א. מהי החירות?
חירות, חופש בחירה, עצמאות אישית, עצמאות מדינית, עצמאות כלכלית, עצמאות רוחנית, כל אלה נחשבים בעינינו למושגים גבוהים ונעלים, אך האם אנו מצליחים לעמוד על משמעותם לכל עומקה? ומהי המשמעות הרוחנית של מושגים אלו? בכל השאלות הללו דן בעל הסולם בהרחבה במאמר "החרות". וכך הוא פותח את סיכום המאמר:
בעל הסולם:
ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות "ממלכת כהנים" ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו יתברך, כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל, כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים, שהוא הדרגה האחרונה של דביקות, המתבטא במילים "גוי קדוש" כמו שנאמר בסוף מאמר "הערבות".
מאמר החרות
אם כן, קיים קשר בין מושג החירות הרוחני, החירות מהאגו, ממלאך המוות [1], לבין התפקיד הרוחני של עם ישראל, המוגדר בשם "ממלכת כוהנים".
ממלכת כוהנים, פירושה מצב רוחני, שבו מבטל כל חבר באומה הישראלית את קניינו הפרטי. כוהן, משמעותו הרצון הפנימי באדם, אשר נועד לשרת לחלוטין את הבורא ולקשר בין יתר הרצונות באדם לבין הכוח העליון, בדיוק כשם שתפקיד האומה הישראלית הוא לקשר בין יתר חלקי האנושות לבין הכוח העליון.
הרב קוק:
הכהונה, האמצעות בין האדם לאלהים ע"י הבחירים היותר עליונים שבאדם... הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו.
אורות, עמ' נד
בכל אדם המשתוקק לבורא קיים אותו כוהן, אותו רצון פנימי להתייחד עם הכוח העליון. רצון שאותו צריך האדם לממש על עצמו ולשמש בכך דוגמה ליתר האנושות.
הרב קוק:
יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. והתשוקה הפנימית לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, גנוזה היא בעומק הלב הישראלי.
מאמרי הראי"ה, עמ' 152
זהו תפקידו של כל איש בישראל. זהו תפקידו הרוחני של עם ישראל: ליישם על עצמו את חוק ההשפעה, לחדור אל המציאות הרוחנית ולהביא את העולם כולו אל התכלית, אל מטרת הבריאה.
הרב קוק:
כי חובתינו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם, ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.
מאמרי הראי"ה, עמ' 174
תכלית הבריאה הינה הדבקות בבורא, וההידמות לכוח העליון, לכוח ההשפעה. דבקות זו יכול הנברא להשיג רק על ידי השוואת הצורה, השוואת תכונותיו הפנימיות אל תכונתו של הכוח העליון. בלשון אחר, תיקון הכוונה האגואיסטית הטבעית של האדם, למלא עצמו על חשבון האחרים, ורכישת כוונה על מנת להשפיע לבורא. האדם אינו משנה בכך את הרצון לקבל, אשר הוטבע בו בעת בריאתו, אלא הוא רוכש על פני הרצון הזה צורה חדשה, הדומה לצורתו של הבורא. כוונה המביאה לדביקות במידותיו.
בעל הסולם:
ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית.
מאמר לסיום הזוהר
את מלאכת השתוות הצורה מלמדת אותנו חכמת הקבלה:
הרב קוק:
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהויה כולה עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול.
אורות הקודש ח"ב, עמ' שצג
על פי העקרון של פרט וכלל שווים ניתן להבין, כי את הצורה הזאת מחויבת גם האומה הישראלית כולה להשיג, כשם שמשיגים אותה יחידים בישראל. מושג "הצורה" אצל הרב קוק נקשר ישירות לפנימיות התורה:
הרב קוק:
יסוד החיים מוכרח לבוא, מצד עצמיותה של התביעה הצורתית של האומה, וזה יתגדל ויתאמץ כל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם.
אורות, עמ' צה
הכוונה להשפיע, להידמות לבורא, מושגת בתהליך הדרגתי, המפורט בספרי הקבלה. תחילתו של תהליך זה הוא ברכישת רצון להשגת תכלית הבריאה, להשגת מקור החיים. מלכתחילה, האדם מקבל רצון זה מלמעלה, בדמות שאלה בדבר הטעם בחייו, ולאחר מכן, עליו להגדיל כבר בעצמו את רצונו להידמות לבורא.
הרב קוק:
יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים... והכל תלוי ברצון שלנו... בהתדמות לאלוהים ע"י הליכה בדרכיו.
ערפילי טהר, עמ' נ
כדי להתקדם מהר יותר אל עבר מטרת הבריאה יש להעלות את האידיאל הרוחני לראש סולם הערכים האישי והלאומי, ולהראות קבל עם ועולם את התכלית אשר לשמה נבראנו, את תפקידו הרוחני של עם ישראל, ואת העתיד הנצחי והשלם הממתין לנו, לכשנתעלה ונשיג אותו.
הרב קוק:
עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עזו והדרו, בין בשלילה - לעקר את האשרה של שלילת האידיאליות והחופש האלהי, משורש שרשה, בין בחיוב - לרומם את האידיאליות, את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומית פנימה, והיא הולכת ועולה פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, העם האחד שהאידיאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, לא רק בצדו המעשי לבדו, כי-אם גם בצדו האידיאלי, שהוא מטרה בפני עצמה בתור התכנית העליונה של החיים.
עקבי הצאן, עמ' קלה
תהליך התיקון מתחלק לשני שלבים עיקריים. הראשון שבהם הוא קניית הרצון לקבל לעצמו, קניית הכלים, והשלב השני הוא תיקון הכלים על ידי מימוש התפקיד של "ממלכת כוהנים", השגת הדבקות בבורא, השתוות הצורה אליו המוגדרת במונח "גוי קדוש", כלומר, עם ההשפעה.
בעל הסולם:
וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת.
מאמר החרות
האדם מחויב להתקיים על ידי הרצון לקבל הנאה ותענוג שבו. המטרה היא ליהנות ולהשיג את האושר האינסופי. אושר זה ניתן להשגה רק על ידי קיומו של רצון ליהנות ממנו, כי לא ייתכן להרגיש את האור ללא כלי. אך רצון זה, המכונה לעיתים אנוכיות, אגו או אהבת העצמי, הוא רק הבסיס, שעליו נבנית הכוונה להשפיע. "האהבה לבריות, ודרכן לבורא". לכן, השגת רצון אגואיסטי זה, קניית הכלים האגואיסטיים, שאותם לקחו עמם בני ישראל ממצרים, מהווה את מחצית הדרך בלבד. חציה השני של הדרך הינה השגת האהבה הנצחית לבורא, אהבת הכלל כולו.
הרב קוק:
מצד אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרים זא"ז... והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי הוא טוב וישר, ע"כ העולם נברא בשביל ב' הענינים.
עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342
לכן צריך האדם לצאת מאהבת עצמו, ולראות את עצמו כחלק מהכלל. רק באמצעות אהבת הזולת ניתן להשיג את הדבקות בבורא. כך יוכל הפרט להשיג כוח, אשר יאפשר לו להתעלות מעל לטבעו, ולשנות את מגמת חייו, ממילוי צרכי עצמו אל השפעה לבריות, ובאמצעותן לבורא. רק בתוך אומה השואפת להשפעה יוכל כל פרט להשיג את החוק "ואהבת לרעך כמוך", על מנת להשיג מתוכו את החוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".
הרב קוק:
עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי-אם לכבודו של אדון כל עולמים ית' וקדושתו והשלמת רצון קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלמות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו, שהיא נמשכת ג"כ מאהבת-עצמו הפרטית, שאינה זקוקה כי-אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי.
על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שע"י הרבים, לטובתם ולזכותם. וביותר מתגלה ערך העבודה הזאת בהכרת קדושת שמו ית', שלפי רוממות עליוניותו תצויר העבודה אליו רק בהשלמת רצונו העליון, שנתן כח לטובים ולישרים בלבותם, להוציא את שלמות היצירה באדם מן הכח אל הפעל, המופיע בעיקר ברוממות קרן הכלל והרבים, בגילוי כחם וקדושתם.
עולת ראיה ח"א, עמ' רעא
האדם אינו יכול, ואינו צריך, לכפות על עצמו להפסיק להשתמש ברצונו האגואיסטי. השגת חוק האהבה, חוק ההשפעה, מבטלת באופן טבעי את הרצון העצמי, ומשנה באדם את יצרו.
הרב קוק:
כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תה' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'.
עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342
מכאן, שהשגת הדבקות בבורא מתאפשרת רק עם שינוי הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית. לכן מכונה הרוחניות גם בשם קדושה, בשל היותה נבדלת מהעולם הזה. זה התנאי שמציב בעל הסולם לקבלת החירות.
בעל הסולם:
נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות.
מאמר החרות
שינוי על-טבעי זה אינו יכול להיעשות על ידי האדם מתוך טבעו האגואיסטי, לכן הוא נזקק לעזר ממדרגה גבוהה יותר. האמצעי היחיד, שיכול להביא שינוי אמיתי ופנימי זה באדם, הוא המאור המחזיר למוטב, המצוי אך ורק בספרי הקבלה.
הרב קוק:
תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית, בלא שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה. וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות שבתורה, וקל וחומר כשלבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם שיהיה.
אורות הקודש ח"ד, עמ' תמח
שינוי הכוונה, והשגת הדבקות בבורא, מהווים את החירות האמיתית, שכן, רק על ידה מתנתק האדם מרצונו לקבל לעצמו.
