השגת החומר והצורה
האדם משיג:
את החומר - בעולם העשיה
את הצורה שבחומר - בעולם היצירה
את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.
וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.
איך האדם משיג? איך הוא מקבל, מרגיש, חוקר, מגיע להסכמה לגבי מה שהוא מרגיש? איך הוא קיים כלפי עצמו, בהשגתו? איך הוא משיג את עצמו ואת מה שסביבו? מה שנברא הוא רק רצון לקבל שנקרא כלי. והכלי הזה מרגיש רק מה שהוא מקבל, מה שממלא אותו, ממה שהוא מתפעל. וההתפעלות הזאת יכולה להיות או מתוך רצון הכלי, כפי שהיה לפני צמצום א', וכפי שקורה בעולם הזה, למטה ממחסום, או לפי תנאי השתוות הצורה, שחַל מאין סוף ולמטה, בכל המדרגות, עד העולם הזה.
ולפי השתוות הצורה בין תכונה דלהשפיע, שהכלי רוכש על ידי המסך, לבין האור, שההשפעה היא צורתו הטבעית, הכלי משיג לא מה שממלא אותו, אלא איך שהוא מתוקן בהשתוות הצורה לאור. הכלי לא משיג את האור, אלא את תכונת האור, שהיא להשפיע, המתפרסת אצל האדם כנרנח"י, או כתכונת ההשפעה, תכונת המשפיע עצמו, היינו, תכונת הבורא, תמונת הבורא.
וההבדל הוא בין להרגיש באין סוף ובעולם הזה, בכלי שהוא רצון לקבל, לבין להרגיש במסך באור חוזר, שמורגש כבר לפי השתוות הצורה, שאז חוץ מהמילוי עצמו מרגישים את הממלא. כדברי הכתוב: "שכר מצווה לדעת מְצוּוֶה". [1] לדעת מתוך ידיעה, חיבור, דבקות.
אבל גם ברצון לקבל, היינו, באין סוף ובעולם הזה, וגם ברצון להשפיע, בהשתוות הצורה על ידי מסך ואור חוזר, את כל התופעות האלה, הכלי מרגיש בתוכו, ולא מחוץ לו. ואפילו תופעות שמרגיש כמשהו מחוץ לו, גם הן באות מבניית הכלי, שמתחלק לפנימי וחיצוני, לדופן חיצוני ודופן פנימי, ל"תוך" ו"סוף".
האור שלא יכול להתקבל ב"סוף", מורגש כנמצא עדיין מחוץ לכלי, כאור מקיף. מפני שהפגישה של כל האור הבא לכלי נעשית בראש הפרצוף. ולפי שיקול דעתו של הכלי, חלקו של האור מתקבל וחלקו לא מתקבל. אבל החלק שלא מתקבל, גם לו נוצרים יחסים עם הכלי. הוא לבוש כבר באור החוזר, הדוחה, ולכן מורגש כקיים. אבל כל ההרגשות, כל הקליטה, כל קביעת העובדה, אם קיים או לא קיים, נמצא או לא נמצא, נעשות בתוך הכלי.
ומחוץ לכלי נמצא משהו לא מושג שנקרא "עצמותו". שֵם שלא אומר דבר על השגתו, כי "מה שלא נשיג לא נדע בשם ומילה". [2] אלא השם הזה בא להדגיש, שמקבלים משהו כביכול קיים, אבל שלעולם לא יהיה בהרגשתנו ובהשגתנו. כך יש להתייחס למקור המחשבה כלפינו, למחשבת הבריאה. שמה שנקרא אצלנו בורא, הוא יחס כלפינו ממקור מסוים הנקרא "עצמותו", יחס הנקרא מחשבת הבריאה. ורק מאותו יחס ואילך, אפשר לו לאדם לדון.
ושני העולמות, עולם אין סוף שהיה לפני הצמצום, לפני עולם הצמצום, והעולם הזה, נקראים המצבים של הכלים. וכלי שמתמלא באופן ישיר ממשהו, קובע את מצבו לפי הרצון, ולא לפי מידת השתוות הצורה. אבל חוכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להרגיש את המציאות לפי השתוות הצורה.
ומה התועלת מכך? שהשתוות הצורה עם תכונות הנותן עוזרת לאדם להכיר את הנותן, "ממעשיך היכרנוך". [3] כלומר, מתוך הרצון להידמות למעשיו, מהם "היכרנוך". ממעשים כמוהו מתחילים להרגיש את הנותן, להבין אותו, להיות כמוהו. כל לימוד הקבלה נועד למטרה זו. ללמוד איך להיכנס להרגשת הנותן לפי השתוות הצורה. והרגשת הנותן מתחילה ממצב הנקרא עולם העשיה.
עולם נקרא כל מצב ומצב, שהאדם מרגיש את מציאותו. ויש אין סוף מצבים כאלה. ומגדירים אותם לפי דרגות ההתאמה כלפי המאציל. המצב שבשום צורה ובשום מידה לא מתאים למאציל, נקרא עולם הזה. והמצבים שבהם מתחילים את השתוות הצורה, ובהתאם לה את ההיכרות עם המאציל, נקראים עולם העשיה. ובעולם העשיה מכירים במאציל במידה הנקראת השגת החומר.
