אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

מושג "האדם בעולם" הוא מושג מוטעה. כי התפיסה שלנו את העולם היא תפיסה סובייקטיבית. ואפילו שכולנו נמצאים בעולם יחד, באותו זמן, באותו מקום, אנחנו לא קוראים את העולם באופן שווה. אלא כל אדם תופס אותו לפי הזמנים, לפי השנים, ולפי המצבים שלו, גם אם הוא נמצא באותו זמן ובאותו מקום כמו האנשים האחרים.

ואם היו לנו חושים אחרים, אז העולם היה משתנה. אם יכולת הקליטה שלנו היתה משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, יכולת שכלל לא ידועה לנו, אז היינו רואים תמונה שהמקובלים קוראים לה "עולם הפוך ראיתי"[1]. אם כך, איך אפשר לדבר על משהו שאין אפשרות לחוש אותו, לחקור אותו, וגם לא לדון בו בצורה ממשית? והרי בכך בדיוק עוסקת הפילוסופיה: לא במה שקורה בעולם הזה אלא במה שרק כביכול נמצא וכביכול קורה.

אם בוחנים את כל התיאוריות הפילוסופיות, שהתפתחו מאז הפילוסופים הראשונים, שפעלו בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה, ועד ימינו אנו, רואים אינספור גישות ופירושים: לגבי החיים, לגבי העולם, לגבי האדם, לגבי החיים שמעבר לחיים ולגבי הכוחות שמנהלים את החיים ואת העולם ומפעילים אותם. תיאוריות, שאין סוף לדמיון שבהן ולסיכומים שהפילוסופים עושים בהן.

לכן ההוכחה לאפסותה של הפילוסופיה, היא הפילוסופיה עצמה. ואין צורך בהוכחה נוספת. שאם קוראים בה, רואים שמתחילתה ועד סופה היא לא מדע. היא לא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה, שבהם חוקרים את הטבע, וככל שמעמיקים לחקור, משתנים החוקים שלהם, כלומר, מגלים חוקים יותר מדויקים. אבל גם החוקים הקודמים נשארים נכונים לטווח מסוים, למסגרת מסוימת, לתנאים מיוחדים, ואם מרחיבים את התנאים האלה, אז החוק משתנה בהתאם להרחבה שלהם.

לעומתם, בפילוסופיה, שחקירותיה מסתמכות על איך שמוח האדם תופס, דבר לא משתנה. ולפיכך אין שום בסיס למה שחוקרים בה. לכן בחוכמת הקבלה יש חוק שאומר: "מה שלא נשיג לא נדע ולא נגדיר בשם"[2]. כלומר, אסור לדבר או לחשוב על מה שלא נמצא בצורה ממשית, כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"[3].

חייבים להסתפק בכלל הזה. ואם רוצים לגלות יותר, אז חייבים לדאוג להתפתחותם של חושים, של כלים חדשים, שעל ידם בלבד יוכלו להיכנס תופעות נוספות לשדה הראייה, לשדה ההרגשה של האדם, וכך הוא יוכל לחקור אותן. אבל גם החקירה במה שנמצא בתוך הכלים האלה צריכה להיות בחומר או בצורה מלובשת בחומר.

ולכן חוכמת הפילוסופיה לא נחשבת כמדע, כי היא מדברת על מה שכלל לא מרגישים, על העולם העליון, על מה שכביכול קורה בו, על כוחות, על החלטות, על פעולות, על ההשגחה וההנהגה כלפינו. והיא מתארת דברים בדויים לגמרי, שהם פרי דמיונם הפרוע של אנשים, שאין להם על מה להסתמך.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

בעל הסולם מסביר בפשטות, שאותן הצורות שיש ברוחניות, בכוחות וביחסי הכוחות, נכנסות לחומר הגשמי, כמו הטבעה, ועושות בו צורה גשמית. שהצורה שאנחנו מרגישים היא גשמית והקשר בין החלקים לבין העצמים הוא גשמי. אלא שהצורה הזאת התקבלה מההעתקה, מההטבעה מהעולם הרוחני.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות: טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם. הטעות של הפילוסופים היא שהם חושבים שמה שמשיג האדם נשאר לנצח נצחים ושזאת באמת ההשגה האנושית. טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה. אלא הגוף, היינו הרצון לקבל, אם מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, הוא הופך לנצחי, ולנשמה. טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית, ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

אמנם לא בקרב תלמידי החכמים המקובלים, אבל היו זמנים שאנשים רצו באמת להשתוקק לרוחניות, ונכנסו לתוך ספרי הפילוסופים, שטעו בשלוש הטעויות האלה, ובזה הטעו גם את האחרים. ואנשים רבים שהיו יכולים להגיע להשגה האמיתית, כשְלו. ומשבאה הפסיכולוגיה החומרנית ושינתה את יחס האדם למציאות, כבר לא מאמינים בפילוסופיה, אלא רק ביחס הנכון לחומר ולחיים. ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכך האדם בא ודורש.

אלמלא הפסיכולוגיה החומרנית, שהתגלתה בסוף המאה ה - 19, והחלה להסביר איך האדם תופס את העולם, איך הוא חושב עליו, הפילוסופיה היתה ממשיכה לבלבל את בני האדם בתפיסת העולם שלה, ללא שום תועלת, כפי שעשתה בכל הדורות הקודמים.

הפסיכולוגיה החומרנית היא מדע מדויק יחסית, שבו אפשר למדוד את כל ההתפעלויות והתגובות של האדם, למדוד בעצם מה קורה איתו, לכן בעל הסולם מדבר בה טובות. ערכה הוא בכך שהיא מגלה מה באמת קורה לאדם. מה התפיסה שלו, עד כמה היא מוגבלת, במה היא תלויה, ומה בדיוק האדם מקבל ממנה. איך הוא בונה את תמונת המציאות שלו, איך הוא מגיב אליה, ועד כמה היא סובייקטיבית וכלל לא קיימת מחוצה לו.

גישה זאת שינתה את יחס האדם לעולם. אבל לא בזכות הפסיכולוגיה עצמה, אלא בזכות התקדמותו של הרצון לקבל באדם, שיכול לתפוס ולהבין יותר. אילולא ההתקדמות הזאת של הרצון לקבל, הפסיכולוגיה היתה מתגלה והאנשים לא היו מבינים אותה, מפני שהיו נמצאים במצב הפוך ממנה או במצב כמו לפני אלפיים שנה. אלא שעכשיו כולם מתקדמים ומבינים מתוך עצמם מה קורה, אפילו בלי ללמוד פסיכולוגיה.

הרצון לקבל שגדל, ולאחרונה נכנס לבחינה ד' שבו, דורש מהאדם רק מה שיכול להרגיש ולהשיג, ומזלזל בנתונים שאין להם אחיזה בגשמיות, בחומר ובבדיקה ממשית. ולכן כולם נוטשים את הפילוסופיה ולא מאמינים בה. וגם אם יש עדיין אנשים שעוסקים בה, איש לא מקבל בביטחון את המלצותיהם והצהרותיהם.

כי האנושות סבלה מהם די והותר, ולא שהחכימה, אלא מתוך הרצון לקבל הגָדֵל, הגיעה למצב שהוא דורש בדיקה ממשית של מה שהאדם עושה. ולכן כל התוצאות הפילוסופיות לא מהוות כבר הוכחה כלפי הרצון לקבל שבדרגה ד'. ורק הפסיכולוגיה החומרנית, שאומרת לאדם לבדוק לפי חושיו, לפי מה שיש ונמצא לפניו, מביאה את האדם לשלב יותר מציאותי בכל מה שהוא עושה וחושב.

ערכו של המדע לא נמדד לפי איך שהוא נחקר באוניברסיטה, או במוסד ללימודים גבוהים, אלא על פי איך שהאנשים קולטים אותו בתוכם, יודעים אותו או לא, לומדים אותו או לא. עד כמה האדם מתוך עצמו תופס אותו מ"האוויר" כביכול, מתוך הרצון לקבל שגדל ודורש אותו, ויכול בעצמו לחבר את כל הידיעות שלו ולתת לאדם תמונה יותר ברורה.

ומה שטוב בפסיכולוגיה, שהיא עוסקת רק במה שנרכש מתוך ניסיון. אמנם גם בה יש תיאוריות, אבל הן שייכות לשאלה "למה?", לחלק הפילוסופי שלה, למה שאינו ידוע עדיין. בדומה להשערות במדע הפיזיקה או ברפואה, שעדיין לא מבינים, אלא חושבים שכך. חלק שלא מסתמכים עליו בפועל. והעבודה בפסיכולוגיה היא בחלק המעשי, שמסוגל להבין את תפיסת האדם, את המוגבלות שלו, את היכולת שלו. לכן הפסיכולוגיה פועלת בניגוד לפילוסופיה. בניגוד לפילוסופיה, היא חושפת עד כמה האדם מוגבל, עד כמה אסור לנו להסתמך על התיאוריות המופשטות שאנו מייצרים.

אבל השיטה הפסיכולוגית נובעת ומתפתחת רק מתוך חקירות של הרצון לקבל ולא מתוך הרצון להשפיע, כלומר לא מההשוואה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. לפסיכולוגים אין כלים של השפעה, אלא הם חוקרים רק את הרצון לקבל של האדם, את כל התופעות שבו. החלק הטיפולי - רפואי שלה חוקר באיזו צורה ניתן לעזור לאדם להרגיש יותר טוב במצבו, אבל החלק המחקרי, עוסק בחוקי הרצון לקבל. היינו, איך האדם בנוי כיצור גשמי, מהי תפיסתו, איך תפיסתו מתהווה, באיזה חלק של המוח היא מתלבשת. והחקירות האלה אינן נמצאות בקשר עם הרוחניות.

לחוקרי הפסיכולוגיה אין כלים להשתייך לרוחניות. אלא כל החקירות הן בתוך הרצון לקבל. ולכן מטרתן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה היא רק לעזור לאדם להרגיש את חייו ביתר נוחות. חוץ מאותן החקירות, שבהן רוצים לדעת איך האדם חושב, איך הוא קולט את המציאות. אבל ההבדל ביניהן הוא, שהפסיכולוגיה מסתמכת על חקירות ממשיות והפילוסופיה לעולם לא.

היום גם הפילוסופים עצמם מבינים, שהפילוסופיה הגיעה לסוף דרכה. ונותר להם רק להבין, שיש אפשרות להשיג את העולם הנסתר בצורה ממשית, ולחקור אותו. החקירות שלהם יהפכו לחקירות מדעיות[4]. והפילוסופיה בצורתה הנוכחית תסתיים, ותקבל את צורתה של חוכמת הקבלה.

לכן מאז ומתמיד היתה מעין התנגדות והתנגשות בין חוכמת הקבלה לפילוסופיה. בעיני המקובלים לא היה דבר בזוי יותר מפלפולים של אנשים, שלא יודעים ולא מרגישים על מה הם מדברים, אלא מתפלפלים לפי פרי דמיונם, ומחשיבים זאת למסקנות מדעיות. ועוד יותר גרוע, שבדמיונות ובתיאוריות המופרכות שלהם, הם מכשילים את האנושות כולה, מתוך דמיון שהפילוסופיה מגיעה למשהו שיש לו הצדקה, ושבאמת קורה בחיים. וכתוצאה ממימוש התיאוריות האלה, האנושות טועה ומקבלת מכות.

אבל היום כל זה נגמר. וכולם מבינים שלאנושות אין לא תיאוריה ולא דרך, ושלאף מדינה או חברה אין תפיסה איך עליה להתקדם, על ידי מה, על ידי איזה כוחות ולאיזו מטרה. וזה סימן ברור, שהפילוסופיה או כל החשיבה של האדם על החיים, על סיבת החיים ומטרתם, על החוקים שפועלים בחיים, נכשלו.

בעשרות השנים האחרונות חווים המדענים אי - ודאות והתייאשות כללית. הם יודעים, שהם לא נמצאים במבוי סתום, שעוד מעט יפתח ויתגלה מה יש הלאה, כפי שקרה בהיסטוריה במשברים קודמים שהיו בתפיסת העולם ובמדעים. אלא עכשיו מדובר בסופה של תפיסה מהותית. הם מגלים שכדי להמשיך ולחקור את המציאות, האדם צריך להחליף את עצמו, ואז המציאות תתגלה לו בצורה אחרת.

בצורה הנוכחית שבה אנו תופסים את המציאות ונמצאים במציאות, כבר גילינו את כל מה שניתן לגלות. ביחס על מנת לקבל כלפי המציאות כבר גילינו הכול. אולי בכל מדע ומדע נשארו נתונים, שעדיין אפשר להמשיך לשכלל אותם מבחינה טכנית, אבל לא יותר מכך. אלא אם באמת רוצים לחקור את המציאות, חייבים לשנות את התפיסה. האדם צריך לשנות את עצמו.

ואיך לשנות? לשנות את תפיסת המציאות מיחס של על מנת לקבל ליחס של על מנת להשפיע. אין יותר. זה כלי הקליטה היחיד שלנו. גם הנתונים האחרונים של המדע מגלים את העובדה, שאם האדם ישתנה, תשתנה בו תפיסת העולם. זאת אומרת, העולם שהוא תופס יקבל תמונה אחרת לגמרי, צורה אחרת.

ומאז ומתמיד מקובלים אמרו, שקודם צריך ללמוד את כל חוכמות העולם, ולאחר מכן להגיע לקבלה. ואם תוקדם הפצת חוכמת הקבלה למדענים, אז יגיע המצב שחוכמת הקבלה וכל חוכמות העולם יתחברו יחד. המגע ביניהם יגרום למדע להתחיל להתפתח, מהשגת המציאות בדרגות דומם צומח וחי להשגתה בדרגת המדבר. אנשים יגיעו להבנה, שבלי השינוי הפנימי של כל אחד ואחד אי אפשר להגיע לא להכרת החיים ולא לחיים האמיתיים.

המדענים שחיים בתוך המדע, ונמצאים בו בצורה יוצרת, שהמחקר הוא החיים שלהם, ודאי שהם מוכנים לקלוט גישה חדשה וחומר חדש, למרות שקשה להם. אבל אלה החיים שלהם והם מוכנים. וישנם אלה שמפחדים, ואלה שלא רוצים. בכל מדע מתקדם ישנם אנשים, שעוסקים במדע עצמו, ואלה שהם כעובדים, כפועלים.

ביחס כלפי הקבלה נתקלים אצל המדענים בשלוש גישות. הגישה הטובה ביותר, שמדען לוקח את הקבלה ומתחיל ללמוד אותה, ואפילו מוכן להיכנס למסגרת לימודית ולהיות בה התלמיד הקטן ביותר. כך המדען צריך להיות. להרגיש את עצמו כלפי העולם כילד קטן, הרוצה לחקור וללמוד ולהתקדם, ולכן הוא יהיה גדול.

וישנם מדענים, שרוצים לתפוס את הקבלה כדי לעשות עליה רווחים מהירים. לכתוב עליה "בערך", שיהיה להם משהו חדש, מבלי לשנות את עצמם ומבלי לקלוט את שיטת הקבלה. וישנם אלה שכלל לא רוצים שהקבלה תהיה קיימת, כי היא מוחקת את כל המעמד שלהם, וגורמת להם להרגיש, שהם לא יודעים כלום, ושכל החיים עסקו בכלום. כואב להם והם רוצים למחוק את הכאב הזה, ולכן הם מבטלים אותה כאילו אינה קיימת.

בקרב כל המדענים, גדולים כקטנים, רווחות כל הגישות. אבל הקבלה חייבת להתפרסם ביניהם, ובמשך הזמן היא תפעל בצורות שונות. אין ברירה אלא להגיש אותה תחילה לעולם המדע ואולי בעקבותיו היא תתפשט לעולם הרחב. אבל המדענים הם הראשונים שצריכים להרגיש, שחוכמת הקבלה היא שיטה של חקירת המציאות שבה אנו חיים, שזו החקירה שבה עוסקים כל המדעים.