מכאן נפתח לנו הפתח להבין את הקשר שבין קבלת התורה, קבלת האור העליון, לבין השגת החירות ממלאך המוות, כדברי חז"ל: "חָרות על הלוחות - חֵרות ממלאך המוות".
קבלתו של האור העליון, ושינוי טבעו האגואיסטי של האדם, נבחנים לחירות ממלאך המוות. צורת החיים, שבה מתקיים האדם, כל עוד לא התעלה מעל טבעו, וכן התענוגים שמהם הוא נהנה במצב זה, פירושם בקבלה "מוות".
למוות בדרגת הקיום הטבעית יש שתי סיבות:
א.תחת שליטת הטבע שלו, אין לאדם בחייו שום קביעת מצב מתוך עצמו. שום צעד בחייו לא נעשה מתוך בחירתו או רצונו החופשי של האדם, אלא מתוך המבנה של הטבע השולט בו, המדריכו אל התענוג ואל הבריחה מן הכאב.
ב.צורת התענוגים, שאותם משיג האדם, לעולם אינה ממלאת אותו, אלא להיפך. האדם רץ בכל פעם אחרי התענוג שאליו השתוקק, ובהשיגו את התענוג שכל כך נמשך אליו, נעלם התענוג ואיננו.
נמצא כי האדם מפסיד כפליים. היגיעה, שאותה השקיע, יורדת לטמיון, והופכת בהרגשתו להפסד, והתענוג, שאליו הגיע, מתמוסס ונעלם מבין ידיו והופך גם הוא להפסד. ההפסד נעשה עוד כפול ומכופל, כיוון שמבנה הרצון השולט באדם גורם לכך ששוב יקרוץ לו תענוג גדול יותר מלפָנים. והאדם מתחיל לרוץ אחר התענוג החדש, ושוב מתייגע בחוסר מנוחה, בהעדר חירות ועצמאות.
מחד גיסא, התביעה למילוי עצמי מחייבת את האדם לחפש כל העת אחר תענוגים. בהעדר התענוג, הוא אינו חש חיוּת. מאידך גיסא, השגת התענוג הופכת לתקוות חייו הבלתי מושגת. והוא לעולם לא יצליח למלא אפילו מחצית מהתענוג שאליו רצה להגיע. לעיתים נבחן קיום זה בפי המקובלים לגרוע יותר ממוות, שכן "למתים חופשי". כלומר, לרצון לקבל המת לפחות אין יגיעה וייסורים. הוא אינו מרגיש כל העת את התגברות החסרון, ההעדר והשלילה, המהווים את המוות האמיתי של הרצון. רק שינוי הטבע האגואיסטי לטבע העליון, המשפיע, יכול לאפשר לנו להשיג שלמות, שבה מתבטל החיסרון, והמוות אינו שולט עוד.
בעל הסולם:
כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינת קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל.
אולם כשבא על הכונה של הבריאה וה' יתברך יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו יתברך הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו יתברך, ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', עיין שם.
מאמר החרות
תהליך השבירה, שעבר על הנשמות, והתבטא על פי חוק שורש וענף בעולמנו, בגלות הארוכה של עמנו, הביא לניתוקנו מהרגשת המציאות הרוחנית. כתוצאה מכך, נעלמה מאיתנו הרגשת החירות האמיתית, ואין אנו עומדים עוד על משמעותו האמיתית של החופש. אך הרצון הפנימי לזכות בחיים אמיתיים ולהשתחרר ממלאך המוות השולט בנו, מחייב אותנו להתעלות מחדש להשגת הרוחניות, להשגת החופש האמיתי בפנימיותנו. דווקא משיא השפלות, ממעמקי הגלות, יתחיל עתה עמנו להתעלות בחזרה אל מקומו הרוחני הראוי ואל עצמאותו המוחלטת.
הרב קוק:
רק טמטום הלב והתבטלות האישיית על ידי כהות החיים של ימי הבינים, שרשומם ניכר גם בזמן החדש, למי שמכשיר עצמו להנגע במחלת החושך ההיא, רק הוא גרם שרגש החופש נדם כל-כך, ביחוד ע"י ההשפעה האפיפיורית, עד שהפילוסופיה, דוקא הרציונלית, שצריכה להקר מן החיים עצמם, אבדה את עז חייה ורעם גבורתה, ולא יכלה לשא בעז ידיה, לדרש את דרישת הרוח הבריאה, שכל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד, לאמר: איככה יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלהי בשעה שהחופש הפנימי והחצוני הוא המובחר שבאידיאליו ומשאת נפשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חרות"? ...ודוקא בשעה שהאנושיות לכל הפחות חושבת שההתפתחות האיטית, מעומק תהום של תהו ובהו, עד רוממות מעלת עליוניות היצירה היותר עליונה ורוממה, היא שלשלת ארוכה מאד מאד במציאות, דוקא אז בוקע ויוצא האור היותר בהיר של תביעות אידיאליות, המקיפות לא רק את ההוה כי אם גם את העתיד היותר מרומם ויותר נאור.
עקבי הצאן, עמ' קנג
ב. גורמים קבועים בהתפתחות האדם
ראינו, אפוא, כי כדי להבין ערכים בצורתם הנכונה עלינו לקחת תמיד דוגמה מצורתם הנצחית, מהאופן שבו הם ערוכים ברוחניות, ולא בצורה שאותה הם מקבלים בגשמיות. בלימודי הקבלה אנו מגלים, כי כל מצב מצוי תחת אחת השליטות. שליטת העליון או שליטת התחתון. בחירתו של התחתון קובעת איזו משתי השליטות תפעל עליו. הטבע שלו, שקבע בו הבורא, או הטבע הרוחני העליון. האדם בוחר אם ברצונו להתנהל על פי יצרו הטבעי, או שמא ברצונו להחליף את טבעו למידות הבורא, ולהשתייך לרוחניות, לשלמות ולנצחיות. "חירות" או "עצמאות" פירושן, השתייכות לטבע הרוחני. השגתו של מצב זה היא מימוש הבחירה של האדם. גם בחירות הזו ניתן להבחין בין "חירות מ...", כלומר, חופש מכל גורם, המונע ומפריע לאדם מלהשיג את מטרת חייו, לבין "חירות ל...", כלומר, חופש להידבק מרצונו העצמאי במדרגה העליונה.
הרב קוק:
תנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלהים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית... החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.
עולת ראיה ח"ב, עמ' רמד
תחילה נולד האדם עם רצון לקבל הנאה ותענוג. האדם לא בחר את תכונותיו שעמן נולד, לא את הרשימות ואף לא את ההתרשמויות, שאותן אסף מגלגולים קודמים. מרגע לידתו משתייך האדם לחברה, לאומה ולסביבה, שגם אותן לא קבע ולא בחר בהן. לפתע פתאום מגיח אדם לעולם, ומייד דוחסים אל תוכו, ללא הרף, חינוך, הרגלים, ערכים, וכל זה אינו בשליטתו. כך הולך האדם וגדל, עד שיום אחד מוצא הוא את עצמו, בסביבות גיל העשרים, "מבושל" עד תום ומלא בהרגלים, תכונות, צורות חשיבה, הבנות וערכים שכלל אינם שלו ואין לו שום אפשרות להתנתק מהם ולפתוח דף חלק ולבחון את העולם בגישה חופשית, המשוחררת ממטען העבר שבתוכו. כך, ללא שום חופש, ממשיכים אנו את חיינו. אין באפשרותנו אפילו לדעת ולהכיר עד כמה אנחנו בעצם לא אנחנו. איננו מבינים עד כמה אנחנו רק התוצר של הסביבה, הפועלת עלינו מבחוץ ללא הרף ומשנה אותנו בהתמדה.
בחכמת הקבלה אין עיסוק בשכר ועונש על פעולות האדם. אצל המקובלים קיימת הבנה כי האדם פועל תחת השפעת ארבעה גורמים קבועים ובלתי משתנים, ואין לאדם יכולת לקבוע בהם דבר. ארבעת הגורמים מתחלקים לשני גורמים פנימיים ולשניים חיצוניים: הפנימיים הם, המַצָע, שהוא החלק הפנימי שבאדם, ודרכי התפתחות המצע, שהם כללות כל האדם. והגורמים החיצוניים הם, הסביבה שבה הוא מתקיים, ודרכי התפתחות הסביבה.
בעל הסולם:
לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם: א. המצע. ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים. ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים. ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.
מאמר החרות
בכל ארבעת גורמי ההתפתחות אין אנו חופשיים כלל, אך מכיוון שערכי החירות והחופש מוטבעים בנו באופן עמוק כל כך, אנו תולים מושג זה בכל מיני אשליות של חופש בעולמנו. לרוב אנו מכנים בשם "חופש", או "חופש בחירה", מצבים שבהם אנו נמצאים בחושך, ואיננו יודעים כיצד עלינו לנהוג ולהתפתח. אי הידיעה זוכה בפינו לשם "חופש", כיוון שנדמה לנו כי יש לפנינו אפשרויות רבות. בפועל, כל שנעשה הוא בירור פשוט בתוך הרצון לקבל הנאה ותענוג, אשר בסופו מחייב אותנו השעבוד לרצון זה, בבחירה בתענוג הגדול יותר ובמיעוט הסבל עבורנו.
הרב קוק:
לפעמים יש שמה שהוא קורא בשם חרות איננו כי אם שעבוד לאיזה מצב קדום, גרוע ושפל. על כן בעין פקוחה צריך האדם להתבונן על מהות החרות, בשעה שהוא שואף אליה, למען לא תתחלף לו העבדות השפלה בחרות.
