"ישראל מוכשר להראות דוגמה לכל העמים: הקומוניזם האלטרואיסטי הוא דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם היותר אציל צריך לקבל על עצמו להראות דוגמה לכל העולם.
למה אנו העם הנבחר לזה: עלינו מוטל להיות דוגמה טובה לעולם, משום שאנו מוכשרים יותר מכל האומות, ולא משום שאנו אידיאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות. ועל כן אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה שתכלה העריצות מן הארץ".
עם ישראל נבחר להביא את התיקון לעולם, ומשום כך הוא העם האגואיסט והמפותח ביותר. מאחר שהוא ניחן בתכונות אלה הוא סובל יותר מכל העמים, וסבלו גובר משום שהוא מאחר בביצוע תפקידו. הסבל הופך אותו להיות העם המוכשר ביותר לדרוש את התיקון. כדי להבין את מערכת היחסים בינו לבין העמים האחרים עלינו להתוודע אל שורשם הרוחני.
*
הנברא הוא הרצון לקבל וכינויו "מַלְכוּת". תכונת הבורא היא השפעה וכינויה "בִּינָה". שורש מוצאו של עם ישראל הוא מ"בינה" ולכן אין הוא נמנה עם אומות העולם ששורשן הוא ה"מלכות". הבינה נשברת כדי שתוכל לרדת ולתקן את המלכות. לאחר השבירה תוכל תכונת הבינה ה"מקולקלת" להתחבר אל המלכות האגואיסטית, והתהליך נקרא "היציאה לגלות".
החיבור בין השתיים גורם לכך שתכונת הבינה המקולקלת נכנסת אל תוך הרצון לקבל תענוג של המלכות, והן עובדות יחד לשם השגת תענוג לעצמן. הניסיונות החוזרים ונשנים למלא את הרצון לקבל מוכיחים כי כניסת מילוי אל תוך הרצון מבטלת את הרצון ועימו גם את תחושת ההנאה, והיא אף מכפילה את עוצמת הרצון לקבל הנאה ותענוג. ההכרה כי שיטת קבלת המילוי אינה נכונה מעוררת באדם תהיות על אודות תכלית היגיעה ומשמעות החיים.
לדברי המקובלים, הפתרון היחיד לבעיית חוסר היכולת למלא את הרצון לקבל הוא החלפת שיטת המילוי. על כך נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים לד, ט), כלומר השגת מילוי תיתכן רק בחזרה אל תכונת הבינה המתוקנת, אל תכונת ההשפעה. רק כך יוכל האדם להיחלץ מחוסר האונים ומן הריקנות התמידית, להתעלות מעל הרצון למלא את עצמו ולקבל תענוג ממילוי הזולת.
אם בתהליך קבלת התענוג של האדם ישתתף גורם נוסף, תחולק יחידת ההרגשה לשניים: מקבל התענוג יהיה הזולת ומרגיש התענוג יהיה האדם עצמו. בדרך זו תוכל הרגשת התענוג להיות נצחית ולספק למרגיש התענוג הרגשה של חיים נצחיים. בשל חלוקה זו אין המילוי מבטל את הרצון אליו, וההנאה בלתי מוגבלת ונצחית.
על פי מתכונת זו יתקנו כל אומות העולם את הרצון לקבל שבהן בעזרת ישראל. כשתעלה האנושות כולה אל דרגת ההשפעה, יבוא העולם לתיקונו הנרצה.
*
ההבדל בין סוג האגו של ישראל לבין זה של אומות העולם הוא העושה את ישראל לעם האגואיסטי והגרוע מכולם. מקור האגואיזם של ישראל הוא בנפילתם מרוחניות לגשמיות. הפער בין מצבם לפני הנפילה לבין מצבם לאחריה יוצר בהם אגו "אנטי רוחני" – רצון ליהנות מהשפעה. לעומת זאת, האגו המתגלה אט אט באומות העולם הוא אגואיזם טבעי המתפתח בבני המין האנושי בסדר המדרגה: מדומם לצומח, לחי ולמדבר.
