בעל הסולם בעיני הדור

בדומה למקובלים אחרים, גם חייו של בעל הסולם היו מלאי קשיים והתנגדויות. בהיותו בוורשה ייחס בעל הסולם חשיבות גדולה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה. הוא פנה אל רבנים שונים בקריאה כי הגיע הזמן לעלות ארצה, אולם הם שללו זאת על הסף מחשש מן החילוניות. ב-1919 התאמץ בעל הסולם לארגן קבוצה בת מאות משפחות במטרה לעלות יחד לארץ ולהקים בה יישוב משותף. הדבר כמעט עלה בידו, אך משנודע העניין לרבנים האחרים, הם התנגדו לכך בכל תוקף. בעל הסולם נודה וספג מהם קיתונות של בוז. קבוצת העולים שבדרך פוזרה על ידיהם בכוח, הרעיון סוכל, ובעל הסולם ומשפחתו עלו ארצה לבדם ב-1921.

על פרשייה כאובה זו ניתן ללמוד ממאמרו של אהרון סורסקי, שפורסם ב-1986:

"בתר"פ [1919], כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, עומדות היו רגליו בשעריך ירושלים. מהרי"ל אשלג המצטנע, שייף ועייל, שייף ונפיק, יצא מגדרו וניסה לארגן קבוצה גדולה בת 300 משפחות שתעלינה להתנחל בארץ חמדה. הרעיון שלו התחיל לקרום עור וגידים. איתרו שטחים, כבר הזמינו צריפים משבדיה, הכל היה מוכן לעליה, אך מעשה-שטן הצליח לסכל את התכנית באיבה. לא כאן המקום לגולל פרשיה כאובה זו, אשר מזמן שקעה בתהום הנשיה, אבל לעינינו די אם נציין שמכל 300 המשפחות עולה מהרי"ל אשלג ובני ביתו בגפם" (אהרון סורסקי, "האדמו"ר רבי יהודה לייב אשלג זצוק"ל – בעל הסולם: שלושים שנה להסתלקותו", "המודיע", ט' בתשרי תשמ"ו).

מקור נוסף שבו מוזכרת הפרשייה הוא ספרו של הרב יוסף ברמסון, "ימות עולם: הקץ הדוחק". מסופר בו כי בעל הסולם ארגן בחשאי קבוצה בת מאות אנשים, חקר את ענפי הפרנסה האפשריים בארץ ישראל, והתנה שכל אחד ילמד מקצוע לפני עלייתו ארצה. תוכניתו הייתה להקים יישוב ולהתגורר בצריפים שהוזמנו משטוקהולם. אולם הסוד התגלה, והאדמו"רים החלו לרדוף את חברי הקבוצה, הכו אותם ולחצו עליהם באמצעי טרור, עד שב-1919 פוזרה הקבוצה. בעל הסולם המשיך בשלו, מכר את דירתו ואת ספריו והתכונן לעלות ארצה, אך אז החלו פרעות והשלטונות הפסיקו את העלייה. בינתיים הופסקה העסקתו כרב והוא נותר מחוסר בית ופרנסה. לאחר כמה חודשים חודשה העלייה, ובחג הסוכות של שנת 1921 הגיעו בעל הסולם ומשפחתו ארצה, לנמל יפו (יוסף ברמסון, ימות עולם: הקץ הדוחק, הגות ומעש לאור חזונם של גדולי ישראל בדורות האחרונים, ירושלים תש"ם, עמ' 99).

*

בהיותו בארץ הקדיש בעל הסולם את חייו לביאור חכמת הקבלה ולהפצתה לקהל הרחב. בשנת 1933 החל להוציא לאור סדרת קונטרסים שהוקדשו ל"הפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת וחכמת הקבלה בין שדרות העם". הקונטרס הראשון היה "מתן תורה" ובראשו צוין כי "יופיע בחמישים חלקים". שמו של המאמר הראשון המובא בו מעיד חד-משמעית על כוונת המחבר: "עת לעשות". כעבור שבועיים יצא הקונטרס השני בסדרה "הערבות", ולאחריו השלישי והאחרון, קונטרס "השלום".