אורות הקודש ח"ג, עמ' קמב
ג. "הנקודה שבלב" - חופש הבחירה
האדם מתפתח מגלגול לגלגול עד אשר הוא חש מצב מיוחד, מעין ניצוץ שבתוכו, שמקורו אינו בתכונותיו הפנימיות או בהשפעת הסביבה עליו. ניצוץ זה מכונה בקבלה ה"נקודה שבלב", והוא נבחן ל"חלק אלוה ממעל", מעל לטבעו המולד של האדם. ניצוץ זה מושך את האדם אל הלא נודע, אל מציאות הנמצאת מעל לטבעו. ניצוץ זה מהווה את תחילת היכולת שלו להתעלות ולהגיע לחירות אמיתית. הנקודה שבלב היא תחילתו של הרצון, ותחילתה של יכולת האדם להיות חופשי ועצמאי.
בעל הסולם:
וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב.
הקדמה לספר הזוהר, אות סו
הרב קוק:
נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי, אז יעלה תמיד הגיון הלב קודש לד', מואר באור החיים, ממקור חיי האמת העליונים. אמנם יכול היה הכח של הנקודה הזאת, שמלא עולם לא יכילו את איכותה, להיות מתבטל בתוך שטף החיים הגסים, המתגבר עליו בכמותו, ועל זה שם לנו ד' חק וברית בקדושת השפה, במאמר הפה. דברו הטוב והקדוש, אשר שם בפינו, מחזק בקרבנו את כח הנקודה הלבבית, שנחלשה מפני התגבורת הגשמיית, והנקודה העליונה הזאת, שהיא עצמיותנו האמיתית, שהיא כבת מלך שבויה, הולכת היא ונגאלת.
עולת ראיה ח"ב, עמ' ס
הנקודה שבלב מאפשרת לאדם להילחם בטבעו ולהתעלות מעליו, להתרומם מעל חייו נטולי החופש, שבהם התנהל תחת שליטת הטבע.
הרב קוק:
כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו, חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו, שהם הם גם כן קיבוץ החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם הסידורית על פי משטרם. וכשהשכל התוכי מתגבר, כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה, וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם הנהגה שכלית מדויקה... הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם.
אורות הקודש ח"ג, עמ' לג
כל עוד לא התפתחה הנקודה שבלב באדם, והוא מצוי לחלוטין תחת שליטת הרצון לקבל הטבעי שבו, ודאי שאין לו חופש כלל. חופש אינו מצוי במסגרת חוקי הטבע, ומשום כך אין לאדם כל שליטה בחייו הטבעיים בעולם הזה, אלא היא תושג רק בהתעלות מעל הטבע, בהתפתחות הרוחנית, בחיזוק הרצון העליון שבו, הנקודה שבלב.
הרב קוק:
הבחירה החפשית שלו מטביעה היא על חייו חותם של רצון עצמי, ובשביל כך אין החוקים הטבעיים שומרים בו כ"כ את תפקידם... ומאחר שידוע לפני כסא כבודו ב"ה, שאם חוקי החיים בטבעם לא יהיו די מדויקים בהפעלתם על האדם, לא יוכלו חייו הטבעיים לעמד, על כן שלל את כח הרצון וחופש הבחירה משלוט בחיים הטבעיים הבהמיים.
עולת ראיה ח"א, עמ' נח
ד. התפתחות הנקודה שבלב
בעל הסולם כותב, כי האדם מחויב למשוך כוח נוסף לפיתוח הנקודה שבליבו. בהעדר כוח זה, הנקודה שבליבו לא תתפתח.
בעל הסולם:
וכשמתקן את לבו שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה", שפירושו שע"י אור התורה, הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה, זאת אומרת שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב.
שמעתי, מאמר סח
הניצוץ הרוחני בלב האדם חייב לקבל הזנה מלמעלה, המגיעה לאדם רק בהתאם לרצונו כלפיה. הרצון הרוחני שונה מיתר רצונותיו של האדם. מקורו אינו בתכונותיו הטבעיות של האדם או מהחינוך שאותו קיבל. גם הנקודה עצמה איננה נבחנת לחופשית. גם היא ניתנת מלמעלה. אך אותה חייב האדם לפתח בצורת עבודה השונה לחלוטין מכל רצון אחר שקיבל אל תוכו במהלך חייו.
מתוך הנקודה שנתן לו הבורא, מחויב האדם למצוא סביבה מתאימה, ועל ידי הסביבה מתחיל האדם לפתח את הרצון ההתחלתי שבא מלמעלה. מרגע זה ואילך ניתנת בידי האדם הזדמנות להתחיל לבנות כלי חופשי, חירות. כלי הכלול מעשר ספירות, כנגד עשרת הדברות, כמו שכתוב: "חָרות". הוא לוקח את הרצון לקבל שלו וחורת עליו את עשרת הדיברות, מחָרות נעשה חירות. הנקודה, שאותה גידל האדם, הופכת לכלי הראוי לקבלת האור העליון, והמצב, שאותו משיג האדם, מכונה "קבלת התורה". עתה מתלבשת התורה ברצונו הפנימי של האדם, על פי חוק השתוות הצורה. רק לאחר שהאדם פיתח בתוכו את הרצון העצמאי להידמות למשפיע, וחרת על ליבו את צורת האור, הוא ראוי להיקרא אדם, מלשון אֶדַּמֶה לעליון.
הרב קוק:
התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד, היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו.
מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' קנד
הרב קוק:
"חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות", נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, שקנינו ע"י גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.
עולת ראיה ח"ב, עמ' רמה
בעל הסולם:
"חַרות", אל תקרא חַרות אלא חירות, פירוש דהנה כתוב, "כתבם על לוח לבך"... וצריך בכל פעם לכתוב אך שיהיה בחינת חרות, שיהיה חרות על לבו שלא יהא יכול למחוק. ואז, תיכף זוכה לבחינת חירות, שזהו הכלי לבחינת חירות, עד כמה שנכתב בלבו. כפי שיעור החקיקה כך הוא הישועה.
שמעתי, מאמר קצח
אין הכוונה, שעל האדם לבצע פעולות שאינן טבעיות לו. דבר זה אינו אפשרי מתוך הטבע השולט בו במדרגתו הנוכחית. הנקודה שבלב ניתנת לפיתוח, כמו כל אובייקט אחר בעולמנו. כשם שזרע העץ וזרע האדם מכילים בתוכם את כללות המידע העתיד להתגלות בהם, כך גם הנקודה שבלב מכילה את כללות המידע הזה. אלא שבניגוד לזרע המתפתח מתוך כוחות הטבע, הפועלים עליו ומזינים אותו, את הנקודה שבלב נדרש האדם להזין בעצמו. את ההשתוקקות כלפי מעלה, לרוחניות, לחופש, להתעלות מעל הטבע, מפתחים רק על ידי משיכת האור העליון. רק כוח ממדרגה עליונה יותר, שאותו מושך האדם באופן עצמאי, מפתח את הנקודה שבלב.
הנקודה שבלב מכונה "חלק אלוה ממעל" בשל היותה ניצוץ מתכונת ההשפעה, שהיא מידתו של הבורא. הנקודה הזו מתפתחת וחוזרת לשורשה, בהתאם למשיכת האור העליון אל תוכה, בתהליך המכונה "חזרה בתשובה". התשובה היא תשובה לשאלתו של אדם בדבר מהות שורשו. שאלה היא חיסרון, והשאלה בדבר הטעם בחיים הינה תחילת הרצון להשיג את השורש העליון. האדם "החוזר בתשובה" משקיע יגיעה כדי לפתח את נקודת הרצון שבליבו. ההשתוקקות לחזור לשורש, לרוחניות, למקור של הנקודה שבליבו, דוחפת את האדם לתכלית זו. הנקודה נדבקת מחדש לבורא, לשורשה.
הרב קוק:
התשובה אל הטבע הישראלי... אך היא תביא את התשובה השלמה, האחוזה בחכמת ישראל המצומצמת וקשורה גם יחד בחכמת אלהים חיים העליונה, שורש העליון אשר לתורה בכל מלואיה.
אורות, עמ' צו
אין תשוקה טבעית יותר מלחזור אל שורש הנשמה. תשוקה זו הינה טבעית יותר מכל התשוקות והרצונות האחרים בעולמנו. יש בכוחה של כמיהה זו לאפשר לאדם להינתק מהטבע המולד שבו ומחינוך הסביבה, אשר אינם טבעיים עבורו, ולהיעשות חופשי מהשפעתם.
הרב קוק:
ההתקשרות היותר חזקה שבין התקשרויותיו של אדם, היא ההתקשרות שהוא מתקשר לדברים שהם טבעיים אצלו. קשורו של אדם לדברים בלתי טבעיים היא התקשרות מקרית העלולה להפסק תמיד ע"י סלוק המקרה. ומכיון שאנו יודעים שההתקשרות לדברים טבעיים היא התקשרות אמתית, אנו מבינים שההתקשרות היותר מוכרחה והיותר נחוצה לו לאדם היא התקשרותו לקדושה, "ואני קרבת אלהים לי טוב". ותשוקה טבעית חזקה מורגשת תמיד בלב האדם פנימה, להתחבר לקדושה עליונה. עריגה פנימית זו צריכה היא עבוד והכשרה כדי להוציאה מן הכח אל הפועל: "אשר ברא אלהים לעשות", "החרדל צריכים למתקו".