בעל הסולם כותב במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שבעולם העשיה משיגים את המתנה שבאה מהבורא, בעולם היצירה משיגים את ריבוי המתנות, ובעולם הבריאה - את התוצאה מריבוי המתנות, את האהבה, שהולכת ונעשית מופשטת מהמתנה, עד עולם האצילות.
ובמאמר "ד' עולמות" בעל הסולם משתמש במונחים אחרים, שאת החומר משיגים - בעולם העשיה, את הצורה המלובשת בחומר - בעולם היצירה, צורה מופשטת אבל שאינה מופשטת עדיין, אלא תלויה בעולמות יצירה ועשיה - בעולם הבריאה. ואת הצורה המופשטת כביכול מחומר וצורה, את האמצעי - בעולם האצילות.
האדם משיג:
את החומר - בעולם העשיה
את הצורה שבחומר - בעולם היצירה
בעל הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", שבעולמנו אפשר לעסוק ולחקור רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר. כי רק השגתם היא השגה ודאית, שנחשבת לאמת, שאפשר להסתמך עליה, ומתוכה להמשיך ולחקור ולהגיע לידיעות, שאפשר להבין ולמסור לאחרים, שאפשר להתבסס עליהן. [4]
ובצורה המופשטת עצמה לא עוסקים. המקובלים לא נוגעים בה, כי היא עלולה להטעות את האדם, ולהביא אותו לתוצאות ומסקנות לא ודאיות, שיגרמו לו להתבלבל בין ודאות לבין השערות, ובהכרח לסטייה מן הדרך. האדם עלול לייחֵס למאציל או לעצמו, צורות שאין להן כל שחר, ולא כל בסיס מוצק. אלא משיגים רק את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה, שמשיגים אותם רק בעולמות הבריאה והאצילות.
וכל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות. כלומר, כל מה שאנו חוקרים הוא רק את ההתאמה שלנו למקור. ומידות ההתאמה של האדם לבורא, נקראות עולמות. ובכל עולם יש מידת הסתר ומידת גילוי, למרות שהכינוי "עולם" בא מהמילה העלמה. אבל מהו המושג הזה "עולם"? ממה הוא נובע? למה צריך מידה כזאת, הרגשה כזאת, מציאות כזאת, שנקראת עולם?
עולם הוא מה שמתרחש בין האדם לבין אותו מישהו נוסף. ומהי אותה סביבה, שנוצרת סביב כל נשמה ונשמה שנקראת עולם? בקבלה לומדים, שלפני שנבראו הנשמות, נבראו העולמות. מהיכן? מאותם חלקי המלכות, שעדיין לא הגיעו לסוף בישולם, לסוף הכרת טבעם. אותם בחינות שלפני בחינה ד', בחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד', אותן ההבחנות במלכות שנקראות דומם, צומח וחי, שהן כלפי בחינה ד' והן המסייעות לה, ונקראות פרטים של העולם שסביב בחינה ד'.
כמו בכלי שנברא, אותם חלקים, בחינות שורש, א', ב', ג', שבבחינה ד', הם בונים את בחינה ד' ונמצאים סביב בחינה ד' כדי לסייע לה, יותר או פחות, להביא אורות, התרשמויות, השפעות, חיוביות או שליליות. כך בחינה ד' קיימת בתוך החלקים האלה, ובאמצעותם מקבלת ומרגישה, ולאחר מכן נותנת ומשפיעה.
בחינה ד' מרגישה את קיומה רק כאשר היא כוללת את כל חמשת החלקים, ודרך כולם מקבלת ונותנת מעצמה החוצה, ודרכם אליה פנימה. ולכן בהשגתה, בהרגשתה, בחינה ד' כוללת חמישה חלקים, שדרכם היא מקבלת ונותנת. וההרגשה הזאת נקראת עולמַה. וכך אנו, שכוללים חמישה חושים, ומקבלים בתוך חמשת חלקי העביות שבנו, מרגישים קיימים בתוך עולם.
כל ההרגשה בחושים מצטברת יחד, ונותנת לאדם התפעלות, שבכלָלה מציירת לו תמונה, תמונת עולם. אבל אם יוצאים מההתפעלות הזאת, רואים שאותה תמונה היא לחלוטין דמיונית, וקיימת רק כלפינו. ולפני שיוצאים ממנה, אי אפשר "לצאת" מן העולם ולדמיין אותו כלא קיים. כי האדם קיים בתוך הכלים האלה, בתוך התחושות האלה, שיכולות להשתנות באותם גבולות, שהוא נמצא או לא נמצא בתוכם, אבל לא מחוץ להם.
כך כלפי חושי האדם, וכך כלפי מה שקיים כביכול מחוץ לנשמות. מבנה העולמות קשור בקשר ישיר וצמוד לנשמות, ואינו קיים מחוץ לנשמות, אלא רק בכוח. כלומר, כל נשמה חייבת לפי המבנה הזה שלה להרגיש את הבורא, את השפעתו, בצורה שמחולקת לחמישה פרטים. ומידת ההשתוות בין הנשמה, בין תכונות הנשמה, לתכונות הבורא, ההתאמה הזאת בין התכונות, היא נקראת עולם.