האדם ניצב לפני משהו שהוא אינו יודע מהו והוא חוקר. הוא חוקר מה הם החיים שלו, מהו הטעם בחייו, כפי שכותב בעל הסולם[5]. והשאלות: מה הם החיים, בשביל מה אני חי, מהי המטרה, על ידי מה אני יכול לשנות את עצמי, הן שהביאו להתפתחות המדע, להתפתחות החוכמות. אחרת, לשם מה האדם חוקר? החקירה שלו היא בשביל להטיב את חייו, אבל בתוכה בכל זאת גלומה השאלה מהי מהות החיים. ולכן קודם כל צריך להגיש את חוכמת הקבלה למדענים, ולהסביר להם בצורה פשוטה, שהקבלה היא חוכמה איך לחקור את המציאות כולה, לאורכה ולעומקה.

למדענים אי אפשר להוכיח, שתפיסת העולם הנוכחית של האדם היא אגואיסטית, ולכן היא מוגבלת בתוך התכונות שלו, בתוך הכלים שלו. ואין אפשרות להוכיח להם שאם ישנו את הכוונה שלהם, הם יראו את עצמם ואת העולם בצורה אחרת. אבל מתוך החקירות שלהם בחומר מצטברות הוכחות מדעיות שמביאות אותם למסקנה, שהגֵן הוא אגואיסטי ויש לו צורה פנימית שהיא אלטרואיסטית. שהיקום הוא מחשבה אחת, שפועלת כדי להביא אותנו ואת היקום כולו למטרה אחת, ושחוקי החומר הם חוקים אלטרואיסטים, הפוכים מהחוקים שלנו. המדענים עצמם מגיעים מתוך החקירות למסקנה, שהתפיסה של האדם חייבת להתהפך מאגואיסטית לאלטרואיסטית.

אפשר להסביר את הגילויים האלה בצורה לוגית, רציונאלית. אבל ההתפתחות של האדם עצמה פועלת בצורה כזאת, שהאור מגלה את הכלים. וככל שהוא מגלה את החושך שבכלי, כלומר, את חוסר האונים, את חוסר הכיוון, ואת חוסר המטרה, אז הוא מגלה שהכלי הנוכחי לא יכול להביא לאדם שום מילוי. ובכך מגלה לאדם מהו הכלי הנוכחי, מה טיבו, מה תכונתו העיקרית. שצורתו העיקרית היא אגואיסטית: כל אחד הוא לעצמו, כל חברה היא לעצמה, העולם הוא כולו לעצמו, הכול קשורים זה בזה, אבל כל אחד שונא ואויב לשני.

ואז מתגלה התכונה האגואיסטית כסיבה לכל הרע. והיא מביאה את האנושות לחשוב שחייבים להיפטר מהתכונה הזאת, אחרת לא נוכל להינצל מהמצב. ההבנה הזאת מתחילה לאט לאט להתברר, ולהתגלות ולהיות מוסכמת על כולם. מפסיקים עם כל הסיפורים והעמדות הפנים הקודמות, שכולנו יפי נפש ומשפיעים. זה לא מדבר יותר אל האנשים, וכבר אי אפשר לבלבל אותם, הטבע האגואיסטי כבר מתגלה.

לאחר שהאדם מכיר את החומר שלו, ומתוך ההכרה הכואבת הזאת רוצה לצאת ממנו, אז כנגד הרצון לצאת ממנו מפני שכואב, מתחילים לקבל הארה הפוכה - שכנראה אם לא היינו כאלה, אז היינו חופשיים ממכות, חופשיים מצרות ומדאגות. כלומר, בצורה תת הכרתית, בלי דעת ובלי הבנה מה עושים, מעוררים את האורות המקיפים.

כשרוצים על ידי הלימוד ועל ידי הכוונות לצאת מהטבע האגואיסטי כדי להשפיע, אז מגבירים את הארת המקיפים, ובכך מזרזים את הזמנים. אבל גם רצון שאינו מכוון כמו בלימוד, אלא רצון להיפטר מהרצון לקבל, כי הוא השונא, כי הוא הסיבה להרגשה הרעה, כי האדם מפחד שהאגואיזם שבאחרים יתגלה בהם כמזיק לו, גם יחס כזה לרצון לקבל, לאגו של האדם, מעורר אור מקיף. אבל זהו אור מקיף הפוך, שכנגדו מרגישים הכרת הרע, שכלפיה מרגישים, שאם היה לנו טבע אחר, היינו חיים אחרת. תמיד פועל עלינו אור. אבל כאשר מחפשים פתרון למשהו, או תשובה לשאלה איך משהו עובד, איך הוא קורה, שוכחים שמדובר על אור מקיף. ולכן לא מצליחים להבין מה השתנה במצב ועל ידי מה הוא השתנה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא נברא. כדי שתישאר חוכמה מדויקת שאפשר להתבסס עליה, העיקר הוא להגדיר עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר להסתמך עליהן בוודאות, ועל סמך החקירות האלה להתקדם ולהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ולמעשים שיקדמו אותנו כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או לבובה, הוא גם לא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא על ידי העצות שנותנים לו המקובלים, כל אדם שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, חייב בעצמו לגלות על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען חוקר והמבצע את מה שהוא חייב לבצע בכל התהליך, מלידתו ועד שיגיע להשוואת הצורה לבורא. אף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה. וגם אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, זו עדיין רק תמיכה. האדם עצמו הוא שנותן יגיעה, הוא שמגלה את החוקים, את התנאים ואת המטרה. הוא חייב לטכס עצה ולמצוא כוחות כדי לממש אותה, וכדי להגיע למטרה.

ועבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או להתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות מדעיות. אין לו גם הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מהו כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על האחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם לדבר שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה של דבר אחד כלפי דבר שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ששובר את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים את הדבר. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שהאדם מרגיש, כל החושים שלו, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו בחזרה כדי לאזן את הלחץ. ואז הוא מודד את הכוח שלו, כמה כוח עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם מגיע אל האדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדר מסוים ולא בתדר אחר, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדר כלשהו ולא אחר. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, מצטיירים בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, את מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מתוך כל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושיים, שמרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לאדם את התמונה כאילו היא מחוץ לו.

את החושים האלה אפשר לשנות מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת. על ידי ויסות פנימי, על ידי תגובה בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת, האדם יכול לשנות את העולם שמולו, לתמונה שונה לגמרי. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך ליהנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, היינו מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, הוא מרגיש רק מה שחושיו מייצרים. אבל כשהוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, כלפי מי שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, והוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה שונה לגמרי. לא כפי שחושיו מציירים לאדם את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך שהחושים שלו מציירים אותם ביחס אליו, לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "ביחס אליו", היא המקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה, את הכוונה שלו כלפיו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, אל מי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר. האדם מתחיל לראות את עצמו - את התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. הוא מתחיל להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, במה שהם מתפעלים.

לכן מי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. אמנם לא פילוסופיה במלוא מובן המילה, כי היחס שלו אליה הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו אחיזה ברוחניות, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו של העולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר, באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו, במה להאמין ובמה לא. לאדם אין שום תפיסה עדיין, מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. ויחד עם גילוי חוכמת הקבלה, יתגלה שכל המדע שלנו הוא רופף מאוד. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.

אדם שתופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן. ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הפלפולים מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

כאן טמון ההבדל בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. אלא כל אחד כפי יכולת הדיבור שלו, מקבל את האפשרות לדבר על כל נושא שעולה על רוחו.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור העליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלה הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, איך לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירותיהם המקובלים דואגים בעיקר להראות לאדם היכן בטוח לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה, והיכן הגבול שאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור. כי אין לאדם על מה להסתמך, והוא עלול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה והוא יחזור לדרך הנכונה שבה ימשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור שהאדם לא יטעה, ובכך לקצר לו את הדרך.

ובראשית דבריו בפרק "הגדרת הרוחניות" במאמר הזה אומר בעל הסולם, שהחוליה הרגישה בכל התהליך, היא הקשר בין הרוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו כל מה שנמצא במציאות? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו. אבל אין זה אומר, שאם הכול נובע מהכוח העליון, משמע שהכוח העליון פועל בצורה נמרצת לעֵבר כל המצבים האלה של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, רק לפי השתוות הרצון אליו. כך הנשמה מגלה את עצמה ואת עולמה, ולגילויים שלה היא קוראת: ספירות, פרצופים, עולמות רוחניים.

וכאשר האור פועל בתוך החומר ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור, וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שנקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלה שנמצאים במדרגה העליונה רואים איך השורשים והענפים מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו זו שבין מדרגות רוחניות. ולא כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה זו של הפילוסופים היא המקור לכל הבעיות שלנו בעולם הזה, היא גורמת לאנשים לחשוב שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות. אבל הרוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. באף עצם דומם, צומח או חי, לא יכולה להיות קדושה.

הטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם גשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם האמונות הטפלות, שבמסגרתן האדם מתעסק עם חפצים שלהם הוא כביכול משייך קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן מדובר בכוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות לתועלתו. כוח שכבר שייך להתגברותו הפנימית, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ולא שרוחניות שהיא כולה על מנת להשפיע, יכולה להתלבש בגשמיות, שהיא כולה על מנת לקבל.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ואת מה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת של השתוות הצורה, לא נגדיר בשום שֵם ומילה. האיסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים לקיימו.

במשך כל הדורות המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מתוך חשש, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי אנשים התחילו ללמוד קבלה, לא בשביל לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא בשביל להגיע למטרת הבריאה, אלא כדי להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה ומכל מה שקשור בה, התחילו להרכיב ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הם הסתירו את חוכמת הקבלה.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת, כאשר האנושות כבר לא מייחסת לספרי מיסטיקה ורוחניות שום ערך, והם כבר אינם נחשבים כמשהו אמיתי, אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה. כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך הלאה מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שמיועדת לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה[6].

ולכל הפלפולים לא תהיה אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו בהם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא ירצו לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן, אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה - כשיטה, כאמצעי לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים רצון או חשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שבה יכלו לבנות כל מיני תיאוריות סתמיות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכול נגמר, הכול נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות הפילוסופיות, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים גבוהה, אך בתכונות עצמם הם אפילו לא מתקרבים למה שהם אומרים.

היום הכול כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא כולם מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה מיידית, ייגש בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. כך שאין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לקיצן. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. האמונות שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים, בזמננו אינן פועלות יותר.

הפריחה וההתעניינות הבוערת שעדיין קיימת באמונות האלה, הן רק כדי להבהיר יותר ויותר, שהן חסרות פנימיות וחסרות משמעות. לגלות את אפסותן, וכך הן ייעלמו מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום לעביות בבחינה ד', שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלה יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה ויודעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.

למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

מאז חורבן בית המקדש, העם איבד את הקשר עם הקדושה, הוא הפסיק להרגיש רוחניות, ובמקומה אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם במשך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

גם המנהיגים האחרונים של החסידות, שפעלה לפני כמאתיים שנה, הנהיגו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. המקובלים עצמם החדירו בעם את היחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, שלא יפול לדרגה בהמית. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי, מה שלא יעשה. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך ייטב לו, כדי לספק דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו חפץ כלשהו שהוא מאמין שעוזר לו. עניין זה נובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות אותו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין הוא נראה כך. אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.

גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול. גם ברפואה, אמונה בתרופה מוסיפה לאדם כוחות חיים, ולהפך, חוסר אמונה יכול להביא למות האדם. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר, וכך להחיות את עצמו.

לכן צריך להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית. הדברים האלה ממילא מתגלים לאחרונה, והאנשים מפסיקים להאמין בחפצים קדושים, מפסיקים להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, בצומח ובחי, יש רוח, יש כוח עליון. מי שממשיך להתפתח, מוותר על החפצים האלה מתוך הבנה שאין בהם שום קדושה ולא יכולת לעזור. אלא העזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו, נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהבורא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, כדי שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן המקובלים לא חששו להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שאדם שמתפתח, מתחיל להתייחס לרוחניות ולגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון ועל ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שייתן לו כוח ושינוי פנימי. ואל אותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקביעת סדר ומסגרת לחיים, שעוזרים לאדם בשעה שהוא נופל למדרגה של דומם, ומסייעים לו להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי.

והמקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר עצות, יותר רמזים, במה כל דבר כרוך. ולא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם במשך דורות רבים, כמו חוט העשוי משמונה - עשר חוטים או שבעים ושניים חוטים שהיו נוהגים לכרוך על גופם. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, אל אותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, ושומרים שלא ייפול יותר מדי. ואם הנפילה היא לא חזקה מדי, אז היא לא עוצרת את האדם מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה "ללכת לשוּק", להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי לראות יותר מהר את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות מקיפים. לכן יציאה ל"תרבות רעה" וחזרה ממנה אינה חזרה בתשובה, אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם מנהגים בכוונה, כדי להחזיק את האדם ברמה כמה שיותר גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. המנהגים מחזיקים אותו שלא ייפול יותר למטה. ואדם שמתחיל לגדול לרוחניות, לא חשוב היכן הוא נמצא, הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל כשהוא נופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. לא צריך יותר ממסגרת נכונה, כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ומבני ברק. ואפשר לטייל בעולם כולו, ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה והיא נמדדת בצורה אחרת, לא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל, צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיתייסר עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.

מהי הקדושה שיש בספרי קודש?

ספרי קודש נקראים אותם ספרים, שנמצאת בהם סגולה שהאדם מוצא, ודרכה מתקשר לכוח העליון. ואז הכוח העליון עוזר לו להגיע לקדושה, למה שנקרא על מנת להשפיע. אבל בין דפי הספר אין תכונה על מנת להשפיע. אלא מהי הקדושה? קדושה נקראת השפעה, תכונת הבורא.

במשך כל הדורות האנושות טועה לחשוב, שאפשר להלביש כוח בחומר. אבל הספרים האלה נחשבים קדושים, מפני שהם מהווים אמצעי לרכישת הקדושה, ולא משום שבהם עצמם יש קדושה. הספר הוא האמצעי, ולכן הוא נקרא קדוש, ולא משום סיבה אחרת.

רק ספרי תורה נעשים בצורה מיוחדת כסימנים, כהעתקה מרוחניות. לוקחים מהרוחניות סימנים מהו "ספר", ומעבירים אותם לגשמיות. אבל כאשר עושים את הספר בגשמיות, אין בו קדושה.

מהי הקדושה שיש בסימנים? קדושה נקראת כוונה על מנת להשפיע. כוח להשפיע שייך או לבורא או לנברא המתוקן, והוא אינו יכול שלא להיות מלובש על הרצון, מתוך הרצון. לספר אין רצון להיות משפיע. רק השפעה נקראת קדושה. ורק כוח ההשפעה יכול להוות הצלה או תרופה. ולא חוט אדום שפועל על האדם כתופעה פסיכולוגית. שעוזר לאדם, כי הוא מאמין שהחוט מרפא.

הדור שלנו נמצא במצב מיוחד. אין בו יותר מקובלים אמיתיים. אין מי שיעזור לאדם. אין בו אנשים גדולים באמת שנמצאים בעולם האצילות, שיתנו לנו משם את התורה, כפי שהיה בדורות הקודמים. התקופה שלנו היא שלב מעבר. לכן מצד אחד צריך להבין את המוגבלות שלנו, ועד כמה אנו מוגבלים. ומצד שני, מי שלומד רשאי להתפלפל ולעשות פעולות כאילו הוא נמצא בגובה ההשגה, בתנאי שהוא לא בורח מהספרים האמיתיים.

לא חשוב איך מושכים את האדם ללימוד הקבלה, מותר בכל אמצעי. כי אם הוא מגיע ללימוד במקורות אמיתיים, הוא מושך אור מקיף, את המאור המחזיר למוטב ואז יש תקווה שיגיע לאמת.