מאמרי הראי"ה, עמ' 489
ה. מֵעֵבֶר למחסום הרוחני
התעלות האדם מעל לרצון הארצי שלו נקראת בשם "מעבר המחסום". במעבר זה פורץ האדם את המחסום המפריד בין הטבע הגשמי לטבע הרוחני ופוטר את עצמו מטבעו, בורח ממלאך המוות, ויוצא לגאולה. מאותו רגע של המעבר, האדם מתחיל לטפס על מַדרגות עצמאותו. מאה עשרים וחמש מדרגות בין שמים וארץ של התרחקות מארציות, והתקרבות הולכת וגדלה לשורש. חמישה עולמות, חמישה פרצופים וחמש ספירות, שבהם פוסע האדם ונעשה חופשי יותר ויותר. התעלותו של האדם גורמת להתעלותם של כל העולמות כולם, שכן, לא נבראו הם אלא בשבילו, כדי שישיג את תכליתו.
החופש, שזוכה לו האדם שעבר לרוחניות, אינו רק חופש מהארציות. ייתכן שעתה נראה לנו, כי האדם הנכנס לרשות הבורא מצוי אך ורק כמבוטל בבורא, אבל הנברא נדבק לבורא כעצמאי, פנים בפנים. האדם בוחר במצב הזה בצורה חופשית, וללא כורח פנימי או חיצוני.
הבורא אינו מעוניין שנהיה שבויים במידות הנתינה שלו. אילו היה רוצה בכך, יכול היה לברוא את האדם במידותיו, ללא סיבוב של ירידה עד העולם הזה, תיקון האגו וחזרה לעולם העליון. התהליך כולו נבנה רק כדי שהאדם יבנה את עצמו כשותף מלא לבורא. המקובל הוא אדם שהשיג את המדרגה הרוחנית הזאת.
הרב קוק:
גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא. גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין. אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמוו וגנוז בנשמתו הגדולת של אברהם. לצרך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה.
עולת ראיה ח"א, עמ' פה
האדם מתעלה מעל הרצון לקבל שלו, מצמצם אותו ובורח ממנו. בכך יוצא האדם לחירות, בדומה ליציאת מצרים. בשלב הראשון, האדם נעשה חופשי מהטבע שלו, הנבחן לקו שמאל. בשלב השני מתעוררת בו השאלה, כיצד יוכל להיות חופשי גם משליטת טבע הבורא? לצורך כך קונה האדם מסך, כוח כנגד האור העליון, הנבחן לקו ימין. במצב של חירות אמיתית, האדם בונה את עצמו באופן עצמאי כקו אמצעי בין שני סוגי הטבע.
האדם בנוי משני חלקים. מ"האני" שלו ומסביבה הפועלת עליו. אל "האני" של האדם קשורים מטען הגלגולים, הזכרונות, הגנים וההורמונים, ואילו הסביבה פועלת עליו בשלבים. בתחילה ההורים, אחר כך גן הילדים, בית הספר היסודי, בית הספר התיכון והצבא. כאשר הסביבה פועלת עליו, האדם לחלוטין אינו חופשי. רק לאחר גלגולים רבים ואלפי שנות התפתחות, כאשר מתחילה להתגלות בתוך "האני" שלו הנקודה שבלב, מתחיל האדם את מסעו אל החופש האישי שלו.
בהתפתחות ממטה למעלה מופיעות בתוך הגנים של האדם רשימות. במשך כל המצבים, הרשימות מניעות את האדם לרצות תענוגים גופניים, ואחריהם כסף, כבוד ומושכלות. לאחר שהאדם מממש רשימות אלו, מתגלה בו "רְשימוֹ" חדש, הנקודה שבלב. רצון חדש לדבר הניצב מעל לכל הרצונות הללו.
האדם מגלה כי הנקודה שבליבו, האידיאל הרוחני, שאליו הוא משתוקק, הוא שהוביל אותו דרך כל גלגוליו. האדם מגלה, כי התגלות הנקודה היא הסיבה והתכלית לכל שעבר בחייו ובגלגוליו הקודמים. הוא מגלה כי הרצון הזה, להשיג את האושר הנצחי והשלם, הוא אשר הניע ומניע את האנושות בכל פעולותיה ומעשיה.
הרב קוק:
ההכנה לרעיון האלהי נמצאת היא באיזה אופן גלוי או נסתר, ישר או מעוות, בכל הלבבות של האנושיות, לכל פלגותיה, משפחותיה וגוייה. היא מחוללת דתות ורגשי אמונה שונים, סדרים ונמוסים, המסבבים גם הם המון מעשים כבירים בכח איתן בחיי גוי ואדם, בסדרי החברה ובמהלכי הפוליטיקה, רוקמים ואורגים בסתר ובגלוי עלילות נוראות לאין חקר ברוח האדם ובמהות תארי חייו.
אלה הם שלבי התנועה לצד ההשתלמות של הרעיון האלהי והתבררותו ומעוף ההתנשאות אל החיים המלאים, בלשד מקוריותם, בהוה ובנצח. בלכתה, ממעלה למטה וממטה למעלה, חוללה הכנה זו מכונות לאומיות שונות, מכוונות למצבה, בכל קבוץ אנושי ובכל מצב גיאוגרפי לפי ערכם.
אורות, עמ' קב
כל עוד לא הגיעה הנקודה שבליבו לשיא בשלותה, רודף האדם אחר כל מיני תענוגים בעולם הזה, באשליה שיוכל למצוא בחיי העולם הזה את האושר והשלמות הנכספים. עתה מתבהר ליותר ויותר אנשים כי אין, ולא יכול להיות, אושר אמיתי ונצחי ברמת העולם שלנו. הנקודה שבלב, המתגלה עתה בלבבותיהם של ההמונים, דוחפת את הדור כולו אל השגת הרוחניות.
הרב קוק:
באותם הימים בכללו עוד לא היה כללות הדור מוכשר לדמות שהוא ראוי לשאיפות גדולות, וכל תחלואיו המוסריים היו יכולים להתכנס רק באיזו שפלות של תאוות מאיזה סוג שהיא. - ועכשיו הכלל נתרומם... שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית.
עקבי הצאן, עמ' קיא
כאשר האדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, מתגלה לו כנגדה סביבה אחרת, הפועלת על פי ההתאמה לאותה הנקודה. סביבה זו היא הכוח הפועל בדיוק כנגד הנקודה שבלב, כוח הנקרא "בורא", "רוחניות", או "אור עליון". רק הכוח הזה יכול להשפיע על הנקודה שבלב, ורק אותו היא יכולה להרגיש. האדם נעשה נצרך לסביבה החדשה הזאת, אם הוא רוצה לפתח את הנקודה שבלב. במקביל, הוא מאבד עניין ביתר האפשרויות הנמצאות סביבו. הוא אינו מרגיש עוד משיכה מיוחדת אליהן, ואינו יכול להתפתח באמצעות אותם רצונות. אמנם, הוא חייב לאכול, לשתות, לחיות, להתקיים, אך דבר זה נעשה זניח ולא מושך. האדם ממשיך לפעול בסביבתו הקודמת רק מטעם ההכרח, ואילו הנקודה שבלב מתחילה לדקור אותו, ולדחוף אותו לחפש סביבה מתאימה עבורה.
האדם מחפש, עד שהוא מגיע לסביבה המתאימה, לפי חוק השתוות הצורה: הגשמיות תואמת לרוחניות. אם ברוחניות הוא קיבל הארה מלמעלה לאותה נקודה, אזי גם בגשמיות, כהקבלה בין שני העולמות, הוא מוצא מקום גשמי כנגד הנקודה הרוחנית שבליבו. אך אין די לאדם במקום עצמו, אלא עליו לבחור באופן עצמאי, בכל פעם מחדש, את אותה הסביבה. בעל הסולם מסביר מהי עבודת הבחירה בסביבה, וקובע כי על האדם להרכין ראשו בפני הסביבה, על מנת לאפשר לה להשפיע עליו ככל היותר.
בעל הסולם:
והגנה זו משמעותה שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים, הספרים, המורים, ודוגמתם. בדומה, לאחד שירש כור חטים מאביו, אשר יוכל לעשות ממדה קטנה הזו, עשרות רבות, דהיינו, רק בבחירת הסביבה בשביל ה"מצע" שלו, שהיא אדמה פוריה, שיש לה כל המלחים והגלמים המכלכלים את החטה במדה מלאה בשפע. כמו כן בעבודה, לשבח את התנאים שבסביבה, שיתאימו לצרכי הגדול והצמיחה, כי החכם יעשה בדעת ויבחור אליו כל התנאים הטובים, וימצא ברכה. והסכל יקח הכל מהמזדמן לפניו, ועל כן יהפך לו הזריעה לקללה ולא לברכה. הרי שכל שבחו ורוחו תלוי בבחירת הסביבה לזריעת החטה, אבל לאחר הזריעה במקום הנבחר, כבר נקבעת בחטה הצורה המוחלטת, בהתאם לאותו השיעור שהסביבה מוכשרת לתת.
כן הנדון שלנו, כי אמת הדבר, שאין חירות לרצון, אלא מתפעל מארבעה הגורמים האמורים, ומוכרח לחשוב ולעיין כמו שהם מציעים לו, בלי שום כח לבקורת ושנוי כמלא נימא. כדוגמת החטה שכבר נזרעה בסביבה.
אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם - אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.
לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"...
לכן אין כל פלא על חכם כרבי יוסי בן קסמא, שבחר בטוב, ועזב את הרע. ולא התפתה בדברים וקנינים חומריים, כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו, לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". וכן הזהירו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". וכמו כן הבחירה בספרים כנודע. כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו, בבחירת הסביבה, אולם לאחר שבחר הסביבה, הוא מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר.