מידת השתוות הצורה, השוואת תכונות, בין הבורא לנברא, אותו קשר של דבקות חלקית שבו הם נמצאים, הוא נקרא חלק העולם שמתגלה בנברא. ואותו חלק בנברא, שעדיין לא הגיע להשתוות הצורה לבורא, או שעדיין לא נגלה כרצון בנברא כי מעוררים בו רק את הרצון שיכול להתאים עצמו לבורא, אז החלק הזה שהנברא עוד לא התאים לבורא, מידת אי השתוות הצורה ביניהם, הוא נקרא החלק הנסתר של העולם, והוא מהווה כעין פילטר, מסנן, מחליש, בין הבורא לנברא.
לכן בעל הסולם אומר: כל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות, אבל משפיע ומקבל ביחס לנשמות לפי נוסחה קבועה. כי בעולמות אין בחירה חופשית, אלא היחס שהכלי קבע באין סוף, שהוא רוצה להיות בהשתוות צורה מוחלטת לבורא, ובדבקות מלאה בבורא, החוק הזה נשמר.
ומפני שהכלי התחלק בתוכו ל - 125 מדרגות, נוצרו 125 מצבים בינו לבין הבורא שנקראים מדרגות של העולמות. והמדרגות האלה נמצאות בתוך הכלי בכוח. ורק בהתאם לפעולת השוואת הצורה שהכלי מבצע, יוצא מן הכוח אל הפועל אותו מעמד בין כלי לבורא, אותה מידת השתוות הצורה, מידת גילוי ומידת הסתרה, הנקראות יחד מצב העולם של הכלי.
ולכל כלי וכלי יש עולם משלו, כלי ועולמו. ומחוץ לכלי אין עולם. כי אי אפשר לדבר על עולמות ללא כלים. בדומה לאדם שנמצא בחוסר הכרה, ולא מרגיש את העולם. וברגע שמתעורר מעט מבין, ומה שמבין זהו עולמו. ואם מבין יותר, רואה עולם יותר נאור, יותר מגולה. תמיד מדובר רק כלפי מי שנמצא. ולכן בקבלה מדברים על עולמות, תמיד רק כלפי מי שמשיג אותם ונמצא בתוכם.
המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. בעל הסולם מדייק ומסביר בהרחבה ב"מבוא לספר הזוהר" ובמאמר "החומר והצורה שבחוכמת הקבלה", שחומר משיגים בוודאות. ולפי השתוות הצורה עם משהו, משיגים גם את הצורה. אבל צורה מופשטת לא יכולים להשיג בוודאות, ולמרות שניתן לתאר אותה בדמיון, המהות שלה כלל לא מושגת, ואפילו אסור לגעת בה.
לכן המקובלים חוקרים רק את החומר ואת הצורה שבחומר. בעולם העשיה - את החומר, ובעולם היצירה - צורה שבחומר בלבד. ובעולם הבריאה, שכולל חומר וצורה יחד, כלומר, שכדי לחקור צריך להפריד ביניהם, אסור לחקור מחשש לטעות. לכן נאמר: קשה מאוד לתפוס באמצעות השכל, כי המושגים האלה מופשטים, ואינם נתפסים בתוך הכלים, אלא רק בתוך הדמיון. מתוך שהם היו פעם קיימים מלובשים בחומר, ניתן לתאר אותם מחוץ לחומר, ומה שמחוץ לו נקרא שלא נמצא בשכל, כלומר, שלא מלובש בתוך הכלי.
שכל ורצון בכלים רוחניים, נקרא מורגש ומה שמורגש נחקר. השכל חוקר מה שנמצא בתוך הכלים בלבד, ולא מפשיט את ההרגשה ומתחיל לדמיין אותה מחוץ לכלי. הוא חוקר את ההרגשה בתוך הכלי. לכן נאמר, שאת עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. שם חוקרים בתוך הצורה המופשטת, ואסור לחקור בה, כי אין בכך שום ודאות.
הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.
בחוכמת הקבלה רוצים להרגיש את התופעה בתוך הרצון, להתייחד עימה ולחקור אותה, על כל פרטיה. השאלה היא רק באיזה שלב ניתן לחקור ולהרגיש אותה: כאשר היא מלובשת בחומר או כאשר אינה מלובשת בחומר, כלומר היא כשלעצמה. או כאשר היא נמצאת במקור שלה לפני הגעתה אלינו או את הסיבה שלה במקור, שממנו היא נשלחה אלינו. היינו, לחקור את המקור של התופעה, או את המקור עצמו לפני התופעה, ללא שום קשר לתופעה, שנשלחת אלינו ומתקבלת בתוך החושים, ומעוררת בהם צורה מלובשת בחומר.
עלינו לחקור את כל שרשרת הקשר בינינו לבין המקור, לבין המאציל, כדי לדעת עד כמה משגת ידנו לגעת ברבדים האלה בוודאות, ומהיכן חייבים לשים קץ לחקירה, ולקבוע שאינה ודאית, ומנותקת מהחקירה הנכונה. והמקובלים נוקטים בכך משנה זהירות.
לכן בעל הסולם אומר: הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים, חומר של הרצון. שלכל אחד מהם יש צורה משלו, צורה של חומר. שנתפס היטב באמצעות השכל, כי השכל מחובר לחומר ותמיד משרת לרצון. לפי גודל הרצון, על כל אופניו, גדל לידו השכל, ורק בהתאם לצורה שדורש הרצון. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות. איך לחקור אותה? להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות.