לכן הלימוד חייב להיות רק מתוך ספרים אמיתיים שכתב בעל הסולם, אסור לנו להתרחק מהם ולסטות מהם צעד אחד הצידה.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

גם בגשמיות וגם ברוחניות לא מרגישים אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה: גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות בהתאם למידה שקיבל, וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע, שגם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו הכוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, שלו הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים את מה שנמצא בתוכם, היינו, את תגובתם הם. ואף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי כלי הכוונה למי שקולט או מתפעל ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז, בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע.

הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב שנקרא "להטיב לנבראיו". והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכול משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת"[7], כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, עליו להבין שהכול תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו שינויים מבחוץ. סיבה, היינו, עזרה לתיקון, יכולה לבוא מבחוץ, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם. ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד, וגם יחסו לסביבה הוא נכון. הוא לא דורש מהסביבה להשתנות, אלא שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. והוא אינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכול תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא כוח, מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בעולם הזה, בדרגות למטה ממחסום. וההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, כלומר, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים, שונים מהלבושים הרוחניים.

ואילו ברוחניות, כל הלבושים של הכלים הם הסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את המגע שלו עם הבורא. וככל שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. אבל הכלי שנמצא בכוונה על מנת לקבל, יש לו לבושים שונים שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, שנקראת העולם הזה.

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. אין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, שנקרא עולמו. מתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל, אבל זוהי אשליה.

כפי שגילו החוקרים לגבי העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ולמעלה את מה שנמצא למטה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ, אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, מאותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים"[8]. כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי, גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.

ובעולם אין סוף, כלי שמתקן את עצמו ללא הגבלה, ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, יכול לקבוע מהו האור בצורתו האמיתית, היינו ללא הגבלה. וזו נקראת דבקות מלאה בין בורא ונברא. וגם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שהנברא רק מתוך עצמו מרגיש את המציאות. והמציאות אינה אלא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל"[9]. כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק לפי כמה שהכלי מתוקן או מקולקל בהתאם לאור. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא רק את אותו חלק ממנו, שעימו הוא נמצא בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לחרוג מהחוק הזה. למרות שהמקובלים רומזים שלאחר גמר התיקון, עולים למציאות אחרת. אבל כרגע אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.

אורות וכלים

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה ואם לא הוא, אי אפשר היה לדבר על הנברא. אבל הצורות שמשיג הרצון לקבל, הן צורות שהאור מתלבש בו ובונה בו. בהתלבשות האור בתוך הרצון לקבל יש שני כיוונים, שני תהליכים:

א. האור בורא את הרצון, היינו, האור הוא הראשון והרצון הוא התוצאה. האור בונה מהרצון את כל הצורות האפשריות שהוא רוצה שהרצון יקבל ממנו. ומתוך כך יש את סולם המדרגות, שהוא אוסף הדרגתי של צורות האור הפועל בַרצון.

ב. הרצון, מהדרגה התחתונה ביותר, מניתוק גמור מאותן הצורות, רוצה להתחיל ממטה למעלה לקבל את הצורות, את הדוגמאות, שהאור ממליץ לו לקבל. ואז הרצון מבקש מהאור כוח, הנקרא אור "ע"ב ס"ג", המאור המחזיר למוטב, הכוח לקבל את כל צורות האור בהדרגתיות. מהצורה הרחוקה ביותר שיכולה להיות בין האור לרצון, ועד לצורה שהם דומים זה לזה לגמרי במדרגה, שבה האור התחיל לברוא את הרצון, שם הרצון היה כמעט כמו האור, מתבטל באור.

והרצון שרוצה בעצמו לקבל ממטה למעלה את הצורות הטובות לאור, שאותן האור רוצה, וממליץ וממציא לרצון, הוא החופש של הנברא וקביעת עצמו כנברא עצמאי. ולא הצורות עצמן, הקיימות כבר כולן בכל האוסף שלהן בסולם המדרגות, ממעלה למטה. אלא הרצון המוקדם, ההשתוקקות של הרצון לקבל צורות שהן טובות בעיני האור, בעיני הבורא. וזה תלוי באדם, שימציא את הרצון, שיהיה לו רצון.

ומתוך הרצון מגיעה בקשה, תפילה, מהתחתון לעליון, מחומר לאור, לבורא. ומתוך כך מגיע מלמעלה תיקון, שבהחלט יש יכולת, יש רצון, לבנות מהרצון צורה מתאימה, דומה לאחת הצורות שהאור הכין מראש, שהיא הצורה הקרובה ביותר למצב שבו הרצון נמצא. וכך בכל המדרגות, עד שהרצון מקבל את כל צורות האפשריות שהאור בנה, עשה או הטביע בתוך הרצון, בהשתלשלות מלמעלה למטה.

והנברא, הרצון, שקיבל מתוך רצונו צורות למיניהן על עצמו, מהן באה לו ההשכלה הרוחנית, הנקראת "ממעשיך היכרנוך"[10], ממעשי האור, שנתן מיני הטבעות צורות בַרצון, בהשתלשלות בחמשת העולמות ממעלה למטה. והרצון לקבל, שבעצמו מקדים לאור ורוצה בצורות האלה, ובונה אותן, בכך הוא משיג את השכל של האור, את הכוונה שלו, ומגיע להבנת השורש. שאליה בעצם רצה להגיע מלכתחילה, כשהתחיל להרגיש כבר בבחינה א', מ"ד' בחינות דאור ישר", שיש מאציל. ומתוך שהרצון עצמו בנה את כל מיני הצורות, שהאור בנה בו מקודם, הוא מגיע להכרת המאציל.

ובניית כל הצורות שברצון, מתוך רצון, מתוך השתוקקות, נקראת עשיית מצווה. שהאור מְצַוֵה מלמעלה בכל מיני צורות, והרצון משיג את הרצון, שיהיה רצון לבנות את אחת הצורות האלה, ומשיג את הכוחות, והיכולת, וההבנה, ומבצע. ובניית אותה הצורה שהאור מציג לו, מְצַוֶה לו, היא עשיית מצווה.

ולאחר שהרצון לקבל בונה על עצמו תר"ך (620) צורות, נקרא שעשה תר"ך מצוות, ואז הוא גומר את כל הטבעות האור בתוכו, ונקרא שמתוקן לגמרי. שכלול ממאה עשרים וחמישה פרצופים, או מדרגות, שעל ידי פעולה מיוחדת מלמעלה "רב פעלים מקבצאל"[11], נעשים כולם כמעין רצון לקבל אחד. שכל הרצונות והצורות הבדידוֹת האלה מתחברים יחד לרצון אחד, שמקבל צורה אחת כמו אותו האור הראשון שגם הוא אחד, ללא הבדל והפרש ביניהם. וזה העניין ב"אורות וכלים".

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה. "ממשית" הכוונה, להפך מהפילוסופיה המדברת בדברים שאינם מתלבשים בחומר. הקבלה מדברת רק על מה שמתלבש בחומר, היינו, בתוך הרצון לקבל, ועל הצורות שהרצון לקבל מקבל. היא לא מדברת על צורה ללא חומר, הנקראת צורה מופשטת או מהות. ולכן הקבלה שואפת רק להשגה האמיתית, כלומר בחומר ובצורות שבחומר.

שאותה לא ניתן להפריך, על ידי שום טענה. אבל מי שיכול להעיד נכונה על המושג, הוא רק מי שנמצא בהשגה הרוחנית. מי שלא נמצא, יכול לומר שהוא מאמין או לא מאמין, אבל המושגים "מאמין" ו"לא מאמין" אינם שייכים למדע ממשי. כי במדעים דעולם הזה, אם מדענים מספרים על איזו תופעה, והאדם לא מאמין לדברם, הוא יכול לבוא אל המדען, ולצפות בפעולות, ולראות את התוצאות. ואז לומר שלפי חושיו, לפי הכרתו, זה נכון ויֶשנו. שכך הוא מקבל בתוך חושיו, וזאת נקראת ודאות מדעית.

וכך גם כלפי הרוחניות. החוקר המקובל, חוקר את התופעות הרוחניות, ואם אדם אחר רוצה להיות בהן, להכיר בהן, עליו לבוא אל המקובל, וכמו שבמדעי הכימיה והפיזיקה, למשל, יצטייד במיקרוסקופ או בטלסקופ, היינו יבוא עם הכלים שלו, ועם כל יתר החומרים, ויבדוק את מעשיו של המדען. כך גם ברוחניות, על ידי המסכים והרצונות שלו המוכנים לכך, האדם צריך לבדוק את אותן תופעות שעליהן מדבר המקובל, ולראות אם דבריו נכונים או לא.

אלא ההבדל הוא, שבגשמיות האדם לא צריך להשתנות, וכל אחד יכול כביכול, על ידי יגיעה לבוא וללמוד את המדע, ולראות אם אלה התוצאות הנכונות. אבל בחוכמת הקבלה, צריכים כבר לרכוש מקודם את המסכים וצורות רוחניות מיוחדות, ולראות בהתאם האם המדען המקובל צודק ובאמת החוכמה היא כדברו, והוא אינו מדמיין, או טועה במשהו. וההבדל הזה הוא גדול, שדורש מהאדם השתתפות רבה יותר מזו שבעולם הזה.

כי מה שהאדם רואה דרך המיקרוסקופ, בעצם קורה בו. ולא חשוב אם לפניו מיקרוסקופ, טלסקופ וכן הלאה. המכשירים כולם הם כמו העין שלו, רק שמתלבש עוד חלק נוסף על העין. אבל את מה שלפני העין, יש לאדם אפשרות לחקור רק לפי השתוות הצורה. האדם לא יכול לראות משהו מחוצה לו, אלא רק לפי הצורות שהוא מקבל בתוכו, ומתפעל אז ממה שכביכול נמצא מחוצה לו.

והחושים, בעיקר חוש השמיעה, הם דוגמה ברורה במיוחד לכך, שהאדם לא יודע מה קורה בתופעות מחוצה לו. הוא יודע רק איך הוא עצמו מתפעל בפנים. לכן, אם אדם מרכיב לעיניו מכשירים למיניהם, משקפיים, מיקרוסקופ, או טלסקופ, בכך הוא בונה לעצמו אפשרויות נוספות, שהוא צריך להידמות להן בפנים, לחקור אותן בפנים, לבנות עליהן את הצורות הפנימיות שלו. וכל עוד המחקר הוא בחומר, אין בעיה.

הבעיה היא כשהאדם רוצה לחקור יותר עמוק מהחומר, בדרגות שבהן הוא רוצה להבין את הצורות, את סיבת הצורות. כי אין קושי לגלות את המרכיבים שבמציאות. והמדע לא נועד לחקור כל חלק וחלק, אלא את הקשר ביניהם, את הסיבה שכך הם מתקשרים, את המטרה שלהם, שכך הם פועלים.

נניח שפיזיקאי מסיק ממחקרו שיש חמש מאות חלקיקים. מה הלאה? עליו לדעת איך הם פועלים, באיזו צורה, מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה. והמחקר הזה לא נמצא כבר בדרגת אותם החלקיקים. בשביל המחקר הזה האדם צריך לבנות בתוכו תבניות חשיבה מיוחדות. ולכן לא יועילו כאן מיקרוסקופים, טלסקופים, או מכשירי מחקר אחרים. נדרשת כאן הבנה מעמיקה יותר במהות המתרחש.

והמדענים המתקדמים שדואגים לא רק לחקור ולהביא עוד נתון אחד לעולם, ובו להסתפק ולהתגאות, אלא רוצים לחקור את מהות המציאות, מהות החומר, הם נמצאים במבוי סתום, שבאמת אינם יודעים אותה. ומתוך כך הם מגיעים להבנה שהמשך המחקר הוא באמצעות חוכמת הקבלה.

ומאחר שכתוב "יגעתי ומצאתי"[12], אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה אינה קיימת באדם בכוח. גם את מדע הקבלה אפשר לבדוק, להכיר, ולחקור, כפי שעושים המדענים המקובלים. ולכן, מדע זה שונה מהמדעים האחרים, אבל עדיין החקירות, והיחס לחומר ולמציאות ברוחניות אינם פחות ממשיים. אלא הם הרבה יותר ממשיים ומציאותיים מאלה שבחוכמות דעולם הזה.

המדע הוא מרוץ להבנת החיים, אליה האדם משתוקק בתת ההכרה והיא השאלה שלו, לא משנה מה הוא חוקר ועושה. וסופו של כל מדע הוא כשיגלה, שהתשובה לרצון להבין את החיים ניתנת להשגה רק כשהאדם עצמו הופך להיות כלי. ולא בונה כלים חיצוניים להשגת החומר והצורות והפעולות של החומר, שבכך עוסק המדע. אלא האדם עצמו, ולא הכלי הדומם, צומח או חי מחוצה לאדם, אלא ה"מדבר", מתחיל להשתנות כ"מדבר". והמדע נועד להראות זאת לאדם.

אין למדע כלים חיצוניים בדרגת מדבר, שאיתם הוא יכול לחקור מציאות. אלא יש לו כלים בדרגות דומם, צומח וחי, שאיתם חוקרים כביכול מציאות חיצונית. וכל מה שהמדע חוקר, נחקר מתוך הכלים לפי השתוות הצורה למשהו שכביכול נמצא מחוצה לאדם. וכך האדם קולט את כל המידע לפי התאמה למשהו שנמצא מחוצה לו בדרגות דומם, צומח, חי.

ובדרגות דומם, צומח וחי אפשר לחקור בצורה חלקית כלשהי, ולהבין משהו. בדרגת הדומם, על ידי הפיזיקה. בדרגת הצומח, בוטניקה, כימיה וכדומה. בדרגת החי, ביולוגיה, רפואה וכן הלאה. אבל בדרגת המדבר, האדם לא מסוגל לחקור את המציאות, מפני שלשם כך המדבר צריך להשתנות בעצמו. ואין כלי שהאדם בונה מחוצה לו, שנקרא "המדבר" שבו עושים צורות למיניהן, ועל ידי הצורות מרגישים איך הוא מתנהג, וכך חוקרים את המציאות.

האדם חוקר את כל המציאות על ידי הכלים. אפשר לבנות אינספור כלים, ועדיין המחקר יהיה על ידי השוואת הצורה לאיזו תופעה חיצונית, שאותה תופסים. ואפילו לא יודעים מהי ולפתע מגיעים לאיזו צורה, שתופסים כנגדה משהו, ואז נקרא, שמגלים משהו. ובכל הדרגות זה אפשרי, חוץ מדרגת המדבר. "מדבר" האדם לא יכול לבנות מחוצה לו.

ולכן המדע כולו בסופו של דבר ייוָוכַח לדעת, שכדי להשיג את הצורות האמיתיות, את המדע האמיתי, מהיכן שבא האדם, מי הוא והיכן הוא, אז האדם צריך להגיע לכלי של עצמו, צריך להשתנות. דרגת ה"מדבר" שבאדם, היא צריכה לקבל צורות אחרות. ואת הצורות האחרות הבורא כבר הציב לאדם במאה עשרים וחמש מדרגות, או בשש מאות ועשרים מדרגות. ואם בונים מתוך המדבר את אחת הצורות האלה, מקבלים כנגדה איזו זווית, תמונה, אופן של הופעת המציאות האמיתית, המתלבשת לפי השתוות הצורה בכלי הזה, הנקרא כלי בדרגת המדבר.

ולהשגה, להבנה, לתפיסה הזאת, המדע חייב להביא את האדם. ואם אפשר להסביר זאת למדענים מוקדם ככל האפשר, ובתקווה שישמעו, כך יתקצר הזמן, היינו הייסורים. והאנושות תגיע אז למדע האמיתי, הנקרא קבלת הצורות האמיתיות של הרצון לקבל, חוכמת הקבלה. ולכן חוכמת הקבלה היא שורש כל החוכמות. כי כמו כל החוכמות גם חוכמת הקבלה חוקרת לפי אותו עיקרון של השתוות הצורה, אבל בדרגה הגבוהה ביותר, בדרגת המדבר.