מאמר החרות
האדם מגדיל את ההארה מהסביבה החדשה, ומאפשר לה לפתח במהירות את הנקודה שבלב. הנקודה שבְלב האדם היא בינה, ויתר רצונות האדם הם המלכות. מהרגע שבו מגיע האדם לסביבה הנכונה, הוא מתחיל לעבוד בין שתיהן. העשייה של האדם, ודחיפת עצמו בתהליך, נמדדות רק במידה שבה הוא מאפשר לסביבה להשפיע עליו. אין לאדם יכולת או אפשרות אחרת, לקבוע את קצב התפתחותו ולזרז את עצמו במשהו.
דרך ההתפתחות, מהתגלות הנקודה שבלב כלפי מעלה, היא דרך קבועה מראש על כל שלביה, עד גמר התיקון הפרטי. הירידה לעולם הזה נעשתה בדיוק באותם השלבים, שבהם יהיה על האדם לעלות, כך שסולם המדרגות מהווה עבורו מבנה קשיח וסגור. אמנם נשארת בידו הבחירה, באיזה אופן לעבור ממדרגה למדרגה. ככל שהאדם לומד עובדה זו מהר יותר, כך יש ביכולתו לקצר יותר את הזמנים. מטרתו של חינוך המקובלים הוא לסייע לאדם לגלות באופן המהיר ביותר את שמצוי בו כבר מזמן. האדם מתקדם מתוך סולם המדרגות המוטבע בנשמתו כרשימות, "נשמת אדם תלמדנו".
הרב קוק:
הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו, לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק, מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם, ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.
אורות הקודש ח"א, עמ' קעח
בשיטת הקבלה, האדם אינו צריך לצמצם את עצמו. אין צורך להתנזר בה משום הנאה, או להילחם כנגד התענוגים שיש לנו בעולם הזה. בשיטת הקבלה יש עיקרון אחד. האדם צריך למשוך כוח מהסביבה כדי לפתח את הנקודה שבלב. רק כך, המלכות שבו מתחילה בעצמה להיכנס תחת שליטת הבינה.
אסור לאדם לטפל ברצונותיו באופן ישיר. אדם עצל, שאינו מעוניין לבוא וללמוד, אינו צריך ללחוץ על עצמו לבוא בכוח. אין כפייה ברוחניות. בפעולה של כפייה לא מתקנים דבר. התיקון מתבצע רק על ידי משיכת המאור המחזיר למוטב. אין שום תיקון בכך שעוצרים את הדחפים האנטי-רוחניים ומצמצמים אותם. להיפך, בכך מדחיקים אותם, עד שיום אחד הם מתפרצים ביתר שאת.
ו. דרגות ההתפתחות
דרגות החירות שהאדם קונה מתחלקות לארבע מדרגות עיקריות: דומם, צומח, חי ומדבר. בדרגות אלו דן בעל הסולם במאמר "ענין דומם, צומח, חי, מדבר" [2]:
דומם הוא הדרגה הקטנה ביותר של החירות, "הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו. אלא רשות של בעל הבית עליו". זהו מצב, הדומה לדרגת החירות שלנו בחיים המנותקים מהרוחניות. "והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית", כלומר, של הטבע. דוגמאות למצב זה ניתן למצוא בתגליותיהם של רופאים מתחומי המחקר הגנטי. אלו מגלים את קיומם של גֶנים, האחראים למכלול תכונותינו, טובות ורעות כאחת. בשום דבר אין אנו חופשיים. אנו חושבים כי הנטיות, הרצונות והדחפים הם שלנו, אך למעשה, אלו הם הגֶנים הדוחפים את האדם. חירות זו תחת שליטת הטבע נקראת "רצון בעל הבית".
בעל הסולם:
לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמו שכתוב, "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו.
שמעתי, מאמר קטו
טבע האדם נברא באופן שבו בני האדם יחשבו על עצמם בלי הרף. מערכת זו נטולה עצמאות, חופש בחירה, יחסי שכר ועונש, ומושג של "רשעים", הבא לתאר יחס עצמאי שלילי של האדם כלפי הכוח העליון. פקודות הטבע עולות כל הזמן באדם ותובעות שימלא אותן. בכך, האדם הוא לגמרי עבד, כפי שמציירים לנו מקובלים את עבדות מצרים.
"צומח" היא דרגה אחרת של חירות: "צומח: הוא שכבר יש לו רשות בפני עצמו במקצת. שכבר יכול לעשות דבר, שהוא בהיפוך מדעת בעל הבית". הבורא ברא בנו רצון לקבל, רצון ליהנות, דחפים ותכונות; אך בנוסף להם מקבל האדם כוח, אשר בעזרתו ניתן לו להיות חופשי. קרי, להתנגד לטבע שהבורא ברא בנו, להתנגד לבורא.
"היינו, שכבר יכול לעשות דברים, שאינם לתועלת עצמו", כמו שהבורא החדיר בו, "אלא להשפיע. וזהו כבר ההיפוך, ממה שיש ברצון בעל הבית, שהוא הטביע בהתחתונים, שיופעלו רק ברצון לקבל לעצמו. אבל עם כל זה, כמו שאנו רואים בצמחים הגשמיים, אף על פי שהמה בעלי תנועה", זאת אומרת, שיש להם חופש מסוים, "שמתפשטים באורך וברוחב, ומכל מקום תכונה אחת יש לכל הצמחים. זאת אומרת, שאין אף צמח אחד יכול נגד שיטת כל הצמחים". כלומר, למרות שלצומח יש חופש מסויים, עדיין הוא תחת שליטת האופי הכללי, התכונה או התנועה הכללית. "אלא שמחויב לשמור את חוקי הצמחים, ואין לו שום כח שיוכל לעשות נגד בני גילו". הוא מחויב להישאר בטבע שלו. אך בתוך הטבע הזה יש קצת חופש. "זאת אומרת, שאין לו בחינת חיים בפני עצמו. אלא שהוא חלק מחיי כל הצמחים בכלל. זאת אומרת, שלכל הצמחים יש בחינת חיים אחת, שצורת החיים אחת הוא לכל הצמחים כולם". כהעתקה, רואים זאת גם בגשמיות, במצבים שבהם, לפי המסגרת שבה הוא חי, האדם חושב כי הוא חופשי.
"בעל החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו... אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש... שאינו יכול לדאוג עבור הזולת".
" מדבר: יש בו מעלות:
א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית, עד כדי כך הוא חופשי.
ב.שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה,
ג.שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם. על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור". כלומר, האדם יכול להגיע לדרגה, שבה אין העולם שולט עליו, אלא הוא יכול לשלוט על העולם. "וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד". הוא שולט, הן בעבר והן בעתיד. "מה שאם כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו".
כשמתחילים לעלות לרוחניות, אי אפשר לבוא ולהיכלל בבורא כדבר טפל. אין מקבלים באופן מיידי את שליטתו המוחלטת. בעלייה מהעולם הזה דרך מעבר המחסום, נעשים, אמנם, בני חורין מטבע הרצון לקבל, שהיה לנו בעולם הזה, אך הרצון עודנו קיים בנו בצמצום. לכן, מעל המחסום, ברוחניות, המדרגות הן אחרות. הרצון לקבל, שעימו עָלִינו, בונה בנו את מערכת עולמות הטומאה: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (אבי"ע) דטומאה. ולעומתם ניצבת מערכת הכוחות הרוחניים, שאותם מושך האדם מלמעלה, בדמות מערכת עולמות אבי"ע דקדושה. האדם אינו מסיים את ההתעלות הרוחנית בכך, שהוא מבצע צמצום על הרצון לקבל של העולם הזה ונכלל בתכונות הבורא, אלא הוא מקבל בכל פעם תוספת רצון לקבל אגואיסטי, מכוחות האגו הלא מתוקנים, ותוספת תכונות השפעה מהבורא. על ידי עירוב ומיזוג של שני הקווים, בונה את עצמו האדם כקו אמצעי, כחופשי, בצורה בלתי תלויה בשתי התוספות הללו, וכך הוא גדל ומתעלה בעולמות. ההתעלות מתחילה מהעולם התחתון ביותר, עולם העשיה, שבו הרוב רע, כלומר, תכונת הרצון לקבל, ומיעוטו טוב, דהיינו, תכונת ההשפעה.
הרב קוק:
אז יהיה הטוב המועט מעורב בהרע המרובה. ומה שאנו מציירים בציורים של הכרה והעלמה יש גם כן בחפץ ושאיפה, גם ביחש להגעה ומניעה, למילוי רצון בהשקפת ההויה עם קיצוץ עצור, הבא מתוך ערבוב ההכרה ואי התאמת החפץ. ומאלה תוצאות לחילוקי ההדרגות הרזיות שבין העולמים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, רובו טוב ומיעוטו רע במצב מבורר ומובדל, שקול במצב מובדל, שקול במצב מעורב, רובו רע ומיעוטו טוב במצב מעורב.