השכל חוקר את התכונות שמקבלים הרצונות, אותן הבחנות שמקבל הרצון הגולמי. וזו כל מטרת העבודה. מדוע? כי בחקירת הצורות השונות של הרצונות מתוך שמרגישים את השינויים ברצונות, לא חוקרים את הרצונות עצמם, אלא את צורת הרצונות, איזו צורה הרצון יכול לקבל. וכל צורה שמקבל הרצון מותאמת לאור שפועל על הרצון.
וכך, כשחוקרים את צורת הרצונות, חוקרים בצורה יחסית את האור עצמו. לפי איזו נוסחה? לפי "יתרון האור מן החושך". [5] כלומר, מטרת העבודה הרוחנית לחקור את צורות הרצון ולהכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.
אף פעם לא משיגים את האור, את מה שמחוץ לרצון. אלא לפי הצורות שהרצון מקבל, לפיהן אפשר לדבר על צורה מלובשת בחומר. אי אפשר לדבר על האור עצמו, אלא על צורת ההטבעה שהוא עושה בתוך הרצון. והיא מספיקה לנו כדי לקבוע מהו יחס הבורא אלינו, מהי השפעתו כלפינו, מה הוא רוצה מאיתנו, ואיך אפשר להגיב כלפיו.
והנברא אף פעם לא יוצא מתוך עצמו, אלא כולנו בנויים כך, שההטבעה של האור בתוך הרצון מספיקה לנו כדי להיות בקשר עם האור עצמו. עוד מד' בחינות דאור ישר רואים, שהאור בורא לעצמו את הכלי. וכל מה שהכלי מגלה מתוכו הוא את מי שברא אותו.
בקבלה חוקרים חומר, וצורה מלובשת בחומר, ולא צורה מופשטת ומהות. אבל החלוקה הזאת לא קיימת בעולמות עצמם, כלומר, חומר בעולם העשיה, צורה מלובשת בחומר בעולם היצירה, צורה מופשטת בעולם הבריאה, ומהות בעולם האצילות. אלא כל הצורות האלה: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות, קיימות בכל השגה ולו הקטנה ביותר.
לכן הפילוסופיה וחקירותיה, שיוצאות מצורה מלובשת בחומר לצורה מופשטת, ומתחילות לחקור את התכונות בלי יחס למי הן שייכות, פסולות בעיני המקובלים. כי מהטעות הזאת מגיעים לתוצאות שלא קיימות ולא יתכנו בחומר. ולכן חל איסור לעסוק בצורה המופשטת ובמהות. וזאת לא משום שיקרה משהו לאדם, אלא התוצאות שמגיעים אליהן נראות אמיתיות, והידיעה שהן אמת היא שקרית, ולאדם אין שום אמצעי לבדוק אם היא אמת או שקר.
וכך האדם בטוח, שהגיע בחקירתו לתוצאה אמיתית, ועל ידה מתחיל לשכנע את עצמו ואת העולם. ובמקום ללכת בצורה נכונה ולהתקדם למטרת הבריאה, הוא הולך במסלול לא נכון ומאריך את הזמן, ומגיע להכרת הרע בדרך ארוכה ומרה. לכן אסור לחקור בתוך הצורה המופשטת ובמהות. למרות שגם בעולמנו, כמו בכל העולמות והמדרגות, יש חומר, וצורה מלובשת בחומר, וצורה מופשטת, ומהות.
כמו שבכל מדרגה ומדרגה יש עשר ספירות, גם בין המדרגות נשמר אותו יחס של עשר ספירות. ולפי אותה צורה יחסית ביניהם, עולם העשיה הוא החומר, ועולם היצירה הוא צורה מלובשת בחומר. אבל עולם הבריאה, מה משיגים וחוקרים בו? לא צורה מופשטת, אלא את השורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר. וכך גם בעולמות אצילות, אדם קדמון ואין סוף. לא פורצים לצורה מופשטת, אלא חוקרים שורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר.
בחקירה הזאת של השורשים, מעמיקים את ההשגה של הקשר שבין חומר וצורה מלובשת בחומר לבין המאציל. את החקירות האלה עושים גם בעולמות עשיה ויצירה, אבל ללא עומק מסך מספיק כדי לגעת בשורש, במאציל, אותו עומק שכבר קיים בעולם הבריאה. לכן בעל הסולם אומר במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שעולם העשיה הוא המתנה עצמה, ועולם היצירה הוא ריבוי המתנות, ועולם הבריאה הוא גילוי האהבה, אבל גילוי האהבה שבתוך המתנות, ועולם האצילות הוא גילוי האהבה המופשטת מן המתנות.
ומהי אותה אהבה מופשטת? לא יציאה מן החומר, אלא התרוממות מעל החומר. על ידי המסכים מגיעים למצב, שלכמות המתנות או לאיכות שלהן אין השפעה על השגת האהבה. האדם מגיע לתיקון כזה שלא חשובה לו המתנה. מה שמורגש בתוך הרצון לקבל שלו לא משפיע על היחס בינו לבין הבורא. והיחס הזה נקרא שהאהבה פשטה את החומר, ולא שמוציאים את הצורה מהחומר וחוקרים אותה בצורה מופשטת על ידי הדמיון. אלא חוקרים בתוך הכלי, בתוך החומר. ומה שמקובל ומורגש בתוך החומר, לא משפיע יותר על מידת האהבה.
ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב
קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.
העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.
קיימות ארבע צורות של תפיסת המציאות. היינו, הרצון לקבל שמתחיל להתפתח ולהכיר את עצמו, את הצורות שלו, ואת התופעות שבו, תוך כדי ההכרות הזאת מלכד את כל ההתפעלויות וההתרשמויות לאוסף של התפעלויות, המצטבר לצורות של נקודה, קו, שטח ומעוקב - תלת ממד.
נקודה היא מידת ההתפעלות של הרצון לקבל, ללא כיוון, ללא הֶבחן, ללא השוואה בין שתי תופעות, בין שתי תכונות. קו נקרא, כשיש הבדל בין שתי תופעות. כלומר, רצון לקבל מפותח, שלא תופס התפעלות אחת בלבד, אלא יכול להבדיל בין שתי תופעות, ולפי תכונה מסוימת בתוכו יכול לקבוע מה הקשר ביניהן.
הקו הוא ההבדל בין שתי נקודות בתכונות מסוימות, או נקודות רבות שנמצאות בקשר אחת עם השנייה, בדומה לשרשרת, לפי תכונה מיוחדת המייחדת את כולם, ורק היא המִשתנה בין כולם. וכך כולם כביכול עומדים בקו. בדומה לקבוצת אנשים שנמדדת לפי הגובה, ולא בשום צורה אחרת, הצורה הזאת בלבד מעמידה אותם בקו. וגם שתי נקודות שההבדל ביניהן נמדד לפי הקשר ביניהן, ולפי התכונה הזאת הן נקראות קו.
הקו הוא לא קו גיאומטרי, אלא יחס בין שתי נקודות. ונקודות רבות שהיחס ביניהן הוא כמו בקו, הן בונות שטח. בדומה להגדרה הגיאומטרית, ששטח הן שלוש נקודות המחוברות ביניהן בקו. זאת אומרת, יש נקודה אחת, יש שתי נקודות שמחוברות ביניהן, ושלוש נקודות שמחוברות ביניהן.
אבל הרבה נקודות, שמחוברות ביניהן בצורה שווה ביחס של שתי נקודות בקו, הן בונות צורת עיגול הנקראת מעוקב. לכן נאמר שמעוקב הוא צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. במושג "תלת ממד" אין הכוונה לשטח ולגובה בלבד. גם מעוקב נמצא בשטח. אלא צורה תלת ממדית נוצרת בין שלוש נקודות.
מעוקב הוא עיגול. והמיוחד בעיגול, שיש לו נקודה אחת מרכזית, שנמצאת ביחס שווה כלפי כל יתר הנקודות. באותו אופן אפשר לתאר את הבורא כלפי הנבראים. אמנם לכל נברא ונברא יש תכונה משלו לעומת יתר הנבראים, שנמצאים בריחוק או בקירוב ביניהם, אבל כלפי הבורא כולם שווים.
אין צורך לתאר עיגול עם מרכז, אלא לרכז את כל התנאים של מצב מסוים, ולפיהם להגדיר אותו כמעוקב. גם בעל הסולם שמכנה את המצב הזה "תלת ממדי", מתכוון ב"תלת" ל"אני עם הנשמות האחרות" ול"אני עם הבורא". גם כצורה גיאומטרית, מעוקב אינו צורה תלת ממדית. וכך יש לפרש אותו בצורה איכותית, כיחס בין נקודות.
גם השטח מוגדר, או כיחס בין שלוש נקודות, שיש קשר משולש ביניהן או קו ונקודה שמחוץ לקו, אבל הכול נמדד לפי היחס בין הנקודות. ומה שמיוחד בעיגול הוא שכל הנקודות שבו שוות כלפי המרכז. ומה ההבדל בין קו לעיגול? אם לוקחים נקודה מחוץ לקו, היחס של הנקודה הזאת כלפי כל הנקודות שנמצאות על הקו, הוא יחס שונה. אבל אם רוצים שיחס שונה יהפוך ליחס שווה, מעמידים את כל יתר הנקודות ביחס של מעוקב כלפי הנקודה שמודדים.
מהן הנקודות האלה כלפי היחס לבורא? נקודה היא היכן שמרגישים רק רצון בעלמא, חוכמה. מהנקודה הזאת יוצא קו, יחס בין שני רצונות, לקבל ולהשפיע, שהם התפתחות הבינה. והתוצאה משתי הנקודות האלה הוא שטח, היחס בין הרצון לקבל והרצון להשפיע בפועל, הנקרא זעיר אנפין. והתוצאה מפעולת הזעיר אנפין, אותו רצון של המלכות להיות בחומר דומה לצורת הבינה, הוא נקרא מעוקב.
מדוע מעוקב? מפני שאותה נקודה שהיתה בחוכמה, רוצה להידמות עתה באופן שווה, לכל ההתפעלויות שקיבלה מהבורא, להיות שווה לו. ובכך היא הופכת מנקודה בחוכמה לעיגול במלכות. וכך מתבטא הרצון של הנברא להיות דומה לבורא.
ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. הצורות האלה, נקודה, קו, שטח ומעוקב, כוללות בתוכן את כל המציאות. וכל תפיסת האדם את עצמו כנמצא במציאות כלשהי, מתחלקת לארבע התפיסות האלה. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה. כל עולם ועולם כולל אותם פרטים. ההבדל בין מדרגה למדרגה, בין עולם לעולם, הוא רק בחומר: או שהחומר יותר גשמי, או שהוא יותר רוחני. היינו, יותר או פחות רצון לקבל כמותית ואיכותית, בלי מסך או עם מסך.
העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה מעולם אין סוף. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות. ומהן הצורות הגשמיות? כשהחומר מתפעל מהצורות שמגיעות אליו מהעולם הרוחני. אבל אסור לדמיין, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות. הקשר בין רוחניות לגשמיות אינו שהרוחניות פועלת בתוך הגשמיות. אותם דמיונות הביאו את האדם לעבודת אלילים, היינו, לאותה הטעות של האנושות, שהחלה להשתחוות לחפצים כמו עצים ואבנים, לדמויות אדם, ולפסלים למיניהם, כמו למשל פסל מרובה ידיים ורגליים. הרוחניות יוצרת העתקה בגשמיות, אבל אינה מלובשת בגשמיות. וההבדל הזה הוא גדול.
ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן. צורה מסוימת שמוטבעת בחומר בדומה לחימר, ויוצאת ממנו, מותירה את ההטבעה שלה בחומר. אבל ללא קשר בין הצורה להטבעה. הצורה אמנם מוטבעת בחומר, אבל נמצאת בתוך החומר. לכן מי שנמצא בתוך החומר לא יכול להבין את הצורה הזאת ברוחניות, למרות שהיא אותה צורה. אבל האדם שעושה את החומר שלו דומה לרוחני, הוא רואה עד כמה הן צורות זהות. ואם יש לו רצון להגיע להשתוות הצורה לרוחניות, הוא רואה שנמצא באותה צורה, חסר לו רק מסך לבצע אותה, לבטא אותה.
לכן הבורא, יוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה", הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת - ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה - כלומר, בינה שהתחילה לקבל צורת המשפיע, מתגלה במלכות, מתוך החומר של המלכות - אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, היינו, בחומר. ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כלומר, אינן מתלבשות בחומר, שמממש אותן.
כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י'. אם מתחילים להשיג מתוך החומר, מתוך הה' האחרונה, אז משיגים את כל הצורות הקודמות, ואף את השורש שלהן, את קוצו של י'. ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.
כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. רק לפי השתוות הצורה משיגים את התופעה עצמה, את יחס הבורא לנברא. יחס הבורא לנברא נקרא "שֵם". "ממעשיך היכרנוך", כל השמות הם התגלות הבורא כלפי הנבראים. ובשמות האלה נקרא הנברא עצמו, מפני שמשיג את פעולת הבורא, את יחס הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה. וזה נקרא "שֵם ה' נקרא עליך" [6], שהנברא מקבל את השמות של הבורא. והשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב.
מהות הבורא אינה בת השגה כלל, האדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם. הבורא משפיע על הכלי. הכלי מקבל את ההשפעה שלו, מתרומם להשיג את אותה הצורה. ומתוך שמשיג אותה צורה, מתחיל להבין איך הבורא מפעיל אותו, איך הוא משפיע עליו, ולפי ההכרה הזאת מכנה אותו בשמות.
האדם מקבל את שמו לפי מה שגילה על הבורא, לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא. האדם קורא באותו השם הן את הבורא, והן את עצמו. כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. השם שמתגלה נובע מהשתוות הצורה של הנברא עם הבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.
בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד. כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם, עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.
תמיד משיגים רק מתוך השוואה בין הדברים, אף פעם לא את הדבר עצמו, אלא כיתרון האור מתוך החושך, אור וכלי. הרצון לקבל חייב להתפעל ממשהו בעצמו, ללא השגה וללא הכרה. ולכן אפילו אם אומרים, שלעולם שלנו יש אותה צורה כמו לעולמות הרוחניים רק בחומר שונה, אי אפשר להשוות את הצורה הזאת, את מה שיש בה, את כל מה שמשיגים מתוכה, עם העולם הרוחני. אלא רק להשוות בין הפרטים של העולם הזה, ולומר שהיחס בין הפרטים האלה זהה ודומה במשהו, למה שיש בין אותם הפרטים, בשורשים בעולם העליון. אבל איך הם בעולם העליון, מה ההבדל שם בין אותם הפרטים, איש לא יודע.
ניתן רק לקבוע מהו ההבדל ביניהם בעולם הזה, למשל מהו ההבדל ביני לבין הכוס ולבין המים שממלאים את הכוס ולשער שאותו הבדל קיים גם בין הנשמה לבין אותם הפרטים, שנקראים "כוס" ו"מים" בעולם הרוחני. כלומר, האדם לא יודע מה קורה בעולם הרוחני ומה יש בעולם הזה, אלא תופס רק את היחס ביניהם. גם בעולם הזה הוא לא תופס את הפרטים עצמם, מה הם "כוס" או "מים" או "אני", אלא רק את ההשוואה ביניהם, את ההבדל ביניהם, את ההבדל בין אדם לבין הכוס, ולבין המים שממלאים את הכוס. מכאן נובעת ההרגשה של האדם, שהוא לא תופס את התופעה עצמה, אלא רק תוצאה ממנה.