שני הסוגים נבדלים זה מזה במידה רבה. התחברותם במהלך הגלות מאפשרת להביא את האגו המשותף, של אומות העולם ובתוכם ישראל, לידי תיקון, כלומר להשפעה. לכן ממשיך בעל הסולם ואומר:
"היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו".
למרות האשליה שעם ישראל מוביל את העולם בתחומים רבים, ההפך הוא הנכון. ישראל סופגים מאומות העולם שאלות ובעיות, כיוונים ורעיונות להתפתחות, ומיטיבים לשכלל אותם בזכות תכונת הבינה השבורה שבקרבם. במקום ללכת בדרך התיקון שבה האגו של האומות יציית לבינה, התכונה הרוחנית של ישראל משרתת את האגו של האומות, ובכך ישראל מגבירים את הקלקול. רק אם ילך עם ישראל בדרך התיקון, הוא יהפוך למוביל אמיתי ויביא לתיקונן של כל האומות, בהתאם למטרת הבריאה.
בעניין סדר תיקון העולם אומר בעל הסולם: "מקודם יתוקן פנימיות העולמות ואחר כך חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת, שחיצוניות העולמות, שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות. וישראל, שורשן מפנימיות העולמות, שזה סוד 'כי אתם המעטים מכל העמים'. אלא שעל ידי זה שמתקנים את הפנימיות, אז יתוקן גם החיצוניות [...] כשיתקנו הפרטים בדרך כלל ישראל, ממילא יתוקנו כללות העולם. נמצא, בשיעור שאנו מתקנים את עצמנו, בשיעור הזה יתוקן אומות העולם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל: 'זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות'. ולא אמרו: 'מכריע את כלל ישראל', אלא כי 'ואת העולם כולו לכף זכות'. היינו כנ"ל, שהפנימיות יתקן את החיצוניות" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר "מקודם יהיה תיקון העולם").
האומה בסכנה
"
כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאד שיוכלו לעמוד בנסיון להתענות בארצינו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות העשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו חס ושלום בין הערבים.
ואם יקבלו המשטר הקומוניזם האלטרואיסטי הבין לאומי, מלבד שיתן להם סיפוק להיות אבנגארד לגאולת העולם, שידעו שכדאי לסבול משום זה. אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה להמדינה.
ואין צריך לומר הקיבוצים, שכל מציאותם שמה בנויה על אידיאלים, שמטבעו ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל".
כאשר כתב בעל הסולם את "כתבי הדור האחרון" החלו לקום עוד ועוד קיבוצים, אך הוא טען כי דווקא הם יהיו הראשונים להתנוון. הוא לא צפה שהמדינה תזרים לקיבוצים כספים כה רבים ותאריך את קיומם בצורה מלאכותית. ואכן, מסוף שנות החמישים ואילך התחילו להתגלות בקיבוצים סימנים ראשונים לחוסר יכולתם להמשיך בקיום האידאל הקיבוצי.
למרות ההשקעה בקליטת עלייה וחרף הענקת תנאים מועדפים לעולים, רבים רבים בורחים מישראל. לא ניתן לחיות בארץ ללא האידאל הרוחני: הכוחות הרוחניים אינם מאפשרים לאדם להתקיים בה במנוחה, בלא לברר לעצמו לשם מה הוא חי. משום כך אומר בעל הסולם, כי סופם של כל יתר האידאלים הוא אבדון – בקיבוצים בפרט ובמדינה בכלל. אם לא יבוצע שינוי, ייוותר כאן מיעוט קטן של אנשים, וגם הוא יאבד את זיקתו לעם ולמדינה עד שייטמע בתוך הרוב הערבי.
הן בעבר והן עתה, גישתן של ממשלות ישראל השונות, מהימין ומהשמאל, גורסת כי יש להידמות לעמים האחרים. הדבר מנוגד לחלוטין לייעודנו ולתפקידנו בקרב האנושות. בצורתה הנוכחית מדינת ישראל קרובה להיעלם מן המפה. עלינו להבין כי העמים האחרים חיים בעולם השייך להם, אך הימצאותו של עם ישראל בעולם מלאכותית, דהיינו לא לפי שורשו הרוחני. לעולם לא יוכל עם ישראל למצוא מנוחה בהשגת מטרות העולם הזה, כיוון שהמילוי האמיתי שלו הוא רק בתיקון הטבע ובחזרה לדרגת הבינה. זו הסיבה לתחושה כי ישראל זר בין העמים, שונה מכולם, ושאין לו מקום בעולמנו.