אורות הקודש ח"ב, עמ' תס
למטה מהמחסום אין חירות. מתחת למחסום, האדם נמצא עדיין בטבע העולם הזה, כמו כל יצור אחר המצוי תחת שליטת הרצון לקבל, המוביל אותו באמצעות דחפים וגֶנים. גם אם האדם מתעלה מעל העולם הזה, ונכלל במידות הבורא, עדיין אין לו חופש. קיימים במציאות רק הבורא והנברא, ותחת שליטת שניהם אין לאדם חירות. רק אם האדם מתעלה מעל העולם הזה, עם כל הרצון לקבל שלו, לא על ידי כך שפוטר עצמו ממנו, אלא בכך שהוא משתמש בטבע שלו כדי לבנות ממנו התאמה לבורא, הוא משיג חופש. רק אם הוא מתקן את הטבע, ובונה מעצמו את דמות הבורא, הוא נעשה חופשי. האדם לא נעשה כמו הבורא, אלא, כמו שנכתב על דרגת המדבר, האדם נעשה בלתי תלוי כלל ב"בעל הבית". כל החוקים מתקיימים בו, והכל נעשה בבחירה שלו, בחופש מוחלט. במצב הזה מורגשות נצחיות ושלמות, מצב "אין סוף". יש ברשותו של האדם אפשרויות אינסופיות, כוחות, תפיסה והבנה, ללא שום הגבלה. את הנקודה הפנימית הזו של חופש בחירה, צריך האדם לשמור ולטפח.
הרב קוק:
הפנימיות העצמותית של הנשמה, ההוגה, החיה את החיים הרוחניים האמתיים, היא צריכה חירות מוחלטה פנימית.
אורות הקודש ח"א, עמ' קעה
ההתעלות הרוחנית נמשכת עד למדרגה הגבוהה ביותר של עולם האצילות. זו המדרגה, שבה נעשה האדם לכלי קיבול של כל תר"ך (620) הרצונות שיש בו, המתוקנים עתה בעל מנת להשפיע. בכך נעשה האדם דומה לחלוטין למידות הבורא. השתוות זו מוגדרת ב"תלמוד עשר הספירות" באמצעות התוצאה שאליה היא מביאה, שהיא הדבקות.
בעל הסולם:
וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.
תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' פא
בעל הסולם:
הרצון להשפיע גורם לו [לנאצל] השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות.
פתיחה לחכמת הקבלה, אות ה
תוצאת הדבקות המוחלטת נקראת "זיווג דלא פסיק פנים בפנים", בין האדם לתכונות הבורא, בדיוק כמו פרצופי נוקבא וזעיר אנפין, זו"ן דאצילות. זיווג זה נבחן לחופש העילאי.
החוקים הרוחניים הללו מטביעים את ענפיהם גם בעולם הגשמי. זו הסיבה לכך, שהאדם חייב לבצע את כל תהליך העלייה בגלגול אחד בעולם הזה. בסופו של דבר, כל אחד ואחד מגיע לנקודה שבלב שבו, לאחר אלפי שנות גלגולים, שבהן עבר מרצונות גופניים לרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. מאותו רגע, שבו מתעוררת הנקודה בליבו של אדם, עליו להתחיל לפתחה עד לגמר תיקונו ולהשגת הדבקות בבורא. כל המידע, שזקוק לו האדם, כמו גם כל שלבי ההתפתחות העתידיים, כלולים כבר בנקודה זו. כל המציאות הרוחנית כולה כלולה כבר בנקודה שהתעוררה. מהרגע שבו קיבל אדם נקודה זו, לא חסר לו דבר להשיג את תכלית בריאתו, פרט למשיכת האור, אשר יפתח אותה וישיב את האדם להכרת המצוי בנקודה זו.
האדם נדרש להעריך נקודה זו, השונה לחלוטין מכל טבעו, שכן נקודה זו היא חלק אלוה ממעל, חלק מהאור העליון עצמו.
הרב קוק:
נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי.
עולת ראיה ח"ב, עמ' ס
יוצא, כי אין האדם צריך לחפש מחוצה לו. הכל קיים בתוכו. האדם צריך להפסיק לרדוף אחר אשליות המצויות בסביבתו, ולהתבונן אל פנימיות נשמתו, שאותה הוא צריך לפתח. מטרת העיסוק בעולם החיצוני היא לבנות סביבה, אשר תסייע לאדם למשוך ביתר יעילות את האור העליון, כדי שיפתח את הנקודה שבליבו.
הרב קוק:
וכל מי שרוצה לחוש את נשמתו הישראלית ימצא אותה כשיבקשנה בקרבו פנימה. זהו שורש אהבת האלהים, הצפונה בלבבנו ובנפשנו פנימה; הכח הצפון הזה הוא גנוז בקרבנו, מתגלה הוא בכל הודו ביחידים, ומושרש ג"כ בלב כל איש מישראל.
אדר היקר, עמ' קכד
אם האדם מעצב כראוי את סביבתו החיצונית, בהתאם לפנימיותו ולמטרה שאליה הוא משתוקק, הוא מגלה אט-אט כיצד כל הכוחות הפנימיים והחיצוניים קיימים, למעשה, אך ורק לשם פיתוח הנקודה שהופיעה בליבו. לראשונה מתחיל האדם להרגיש כיצד הבריאה כולה מתמקדת בנקודה אחת, בתכלית אחת, שאותה הוא מחויב להשיג.
אם האדם אינו משלים את התהליך בגלגול אחד, הוא נאלץ להשלימו במשך כמה גלגולים. בכל גלגול עליו לעבור את כל השלבים הנחוצים בתוך העולם הזה.
עתה, לאחר שעמדנו על משמעותה של העצמאות הרוחנית, נוכל לעמוד על מהותה של העצמאות גם בעולמנו. על פי חוק שורש וענף, עלינו לקבל על עצמנו בעולם הזה את הצורה הנכונה של עצמאות, כהעתקה מרוחניות. אם אנו רוצים להיות עצמאים בעולם הזה, המהווה העתקה של העולם הרוחני, אנו חייבים תחילה להיות חופשיים בעולם הרוחני - להשיג את שורשנו.
יש להשיג את השורש, את פנימיות הדבר, כדי להשיגו גם בחיצוניותו. לא ניתן לבצע שינוי שטחי חיצוני, ולחשוב שבכך נעשה שינוי אמיתי. חכמת הקבלה מכוונת אותנו תמיד אל הפנימיות, אל הרובד העמוק, אל השורש, אל מהות הדברים, אל הכוחות ואל המושגים בבריאה. כך גם בנושא החירות, המחויבת להתחיל מחירות הנשמה, ולא משינוי חיצוני של חירות הגוף, כאשר הנשמה עודנה תחת שעבוד.
הרב קוק:
ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.
מאמרי הראי"ה, עמ' 157
ז. בין ישראל לאומות העולם
קיים הבדל עצום בין החוקיות הפועלת בעולמנו על אומות העולם, לבין זו הפועלת על ישראל. אומות העולם יכולות להיות חופשיות במובן של העולם הזה, גם ללא רוחניות. הדבר נובע מכך, ששבעים האומות הן שבעים תכונות הפרצוף, שאותן חייבים לתקן באמצעות תכונת הבינה. תכונת הבינה, סופה לאחד את כל אומות העולם למטרה אחת, מטרת הבריאה.
הרב קוק:
מספר שבעים שכנגד שבעים האומות, שחילוף הדעות והנפשות רשום מאד, ומ"מ הם מתקבצים לדעה אחת ותכלית אחת. וכפי כח האב כן התולדה, שהלימוד היוצא מהם יהי' ג"כ פועל לאחד כל התכליות הרמות שיש לכל אחד מישראל מצד עצמו, אע"פ שמצד הטבע, בלא התגברות הקדושה והשכל העליון, הי' זה סיבה להפרד כ"א לדרכו.
מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' ט
שבעים התכונות הללו, המצויות כנגד המלכות, אינן יכולות להיתקן, אלא אם כן נכנסת ומתערבת בהן תכונת הבינה. התהליך, שבו בינה נכנסת למלכות ומתערבת בה, מכונה "שבירת הכלים". החל מתהליך שבירת הכלים, נמצאות בינה ומלכות מעורבבות זו בזו. יוצא, כי חוץ משתי התכונות העיקריות, בינה ומלכות, יש עתה גם עירוב של בינה במלכות ומלכות בבינה. ניצוץ הבינה שנכנס אל תוך מלכות השבורה הוא שיביא אותה לבסוף אל התיקון ואל התגלות האלוקות בתוכה.
הרב קוק:
לפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה, בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון. חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו, בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.
אורות הקודש ח"ד, עמ' ת
במדרש כתוב [3], כי הקדוש ברוך הוא ביקש לתת את התורה, את שיטת התיקון, לשבעים האומות, אך הן לא יכלו לקבל אותה, כיוון שחסרו את התכונות הדומות לאור. הן חסרו את נקודת הבינה הדומה לאור, את נקודת המשפיע. כאמור, הקשר בין תכונות אפשרי רק לפי ההשתוות ביניהם. כדי ששבעים אומות העולם, שבעים התכונות הרוחניות האלה, יקבלו תיקון ויגיעו לנצחיות ושלמות כמו הבורא, יש צורך להחדיר בתוכן את בחינת בינה.
זו הסיבה לבריאתה ולבנייתה של אומה הנקראת "ישראל", שתכונתה היא תכונת הבינה. אומה זו לא תוכל למצוא את סיפוקה בקיום אגואיסטי, של מרדף אחר תענוגי העולם הזה. תכונת הבינה והאידיאל הרוחני יהוו את לשד עצמותיה, באופן אשר יחייבהּ להוביל את העולם כולו אל גמר התיקון.
הרב קוק:
אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלהים האידיאלית? רק אומה כזאת שדרכה סלולה לפניה על פי האידיאלים האלהיים, מתוכן המוסר הגדול של העתיד, ההולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם מדור לדור, ומתקופה לתקופה. דוקא אומה כזאת, שהתשובה האלהית על שאלתה את שם ד', לא היתה תשובה עראית, לא תשובה שתוכל לעבור ולהתישן בשטף הזמנים, כי אם תשובה כזאת שדוקא שטף הזמנים מגלים את אורה ועז תפארתה "אהיה אשר אהיה", דוקא העתיד הנמשך ההולך ומתעלה.
