרגשת הזולת ניטלה ממנו.
היחס לסביבה של אדם הנמצא ברצון כזה שונה מיחסם לסביבה של מי שמצויים בשלבי התפתחות מוקדמים יותר של הרצון – ברדיפה אחר תאוות, עושר, כבוד, שליטה או מושכלות. אנשים אלה אינם נטולים הרגשת הזולת, אלא להפך: הם מרגישים את הזולת היטב ומצליחים לנצלו לשם מילוי שאיפותיהם. לדוגמה, ידועה לכול יכולתם של הפוליטיקאים להרגיש את הסביבה ולתמרן אותה.
אדם שדרגת התפתחותו קרובה יותר לרוחניות מאבד את הרגשת הזולת, ובניגוד לנוהג בדרגות התפתחות קודמות אין הוא יכול לעבוד עם האחרים. יחסו לזולת ולמצוי מחוץ לו הוא כאל משהו שאינו נמצא כלל. אין הוא יכול להתחשב בסביבה מכיוון שאין הוא מרגיש אותה.
טרם שהאדם מגיע אל השלב האחרון של התפתחות הרצון לקבל, אל הרצון הגדול והאכזרי ביותר, הוא מרגיש את הסביבה. הוא מתחבק עם האחרים, חי איתם, דואג לזולת, להוט לעזור בבתי חולים, נותן צדקה; "יש לו לב". הוא רואה את הזולת, מרגיש אותו ומבין את תלותו בו. מי שטרם הגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה של האגו נראים לבביים יותר ממי שהגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה וכבר מוכנים לחכמת הקבלה. אם כן, במעבר אל שלב ההתפתחות האחרון יש דבר והיפוכו.
לחכמת הקבלה מגיעים האכזריים ביותר. נכון יותר להגדירם כחסרי הֶרְגֵש הזולת. לומדי הקבלה אינם דואגים לאקולוגיה. אילו הייתה האקולוגיה בראש מעייניהם, הם היו חוברים בוודאי לאקולוגים. גם לחולים ולנזקקים אין הם דואגים, אלמלא כן היו נחפזים אל בתי החולים. האגו המפותח מאוד של אדם המגיע ללימוד הקבלה מביא את חוסר רגישותו כלפי הזולת לדרגות כה גבוהות, עד כי אין הוא מרגיש את הזולת ואינו יודע כיצד לנצלו. המוכשרים ללימוד החכמה עוזבים לכאורה את העולם הזה ומרגישים את עצמם בלא קשר עימו. אין הם יכולים להתחבר עם יתר החֲבָרוֹת של בני האדם, והם מרגישים את עצמם בודדים במלוא מובן המילה.
*
האגו גדֵל בהדרגה לאורכו של כל תהליך ההתפתחות. במצבו הקטן ביותר דומה הוא לתינוק שאינו מרגיש את הזולת כלל. הוא רוצה רק את מה שקרוב אליו ואינו מתחשב בכל היתר. תושבי כפרים נידחים הם דוגמה בולטת לכך: הרצון לקבל שלהם קטן והם מסתפקים בקיים. אין הם מרגישים את הזולת, והדבר מתבטא במספר מועט של מקרי רצח ושוד במקומות שכאלה.
כאשר הרצון לקבל גדֵל הוא דורש מהאדם מילויים נוספים. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש יותר את הזולת, את החברה ואת הסביבה, כדי לנצלם להנאתו. הוא מרוויח כסף במקח וממכר עם אנשים אחרים, על חשבונם. כאשר הוא ממיר את המילוי מעושר למילוי חדש בדמות כבוד ושליטה, גם אותו הוא רוכש על ידי ניצול הזולת. הוא מקבל מהחברה הערכה ומפתח רגישות גבוהה יותר אליה. רדיפתם של פוליטיקאים אחרי סקרי דעת קהל מיטיבה להמחיש את הצורך של המשתוקקים לשליטה וכבוד בידיעת הזולת ובהרגשתו.
שלב ההתפתחות הבא הוא רצון למושכלות. בשלב זה האדם כבר אינו רוצה להרגיש את החברה, אלא את הסיבות להיותה כמות שהיא. הוא חפץ לדעת את הסיבות החיצוניות הגורמות לחברה להתנהג ולהתנהל כך. בשלב המושכלות רוצה האדם להשיג את הטבע. תהיה זו טעות להתייחס לשלב זה כאל שלב פְּחוּת-דרגה, שבו האדם מתעניין בחקירת הטבע ומתרחק מבני האדם. בחקירת הטבע מבקש האדם לגלות את הכוחות ואת החוקים המנהלים את החברה ואת הסביבה. זהו רצון לקבל גדול יותר: שלב התפתחותי שבו האדם מתרחק כביכול מהחברה ומשתוקק אל סיבותיה.
אחרי ההשתוקקות להבנת החוקים, הכוחות והסיבות חלה התפתחות נוספת. בשלב זה מתעוררת באדם הרגשה של ריקנות. הוא מאבד לחלוטין כל רגש לסביבה ואינו מרגיש בקיומה. הוא איבד את הרגישות לסביבה והוא מתקשה להסתדר בה. כתוצאה מכך הוא מגיע אל חכמת הקבלה.
חוק היחידיות
"ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו – וכל שנותן לזולתו – אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.
טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו – הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.
וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.
וחוק הזה אפשר לכנותו 'חוק היחידיות' שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו".
בכל אדם נמצאת הרגשת היחידיות, וכל אחד רוצה לנצל את הבריאה להנאתו. ההבדל בין האנשים בא לידי ביטוי במידה שבה הם חשים בכך ובעוצמה שבה פועל בהם חוק היחידיות.
"והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: 'האמת המוחלט'".
אי אפשר לבטל את הרצון לקבל עצמו ואת התכונות המולדות. אין צורך לעבוד נגדן או להתחשב בהן. האופן שבו האדם משתמש בהן – בכוונה ליהנות לעצמו או בכוונה להַנות לזולת – הוא הקובע אם יהיה זה שימוש מקולקל או מתוקן. כן הוא גם לגבי חוק היחידיות. תכונה זו מושרשת בנו וגורמת לכל אחד מאיתנו להרגיש את עצמו כיחיד. ככל התכונות האחרות, גם את הרגשת היחידיות אין האדם יכול ואף אינו צריך לשנות, אלא עליו להשתמש בה בדרך הנכונה. שימוש נכון בתכונת היחידיות יכול להביא את האנושות לפסגת התפתחותה.
"ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור – שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.
והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון".
אין דבר מנוגד יותר ליחידיות האדם מחוק "אהבת הזולת", אך האדם מחויב להשיג אותו דווקא. החוק הכללי הפועל במציאות הוא חוק אהבת הזולת; זוהי צורת יחסו של הבורא אל המציאות כולה. על האדם להגיע להשתוות הצורה לבורא בין שירצה בכך ובין שלא. לשם כך ברא הבורא מסביב לאדם את החברה האנושית על שלל תכונותיה הטובות והרעות, ושתל באדם את מגוון תכונותיו, ובהן הרגשת היחידיות.
מימוש תהליך התיקון והשגת מטרת הבריאה מתבצעים אך ורק דרך החברה הקטנה שהאדם בוחר לעצמו. האדם מתקדם יחד איתה ומממש את כל הצפוּן בעבורו. אך כיצד נוכל לסובב את הרגשת היחידיות לכיוון ההפוך? מטבעה היא גורמת לנו לרצות לנצל את כל העולם להנאת עצמנו. האם יש דרך שבה יוכל האדם להרגיש כי הוא יחיד ומיוחד בכך שינצל את כל העולם ואת עצמו לטובת אהבת הזולת ולמען השתוות הצורה ודבקות בבורא? לאמיתו של דבר, תכונת היחידיות תתקיים לנצח. על האדם לאתר את הדרך שבה יוכל להפנותה לכיוון הנכון.
מימוש התיקון
לאדם אין תבנית למַמֵּש את התיקון הרוחני על עצמו אלא בפעולה חברתית של התייחסות לזולת לשם התקרבות לבורא. לא ניתן להסביר את הדרך למימוש חכמת הקבלה בלא הסבר על עבודת האדם עם סביבה המתאימה לזה – "קבוצת חברים". החוק הכללי של המציאות הוא "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו לצאת מגבולות ה"עצמי" ולהגיע להשפעה, לכוח הרוחני. את זאת ניתן לממש אך ורק בקבוצת חברים.
אף שהעבודה בחברה אינה מקובלת במדעים אחרים, ואף שהיא הופכת את העיסוק בחכמת הקבלה לשונֶה מעיסוק בחכמות האחרות, על הלומד המתחיל להבין כי יישום תיקון האדם יכול להתרחש רק בסביבה מתאימה. אדם החבר בקבוצת חברים, המורכבת מאנשים המממשים את מחשבת הבריאה, פועל כבתוך מעבדה. יחדיו הם מרימים את עצמם ואת החברה בכללותה אל הרמה הרוחנית. קבוצה שכזו מהווה מעין מודל להתעלות העתידית של האנושות כולה, כאשר תגיע זו אל הרצון לרוחניות.
לאחר הצטרפותו לקבוצת חברים, בשלב שבו האדם מכין את עצמו לכניסה לעולם הרוחני, יחידיותו באה לידי ביטוי ברצון להגיע להשפעה לזולת. בהיפוך גמור מן הרצון לנצל את כל הבריאה להנאתו, האדם רוצה עתה לנצל אותה כדי להגיע להשפעה. הוא מוסר את עצמו בנתינתו לחברה, וכך חוק היחידיות שבו פועל לכיוון אחר – כולולטובת הזולת.
גם היחסים עם הסביבה במסגרת קבוצת החברים הם ניצול. האדם דורש מאנשי החברה לפרסם בעבורו את גדלות הבורא ואת חשיבות הרוחניות, לחשוף בפניו את אפסיות האגואיזם ואת העובדה שחיים אגואיסטיים שווים כקליפת השום. הוא מאלץ אותם "לשטוף" את מוחו בידיעה כי החברה היא האמצעי היחידי להגיע לרוחניות.
השלב שקודם להשגת הרוחניות נקרא "זמן ההכנה". בזמן ההכנה לכניסה לרוחניות האדם מבין כי רק החברה יכולה להכניס בו מחשבות הזרות לו. הוא מנצל את החברה ומתייחס אליה בדרשנות עוד יותר מכפי שהתייחס לסביבתו בשלבי ההתפתחות הקודמים. רק בשלב זה מבין האדם באמת כמה גדולה תלותו של הפרט בסביבה שבה הוא נמצא.