לעניין זה נעיר, כי למעשה נפילת הבינה אל תוך המלכות, דהיינו יציאת ישראל אל בין האומות, היא שגרמה להתגברות הרצון לקבל שלהן.
אמנם המלכות בפני עצמה היא הרצון לקבל, אך נפילת הבינה לתוכה מוסיפה לרצון לקבל את הכוונה "על מנת לקבל". לולא נפלה הבינה אל תוך המלכות, לא היו נבנות המערכות הרוחניות – "הקליפות" ו"עולמות הטומאה".
במילים אחרות, נוכחות ישראל בעולמנו מגדילה את האגואיזם ולכן ישראל הוא שורש כל רע. משום כך האומות רואות בישראל עם המביא נזק לכולם. יחסן של האומות זו לזו שונה לחלוטין מיחסן לישראל. אף אם שתי אומות שונאות זו את זו, הרי בשעת סכנה המאיימת על שתיהן הן יסכימו להתאחד כדי להינצל, בדומה לחיות הנמלטות בצוותא ממקום הסכנה. כל אומות העולם שייכות לאותו מין, אך היחס כלפי ישראל הוא אחר. אפילו בשעת סכנה כללית יפנו האומות אצבע מאשימה כלפיו ויראו בו את הסיבה לסכנת קיומן.
בתוך נשמותיהן של האומות מושרשת ההבנה כי ישראל אינו ממינן, וכי הוא שהביא לעולמנו את כוח ההשגחה המחייב התפתחות – כוח הלוחץ על האנושות כולה ומכאיב לה. היחס לישראל ילך ויחמיר כל עוד לא יחל עם ישראל במימוש משימתו הנצחית וישמש כ"אור לגויים". רק אז יבינו אומות העולם את ייחודיותו של העם הנבחר.
בית המקדש
"אם יקבלו הדת אז יתכן לבנות בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כיום, אינו עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך לומר על החזרת ירושלים".
המציאות בימינו מוכיחה את צדקת דבריו של בעל הסולם, ואכן דיבורים על החזרת ירושלים הפכו לעניין שבשגרה. במשך שנים רבות נכלל ישראל מתרבותם של שכניו והתקרב אליהם, עד כי האידאלים שלהם ושל אומות העולם האחרות תפסו את מקומו של האידאל הישראלי. החינוך והתרבות כיום מעידים על כך בבירור. אנשים שבנו את המדינה במו ידיהם ונלחמו בעבורה, מסכימים היום להחזיר אותה. אם אדם או עָם מאמץ לעצמו פנימיות שאינה שלו, הוא מידרדר למצבים כאלה בלא יכולת לשלוטבכך. בלית ברירה יסכימו אזרחי ישראל לחיות תחת שלטון ערבי, ובלבד שיחיו.
באומרו "אם יקבלו הדת", כוונת בעל הסולם לחוק ההשפעה, כאמור. "ואהבת לרעך כמוך" היא מהות הדת האמיתית, הדת שיש להקדים ולקבל בטרם ניגשים לבניית בית המקדש.
נעמוד עתה על משמעותו הפנימית של המונח "בית המקדש". "בית" הוא אחד משמותיה של המלכות. "מקדש", מלשון "קודש", מרמז על הבינה. מלכות המתקנת את עצמה בתכונות הבינה נקראת "בית המקדש". תהליך התיקון מתחיל בעלייה לדרגת הבינה, דהיינו בקבלת דת ההשפעה, ורק לאחר מכן ניתן לתקן את המלכות בעזרת הבינה, בפעולה הנקראת "בניית בית המקדש". עולה מכאן כי בנייה גשמית ללא השגת תיקון הבינה, תכונת ההשפעה, תסתכם בבניין מפואר ותו לא.