רק אומה כזאת, שיש לה תורה שקפלה את מהלכה על פי התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של "פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה.
אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת. אומה כזאת, שאם תמלא את כל מחסוריה החמריים, וכל משאליה הנפשיים היותר אסתתיים, לא תמצא עדין את עצמה שהיא שבעה ומלאה מנוחה, כי אם כשתחוש ותדע שמתמלאים המה החפצים שלה האידיאליים, שאיפת הצדק המלא והאורה של הדעה היותר רוממה, מבוררת ומזוקקת, ושתהיה האורה הזאת דוקא מחוברת אל צדק העולמים. זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית.
עקבי הצאן, עמ' קנא
עם ישראל יוצא לגלות בין העמים כדי להתערב בהם. העירוב נעשה כתוצאה מנפילתה הרוחנית של ישראל, שהביאה קודם לכן לחורבן בית המקדש. תיקונה של מערכת הבריאה יושלם בעקבות התכללות הכלים של בינה ("ישראל") ומלכות ("אומות העולם") שמתרחשת בגלות.
הרב קוק:
ע"כ גלה ישראל מארצו כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קנינים פרטיים לאומיים ומ"מ ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים. בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נושא עצמיות לאומיותו, והיא שם ה' אשר עליו נקרא.
אוצרות הראי"ה ח"ד, מהדורת תשנ"ג, עמ' 69
היחס שבין כוחם הרוחני של ישראל, המכונה בינה, לבין כוחם הרוחני של אומות העולם, הנקרא מלכות, מתברר מתוך הבנת מערכת הנשמות במצבה המאוזן והמתוקן בנשמת אדם הראשון. מקור האומה הישראלית הוא בנקודה אחת בלבד, באדם הראשון. בתחילה היה רק אדם, אחריו הופיע נח, ולאחריו אברהם. המבנה המלאכותי של האומה הישראלית החל באברהם. תרח, אבי אברהם, עבד עבודה זרה, והיה כאחד מכל האומות שחיו באור כשדים. אך אברהם נעשה לאב האומה החדשה, בשל התחברותו עם תכונת ההשפעה. אברהם התחבר עם תכונת הבינה, ולכן בחר וצירף לעצמו אנשים, אשר הנקודה שבלב (תכונת ההשפעה) התעוררה בהם. כך נוסדה האומה הישראלית, אומה, שאינה מבוססת על לאום כשאר האומות. ניתן להגדירה כקבוצת אנשים, המאופיינת במשיכה למעלה, לנקודת ההשפעה.
הרב קוק:
ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה, וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה וחק לנערותיה.
אורות הקודש ח"ג, עמ' קיז
מקומה של האומה הישראלית הוא בארץ ישראל. כלומר, מקומה של תכונת הבינה הוא ברצון המתוקן המותאם אליה. באופן דומה, שוררת מערכת כוחות בתוך האדם הפרטי, הנמשך מלכתחילה אל רצונות גשמיים-אגואיסטיים של העולם הזה, ובהדרגה, על ידי יגיעתו במשיכת האור המחזיר למוטב, הוא קונה את תכונת הבינה. תכונת הבינה מאפשרת לו לצאת מעצמו, להתחבר אל הכוח העליון, וכתוצאה מכך, לחוש גם משיכה לארץ ישראל.
לאחר קבלת התורה התפתחה האומה הישראלית עד לשיעור הרוחני המכונה "בית המקדש". היא השלימה את התעלותה אל מעבר למקורות הארציים (שמקורם בתרח), אל גובה הבינה. לאחר השגת המדרגה הרוחנית הזו, נפלו ישראל ונחרב בית המקדש. כתוצאה מהנפילה, איבדו ישראל את דרגת הרוחניות שהיתה בהם, והגיעו עד לארציות של שבעים אומות העולם. בתוך שבעים האומות, ותחת שליטתן, התערבו ישראל במשך אלפיים שנה. גלות זו הינה הגלות הרביעית והאחרונה מתוך ארבע הגלויות, שאותן מחויבת תכונת הבינה לעבור. לאחר אלפיים שנות גלות הגיעו ישראל למצב, שבו יש ביכולתם לתקן את עצמם. בעל הסולם קובע, כי תהליך התיקון הכללי החל בשנת 1995 [4].
עם ישראל יצא לגלות כדי לקנות כלים לקבלת השפע, כשם שזרע אברהם היה מחויב לצאת לגלות במצרים כדי לרכוש כלים לקבלת התורה. עם ישראל, אשר ביסודו הוא תכונת הבינה, הוא חפץ חסד, כלומר, אינו רוצה דבר לעצמו. הוא רוכש בגלות רצונות גדולים ביותר. רצונות אלו בשינוי הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית עתידים לשמשו בתהליך התיקון של עצמו ובתיקון העולם כולו.
הרב קוק:
אומה שיש לה מטרה עליונה ונשגבה, מציינת את דרכה לחבב את העבודה, כי רק בעבודה ויגיע כפים בלאום יסודרו חיים כשרים וישרים. והנה אם לא היתה לה שאיפה יותר גבוהה מחיי הגוף, לא היה לה לפנות לעושר וגדולה, אבל כיון שיש לה נפש רמה השואפת להגדיל פעלה, בעולם, על כן תשאף גם לעושר על ידי עבודה. אמנם העושר לא יהיה מכוון לעצמו, כי אם כדי שעל ידו תבוא להאיר את עצמו ואת העולם, באור החכמה והדעת האמתית, אור ד' אלקי עולם. וזאת היא תעודת ישראל.
מאמרי הראי"ה, עמ' 183
אם עם ישראל לא ירכוש את הכוונה הרצויה, הרי שעתידים רצונות גדולים אלו לשלוט עליו יותר ויותר, ולהעמיק את שקיעתו החומרית אל תוך הגלות. ללא שיטת התיקון, יקח העם את מכלול האמצעים שברשותו, וביניהם אף את התורה ואת כתבי המקובלים, וינצלם למילוי צרכיו האגואיסטיים.
הרב קוק:
אבל אפשר שכל אלה יביאו ח"ו ג"כ שואה על האומה כשישתמשו עם החמודות האלה להרע. העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית לבדה. העושר יביא המון חמדת תענוגי החיים שמטמטמת את הלב מבינה אמתית מחכמת צדק אלקית. החכמה תוכל להועיל להרע, כמאמר: חכמתך ודעתך היא שובבתך. אמנם עם ההישרה האלקית במעגלי צדק ומישרים שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שההצלחות האלה המכשירות את אושר האומה יביאוה באמת לרום מעלתה.
מאמרי הראי"ה, עמ' 184
לכן נדרשת האומה הישראלית לבנות מערכות של הזנה רוחנית בכל תחומי החיים, שיספקו לאומה את גדלות ההשפעה. מערכות, אשר ירוממו את האידיאל הרוחני ואת התפקיד הרוחני של העם מעל לכל יתר הרצונות והתאוות הגשמיות השולטות בו. רק מערכת מסוג זה תוכל לעצור את ההתדרדרות הרוחנית של העם ולהשיבו אל המסלול הרוחני הראוי.
הרב קוק:
רוח שונה מרוחות כל העמים אשר תחת כל השמים מוכרח שתהיה לו ג"כ כלכלה מיוחדה הנאותה לו, המפרנסת אותו, מחזקת את כחו ונותנת לו את קיומו. לא תוכל, לפי זה, היהדות לסמוך רק על המזון התרבותי הכללי, שאין בקרבו אותם החלקים שגופה הרוחני נבנה מהם.
אורות, עמ' נ
ח. תפקיד ישראל
לאחר גלות ארוכה חזר עם ישראל לארץ ישראל, שממנה יצא בעת נפילתו הרוחנית. התהליך שאותו עבר העם בעת שבירת הכלים וחורבן בית המקדש, אשר מטרתו היתה להביא את העם לביצוע התיקון הרוחני, לא שינה ולא גרע דבר ממעמדו של עם ישראל בקרב האומות. עדיין מדובר באומה מלאכותית, חסרת שורש, בתוך המבנה הכללי של האומות. לכן יש צדק בטענת הגויים, כי אין אומה בשם ישראל, וכי מדובר בנטע זר ביניהם.
יש להבין, כי אי ההתאמה בין המצב הרוחני למצב הגשמי מונע מעם ישראל להסביר לעולם את תפקידו, להישאר בארץ ישראל ולהשיג עצמאות אמיתית. במצב זה, אין אומות העולם רואות הצדקה לקיומו של עם ישראל.
הרב קוק:
ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו.
אורות, עמ' כה
החוקים המוטבעים בשורשים העליונים מזקקים את דרגת המציאות שבה אנו חיים. תכונת הבינה נמצאת תמיד במאבק עם תכונת המלכות על השליטה בתחתונים. אחת מהן תמיד תשלוט, אך מי ישלוט בפועל קובע האדם בבחירתו החופשית. יוצא מדברינו, כי אם ישראל אינם שולטים בתכונתם, בתכונת הבינה, אזי אומות העולם הם השולטים על ישראל.
בעל הסולם אומר, במאמר לסיום הזוהר, כי החזרה לרמה הרוחנית של בית המקדש באמצעות החזרה הגשמית לארץ ישראל והקמתה של מדינת ישראל, היא בגדר הבטחה בלבד. עלינו מוטל להשלים את הטיפוס לרמה הרוחנית העליונה, לדרגת בית המקדש השלישי. עלינו מוטל לחזור לשיעור הגובה הרוחני של בית המקדש הראשון והשני, אשר התקיים בעם טרם הנפילה לגלות. העלייה לדרגת בית המקדש השלישי אינה רק עלייתו של עם ישראל, כפי שנעשה בבית ראשון ושני. עתה נדרש ישראל לעלות, ביחד עם כל האומות ועם כל הכלים של הרצון לקבל. רק בעזרת האיחוד של כל הנשמות והכלים מגיעים לגמר התיקון הכללי של כל העולם, הנקרא "בית המקדש השלישי".