ובעולם הזה חוקרים בדרגות חי, צומח, ובעיקר בדרגת הדומם. בדרגת הדומם, לא נותר כבר הרבה להשיג, למעט כמה חלקיקי אטום, וכך גם בדרגת הצומח. בדרגת החי המחקר הביולוגי מתפתח כיום במיוחד. ובזה יסיימו את כל המחקר. והיתר, שורשי המחקר וההמשך שלו, הוא בדרגת המדבר. וגם בכל אחת מהדרגות עצמן, יש דומם, צומח, חי וגם מדבר. כלומר, המדע מגיע לאין מוצא, ולא יוכל להמשיך, אלא אם כן האדם יפַתֵח כלי בדרגת המדבר.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג - חוץ מזה אין כלום. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, גם ברוחניות, גם בגשמיות, גם בעולמות עליונים, גם בעולם הזה, אין דבר מלבד כלי ואור. ומה שנראה לאדם כמו צורות למיניהן, שהוא לא מרגיש כלי ואור, אלא מרגיש את הצורות ששניהם מקבלים בפגישה ההדדית ביניהם, זאת התופעה הקיימת כבר באדם. אבל לא כך קורה באמת, מחוצה לו, אלא על מה שמחוצה לו האדם לא יכול להגיד מאומה.

אפשר רק לומר, שביסוד יש כלי ואור, רצון ותענוג. והתענוג המופיע ברצון, או שהוא קובע, או שהרצון קובע, וביחס ביניהם הם בונים לרצון צורות, תמונות, הרגשות, שהרצון מחלק להרגשה רוחנית או להרגשה גשמית, למיני הרגשות, שנותן להן כיוון וציון: חיובי, שלילי, קליפה, קדושה, וכן הלאה. אבל לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים האורות וכלים, הם רק אורות וכלים, הגם שמתראים בעיני הרצון כצורות העולמות הבאות עליו, ונמצאות בתוכו וסביבו.

ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. ולמה ההבדל הזה ניכר? כי הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

את המילוי והשלמות השיג הנברא הראשון, אדם הראשון, אבל השיג אותם בעביות מאוד זכה, ללא כלים דקבלה, בכלים דהשפעה בלבד. ובכלים דהשפעה שלא עירב בהם את הכלים של עצמו הרגיש שהבורא מתייחס אליו, ורוצה למלא אותו לגמרי בכל הכלים, שהנברא היה יכול להפעיל אז מטבע בריאתו, היינו, בגלגלתא ועיניים.

לאחר מכן, כשהנברא רצה ליהַנות לבורא באותו היחס כמו שהבורא אליו, כלומר להפעיל את האח"פ בעל מנת להשפיע, אז הוא טעה שיוכל לעשות זאת. והפעלת האח"פ בעל מנת להשפיע גרמה לשבירת הכלים. היינו, לניתוק הנברא מהבורא, ולשבירת הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ולהתערבבות הכלים. ואנחנו מתקנים את הכלי הזה בחזרה כמו שהיה לפני השבירה, אם השבירה לא היתה קיימת והנברא היה יכול לקבל בעל מנת להשפיע, ובאמת להחזיר לבורא את כל אותו הטעם, והטוב והעונג, שמרגיש שהבורא מביא לו.

הנברא רוצה לחזור לאותו מצב שהיה לפני השבירה. לכך הוא שואף בתת הכרתו, ולכך הרצון לקבל דוחף את האדם כל הזמן, הרשימות שמתעוררות בו בלי הרף, הן שדוחפות אותו לכך. ואם האדם מבצע משהו מהרשימות, שכל רשימה בשרשרת הרשימות מתגלה בסדר קודם ונמשך, אז הוא מרגיש את עצמו הולך לקראת הצורות הבאות, הנכונות, הטובות. מרגיש את עצמו מתפתח בדרך התורה, בתענוג, בשאיפה לנצחיות ושלמות.

ואדם שלא מסוגל לבצע צורות נכונות, בקשר של רצון ותענוג, כלי ואור, אז באותו כלי שלא הלביש את הצורה הנכונה, הוא מרגיש חוסר של אותה צורה נכונה, המורגש בו ככאב, כרע. וההבדל בין כאב לרע, שכאב מורגש בחושים, ורע בא כבר כהכרה, למה הוא מרגיש את הכאב. ומתוך הכרת הרע המצטברת לאט לאט בתוך הנברא, הוא מגיע למצב שמוכן לבצע את הפעולות הנכונות. היינו, לקבל על עצמו את הצורות הנכונות, מאותן הצורות שאדם הראשון היה מקבל, אם היה עולה בידו להשתוות להשפעה מהאור.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו - אין אור ללא כלי, ורק לפי צורת הכלים, אפשר לומר מה היה באור, ומה היתה הכוונה באור, מה היחס שלו אל הכלי. כלומר, אין בורא בלי נברא. ואין התגלות הבורא, אלא רק בתוך הנברא. ובתוך הנברא, בתוך הרצון הם נפגשים, והבורא ממלא את הנברא, שנקרא מתלבש בנברא.

ואין עוד מקום שיוכל להיות ביניהם איזה יחס, קשר, התלבשות, התחברות, דבקות, אלא הכול בתוך הכלי. ולכן רק לצורה שבתוך הכלי, האדם צריך לדאוג. ואם הצורה שבתוך הכלי תתאים להשפעה לבורא, אז שם יתלבש האור. ובמידה הזאת, הכלי ירגיש דבקות, שלמות, נצחיות.

כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא ראשון זה, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא בתמידות.

גם את מהות הרצון לקבל האדם לא משיג, אלא מרגיש רק איך הרצון לקבל נפעל בתוכו. כלומר, האדם לא מרגיש אור בנפרד, וכלי בנפרד. וגם אסור לו לדון בצורות המופשטות, אלא רק בצורות שהן מקבלות כשנמצאים יחד זה בזה, אור בתוך כלי, וזו נקראת צורה שבחומר. והחומר עצמו נקרא, שאור וכלי נמצאים יחד, והתופעה אז מורגשת בכלי. כלומר, את החומר של הרצון לקבל בלבד, שזאת מהותו של הרצון לקבל, לא משיגים. כי הוא ההפך מן האור עצמו, שנברא כחומר היולי, יש מאין.

אלא השגת האדם היא רק במפגש בין האור לכלי, בצורה ההדדית שהם מקבלים. ולכן אומרים שהעולם הזה הוא עולם המדומה. שהאדם, בהשגות שלו, בהרגשות שלו, במה שיש לו כעת, במתרחש בו, לא מרגיש, לא משיג את התלבשות הבורא בנברא, התלבשות האור בתוך הכלי. אלא מרגיש בחמשת החושים, לא את התופעות עצמן, אלא רק את התגובה מהן, את הצורות שלהן. בשמיעה, למשל, לא משיגים את הצליל עצמו. האדם לא יודע מהו, ומיהו, אלא רק איך הצליל פועל עליו, ויותר נכון לומר, איך שהאדם מתפעל ממנו.

והאדם צריך להגיע למצב, שמקבל צורה כמו הבורא. והאם הצורה היא כמו הבורא, או לא, אינו יודע, אלא בתוצאה הוא מרגיש, שהבורא מתלבש בו. שבהרגשה שלו, קיבל איזו צורה, שהיא צורת החיבור בינו לבין הבורא. ומתוך החיבור הזה הוא יכול לומר, שמשיג את מעשה הבורא אליו, ואת המעשה שלו כלפי הבורא, שמשתווים ומביאים לו את אותה צורה, הרגשה, מצב, שבו הוא נמצא עכשיו. ורק המצב הזה הוא האמיתי, ואותו מותר לאדם לחקור, ולראות בו ודאי.

כלומר, רק הצורות הרוחניות שבהן מושגת דבקות, ייחוד נברא עם הבורא, היינו, הצורות שבהן הם נפגשים יחד, והנברא מרגיש בכך, רק הן הצורות המדויקות, המדעיות, האמיתיות. וכל היתר, הוא מדומה. לכן עולמנו נקרא מדומה.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין בהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. ולכן גם השפע לא מושג בפני עצמו על ידי הנברא. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

אלא היכן שהם נפגשים ומתלבשים זה בזה, שם יש צורה ודאית, שהיא נקראת חיים אמיתיים. וחוץ ממנה, הכול מדומה. הגם שנדמה לנו שזה קיום, שאנו קיימים, אבל כלפי אותה ההרגשה, הקיום הזה הוא כאילו האדם מתעורר משינה, ומרגיש שמה שחלם קודם, היה כולו רק חלום.

אם מעירים אדם ישן, הוא יתעורר ויוכל לומר, שחלם חלום איום. או, שיצטער שהעירו אותו, כי חלם חלום טוב. אבל אם אין לאדם בדיקה להשוואת עצמו עם משהו אחר, איך יוכל לומר? כולנו נמצאים עכשיו בחלום, ואיש לא יכול להגיד שמה שנראה לנו מציאות, הוא חלום. אלא ההבדל בין חלום למציאות הוא, שכעת אנו מרגישים צורות בדויות. ולפני שהאדם יוצא מעל המחסום, ומקבל צורה אחרת, ומתעורר, הוא אינו יכול למדוד את הצורות. ו"מתעורר" הכוונה, מתמלא בדעה, בהשגה האמיתית, במדרגה גדולה יותר מהמדרגה הזאת.

וחלום נקרא, שהכול רדום מקליטה חיצונית, כשהגוף מקיים את עצמו בלבד בצורה שסוגר את עצמו, כביכול, ומקבל רק אוויר מבחוץ. עד שאפשר להזין את האדם, לתת לו כל צורכו, ולנתק לו את הרגשת החוץ, ולהכניס אותו לחלום, וכך הוא יחיה ולעולם לא יבדיל שהוא בחלום.

לכן כשהבורא מחזיר אותנו ל"ציון", כלומר על ידי "יציאות", מגיעים לארץ ישראל, לתכונות הבינה, אז נקרא שמתעוררים מהחלום, ואומרים "היינו כחולמים".[13] לכן המציאות הזאת נקראת מדומה. אבל אין אפשרות להסביר לאנשים, שכולנו חיים סגורים בתוך עצמנו, בתוך הרצון לקבל שלנו. כמו שגוף ישן וסגור בתוך עצמו, ולא מגיב, הוא לא פועל ולא מקבל דבר מבחוץ. הוא מנותק מהמציאות החיצונית כמו בחלום.

ולהתקשר למציאות החיצונית אפשר רק על ידי רצון להשפיע. צריך להיות בעל מנת להשפיע, להרגיש חיצוניות, להתקשר אל הבורא. ואז, כמו שחולמים ומתעוררים, ויש קליטה והוצאה כלפי חוץ, היינו, מוציאים משהו כלפי חוץ, וקולטים מבחוץ, כך יהיה אצלנו, בתנאי שנקבל יכולת להתייחס כלפי חוץ, בכוונה על מנת להשפיע.

ולכן כלפי כל הדרגות האחרות שברוחניות, ההגדרה האמיתית, המדויקת, של המציאות שמקבלים בהרגשה בעל מנת לקבל, בכוונה על מנת לקבל לתוכנו, במה שיש לנו במדרגתנו הקטנה, היא חלום.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

מה שעלינו לגלות הוא "רצונו להטיב לנבראיו".[14] אבל האדם לא יכול לגלות את "רצונו להטיב לנבראיו" על עצמו. הוא מגלה את רצונו של מישהו כלפיו, בכלים שלו עצמו, אבל הוא לא מגלה עד כמה אותו מישהו מתייחס אליו. הוא רק מגלה את התגובה של עצמו, מה יש לו מכך שהוא מקבל ממישהו. העיקרון הזה נובע ממהות הכלי, שאינו מרגיש מה שממלא אותו. היינו, האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו, אלא הוא מרגיש את התפעלותו ממה שמגיע אליו מהבורא.

ובצורה כזאת אין אנו מסוגלים להשיג את "רצונו להטיב לנבראיו". לכן נאמר, שהבורא מביא מתנה לנברא, והנברא מגיב על המתנה, שנראית לו טובה או נעימה, אבל מהתגובה הזאת הנברא לא יכול לגלות מהו יחס הבורא אליו. הוא יכול רק לומר שהבורא מביא לו טוב, אבל לא להרגיש את "רצונו להטיב לנבראיו", איך הבורא מצדו רוצה להטיב לנבראיו.

כדי לגלות "רצונו להטיב לנבראיו" על הנברא להידמות לבורא באותה פעולה. בדומה לילד, שאינו מבין עד כמה אמו אוהבת אותו, ולא יודע מה יחסהּ האמיתי אליו, אלא חושב שהיא מתאכזרת אליו, כשהיא מחייבת אותו להיות ילד טוב או להכין שיעורים. עד שהוא גדל, ומתוך מה שהוא רואה על עצמו, הוא מבין שהיו אלה סימנים של אהבה. זאת אומרת, צריכים להיות דומים להמשפיע כדי להבין אותו, כדי לגלות רצונו, איך הוא מתייחס לנבראים.

איך ניתן לעשות זאת? כדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך".[15] אם האדם מתייחס לאחרים, כמו שהבורא מתייחס אליהם, הוא מגיע בכך להשתוות הצורה לבורא, ומתחיל להבין אותו, להרגיש אותו, את תכונותיו, ולפי זה להידבק אליו. ואין שום אמצעי אחר או שיטה אחרת, שיכולים להפוך את האדם דומה לבורא, לעזור לו להגיע ל"רצונו להטיב לנבראיו", למחשבת הבריאה.

לכן הבורא שברא את הנשמה, כדי לתת לה אפשרות להרגיש לא רק את המתנה שהוא מוסר לה, אלא את היחס שלו לנברא, היה חייב לחלק את הנברא בצורה מלאכותית לחלקים רבים מאוד. וכמו שלבורא יש נברא, כך לנברא יש את יתר הנבראים, שאליהם הוא יכול להתייחס או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. ואם הוא מתחיל להתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לגלות כלפיהם את אותו היחס כמו של הבורא כלפיהם, וכך מגיע להשתוות הצורה לבורא. כלומר, אם לא היו בעולם נשמות רבות נוספות, לאדם אף פעם לא היתה אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיע לדרגתו.

ולכן הדרך של האדם מתחלקת לכמה שלבים:

"עולם העשיה" נקרא, שבתחילה מרגישים את המתנה.

"עולם היצירה" נקרא ריבוי המתנות.

"עולם הבריאה" נקרא, שמתחילים לגלות את האהבה מעל ריבוי המתנות.

"עולם האצילות" נקרא, שמנתקים את האהבה מן המתנות, כאילו המתנות לא היו מעולם ואין צורך בהן. אלא דבוקים רק באהבה, בהשתוות הצורה, ביחס בין האדם לבורא.

והשלבים האלה נקראים גילוי האור מתוך הכלי. ובהם יש חומר וצורה מלובשת בחומר, ולאחריהם צורה מופשטת ומהות.

אהבה בלי מתנות נקראת דבקות ליחס הדדי, שנולד לפי המתנות, מהרגשת המתנות. מתוך המתנות האדם רואה את יחסו של מישהו כלפיו ושם לבו אליו. הוא מתחיל לגלות שהיחס של נותן המתנה כלפיו הוא אהבה, שהמתנות הן רק אמצעי שאין לו שום חשיבות, ועד כמה היחס של הנותן הוא החשוב בעיניו. המתנות יכולות להיות גדולות כגודל הכלי כולו, שמביאות תענוג על כל הכלי, אבל לא איכפת לאדם מהתענוג שממלא אותו, אלא איכפת לו מהיחס של נותן המתנה כלפיו.

כלומר, בנתינת מתנה ולו הקטנה ביותר, לאחר "התודה" וההרגשה הנעימה, מתחיל העניין של כמה היא עולה, וכמה נותן המתנה שווה בעיניי. אם האדם הזה אף פעם לא שם ליבו אלי, ופתאום נותן לי מתנה, אני מרגיש משהו חדש. לפי המתנה אני מתחיל לגלות, שנותן המתנה אוהב אותי ואני מתחיל לחשוב חוץ מאשר על המתנה עצמה, גם על זה שהביא לי את המתנה.