ולכן עלינו לשמוע ולקבל בצורה תיאורטית בלבד, לא בצורה מעשית, שאותם הפרטים שקיימים ברוחניות, קיימים גם בגשמיות, ואותו היחס שקיים ביניהם ברוחניות, קיים ביניהם בגשמיות. אבל לא לעשות מתוך זה השוואה בין העולמות, אלא בתוך העולם הזה לשמוע את העובדה הזאת, ולדעת שיותר מעובדה, היא לא נותנת לנו דבר.
מה המטרה בכך שחומר גשמי מקבל צורה רוחנית?
מתוך שהחומר הגשמי מקבל הטבעה של צורה רוחנית, הוא נעשה מסוגל לקבל צורה רוחנית ממשית. לא צורה מוטבעת, אלא מתוך ההטבעה עצמה, להגיע לצורה הרוחנית. אבל הגשמיות יכולה להגיע לרוחניות, רק אם בגשמיות לא מתייחסים לחומר עצמו, אלא איך פועלים עם הרצון בתוך החומר, ואז יכולים לתת לרצון צורה כמו ברוחניות, את צורת ההשפעה.
האדם לא משנה את דרגות דומם, צומח וחי שבו, אלא רק את היחס של דרגת המדבר שבו, כלפי כל הצורות שיש בעולם הזה. ועל ידי שינוי היחס שלו, הוא קולט לתוכו את כל הצורות האלה, שמלכתחילה אינן קיימות מחוץ לו. אלא על ידי שקולט אותן בתוכו, הוא מעלה אותן לדרגה רוחנית. וזה נקרא שהאדם מעלה בתוכו את כל העולם לרוחניות.
חומר בעצמו לא קיים, אלא קיים כחומר דומם רק בתוך ההתפעלות שלנו. מדוע? כי האדם מתייחס מִדַרגה ד' שלו לכל הדרגות הקודמות, דרגות שורש, א', ב', ג', כמסייעות ועוזרות לו. שעל ידי בחינה ד' שלו הוא יכול לבטא את היחס שלו כלפיהן, ודרכן כלפי מאציל. אם לא היה סביבו עולם, האדם לא היה יכול לבטא יחס כלפי המאציל. לא היה לו דרך מה לבטא אותו. אפשר רק דרך הרצון.
והעולם הוא אותו משהו שקיים מחוץ לבחינה ד', ולכן עוזר לנו להתבטא חיצונית כלפי המאציל, ולהבין את ההתבטאות שלו כלפינו. כמו שבין ספירת כתר לספירת מלכות יש באמצע שמונה ספירות, שאלמלא הן, לא היינו יכולים להבין מה המאציל רוצה מאיתנו. איך הוא מתייחס אלינו, איך אפשר להתייחס אליו בחזרה. כל הספירות שבאמצע, הן כלפינו דרגות שורש, א', ב', ג'.
האותיות והנקודות
התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.
קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.
שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.
האדם מקבל בתוך הכלים שלו את התפשטות האור, את הרגשת המאציל, מה שמתפרס אצלו לכמה מושגים, שהם "אותיות ונקודות", או "נקודות ואותיות". התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. כלומר, רק לפי השתוות הצורה. גם בעולם שלנו ידוע, שאיך שהכלי מכוּוַן, כלומר רק לפי התדרים, לפי המבנה הפנימי, לפי התכונות, שהכלי מסוגל לקלוט, באותה המידה הוא קולט מבחוץ. גם אם מחוץ לאדם יש עולם אין סוף, אנו קוראים למה שקולטים ממנו "העולם הזה", העולם שלנו.
"הפה" קולט אך ורק אותיות. קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. יש ל"ב (שלושים ושתיים) נתיבות חוכמה, ל"ב מלכויות, שאלה הערוצים שבהם מקבלים חוכמה מלמעלה. אבל האותיות עצמן, הן כ"ב אותיות, ועוד חמש סופיות מנצפ"ך. ואיזה קשר קיים בין האותיות שהפה קולט או פולט, לבין האותיות שנקראות הל"ב, ל"ב ערוצי חוכמה, ל"ב נתיבות החוכמה?
וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים. שלושים ושניים הם ערוצי חוכמה. ועשרים ושתיים אותיות, הן תבניות איך לקלוט את החוכמה, בכל ערוץ וערוץ. כלומר החוכמה שיורדת אליו בשלושים ושניים ערוצים, מתקבלת בתוך הכלי, בעשרים ושניים האופנים שבו, וכך בכל ערוץ וערוץ. ומנצפ"ך אלה אותיות סופיות, לא לקליטת ערוצי חוכמה, אלא לעבודה על "הפרסא".
שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, כלומר את כל הצורות "למעלה מטבור", ו"למטה מטבור". וזה ההבדל בין תורה שבכתב, שהיא למעלה מטבור, לבין התורה שבעל - פה, שהיא למטה מטבור. משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כפי שאנו רואים, האות כוללת נקודות וקווים. וברוחניות יש נקודה, קו, שטח ומעוקב.
כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות. כדי לבנות את הכלי, האדם חייב קודם לצמצם כל רצון ורצון, ולהפעיל את הרצון בצורת ההתפשטות, באותה המידה שהצורה הזאת נמצאת בו במסך, לא יותר. אוסף הצמצומים על תרי"ג הרצונות, והמידה, האופי, הצורה של המסך על כל הרצונות, יוצרים תיבה, צורה שנקראת אות. ולפי הצורה הזאת, נבנה הכלי. שהמבנה של כל כלי וכלי, הוא כאות שלמה.
ב"מאמר האותיות" של המנונה סבא בהקדמת ספר הזוהר מסביר בעל הסולם, עד כמה כל אות היא מבנה בפני עצמו, המוכן לקליטה, לעבודה, לדבקות, למטרה. ועד כמה כל האותיות, כל הצורות האלה משלימות אחת לשנייה. יש אותיות שהן חשובות לתחילת התיקון, או לאמצע, או לסוף התיקון. אבל ללא שימוש בכל כ"ב האותיות ומנצפ"ך אי אפשר להגיע לגמר התיקון. [7]
כלומר, כדי להגיע לגמר התיקון, גם הכלי הכללי כולו שהבורא ברא, וגם כל חלק ממנו, כל כלי פרטי, חייב לעבור את כל הצורות שבתוך האותיות, וכן את צירופן הנקרא "ספר תורה", היינו אותן צורות, ובאותו סדר כמו בספר תורה.
עצְמוּת וכלים
עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא", אור ששייך לבורא, ואור שמיוחס לנברא. היינו היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ו"רשימו", נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה. ההבדל קיים רק עד שהנברא מגיע לדבקות בבורא, שאז אין חלוקה לעצמוּת וכלים. כלים נעשים כמו האורות. ההשפעה שהכלי מעביר לבורא, היא זהה לאורות שמגיעים מהבורא לנברא. אלא בינתיים עד שחוזרים לאין סוף, קיימים כל ההבדלים בין הפועל לנפעל, יש חילוק לדכר ונוקבא, לרחמים ודין, קו ורשימו.
העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. האור מופיע בכלי רק לפי ההכנה הקודמת לאור. אבל ההכנה הקודמת נעשית גם על ידי האור, שנקרא האור המתקן את הכלי, התורה, האור המחזיר למוטב. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. אין לו לעצמות, לא טבע, לא אופי, ולא שום גוון. אלא הכלי, על ידי תיקון עצמו, מבטא את האור שמתלבש בו באותה צורה שהכלי תיקן את עצמו. ולכן קוראים לאור על שם הכלי, "אור חסדים", "אור חוכמה", "נרנח"י", "ישר", "חוזר", "מקיף", "פנימי", וכן הלאה. כל המונחים האלה אינם בתוך האור.
האור נמצא באחדות פשוטה במנוחה מוחלטת. וכל מה שאפשר לייחס לאור, מייחסים לו רק מצד תיקון הכלים. האורות נקראים על שם תיקון הכלים. וגם אם האור נקרא "פשוט", היינו, שאין בו שינויים, והבדלים, גם בו מדובר על משהו, שנתפס ונקלט ונקבע מצד הכלי. לכן העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.
גם כל התיקונים הם מצד הכלי, וגם כל ההרגשה באור היא מצד הכלי. וכל מה שהכלי מרגיש הוא לא יותר מהתיקונים שלו. שלפי התיקונים האלה, הם עצמם נקראים אור. על שם מה ולמה התיקונים האלה נקראים אור? מדוע לא ייקראו התיקונים האלה על שם התיקונים עצמם. ולמה במקום לקרוא למצב בשם אותה המידה שהאדם מתוקן, הוא קורא לו אור? מפני שלפי המטרה, לפי הכוונה, כל התיקונים נעשים רק כדי להידבק במאציל. והרגשת הדבקות במאציל, נקראת אור. לכן, גם אם כל הפעולה וכל ההרגשה הן מתוך הכלי, בשמות האלה נקראים תופעות חיצוניות כביכול. האדם נותן לתיקונים שלו את השם של המאציל.
את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובש עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העצמות, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.
ואיך האדם בטוח, שמה שמתגלה בכלי המתוקן שלו, זו לא מידת התיקון של הכלי, אלא שהאדם מגלה בו את הבורא? בעל הסולם משיב: כפי שבכל המדדים לא מודדים את העצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. לפי מידת הדבקות, שנקראת יחסי גומלין. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא. היינו, אם מתגלה לאדם משהו בתוך הכלי שלו, מה שמתגלה הוא היחס המשותף בינו לבין הבורא. ולכן לפעולה שלו, לתוצאה של התיקון שלו, האדם יכול לקרוא גילוי הבורא.
אין לאדם יותר מהגילוי הזה. כי יותר ממנו נקרא "עצמותו", שלא מתגלה לאדם. בכל מצב של הכלי, גם בעולם הזה, גם בעולם הרוחני, אין לאדם אפשרות לגלות שום צורה מעבר למה שהכלי שלו, הלב והמוח שלו, מכוּוַנים אליו. כלומר רק לפי התיקונים הפנימיים של האדם, לפי ההתאמה שלו לאיזה תופעה שכביכול נמצאת מחוצה לו, רק לפיהם הוא יכול להשיג אותה. ולעולם אין להשיג מעבר למה שהכלי משתווה אליו. והדבקות לבורא היא האמצעי להשיג נכון, את הצורה האמיתית שלו.