מגמתו של בעל הסולם להפיץ את חכמת הקבלה ברבים לא נשאה חן בעיני מתנגדיו, והם הביאו לידי הפסקת פרסומם של המאמרים. בחלוף השנים סיפר על כך ב' לנדוי באחד העיתונים דאז:

"שלשת הגליונות שיצאו לאור עולם עוררו הדים מרובים אף בחוגים חפשיים ומתוך חששות וכו' חדל להדפיסם, ודי למבין" (ב' לנדוי, "מהרי"ל אשלג זצ"ל: ליום השנה להסתלקותו", ארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג).

בשנת 1940, שבע שנים לאחר שנפסקה הוצאת הקונטרסים, פרסם בעל הסולם את עיתון "האֻמה", הקורא לאיחוד האומה הישראלית המתהווה (העיתון מובא במלואו בנספח). רצונו היה לייסד עיתון דו-שבועי, אך שוב סיכלו מתנגדיו את הדבר. הם טענו בפני השלטון הבריטי כי מדובר בעיתון המפיץ את ערכי הקומוניזם, והעיתון נסגר מיד לאחר צאת המהדורה הראשונה.

הפרופסור אליעזר שביד, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל לשנת תשנ"ד, מייחד לשיטת בעל הסולם מאמר בספרו "בין חורבן לישועה" (תל-אביב תשנ"ד, עמ' 193–215). לדבריו, "המאמרים האלה [שפורסמו ב-1933] נועדו להסביר את החלטתו להפיץ בעם דווקא אז (בשנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה!) את בשורתו-תביעתו".

שביד מציין עוד כי בעל הסולם "לא הסתפק בכך שנתגלו לו סודות 'עץ חיים' וה'זוהר' בבית אולפנה שלו, אלא טרח לחבר את פירושיו, לפרסמם, ואף לשדל את כל מי שיכול היה להגיע אליו שילמד בהם". לדבריו, מדובר במקובל "שחרג ביודעין ובכוונת מכוון מדרכם של המקובלים לפניו להסתיר ולהצפין את דבריהם. לא חלילה מפני שמרד בהם. אדרבא. מפני שרצה להמשיך את דרכם. סוף-סוף הגיעה, לדעתו, השעה לגלות את הצפונות ואפילו לפרסם אותן ברבים". הוא מוסיף: "הן בפירושיו והן בחיבוריו העצמאיים חרג הרב יהודה הלוי אשלג במידה ניכרת מן הרגיל והמקובל בכתיבתם של תלמידי חכמים בני חוגו החרדי-חסידי. אחד מסימני ההיכר המובהקים של חריגתו היא היזקקותו לטיעון מדעי ולמיומנות פרשנית מדעית" (שם).

שביד מנתח את שיטת בעל הסולם ועומד על ייחודיותה:

"הרב אשלג האמין בכל לבו – על כך העיד בהשתדלותו ללמד את האמת לכל מי שנתעורר להכרתה, ובהפצרתו הבלתי-נלאית באלה שעדיין לא התעוררו – שהכול יכירו וידעו שחובתם הקדושה היא ללמוד את תורת הרזים של 'הזוהר'. גם אם אינם תלמידי חכמים. גם אם לא התעמקו בגמרא. לשם כך טרח בעבורם: תירגם את הארמית לעברית מודרנית, שבר את מנעולי החדרים הנסתרים ופרץ בהם חלונות מגיהי אור על הגנזים החשוכים. כל-כך על שום מה? על שום שגילוי סודות 'הזוהר', שעתה הנה הגיעה שעתם להתגלות – הוא מעשה המכוון לגאולה השלמה. לא. הוא תהליך הגאולה השלמה בעצמו" (שם).