למתנה יש ערך מסוים בעיני האדם, אבל ערכו של נותן המתנה יכול לעלות בעיניו הרבה יותר, לכן גם המתנה נעשית חשובה. ואם נותן המתנה מרבה את המתנות, הוא מגלה דרכן יחס שמקבל המתנה רואה בכל פעם, יחד עם המתנות. ואז מתחיל העניין מה יותר חשוב: היחס של נותן המתנות או המתנות שהוא מביא. אם הוא מביא מתנות יקרות, קשה להתייחס אליו, כי המתנות מסתירות אותו כביכול. האדם מצפה להן ולא לנותן המתנות.

אבל אם האדם מסוגל לחשוב על המטרה, שהרצוי הוא לא המתנות, אלא היחס של נותן המתנות כלפיו, ואותו הוא רוצה לגלות, והוא החשוב. אז האדם עובד על גדלותו של הנותן בעיניו מבלי להתחשב איזו מתנה הוא מביא, אלא העיקר היא תשומת הלב, אפילו אם המתנה היא הקטנה ביותר. המקבל כלל לא שם לב למהות שלה או למשקל שלה, אלא כל רצונו הוא לגלות פעם אחר פעם את היחס של נותן המתנה כלפיו. עד כדי כך, שאפילו מתנות גדולות לא חשובות בעיניו, חשוב לו רק היחס כלפיו.

הנותן יכול לתת לו מילוי אינסופי בתוך הכלי, והאדם כביכול לא מרגיש את המילוי, אלא מגלה בו את האהבה של הנותן, ולא את המתנות, למרות שהן ממלאות את כל הרצון הטבעי שלו. ולחילופין, הוא יכול להביא לו מתנה שכלל לא ממלאה את הכלי האינסופי, ואין שם לא אור, לא מתנה, ולא מילוי. אבל ההתייחסות של נותן המתנה אליו, אפילו שלא מביא דבר, אלא אומר שאינו מביא יותר, היחס הזה הוא שממלא את האדם.

ויוצא שהאדם הגיע לתיקון, הנקרא "חפץ חסד".[16] כשכל המתנות מאפס ועד אין סוף, שאותן האדם צריך ורוצה וחייב לקבל לפי הטבע, ומרגיש חיסרון אליהן, הן כבר אינן חשובות בעיניו, אלא הוא רוצה לגלות רק את היחס של הנותן. הוא מגלה אותו לפי השתוות הצורה, לפי הכוונה על מנת להשפיע שרוכש. והמצב הזה נקרא שהאהבה מתעלה מעל המתנות, וקיימת בפני עצמה. ואז הכלי נעשה עצמאי מן האור, ולא "שפוט". והמתנות יכולות לבוא או לא.

האדם יכול להבין את יחס הבורא כלפיו רק מתוך השתוות הצורה לבורא. בדומה לילד שלא יכול להבין את היחס של אמו כלפיו, אלא עליו להידמות אליה ואז הוא מבין מה היא מרגישה כלפיו. לכן, כדי לתת לבורא את אותו יחס, הנברא חייב להיות כמו הבורא.

איך הוא יכול להיות כמו הבורא? בשביל זה ישנם עוד נבראים חוץ ממנו. אותו מספר נבראים שיש לבורא, יש גם לאדם, והוא יכול להתייחס אליהם כמו לבורא. במידה והאדם מתייחס אליהם כמו לבורא, הוא נעשה דומה לבורא. לכן היחס הזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".[17]

העבודה עם יתר הנבראים היא האמצעי. אדם שרוצה לגלות את יחס הבורא כלפיו, צריך להגיע לאותו יחס אליהם כמו יחסו של הבורא אליו. ולגלות את היחס של הבורא כלפיו, זו המטרה שאליה האדם צריך להגיע. זו הסיבה והמטרה של הבריאה. אבל את השיטה ואת היישום שלה, איך להגיע לאותו מצב, לאותו יחס לנבראים כמו הבורא, אותם צריך ללמוד.

ניתן להשיג את האור, כלומר, את ההתפעלות מן האור אפשר להשיג. התפעלות מן האור נקראת כלי. ואין כלי שקיים בפני עצמו. הכלי הוא מה שמתהווה בתוך האור, או יותר נכון, הכלי הוא ההתפעלות מן האור. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר. הרצון הוא החומר, ואיך שהוא מתפעל זו הצורה שלו.

אולם קיים הבדל בין המתנה לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. למה? כי צורה נקראת התפעלות הכלי מהמתנה. וצורה ללא חומר היא התוצאה. האהבה היא תוצאה מתוך שמוסרים מתנות אחד לשני. לכן האהבה נקראת צורה ללא חומר, כי נמצאת מרחפת כבר בקומה עליונה יותר, ביחס בין האדם לבורא מעל המתנות. כלומר, אם ננתק את האהבה, האור, מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה, באהבה, ביחס בין האדם לבורא המרחף מעל המתנות, מעל הרצון לקבל של האדם ומעל הרצון להשפיע של הבורא, העיסוק הזה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור. זאת אומרת, אם משיגים את היחס בין בורא לנברא, שאינו תלוי בטבע הנברא, אז משיגים את מהות היחס, והיא נקראת מהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

יש בורא ונברא. והנברא יכול להרגיש את יחס הבורא אליו לפי השתוות הצורה עימו. לכן הוא מחויב לתקן את הרצון לקבל שלו, שיהיה בעל מנת להשפיע. ולאחר שהוא מתקן אותו ולא נמצא יותר בעל מנת לקבל, הוא מתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו, ומתחיל להתרומם מעל המתנות להרגשת היחס הזה.

וקביעת היחס בין הבורא לנברא, הוא המישור שבו בורא ונברא צריכים לחיות, להרגיש את המציאות ולהרגיש את החיים. ולא בתוך מילוי הכלי, שעוד צריך לעבור צמצום, ולאחר מכן תיקון הכוונה לעל מנת להשפיע, אלא מעל מילוי הכלי, שתהיה לנו כוונה, שהחיים יהיו כבר בתוך הכוונה דלהשפיע.

ולמה צריך להיות כך? מפני שברצון לקבל עצמו אי אפשר לקבל סיפוק. אם הרצון לקבל מקבל מהבורא מתנה שממלאה אותו, באותו רגע נמחקת המתנה. כי ככל שבא מילוי לרצון לקבל, וממלא את הרצון, הרצון נעלם, ושוב הכלי מרגיש את עצמו ריק, ועוד כפול מקודם. משום שהמילוי שבא, מזמין חיסרון נוסף בתוך הכלי, ואז מי שיש לו מאה, רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות. וכך "האדם מת וחצי תאוותו בידו".[18] כלומר, נשאר תמיד כלי ריק כפול מקודם, ואף פעם לא מגיע למילוי. ואם היה מגיע למילוי, המילוי היה מוגבל. האור היה בא וממלא את הכלי, ולא היתה לנברא שום אפשרות להתקדם.

לא כל שכן, אם המילוי תלוי בגודל המשפיע, בגודל הממלא, בגודל בעל הבית, הבורא, שהוא אינסופי כלפי הכלי. כי אז ישנה אפשרות תמידית להעלות את גודלו ואת חשיבותו בעיני הנברא, ולהתמלא בצורה אינסופית. וכך ללכת מחיל אל חיל, בעוד ועוד התפעלות והתמלאות מהיחס ביניהם, מהאהבה, מיחס הבורא שמגיע לנברא, ונעשה למילוי של הנברא. וככל שהבורא עולה בעיני הנברא, הנברא מקבל יותר ויותר מילוי.

התהליך הזה הוא אינסופי ומתפתח אל על, ללא שום הגבלה. לכן בהתפתחותו, האדם צריך להתנתק מהחומר שלו, מהרגשת המתנות, היינו, לעשות צמצום ולהפסיק לקבל בכוונה על מנת לקבל, ולרכוש כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. זאת אומרת, לרכוש את יחס האהבה של הבורא כלפיו ללא שום קשר למתנות.

ואז הבורא מתחיל להפציר באדם לקבל את מתנותיו, והוא מגלה לו אותן מאפס ועד למילוי המלא בכל ד' הבחינות של הכלי. והכלי לעומת זאת, עושה צמצום ולא רוצה במילוי, אלא רוצה בדבקות, זאת אומרת, בגילוי האהבה, בגילוי היחס של הבורא אליו, במקום במתנות. וזה נקרא שמגדל גלגלתא ועיניים. ולאחר שהגלגלתא ועיניים גדלו, הכלי שרכש תכונות של הבורא, ומעדיף את האהבה במקום כל המתנות, יכול כבר בעצמו להשפיע בפועל את האהבה שרכש. כלומר, לעבוד כבר עם האח"פ שלו כלפי כל יתר הנבראים. ועל ידי זה לתקן את כל הכלים האלה בכך שמגלה את יחס הבורא לכולם.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את ד' הדרגות שהאדם עובר, בד' העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. שבהתקדמותו לגמר התיקון, האדם צריך לרכוש את כל הכלים של כל הנשמות ולגלות את יחס הבורא אליהם, איך היה היחס שלו כלפיהם בכל הזמנים, ומה יהיה להם בגמר התיקון.[19]

כלומר, בתחילה האדם מגלה את המתנות שהבורא נותן לו. לאחר מכן הוא מתעלה מעל המתנות, ונדבק באהבת הבורא אליו, וזאת מבלי להתחשב במתנה. ומתוך שקונה גלגלתא ועיניים, הוא רוכש יחס לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ומתחיל לגלות שיחס הבורא אליהם הוא מתנות.

ועל זה כתוב "מצטער בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור".[20] זאת אומרת, מקבל את מתנותיו של כל העולם וגם עליהן עושה צמצום, ולא רוצה אותן, אלא לגלות את האהבה שנמצאת מעליהן, של הבורא לכל הנבראים. לא לעצמו, אלא לכל הנבראים. ומתעלה לדרגה שבה כלל לא חשובות כל המתנות, כל האור שבא וממלא את הכלי, אלא היחס בין הכלי לאור, בין הנברא לבורא.

אלה ארבע הדרגות שהנברא עובר כדי להגיע לגמר התיקון. וגילוי הצורה, כלומר, חומר וצורה מלובשת בחומר, הוא העיסוק שבו עלינו להתרכז. ולכן סביבה שמעלה את גדלות הבורא, שעוזרת לאדם להתייחס לאהבה ולא למתנה, אותה סביבה סביב האדם שהיא כל יתר הנשמות, כל העולם שלרשותו, היא הדבר החשוב ביותר שיש לאדם. בלא עולם שיעזור לו, הוא לא מסוגל להעלות את גדלות הבורא, ולהיות דבוק באהבה ולא במתנה.

הכוונה היא, כאילו המתנה לא נמצאת, לעומת חשיבות האהבה. שאפילו אם מביאים לאדם מתנה ששווה פרוטה, כמו שכתוב בעניין חתן וכלה, שחתן צריך לתת לכלה משהו השווה פרוטה, והוא מספיק לה, כי כל יתר הכלי שלה יתמלא מהחשיבות של החתן.

והיחס הזה למתנות נקרא צמצום, כי למרות, שמבינים ומרגישים בכלים הטבעיים, שרוצים את המתנות, אבל "שונא מתנות יחיה"[21] - רוצים לחיות מעליהן, לחיות באהבה. המתנה נמצאת באדם, והוא אוהב אותה, אבל הוא אוהב אותה מפני שמקבל אותה מהאוהב. "שונא מתנות" נקרא ברוחניות, לא מי ששונא את המתנה, אלא מי ששונא להיות דבוק במתנה, מי שרוצה להיות דבוק באהבה הנמצאת מעל המתנה.

והצמצום הוא, שהיחס ל"הנותן" נעשה בלתי תלוי במתנה. המתנה היא סימן שמעליו צריך להתעלות. ואין לכך דוגמה בעולמנו. כי במעבר מהמתנה לגדלות הבורא נמצא עניין האמונה, מפני שלא רואים את הבורא. אם רואים את הבורא, הגילוי שלו הוא תוספת למתנה, כמו שבעולמנו מתרשמים מקבלת מתנה מאיש גדול. שאז שניהם, גם המתנה עצמה וגם אותו איש גדול הם מתנות, ושניהם ממלאים את האדם.

אבל במצבנו הכרח לעשות צמצום על המתנה עצמה, כדי לשים לב בצורה בלתי תלויה רק לאותו "איש גדול", לנותן המתנה. אחרת חשיבותו של הנותן מתחברת למתנה עצמה ונהנים מחשיבותו על מנת לקבל. ואם רוצים להשיג את היחס שלו לנבראים, חייבים לעשות צמצום על המתנה.

היחס הזה שבונים לא נקרא השגה. השגה נקרא מה שהאדם משיג בבורא על ידי השתוות הצורה עימו. שבכך האדם לא משיג אותו או בו, אלא את התיקונים בתוך עצמו שבעזרתם הוא נעשה דומה לבורא. על ידי רכישת כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, האדם משיג צורה שאינה מלובשת בחומר.

רב"ש מתאר זאת בצורה אחרת: אדם שאוהב אותך וחייב לך אלף דולר, בא ומביא תמורת חובו מעטפה שעליה רשום "אלף דולר". אתה פותח את המעטפה ומגלה בתוכה דולר אחד. האם האוהב נתן לך אלף דולר או דולר אחד? אם האדם רואה דולר אחד, נקרא שהוא דבוק במתנה ולא בנותן. והאמת הזאת שהוא רואה, היא דוגמה לכך שאין לנו שום מושג מה הם כלים דהשפעה.[22]

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

אין עולמות, אלא מה שמורגש הוא הכלי שמרגיש את מצבו הפנימי. ובהתאם ליכולת שלו להשפיע על התפעלותו הוא קובע את עולמו. הרב"ש תיאר זאת בסיפור על עגלון, שהיה לו סוס נאה, עגלה יפה, בית טוב, אישה וילדים. לא חסר לו דבר, והיה מרוצה מאוד מהחיים. פתאום מתו האישה והילדים, נשרף הבית ומת הסוס.

מרוב צער, נפטר גם העגלון, והגיע לעולם הבא. ובעולם הבא רוצים לפצות אותו על כל הצרות ומחליטים לתת לו מתנה. ומה המתנה שנותנים לו? מה שהיה לו - בית טוב, אישה וילדים, סוס נאה ועגלה יפה. והוא מרגיש עצמו יושב בעגלה, ומוליך את הסוס ונהנה מהחיים.[23] כלומר, הוא מקבל הרגשה של עולם הבא בדיוק כחייו במציאות העולם הזה. ומה ההבדל בין הרגשתו ובין המציאות? אין שום הבדל.

וכך גם אנו במציאותנו, אומר הכתוב, "היינו כחולמים". שאם מביטים על העולם הזה, על מצבנו הנוכחי, מגלים שכולו רק התפעלות, כמו חלום, ואין בו שום ממשות. ומה רוצים לרמוז בכך חכמי הקבלה? שאין לא אמת, לא שקר, לא חלום, ולא מצב מסוים. אלא כל המצבים האלה של עֵרוּת או חלום, אמת או שקר, הם כולם התפעלויות של הכלי ממה שעובר בתוכו. ולכן רק כלפי התכונות הפנימיות צריך למדוד, ולדון, ולהרגיש את המציאות.

וההתפעלות של הכלי מתחלקת לשני חלקים. התפעלות שתלויה במה שממלא את הכלי, הנקראת עולם העשיה ועולם היצירה. והתפעלות שתלויה במי שממלא את הכלי, ונקראת עולם הבריאה ועולם האצילות. ועל העולם שלנו כלל לא מדברים בחוכמת הקבלה. אלא מתחילים מהפעם הראשונה שהאדם מרגיש שקיבל מתנה, והיא נקראת הגילוי הראשון של הבורא כלפי האדם.

ואת המתנה מקבלים יחד עם חשיבות הבורא שהאדם מצייר לעצמו, ורק ביחס אליו. כי מתנה ללא יחס לבעל הבית, ל"הנותן", נקרא עולם הזה, ומתנה שמתייחסים ל"הנותן" נקרא עולם הבא. כל העולמות, גם הרוחניים וגם העולם הגשמי, הם כולם התפעלות הכלי ולא יותר. והעולם הרוחני מתחיל באדם, מכלי שמתחיל להתפעל מהנותן, זאת אומרת, מגדלות הנותן.

