בעל הסולם:
גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".
אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".
שם האומה השפה והארץ
בעל הסולם דן בשם הראוי לעמנו ולשפתנו. היחס של בעל הסולם למושג "עברי" הוא יחס עקרוני. "ישראלי" ו"יהודי" הן דרגות רוחניות אחרות לגמרי לעומת ה"עברי". משום כך הוא אינו מוכן להסכים עם השם "עברי". השם "עברי" מרמז על מַעבר. אברהם העברי היה עובר ממקום למקום. השם "ישראל" מורה על מדרגה אחרת, גבוהה יותר ממדרגת העברי.
כדי לקבוע את שמה של האומה סוקר בעל הסולם את כל תהליך התפלגות האומה. שורשה של החלוקה בין "ישראל" ל"יהודי" טמון בתחילת ירידתו הרוחנית של עם ישראל, לאחר חלוקת הממלכה לשניים ותחילתו של תהליך הפילוג והפירוד. הפילוג לישראל ויהודה אחז בעם כבר בימי בית ראשון עוד טרם חורבנו. כמו כן נפילת הבית השני לא התרחשה באחת, אלא במשך שבעים שנה, בהן התפלג העם לכתות שונות. ובמיוחד רבתה המחלוקת בין הצדוקים לפרושים.
גדולי הדור החלו לקונן על החורבן עוד לפני החורבן עצמו, עת שבה לא ניתן היה לבצע פעולות פנימיות-רוחניות. עלינו לזכור, כי פעולות בבית המקדש מתייחסות לרמה הרוחנית של העם, ולא לשחיטת בהמות. על הפילוג הזה, שסופו בשלטון רומא על ישראל, כותב בעל הסולם במאמר "הגלות והגאולה":
בעל הסולם:
ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו... וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה. וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר... דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים... וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנוכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים והאנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר... שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל "חכמים הזהרו בדבריכם".
הגלות והגאולה
מצוות, פירושן פעולות מעל האהבה העצמית עם הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא. בני האומה רצו לערב במצוות את האגו שלהם. אם, בימי בית ראשון, הקצינים הם אלו שרצו בשלטון, הרי שבימי בית שני היו אלה תלמידי החכמים, היינו, המקובלים עצמם, אשר התחילו ליפול.
לפני חורבן בית שני, כל העם היה בדרגה רוחנית גבוהה. הוא הרגיש את העולם הרוחני, ואת כוחות הטבע הפועלים במציאות, הלכה למעשה, אך לא היה בכוחו להתמודד עם הקפיצה העצומה בגודלו של האגו, אשר התרחשה בתקופה זו.
לאדם אין כוחות להתמודד עם גדילת האגו. כאשר האדם מרגיש ירידה ונפילה, כל מחשבותיו הנעלות והטובות נעלמות באחת, מבלי שיידע למה. כל רצונו מופנה לתענוגים שבהישג ידוֹ.
בימי בית שני, החורבן היה בשל החכמים. משום כך, בניגוד לחורבן הראשון, החורבן השני היה עמוק כל כך.
בעל הסולם:
...כי לא רצו לפרוש מהאנכיית... ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל.
הגלות והגאולה
כאמור, בימי בית ראשון עם ישראל היה מצוי ברמה של גילוי האלוקות. האומה כולה הרגישה את העולם העליון. עם ישראל ראה מבעד לעולם הגשמי את כל כוחות הטבע הפועלים עליו, כאילו היה העולם זכוכית שקופה.
עם היכנסו לעולם הרוחני, רוכש בעל-ההשגה כלים להתמודד עם המציאות. הוא מכיר את הפעולות הנדרשות ממנו, ומתעלה מעל לגובה העולם האנושי. המעבר בין חיים ומוות מאבד בעיניו מחשיבותו, כיוון שהוא נוכח בכל מרחבי המציאות.
אולם במהלך תקופת בית ראשון ועד לחורבן הבית גדל הרצון לקבל. הוספה של רצון לקבל מנטרלת את האדם מכל פעולה, מלבד פעולה למילוי רצון זה. עם הוספתה של דרגת עביות חדשה, מתעוררת באדם נטייה למלא את הרצון לקבל שגדל, רצון שאינו מכוסה במסך.
בימי בית ראשון ושני התווספה דרגה חדשה של רצון לעם. העם החל לפתח נטיות שונות למילויים שונים, בלי יכולת לדחות אותן. כך החל העם להתקרב ברצונותיו לתרבויות זרות, כגון: התרבות האשורית, הבבלית, ההלניסטית, ולבסוף - הרומאית.
עם ישראל הוא זה שהזמין את הכוחות החיצוניים לכבוש את ארץ ישראל, ובהמשך - להחריב את הבית. הכובשים הזרים לא היו מחריבים את הארץ, לולא דחק בהם עם ישראל לעשות כן. לאמיתו של דבר, המלחמות בימי בית ראשון היו מלחמות פנימיות בתוך העם, אשר הובילו למלחמה עם כוחות חיצוניים.
