"וצייר לעצמך, אם האכר והפועל היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב פאואר בסיפוק גמור ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר, ואמת הדבר אשר הבנת הדבר באופי כזה צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים, אולם הכל רואים שאין להם זכות קיום זולתו מצד הטבע העקשנית שלא תדע פשרות. וזהו שרציתי להוכיח במקום זה".
כל תא ומחשבה, כל כוונה ורצון, כל גוף – כל נברא בכל הדרגות דומם, צומח, חי ומדבֵּר – דורש אנרגיה לקיומו. כל אובייקט במציאות הוא רצון ולכן עליו להחזיק את עצמו. הרצון לקבל נברא כ"יש מאין" על ידי האור. כדי להתקיים כ"יש", הרצון לקבל זקוק לאנרגיה. כל תנועה של רצון מנוגדת לטבע, שהרי הרצון רוצה להישאר תמיד במנוחה מוחלטת. כל תנועה – פיזית, מכנית, מחשבתית או רצונית – דורשת אנרגיה.
כדי שפעולה כלשהי תתבצע עליה להביא לתוצאה שתשפר את המצב הנוכחי. המצב הבא חייב לגרום יתר סיפוק כדי שיהיה כדאי להתייגע בעבורו. אם מתעלמים מן החוק הזה ודורשים מהאדם פעולה, הוא לא יוכל לבצעה מתוך רצון. לכן חייבים לנקוט תחבולות נוספות, כמו פחד, כפייה ודיקטטורה. אך כאשר הייסורים מצטברים, הפחד והכפייה מאבדים את יעילותם, כפי שקרה ברוסיה.
בחברה המעוניינת בהתקדמות רוחנית יש להקדיש תשומת לב רבה לעניין השכר. על אנשי החברה להחשיב את גדלות הבורא כמקור האנרגיה. רק אם יהיה הקשר עם הבורא כה רצוי, כך שכל יגיעה לקראת השגתו לא תיראה קשה, יהיה ניתן לפעול ולהתקדם לקראת מטרת הבריאה. המטרה הרוחנית והיגיעה בכיוון הנכון דורשות כוחות, והכוח המניע צריך להיות אך ורק גדלות הבורא. אם לא כן, תשתנה מיד המטרה באופן תת-הכרתי. האדם יבחר במטרה אחרת, כדאית, שבעבורה יספק לו האגו כוחות להתייגע.
גדלות הבורא
גדלות הבורא היא האמצעי שבעזרתו תוכל החברה להעריך את המדרגה הבאה כגבוהה יותר מזו הנוכחית. למעשה, אין מושג מוחלט הנקרא "בורא". משמעות הביטוי "בורא" היא מדרגה גבוהה יותר ביחס למצבה הנוכחי של החברה. בקשר שבין כל שתי מדרגות סמוכות מכונה המדרגה העליונה "בורא" ביחס לתחתונה המכונה "נברא". יש לזכור כי כל ההגדרות שנותנים המקובלים נובעות אך ורק ממה שהם מגלים, ומשום כך גם משמעות הביטוי "בורא" גלומה במילה עצמה – "בוא וראה". לאחר שהאדם מתקן את עצמו ב"בוא", הוא מגיע לגילוי הבורא שנקרא "ראה".
אף אם תגדיל החברה את חשיבות המדרגה הבאה בעיניה ככל יכולתה, לעולם לא תוכל לשער את מידת גדלותה האמיתית. אולם עצם הגדרת המדרגה הבאה כגבוהה עוזרת לחברה להשתוקק אליה. גדלות הבורא משמשת כחומר דלק לעלות ממדרגה למדרגה ומכאן נגזרת חשיבותה הרבה.
הגדלת חשיבות המדרגה הבאה מזמינה ממנה "אור מקיף" ביחס למדרגה הנוכחית. כוח זה מושך את האדם קדימה. כאשר האדם מסמן לעצמו מטרה, אין דעתו נתונה לאוכל, לשינה, למנוחה או לבילוי. חשיבות המטרה הנכספת משמשת לו כחומר דלק ומאפשרת לו להתייגע בעבורה. המטרה מאירה לו מרחוק והוא מרגיש שבקרוב ישיג את היקר לו. בנסיבות כאלה אין האדם זקוק לתגמול מיידי והוא מוכן לעבוד שנים רבות,אפילו כל החיים ויותר מכך, כדי לממש את רצונו. הכול תלוי בחשיבות המטרה ולכן רק לכך צריכה להיות נתונה דאגת החברה המעוניינת ברוחניות.
