כל הרגשות האדם מתקבלות דרך חמשת חושיו. התמונה הכוללת נקלטת במוח דרך חמשת החושים, שם היא מנותחת, מושווית לידע קודם, ומוצגת בהכרת האדם כתמונה שלו עצמו, וכתמונת העולם הסובב אותו. מכאן שהאדם קולט גם את גופו וגם את מה שנמצא סביבו, כתוצאה מהרגשת חמשת חושיו. אך לאמתו של דבר, לא הגוף ולא העולם שסביבו קיימים כשלעצמם. אלא הם רק תוצאה מהרגשת האדם.
אלמלא היו לאדם חושים, הוא כלל לא היה מרגיש את עצמו. כמו כן, אילו היו לו חושים שונים, בעלי כמות ואיכות קליטה אחרים מכפי שיש לו כעת, הוא היה מרגיש את עצמו באופן שונה לחלוטין. שכן הוא היה קולט את עצמו ואת העולם שסביבו בהתאם לאותן הרגשות, שחושיו היו מספקים לו.
וכל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים נקרא גלוי. מובן, שלכל אדם יש מידה אחרת של מציאות גלויה, בהתאם להתפתחותו החושית והשכלית. המציאות הגלויה מורכבת מעניינים פרטיים, אישיים, וכן מעניינים כלליים, שגלויים לאנושות כולה בכל שלב מוגדר של ההתפתחות.
ומה שטרם התגלה, אך מיועד להתגלות בעתיד, נקרא נסתר. הנסתר מתחלק לשני חלקים: הנסתר, שאותו נוכל לגלות אי - פעם בעתיד באמצעות חמשת החושים. והנסתר שלעולם לא ניתן יהיה לגלות אותו באמצעות חמשת חושינו. ואת מה שלא ניתן לגלות בחמשת החושים, נוכל לגלות בחוש השישי. שכן בכל אדם יש זרע של החוש השישי, ואותו הוא יכול לפתח באמצעות השיטה שמיועדת לזה, חוכמת הקבלה.
בדומה לתפיסת חמשת החושים המתחלקת להרגשת הגוף, ולהרגשת העולם הסובב, כך גם להרגשה בחוש השישי ישנם שני מרכיבים: גוף, הנקרא נשמה, והעולם הסובב, הנקרא עולם עליון. והרגשת העולם העליון מתקבלת באדם כהרגשת נצחיות, שלמות וידיעת - כול. אלה התופעות שהאדם חוקר ומרגיש כשהוא מקבל כלי רוחני.
שלוש תפיסות של גוף ונשמה
את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:
1. תפיסת האמונה
לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.
לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.
על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.
האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.
לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי, שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.
בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות. והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.
וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא העיקר, והיא איננה נפגעת. ויש הטוענים, שהאיבר נחתך מן הגוף, מפני שיש פגם בנשמה. שהנשמה מחוברת לכל חלקי הגוף, ואם חותכים איבר מן הגוף, חותכים גם חלק מן הנשמה. כמו השמועות על אותם מנהגים, שבודקים את הנשמה לפי הצל של הגוף באור הלבנה. כלומר, שלפי הגוף ניתן לראות מה קורה לנשמה.
והתפיסה הזאת נפוצה למדי, כי כך יותר נוח להתבטא, אפילו מבחינה מילולית. לכן גם בעל הסולם השתמש בכמה מקומות בדימויים כאלה, שהנשמה מאירה בגוף. גם ב"זוהר" כתוב, "בהכרת כף יד" או "בהכרת פנים", שכביכול לפי הפנים של האדם מכירים את הנשמה. [1] אבל מדובר כך רק בצורה ציורית ולא מדובר על הגוף. אלא הכוונה היא, שלפי הכלי נותנים ציור לאור שממלא את הכלי.
חוכמת הקבלה לעולם אינה מדברת על הגוף הגשמי. אלא "גוף" הכוונה לכלי הרוחני. שתכונות הכלי הרוחני קובעות את התכונות של האור המתלבש בתוך הכלי, לפי השתוות הצורה ביניהם. ב"גוף ונשמה" הכוונה לרצון לקבל שכבר נמצא בעל מנת להשפיע. היינו, כוח הרצון, כוח הנברא, בהתאם לכמה שהוא מתוקן בתכונת הבורא דלהשפיע, הוא נקרא בקבלה גוף ונשמה, כלומר, כלי ואור.
אבל במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מדבר על מה שהאנושות חושבת. היינו, שיש כוח המחייה, שאין לדעת אם הוא נצחי או לא, אבל אנשים חושבים כך מן הסתם, כי יש להם איזו הרגשה, שיש משהו לפני הלידה ואחרי המוות.
ובעלי התפיסה המטריאליסטית [2] לא חושבים כך. לדעתם, לגוף יש כוח מחייה, שנובע מהגוף והוא אינו דבר נצחי שקיים לפני הגוף או אחריו. חוץ מהגוף ומהכוח המחייה שלו אין שום דבר. ובגלל הבעיות שיש לגוף עצמו, נעלם ממנו כוח המחייה. כלומר, כשהגוף מפסיק לייצר אותו, הוא מת. הם לא חושבים שהנשמה היא נצחית, שהכוח המחייה הוא נצחי, אלא שהוא נובע מהגוף.
והאדם בעל תפיסת האמונה חושב ומאמין שיש דבר נצחי, למרות שאינו יכול לחוש ולהרגיש אותו. לפי תפיסה זו, החלק של הנשמה הנחשב נצחי, מתלבש בגוף ולפיו נבנות תכונות הגוף כמו כפפה על יד. וכל תכונות הגוף מסודרות לפי התכונות הפנימיות של הנשמה, וכך היא פועלת. כי בעצמה היא לא מסוגלת לפעול בדרגת העולם הזה בהעדר קשר בין החלק הרוחני הנצחי לבין הגשמיות והחומריות. והתלבשות הנשמה בגוף מאפשרת לה דרך הגוף לפעול בדרגת החומר. זו התוספת שמקבלת הנשמה, ולשם כך היא יורדת למעמד הלא ראוי הזה, שאין בו דבר מלבד ההזדמנות שלה לפעול בדרגה הנמוכה הזאת, כדי לעשות תיקונים.
למה מאמינים שלנשמות יש ישות עצמאית טרם ירידתן לגוף האדם?
האדם מאמין שקיים משהו נצחי, כלומר, קיים כל הזמן. כי הרגשת הזמן שהוא חי בה לקוּחַה מגוף האדם. מתוך הגוף האדם קובע, שנצחי הוא מה שקיים בהרגשתו ולא נמדד לפי הזמן. שאם רוצים למדוד אותו מקבלים תשובה אינסופית. אין לנו הבנה שלא קיים זמן, אלא החיים בגוף מחולקים לשינויי מצבים, שהם הגורמים לאדם את הרגשת הזמן, ולכן הוא קובע שיש קיום מעל ההרגשה הזאת, לפניה ואחריה.
ואילו חוכמת הקבלה אומרת שהמושג "למעלה מהזמן" אינו תלוי באדם שחי בתוך הגוף, לפני ההתלבשות בגוף או אחרי היציאה מהגוף. אלא הוא תלוי בדרגה שהאדם תופס את המציאות. האם הוא יכול להיות בגוף, ובו בזמן להימצא במושג ללא זמן.
מהיכן נובע הצורך של האדם להרגיש נצחי?
הקבלה מלמדת אותנו, שהצורך להרגיש נצחיות קיים באדם, כי יש לו נקודה נצחית, הנקראת נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל" [3], רצון להתקשר לאלוקות. שהוא מעבר לרצונות של דומם, צומח, חי, מדבר, כלומר מעבר לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות. ולכן האדם מרגיש רצון להגיע לנצחיות. חיוֹת לא מרגישות אותו, אלא רק מקיימות את תוכנית הבריאה שהוטבעה בהן, בלי בחירה חופשית ובלי לשאול דבר.
הדרישה של האדם להכיר את הנצחיות נובעת מהרצון לקבל, שבו יש אותו חלק נצחי, נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל". ואותה בינה, הרגשת האלוקות, שנמצאת בנו בתת ההכרה, גורמת לאדם להימשך לידיעת הבורא. משיכה זו פועלת עליו עם רצון או בלי רצון.
גם בלי שהאדם מגיע בדרגות התפתחותו עד סוף ההתפתחות האגואיסטית, מתענוגים גופניים לתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא נמצא ברצון הנמוך ביותר, גם אז יש בו נטייה לגלות את הנקודה שבלב, המתבטאת בשאלה על קיומו: "מהיכן אני, מי אני, מה אני?". שאלה שאיננה מבוררת דיה, ולכן אינה דוחפת אותו להכיר את הבורא לפי השתוות הצורה, כלומר, מעל כל יתר הרצונות, אלא יחד איתם. אבל הדרישה להרגשת הנצחיות, לאלוקות, אכן נמצאת בתוך כל אדם ואדם.
רואים זאת גם לפי ההיסטוריה של התרבויות בכל הזמנים. בכל תרבות, בכל תפיסה של האדם במציאותו בעולם, הוא מתייחס לחלק הנצחי שבו. לא חשוב אם כקיים או לא קיים. אבל יש לו דחף פנימי להתייחס לחלק הנצחי שבו ולברר על קיומו. והחיפוש הזה אחר הנצחיות הוא חיפוש טבעי, שנמצא בכל אדם בלי קשר לרמת התפתחותו הגופנית, החומרית או הטכנולוגית. הנקודה הזאת נמצאת בו מלמעלה מלכתחילה, משך כל ההיסטוריה של התלבשות "הנשמות" ב"גופים".
האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?
יש אינספור שאלות על התחלפות הנשמה שאין להן תשובות: האם הנשמה מתחלפת או לא? האם הנשמות יוצאות מהגוף ומתחלפות ביניהן? האם הנשמה יוצאת מהגוף בזמן השינה ואחר כך חוזרת? האם מתרחש "עיבור הנשמות"? אין אפשרות לתאר בצורה נכונה מהי נשמה, האם היא רוח רפאים שנכנסת בגוף ויוצאת ממנו, או כוח מיוחד שמהווה תוספת לכוחותיו של האדם.
לפי חוכמת הקבלה הגוף הוא רצון. ולא סתם רצון ליהנות, שהגוף מרגיש מתענוגים גופניים או מתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא, שמכוון על מנת להשפיע לבורא. הרצון הזה הוא הכלי של הנשמה, הנקרא הכלי המתוקן של הנשמה. ואם הוא מכוון ליהנות לעצמו ולא על מנת להשפיע, הוא נקרא כלי שבור של הנשמה. והאור שממלא את הכלי בהתאם לכוונה של הכלי, נקרא נשמה.
ומה הקשר בין הכלי הנקרא גוף של נשמה יחד עם הנשמה עצמה, שהאור ממלא אותו ושכולו רוחני, לבין הגוף הביולוגי? עוד צריך לדון. אבל לפי תפיסת האמונה יש קשר כזה, ומשהו רוחני הנקרא "נשמה" מתלבש בגוף. השאלה היא לפי איזו חוקיות.
בקבלה לומדים, שהחוקיות שלפיה מתלבש האור בתוך הכלי, נקראת השתוות הצורה. שלפי הרצון שלו לבורא, הכלי צריך ליהנות מהבורא, אבל לשנות את הכוונה שלו לכוונה ליהנות לבורא. ובהתאם לכוונה הזאת האור ממלא אותו. ואז יש התאמה בין הכלי לאור, והמכלול הזה נקרא נשמה.
ומהי מידת ההתאמה, שלפיה הכלי עם האור שבו נכנסים לגוף הביולוגי? האם הגוף הביולוגי צריך להשתנות? במה הוא יכול להשתנות? אפילו הרצונות של הגוף הביולוגי אינם משתנים. גם מקובל גדול מרגיש אותו טעם בבשר וביין, הוא אוכל ושותה ויודע ליהנות מהחיים, או מרגיש בגופו עייפות וחולי. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי ותחושותיו, לבין הנשמה. גם אם המקובל שמח או עצוב, גם אם גופו בריא, חולה או מזדקן, הנשמה שבו קיימת.