על הזיקה הרעיונית שבין בעל הסולם לבין קנט, הגל ומרקס אומר שביד:

"הנה איפוא התשתית הקבלית שעליה יכול היה הרב אשלג לחזור ולסגל את רעיון היסוד של ההיסטוריוסופיה הדיאלקטית: הרעיון של 'עורמת ההיסטוריה', שהופיע גם באידיאליזם הקאנטיאני וההגלייגי וגם במטריאליזם המרקסיסטי. [...] בלי דחיפות ואילוצים מצד ה'מרירויות' של מלחמת הקיום במישור הגופני, לא היו העמים זזים מבקשת האושר הגופני הארצי ופונים למחקר המדעי, המעלה אותם בדיעבד, דרגה אחר דרגה, למישור ההשגה של האמת הרוחנית והמוסרית. מתוך שלא לשמה הם מגיעים לאט לאט לרמה שבה יוכלו לדבוק באמת לשמה ולחיות בדרגתה" (שם).

שביד מדגיש כי בעל הסולם אינו אומר שהסיבה לגילוי חכמת הקבלה על ידיו היא ייחודו אלא רמתו של הדור:

"הרב יהודה הלוי אשלג לא ייחס את ההישג המופלא, בעל המשמעות המשיחית הישירה, לעצמו כיחיד. לא. הוא האמין שהדבר שנתגלה באמצעותו הוא מעלה שאליה הגיע הדור כולו. רק משום כך יש לה משמעות משיחית: בזמן חיבור ה'זוהר', כמו גם בזמן חיבור ספר 'עץ חיים', לא הייתה מעלת ההשגה העיונית והמדעית של בני הדור מסוגלת להבנת האמת שנתגלמה בהם. משום כך מוכרחה הייתה להינתן על-ידי יחידים נעלים, שזכו לחסד של התגלות עליונה כתורת רזים. עתה, טוען הרב המפרש, יכול כל אדם בינוני להבין מה שפעם הבינו יחידי סגולה בלבד. זוהי המעלה המדעית-עיונית של הדור, בזכות כל מה שנחקר ונתברר במדע. בזכות ההישגים המתגלים ברמה התרבותית-המדעית של הדור הזה יכול היה אדם כמוהו להתעלות ולכתוב פירוש המפשט את כל הסתומות ומגלה את האמת הצלולה שנגנזה בסמלים מוזרים, באופן שכל אדם בינוני יוכל להשיג על בוריים" (שם).

*

בעל הסולם נתקל בקשיים כספיים רבים בהדפסת ספריו. ניתן לעמוד על החשיבות שייחס להדפסת ספרי הקבלה ועל מאמציו להפצת החכמה מתיאורו של פרופסור שלמה גיורא שוהם, חתן פרס ישראל בקרימינולוגיה לשנת תשס"ג. על פגישתם בתחילת שנות החמישים אמר שוהם:

"בכל פעם שהצליח לגייס מעט כסף, מתרומות קטנות, היה מדפיס חלקים מן ה'סולם' שלו. מצאתי אותו עומד בבניין רעוע, חורבה כמעט, ליד מכבש דפוס ישן. הוא לא היה מסוגל להרשות לעצמו לשלם לסדר, ולכן סידר את אותיות הדפוס בעצמו, כשהוא עומד מעל המכונה במשך שעות בכל פעם, אף שהיה בסוף שנות השישים לחייו. הוא היה ללא ספק צדיק – איש צנוע, עם מאור פנים. מאוחר יותר שמעתי שהוא בילה כל כך הרבה שעות בסידור הדפוס, עד שהעופרת פגעה בבריאותו" (מיכה אודנהיימר, "דרך הקבלה אל הקומוניזם", עיתון "הארץ", 17 בדצמבר 2004).

כאמור, בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב אלא פעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.