חוק האהבה
"והנה הוכחתי בעליל לעיניך מצד התבונה הניסיונית – מתוך הסטוריא המעשיות המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושיות בשום פנים שבעולם זולת אם יקבלו על עצמיהם מצות ההשגחה, שהוא 'השפעה לזולתו' כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור המוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר בקנטרס א' [מאמר מתן תורה] אות ג'. וכתוב השני, הוא 'ואהבת אתה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' שזהו המטרה המחויבת להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא יתברך שאמר ועושים רצונו ית'".
המקובלים מגלים את המציאות העליונה אשר ממנה יורדים כל הכוחות לעולמנו. כוחות אלה יורדים לעולם, מתגשמים בו ומפעילים אותו לפרטי-פרטיו, עד כי לא קיים בעולמנו דבר אשר לו תנועה חופשית. הכוחות היורדים מלמעלה כחוק מוחלט מחייבים את העולם הזה לנוע מאהבה עצמית, דרך "ואהבת לרעך כמוך" אל "ואהבת את ה' אלקיך". זהו חוק הטבע.
אמנם בקרב בני האדם אין זה מקובל לחשוב שהחוק הוא אהבה, דהיינו שכוח החוק מחייב לאהוב, אך זוהי בהחלט צורתו. חוק האהבה פועל, ואם אין מקיימים אותו מקבלים ממנו תגובה הפוכה. ייסורי האדם, חיי הצער וכל הצרות המתרגשות על האנושות במשך אלפי שנים מקורם בחוק האהבה.
חוק אחד מסדר את התמונה הנגלית לעיני האדם במטרה להובילו מאהבה עצמית לאהבת הבורא. חוק אחד מגדיר את האדם – את מחשבותיו, את הרגשותיו, את רצונותיו ואת כל יתר הפעולות שבו ומסביבו. ענייני בריאות, משפחה, עתיד העולם, אקולוגיה, פוליטיקה וכל יתר פרטי המציאות – כולם קשורים לחוק היחיד של המציאות. אין כל פרט ברצון או במחשבה, בפעולה או במעשה, מסביב לאדם ובתוכו, שאינו קשור לחוק זה.
החוק מתגלה בהתאם להתפתחות האדם ולוחץ עליו מבפנים ומבחוץ. הוא פותח בתוך האדם שכבה נוספת של רצון לקבל ומוסיף לחץ חיצוני. כלומר, מבפנים מרגיש האדם את האגו שלו, ומבחוץ את השפעת האור המקיף המביא בפניו התרשמות ממידת ההשפעה. הלחץ הזה מחייב את האדם לנוע לעבר מטרת הבריאה.
משמעות הביטוי
"למצוא חן בעיני הבורא" היא, שדאגתו של האדם תהיה נתונה לעבודה עם רצון הבורא, הרצון להשפיע, ולא עם רצונו שלו, הרצון לקבל. חוק האהבה מחייב את האדם לאהוב את הזולת, דהיינו למלא את רצונות הזולת. כל אהבה אחרת היא אהבה עצמית, דהיינו מילוי של הרצון הפרטי.
עבדות
"ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ, ואושרו של כל אחד יעלה מעלה מעלה מכל ערך ושיעור. אולם כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבא בברית עבדות ה' יתברך בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצחה אותנו ונקבל את מרותה לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.
והנה נתתי לך מחקר מדעי מעשי על פי בקורת התבונה הנסיונית, בדבר חיוב המחלט לכל הבריות לקבל עליהם עבדות ה' יתברך בכל לבבם ונפשם ומאודם".
עבדות ה' פירושה שעל האדם לצאת מרצונו, להיכנס תחת רצון הבורא ולקיימו ברצון, בהסכמה ומתוך אהבה. עבדות ה' מחויבת, וביכולתו של האדם לבחור את הדרך שבה יממש אותה – בדרך ייסורים או בדרך של השתתפות עצמית.