אבל הבעיה היא, שאם הנותן הוא גדול, ומקבלים ממנו מתנה, אז מפחדים ממנו ועושים חשבונות אחרים חוץ מאהבה. ואהבה היא הרגשה שאינה תלויה בדבר. שיכולה להתקיים רק בתנאי שהאנשים, או בורא ונברא, לא תלויים אחד בשני. אם הם תלויים זה בזה, אין זו אהבה, כי אם תלות.

ואם כך, עליהם להיות לפחות בדרגה שווה. קטן לא יכול לאהוב את הגדול. הוא יכול רק לפחד ממנו, לכבד אותו, אבל לא לאהוב אותו. וגדול לא יכול לאהוב את הקטן, אלא בתנאי שיש בגדול חסרונות של הקטן. שהגדול גם בדרגתו מתייחס אל הקטן, מתוך שהחסרונות של הקטן נמצאים בו.

לכן המתנה שמתגלה בעולם העשיה, כשהבורא הוא גדול, לא נותנת לאדם, לנברא, אפשרות להרגיש את האהבה. אלא צריך תחילה להוריד את הבורא כלפי המתנה, מהדרגה הגדולה של גדלותו, לאותה רמה של האדם. אבל איך אפשר, הרי אם הבורא יורד לדרגתו של האדם, האדם כבר לא מתפעל ממנו, אין לו שום יחס ויכולת להשפיע. האדם חייב להרגיש את הבורא כגדול, כיותר גדול מהכלים שלו, כדי לרצות להשפיע לו. וככל שהוא יותר גדול, לרצות להשפיע לו יותר. ואם הבורא שווה לו, אין לאדם שום רצון להשפיע לו.

כלומר, האדם צריך להתייחס לבורא בשלושה ממדים שונים בו - זמנית: גדול, שווה ופחוּת. כלפי תיקון הכלים, הוא חייב שהבורא יהיה גדול. כלפי האהבה, כדי לאהוב אותו, הוא צריך שהבורא יהיה שווה לו. וכלפי ההשפעה לו, הוא צריך שהבורא יהיה פחות ממנו, תלוי בו. אבל איך אפשר לתאר את היחסים עם הבורא בשלושה מצבים שונים, שהאחד לא מבטל את השני?

ולכן בא אותו פטנט מיוחד הנקרא "מרבה מתנות".[24] שהבורא נשאר גדול, אבל כל הזמן נותן מתנות בלי סוף. ולנברא שמקבל מתנות רבות, יורדת בכך חשיבות הנותן. זאת אומרת, הנותן חשוב בעיניו, אבל מפני שהוא מתייחס אליו כל כך טוב, וכל הזמן מסתכל עליו, אז האדם מתחיל להרגיש אותו כשווה לו, ואפילו כתלוי בו. כך הרצון לקבל מפרש את ריבוי המתנות. שאם הבורא נותן לו, סימן שהוא שווה משהו, סימן שהבורא תלוי בו.

ואם הרצון לקבל מרגיש בריבוי המתנות, והאדם בכל זאת שומר על גדלות הנותן, ריבוי המתנות עוזר לו לפתח אהבה להנותן, כי הוא מרגיש שהבורא תלוי בו, שווה לו. וההרגשה הזאת, היא נקראת להיות במדרגות עולם היצירה. שעדיין קיימת תלות בין המתנות לבין החשיבות והרגשת האהבה של צד אחד כלפי הצד השני, באותה מערכת יחסים מאוד מסובכת. אבל כבר יש אפשרות לבנות את האהבה לגדול, מפני שגדול המרבה מתנות נעשה קרוב.

וכך בעולם היצירה מתחיל יחס אחר. כלומר, עולם הוא מה שהנברא מרגיש מתוך עצמו, כיחסו למאציל, לבורא. וכאשר הוא מתחיל להרגיש את היחס של אהבה הדדית מעל המתנות, ריבוי המתנות מפסיק להיות חשוב בעיניו. אלא האדם מתעלה מעל המתנות וחי בתוך מערכת היחסים ביניהם. ואז, במערכת הנקראת עולם הבריאה, המתנות הן בלתי פוסקות.

כלומר, כל המדרגות שבכל עולם ועולם הן רצון לקבל שעולה ומשתכלל ביכולת הזאת, משך עשרים וחמש מדרגות בכללות בכל עולם ועולם, עד שבעולם האצילות האהבה מתנתקת לחלוטין מהתלות בכלי. זאת אומרת, בעולם היצירה הנברא מסדר את היחס האישי שלו עם הבורא בעולם הבריאה הוא מתחיל לבדוק את היחסים של הבורא עם יתר הנבראים, רוכש את הכלים של כל הנשמות, וכלפיהם הוא מסדר את היחס הנכון בין המתנות לאהבה ובעולם האצילות הוא מתעלה לאהבה הנצחית.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

במאמר הזה בעל הסולם לא מעוניין לענות על שאלות, אלא להעמיד את השאלות ולהתחמק מתשובות, כדי להשאיר אותן לקורא. הוא רוצה להראות לקורא עד כמה האדם בחיי חיותו בעולם הזה נשאר ללא תשובה בנושאים האלה.

הנשמה היא הרצון לקבל שהוא חומר הבריאה. והרצון להשפיע, שאותו רוכש הרצון לקבל, היינו, הכוונה לעבוד, הרצון להיות דומה למאציל, המתהווה בתוך הרצון לקבל, עוד בבחינה ב', בסוף בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, גם הוא אינו נשמה, אלא תוספת בלבד לרצון לקבל. הרצון להשפיע, הוא שנותן לרצון לקבל את הרגשת המאציל, שממנה הרצון לקבל מתפתח כדי לממש את הרצון להשפיע, את הרגשת המאציל, לטובת עצמו. לנצל את הבורא, לרצות ממנו עוד יותר. ליהנות לא רק ממה שמקבל מהבורא, אלא ליהנות מהגודל של הבורא שממנו הוא מקבל מה שמקבל. כלומר, ליהנות מגודלו של הבורא, מהגדלות של המשרת אותו.

וכשמגיע בהתפתחותו לרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא מקבל כל מה שמגיע מהבורא, ורוצה לבלוע את גדלות הבורא לעצמו, שייתן לו, שישרת אותו, ונהנה מגדלות הנותן, הרצון לקבל מגיע לבחינה ד'. אז, בשיא גודלו האפשרי, כשבחינה ד' מחליטה שהיא רוצה להידמות למשפיע, הרצון לקבל שם לו למטרה להיות כבורא. כי אחרי שרכש הכרה בגדלות הבורא ובכל היכולת של הבורא לתת לו, הוא רוצה להפוך את כל מה שקיבל לעל מנת להשפיע, ובפעולתו להידמות לבורא.

ואם ברצון לקבל הגדול שרכש, הוא עושה פעולה על מנת להשפיע כמו הבורא, אז הפעולה עצמה, הטיב שלה, המילוי שמקבל, שהוא תענוג מהשתוות הצורה, מכך שמהנה לבורא - הפעולה עצמה והתענוג שממלא אותה - היא נקראת נשמה. ולכן היא נקראת "חלק אלוקי ממעל".[25] כלומר בחלק מישותו, האדם נעשה לגמרי דומה לבורא, דבוק בו, יש בו משהו בלתי נפרד מהבורא.

ובצורה הזאת האדם צריך לחזור ולעשות פעולות כמו הבורא, עד שהוא מממש את כל הרצון לקבל שלו, ומביא אותו לצורת ההשפעה. וכך יוצא, שהבורא בורא את החומר, ומתוך החומר הזה, האדם עושה דמות אלוקית.

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בו בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכול בנוי מכוחות. אין יותר מכוח. גם אנחנו, ההשפעה עלינו, התגובה שלנו, כל המעשים, המחשבות וההחלטות. כל מה שאפשר לתאר מחוץ לבורא, שעליו לא מדברים, כי בו אין השגה, כל הבריאה מחוץ לבורא, היא כוחות. וההבדל בין הכוחות האלה הוא במידה שבה הם מתגלים או לא מתגלים לנו.

ובעל הסולם נותן כאן דוגמה, שיש כוחות שמוחשיים ומגולים אפילו לחושינו, בהתאם לתנאים טכניים של חום, קור, ולחץ, שלומדים עליהם בפיזיקה בחוק גיי-ליסק[26]: הגזים הופכים לנוזלים או למוצקים בהתאם למידת הלחץ ולמידת הדחיסות שמפעילים עליהם.

הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה עד כמה התנאים האלה נעים ומשתנים כלפינו. אבל רק כלפינו, כלפי חושינו. אם היו לאדם חושים אחרים, הוא היה תופס את הצורות האלה לא כנוזל, גז או מוצק, אלא בצורה אחרת. כי ההתגלות שלהם כנוזל, כגז, כמוצק, הוא גילוי כלפינו בלבד, ובפני עצמם הם כוחות.

ואם תשתנה יכולת התפיסה של האדם, מה שנראה לו כמוצק, יתכן ויראה לו כנוזל או כגז. כי הכול תלוי ביכולת התפיסה ובטווח התפיסה של האדם. כלומר, הצורות שמתגלות, תלויות באדם. ומה שמתגלה הוא תמיד כוח, שאין לו צורה בפני עצמו. אלא הוא קיים בכוח, וצורתו מתגלה בהתאם לחושי האדם.

אותו דבר קורה בתפיסת הרוחניות. כרגע אין לנו עדיין יכולת לתפוס אותה, כפי שאנו מתקשים לתפוס צורות של גז או גלים. אותן צורות שהאדם לא יכול לתפוס באופן טבעי, אבל בעזרת מכשירים מתאימים הוא תופס ומגלה אותן. כמו למשל מהו אוויר. אנשים לא ידעו שיש משהו סביבם, עד שהתחילו לגלות פתאום את המרכיבים של האוויר. מתוך שגילו שיש בו חוסר או עודף, ותוספות למיניהן, כך החל האדם לחקור את החלל שסביבו.

וכך כלפי הרוחניות. אם היינו רוכשים בתוכנו תכונות נוספות, כלים נוספים, היינו מגלים את הרוחניות, כפי שאנו מגלים תופעות שונות בעולמנו. אין הבדל במהות של מה שמתגלה בחושינו הגשמיים, לבין המהות של מה שיתגלה בעתיד בחושינו הרוחניים, הכול רק כוחות. אלא ההבדל הוא במידת יכולתו של האדם לגלות אותם.

לכן לא מדובר בהתלבשות של רוחניות בגשמיות. אין התלבשות כזאת. אלא הכול תלוי במידת ההשגה, ביכולת של האדם להשיג את הכוחות האלה. במידה שבה האדם יצליח לבנות בתוכו צורות הדומות לאותן צורות, שבהן יכולים להתגלות הכוחות האלה, כך הוא יגלה אותם.

בעתיד נדע שמה שפועל עלינו אלה כוחות, ולא הצורות שנראות לנו. לא שבעתיד ישתנה מעשה בראשית. אלא רק כלפי האדם, שישתכלל, יקבל צורות חדשות, ויגיע ליותר הבנה של הכוח הפועל בו וסביבו. האדם יוכל להתקשר אל אותו כוח על ידי שינויים יותר מהותיים בתוכו, וכך להכיר את הכוחות האלה. לא את הכוחות עצמם, אלא לגלות את פעולתם בצורה שיותר קשורה אליו.

הרוחניות עצמה, הכוח עצמו, הוא הבורא, שממלא את הכול ו"אין עוד מלבדו".[27] והאדם רק מגלה מכל צורות ההשפעה של הבורא, את מה שהוא מסוגל לגלות, לפי הצורות שהאדם מייצר על הכוח שלו. הכוח של האדם הוא הרצון לקבל, כוח הרצון, שבצורתו הטבעית הוא מוגדר כחומר הבריאה.

למה הוא נקרא חומר הבריאה? כי בצורתו הטבעית, הרצון לקבל לא יכול לתפוס את הכוחות עצמם ולהתקשר אליהם כמו שהם מתקשרים ביניהם, אלא אם כן עושים עליו צורה מיוחדת של כוונה. ואז הכוונה הזאת יכולה להיות בקשר ובפעולה הדדית עם הכוחות, עם השפעת הבורא.

מה שגורם לחומר לבוא במגע עם כוח אחד ואחר כך עם כוח שני ולבוא לשילוב ביניהם, הוא השינוי בחומר עצמו. החומר צריך להיות בהשתוות הצורה לאותם הכוחות. כמו שהפיזיקאים מגיעים היום להבנה, שאין סביבנו שום דבר אחר חוץ מגלים. שכל המציאות היא גלים. והחיבור בין הגלים, ההשפעה ההדדית, היחס והפעולות ההדדיות בין הגלים, מולידים תופעות אחרות.

האם אפשר להרגיש כוח ללא פעולתו בחומר?

כוח ללא פעולה בחומר, נקרא אור ללא כלי, בלתי מושג. אבל אותו חומר, אותו רצון לקבל, הוא גם כוח, כוח הרצון. והצורות של הרצון לקבל, שבהן הוא יוכל להידמות לאור, אותן האדם צריך כדי לגלות את כוח האור. ואז כוח החומר יהיה דומה לכוח האור. במה? בצורות הדומות שלהם. כי בכוחות הם לא יכולים להיות דומים.

את הכוחות עצמם האדם לא יכול לתפוס, אלא רק את פעולתם בבניית הצורות באדם, שדומות להופעת הכוחות. אי אפשר לדבר על מהם הכוחות בפני עצמם ואיך הם מתקשרים ופועלים. מהו הדבר עצמו, האדם לעולם לא יוכל לומר, אלא רק לומר באיזו צורה הוא בוחן אותו, בודק אותו, מרגיש ולומד אותו. הוא בונה עליו מדע. כל המדעים הם ביחס למי שאנחנו. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו, נוכל לבנות מדע אחר, להרגיש פרטים שונים לגמרי של המציאות, גם בתכונות של אותם החומרים, גם באופי שלהם וגם בהתקשרות ביניהם.

כל מה שמקובל עלינו היום כמדע, כעובדה, הוא מה שמתגלה בחושינו. אותו אנו רושמים ומסדרים, וממנו מקבלים את מושג המדע. האדם לא חוקר כוחות, הוא חוקר איך הם מתגלים כלפיו. כפי שאומר בעל הסולם, ששולחן נראה שולחן כלפינו, אבל כלפי מלאך, שולחן או כיסאות מתגלים בצורה לגמרי אחרת, בצורה של כוחות. וכך כל היקום, כלפי יצור אחר הוא מתגלה לגמרי אחרת. ולכן המדע שלו יהיה אחר. את הפיזיקה והכימיה הוא יתאר בצורה לגמרי שונה. לפי התוצאות שיקבל בכלים שלו.[28]

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

גם מקובל גדול בעל יכולת ביטוי מדהימה, בשלל צורות ואופנים, כמו בעל הסולם, אי אפשר לו להסביר בצורה ברורה למי שנמצא מצידה האחד של הבריאה, מה קורה מצידה השני, האמיתי, הנצחי, השלם. ואומרים אמנם שיש ואין קשר בין רוחניות וגשמיות, שהאחד מתלבש ולא מתלבש בשני, שהאחד נעתק ולא נעתק מהשני, שיש כביכול חוטים המקשרים בין ענף לשורש. בכל זאת, את התמונה הרוחנית לא נוכל לתאר מהעולם הזה, אלא רק לשייך לה מילים.

וגם על הרצון לקבל לא נוכל ללמוד בפשטות. כי אפילו במסגרת העולם שלנו, כל החוכמות והמדעים על הרצון לקבל, דוגמת הפסיכולוגיה, רפואת הנפש, מדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה, וכן האתיקה, והתרבות, אינם שייכים למדע, אלא לחלק הפילוסופי שהאנושות פיתחה. וזה משום שאין לאדם מדידה, אין לו הבנה עמוקה, מדויקת, ונכונה, בכל מה ששייך לרצון. ומכל שכן לגבי הצורות שמקבל הרצון, שהן אלה שמציירות לו את תמונות העולם.