ומהי אותה התאמה בין גוף לנשמה, שלפיה הנשמה נמצאת בגוף? בגוף מחליפים איברים ומבצעים השתלות, והנשמה לא משתנה. גם דם, שעליו נאמר "והדם הוא הנפש" [4], אפשר להחליף בין יהודי לגוי, נוצרי או מוסלמי, אין איסור. הדם לא משנה אפילו את הגוף. ואין איסור, שבעתיד יחליפו לאדם גם את הראש. אין בחוקי התורה איסור על השתלות למיניהן, בניגוד לעניינים הלכתיים אחרים שחל עליהם איסור מוחלט. כלומר, אין קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה.
אבל לפי התפיסה הראשונה, תפיסת האמונה, הנשמה קיימת כל הזמן והגוף חי שנים מעטות ואולי יש קשר ביניהם. כי האדם מרגיש את עצמו בגוף, ויכול לחטט ולחפש בפנים, ואולי למצוא נשמה, למצוא קשר אליה מתוך עצמו.
בלימוד חוכמת הקבלה וגם במאמרים שסביב הלימוד, שמסבירים לאדם את תפיסת העולם שלו ואת החיים, יש דברים שמעוניינים להסביר, ויש דברים שלא מעוניינים להסביר, ואפילו אומרים שלא כדאי. כי לימוד הקבלה לא נועד לתת לאדם הרגשת ידע. אלא ההפך, להביא אותו להבנה עד כמה חסרה לו תפיסה במציאות הנכונה, הרוחנית:
א. שהמחשבה שאדם הבין, היא דווקא חוסר ההבנה והיא השקר הגדול ביותר.
ב. שיחד עם ההבנה שהוא לא הבין, האדם צריך להשתוקק לרוחניות ולא להירגע. כי לפי מידת השתוקקותו הוא מזמין על עצמו אורות מקיפים.
ג. למרות שהאדם בא לשיעור במטרה לדעת ולהתקשר לחומר ולעניין הרוחני, הוא צריך להיות מוכן לכך, שהוא ייצא מהשיעור בחיסרון גדול יותר ממה שנכנס אליו. כי המטרה היא להכין כלי. והרצון, ה"קישוי" [5], כהגדרת בעל הסולם, חייב להיות גדול מאוד. עד כדי שהמתח הזה באדם שרוצה להתקרב ולהכיר את הרוחניות במובנהּ האמיתי, כתכונת ההשפעה, שהיא מעל כל הרצונות שלו, ממש "מפוצץ" אותו מבפנים.
כלומר, אם מתקדמים נכון, ככל שמתקדמים, מתגברת באדם הרגשת החסר. כפי שניתן לראות בסיפור גלות מצרים, או מכל הגלויות של זמננו לעומת הזמנים הקודמים, או מהחושך שבא לפנות בוקר, שהוא החשוך ביותר, או מאדם שלומד חוכמה, שלפני הגילוי, לפני שמגיע לכלי האמיתי, הוא מבולבל ולא מסוגל לקלוט או לקשור משהו לחוכמה - ואז מגיע לו הגילוי.
ואילו הסימנים שהאדם כביכול מתקדם יותר ומבין יותר ורגוע יותר, הם סימנים לא נכונים. אלא כך נראה לאדם שצריך להיות, לפי הרצון שלו. אבל אפילו בגילויים של המדע הרגיל בעולם הזה, זה לא פועל כך. ולכן, גם בלימוד המאמר "גוף ונשמה", שלומדים עניינים לא מובנים, היחס, הדרישה, לא צריכה להיות שהם יתבהרו מתוך קריאה בשני דפים של המאמר. כי בתכונות הנוכחיות, כשנמצאים לפני המחסום, אי אפשר לתפוס מהי רוחניות, למרות שחושבים שיכולים להתפעל נכון מרוחניות. ולכן מידת ההתפעלות או מידת הרגשת הסיפוק, אינן מדד נכון לטוב.
אבל כתוב, שאי אפשר לחיות משלילה, אלא חייבים לחיות מחיוב. [6] ובקבלה החיוב בא דווקא מהשגת השלילה: כשהאדם מרגיש יותר ויותר קטן והוא לא מבין ופחות תופס את גדלות המטרה, את גדלות המציאות, את גדלות המערכת, שבתוכה הוא מגשש. ומהשגת השלילה הזאת הוא מקבל שמחה, מדבר והיפוכו. ושני הקצוות האלה צריכים להתפתח באדם. הוא רק צריך להסכים עם ההתפתחות הזאת.
אחרת האדם לא מכין את הכלי, אלא מרגיע את עצמו, וחושב שיצא מהשיעור יותר מבין. אבל מה התועלת בכך שאנשים מחפשים מהיכן לצאת יותר רגועים? אם הולכים לאותו מישהו שמרגיע, שנותן כמה ידיעות, אולי אפילו ידיעות על רוחניות, מישהו שמסביר הכול, הוא "הורג" את הכלי של האדם, הורס אותו. ולאדם אין יותר עם מה להתקדם. אם יוצאים שמחים ומסופקים, אין יותר צורך לכלום. ואז אם שוב עולה באדם הרצון, הוא שוב צריך ללכת לשם כדי שירגיעו אותו, כמו שנוטלים כדורי הרגעה.
אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית דורשת כוח סבל רב. משום שחייבים כל פעם לעורר חיסרון, לטפח אותו כמה שאפשר, ולחיות במתח עם החיסרון הזה. ושהרגשת החיוב תבוא מהידיעה, שמתפתח בנו הכלי האמיתי, שהולך וגדל ככל שגדלה בו הריקנות. והגישה הזאת אפשרית רק אם לא מסתכלים בתוך "הקנקן" שהוא ריק, אלא על הבורא שאליו משתוקקים. וכך, גם את המאמר הזה, הלא מובן, צריך לקרוא ביחס הנכון.
2. תפיסת השניוּת
זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי. נראה שהאדם אינו שונה מכל בהמה וחיה, שכידוע אין בהן נשמה. ומתוך הטבע מגלים, שהגוף אינו דורש נשמה, אלא הוא חי בזכות עצמו. התאים מצטברים לגוף שלם, גדול ומורכב, שאינו זקוק למשהו רוחני מלמעלה. החיים נוצרים בו מכוחם של התאים החיים עצמם.
עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. אמנם הגוף חי וקיים, אבל אומרים שבכל זאת צריכה להיות בו עוד ישות. עם עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.
ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.
חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.
התפיסה הזאת, לפיה הגוף קיים בפני עצמו והנשמה קיימת בפני עצמה, ולפעמים הם משתלבים ומוסיפים אחד לשני, אבל לכל אחד תפקיד משלו, נובעת מהתפתחות המדע. המדע גורס שהגוף לא צריך את הנשמה, ויכול להתקיים בצורה בהמית, חומרית, ללא נשמה. אלא, בכל זאת אם יש באדם משהו מיוחד, מעל הגוף הגשמי, המשהו המיוחד הזה מקורו בנשמה.
ולפי תפיסת האמונה הכול תלוי בנשמה. הנשמה בונה לעצמה את הגוף, מתלבשת בו, קיימת בו, וכל מה שיש בגוף נובע מהנשמה. כל חיותו באה מתוך הנשמה. הנשמה היא הראשונה והגוף הוא משני לה בכל דבר. ולפי תפיסת השניות, הגוף קיים בפני עצמו, ולא הנשמה בונה אותו לעצמה. אלא הגוף חי מכוח עצמו, והנשמה חיה מכוח עצמה, ויש שילוב ביניהם. ובין התפיסות האלה רווחות בעולם תפיסות נוספות, ובעיקר אצל הפילוסופים, שבכל רגע יש לכל אחד מהם תפיסה אחרת.
ומהו השילוב? הקשר בין הגוף לנשמה מתואר כאותו משהו מעבר לגוף הבהמי, מעבר לחיות הגופנית שיש לכל אחד ואחד, והוא הנשמה ש"מדברת" בו. והגוף מתקיים בפני עצמו, כפי שלומדים מהטבע. הטבע לא זקוק לכוח רוחני. התאים הביולוגיים מתקיימים מכוח עצמם לפי התוכנית, האנרגיה, החומר, שיש בתוכם. גם רופא לא זקוק לַנשמה כדי לרפא את הגוף. וגם ביולוג, עם כל תפיסתו בתאים הביולוגיים ובחילופיהם, לא זקוק למושגי נשמה.
לכן מי שעוסק בשאלות הקיום החומרי, אין לו צורך לבוא וללמוד קבלה או תיאוריות אחרות. מפני שמתוך החקירות שלו הוא לא מרגיש צורך בכך. די לו בידיעות שהוא מגלה בתוך החומר כדי לדעת למה הוא קיים ואיך הוא קיים. ואכן מהתפיסה הזאת עולה, שקיום הגוף אינו דורש שתהיה בו נשמה.
תפיסת השניות יותר מפותחת מתפיסת האמונה, מפני שהיא נובעת מבדיקת הגוף החומרי, שהאדם רואה שהגוף הביולוגי שלו יכול להתקיים בפני עצמו. אבל לחלק האנושי שבאדם, אין שום מקור בגוף שלו. הגוף לפי טבעו רוצה מנוחה, רוצה ליהנות, בדומה לאותה חיה שאוכלת, ואחר כך משתרעת על הדשא. אבל האדם מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמו, להרוס את עצמו, לתלות את עצמו, רק כדי להשיג מעט כבוד.
כדי שכולם יכבדו אותו דקה אחת ביום, הוא מוכן לסבול עשרים וארבע שעות ביממה. שזה ממש לא בריא לגוף. כלומר, באדם יש רצון נוסף מחוץ לרצון הגופני, שיש לכל הבהמות והחיות, שמחייב אותו לעבוד נגד המערכת הגופנית. והכוח הזה נבדל מהגוף, וקיים מתוך שליטה שונה, זרה. האדם לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, אבל רואים עד כמה הוא עומד בניגוד גמור ובסתירה מלאה לבריאות, למנוחה, ולכל מה שהגוף רוצה.
לכן אנשים חושבים שהרצונות הנוספים האלה, מכלול הדחפים האלה, בא ממקור אחר. אבל הגוף הביולוגי של האדם לא בנוי אחרת מגוף של חיה או בהמה. עובדה שמשתילים לאנשים לב או חלקי גוף של חיה בעלי מבנה קרוב. ולמה האדם אינו כמוהם? כי מה שדוחף את האדם בא ממקור שונה לחלוטין ואת המקור הזה אנו מגלים.
מה הוא המקור הזה ובשביל מה הוא, אנו לא יודעים. אלא הוא שולט בנו עד כדי כך, שהאדם למרות שבעצמו היה רוצה לבחור לגוף שלו חיים רגילים ופשוטים, הוא לא מסוגל. הוא חייב לקיים מה שהכוח האנושי שבוער בתוכו, מחייב אותו. ורואים איך הכוח הזה דוחף את האנושות כולה לכל מיני מצבים, במקום שתרבוץ על הדשא כמו עדר מדושן. שהרי יש מספיק דשא לכולם.
מה הקשר בין הרצונות הרוחניים שמתפתחים באדם לבין הגוף?
אדם שמתחיל להתפתח בו הרצון לרוחניות, מתחילים להתפתח בו גם הרצונות הגשמיים לתענוגים גופניים של אוכל, מין, או לתענוגים של כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. מה הקשר של הרצונות האלה, לקשר שיש או אין בין הגוף לנשמה? הקשר הוא פשוט. גם הרצונות של האדם לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הם לא רצונות גשמיים. אפילו הרצון שלו לאוכל, הוא לא רצון כמו אצל בהמות וחיות, שבאות ואוכלות רק לפי מידת הרצון לאכול. אצל האדם כוח הרצון דוחף אותו מעבר למה שנחוץ לו, מעבר למה שגופו דורש.
הבהמה לא אוכלת יותר ממה שהיא צריכה. משמילאה את הרצון שלה, מפסיק בה הרצון, אין לה עניין באוכל נוסף. ואילו האדם חייב לתפוס גם את כל מה שרואה אצל האחרים, שיהיה רק לו ולא להם, אחרת הוא לא מרגיש מלא. זאת אומרת, כל רצון, אפילו רצונות שהגוף דורש כביכול: אוכל, משפחה, מין, הם לא רצון הכרחי שהגוף צריך ככל חיה ובהמה, אלא רצון שהאדם תופס כרצון נוסף, שמגיע מדרגת "אדם".
לבהמות אין יותר מהרצון למלא את התאים הביולוגים שלהם. ואדם שרוצה לאכול הולך למסעדה, כי הרצון שלו אינו רצון לאכול. הוא מתלבש באוכל, אבל הוא רצון מעל הרצון הבהמי. הוא רוצה את התוספות הרוחניות שכביכול מתלבשות באוכל. כל אותם דברים נוספים: איך אוכלים, היכן אוכלים ועוד.
ולכן, הרצונות שיש באדם לאוכל, מין, משפחה, בית, בגד, שהגוף דורש גם כשהאדם חי בג'ונגל, הם מעבר לרצונות של חיות ובהמות אחרות בג'ונגל. אלה רצונות נוספים. ורק על הרצונות הנוספים האלה מדברים בקבלה. כי מלכתחילה עוסקים באדם, ולא ברצונות ששייכים לגוף בלבד, שהם "לא יגונה ולא ישובח", שעליהם אין שום חשבון.
אפשר כמו החיות להקים להקה, שאצלנו נקראת משפחה, ולמצוא מקום, מאורה, שנקראת אצלנו בית. אבל הרצונות האלה אינם נקראים רצון לקבל. אלא הם דרישה טבעית של הגוף, שאין חוקיות איך ממלאים אותה, אלא עושים מה שהגוף דורש. ולכן כאשר נאמר בקבלה, שבמהלך ההתפתחות הרוחנית של האדם, יחד עם הרצון הרוחני, גדלים בו גם הרצונות לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הרצונות האלה גם הם רוחניים.
לכן נאמר, מזמן שנחרב בית המקדש, טעם ביאה נשאר לעובדי ה'. [7] הרצון הנמוך ביותר שהוא יסוד כל התענוגים, נשאר לאלה שמגיעים לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. כי הרצון הזה הוא לא כמו של בהמות וחיות. אצלן הוא לא קיים באותה צורה שיש אצל בני האדם, שהיא מן התלבשות בזיווג הגשמי. רצון שרק בא בהתלבשות גשמית, ולא יותר.
כלומר, בכל הרצונות צריך לראות את הרצון הרוחני. תוספת רצון של האדם ולא של בהמה. רצונות שאינם שייכים לגוף הבהמי. ובאמת הגוף עצמו לא זקוק להם. הוא לא זקוק לא למאכלי גורמה, לא לכבוד ליד המאכלים, לא למין שמפתחים, ולא למשחקי כבוד ושליטה. ולכן הרצונות האלה מתפתחים יחד עם ההתפתחות הרוחנית.
3. תפיסת ההכחשה
בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.
הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.
כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.
התיאור, שלפיו הגוף שלנו אינו זקוק ליותר מגוף, הוא תיאור מדעי, שרואה בגוף מכונה, שפועלת לפי עיקרון של תענוג מירבי ביגיעה מזערית. היא טבע הרצון לקבל, הנמצא ביסוד הבריאה. ובאמת, בגוף אין יותר ממה שמתואר כאן, אלא התוספת היא רק בתוכנה. היינו, שאין רק גוף בהמי, אלא ישנם רצונות נעלים יותר, שיש להם אותה תוכנה של השתוקקות למילוי. והשאלה היא רק מהו המילוי לאותו רצון, ואם אפשר לשלוט בסוג המילוי, ובצורה כזאת לקבוע שיתחוללו בנו שינויים.
אבל לפיזיולוגים, לרופאים או לביולוגים מתגלות בינתיים רק תופעות שהגוף פועל כמכונה. גם באותו חלק הנקרא רוחני או פסיכולוגי, ככל שהוא נחקר יותר, מגלים שפועלים בו חוקים מוחלטים, ושהנטיות של האדם מושרשות בגנים שלו. גם הדחפים שלו, למרות שאי אפשר להצביע על עקרונות הפעולה שלהם, טמונים מראש בתוך האדם. כך שאין באדם שום דבר שלא נמצא בטבע שלו, שלא מתוכנן ונכלל בתוך הרשימות, בתוך התוכנה שלו. ואם כך, תפיסת ההכחשה היא התפיסה הקרובה ביותר למה שקורה באמת.
לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.
האנושות אינה מדברת מתוך השגה ברורה ברוחניות, ולכן אינה מסוגלת לקבוע מהו מושג "האדם". אבל אין חוץ ממושג "האדם". יש רק "האני", "האני" שמרגיש את עצמו ואת המציאות, את הסביבה, כדומם, צומח, חי, מדבר, או כרוחניות. שהם כולם "האדם", שמרגיש רק את עצמו. ומתוך שמרגיש את עצמו קובע, שמרגיש משהו מחוץ לו, הנקרא מציאות.
ואותו עולם, אותה תמונה, יתכן שכלל לא קיימת מחוץ לו, אלא מתוארת כך רק מתוך עצמו. אם נדע מהו "האדם", נדע על כל המציאות. האם המציאות הזאת קיימת או לא, האם היא נמצאת מחוץ לאדם או לא, האם היא רק מתוארת על ידו, או לא. כלומר, כל מה שצריך ללמוד הוא את המושג "אדם", ומתוכו כבר נבין את הכול. כי האדם עצמו הוא הקובע איך הכול נראה, נמצא וקיים.
לכן עלינו לחקור את "האדם". ואז נבין אם הוא מחולק לגוף ונשמה, או רק נדמה לנו שיש חלוקה לגוף ונשמה, וכמוה החלוקה של המציאות לאדם עצמו ולמשהו מחוץ לו. וגם מה שמחוץ לו נחלק לעוד אופנים ודרגות למיניהם. כל זאת נוכל לדעת ולהבין רק בתנאי שנחקור את האדם.
ובקבלה לומדים, שלא נברא דבר חוץ מהרצון לקבל. ומה שנראה לנו כאן, בקצה השני מתחילת הבריאה, שהמציאות מתחלקת לחלקים ואופנים וציורים רבים, הם כולם אותם שיעורים של רצון לקבל עם המילויים שבו. גם החומר שנקרא גשמי, הנחשב מוחשי, כלומר, שמתקבל בחושינו, גם הוא רק רצון לקבל שמרגיש את סוגי המילוי שבו, אבל שניתן לנו בצורה אחרת מהצורה הרוחנית.
בצורה הרוחנית, הרצון לקבל עובד עם הכוונה על מנת להשפיע, ונעשה דומה למאציל, דומה לאור. והצורה של הרצון לקבל, שאינה דומה לאור, אלא הפוכה ממנו, נקראת העולם הזה. והיא נראית לנו כסוגי חומר של דומם, צומח, חי, מדבר, שהם כולם אותו רצון לקבל, שרק נראה לחושינו כבעל ממשות אחרת מרוחניות. שכביכול יש הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין הבדל ביניהם חוץ מדרגת הרצון לקבל. וכך גם בכל הדרגות ברוחניות.
כלומר, אין במציאות כלום חוץ מרצון. אלא סוגי הרצון, דרגות הרצון, אופני הרצון, נתפסים באדם כגשמיים או כרוחניים, כמוחשיים או כבלתי מורגשים בחושיו. אבל הם כולם רק רצון ליהנות. ואצלנו, סוג אחד של רצון ליהנות נקרא גוף, וסוג שני נקרא נשמה, עם כל מה שיש במושגים האלה. שהרצון לקבל מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל" [8], או מתחלק בגוף שלנו לפנימיות, חיצוניות ואיברים ומתראה לחושים כגוף שלנו, כלבוש, כעולם שסביבנו, כקרוב יותר או יותר רחוק. ובסך הכול, כך הרצון לקבל מתאר לנו את המילויים שלו, את האופנים שלו.
ואם ההבדל המהותי בין הגוף לנשמה הוא ברצון לקבל, אז צריך לדבר רק על האופנים שלו. לאיזה אופן של רצון לקבל קוראים "גוף" ולאיזה "נשמה", גשמיות או רוחניות. וכפי שבעל הסולם אומר, כל הבריאה מראשה ועד סופה, חוץ מהאור העליון שממלא אותה, היא לא יותר מרצון לקבל בכל שיעוריו. [9]
גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה
חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.
וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.
לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".
אין אפשרות להגדיר מהם גוף ונשמה במונחים מדעיים, מפני שבכל פעם מתקדמים ומשתנים, ובהתאם לכך משנים את הדעה. לכן לא ניתן לומר דבר על גוף ונשמה מתוך גילויים בחוכמות אחרות. כי איך שלא מתקדמים בחוכמה האנושית, תמיד יתגלה מחר משהו נוסף, שיכחיש את המחשבה הקודמת של אתמול והיום, ויסובב אותה לכיוון אחר.
לכן, שלוש התפיסות לגבי גוף ונשמה: תפיסת האמונה, תפיסת השניות ותפיסת ההכחשה, שבעל הסולם קיבץ מתוך ההתפתחות המדעית והפילוסופית ומתפיסת האדם את החיים ואת עצמו, הן תפיסות שגויות, שנכונות להיום, להתפתחות האנושית הנוכחית, ולא למחר. כי מדובר בנשמה, ונשמה אינה נמדדת במכשיר ואינה ניתנת לחקירה. אלא כתוצאה מהתפתחות החקירות של גופים בעולם הזה, ושל תופעות טבע שקורות סביבנו, בדומם, צומח, חי ומדבר, אנשים מתחילים להרהר שיש חלק עוד יותר פנימי, שלא מרגישים ולא מגלים. ולכן רק משערים שנמצא או לא נמצא, ומנחשים באיזה מקרים הוא קיים בתוך הגוף או יוצא מהגוף.
אבל הנשמה היא החלק הרוחני, שהמדע לא יכול לגלות ועם זאת, כתוצאה מגילוי פעולות החומר, הוא לא מפסיק לחשוב עליה. כלומר, בכל החקירות המדעיות לא עוסקים בנשמה, אבל מגיעים לחשוב עליה מתוך חקירות הגוף והחומר. ולכן ככל שמתקדמים בחקירות האלה היום, כך מחר יבואו תפיסה אחרת ותיאוריות אחרות. אבל לאמתו של דבר אי אפשר לקבוע אם היא קיימת או לא, כאותה תפיסת המכחישים. או לקבוע אם היא באה ומתלבשת בגוף או לא, או לומר בברור שהיא נמצאת או לא, באדם ולא ביתר היצורים, או באדם חי ולא במי שמת, ועוד.
זאת אומרת, המדע יכול להכריז מה שהוא רוצה, בלי שיגיע אי פעם להכרעה אמיתית. מפני שאותו חלק שבנו שנקרא נשמה, גם אם הוא נמצא, הוא לא מזומן לחקירה ממשית, מדעית. ולכן כל שלוש התפיסות האלה, הן לא תפיסות בנשמה, אלא תפיסות בחומר, שמתוכו רוצים לקבוע מהי הנשמה. אבל לא מגיעים לחקר האמת, ולעולם לא יגיעו אליה בדרך הזאת. רק המקובלים, שמגיעים לתפיסה בחלק הרוחני, הם היחידים שיכולים לומר משהו ודאי על הנשמה.
וחוכמת הקבלה, כמו כל חוכמה ומדע במסגרת העולם הזה, חוקרת על ידי חמשת החושים, לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". [10] אוספים ידיעות על פי הניסיון, ורוצים לקבל מכל הידיעות והחקירות תמונה אחת ברורה ואחידה, מה הקשר בין חלקי הבריאה, ומה הנוסחאות, הכוחות והתוכניות, שלפיהם הטבע פועל.
המקובלים מגיעים לתפיסת הנשמה, לתפיסת צורות החומר הרוחני, היינו, האורות שמתלבשים בתוך החומר הזה, כמו שהמדענים תופסים את תכונות החומר על ידי מחקר מעמיק, שמגלה את החוקים והתנאים, שקיימים בכל צורות החומר המורכבות. ולכן המקובלים יכולים לדון על הנשמה, על החומר הרוחני, מתוך חקירה ממשית, כמו שהמדענים דנים מתוך חקירתם בחומר הגשמי. ולכן אפשר לסמוך על קביעתם אם יש נשמה, או לא. אם היא מתלבשת בגוף, או לא. אם היא קשורה לגוף הביולוגי ומשפיעה עליו, או לא, ובאילו מקרים.
בכל המדעים, דבר שלומדים וחוקרים כעת הוא נכון להיום. כי מחר אפשר שייאספו נתונים נוספים, שיתנו תמונה יותר ברורה. ודבר שהיה נראה נכון להיום, מחר יהיה חלקי, או אפילו יוכחש. משום שיתברר, שהנתונים התקבלו במקרה או בתנאים מוגבלים, שאינם שייכים לחוק כללי.
והמקובל חוקר באותה דרך. אבל הוא חוקר את התפתחות חמשת החושים הרוחניים שלו, שנקראים יחד "פרצוף". בדומה לגוף שלנו, שיש בו חמישה חושים, ואין בו חושים חדשים, אלא רק מוסיפים לו מכשירים, כך גם המקובל שרוכש חוש חדש. בחוש החדש שרכש יש חמישה חלקים, חמש ספירות, חמישה חושים, אופני קליטה.
כמו שאצלנו יש חוש ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שמאחוריהם עובד הרצון לקבל, שמקבל מהם את כל המידע ומעבד ואוסף אותו, וממנו צובר את כל המידע והתפיסה והמדע שלו. כך לחוקר המקובל יש חמישה חושים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שמאחוריהם יש רצון לקבל, שעובד עם כל החמישה חושים האלה, הנקראים ט' ראשונות, וחוקר אותם.
ומה שנראה לחוקר המקובל נכון היום, אף פעם לא יהיה נכון מחר. כך לפי החוק הרוחני, וגם לפי כלל חוקי הטבע, ש"אוכל לתחתון הוא פסולת לעליון". [11] שאי אפשר לעלות לדרגה יותר עליונה, אלא רק אם מכחישים ודוחים את המדרגה התחתונה כלא טובה, כמוגבלת, כלא נכונה. שלא רוצים להסכים איתה. ואז עולים למדרגה יותר עליונה. כלומר, המידע משתנה כל הזמן, והעולם לא רק מתרחב, אלא מחליף את הערכים שלו בערכים אחרים.
ולכן, כמו שהמדע, במסגרת חמשת החושים הגופניים, עם רצון לקבל גופני, מוגבל בחקר המציאות, וכל פעם משנה את התיאוריות ואת תוצאות הניסויים שהמדענים אוספים. כי מקבלים נוסחאות אחרות, ומגלים חוקי טבע אחרים ושונים, ולעולם לא יודעים מהו החוק הכללי האידיאלי והבלתי תלוי, שיש מחוץ לנו, איך זה באמת קורה בטבע. כך גם המקובל, שחוקר את המציאות העליונה, לא יודע בוודאות מה הוא חוקר.
אלא מה שיש לו היום, זה היום. ומה שמחר, יהיה מחר. ומחר יכול להכחיש את היום. וכך הוא מתקדם לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן בין המקובלים יש חילוקי דעות, שלאחד נדמה שהשני טועה. לא בהרגשה, שאין עליה חילוקי דעות, כי מה שמתקבל בתוך הרצון לקבל, כלפי אותו רצון לקבל הוא עובדה. אלא בניסיון לקשור כמה נתונים וידיעות לידי תמונה כוללת, נוסחה כוללת, שהיא יותר ממה שהחוקר השיג. והתיאוריה הזאת עלולה להיות מאוד לא נכונה, גם אצל חוקר מקובל.
זאת אומרת, גם ההשגה הרוחנית היא יחסית כלפי האדם המשיג. הוא יכול לשנות את דעותיו בהתאם לכמה שהוא משתנה. הוא לא מכחיש את הדעות הקודמות, אלא הוא רואה שהן היו בדרגה אחרת, במצב אחר, בתנאים אחרים.
הגלוי והנסתר
המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.
המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.
א. החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.
ב. החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה.
גם החלק הנסתר הוא חלק שנגלה, אחרת לא היינו קובעים שהוא נסתר. אי אפשר לדבר עליו כנסתר ללא תפיסה מסוימת בו, שידוע אופן מסוים שבו הוא נגלה ואופן שבו הוא נסתר. אבל הוא נקרא נסתר כי התפיסה בו אינה תפיסה מספקת כדי לקבוע בוודאות מהם התכונות והערכים שלה.
לכן חוכמת הקבלה נקראת חוכמת הנסתר לא מפני שכלל לא מבינים אותה, כי אז היא לא היתה נסתרת, אלא היתה לא קיימת. "נסתר" הכוונה, שמשיגים משהו מהתופעה, ובמידה מסוימת ברור מה משיגים. וגם על אותו חלק שלא משיגים, אפשר לומר משהו, יש כמה נתונים גם עליו. אבל אי אפשר לתפוס אותו כתמונה שלמה, חסרה החוקיות הכוללת שלו. הכלים לא תופסים אותו עדיין בצורה פנימית, אלא משיגים אותו בצורה חיצונית, בכלים חיצוניים. זאת אומרת, הנסתר הוא הנִגְלֶה באופן מסוים.
לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.
המקובלים יודעים בדיוק איזה חלק נִגְלֶה ואיזה חלק נסתר. ולכן בנסתר הם נזהרים מאוד לחקור, כי הם יודעים ששם המקום שטועים, שהוא לא מדע, ואי אפשר להניח לגביו השערות, ולחקור לפי מה שלא נגלה עדיין בצורה מבוססת מדעית. ומתוך כך הם מחלקים את כל המציאות לנגלה ונסתר בצורה ברורה. הנגלה נקרא, שיש לנו בוודאות את כל הנתונים על הדבר, על התופעה. והנסתר נקרא, שאין נתונים מספיקים כדי לקלוט את התופעות בצורה מדעית כמו הנגלה.
ולכן, החלקים האלה, הנגלה והנסתר, כל פעם משתנים. בכל רגע שהאדם משנה את הכלים שלו ומתקן אותם, חלק מהנסתר הופך מיד לנגלה. ואז מתגלים לאדם כלים חיצוניים יותר גדולים, והוא רואה עוד משהו שמתגלה כלפיו כנסתר. שקודם כלל לא היה קיים לא בוודאות ולא בתפיסה ולא בהבנה.
זאת אומרת, יש חלק שנתפס בנו בוודאות, יש חלק שנתפס כנסתר, ויש חלק שהאדם כלל לא מכיר ולא מבין ולא יודע, שאינו מורגש בחושים. וכל פעם שהאדם מקרב את החלקים האלה אליו על ידי תיקון, החלק הרחוק ביותר, שלא מורגש בו, הופך לנסתר ואדם מתחיל להרגיש אותו בכלים חיצוניים. והחלקים שהיו בנסתר, כל מה שהאדם יכול לקלוט כבר בכלים פנימיים, נכנסים לכלים פנימיים, להרגשה ודאית. וכך האדם "בולע" אט אט את המרחב הרוחני. זאת אומרת, הרצון לקבל המתוקן מגלה עוד ועוד מעולם אין סוף. עד שהאדם תופס את כל המציאות, מפני שמתגלה לו כל הרצון בצורתו המתוקנת.
כל הרצון שבבריאה מתחלק כלפי המשיג לשלושה חלקים:
א.חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים.
ב. חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים חלקית, כמו החלקים "בשר" ו"עור", שאינו יכול לתקן עד גמר התיקון. אלה כלים שבהם מקבלים את המציאות בצורה חלקית.
ג. חלק שעדיין לא נגלה בו כרצון, מפני שהוא עוד לא גדל לדרגות הרצון האלה. והתגלות הרצון היא עניין של מדרגות.
ויש רצונות הנקראים "קליפות", בהם לא נוגעים ולא חוקרים בהם את המציאות, כי החקירה הזאת לא יכולה להיות בעל מנת להשפיע. אלא אפשר לחקור בהם רק את האופן החיצון של המציאות. היינו, אפילו את הרצון שהוא על מנת לקבל, אי אפשר לחקור בוודאות. כי אין כנגדו אור שמתגלה. כי רק מתוך האור חוקרים את הרצון.
זאת אומרת, גם למקובל יש חלקים שנגלים לו, וחלקים שנסתרים ממנו במציאות. "מציאות" נקראת הרצון ומה שהרצון מגלה בתוכו. ופסגת כל החקירות היא צורות ההשפעה שמתגלות ברצון, שבהן המקובל מרגיש, שהוא קונה וחוקר ורוכש את תכונות הבורא, את דמויות הבורא. הצורות האלה הן סוף החקירה, התוצאה הרצויה מהחקירה. אבל גם ברצונות האלה יש תמיד שינויים, יתר דיוק ושכלול התפיסה. והתמונה האמיתית, הנכונה, הקבועה, יכולה להיות רק במצב הקבוע, בגמר התיקון. ועד גמר התיקון תמיד ישנם שינויים ותוספות.
והדרגה העליונה מכחישה את התחתונה. לא מפני שהתחתונה אינה אמיתית, הפוכה מן האמת, אלא מפני שהיא לא יכולה להסכים עם הערכים של התחתונה. ולא שהם לא נכונים. הם בדרגה רוחנית אחרת. שתיהן אמת. האדם רק לא יכול לעלות ממדרגה למדרגה כל עוד הוא לא "בועט" בכל התנאים שבדרגה הנוכחית שלו ולא מסוגל להישאר בה יותר.
בהתאם לכלים שעכשיו גדלים באדם, הוא רואה במדרגה הנוכחית, לא מצב הפוך מהבורא, אלא שהוא לא מסוגל להישאר בתנאים האלה. כי המוסר שלו, האתיקה שלו, הדרישה שלו להיות מותאם לבורא, לא מספקים אותו יותר. עד כדי כך שהוא לא מסוגל להישאר באותה מדרגה. ולא שהמדרגה עצמה היא שקר.
המדרגה הרוחנית התחתונה היא נכונה, היא לא שקר, היא "על מנת להשפיע", אבל במידה שכבר הפכה בזויה בעיני האדם, כי הוא רוצה להיות בצורה יותר נעלה. עד כדי כך שמסתכל על המדרגה התחתונה כמו על רע ממש, ושואף להיות ביותר טובה. אבל היא עצמה לא שקרית. אלא היא כמו תינוק כלפי גדול. או סוג של מוסריות, כמו שבעל הסולם מתאר, איך האדם, שעובר מדאגה למשפחה, לדאגה למדינה ואחר כך לדאגה לעולם כולו, לא מסוגל אז לדאוג רק למשפחה. הדבר מאוס בעיניו והוא רואה עד כמה הדאגה הזאת נמוכה לעומת הדאגה לכל העולם. אבל הדאגה הזאת איננה דבר רע. אלא המסגרת שלה, טווח הדאגה, לא מקובל עליו יותר, ונעשה מאוס בעיניו. אבל לא שהמצב עצמו הוא מצב רע או קליפה. [12]
מהם כלים פנימיים וכלים חיצוניים?
מדובר רק על הרצון לקבל. יש חלל, ריק, אין כלום. ובאין כלום הזה יש רצון. רצון הוא כוח, כוח הרצון. הכוח הזה יכול להיות בדרגות כמו אחרי ד' בחינות דאור ישר, שהוא מתחיל להרגיש את עצמו ויכול להרגיש את עצמו כלפי עצמו, וכלפי מי שממלא אותו, מי שמוליד אותו, מי שבורא אותו. וכך מתחילות בכוח הזה הבחנות, גם כלפי המילויים שבו, שמרגיש שוני בין המילויים, שהוא בנוי מחמש שכבות של רצון, של כוח הרצון, וגם באופן שהכוח הזה ממלא את עצמו, בהתאם לממלא, לבעל הבית.
כלומר, הרצון לקבל נעשה משובח. כעת הוא כולל "ראש, תוך, סוף" וחשבונות למיניהם. אבל זה עדיין הוא עצמו. הוא לא יודע מה נמצא מחוץ לו, אבל יש לו בפנים, בתוכו, הרגשה יחסית כלפי משהו שנמצא כביכול מבחוץ. משהו שנמצא שם קודם, לפניו, ונקרא בורא, עליון, בעל הבית.
והרצון לקבל הזה מתחיל להרגיש בכל מיני מצבים שלו, כל מיני תופעות. וכאשר נמצא במקומות שונים, היינו, במצבים שונים, גם מצליח למצוא קשר בין המצבים. להתעשר בחקירות ובאיסוף מידע, הנקרא בקבלה, שמתאספות בו כל מיני רשימות. וכל הפעולות שעוברות עליו מושגות בו בחלקן כמעשה שלו או כנעשות מאליו על ידי אותו כוח עליון, שגם הוא מתואר בו כתופעה פנימית בתוך הרצון לקבל.
וכל הצורות האלה שרוכש, מצטרפות בו לסדרת פרצופים, לפעולות שעברו על הרצון לקבל. ומתוך כל ההתפתחות הפנימית הזאת, שעוברת עליו בתוכו, מתוך ההתבשלות מן ההתחלה הנקראת בחינה א' דד' בחינות דאור ישר, שהרצון לקבל עוד לא מרגיש את עצמו, הוא מגיע למצב שמרגיש את עצמו כנמצא בעולם הזה, כמו שאנו מרגישים את עצמנו. אבל זה אותו רצון לקבל שמרגיש את עצמו במצב כזה.
ובהתאם לזה הוא ממשיך להשתכלל. וכל פעם רואה את עצמו מחולק לפנימיות ולחיצוניות, ל"אני" והעולם, "אני" גשמי ועולם גשמי, או אולי רוחני. שכל ההבדל בין גשמי לרוחני מתמצה באופני הרצון לקבל, בחלקי הרצון לקבל, שנמצאים באדם בתנאים שונים, שאותם הוא מכנה בהתאם בשמות. ואין חוץ מהרצון לקבל.
כל ההשכלה של האדם היא רק ברצון לקבל. איך לתקן אותו בהתאם לכוח המשפיע ולעשות ממנו המשפיע. יש לו דוגמת המשפיע, והאדם רוצה שהרצון לקבל שלו יהיה דומה לדוגמה הזאת. ודוגמת המשפיע נקראת בקבלה ט' ראשונות. והרצון לקבל נקרא מלכות. ואת הדוגמה עושים על ידי המסך כי אי אפשר מיד לעבוד עם כל הרצון לקבל, אלא מחלקים אותו לחלקים, כדי לעשות דוגמאות חלקיות. וזו כל החוכמה שלנו, וכל מה שעובר על חומר הרצון לקבל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
הרצון לקבל הוא הבריאה היחידה, ורק עליה מדברים. מדברים על הרצון לקבל, ועל הצורות שלו, על האופנים החיצוניים שהוא יכול לקבל. ומשתמשים ברצון לקבל, או כפי שהוא, רק כרוצה לקבל, כרוצה ליהנות, או כמה הוא יכול לקבל את תכונת ההשפעה, ואיזה צורות של השפעה הוא יכול לקבל. אבל לשימוש להנאת עצמו יש הגבלות מסוימות. כי לא רק הוא בעצמו קובע איך הוא יתמלא, אלא הוא חייב לעשות חשבון גם עם המילוי, שלא נמצא ברשותו.
וגם כשהוא רוצה לקבל את צורת ההשפעה, עליו לבדוק איזה חלק ממנו מוכן להשפיע. כי צורת ההשפעה שהוא לובש על עצמו, היא נגד הטבע הראשון שלו, הטבעי. ולכן הוא מוגבל. הוא חייב לקבל כוח חיצון מן האור, כדי לעשות על עצמו אותה צורה על טבעית, אנטי טבעית. וכך, בהתאם לכמה כוחות שהוא יכול לקבל מן האור, הוא לוקח חלק מהרצון שלו, ורק ממנו עושה צורה שדומה למשפיע.
במה תלוי כמה כוח הוא יכול לקבל מן האור כדי להיות משפיע? בהכנה שלו, עד כמה הוא רוצה לקבל את הכוחות האלה מן האור. זאת אומרת, הכול תלוי בהתפעלות ובהתרשמות קודמות, שבאות מהחברה ומתוך לימוד. וזו כל ההשכלה הנקראת חוכמת הקבלה. היא מדברת אך ורק על אור וכלי. וגם כל יתר החוכמות מדברות עליהם בלבד, רק בצורה נסתרת, כי המדענים לא מבינים מה באמת חוקרים בהן. אבל חוקרים בהן רק אותו יחס בין אור לכלי.
ביתר החוכמות חוקרים תופעות של החומר בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. איך החומר הזה פועל בהתאם למילוי, בכל שטחי החיים. כל החיים שלנו הם התפעלות של חומר הרצון לקבל מן האור, שמתגלה בו ונסתר בו, ושוב מתגלה מעט ושוב נסתר. ואת כל האופנים האלה, של גילוי והסתר של האור בחומר, אנו מרגישים כזרימת החיים. וחוץ מהתופעות האלה אין שום דבר במציאות. כל המציאות היא רצון לקבל והמילוי שבו.
יש רצון לקבל והמילוי שבו, בדרגות שהרצון לקבל לא מכיר את עצמו, לא מרגיש את עצמו. ויש דרגות שהרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא חי ואת החיים שבו. וכבר יכול לעשות משהו בהתאם, ולרכוש יתר כוח חיים. כלומר, יותר רצון, יותר הרגשת החיים, יותר מילוי. יש דרגות, שכבר יכול להבין איך הוא צריך לפעול כדי להגיע ליותר חיים וליותר מילוי.
ויש דרגות, שהרצון לקבל כבר מתחיל להכיר את עצמו איך הוא יכול לקבל צורות נצחיות בהתאם למילוי, להיות בעצמו כמילוי. הוא מתחיל ללמוד מהמילוי, ולהידמות לו. רואה את המילוי כעליון, ואז משתוקק להיות דומה למילוי כמו התענוג האמיתי. לא תענוג שהרצון לקבל מתמלא, אלא תענוג שהוא דומה למי שממלא אותו. וזה הרצון לקבל הגדול ביותר. אבל כל המציאות היא צורות של הרצון לקבל.
אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.
מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.
חוכמת הקבלה מתייחסת לגַלוי ולנסתר בצורה רצינית והחלטית. הנסתר הוא בחלקו גם גלוי, אבל ללא ודאות. כלומר, התוצאות שמתקבלות מהשימוש באותם נתונים, הן לא תוצאות בטוחות, כי אף פעם לא התגלו בחומר. ולכן הן עלולות להטעות את האדם בדרכו למטרה. אבל העוול שיגרם, הוא רק לאדם עצמו, או ליתר הכלים, ליתר האנושות, שנמצאת בדרגה הזאת.
והמקובלים, כדי לכוון את האדם בצורה המועילה ביותר בהתקדמותו למטרת הבריאה - כי לשם כך הם פיתחו את חוכמת הקבלה, ולשם כך הם מעבירים לנו את המידע - מזהירים אותו שלא לעסוק בנתונים בדויים בלתי מדויקים, שבאים מהחלק הנסתר של החוכמה. כלומר, למרות שהיא נקראת חוכמת הנסתר, חוכמת הקבלה עוסקת בגילויים, במה שגלוי לאדם. דווקא שם, בחלק הגלוי, המקובלים נזהרים מאוד ועוסקים במה שגלוי להם ולא במה שנסתר מהם. לכן כתוב, "שבנסתר ממך, בלמעלה ממך, אל תחקור". [13] ולא מדובר על חוכמת הקבלה בכללה, אלא על אותו חלק שנסתר עדיין מהאדם.
ולכן חוכמת הקבלה מתייחסת בכבוד, בהבנה ובאהדה, לכל החוכמות של העולם הזה, למעט הפילוסופיה. והמקובלים אף קבעו בעבר, שלפני שנכנסים לחוכמת הקבלה יש ללמוד את כל "שבע חוכמות העולם". [14] משום שבאותה דרך שחוקרים את העולם הזה, ממשיכים לחקור את העולם העליון. כי "נגלה ונסתר" הכוונה לנגלה ונסתר כלפי האדם, שכך פוסע ומתקדם.
אבל המקובלים דוחים בשאת נפש את הפילוסופיה, שמתעסקת בחקירת מושגים, שאף פעם לא התלבשו בחומר, ואין בהם שום ודאות, אלא הם פרי דמיון של אנשים מתוך חקירות השכל בלבד, שלא מתלבשים כלל בחומר. כיוון החקירה הזה מאוס בעיני המקובלים, כי הוא עוסק בנסתר מן האדם, שהתוצאות ממנו עלולות להיות לא נכונות. ואסור לאדם לקבל אותן כיחס לחיים.
והאיסור הוא גם לעסוק בחקירות הנסתר בלי כוונה לקבל את התוצאות שלהן כהלכה למעשה. כי האיסור לעסוק בנסתר, בחלק הלא ודאִי, כולל את העיסוק בעניינים שאין להם תוצאה ממשית, כי הם מונעים מהאדם לעסוק במה שעליו לעסוק בחיים. הוא לא עוסק בתיקונים. ובנוסף לכך הוא מכשיל את עצמו ואת האחרים, משום שנדמה לו שהוא עוסק בחקירות ממשיות.
חקירת המציאות נקראת חקירת הרצון לקבל כלפי המילוי שעומד לפניו. ואין דבר חוץ מהחקירה הזאת, היא כל המציאות. ו"מציאות" נקרא מה שממלא אותי. והמילוי שממלא את האדם, מחלק את הרצון לקבל שלו לחלקים שונים. לפנימי וחיצוני, ליותר רחוק ויותר קרוב, לאני ולאחרים, לפנימי וחיצוני בדרגת דומם, צומח, חי, מדבר ועוד. אלה כל החקירות של האדם. ואין לו יותר במה לחקור, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל בחקירה הזאת נמצא עולם ומלואו.
לכן, על האדם לחקור את החומר שלו, לחקור את האופנים שהחומר שלו יכול לקבל בהתאם לבורא, אבל חקירות שהן בגדר הממשי. כלומר, עם רצון לקבל, עם המסך, עם הכלים שנמצאים ברשותו, ולא עם מה שאינו ברשותו. והתוצאה מכך פשוטה מאוד. צריך להתרכז בעבודה רק במה שאפשר לעסוק בו כרגע, לעת עתה. מתוך הרצון לקבל שלפי הבנתנו נמצא כרגע ברשותנו, ומתוך הפעולות שיכולות לתקן אותו. ואם מתקדמים כך שלב אחר שלב, זו הצורה הנכונה להגיע לתכלית הבריאה. ולא שאדם מדמיין שהוא נמצא כבר בעולם אין סוף, או כביכול בפעולות רוחניות. כי הדמיונות רק מבלבלים את האדם ומאריכים את זמן התיקון.
באיזו מידה המציאות של הגוף תלויה בחושים?
כל המציאות שאנו מרגישים, שהיא דומם, צומח, חי, מדבר, כל צורות קיום החומר, ומצבי הצבירה של החומר: מוצק, נוזל, גז, פלסמה, הם לבושים על הרצון לקבל, שנובעים מאיך שאנו בנויים. שאם הרצון לקבל שלנו היה משתנה, היינו מרגישים אותם בצורה אחרת.
דוגמה לכך הם חלקי האטום. בתחילת המאה ה - 20 התגלה שניתן לראות אותם כחלקיקים מוצקים או כגלים. תלוי דרך איזה מכשיר מסתכלים. במכשיר אחד הם נראו כחלקיקים קטנים של חומר מוצק, ובמכשיר אחר כל חלק נראה ככוח, כגל. וההבדל הוא עצום. כך האנשים החלו להבין, שהחומר הוא לא מוצק, או נוזלי, או גלים. אלא גם הנוזל הוא מוצק, כי הם מורכבים מאותה מולקולה ומאותו אטום. אין הבדל בין החלקיק לבין הגל, אלא הכול תלוי בצופה, במי שבודק או רואה.
וכך לאט לאט החלו לתפוס ולקבל, שתמונת העולם תלויה במתבונן, ושהחלקיקים עצמם קיימים או לא, רק כלפי הצופה. מי שמגלה אותם במכשיר לחלקיקים, מרגיש אותם כמוצק, ומי שמגלה אותם בגַלַאי גלים, מרגיש אותם כגל. ולכן אי אפשר לקבוע אם הם קיימים או לא ובאיזו צורה. כי האדם לעולם לא נמצא מחוץ לעצמו, אלא חוקר את המציאות מתוכו. וכך יוצא, שאין תמונה מוצקה וודאית שלפיה אפשר לקבוע שהם קיימים. אלא הם קיימים כלפי חושיו הנוכחיים של האדם.
וההבנה הזאת שנחשבת למהפכה במדע, קיימת בחוכמת הקבלה מדורי דורות. לפני אלפיים שנה כתבו חכמי הקבלה על אותו יחס למציאות, שכותבים עליו עכשיו מדענים בני ימינו העוסקים בפיזיקה גרעינית. לא היה צורך לחכות אלפי שנים. בחוכמת הקבלה העיקרון הזה ברור מאליו. אבל עכשיו סוף סוף מתחולל המפגש בין הגישה של חוכמת הקבלה, שלא השתנתה משך אלפי שנים, לבין המדע שבעל כורחו הולך ומתקרב לאותה תפיסה.
ובמפגש הזה, הקבלה מציעה למדענים ידע רב, כי הכול נמצא בה. ואם הם ישתמשו בחוכמת הקבלה, הם יוכלו להראות לכולם היכן נמצאת כל ההבנה באשר להתפתחות האדם. והמעניין הוא, שכל זמן שהמדעים השונים, הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הרפואה, והגנטיקה, עסקו בחקר האדם והעולם בלי שום קשר לתכונות החוקר, הם התקדמו בחקירות המדעיות האלה משך אלפי שנים. אבל מאז שהגיעו למצב שתלוי בחוקר, אם מתגלה לו חלקיק או מתגלה לו גל, לפתע המדענים נעצרו בלי לדעת איך להמשיך.
וחוכמת הקבלה באה ואומרת להם מה צריך לעשות. צריך לשנות את האדם. ולפי השינויים שהאדם יקבל, הוא יראה עולם אחר. ואותו עולם יהיה כלול או מחלקיקים או מגלים בהתאם לחוקר, בהתאם לאדם. ובחוכמת הקבלה יש תוכנית שלמה איזה שינויים על האדם לעבור, כדי לתפוס כל פעם תמונת עולם חדשה ושונה. וכשהוא יאסוף את כל התמונות האלה, הוא יידע את כל המציאות, אותה מציאות הנקראת בורא, אלוקים או טבע.
לכן דווקא בזמננו מתרחש מקום המפגש בין המדעים לחוכמת קבלה. כי המדעים כבר מיצו את כל האפשרויות הקיימות, מבלי לשנות את האדם. אבל מתחילת המאה ה - 20 הם מבינים, שכל יתר הגילויים תלויים רק בשינוי שיעבור האדם עצמו. כי הטבע כולל רק שני מרכיבים, "אני" ו"מה שאני חוקר". במשך כל הדורות האדם עסק רק במושא המחקר שלו. אבל כעת הגיעה השעה לשנות את החוקר עצמו, ואז הוא יראה את מה שהוא חוקר בהתאם לשינוי שיתחולל בו. הדברים האלה פשוטים ומובנים. אלא האדם לא היה מספיק מפותח כדי לשאול את השאלה, האם מה שהוא צופה בטבע, תלוי בו או לא.
והמקובלים כבר כתבו לפני אלפי שנים, שמקובל הזוכה לדרגה גבוהה ברוחניות, המציאות שלו לא משתנה כך, שהחומר כולו הופך לגלים, לגזים, או לנוזלים, או שבטון הופך לאוויר, ואוויר הופך למוצק כבטון. [15] כי מדובר בשינוי בכלי הפנימי ולא בחמשת החושים. חמשת החושים נשארים כפי שהם. אלא מוסיפים להם כלי פנימי, שנקרא רצון ליהנות, לא מכל מה שיש בעולמנו, מאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא.
אם הרצון ליהנות מהבורא הוא על מנת לקבל, הוא נקרא קליפה. ואם הוא על מנת להשפיע, הוא נקרא קדושה. אבל בעיקרו הוא רצון רוחני. בצורתו המתוקנת הוא נקרא גוף של נשמה, ומקבל בתוכו מילוי על ידי מסך ואור חוזר, שנקרא אור של נשמה. והמקובל יכול לרכוש את הרצון הנוסף הזה, הנקרא בקבלה חוש שישי, ולחיות בו ולהזדהות עימו, ואז להרגיש שנמצא בו, ברוחניות, בנצחיות ושלמות.
ומה הוא גופו של המקובל? הגוף שלו נקרא רצון שנמצא בחמשת החושים הקבועים. ובאותו גוף המקובל מרגיש שהוא נמצא ברשות הגוף, וחי בו עד שמת. ושתי הדרגות האלה של הרצון לקבל קיימות זו ליד זו: אחד נקרא הגוף הרוחני עם הנשמה, עם האור הפנימי. והשני נקרא הגוף הגשמי עם כוח החיות שבו.
למה בחקירת המציאות תופסים דווקא את הצורות האלה: או חלקיקים או גלים?
בעולמנו הכול נעשה בהעתקה מהעולם הרוחני. בעולם הרוחני יש חומר ויש צורה שהחומר מקבל, הנקראת אור. ובהתאם לזה גם בעולמנו, הביטוי של המציאות המתגלה בחקירות הוא או צורת חלקיקים מוצקים, או צורת גלים.
השאלות האלה בכללותן מאוד מעניינות. ובמיוחד מעניין היחס שלנו לחקר התא החי. מה נקרא "חיים", שאנו צופים בהם? למה צופים בצורות כאלה שנקראות "חיים"? ואיך נתפוס את צורות החיים מתוך השינוי בתוכנו?
האם חקירת הטבע היא חקירה של הכרת הרע?
רק בצורתה המתקדמת. כרגע אנו חוקרים את הטבע כרצון לקבל. האדם חוקר כל הזמן. הוא רוצה ליהנות יותר, אז הוא חוקר איך ניתן ליהנות יותר. בדומה לילד קטן, שבודק ממה כדאי לו ליהנות, אולי מזה, אולי מזה. או האם כדאי "לצעוק" כדי לקבל מילוי, ואולי עדיף ללכת לעבוד. האדם כל הזמן עוסק בחקירת הרצון לקבל, בחקירת המציאות, בלימוד שלו.
אבל עם הזמן האדם מתחיל ללמוד, שצריך לקבל צורות יותר נעלות. שלא כדאי לו לחקור את הרצון לקבל כפי שהוא, כי ככל שעובדים איתו, לא מתמלאים. הוא מגיע למצב הנקרא הכרת הרע, ומבין שצורת השימוש הנוכחית ברצון לקבל, מביאה לו רע ולא טוב. הוא רואה שמבזבז כוחות, נותן יגיעה, ולא מקבל מילוי, אלא נשאר ריק. נשאר באשליה בלבד שעוד רגע הוא ימלא את עצמו. אבל אינו ממלא את עצמו, אלא להפך, הוא מתרוקן.
וכך האדם מתחיל להבין שיש צורה אחרת למילוי הרצון לקבל. כלומר, הוא ממשיך בחקירות שלו איך למלא את עצמו, אבל מגיע להבנה שאפשר להתמלא בצורה אחרת. שאפשר להגיע למילוי אמיתי, נצחי ושלם, אם הוא בעצמו יהיה כמו המילוי. שאז הוא לא יצטרך כלום, הוא לא יהיה חיסרון, כי אם שלם. אבל איך הרצון לקבל יכול להיות כמו המילוי? כשהוא מקבל כוונה על מנת להשפיע. בכך האדם נפטר מהרצון לקבל ונהנה מנתינה, שממנה התענוג הוא הרבה יותר גדול ושלם, וללא ייסורים מקדימים.
המצב הזה נקרא "לא לשמה", והוא כבר מצב מתקדם, אבל החקירות הן עדיין ברצון לקבל. החקירות האלה נמשכות עד שצורת העיסוק בהן משתנה וקורה מהפך, שהאור העליון, משהו מחוץ לאדם, הופך את צורת החשיבה של האדם. והוא כבר לא חושב שכדאי לו להיות המשפיע כדי להיות במצב מלא ושלם, ולהתנתק מסבל וריקנות. אלא חושב שלהיות המשפיע זה משהו גדול בפני עצמו. שבמצבנו הנוכחי אנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו. אבל הוא קורה, לפי "יגעתי ומצאתי". [16] האדם רוכש אז יכולת לחקור את הרצון לקבל בצורה שונה לחלוטין, מעל הרצון לקבל, ב"לשמה". והוא ממשיך את החקירות, אבל כבר משתמש ברצון לקבל ב"לשמה".
וכך האדם כל פעם נמצא בחקירות הטבע שלו.
האם הרצון לקבל הוא רק דמיון?
רצון לקבל נקרא גוף, והוא נקרא גם גוף של נשמה. נשמה נקרא האור שממלא את הגוף, וגם גוף ונשמה יחד. אבל אין במציאות חוץ מהרצון לקבל ומהמילוי שלו. ומה שנראה לנו, שיש אלפי צורות, הן בסך הכול צורות של הרצון לקבל עם המילוי בדרגות שונות. וההבדל בין כל ברייה וברייה, בין כל צורה וצורה, הוא בגודל הרצון לקבל ובהתאם לו המילוי שבו. ותו לא. זה בלבד מה שקיים.
הצורות של הרצון לקבל כגוף או ככלי רוחני רק מתראות כך כלפי הרצון לקבל. לכן בעל הסולם לא רוצה להיכנס לעניין הזה. כי התמונה האמיתית היא שאין תמונה. הכול דמיון. הכול תיאור פנימי, שנראה כך לאדם, מפני שהרצון לקבל שלו נמצא עכשיו במצב מסוים. במצבו הלא מפותח נראה לאדם שהוא נמצא, וחבריו נמצאים, והעולם נמצא. אבל הכול רק תיאור, שהרצון לקבל בדרגה כזאת, כך מרגיש את עצמו ואת קיומו.
רצון לקבל הוא רצון שמרגיש את המילוי שבו. בתוך הרצון לקבל מתפתחת יכולת להרגיש את המילוי שבתוכו ביחס לעצמו, והיא נקראת "הרגשת השורש". שהיא לא משהו מחוץ לרצון, אלא תכונה בתוך הרצון. וההתפתחות הזאת בתוך הרצון לקבל, היא הבריאה המיוחדת של הבורא בתוך הרצון לקבל.
האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי
חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. בחוכמת הקבלה חוקרים את המציאות הנקראת רצון לקבל, ומה שיש ברצון לקבל. כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".[17]הרצון לקבל נקרא חומר, וצורת הרצון לקבל נקראת צורה מלובשת בחומר. אבל הצורה המופשטת והמהות של הרצון לקבל לעולם לא יתלבשו בחומר. לכן אסור לעסוק בהם, כי לא משיגים אותם בוודאות.
ומתוך העיקרון הזה, חוכמת הקבלה פונה גם לכל עיסוקי האדם בעולם הזה, ומתייחסת לכל מה שהאדם עושה, חוקר ומרגיש בעולמו. רק תופעה, פעולה, מעשה, שניתנים לביקורת, לקבלה בצורה ממשית ובאופן מעשי, שיכולים לרשום ולחזור על אותה תופעה, ולמסור אותה לשני שיבצע אותה פעולה ויקבל אותה תוצאה, מוגדרים בחוכמת הקבלה כממשיים ומוחשיים, ורק בהם משתמשים.
וכך חוכמת הקבלה מחלקת את כל המדעים בעולמנו, למדעים שהם מוחשיים ואמיתיים, ולאלה שאי אפשר לסמוך ולהסתמך עליהם. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.
את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.
האדם, מפני שאינו מרגיש את הנשמה, אינו יכול לחקור אותה. וגם את גופו הוא לא מכיר ולא יודע מיהו ומהו, מפני שאינו רואה את התופעה הנקראת "גוף" בחקירה חופשית מחוץ לו. ולכן, גם על הגוף וגם על הנשמה אין לנו דעה מדעית. כי אנו חיים במסגרת הגוף ונמצאים תחת שליטת הגוף, והנשמה שלא מרגישים אותה, אינה מהווה עבורנו נושא לחקירה וניסיון.
אדם רגיל, שחי במסגרת רגילה, אינו יכול לחקור לא את הגוף ולא את הנשמה, וגם לא את הקשר והיחס ביניהם. הוא חושב על מה שנהוג לחשוב באנושות, שאינו נובע מחקירה ובדיקה מדויקת אמיתית ומעשית. חכמי הקבלה, רק הם יכולים לעסוק בגוף ונשמה, מפני שמקבלים את העובדות והניסיון מתוך ביקורת מעשית גם על הגוף וגם על הנשמה, וגם על הקשר ביניהם.
לכן מה שהם כותבים על גוף ונשמה אינו מובן לאנשים רגילים. אלא כדי להבין את הכוונה של אותם חכמים במושגים גוף ונשמה, האדם חייב לעלות לדרגתם ולקבל את אותם הכלים שיש להם. ועם אותם כלים, היינו, עם הרצון לקבל ומסך, לחקור את התופעות שעליהן הם כותבים, ולוודא שהן אכן נכונות. וזה נקרא, שמשיגים מה שהמקובלים כותבים. לפני כן, בכל מה שקורה, האדם חייב להכיר בכך שאינו מבין, ולא יכול לתאר נכון מה שנמצא בספר.
לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.
בעולמנו חוקרים את הגוף כפי שהוא נגלה לעינינו, עם כל התופעות שבו. ואם חוקרים אותו בצורה מדעית ברורה, כלומר, בחומר וצורה מלובשת בחומר, אפשר לסמוך על החקירה ולהתקדם כך בחיים. ועל הנשמה אסור לחקור, מפני שאין לנו כלים לחקירה הזאת.
אבל מי שרוכש כלים ועובר מחסום, הוא מתחיל לראות את הגוף מהצד, כי יכול לחקור את החומר של הרצון מזווית אחרת, מחוץ לחומר, ולרכוש עצמאות מחוץ לחומר. וגם אז מתקדם בחקירה על החומר, על הגוף שנקרא "רצון לקבל". לא מדובר בגוף הבשר שאיתו מזדהים בעולמנו, שיש לו עצמות, מח עצמות, גידים ועור. אלא ברצון ליהנות, שהאנשים שקיבלו יכולת לראות את עצמם מנקודת מבט חיצונית, על ידי צמצום ומסך, מתחילים לראות אותו כגופם. והם מתייחסים לכל החומר, למוח, לעצמות, לגידים, לבשר ולעור, כרצון ליהנות, ומה שקורה בתוכו, אלה דרגות של הרצון ליהנות.
ולכן הם יכולים לחקור את הגוף בצורה מדויקת, כרצון לקבל. וכך מגיעים לחקור גם את הנשמה. כי מהי הנשמה? רצון לקבל שקיבל מסך נקרא גוף של נשמה, ורצון לקבל עם מסך שמקבל התאמה לאור, וזוכה להרגיש את מילוי האור שבו, הוא נקרא פנימיות הנשמה, היינו, אור של הנשמה. כלומר, הנשמה כוללת גוף ואור שבו. "גוף" נקרא רצון לקבל המתוקן במסך על מנת להשפיע. ו"אור שבו" הוא האור שממלא את הגוף, בהתאם להשוואת הצורה בין הכלי לאור.
ואין במציאות שום דבר חוץ מרצון לקבל ואור. כלומר, כל החקירות של האדם במדע הרגיל ובחוכמת הקבלה, כל ההרגשות שלו, כל מציאותו והתמצאותו, הם רק ברצון ליהנות. וככל שהאדם מסוגל לחקור את הרצון לקבל שלו בצורה פנימית ואישית, ולאחר מכן על ידי רכישת המסך, לראות אותו מנקודת מבט בלתי תלויה, מצדו של האור, ולתת לו פקודות וצורות של האור, כך הוא עולה לשלב אחר של ביקורת וידע.
וכאשר עולים לעולם העליון, היינו, רוכשים צמצום, כוח המסך, אור חוזר, ורואים את החומר שלנו כרצון לקבל, רואים למה השינויים ברצון לקבל נותנים את אותן צורות של מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, ולמה הם מתראים לנו כמשהו ממשי, כעולם הזה שקיים סביבנו. ומהן דרגות הרצון לקבל שיוצרות לנו הבדל של צלילים, צבעים ועוד. מתחילים לראות את כל המציאות כערכים של רצון לקבל. ואז מבינים שאין חוכמה אחרת, אלא רק זו העוסקת ברצון לקבל, ובצורות שהוא מקבל בהתאמה להמשפיע. וכך כל החוכמות וכל המדעים נכללים בתוך החוכמה הזאת.
ובינתיים, כפי שאומר בעל הסולם במאמר הזה, באפשרותנו לעסוק רק בסוג השלישי של היחס לגוף האדם: כמכונה שפועלת לפי חוקים ביולוגיים ואינה זקוקה למשהו מבחוץ, אלא יש בתוכה את כל המרכיבים המאפשרים לה לתפקד ולספק לעצמה חיות.
ביקורת על תפיסת ההכחשה
תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.
יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.
אף אדם לא אוהב לחשוב על עצמו, שהוא בובה, מריונטה המופעלת על ידי תוכנה פנימית, או על ידי מישהו מלמעלה. וגם אם, מצד אחד, קל לו יותר לתרץ כך את התנהגותו: "לֵךְ לאומן שעשני" [18], מצד שני, הרעיון לראות את עצמו כמכונה שמסתובבת ומשוטטת בעולם, על פי תוכנה לא מוכרת ורצון וצורך לא ידועים, בכל זאת דוחה אותו.
בעל הסולם לא נותן תשובה בעניין זה. הוא אומר, שאף אחת מהשיטות שפיתחה האנושות, גם החילוניות וגם הדתיות, לא פיתחה הסתכלות על האדם כמכונה שמופעלת על ידי כוח חיצון בלבד, ללא שום בחירה חופשית. ובמצבנו הנוכחי אין ביכולתנו לקבוע עד כמה השיטות האלה הן נכונות או לא. מפני שאין לנו שום אפשרות לראות מי אנחנו ומי הוא הכוח העליון, עד כמה הוא מתלבש באדם וקובע בו את הכול, או משאיר לו מקום להחלטה ולמעשה. האם ההרגשה קובעת בו הכול, או בכוחו לקבוע משהו נגד ההרגשה. האם בניגוד לדומם, צומח וחי, האדם נמצא במצב יותר חופשי, או התפיסה הנוספת שלו מעבר לדומם, צומח וחי, היא לא יותר מהכרה שקרית.
מזה אלפי שנים מנסים לפתור את השאלות האלה, שהן חלק בלתי נפרד מחיי האדם. אבל חוץ מהפילוסופיה, שאי אפשר לסמוך עליה, וגם אין לה דעה ברורה, אין מדע שמסוגל להשיב תשובות נחרצות על השאלות: מי אנחנו, האם אנו חופשיים, מה עלינו לעשות בחיינו האלה, בשביל מה אנו קיימים ולמה? כי השאלות האלה אמנם נמצאות בנו, אבל התשובות עליהן נמצאות ברמה אחרת של חיות והכרה. ובשביל לחקור את הסיבות לחייו, על האדם להתעלות מעל החיים האלה, לרמת הסיבות היכן שנמצא השורש שלו. ואז הוא ידע מהיכן הוא, בשביל מה הוא, מה מידת החופש שלו, ובמה יש לו יכולת לשלוט ובמה להיות עצמאי.
לכן אין פתרון לבעיית המדע, שעוסק במהות האדם ובמהות החיים, או לבעיית הדתות שאמורות לטפל בשאלות כגון, לשם מה האדם חי, היכן בחירתו החופשית ומה עליו לעשות בה בחייו. אין על זה תשובות עד שהאדם לא מתנתק ומתעלה מעל החיים האלה, וצופה בהם מצד השורשים, עד שהוא נעשה קשור לשורש וענף, ובהתאם להם יכול להבין היכן חומר הבריאה, ואיך החומר הזה פועל, והאם בפעולותיו של החומר טמונה יכולת חשיבה ופעולה חופשית.
ואם יש לאדם אפשרות לפעולה חופשית, זו הנקודה היחידה שבה הוא יכול להרגיש שהוא "אדם", שהוא מעל החומר. כי דומם, צומח וחי, הם בתוך החומר, ורק המדבר הוא מעל החומר, והוא מתחיל למעלה ממחסום. השאלות על זה מתחילות למטה ממחסום ומחיוֹת את האדם זה אלפי שנים. עד שמגיע לנחיצות לעלות מעל המחסום, ולפתור את השאלות האלה.
ועד למעבר המחסום, אסור לנו לעסוק בחקירה מעבר לחומר וצורה מלובשת בחומר, מעבר לאותם דברים ממשיים. אחרת לא נגיע לצורך להתעלות מעל המחסום, ונעסוק בשיטות שקריות שהאדם פיתח במשך אלפי שנים, על חומר וצורה מלובשת בחומר, שכביכול נותנות לו תשובה על החומר שלו, על טבעו, על בחירתו החופשית, ועל המטרה שאליה עליו להגיע, אבל בעצם מבלבלות לו את חייו.
האדם ממציא את השיטות האלה, בהתפתחותו בדרגות שורש, א', ב', ג', הקודמות לדרגה האחרונה, מתוך רצון לענות בעצמו על השאלות האלה, במקום להתעלות למעלה ואז לענות עליהם. אבל כשמגיע לבחינה ד' בהתפתחותו, שאלות הקיום האלה נעשות בו כל כך זועמות, שאינו מסוגל להשתיק אותן על ידי תשובות שמקבל בשיטות אחרות: או שרק צריך לעשות פעולות מסוימות בחיים ויותר אין צורך לשאול, או שבחיים האלה לא צריך יותר מלהיות טוב, או שאם טובים בעולם הזה, מקבלים שכר בעולם הבא.
התשובות האלה אינן מספקות אותו יותר, כי הרצון לקבל של בחינה ד' דורש מילוי מיוחד, כאן ועכשיו. ולכן האדם לא מחזיק יותר באותה מסגרת, אלא פורץ אותה ומגיע לחוכמת הקבלה, ועל ידה עובר לרמה הרוחנית. ומהרמה הרוחנית משיג את התשובות לשאלה הקיומית שלו. אבל גם כשהאדם עוסק בתשובות ברמה הרוחנית, הוא חייב לעסוק בהן בצורה מוחשית וממשית, רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר.
ושתי החקירות האלה, בחומר ובצורה מלובשת בחומר, מספקות לאדם מידע מלא, שמספק ומרגיע אותו, ונותן לו תשובה אמיתית. והתשוקה לחקור צורות מופשטות ומהות, היא אמנם נמצאת באדם, ואם הוא מכוון אותה נכון, הוא מגיע מתוכה שוב לחקירות בחומר ובצורה מלובשת בחומר, אבל בדרגות יותר גבוהות. עד שבדרגה הגבוהה ביותר, של גמר התיקון, האדם משיג את כל מה שמעבר לחומר ולצורה מלובשת בחומר, את כל התופעות שיש בפנים.
למה התשובה נמצאת בדרגה יותר גבוהה מהשאלה?
פיזיולוגים, רופאים וביולוגים שחוקרים את הגוף, מגלים בו את כל הנתונים שמתוכם מובן לנו, שהגוף הוא מכונה שיש בה הכול כדי להתקיים. ובחקירות האלה לא חסר דבר. ככל שנתקדם נגלה כמה הגוף הוא דבר מושלם. חוץ משאלה אחת, בשביל מה הגוף הזה קיים. במישור שלו הגוף לא יכול לשאול את עצמו, בשביל מה הוא קיים, כפי שאף גוף לא שואל, לא של עכבר, ולא של חתול או כלב. אלא השאלה הזאת באה מלמעלה.
ולולא השאלה הזאת, לכולם היה טוב וכולם היו מסתדרים ונעשים טובים. אלא כדי לפתור את השאלה הזאת, האדם נכנס לתסבוכת בכל יתר הדברים. כי כל עניין הבחירה החופשית כביכול, כל אי ההתאמה של האדם לסביבה, נובעים מתוך התכללות השאלה "בשביל מה אני חי" עם כל יתר תכונות האדם.
האדם לא היה זקוק לכסף, כבוד, מושכלות, אלמלא השאלה "בשביל מה אני חי". הוא היה מתקיים רק בגוף. זאת אומרת, כל השאלות, כל ההתפתחות החברתית, מעבר למה שהגוף הגשמי דורש, כל התפתחות היתר מעבר לכל בהמה, היא מתוך שאנו חייבים להגיע להיות אדם רוחני. אחרת ההתפתחות הזאת לא היתה באדם. היא נובעת מהתכללות עם השורש שנפל לתוכנו.
כלומר, בעולמנו, האדם בנוי כמו כל הבהמות והחיות, מחומר שרוצה ליהנות. ואם הוא היה פועל רק לפי החומר הזה, הוא לא היה שואל למעלה ממנו. אלא כל השאלות שלו היו רק איך למלא בתענוג את החומר שלו, שהוא רצון ליהנות, רצון לקבל, ואיך להרגיע אותו. אבל באדם יש גם ניצוץ מלמעלה, נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל" [19], שנמצא בו כתוצאה מ"שבירת אדם הראשון".
וכך גם בדרגה הנמוכה ביותר של החומר יש הניצוץ הגבוה ביותר. ולכן בכל אחד, גם בפרא שחי בג'ונגל, גם באיכר שעובד בשדה, וגם במדען גדול כאיינשטיין, מתעוררת בשלב כלשהו בהתפתחותו השאלה "בשביל מה אני חי". הבהמה או החיה לא שואלות את עצמן שאלה זאת. כי היא נובעת מאותו ניצוץ שנפל מלמעלה לתוך הרצון לקבל, והיא השאלה על השורש שלו, מהיכן הוא.
כלומר, החומר שואל תמיד על המילוי. וכך אדם ששואל מה הטעם בחייו, בעצם שואל איך למלא את הנשמה שלו. אם הוא שואל שאלות על תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, הוא שואל על החומר הנוכחי שלו. אבל השאלה "בשביל מה אני חי", אינה שאלה של תענוג בתוך החומר, אלא בשביל מה כל התהליך עצמו. אלה שאלות לגבי החיים שמעבר לגוף, שבהמה לא יכולה לשאול, כי הן נובעות מחלק שנפל מלמעלה ונמצא בכל אחד ואחד. והעולם כיום שקוע בייאוש, משום שאינו יכול לענות על השאלה הזאת. וזה סימן שהאנושות הגיעה למצב, שהיא חייבת לחקור את הנשמה, ולא את הגוף.
אבל באדם שנמצא בעולם הזה מתעוררת רק השאלה, ולא התשובה. האדם מרגיש את החומר שלו בדרגה גופנית, בדרגת דומם, צומח, חי, והשאלה היא מדרגת מדבר, מהדרגה הרוחנית. ולמה מרגישים בדרגה נמוכה שאלה מדרגה יותר גבוהה? כדי שהאדם ישתוקק לפתור את הבעיה, וישתוקק לעלות לדרגה יותר גבוהה בכוחות עצמו. וכך תמיד. בחקירות מדעיות או אנושיות נמצאים באותו מישור, אבל בחקירות מהותיות צריך לעלות דרגה, כי השאלה היא לגבי השורש, והשורש נמצא תמיד בדרגה יותר גבוהה.
בכל מצב ומצב, תמיד יהיו לנו שאלות מהותיות על השורש שלנו. עד שלא נגיע לאור ממש, שהוא השורש הראשון שלנו, ובו התשובה מה בדיוק הוא עשה ולמה עשה כך. ועד שלא מגיעים לגמר התיקון ולא מקבלים תשובה, לא יכולים להירגע.
לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.
אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.
מכאן, ששאלה קיימת והתשובה אינה קיימת. וכך גם המקובלים אומרים, שאי אפשר להבין אלא מתוך הכלי, שההבנה היא המילוי. יש שאלה ומקבלים תשובה. השאלה היא הכלי והתשובה היא האור. ואם שואלים על מהות החיים, השאלה חייבת להיות כלי ראוי לקבל בתוכו את מהות החיים, ולחקור ולהרגיש, ומתוך כך להסיק מסקנה. ומי יכול לקבל תשובה? רק מי שרוכש צמצום ומסך.
לכן בעל הסולם אומר במאמר הזה, שאין תשובה לשאלה הזאת, לא בפילוסופיה ולא במטאפיזיקה. אלא השאלה עצמה היא שאלה רוחנית. ואם מתעסקים בשאלה הרוחנית הזאת במישור הגשמי, למטה ממחסום, נקרא שמתעסקים בפילוסופיה ובמטאפיזיקה. כלומר, אין כלים לחקור את העניינים האלה, אלא רק כהשראה, בכל מיני דמיונות. אבל אם באמת רוצים לקבל תשובה, צריך לעלות עם הכלים למקום שבו נמצאת התשובה, האור, ושם לקבל את האור הזה, לגלות אותו, ואז להיות באמת בעלי תשובה.
מהם גלגולי הנשמה, אותן צורות גוף, שהנשמה לובשת בכל פעם?
הנשמה היא רצון לקבל, שחייב לעבור התפתחות. ואם הרצון לקבל לא עובר את ההתפתחות הזאת, חסרים בו אותם נתונים שעוזרים להרגיש גמר תיקון, שלמות ונצחיות. ולכן האדם זקוק לכל ההרגשות המנוגדות בין אור לכלי, שיצטברו בו כאוסף רשימות מכל המצבים, ואז יוכל להרגיש תמונה שלמה, להרגיש את עצמו כבורא.
ולכן, האדם לא יכול להימנע משלבים, וגם לא לקפוץ ולדלג מעליהם, אלא עליו לעבור כל שלב ושלב. ולא רק מן הסתם לעבור כל שלב, להרגיש אותו וללכת הלאה, אלא להרגיש בתוכו כל שלב כנחוץ. לרצות לעבור אותו מתוך הכרחיות ולא בנעימות. לעבור אותו, לגלות אותו, להרגיש אותו, לחקור אותו, ולרשום את נתוניו על בשרו. ואז הוא מגלה שיש משהו מעבר לאותו שלב, עוזב אותו והולך הלאה. וזה נקרא לעבור מדרגה, כל פעם מדרגה לדרגה רוחנית. ועד שכל נשמה לא עוברת את כל התהליך הזה, וגם כל הנשמות יחד, ומתחברות יחד, לא נגמר הכלי הכללי.
מה בנשמה נשאר קבוע ומה מתחלף בה מדרגה לדרגה?
הרצון ליהנות, שהוא חלק מנשמת אדם הראשון, נשאר קבוע בנשמה. הבורא ברא כלי אחד הנקרא הנשמה הכללית, או האדם, או אדם הראשון, והכלי הזה התחלק לשש מאות אלף חלקים, ואחר כך לעוד מיליארדי חלקים, שכל חלק חייב לעבור שיפור. בכל חלק וחלק הרצון לקבל הוא קבוע, כלומר, כמו שנברא מלכתחילה ונמצא באדם הראשון. אבל כלפי עצמו הוא מתגלה לאט לאט.
זאת אומרת, יש כלי כללי שהתחלק. וכל חלק התרחק מהחלקים הסמוכים לו, וכולם נפלו מדרגתם לדרגה הנמוכה ביותר ואיבדו את הרגישות מי הם ומה הם. וכל חלק, רצון לקבל, מהדרגה הפחותה ביותר, מתחיל להרגיש רצון למילוי בדרגות גופניות ואנושיות: אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אותו רצון לקבל שנראה לעצמו לבוש כגוף וחי בעולם. אבל הרצון לקבל מתאר כך רק את עצמו. זה הוא עצמו שמתחלק לפנימי וחיצוני, ולכן מרגיש את עצמו, ומרגיש כקיים בתוך עולם. אבל כולם הם חלקים שלו, ואין "עולם".
עולם הוא מצב של מלכות, מצב של הרצון לקבל. והרצון לקבל הזה כל פעם גדל. מה שמניע אותו הן הרשימות של ההשתלשלות מלמעלה למטה, מהרצון לקבל הגדול שהיה בשורש. וכך, ברצון לקבל שנופל, נשאר רושם מהמצבים הקודמים שמהם הוא ירד. וכך הוא מגיע למטה עם שרשרת רשימות בתוכו, שאם יבצע אותה מלמטה למעלה, יעלה עד למעלה בדיוק לאותו מצב.
אבל אין "למעלה" או "למטה". אלא יש רצון לקבל, שמאבד את ההכרה המלאה שהיתה לו באדם הראשון, ונכנס לערפול. ובמקום להרגיש קיים במצבו הקבוע, בתוך מערכת אדם הראשון, מלא באור הבורא, הוא מרגיש את עצמו כקיים עם רצון לקבל קטן ואור קטן. ולאט לאט הרצון הולך ונפתח, וכנגדו הולכת ונפתחת הדרישה למילוי. כלומר, הרצון לקבל הוא קבוע, ורק כלפי אותה נשמה הוא הולך ומשתנה, על ידי שמתבהר ונפתח יותר ויותר. בדומה לאדם מחוסר הכרה שלאט לאט מתעורר ובהדרגה חוזר להכיר את המציאות שבה הוא נמצא.
והאדם אמור לעבור את השלבים האלה ברצון, ביגיעה. הוא אמור לרצות להתפתח ולגלות עוד רצון לקבל, ולרצות למלא אותו באור על ידי השתוות הצורה. מהאדם נדרשת השתתפות בלבד. בהשתתפותו בפעולות האלה האדם קונה את השכל של הבורא. כי הוא כביכול רוצה לברוא את הרצון לקבל שלו. הוא לא בורא אותו, אלא רוצה שהרצון לקבל שלו יהיה גדול יותר. הוא מוציא אותו מתוך "מחסן הרצון" החוצה לאוויר העולם, ובכך האדם נעשה דומה לבורא.
האדם מבין לשם מה הוא צריך את הרצון לקבל. הוא מבין כעת מה הוא יגלה על ידו. מה התועלת מכך שייקח אותו וישתמש בו, כל פעם ברצון לקבל חדש. בכך האדם הופך להיות הבורא. לכן הוא חייב לעבור את התהליך הזה מתוך בחירה חופשית. אבל הרצון אינו חדש, האור אינו חדש, וגם השלבים אינם חדשים. אלא הדחף של האדם הוא חדש.
ומהיכן מקבלים דחף להתפתח? מהחברה שהאדם בונה לעצמו. ולמה להתפתח דווקא באמצעות החברה? כי כשהתהליך הזה נעשה בעזרת החברה, האדם צריך לתרום לחברה, לתת לחברה, וכך ההתפתחות של הרצון לקבל אינה אגואיסטית אלא אלטרואיסטית. זאת אומרת, האדם לא מפתח את הרצון לקבל כדי לבלוע בו יותר, כמו "הקליפות". אלא מפני שההתפתחות שלו נעשית באמצעות החברה, הוא מתפתח כאלטרואיסט, כהנותן.