במשך שבעים שנות גלות בבל התחזק העם וחזר למדרגתו הרוחנית, אך במידה פחותה. בבית ראשון המדרגה הרוחנית של ישראל היתה "מוחין דחיה". בבית השני, העם נשאר, אמנם, בכלים דהשפעה, אך ירד במדרגתו ל"מוחין דנשמה". השגת ה"מוחין דנשמה" אפשרה לעם לבנות את בית המקדש השני - לא במובנו החיצוני, כמבנה שנבנה בירושלים, אלא ככלי רוחני פנימי.
בימי בית שני הגיע עם ישראל לדרגת הבינה. דרגת הבינה היא דרגה ראויה, אך הרצון לקבל (האגו) מחויב להתפתח עד לעוצמתו הסופית הנקראת "עביות ד'". הרצון לקבל המשיך, אם כן, לגדול גם בימי בית שני, ותהליך החורבן של הבית הראשון חזר על עצמו בשנית.
האומה, בדומה למציאות כולה, בנויה כפירמידה. ביחס להמון העם, אלה הנמצאים בפסגת הפירמידה מרגישים את הרצון לקבל שלהם כגרוע הרבה יותר. רובו של העם כמעט שאינו חווה ירידות ועליות ברצון לקבל. השינויים ברצון לקבל מורגשים בעיקר אצל הגדולים, בפסגת הפירמידה. ואכן, גדולי הדור של ימי בית שני החלו לסחור בחכמה. משׂרת הכהן הגדול, שאותה אמור למלא האדם הזך ביותר, נמכרה למרבה במחיר.
במקום למלא את ציוויו של רבי עקיבא ולהתמיד בקיומו של הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", הגיעו תלמידיו לשנאת חינם. עם ישראל נפל בשנית ויצא לגלות. הוא איבד את הכרת המציאות הכוללת, וחזר להרגשה המוגבלת של העולם הזה. כך המשיך העם להתקיים ולהתגלגל במשך אלפיים שנה. הרצון לקבל הלך וגדל עד שבימינו הוא הגיע לבחינה ד' (דרגת מלכות), הדרגה הסופית של התפתחות האגו, המחייבת תיקון.
הגלות הסתיימה. החזרה לארץ ישראל הגשמית החלה, והכוחות הרוחניים לוחצים על האדם ומחייבים אותו להתעלות, בעזרת האור המחזיר למוטב, לדרגת "ארץ ישראל". האור המעורר את הרצון לקבל, הוא גם האור שיתקן אותו. כל שנחוץ מהאדם הוא לדרוש את התיקון לפני פעולת האור.
הרב קוק:
נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים.
אורות, עמ' עט
הרב קוק:
עתה מכות הן גלים, האידיאות האלהית והלאומית, למהלך התאחדותן הטבעית הברורה בתחית האומה בשובה לבצרון. הארתם של שני הבתים, הבית הראשון והבית השני, גם יחד פוגשת כעת את השיבה לארץ ישראל.
אורות, עמ' קטז
משום כך דוחקים המקובלים בעם ישראל להכיר את חובתו. אין ברירה! כמו כל בעל חוב, גם עם ישראל ייאלץ לסלק את חובו. עלינו להכיר בחובנו, ולחפש דרכים לפרוע אותו. מחובתו של העם לבדוק איך ניתן לחזור לאותה הרמה הרוחנית של בית המקדש השני, ולאחריה - לרמה הרוחנית של בית המקדש הראשון.
החזרה לארץ ישראל הגשמית, מחייבת את עם ישראל לחזור לדרגת הבינה, לארץ ישראל הרוחנית עם כל עביותו הנוכחית. חובתו להעלות את העביות הגדולה ביותר של בחינה ד' לדרגת הבינה. זאת אינה משימה קלה, אך מחובתו של ישראל לעשות כן. וזאת ייעשה על ידי האור המחזיר למוטב.
הרב קוק:
ואי אפשר לרוח אדם, שהרגשת נשמתו פועמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם. קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני. "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו".
אורות, עמ' טז
האדם אינו יכול לתקן את עצמו. כל עוד האדם נמצא בנפילה, בטבע של העולם הזה, הוא לא יכול למצוא בתוך עצמו כוחות לתיקון. אפילו רצון לתיקון אין לו.
הצימאון הרוחני ישטוף את העולם בגליו המתגברים תדיר. סופו להישבר אך ורק באמצעות האור העליון, שאותו מחויבת האומה הישראלית להנחיל לעולם. בעת הזאת, העולם כולו - במודע או שלא-במודע - נושא את עיניו אל ארץ ישראל ומצפה כי תספק לו ישועה.
הרב קוק:
וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל.
מאמרי הראי"ה, עמ' 151