אותו הקושי חל גם בלימוד הרוחניות והגשמיות. כי אמנם שהעולם הזה הוא העתקה מהעולם העליון, וכל מה שיש בו עד לפרטי פרטים נעתק במדויק מהעולם העליון, כהטבעה. ולכל ענף בעולם הזה יש שורש למעלה, וכל ענף קשור ישירות עם שורשו. ולא יתכן בלבול בקשרים האלה, כך שענף אחד יהיה קשור לשורש לא שלו. אלא זה שווה לזה, בהעתקה. ומה שיש בפרטים של מעלה, יש גם בפרטים של מטה.

ועדיין, אם מדברים מבחינת הרצונות, לאדם בעולם הזה יש רק רצונות לתענוגים גופניים, ולכסף, לכבוד ולמושכלות. וגם אם ארבעת המושגים האלה, תענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, מתחלקים לאלפי פרטים ולחיבורים שביניהם, בכל זאת אלה הם הרצונות של האדם וכמובן שהם בכוונה ליהנות לעצמו בכל הצורות האלה שיש על הרצון לקבל.

והרצון לקבל הרוחני, הוא רצון כלפי הבורא, שהאדם מתחיל לפתח יחס אל הבורא. וביחס אליו, יש כוונה על מנת לקבל, שיכולה להיות גדולה מאוד, הנקראת "קליפה". ויש כוונה על מנת להשפיע, יחס לטובת הבורא, להנאתו, ונקראת "קדושה". אבל אז, מדובר ברצון אחר לגמרי, רצון אליו, היינו למושא אחר, מושג אחר.

והיכן ישנה העתקה בעולם הזה, מהכוונה למען הבורא? ביחס של האדם כלפי עצמו, כשהוא מקבל רק את הנחוץ לו לקיומו. וביחס שלו כלפי כסף, כבוד, מושכלות, היינו בכל הרצונות שהוא מקבל מבחוץ, מהחברה, כשהוא משרת בהם לחברה ומעניק לה, לטובתה. ואם נוכל לתאר את שני היחסים האלה, אז נראה מתוכם את ההקבלה בין הֶעְתֵק שבעולם הזה, לבין העולם הרוחני.

מהן קליפות?

קליפות הם רצונות האדם כלפי הבורא, שכוונתם לנצל את הבורא לטובת עצמו. ברוחניות, כנגד כל רצון ורצון, יש אפשרות לבצע אותו או בעל מנת להשפיע, או בעל מנת לקבל. בעל מנת לקבל, נקרא קליפה. ובעל מנת להשפיע, נקרא קדושה.

ולמה כנגד כל רצון ורצון? כי ברוחניות רצון נקרא, רצון שהבורא מצטייר לפני האדם, ולא רצון מנותק מהבורא. רוחניות נקראת גילוי ייחודיות, גילוי הכוח האחד, ההשגחה, ההנהגה האחת, הפועלת כ"אחד, יחיד ומיוחד"[29] במציאות הרצון לקבל. והאדם מגיע לגילוי הזה בתנאי שהוא מייחס את מה שמתרחש בחומר שלו, לבורא, בעל מנת להשפיע.

וכשהוא עושה ההפך, על מנת לקבל, הוא לא מגלה "אחד, יחיד ומיוחד", אלא מגלה את עצמו, ועוד כוחות למיניהם בעולם, שבעצם אינם בעולם, אלא האדם תולה אותם בכל מיני עצמים בעולם הזה, ומתוך כך הוא מפנה אותם אל עצמו. והכוחות האלה נקראים אז קליפות, אבל הם בתוך הרצון לקבל, ולא מחוצה לאדם, כי אין מחוצה לאדם דבר. אלא מתוך שיש שפת הענפים, האדם לוקח את הצורות החיוביות והשליליות מחוצה לו, ומצייר מהן את התמונה הרוחנית.

ברוחניות הכול מתרחש בתוך הרצון. אין דבר מלבד הרצון, והבורא לפניו, והיחס שביניהם על ידי המסך. אבל בצורה הגשמית, התמונה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, לאדם ועולמו. כמו שמסביר בעל הסולם, המציאות מתחלקת בהרגשת האדם, מתוך שהרצון שלו מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל", או "גוף, בית, חצר, שדה, מדבר", וכן הלאה. שזאת התפעלות בתוך הרצון, אבל לאדם נראה שההתפעלות מחולקת לפנימית, ל"אני ומה שבתוכי", ול"מחוצה לי". וכך הוא מפענח את התפעלות הרצון, בתמונה המורכבת מ"אני ופנימי" ומ"מחוצה לי", לכל מיני דרגות, רמות, מרחקים, כביכול.[30]

כי אם מביעים במילים מהעולם שלנו, רצונות פנימיים וחיצוניים, שפנימי נקרא קדושה, וחיצוני נקרא קליפה, אז מתקבלת תמונה חיצונית, כביכול, סביב הנשמה, מכל מיני תמונות בדויות, בהם גדושה ספרות הקודש. ויוצא, שמתחילים לדבר על אוֹפָנים, מלאכים, שדים ורוחות למיניהם, שכביכול פועלים ופועלות במציאות הרוחנית. ואלה בעצם רצונות האדם עצמו, שהם בכוונה נכונה, כלפי הבורא, או לא.

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת חומר בלבד, הם בדויים לחלוטין - השמות נלקחים מאוצר המילים שבעולם הזה, והם אמיתיים. אבל במה הם בדויים? שאי אפשר לראות מבעד לַשם את צורת הרצון הרוחני, שהשם מבטא. משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. מפני שחמשת החושים מציירים לאדם את תמונות התפעלותם בדרגתם, ולא ברוחניות.

לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. השמות תלויים בהתפעלות האדם, היינו בחושים, שמתוך התפעלותם קובעים את צורת ההתפעלות: זה נקרא שולחן, זה נקרא כסא, זה נקרא אדם, זה "יפה", זה "רע", ועוד. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה. וגם לא יהיה נכון מצד האדם להגדיר את הכוחות ואת הרוחניות מתוך שלילת ההכרה שלו. כי השלילה היא חלק מההכרה, מההשגה המתארת מה שאין בו. ולכן גם אי אפשר לומר משהו על הכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת - יגיע שלב, שהמדע עצמו יתקרב לגבול עם הרוחניות, עד כדי כך שיתחיל לצייר לאדם תמונות מאוד קרובות כביכול. ומִתוכַן האדם לא יוכל להשיג רוחניות מגשמיות, אבל יוכל להתחיל להבין מתוך המדע עצמו, מה עליו לעשות כדי לעבור את המחסום. עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית. כלומר, עם מה שמרגישים. כך, עד שעוברים לצד השני, וגם שם מקבלים את הצורה הנכונה, ויכולים אז להשוות את מה שמרגישים כאן, עם מה שמרגישים מעבר למחסום.

במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכול תלוי באדם, והכול בקשר לאדם, וביחס לאדם, ובהתאם לדרגתו. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

קודם האדם צריך לחקור את עצמו. לאחר מכן, איך הצורות שהוא מרגיש, מצטיירות בו. ומתוך הצורות האלה להתחיל להבין את הכוחות המציירים לו את התמונה. כך הוא תהליך ההשגה, שהאדם מבקר ולומד את עצמו. ולומד את החומר של עצמו, רואה איך הוא מתפעל, למה, ועל ידי מה. ואז מתחיל להיות מנהיג לעצמו, לצורות אותן הוא יכול לעשות בתוכו מהחומר.

ולפי הצורות שהוא עושה מהחומר, עם הכוונות בעל מנת להשפיע, הוא מנהיג את החומר, מחזיק אותו, ועושה מהחומר צורה זו או אחרת, ורואה איזו התפעלות יש לו בהתאם. כלומר איזו צורה מתלבשת בחומר. ומתחיל אז לראות את אותן הצורות, שמתוכן מכיר את הבורא, הכוח הפועל עליו מבחוץ. שמהצורה הוא יכול להכיר כבר את מה שכביכול נמצא מחוצה לצורה. וכך מגיע להכרת הבורא, הנקראת "ממעשיך היכרנוך".[31] מתוך הצורות המתלבשות באדם, הוא יכול להשכיל מהו הכוח הפועל עליו, הנקרא בורא.

כלומר, תחילה באה לאדם דוגמה איך להתייחס לבורא, וזאת הדמות שעליו ליצור כלפי הבורא. כמו שבעולמנו, הגדול מראה לקטן מה לעשות. ולאחר מכן האדם, מתוך הרצון שלו, ביגיעה, בבקשה לקבל כוחות וללמוד, בונה יחס לעליון, בונה את דמות היחס. וכאשר הדמות שבנה דומה באיזו מידה, בכמה שיכול, למה שהציג לו העליון, אז הדמות שלו משתווה עם הדוגמה של העליון.

לאדם ניתנת האפשרות לקבוע את גודל הרצון, ואת צורת הרצון, שהוא מפעיל כלפי הבורא מרצונו, מהחומר שלו. ובהם הוא כביכול בונה את דמות הבורא. ואם הדמות הזאת מתאימה לאותה דמות שבה הבורא רוצה להתייצב מול האדם, אז הדמויות האלה נפגשות, ומתלבשות זו בזו. וזאת נקראת דבקות בין שניהם.

אז נקרא שמגיע באותה המידה להשתוות הצורה, לדבקות חלקית עם העליון, היינו מגיע להשגת המדרגה. והשגת המדרגה, נקראת השגת הבורא במידה מסוימת. וכתוצאה מכך, הבורא מתלבש בנברא, והאדם אז מרגיש חלק מהשלמות והנצחיות, הוא מקבל חלק ממטרת הבריאה.

לכן על האדם להמציא כל מיני צורות, ומובן שיש לו לכך עזרה מלמעלה. העליון נותן לו "נה"י", כלים דאח"פ, כלומר מלמד אותו, כמו שבעולמנו, הגדול מלמד את הקטן. "מלמד" הכוונה, מראה לו מה ואיך לעשות, אבל האדם הוא העושה. מבין לאט לאט ומבצע, או קודם מבצע, אחר כך מבין, לפי "נעשה ונשמע".[32] ובצורה כזאת, הנקראת השכלה רוחנית, מתקדם.

למה העולם שלנו נקרא "עולם המדומה"?

המקובלים מכנים את העולם שלנו עולם מדומה, עולם שלא קיים, "עולם הפוך ראיתי"[33], "היינו כחולמים", שהחושים בו מדומים. מפני שכל מה שקיים בו, לא קיים בצורה היסודית שישנה במציאות, ככוחות שפועלים בינם לבין עצמם, אלא כהתפעלות מעבר לכוחות, מעל הכוחות, הנקראת הרגשת בני האדם. שבני אדם מרגישים את העולם שלהם ומציירים אותו בעזרת הגבלות נוספות, מלאכותיות, הנקראות חושים, שניתנו להם מעל הכוחות, כדי שתהיה לאדם אחיזה, או הרגשת חיים, חיוּת, באיזו מציאות, באיזה עולם מדומה.

בני האדם עצמם, בתוכם, גם הם כוחות והמצב האמיתי שלהם הוא לפעול עם הכוחות. אבל מפני שהם לא מסוגלים עדיין להגיע למצב של מציאות אמיתית, נתנו להם חמש הגבלות, הנקראות חמישה חושים, שבתוכם הם מרגישים את החיים והחיות. ומה שהם קולטים בחושים האלה, הם מכנים העולם שלנו. ובתוך חמשת החיישנים האלה, בני האדם בונים את החיות שלהם, את כל מערכת החיים והיחסים שלהם.

כל זאת, עד שהם יעזבו את החושים שלהם לאט לאט, ויכנסו יותר פנימה, לכיוון הכוחות, לפעולת הכוונות והמחשבות. עד שהם יתחילו לחיות במישור עמוק ורחב יותר, ולא בחמשת החושים שלהם. אבל הכול תלוי עם מי האדם מזדהה. האם הוא חי רק בתוך חמשת החושים שלו, והם העולם שלו והחיים שלו. או שהוא מתנתק מהם ונכנס לחיים פנימיים יותר, ואז עובר ממישור של דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, למישור של דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים, היינו, של כוחות.

כלומר, על פני רשת כוחות, שהיא עולם ומלואו בפני עצמו, יש תוספת קטנה של חמישה חושים, שפה ושם נבנים מכוחות. והכוח מגלה דרך חמשת החושים, צורה שנקראת החיים הגשמיים, צורה שהיא דמיונית לגמרי.

הבורא והנברא נמצאים כאחד במערכת כוחות. ברשת של כוחות, שהם פועלים בה אחד כלפי השני בחיבוק אחד, בהשוואה ובהשלמה הדדית, שאין נברא בלי בורא, ואין בורא בלי נברא. ורשת הכוחות הזאת, קשר הכוחות הזה, נוצר ונברא על ידי הבורא, כך שמצבים הפוכים ומצבים דומים באים כאחד. כדי להשלים אחד את השני, שתהיה הרגשת שוני בין אחד לשני. שעל פני הרגשת השוני הזאת, תהיה מיד הרגשה של השוואה וחיבור, "כיתרון האור מן החושך".[34] אי אפשר זה בלי זה. בפנים חייב להיות חושך, כדי שמיד עליו יתגלה יתרון האור.

לכן יש רק עולם אין סוף, שבו הכוחות של הרצון לקבל פועלים כלפי כוחות ההשפעה של הבורא, כרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ומתוך שיש בנברא רצון לקבל ורצון להשפיע, על ידי ההפרש בין שני הכוחות האלה, על ידי הפער האינסופי, הקוטבי, ביניהם, הנברא כאילו תופס, מחבק, מחזיק, את המציאות הנקראת בורא. והתפיסה הזאת של הנברא, היא נקראת שאור ממלא את הכלי, את פנימיות הכלי, ויוצרת את המצב הנקרא דבקות. אבל הכול נעשה ברמה של כוחות.

אנו נמצאים במצב הזה, שאנו כוללים את הרצון לקבל ואת כוונתו על מנת להשפיע, ובתוכו, בתוכנו, נמצא הבורא בכל יופיו והדרו, כלומר, עם כל היכולת שלנו לגלות אותו. אבל מכל התמונה הזאת, אנו מגלים עכשיו לא רמה של כוחות וכוונות, אלא רמה אחרת הנקראת חמישה חושים גשמיים, גופניים, שהם מציאות אפורה הנמצאת על פני מציאות האין סוף.

והמצב הזה הוא מעמד חשוב מאוד, המאפשר לאדם לפתח יחס משלו, רצון משלו, השתוקקות משלו, להגיע למצב האין סוף, שעליו רוכב מצבנו הנוכחי, שיתגלה בו לאט לאט המצב האמיתי. וההתגלות ההדרגתית הזאת של עולם האין סוף, היא נקראת לגלות את העולמות. כלומר, נמצאים באותו מצב, רק מרגישים ממנו מצבים שונים, אפורים. אבל אם רוצים להגיע למצב האין סוף, לאט לאט מקבלים את האמצעים לבצע את זה.

בעולם אין סוף, האדם נמצא בין שני כוחות, כוח אחד נקרא רצון לקבל וכוח שני נקרא כוונה על מנת להשפיע, בדומה לזוג מספריים. שני כוחות, שהם כשלעצמם מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. אבל בין שני הכוחות הקוטביים האלה, של רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, שמידת הריחוק ביניהם היא אינסופית, האדם תופס את הכוח הנקרא המאציל. שאפשר לתפוס ולגלות אותו, לתפוס ולחבק אותו, רק בהפרש בין שני הכוחות האלה, בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, הכוונה דלהשפיע.

כלומר, הרגשת המאציל תלויה בהפרש שבין הרצון לקבל לכוונה דלהשפיע, שרוכבת עליו. ככל שהפער ביניהם יותר גדול - ככל שהעביות יותר גדולה והמסך עליה יותר גדול, כלומר, גובה הכלי, המרחק בין מלכות לכתר - שאיכות תמונת המאציל הולכת ומתבהרת בתוך הכלי. "כיתרון האור מן החושך".