לכן, דווקא עכשיו, לאחר שקיבלנו את ארץ ישראל בגשמיות, את ההעתקה הגשמית של ארץ ישראל הרוחנית, חובה על ישראל לממש את התיקון גם ברוחניות. המקובלים אומרים, שאם לא נעשה כן, לא יתממש חוק ההתאמה בין גשמיות לרוחניות, ובהעדר ההתאמה בין גשמיות לרוחניות נמצא את עצמנו שוב במצב שבו "הארץ אוכלת יושביה".
לא ניתן לחיות בארץ ישראל מבלי להשתייך לפנימיותה של ארץ ישראל, ל"תכונת הבינה". האמונה שיש בכוחנו הפיזי או בכוח שכלנו אפשרות להחזיק בארץ ישראל בצורה גשמית בלבד, היא בגדר אשליה. רק האור העליון יכול לבצע בנו את ההתאמה הזו, ואת האור העליון ניתן למשוך רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. ההבנה תושג בדרכי נועם, אם העם יתחיל להקשיב לדברי המקובלים, כשם שאדם חולה מקשיב לרופא, למומחה המקצועי, או מתוך ריבוי הייסורים שנזמין על עצמנו.
הרב קוק:
על ידי גלויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו... נפטר... מכל אותן הידיעות המטעות אותנו המוליכות אותנו כשבויים ואין לפדות, כאסירים ואין להתיר, והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את היסוד... מבוסמים אנחנו יותר מדאי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו, את סוד האמת. סבורים אנחנו, שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום... ואנו שוכחים, כי לולא יד ד'... לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל... לא תועיל כל השתמטות, כל התנכרות, גם אם עד הדיוטה התחתונה ירד היורד במורד... ודאי הרבה יסבול, הרבה תלאות וחרפות נוראות ישא עד אשר ישוב אל אותה המחנה, מחנה ישראל, אשר עמה הוא קשור באמת, עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר, ושב ורפא לו.
מאמרי הראי"ה, עמ' 153
הזמן מחייב את כל מי שהתעוררה הנקודה שבלבו לפעול במלוא כוחו ולהביא לתיקונה של האומה ולתיקון האנושות כולה.
הרב קוק:
אין לשער כמה גדולה היא החובה עכשיו על גדולי תלמידי חכמים, וכל מי שיש לו כשרון ונטיה לדברים רוחנים ונשגבים, לקבע עיקר הלמוד והעיון במרומי החכמה האלהית, שהיא כוללת האגדה בכללה, כאשר צוחו על זה מעולם אנשי הסגולה שבכל הדורות, מבעלי העיון בקבלה, חסידות, פילוסופיה, מחקר, מוסר, לצדדיהם השונים והמסתעפים.
עקבי הצאן, עמ' קמג
מן הראוי שנחגוג את ההזדמנות אשר ניתנה לנו מלמעלה. עצמאות גשמית המאפשרת לנו להגיע לעצמאות האמיתית, לעצמאות הרוחנית. ההזדמנות לבצע את משימתנו כלפי עצמנו ולהיות עם חופשי בארצנו. בחופש זה נוכל לממש גם את משימתנו כלפי כל העולם, להיות אור לגויים. דהיינו, למלא את רצון הבורא ולתקן את כל העולם, את כל שבעים האומות, אשר אינן יכולות לקבל את שיטת התיקון אלא רק בהתערבותו של עם ישראל בהן.
הגלות גרמה להתכללות תכונות הבינה בתכונות המלכות, אשר אותן צריך ישראל לתקן בתוך העמים. את מידת ההתכללות של ישראל בכל אומה ואומה משבעים האומות נגלה ונבין כאשר יתגלו עשרת השבטים הנעלמים, וכן להפך, עשרת השבטים יתגלו כאשר יתקן ישראל את עצמו.
הרב קוק:
הנה שלשה הסוגים, של האחים הנעלמים כעת מאתנו, ואנו כמהים כ"כ להתגלותם. שהם, בני משה, עשרת השבטים והרכבים, הנם מקבילים להיות ירושת פלטה ובסיס של תיקון לעומת שלשה החסרונות היסודיים, שהגלות המרה וגורמיה, שהם חטאות הציבור והיחיד שקדמו לה, סבבו אותה להביא את האומה בכללה לידי המשבר הנורא שאנו נמצאים בתוכו, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים. החסרונות השלשה הם: האחד, האפלת אור התורה, "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב). חסרון זה עומד להתמלאות ע"י בני משה, נוחלי אורה העליון של תורה, "לא נתנה פלפולה של תורה אלא למשה וזרעו"
נדרים לח ע"א עי"ש.
השני הוא כשלון הכח ועוז הרוח שהוא דבר עצמי לישראל, "מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין" (ביצה כה ע"ב). הגלות נטלה ממנו את האופי העז, "גאותן של ישראל שניטלה מהן"(חגיגה שם). חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים, שהננו מצפים את הופעתם, בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאותו התמימה, ועוזם של ישראל לא נכחד אצלם.
החסרון השלישי, הוא חסרון הטהרה של המדות, שהחל לאכול אותנו ע"י השפעתן של האומות החטאות אשר סבבו אותנו. "חמרא דפרוגייתא ומיא דיומסית" (שבת קמז ע"ב), גורמי הגלות. וההשפעה הרעה הזאת הבאה ע"י התרבויות הזרות, של העמים שטופי התאוה החומריות, ומבטי החיים והעולם שבאים ע"י השיטוף הזה, היא היא הממשיכה את מאפל הגלות עלינו, עד אשר יאיר לנו אור ד', ועם עני ודל יחסה בשם ד'. להשלים החסרון הבא מההשפעה החמריות הזאת יבאו בני הרכבים, אלה הנזירים הטפוסיים, ששמשו למשל ולמוסר לכל בית ישראל בנאמנות רוחם, והשתמרותם מלהשטף בזרמי החיים בעת ירידתם, כמבואר (בירמיה לח).
אגרות הראי"ה ח"ד, עמ' קנא
ט. תיקון העולם
בעל הסולם מסביר [5] כי היו שתי שבירות, בזו אחר זו. מלכתחילה נשבר הכלי שהיה בקדושה, הרצון לקבל על מנת להשפיע. לאחר מכן, נשבר גם הרצון להשפיע על מנת להשפיע, שנשאר בכלי לאחר השבירה הראשונה. שבירות אלו מכונות בקבלה, "שבירה במוחין דחיה" ו"שבירה במוחין דנשמה". שבירות אלו הן שני בתי המקדש שברוחניות, וכנגדם היתה העתקה גם בגשמיות.
ההכרה בהעדר האור העליון, במצבנו השפל, חייבת להתגלות בטרם נשיג את הגאולה. עם ישראל נדרש לבקש את התיקון מהאור העליון המגיע משורשו הרוחני. את הרע ניתן לגלות מתוך הכרת הטוב וההשתוקקות אליו, או משקיעה עמוקה אל תוך הרע. במילים אחרות, בדרך התורה או בדרך הייסורים.
הרב קוק:
הקבלה תתן לנו את הטמפרמנט של אש האמונה בכל מלואו, בלא גרעון וניכיון של חסרונות שמחסר ממנה השכל האנושי בחולשתו. כשאנו מעריכים את אותו הגודל, של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים, כילדים משחקים לעומת חיל גבורים שמעניקים חמה בקומתם, ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם.
אורות האמונה, עמ' 59
תפקידם של ישראל, ובמיוחד של המקובלים, הוא לעסוק בהפצת הקבלה. הנחיצות הכלל עולמית תביא להכרה בגדולתם של המקובלים. את התפקיד הזה יהיה עם ישראל מחויב לקחת על עצמו כלפי העולם כולו. להיות לממלכת כוהנים ולגוי קדוש פירושו, להיות למנהיגים ולמורים הרוחניים של העולם כולו.
הרב קוק:
מטרת סגולת הקדושה העליונה, שהיא מתבלטת במהותה האמיתית של האומה בכללה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים, היחידיים והלאומיים.
מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' קנז
בימינו, לא ניתן להשיג את המציאות הרוחנית ולצאת מהטבע ללא הדרכה שתבוא ממדרגה עליונה יותר. רק דרך הדרכתו של המקובל והנחייתו ניתן יהיה לפרוץ אל העולם הרוחני.
הרב קוק:
עמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת את הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של קבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.
אורות הקודש ח"א, עמ' קא
בעל הסולם:
כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה, וז"ל, "ואני הנני מביא בברית נאמנת וכו' לכל מסתכל בספר הזה וכו' מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולת מפי מקובל חכם לאזן מקבל מבין". וכמתכונתו כתב ג"כ הרב חיים ויטאל ז"ל בהקדמה לעץ חיים. וכן בדברי חז"ל (חגיגה י"א:) "אין דורשין במרכבה ביחיד אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו".(מהות חכמת הקבלה)
יוצא, אפוא, שככל שנצליח במשימת התיקון, כך נמשוך מאור רב יותר לעולם, ואנשים ירגישו את הכוח המיוחד הטמון בחכמת הקבלה, את עוצמתה המיוחדת, שמאפשרת להם להינצל מכל הצרות שהולכות ומתגברות מדי יום.