הסופר פרופ' דב סדן, לימים ח"כ בסיעת המערך, שסייע לבעל הסולם להיפגש עם מנהיגי הדור, השתאה מנחישותו להתקשר לתנועות הפועלים, וציין זאת בשניים ממאמריו:

"לקח אחרון של ר' יהודה לייב אשלג, היה בחינת תורה שבעל-פה – בימים, שאמר, לשום תכליתו, לעמוד על טיבה של תנועת הפועלים העברית, ביקש לקיים ואף קיים שיחות עם כמה מראשיה (ד. בן-גוריון, זלמן שזר, מאיר יערי, משה ארם ואחרים) ולשם אוריינטציה קיים שיחה עמי, שראוי היה להביאה כולה ברבים, ואם ירצה השם אביאנה ולואי ויעשו כן שאר אישי השיחה, ועתה לא אזכיר אלא את תשובתו לשאלתי מה ראה, בימי המהפכה הרוסית הראשונה לצרף עצמו ברחובה של וארשה להפגנה שנישא לפניה הדגל האדום, תשובתו היתה ברוח עיקר תפיסתו של מקובל והיא תשובה לשאלה, על מה ראה כביכול, שהוא השלימות, לברוא את העולם, לאמור – מעיקרה של השלימות שלא תסבול חסרון, וכביכול לפני הבריאה היה בו חיסרון, שלפי שיש לו הכל אין לו צורך לקבל, והוא חסרונו, וכדי לתקנו, צימצם את עצמו וברא את העולם שיש לו צורך לקבל, ונמצא אף כביכול מקבל, כגון שהוא מקבל תפילה, מקבל שבים וכדומה. אבל החצייה הזאת בין בורא ונברא תיקון היא צריכה, ואמנם הרבה ניסויי תיקון נעשו בידי נזר הנבראים, האדם, ולא עלו בידו.

ועל שום מה לא עלו בידו? על שום שהאדם ביקש לתקן לא בבחינת יסוד הנברא שבו, אלא בבחינת יסוד הבורא שבו. בחינת בורא כיצד, ברוחניות, כגון שאני יודע הלכה או כלל בחשבון ואני מלמדך, אתה נשכר ואני איני חסר; בחינת נברא כיצד, בחומריות, כגון שאני יש לי כיכר לחם או לוג חלב ונותן לך מחציתם, אתה נשכר ואני חסר. ולאחר דבריו אלה בדק את הכלל של מתקני החברה בימינו: לכל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכו, לאמור: כי כל אחד ירצה לקבל כצרכו – קל להניח, שכן מידת הצדקה חובה, כי כל אחד ירצה ליתן כיכלתו – לא כל-כך קל להניח, שכן מידת הצדקה רשות, אלא אמור: כל מה שמידת הצדק וחובתו יהיו חלוטים יותר, כך מידת הצדקה ורשותה יהיו כוללים יותר" (דב סדן, ארחות ושבילים, כרך העניינים, הוצאת עם-עובד, ת"א 1978, עמ' 125–126).

"הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית, וכששאלתיו על שום מה יפנה לכתובת הרחוקה ממנו ואינו פונה אל הכתובת הקרובה אליו – הישיבה, שנהג בה, היתה קבועה במאה שערים – הסבירני דעתו על השכל, שהוא תולדה של מעשים, שמתוכה נראה לו עילוי-שכלם של אנשי הקיבוצים תולדה של עילוי מעשיהם" (דב סדן, "שלושה ביקורים ומה שביניהם", אמות, ת"א, שבט תשכ"ג [1963], עמ' 49).

על התרשמותו הרבה של דוד בן-גוריון ממפגשיו עם בעל הסולם ומפועלו, ניתן ללמוד ממכתביו המצורפים להלן.

*

בארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג מצויה פיסת עיתון ישנה שכותרתה: "שורות לזכרו". זהותו של כותב הדברים אינה ברורה די צורכה, אך לא נוכל למצוא מילים טובות משלו לחתימת פרק זה:

"עוד יבוא דור ואיש אל רעהו יתמהו, על אותו דור שבו התהלך קדוש אלקי זה, ולא הכירוהו, ולא רצו לקראתו לקבל תורה מפיו".

העורך