לאמיתו של דבר, האדם אוהב להיות עבד. גם במצבו הנוכחי הלא-מתוקן נהנה האדם מהיותו עבד של הרצון לקבל שלו. הרצון לקבל הוא אדון השולט באדם וכל ניסיון להיחלץ ממנו רק יבהיר את עוצמת שליטתו.
מרותו של הרצון לקבל אינה מורגשת באדם, הואיל ועדיין אין הוא רוצה להיפטר ממנו. האדם אוהב את הרצון לקבל שלו עד כדי כך שאינו מרגיש הבדל בין הרצון לקבל לבינו.
אך למעשה הרצון לקבל הוא כוח זר. הבורא החדיר אותו באדם, ולכן כל העת נמצא האדם תחת השפעה זרה, תחת שליטת הרצון לקבל. הזדהותו של האדם עם הרצון לקבל היא כה עמוקה, עד כי אין הוא מרגיש את עצמו ואת הרצון לקבל כשני עצמים שונים.
האדם מתייחס אל הרצון לקבל כאל "שלו", משום שהרצון לקבל שולט בו מרגע היוולדו. רק בהארת האור המקיף יגלה האדם כי השונא שלו הוא השולט בו עתה. ההבחנה בין ה"אני" לבין הרצון לקבל השולט באדםהיא העבודה הראשונה שעל האדם לעשות. כתוצאה מהשגת ההבדלבין השניים עוזב האדם את שליטת הרצון לקבל שלו ועובר לשליטה אחרת.
שתי אפשרויות בלבד עומדות בפני האדם: להיות תחת שליטת הרצון לקבל או תחת שליטת הרצון להשפיע. כפי שהאדם אוהב באופן טבעי את הרצון לקבל שלו ונהנה ממילואו, הוא יאהב את הטבע השני. לאחר מכן יגלה האדם שלא היו אלה שני כוחות, כי אם כוח אחד הנראה בשני אופנים: באופן ישר – כבורא, ובאופן הפוך – כ"קליפה", כרצון לקבל.
השלב הראשון בהתפתחות הרוחנית מכונה "הכרת הרע" מפני שבמהלכו מכיר האדם בשליטה הנוכחית כרעה לו. הכרת הרע היא ההכרה במידת האהבה לרצון לקבל. במאמרו "ויבן ערי מסכנות" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר פו) מתאר בעל הסולם כמה גדולה השקיעה ב"עבדות מצרים" וכמה קשה להשתחרר ממנה. האדם אוהב את העבדות לרצון לקבל משום שהיא משרה עליו ביטחון.
כל פרידה היא קשה, בין שזו פרידה ממקום עבודה, מחבר וכיוצא באלה. פרידה מעוררת באדם חוסר ביטחון, חוסר יציבות וחוסר מילוי, ולכן לעולם איננה מעשה פשוט. הפרידה מן הרצון לקבל היא כביכול פרידה ממקור הכול.
למעשה, בעיני האדם אין חשיבות למקור שממנו יספוג רצונות ובלבד שהתענוג העתידי הצפוי מהם יאיר לו. החברה האנושית מספקת לכל אחד מחבריה מבחר תענוגים עתידיים כדי לעורר בו רצון ולחייב
אותו בתנועה להשגת המילוי. אף שמערכת הפרסום מחייבת את האדם ביגיעה רבה, הוא מקבל את "עצותיה" בשמחה מפני שהן מבטיחות לו מילויים.
במסגרת הרצון לקבל ניתן להרגיש סיפוק חולף ותו לא. אם האדם יחליף אותו ברצון הבורא ויעבוד כדי למלא אותו, הוא ירגיש בתוכו חיות בלתי מוגבלת, שלמות ונצחיות. ברצונו האגואיסטי הנוכחי חש האדם רק את החלק הקטן והעכור ביותר במציאות – "העולם הזה". ברצון הבורא, הרצון להשפיע, הוא יוכל להרגיש את "עולם האין-סוף".
החלפת הרצון האמורה בקבלה אינה דומה להחלפת רצון המתרחשת בנו כתוצאה מן הפרסום הסובב אותנו. מסעות הפרסום התוקפניים גורמים לנו לוותר על רצוננו הבסיסי הקבוע למנוחה ומעוררים בנו רצון לרכישת דברים חדשים. מסע פרסום מוצלח משכנע אותנו שכדאי לנו להשקיע מאמץ וכסף במוצר מסוים. זוהי החלפה של רצון אגואיסטי אחד, הרצון למנוחה, ברצון אגואיסטי אחר, הרצון ליהנות מן המוצר החדש. לעומת זאת, הקבלה מדברת על החלפת טיב הרצון: מרצון לקבל לרצון להשפיע. במקרה כזה, האדם מחליף את הרצון שלו ברצון הבורא, מעתיק את רצונות הבורא על עצמו ומבצע אותם. בכך הופך האדם דומה לבורא.