והמצב שהבורא נמצא בינינו, ואנחנו תופסים אותו ומחבקים אותו, נקרא שאור נמצא בתוך הכלי, או שבורא מלובש בתוך הנשמות, הוא המצב הקבוע שנברא, והוא נברא כמצב יחיד, שאין חוץ ממנו. ואנחנו נמצאים בניתוק מהמצב הזה, לכן עולמנו נקרא מצב המדומה, מצב לא אמיתי. כי כל מצב אחר שמרגישים, חוץ מהמצב הבסיסי, האמיתי, הקיים והקבוע, הוא מצב מדומה. ועולמנו הוא המצב השקרי, כי הוא אפילו לא מזכיר את המצב האמיתי.

והעולמות הרוחניים הם הרגשה חלקית מאותו מצב אמיתי, לכן הם נחשבים עולמות אמיתיים. וככל שהם מגלים את האמת הזאת, הם נקראים עולמות, שבהם מדובר לא על החלק שהם מסתירים, אלא על החלק שהם מגלים. מאותו רגע שמתחיל להתגלות המצב האמיתי, קוראים למה שמתגלה עולם הרוחני.

במצבנו הנוכחי, למה אין לנו יכולת להרגיש את המצב האמיתי? כי באין סוף, בעולמות הרוחניים, יש פער בין הרצון לקבל לבין הכוונה על מנת להשפיע. אם הפער ביניהם הוא אינסופי, נקרא שנמצאים בעולם אין סוף - תופסים בפנים את האלוקות ומתמלאים בצורה אינסופית. ואם אין פער קוטבי ביניהם, אז האדם נמצא באחד מעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם מצבים חלקיים ממצב האין סוף.

ואם אחד מהמרכיבים חסר לגמרי באדם, כלומר יש לו רק רצון לקבל, אבל אין לו כוונה על מנת להשפיע, אז אין לו במה לתפוס את הבורא. צריך "שתי ידיים", שני קווים, רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, כדי בתוכם לתפוס את הבורא. אבל אם חסרה יד אחת, יד ימין, הכוונה על מנת להשפיע, ויש רק רצון לקבל, אז אי אפשר לתפוס אותו. כי תופסים אותו בפער שבין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו.

והמצב שבו נמצאים רק בקו אחד, ברצון לקבל בלבד, הוא נקרא העולם הזה, ובו יכולים להרגיש רק מציאות המדומה, ולא חלק כלשהו מאין סוף. אבל מפני שהרצון לקבל בנוי כך, שעם הכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא, לכן ביסודו יש בו חלקים, מַדרגות, והוא מחולק בצורה כזאת, שהוא כבר מוכן להידמות לבורא על ידי המסך.

וההתאמה לבורא ללא מסך נקראת החושים שלנו, התפיסה שלנו, החשיבה והמחשבה שלנו, שבהם תופסים משהו, אבל משהו מדומה. שיש ברצון לקבל כביכול חלוקה כמו בעולם הרוחני, אבל היא נשארת בגדר החלוקה המדומה, כי אין כוח שיוציא את הרצון לקבל ממנה אל הגובה של עולם הרוחני. חסרה כוונה על מנת להשפיע, חסרה יד ימין. יש רק אותן הגדרות משותפות כביכול.

לכן אפשר לקחת אל העולם הרוחני שמות, הבחנות, מהעולם הזה. אבל אם מוסיפים לשמות ולהבחנות האלה כוונה על מנת להשפיע, צד ימין, אז עוברים להרגשה של המצבים, שקודם רק נקראו בשמות העולם הזה, והופכים אותם להרגשה בעולם הרוחני.

איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

חמשת החושים לא ניתנו בעולם שלנו מתוך חוסר ברירה. חמשת החושים הם תוצאה מהחלוקה של הרצון לקבל מד' בחינות דאור ישר. ורק אם הרצון לקבל הזה בא עם מצב שכנגדו, עם כוונה על מנת להשפיע, כשתי ידיים זו מול זו, רק אז החלוקה של הרצון לקבל לחמישה חלקים, בתוספת הכוונה על מנת להשפיע, שמצטרפת לכל חמשת הרצונות לקבל האלה, פועלת כאחד, בכלי אחד. אבל אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז החלוקה לחמישה חלקים, בחומר עצמו, מביאה לחמישה חושים של העולם הזה.

ובחמשת החושים לא תופסים כלום. בחמשת החושים מודדים ומרגישים את התפעלות החושים מכוח מסוים שנמצא כנגדם. אם הכוח שנמצא כנגדם פועל רק על חמשת החושים, אז האדם מתאר לעצמו עולם גשמי, מציאות מדומה. לַמה היא מדומה? כי היא לא נמצאת בצורה הזאת בשום מקום אחר, חוץ מאשר בתוך החושים עצמם.

מה שאין כן, אם תופסים את המציאות, את הכוח, בחמישה חושים, אבל מוסיפים להם רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, אז לפי גודל הכוונה דלהשפיע, בהתאמה אליה, בהשוואת הצורה אליה, מתחילים לתפוס מציאות בצורת השפעה. וצורת ההשפעה היא אותה צורת מציאות שנמצאת מחוץ לחומר.

לכן המצב הרוחני לא נקרא מצב מדומה. התפיסה של המציאות דרך הכוונה על מנת להשפיע, לא נקראת תפיסה מדומה, אלא תפיסה חלקית, מתוך התפיסה הכוללת שנקראת אין סוף.

מהו החוש השישי ביחס לחמשת החושים?

החוש השישי אינו חוש, אלא תוספת כוונה על מנת להשפיע. אין חוש שישי, כמו שאין צורך באצבע שישית. אלא, את קניית היכולת לקלוט מציאות בכוונה על מנת להשפיע, מבטאים כחוש שישי, כחוש נוסף. אבל זו יכולת נוספת במציאות שלנו, להתחיל להתפעל מתפיסה חדשה, לפי הכוונה על מנת להשפיע. לחיות בתוך הכוונה על מנת להשפיע, בתוך האהבה, אהבת הזולת.

והמיוחד הוא, שבכוונה על מנת להשפיע יכולים לעבוד עם החושים שלנו, ולהגיע להרגשת עולם אינסופי, ויחד עם זאת להישאר בחמישה חושים גופניים, שפועלים בצורה רגילה, כפי שהם ניתנו לנו מלכתחילה, בתחילתה של הדרך הרוחנית.

ועד שהאדם לא מגיע בחמשת החושים הטבעיים, הגופניים לרכוש כוונה על מנת להשפיע במלואה, הוא לא עוזב את המדרגה התחתונה הזאת. כל הפער בין המדרגות הוא בין החושים הגופניים של האדם, שקיבל אותם ללא כוונה עליהם, לבין רכישת רצון לקבל אינסופי במלואו עם הכוונה על מנת להשפיע. הפער הזה בין שני הקצוות האלה חייב להיות באדם במלואו. כי הם שנותנים לו את הנפח של עולם אין סוף, את כל סולם המדרגות.

וכאשר מגיעים לתוצאה הסופית, לרכוש את כל הכוונות על כל הרצונות דעל מנת להשפיע, ולבנות אותם בחושים הטבעיים, אז רוכשים כלי עם נפח מספיק לכלול את כל המציאות, ומוכנים להרגיש את האלוקות, את המאציל שמתלבש בנו.

ועל מה שקורה לאחר מכן הקבלה לא מדברת. אבל עד גמר התיקון, אין חיים ואין חיות ללא הכרת העולם הזה, שמרגישים אותו וחיים בו. ואת כל הדרגות הרוחניות משיגים רק בזמן שנמצאים בעולם הזה, בגוף הגשמי, הטבעי, ובעזרתו, מתוכו, משיגים את האין סוף.

והרגשת האין סוף באה דווקא מפני שהאדם עומד בעמדה התחתונה, "הרצויה" כדברי בעל הסולם[35], ומתוך העולם הזה בונה את כל סולם המדרגות. העולם הזה, העולם החומרי, נמצא במרכז "עיגול" האין סוף. ואת נפחו של "העיגול", האדם רוכש על ידי הכוונות שלו. הרצון שלו מתרחב, ועל פניו גְדלוֹת הכוונות שלו, עד שיחד הם תופסים את כל נפח האין סוף. בהתאם לזה, לאט לאט מגלים את המאציל. עד שכל הכלים מתפתחים עם הכוונות, עד לאותו מצב שהיו בו מלכתחילה, במלכות דאין סוף לפני הצמצום, ומגיעים לגמר תיקון. וכל ההפרש בין העולם הזה לעולם אין סוף עובד כעומק, כעוצמת נפח, של אותו המקום שמתמלא עם המאציל.

מהו הסוף שרואים באין סוף?

סוף רואים בצורה פשוטה. סוף נקרא לא לרצות יותר. מי עושה סוף, מי מגדיר שמגיעים לסוף? "האני". הוא אומר, שהוא לא רוצה יותר, לא חשוב אם לקבל או להשפיע. הכלי מרגיש, הכלי מודד וקובע. אם על רצון לקבל של עשרה קילו, יש לו יכולת לעשות מסך של שמונה קילו, אז הוא עושה סוף ומחליט לקבל עד שמונה קילו. הוא יודע שהרצון שלו הוא עשרה קילו, אבל הוא מקבל עד שמונה קילו, ואז הוא מרגיש את הסוף.

אבל אם הוא לא קובע את התנאי הזה, אם יש לו רצון לקבל של עשרה קילו, ויש לו מסך על כל העשרה קילו רצון, אז הוא נמצא במצב אין סוף, שהוא לא עושה גבול. הוא כולו ללא גבול, בדומה לילד קטן שנותנים לו להתפרע בחדר בלי גבול, ואז הוא חושב שהוא נמצא בעולם אין סוף. והוא באמת נמצא בעולם אין סוף, כי הוא עושה מה שהוא רוצה.

והיכן האין סוף האמיתי? היכן האין סוף של האין סוף, מכל המצבים שנקראים אינסופיים? רק בכלי שהבורא ברא. רק ברצון לקבל שהבורא יסד אותו על ידי רצון להשפיע שלו. מחשבת הבריאה היא הרצון ליהנות לנבראים. ובמידה ובצורה שרוצה ליהנות לנבראים, לתת להם, הבורא בנה את הכלי. הגם שאי אפשר להגיד "במידה", אבל אנחנו לא מסוגלים בצורה אחרת לבטא את רצון הבורא לתת לנבראים. וכאשר הכלי מגיע להתאמה מדויקת לאותו האור שיצא מהבורא וברא אותו, הוא מרגיש את עצמו בצורה אינסופית.

ואין לדעת אם הבורא בעצמו, שהקדיש לנברא את האור הזה, את המתנה, את ההטבה, הקדיש לו אותה מתוך כמות יותר גדולה שיש ברשותו, או לא. אלא עלינו להגיע להשוואת הצורה, לקליטה שלימה של אותו האור, שבא מלכתחילה מהבורא, הוא נקרא אצלנו אין סוף. כי בשבילנו אותו אור הוא הבורא. ואם משווים צורה אליו, אם מקבלים אותו כולו, אין יותר ממנו. אמנם רומזים לנו שאחר כך יש עוד משהו, אבל לנו לא כדאי לעסוק בכך. כי יש לנו לפני כן למה לשאוף להגיע.

האם אפשר לטפס בסולם המדרגות גם מחוץ לגוף?

בסולם המדרגות יש פעולות שעושים מחוץ לגוף. אבל לנו קשה לתאר לעצמנו את המציאות מרגע שמתים ועד שחוזרים לגלגול הבא, שאז האדם לא נמצא בגוף. ולכן התיאורים האלה תמיד נשארים תיאורים ילדותיים, על איזה מקום שבו פורחים באוויר בצורה של כוח. אבל אין מקום כזה, ואין לנו מילים להביע צורת קיום ללא גוף. כי הלשון שלנו כולה מבוססת על מה שמכירים ומרגישים הגופים.

יש פעולות אחדות בלבד, שצריך לעשות אותן ללא הכרת הגוף. החיים שלנו נקראים הכרת הגוף. ומוות של הגוף נקרא להינתק, להיפרד, מלהרגיש את הצורה שבה היינו. ולא שהגוף עצמו חי או מת, אלא הוא כך כלפינו. אנחנו מרגישים אותו, שהוא מזדקן, שהוא מת, שנמצאים מחוץ לו, ושוב מתלבשים בו, ומתחילים להכיר את הגוף, להכיר את עצמי.

אלה צורות ההשגה. ולא שקורה משהו מחוץ לאדם. אלא כך האדם מתאר לעצמו, זו התמונה שמצטיירת בו, שהוא היה מחוץ להכרה, ועכשיו הוא מתחיל להרגיש את עצמו כחי ובתוך גוף, כילד קטן וכיותר גדול, וכגוף שמזדקן ועוד מעט מת. אבל אוסף הרצונות בונה בנו תמונה דמיונית זאת. הציור הוא רק כלפי האדם עצמו.

יש פעולות שצריך לעשות אותן ולממש אותן בדרגות שונות של הכרה. או להרגיש משהו שנקרא גוף, או להרגיש אותו באופנים שונים ואחרים, או לא להרגיש אותו כלל, ועוד. אבל אלה פעולות ש"האני" עובר, ו"האני" איננו גוף. וכל השינויים הם רק כמה ובאיזה אופן הרצון לקבל מורגש כלפי נקודת "האני" של האדם.

[1] פסחים דף נ ע"א.

[2] על החוק הזה ראה המאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" בעמ' 214 לעיל והמאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 197.

[3] נידה דף כ ע"ב.

[4] כיום הנוירופילוסופיה מנסה לחקור שאלות פילוסופיות באמצעות עובדות נוירוביולוגיות, שיטות מדידה חדשות ושיטות מחקר ביולוגיות.

[5] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב.

[6] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[7] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[8] תהלים קכו, א: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

[9] קידושין דף ע ע"א.

[10] להסבר ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; וכן הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[11] שמואל ב כג, כ.

[12] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[13] ראה הערה מס' 11 לעיל.

[14] בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[15] ויקרא יט, יח.

[16] תיקון על הרצון לקבל שבו הוא רוכש את תכונת בינה.

[17] נדרים ט, ד.

[18] קהלת רבה ה, ז.

[19] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קמט.

[20] תענית דף יא ע"א. להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קכח.

[21] משלי טו, כז.

[22] הרב"ש, שלבי הסולם כ"ג (במדבר), ענין טהרת אפר פרה: מאמר כ"ג תשנ"א.

[23] נאמר על ידי הרב"ש לתלמידיו בבית מדרשו.

[24] ראה גם הביאור על "ארבעה עולמות" בעמ' 283.

[25] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[26] לואי ג'וזף גיי-ליסק (1778-1850), כימאי ופיזיקאי צרפתי. בשנת 1802 ניסח לראשונה את החוק הקובע שגז הנתון בלחץ קבוע מתפשט ביחס ישר לטמפרטורה שהוא נתון בה. גז כזה מכונה גז אידיאלי.

[27] דברים ד, לה.

[28] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג: ענין ההשגה הרוחנית.

[29] על המושג הזה ראה: בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד; וכן הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[30] בעל הסולם, תלמוד עשר ספירות ח"ג, דף קמה.

[31] ראה הערה מס' 13 לעיל.

[32] על "נעשה ונשמע" ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר שכז: נעשה ונשמע: "בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחי' המעשה, נמצא שכבר אינו נוגע בדבר, כי מקבל על עצמו מה שאומרים לו לעשות. ואז אין לו בחי' השוחד שיעוור אותו. לכן יכול לבוא לבחי' נשמע, היינו שישמע שהצדק הוא עם המצָוֵה. וזה נק' נשמע, היינו שמבין אותו. ששמיעה נק' בחי' הבנה בשכל ובהרגש".

[33] פסחים דף נ ע"א.

[34] קהלת ב, יג.

[35] ראה הערה מס' 11 בביאור על "מהות חכמת הקבלה".