בניית בית המקדש השלישי היא התיקון הסופי של האגואיזם הגדול והאמיתי, האגואיזם של אומות העולם ושל ישראל שהתערבו זה בזה בתהליך הגלות הארוכה. זהו התיקון השלם ולכן הוא מביא עימו את האור הגדול ביותר – "אור היחידה". בתי המקדש הקודמים סימלו את תיקון האגו של ישראל בלבד, ואילו בית המקדש השלישי יכלול גם את זה של אומות העולם. משום כך הוא יהווה בית אמיתי לכל העמים, כפי שנאמר "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ז). כל אומות העולם שואפות בתת-הכרתן למצב זה, ומשום שהוא תלוי בישראל הן חשות כי עם ישראל אשם במצבן הרע.
ברחבי העולם ובישראל עצמה יש גופים, יהודים ושאינם יהודים, הקוראים להקמת בית המקדש. אין הם מבינים כי הכול תלוי בתיקון הפנימי ולא במעשה החיצוני.
ב"מאמר לסיום הזוהר" כותב בעל הסולם כי ארץ ישראל ניתנה לנו על ידי הכוח העליון, אך אנו טרם קיבלנו אותה לידינו. "לקבל אותה" משמע להתחיל בתהליך התיקון הרוחני ולהגיע לדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל". רק לאחר השגת ארץ ישראל הרוחנית יוביל אותנו הבורא לבניית בית המקדש השלישי ואף להשגת מדרגה רוחנית זו. כאשר יחל עם ישראל בביצוע תפקידו, הוא יזכה לסיוע ולתמיכה מכל אומות העולם, כדברי הנביא: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'" (ישעיה יד, ב), וכן "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה" (שם מט, כב).
הנהגת הדור האחרון
"כל שיטה מעשית צריכה גם מזון אידיאלי המתחדש, שאפשר להגות בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיא שלמה מוכנה, אלא שמיועדת רק למנהיגים. דהיינו קבלה".
תאוריות ופילוסופיות רבות שפותחו בעולמנו שימשו בסיס לתכניות כושלות. אולם בכל הנוגע להתפתחות הרוחנית אין צורך להמציא דבר, שכן היא עוברת בדיוק באותם הקווים שבהם השתלשל האור העליון "ממעלה למטה" בבריאת המציאות. המקובלים העומדים בראש חברת הדור האחרון יעסקו במחקר ויובילו את החברה אל אותן מדרגות הנקובות מראש בתכנית הבריאה.
לימוד הקבלה הוא מחקר הכוח העליון. לימוד בכוונה נכונה גורם למשיכת כוח התיקון – האור המקיף. על פי מבנה הפירמידה, רק קומץ קטן של נשמות חש צורך בלימוד בפועל, וכך יהיה גם בדור האחרון. תיקון הכלל אינו בלימוד אלא בקיום עצות המקובלים העוסקים בחקר המציאות. תמיכת הכלל במקובלים העומדים בפסגת החברה תתבטא בהסכמה עימם ובשירות מטרות החברה, ובכך תושלם מערכת שלמה הפועלת בהשפעה על פי תנאי הדור האחרון.
גם החברה האנושית האגואיסטית בנויה כיום כך: מתי מעט עוסקים במחקר, והיתר מסתפקים בשימוש בפירותיו. הדבר דומה לגוף האדם, שבו ערך המוח רב מערכן של הגפיים הגדולות ממנו. כמות החומר בכל אחת מן הדרגות השונות ביקום – מדבר, חי, צומח ודומם – מצביעה גם כן על יחס דומה: ככל שהמין גבוה יותר, קטן מספרם של הנכללים בו. יחס זה נשמר הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט.
הן בימינו והן בדור האחרון המטרה של הפצת הקבלה אינה להביאאת האנושות כולה אל הלימוד עצמו, אלא להכרת החוק הכללי של המציאות. כתוצאה מכך, יהיו מעטים שהשתוקקותם הפנימית תביא אותם
אל הלימוד ויהיו אחרים שיתכללו בחברה בדרכים אחרות, על פי טבע נשמתם.
*
כאמור, רק חלק קטן מחברי הדור האחרון יורשו להקדיש את זמנם לפיתוח השיטה הרוחנית, ומי שירצה להצטרף אליהם יזדקק לאישור מיוחד. הנהגה רוחנית אינה דורשת מספר גדול של אנשים כי אם איכות. יתר על כן, הצטרפותם של חברים נוספים אל חברת הדור האחרון לא תביא לגידול במספר האנשים העומדים בראש החברה, ההוגים השרויים במחקר ופיתוח השיטה; להפך – ייתכן שהדבר אף יביא לידי הקטנת מספרם.