רצון הבורא ניתן למימוש כלפי הנבראים האחרים. כפי שהבורא, ברצונו להיטיב, מתייחס לכל הנבראים באהבה, כך הנברא מביע את התאמתו לבורא ברצונו לאהבת הזולת. מכאן שהחברה האנושית היא השטח שבו נפגשים הבורא והנברא, כתוצאה מכך ששניהם מתייחסים אליה באותו האופן. אם האדם מוכן למלא את רצונות החברה, בתוכם מתגלה לו הבורא.
שליטת האור
החלפת הרצון לקבל ברצון להשפיע לא תיתכן אלא אם כן יקשור האדם את עצמו לבורא. רק האור שברא את רצון האדם יוכל גם לשנותו. שפת המקרא (שמות ז, כו) מתארת זאת בדברי הבורא למשה, "בוא אל פרעה". הוא מזמין אותו ללכת ל"פרעה" יחד איתו, שכן משה אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. "פרעה" הוא כינויו של כל הרצון לקבל הלא-מתוקן שבאדם. האדם אינו מסוגל לעשות בעצמו דבר כלשהו כנגד הרצון, שהרי הרצון קודם לאדם, ולכן גדלות הבורא היא התנאי לתיקון הרצון מקבלה להשפעה.
יחסו של האדם למציאות שגוי והוא סבור שנדרשת ממנו פעולה. לאמיתו של דבר, עליו לעורר את הכוח העליון לפעול עליו ובכך מתמצה תפקידו. שגיאה זו מטעה את האדם לחשוב שהעבודה הרוחנית קשה מאוד, בשעה שהמקובלים אומרים את ההפך הגמור. האדם מנסה לתקן את טבעו בעצמו במקום להזמין את "אור התיקון" שישנה אותו. בכך הוא מבזבז לריק כוחות רבים וזמן ממושך, נכשל, מתייאש וחדל לנסות. מצליח רק מי שהולך בעצת המקובלים ומתרכז בפנייה לבורא בבקשה שיבנה בו רצון להשפעה.
כדי שיוכל האדם לעשות זאת, הבורא מקרבו אל חברה המעוניינת ברוחניות. אם החברה משפיעה לו מידה מסוימת של חשיבות המדרגה העליונה, אין הוא זקוק ליותר. אם תתרחש באדם ההתהפכות הפנימית והמדרגה הבאה תהיה חשובה יותר, הסתיימה עבודתו. מהמדרגה העליונה יבוא "אור התיקון" וישנה אותו. כאשר האדם פועל למען שליטת האור עליו, מיד נכנס הרצון לקבל שלו לתהליך התיקון. הכול תלוי בקביעת האדם "מי חשוב יותר" – הרצון לקבל, דהיינו האדם, או הרצון להשפיע, דהיינו הבורא.
קבוצת מייסדי הדור האחרון
מן הכתבים המעטים שהשאירו לנו המקובלים בנושא הדור המתוקן ניתן להבין שהמעבר ממצבנו האגואיסטי למצב האלטרואיסטי יכול להתרחש בשתי דרכים: על ידי ייסורים או על ידי התקרבותנו אל תכונת ההשפעה. בין כך ובין כך, נגיע למצב זה על פי התכלית הנקובה מראש.
עוד ניתן להבין מדבריהם, שבתחילה תתפתח מקרב החברה האנושית קבוצה אחת, והיא אשר תקיים את התנאים ההכרחיים הדרושים לתיקון הטבע:
·ציות להוראות של מדריך מקובל, המורה כיצד להגיע למטרת הבריאה.
·הקמת קבוצה שמטרתה להגיע להשתוות הצורה לבורא, שהיחסים בין חבריה יתנהלו על פי חוקי ההשפעה.
·לימוד ממקורות הקבלה האמיתיים על מנת לקבל כוח תיקון.
·עיסוק בהשפעת חכמת הקבלה לאנושות כולה, מתוך הזדהות עם מטרת הבריאה.
ואל תתמה על זה שקומץ קטן של אנשים יחל במהפכה הרוחנית של המציאות כולה. עינינו הרואות שכל השינויים הגדולים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה – והרנסנס הוא הבולט שבהם – ראשיתם בקבוצות קטנות אשר סידרו את הכוחות הדרושים ליצירת השינוי בחברה כולה. יש להבין כי קבוצה מעין זו קמה כאשר האנושות כולה כבר שרויה בייאוש ומרגישה צורך עז בשינוי, אלא שאין היא יודעת את הדרך. האנושות מכירה בכך שהיא סובלת, אך אינה יכולה להבין את סיבת הסבל.
כאשר תימצא האנושות כולה על לשון המאזניים, תוכל הקבוצה הקטנה להטות את הכף. המספר הקטן של חברי הקבוצה דווקא יתרום להגדלת איכותה של הקבוצה, וכוחה הסגולי יהיה גדול מזה של האנושות כולה. קבוצה זו תתווה כיוון לחברה הגדולה, ומכיוון שזו תימצא בייאוש ובחוסר אונים, היא תימשך אחריה אפילו בבלי דעת. וכך, בדומה לכל השינויים החברתיים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, יתחולל השינוי בחברה הגדולה.
האנושות בנויה כפירמידה שבראשה מתי מעט – פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה – קובעים מה יהא על האנושות כולה. כך הוא בכל המישורים, וגם ברוחניות. גם כוחות הטבע מתנהלים כך, והראיה היא שככל שהכוח חזק יותר כך הוא נעלם יותר. מיליוני טונות של פחם וק"ג אחד של חומר גרעיני יספקו אנרגיה בעוצמה דומה. ודאי שלא ניתן למדוד את העוצמה הפנימית הקיימת בחלקים או בקבוצות שונות בחברה על פי מספר המשתתפים.
*
לאחר מעבר ה"מחסום" המפריד בין הגשמיות לרוחניות יוכלו חברי קבוצה זו להקים מודל קטן של חברת הדור האחרון. על מייסדי הדור האחרון להיות בהכרת האלוקות, כך שקיום חוקי הדור האחרון יהיה בעבורם מעשה טבעי. חברי הקבוצה יוכלו לצרף לשורותיהם גם אנשים שעדיין אינם נמצאים ברוחניות, אך מוכנים להשקיע כוחות בעבור השגתה. זאת בתנאי שרמתם של חברי הקבוצה תהא גבוהה דייה להבחין
באנשים הראויים להצטרף אליהם ולהובילם נכונה אל התיקון הרוחני. כך ייווצר כוח של ערבות הדדית וביטחון שיחפה על הקלקולים המצויים במצטרפים חדשים.
אם תהיה רמתה של הקבוצה גבוהה עוד יותר, ייתכן שהיא תצרף לשורותיה גם אנשים ללא רצון לרוחניות, שכן האדם אינו אשם בכך שאין לו רצון: הוא מחוּסָר רצון משום שעדיין לא התפתח בגלגוליו הקודמים. שהותם של אנשים כאלה בחברת אנשים בעלי כוח רוחני חזק תביא לידי כך שהחברה תשפיע עליהם, התפתחותם תזורז, ובתוך זמן קצר הם יתחילו בתהליך של הכרת הרע שבאגואיזם.
בצרפה אליה אנשים שאינם מתוקנים תהפוך הקבוצה הקטנה לחברת הדור האחרון. כפי שבחברה העולמית יש מקום לאנשים מכל הסוגים, כך גם בחברת הדור האחרון יהיה מקום למצויים ברמות תיקון שונות, ובלבד שיסכימו למטרתה.
האנושות היא גוף אחד וכולה מתקדמת יחד. אם יש בחברה מקובלים במידה מספקת והיא מסוגלת להיכנס למצב הדור האחרון, האנשים שעדיין אינם מרגישים את האלוקות אך רוצים בכך יידרשו למאמץ קטן כדי להיתקן ולהשתוות לרמתה הרוחנית של החברה. בני האדם הם חלקים של מערכת אחת הכוללת את כל הנשמות, ולכן כאשר חלקם מתקדמים עליהם לדאוג לכל האחרים ולעזור להם ככל יכולתם.