יש להבין כי כאשר מספר אנשי החברה קטן, הם חשים חוסר ביטחון וזקוקים לטיפול רב מצד העומדים בראשם, אך ככל שהקהל גדל נוצרת בו צורת מבנה הנוסכת בו זרימה וביטחון משל עצמו. משום כך ייתכן שדי במנהיג אחד להובלת קהל גדול.
עיקרון זה מוסבר בחכמת הקבלה כ"ערך הפוך בין אורות לכלים", המורה כי הכוח האיכותי יוצא ביחס הפוך לכוח הכמותי. לכן אל לנו לחשוב כי היחס בין גודל הקהל לבין מספר העומדים בראש הפירמידה צריך להישמר.
*
קבוצת המקובלים המייסדת היא שתקבע את חוקי ההתנהגות בדור האחרון. כל החברים האחרים יהיו מודעים לכך שהם נתונים תחת שליטת הרצון לקבל. הם יבינו כי אין ביכולתם לקבוע כראוי מסגרת, גבולות ותנאים, הן לטוב והן לרע. אנשים שאינם מתוקנים עלולים לקבוע מסגרת נוקשה מכדי להחזיק מעמד, או להציב לעצמם תנאים שיאפשרו לרצון לקבל לחמוק מן התיקון. כך או כך, יצא שכרם בהפסדם. משום כך אומר בעל הסולם שלא ניתן לייסד את הדור האחרון ללא קומץ מסוים של בעלי השגה.
משמעות המונח "מייסדי החברה" אינה מכוונת להקמתה של החברה בלבד, אלא להספקה שוטפת של חיוּת, של כוח ושל קיום לחברה. ללא הכְוונָה קפדנית מצד בעלי ההשגה לא תבין החברה לאן עליה לפסוע. לא ייתכן כי אדם שאינו נמצא במצב "נשמת אדם תלמדנו", דהיינו בהשגה רוחנית, ידע לעשות ולו גם צעד אחד נכון, שהרי כל מהותו היא קיום על פי הרצון לקבל שלו.
התפתחות רוחנית מבוססת על שילוב נכון בין כוחות מנוגדים, שמאל וימין; שמאל הוא האגו וימין הוא תכונת ההשפעה. בכל מדרגה חדשה מקבל האדם תוספת אגו, ועליו לתקנה על ידי תכונת ההשפעה. על החברה לספק לו ידע, כוח ותמיכה כדי שיוכל להתפתח בשילוב הנכון ביניהם. לשם כך יקימו המקובלים, העומדים בראש החברה והמבינים את הדברים מתוך השגתם הרוחנית, מנגנונים לתמיכה באדם בזמן חולשתו. כך הם ייצרו סביבה המזרזת את תהליך התיקון של כל אחד מחבריה.
מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג "דעת הרוב" לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו.
עיניים זרות יראו את חברת הדור האחרון כמשטר נוקשה וכדיקטטורה, אולם עלינו לזכור כי חברי הדור האחרון ירצו שהחברה תהווה מעין מכבש המביא לתיקון מהיר ויעיל יותר של האגואיזם שלהם. חברה זו תהיה מעין יחידה מובחרת שבה מופעל לחץ על האגואיזם. אנשיה יבינו כי החוק הכללי של הטבע הוא השפעה החלטית, וכי מדובר בחוק ברזל שאינו משתנה, כפי שנאמר "חוק נתן ולא יעבור" (תהלים קמח, ו). מדרגת האדם נמדדת על פי יכולתו לקיים את חוק ההשפעה. זהו הקריטריון היחיד שעל פיו ימדדו ויעריכו אנשי החברה זה את זה ואת החברה בכללה.
אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. החברה תנוהל בדומה למבנה הנשמה הכללית – נשמת אדם הראשון, המורכבת מחלק עליון הבודק ומחליט, ומחלקים המבצעים את הוראותיו. תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא.