"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".
ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.
כל דבר צריך לראות מהמקור העליון, מ"אחד, יחיד ומיוחד".[1] למה הבורא, שהוא כל יכול, הציב את ההתפתחות שלנו בצורה כזאת? הבורא, שהוא טוב ומטיב, ברא רק דבר אחד, מצב אחד, טוב ומטיב קבוע - "אני הוי"ה, לא שיניתי"[2], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[3], "טוב ומטיב לרעים ולטובים"[4] - שלא משתנה, כי הטוב לא יכול להשתנות, הוא תמיד טוב.
אם כך, למה הנברא, שהבורא מתייחס אליו תמיד טוב, חייב לעבור כל מיני מצבים שנקראים מצבי התפתחות? כדי להגיע בעצמו להרגשת הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו. ולומדים זאת מתוך חוכמת הקבלה, שאי אפשר להרגיש את האור, אלא רק מתוך הכלי. וכלי, כדי להרגיש את האור, חייב להיות כלול משתי הרגשות הפוכות: טבע הכלי וטבע האור. וככל שההרגשות האלה יותר מנוגדות, ההתפעלות, ההתרגשות בתוך הכלי, היינו, בתוך הנברא, היא יותר עמוקה, יותר מורגשת, יותר מובנת, כאותו הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו.
אם הנברא לא עובר שום הבחנות בין אור וכלי, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. אם הבחין מעט בין טבעו לטבע האור, בעביות א' למשל, הוא כבר יכול לקבוע מי הוא וכנגד זה מי הוא הבורא. וכך הלאה בעביות ב', ג' וד'. כלומר, מפני שברצון לקבל שלנו ישנן מלכתחילה חמש דרגות עביות, אז ישנן חמש מדרגות, שבהן האדם משיג את עצמו, וכנגד זה משיג את הבורא.
קודם האדם משיג את עצמו הפוך מהבורא, מה שנקרא השגת חומר הנברא או הכרת הרע. ואחר כך, ככל שהוא מסוגל לשנות את הטבע שלו, מכוונה על מנת לקבל בחומר שלו לכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע, הוא משיג ומגיע להרגשה הפוכה מהחומר שלו, להרגשת האור, להרגשת הבורא. וכל דבר מושג רק "כיתרון האור מן החושך".[5] אי אפשר אחרת.
בבורא אין הבדל בין מי שמרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אצלו פעולה ופועל הם אותו דבר. אין "הוא" ו"הוא עושה משהו". ובנברא יש שני מצבים: הנברא, ומה שהנברא פועל, מרגיש, משיג. לכן ההרגשה בנברא חייבת להיות כלולה משני נתונים: "אני" ו"מה שאני מרגיש", אני ובורא.
אין במציאות יותר מאני ובורא. והאדם חייב להשיג את שניהם. ואז מתוך ההתפעלות, מתוך ההשוואה ביניהם, הוא מרגיש את מציאותו בעולם. ככל ששניהם נמצאים בהרגשתו הפוכים יותר ורחוקים יותר זה מזה, ההרגשה שלו היא יותר עמוקה ונותנת לו יותר התפעלות.
בדומה למשולש, שעומד על קדקודו והולך ומתרחב כלפי מעלה. ככל שהנברא הולך וגדל, הוא מרגיש איך מצד שמאל גדל אופיו, הרצון לקבל, החומר שלו, ומצד ימין, גדל הבורא, יכולת ההשפעה. והמרחק ביניהם הולך וגדל כל הזמן, עד שהוא מורגש בו כמרחק אינסופי. אבל באותו מרחק אינסופי, שהאדם עולה ומשיג את שני הקווים, ימין ושמאל, הוא מדביק אותם לקו אמצעי, שבין שניהם. כך, שההבנה שלו, ההשגה שלו, עולה ומעמיקה דווקא משני הקצוות האלה.
לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה, ככל שהאדם הולך ומתקדם, החומר הנלמד הוא מצד אחד יותר מובן בשכל, ומצד שני יותר רחוק בהרגשה. ובאדם חייבים להיות אלה כנגד אלה, יותר שאלות מתשובות, יותר חוסר הבנה ובלבול מהבנה. ומטרת הלימוד שלו חייבת להיות לא הבנה אלא משיכה של אור מקיף, שנמשך דווקא לאותם החסרונות שמצטברים באדם, כשהוא רוצה להשיג מה שלומד.
זאת אומרת, הרגשת "הגלות", הרגשת חוסר הידע, חוסר התקשורת עם הבורא, חוסר המגע עימו, חוסר ההכרה בו, חייבת להיות בולטת מאוד באדם, לפני שהוא מגיע לגאולה. דווקא החושך חייב יותר ויותר להצטבר לפני שהאדם מגיע לאור. והרצון לקבל דוחף את האדם ללא הרף לדעת בשכל, להסכים עם המצב, ורוצה למחוק את ההרגשות הלא נעימות של "אני לא משיג", "אני לא מבין", ורוצה לברוח מהן. ואם המצבים המתקדמים שלו הם פחות נעימים מפני שהרגשת הגלות מצטברת, האדם חייב להגיע למצב שהרגשת הגלות מרוחניות תהיה כל כך שנואה וכואבת לו, שהוא יצעק ויפרוץ ממצבו לרוחניות.
לכן בעל הסולם אומר: "ובגויים ההם", היינו, ברצון לקבל שהאדם נמצא בו, "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". כלומר, מי שהולך ומתקדם לרוחניות, לא מרגיש מנוחה במצב שנמצא בו. הרצון לקבל, האגו שלו, רוצה ליהנות, ליהנות מהשיעור, או ליהנות שנמצא באיזו הבנה, ולפי זה האדם בודק את חומר הלימוד ואת ההתקדמות שלו. אבל צורת הבדיקה הזאת אינה נכונה, כי ההתקדמות היא ככל שמרגישים יותר חושך. לכן הבורא כאילו מאחל לאדם, ש"בגויים ההם", כל זמן שהוא בעל מנת לקבל, הוא לא ירגיע ולא תהיה לו מנוחה.
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה". כלומר, האדם כל הזמן רוצה לברוח מהמצבים האלה ולהיות כ"גויים", כרצון לקבל שמנהיג אותו. הוא רוצה ללכת בעקבותיו, להבין, ולהרגיש בו מילוי מידי, להרגיש בתוך הרצון לקבל, שנמצא בעל מנת לקבל, כמה הוא מתמלא. אבל האדם שמתקדם נכון לא מקבל בו מילוי, אלא הרגשת הרע מצטברת בו יותר ויותר.
וההיסטוריה של כל האנושות ושל עם ישראל בתוך האנושות מוכיחה זאת, וגם התהליך הפרטי של כל אחד ואחד מוכיח, שכך מרגישים כאשר מגיעים למצב, שנמצאים בו לפני פריצה מגשמיות לרוחניות. מצד אחד, האדם מאוד רוצה להתקדם ולהיכנס למגע עם הבורא, כמו "חולת אהבה אני".[6] ומצד שני, הוא מרגיש "חולה" אהבה, חולי. הוא מרגיש עד כמה הוא מנותק, עד כמה הוא נמצא בגלות. ושני הקצוות האלה חייבים להיות ברורים וגדולים. והמתיחות ביניהם, המרחק ביניהם, חייבים להיות מקסימאליים, כמה שנקבע לכל נשמה ונשמה לפי האופי שלה והטבע שלה. ואז האדם פורץ את המחסום.
גם מסיפור יציאת מצרים, שהוא דוגמה לכל היציאות מגלות לגאולה, רואים את כל המצבים שמצטברים ועוברים על האדם, והוא מרגיש את עצמו יותר ויותר במבוכה: שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב, ומלך חדש קם על מצרים, ובאות עשר המכות, ומתרחשת בריחה, ועוד. כפי שמתואר גם ב"מגילת אסתר". מהיכן מגיעה הגאולה של גלות בבל? כשהיהודים נמצאים במבוכה תחת שלטון פרס והם לא יודעים מה יקרה. כלומר, היהדות, היינו הנטייה לבורא, לא מובנת, האם היא נכונה או לא, האם צריך לצאת מהגלות או לא. וקורה היפוכו של דבר, המן הופך למלך במקום המלך אחשוורוש, והוא חוגג ורוצה להשמיד את היהודים, היינו, את הרצונות שמשתוקקים לבורא.
ועד שלא מגיעים לנקודת המתח המקסימאלית בין ההשתוקקות לבורא לבין הרגשת החושך והניתוק ממנו, לא מתרחשת הגאולה. ולכן כל העבודה בזמן הגלות היא עבודת הבירור. עד כמה החומר של הכלי מושך אותנו למלא את עצמנו, להרגיש טוב, לקבל ידע ולהרגיע את הרצון לקבל. עד כמה חייבים להודות בפני עצמנו, שאין לנו כלום, שלא משיגים את הבורא, שנמצאים בצורה הפוכה ממנו, וכל פעם יותר אומללים וריקים. וכך עד שהמצב מתפרץ באדם כסוף הגלות.
לכן בעל הסולם אומר: ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד - בין הגויים. כלומר, לב האדם מלא מחשבות של על מנת לקבל, ורק פה ושם ישנם רצונות להגיע להשפעה. ותמיד מדובר באדם אחד ולא בעם כולו. אלא שכלל ופרט שווים, ולכן התהליך הזה מתרחש גם בעם. אבל חוכמת הקבלה, התורה, מתכוונת לאיש אחד, למרות שהיא מדברת על האומה. הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, כלומר, המחשבה על מנת להשפיע לא יכולה להתקיים בגולה.
אבל היא קיימת, וכולם, כל יתר הרצונות של האדם, רוצים להשמיד אותה. והכוונות על מנת להשפיע, הכוונות הרוחניות, שלא יכולות להתקיים בגולה, גם לא מסוגלות להיטמע בעמי הגויים. כלומר, מצב הגלות הוא מצב של לא כאן ולא שם. להעלם לגמרי, הבורא לא ייתן, לא לעם ישראל ולא לכוונות על מנת להשפיע. כי מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שדווקא המחשבות על מנת להשפיע, המגע עם הבורא, הדבקות עימו, הם שיצליחו, הם שינצחו. ומצב כזה נקרא שהאדם יוצא מגלות לגאולה.
אבל בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך", כלומר, בגלות חייבים להגיע לתפילה, לצעקה, כמו במצרים: "ויזעקו בני ישראל מן העבודה הקשה".[7] מאיזו עבודה? עבודת הבירור, איפה אני, הרצון שלי, ואיפה הבורא, למה אני והוא נמצאים במאבק, ועוד. ורק אז "ומצאתי".[8]
התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
בהתפתחותנו יש חוקיות הנובעת מהיחס בין האור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, הפוכה מן האור. והנקודה הזאת צריכה להתפתח עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון, ולאחריו את מי שממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה נקראים התפתחות הנברא.
לאחר שהנקודה הזאת מכירה את הרצון שלה, מכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון ואת מי שנותן לה תענוג, מתוך ההרגשות האלה היא צריכה להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע, ולכן הוא לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות, היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.
על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור הממלא אותו, עוברים שינויים, והאדם יכול להשתתף במהירות השינויים האלה, ולא בשלבים שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפני האדם. ומי שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא "ישראל", שמשתוקק "ישר" ל"אל".
והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו כך, שכל אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר: התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון ליהנות. ועם ישראל בהשתתפותו עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל חומר הבריאה, רק אז נגיע ליישום חוכמת הקבלה, רק אז נוכל לתקן את כל החומר בכוונה על מנת להשפיע.
כלומר, מתי חוכמת הקבלה נחוצה? כאשר כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם. היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה העבודה על ידי חוכמת הקבלה שבאדם, שרק אז הוא מתחיל את הבירור הזה.
ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם כלפי האנושות בעולמנו, עד שהיא לא מגיעה לשלב האחרון הזה, חוכמת הקבלה לא מתגלה. וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחוכמת הקבלה.
מהי הרגשת האור שצריך לשאוף אליה?
לפי הגדרתו של בעל הסולם, אור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי.[9] ומהו "מה שמתקבל"? כמה שכלי מסוגל לפענח, להרגיש, את מושג האור, בצורה יותר נכונה, היינו, יותר קרובה לשורשו של האור. וההרגשה הזאת באה לפי מידת השתוות הצורה עם האור.
ומכאן מגיעים להבנה, שאין אור שהוא לעצמו, אלא רק מתוך הכלי, רק עד כמה שהכלי יכול להשתוות איתו, במידה הזו הוא מרגיש באור אותן התכונות, שאליהן הגיע בעצמו. ואם הכלי לא מגיע לאותן התכונות, הוא אינו מרגיש את האור. לכן בעל הסולם אומר: "מה שמקובל בתוך הכלי", מה שממלא את הכלי.
ולא כמו בעולמנו, שהאור לחוד והכלי לחוד, אלא אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון. אי אפשר לדבר על האור, אלא רק איך שהכלי מרגיש בתוכו התפעלות הנקראת אור. וכך בעל הסולם אומר בהגדרתו: "מה שמקובל בתוך הכלי", כלומר, הכלי קובע מה אצלו מקובל, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה להרגיש, וכל זה נקרא האור שלו. האם האור קיים מחוץ לכלי? אין לדעת ואין אפשרות לומר על זה שום דבר.
חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.
לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.
עם ישראל נקרא כוונה על מנת להשפיע, כוחות הבינה, תכונות הבינה. כמו שכתוב, שהוא אינו כיתר הגויים, שאין גוי כזה "עם ישראל".[10] ישנם רק שבעים אומות העולם, ולעם ישראל אין מקום בעולם. היינו, הוא עצמו לא נמצא בחומר. הוא לא משבעים תכונות החומר, הרצון לקבל.
בקבלה לומדים, שעם ישראל הוא אותה כוונה בעל מנת להשפיע, שהיא באה מהאור, כתכונת הבינה, כגלגלתא ועיניים. והכוונה הזאת פועלת על החומר, נשברת עם החומר, נכנסת לתוך החומר, ככוונה על מנת לקבל. והמצב הזה נקרא שעם ישראל נמצא בגלות, בתוך החומר עצמו, שמשרת לחומר בעל מנת לקבל. כלומר, איך שהחומר רוצה ליהנות, כך הכוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הקשר עם הבורא, משרתים לחומר.
ולכן רואים את התוצאה הזאת גם בעולמנו, שעם ישראל הנמצא בגלות, נמצא תחת שליטת אומות העולם. כלומר, משרת אותן. נותן לכל האומות כל מה שיש בו, ויש בו הרבה מאוד, משום שכל ההתפתחות של האנושות מגיעה דרכו. וברוחניות המצב הזה מתבטא בכך, שכל אחד ואחד מתחיל לרצות רוחניות על מנת לקבל, ליהנות בעצמו. מצב שנקרא "לא לשמה", שהאדם נמצא בגלות.
ולשם מה צריך להיות בגלות? כדי להכניס לתוך החומר, לתוך שבעים תכונות החומר, כוונה על מנת לקבל, שאותה יהיה אפשר לתקן אחר כך לעל מנת להשפיע. תחילה לתקן את הכוונה עצמה. לעשות צמצום על הרצון לקבל, להפוך רק את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה נקרא להוציא את עם ישראל מתוך הגלות לגאולה. ואחר כך עם הכוונה על מנת להשפיע להתחיל לתקן את כל החומר, את כל שבעים תכונות החומר, את שבעים אומות העולם.
וכך, יש לקוות, יקרה בגשמיות בכלל האנושות במהרה בימינו. ובפרט, זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע ורגע. והתנאי להתרחשות התיקון, שכל שבעים התכונות של החומר שכוללות בתוכן תכונות רבות, יתערבבו עם כל הכוונות בעל מנת להשפיע, שנמצאות בעם ישראל, שיש בו כוונות של כוהנים, לויים, עַם, ועוד הבחנות רבות. ובגמר ההתערבבות ביניהן, הנקראת "סוף הגלות", מתחילות עבודת הבירור ולאחריה עבודת התיקון.
ואת הבירורים והתיקונים, שמתחילים לעבוד בהם בסוף הגלות, גם בצורה פרטית בכל אחד ואחד וגם בימינו בכל העולם, אפשר לעשות רק על ידי חוכמת הקבלה. וזאת לא בצורה טבעית מתוך התערבבות כוונות וחומר כמו בזמן הגלות, בזמן החושך. אלא הבירורים והבקשה לתיקונים חייבים להיות בהשתתפות מצד האדם.
אבל איך האדם יכול להשתתף בהם? הוא חייב לקבל תחילה ידע, הבנה, הרגשה והשגה לגבי מה שקורה לו, ובאיזו צורה הוא יכול להשתתף. ואת הידע הזה חייבים ללמד אותו מבחוץ. כי כל מה שנמצא בחומר מתקדם בצורה טבעית, ואילו בעבודה הזאת רוצים שהאדם ישתתף בצורה על טבעית, מעל הטבע שלו. היינו, שיזרז את התפתחותו ויקבע משהו מתוך עצמו, לא מה שמתגלגל מתוך טבע האורות והכלים ללא תלות באדם. ולכן יש צורך בהשתתפותו של האדם במשהו שלא היה קודם.
ומה שלא היה קודם, אותה תוספת שבה האדם גורם להתפתחותו, להכרה שלו, לרצון שלו, לתפילה, להעלאת מ"ן, באה לאדם על ידי שהוא מושך בכוחות עצמו אור מקיף, שעוזר לו להוסיף כוח רצון ולהיכנס לרוחניות. שבורא באדם התאמצות והשתוקקות להגיע לרוחניות, מעבר למה שבא אליו מהקשר בין אורות לכלים.
והאמצעי להגיע לתוספת רצון, לתוספת השתוקקות, הנקראת תפילה, בא מתוך הלימוד. לכן ללא חוכמת הקבלה האדם לא מסוגל להגיע להשתתפות עצמית ובלי השתתפות עצמית האדם לא יוצא מהגלות.
כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.
בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.
כמבואר כאן, הנפילה מהדרגה הרוחנית היתה בשני שלבים. זאת אומרת, שיש לחוד רצון לקבל, שבעים אומות העולם, ולחוד עם ישראל, שעדיין קיים בטבע שלו, בעל מנת להשפיע, בהבנה ובהרגשת הרוחניות, מצב הנקרא "בית", "בית המקדש". וההתערבבות בין הכוונה על מנת להשפיע לבין החומר דרצון לקבל נעשית בשני שלבי חורבן: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. עד שהם מתערבבים ויוצאים לגלות שלימה.
בהתחלה לא היתה גלות שלמה, אלא רק גלות בבל. ובבית שני באה הגלות השלמה, הארוכה, שהיא האחרונה מארבעת הנפילות, ארבעת הגלויות, שיש לפני שמגיעים למצב "הראוי", כדברי בעל הסולם, מצב שבו התערבבו עם ישראל ואומות העולם. וכך כל העולם נעשה מוכן לבירור ותיקון.[11]
האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני
האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.
האידיאל הגשמי הוא למלא את הרצון לקבל, לפי כמה שהרצון לקבל מרגיש ומשתוקק. וככל שהרצון לקבל גדול יותר, הוא דורש מילוי איכותי יותר. ומילוי איכותי באמת, הוא לאו דווקא יותר גדול. היינו, אם בדרגה נמוכה הרצון לקבל רוצה הרבה בתים, הרבה אוכל, הרבה בגדים, בדרגה יותר גבוהה הרצון הוא לשליטה, בדרגה עוד יותר גבוהה הוא לכבוד ובדרגה הגבוהה ביותר הוא לידע וחוכמה.
ובכל דרגה ודרגה הרצון לקבל משתנה בצורה החיצונית שלו, בביצוע שלו, במילוי שלו. ואי אפשר להשוות בין רצון לקבל, שנמצא בכבוד ומוכן לתת את כל מה שיש לו עבור כבוד, בתים, כסף, שליטה, לבין רצון לקבל שנמצא בידע, שלא איכפת לו מכבוד, ומוכן לחיות בלי כלום, חוץ מאותו מילוי מיוחד. ולכן אחד לא מבין את השני, ואי אפשר להשוות בין מילוי אחד לשני. אלא רק לפי סולם ערכים אפשר לומר מי יותר גדול ומי פחות.
אבל הערכים האלה מטעים, לכן לעיתים לא נמצאים בהכרה נכונה לגבי אדם מסוים. אנשים שלא עברו מחסום, פתאום לא רוצים כלום חוץ ממשהו רוחני. אבל הרצון הזה שלהם הוא האגו הכי גדול שיכול להיות. כי הם רוצים כבוד או שליטה, ומוכנים לשלם כסף או לתת לאחרים מה שהם רוצים, כדי שיספקו להם את המילויים האלה.
ולנו נראה שהם לא רוצים כלום. כי בעיני אדם שרוצה כסף, אלה שמוכנים לשלם, רק שיתנו להם כבוד, הם כביכול יותר רוחניים. אבל הם לא יותר רוחניים, אלא נמצאים ברצון לקבל יותר גדול. לכן עד שעוברים מחסום, הערכים האלה בתוך האדם, לא תמיד נראים לעין בצורה נכונה. כלומר, תמיד צריך לבחון לפי איזה אידיאל האדם עובד, אידיאל גשמי או רוחני.
האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.
האידיאל הרוחני הוא להתפאר בעיני הבורא, להיראות טוב בעיני הבורא, שהוא הטוב ומטיב. מהו טוב ומטיב? הבורא דואג שנרגיש אותו בכלים שלנו כטוב. ואז האדם רוצה לתת לו תענוג, או במילים אחרות, שהבורא ירגיש טוב מהיחס של האדם כלפיו. אבל בלי שהוא יהיה בתמונה, שהבורא לא ידע עליו, כדי שלא יהיה לאדם שום דבר מהנתינה הזאת. אלא הרצון של האדם הוא רק לגרום תענוג לבורא.
זהו האידיאל הרוחני. כמו שהבורא נותן לנו תמיד כל טוב, אבל נסתר מאיתנו, כך גם האדם מוכן להיות באותו מצב, לתת לבורא כל טוב ולהיות נסתר ממנו. ועל התחלת היחס הזה לבורא בנוי האידיאל הרוחני.
הרב"ש מתאר את המצב הזה כך: שאפילו הנברא לא יודע שהוא משפיע. כלומר, לא רק הבורא אינו יודע עליו שהוא נותן ומשפיע לו, גם האדם עצמו לא יודע אם הוא משפיע לבורא או לא. הרב"ש מגדיר כך מצב שנקרא "ללא שום פניה לעצמי", שממנו מתחיל הניתוק מהרצון לקבל. וחוכמת הקבלה היא הכוח שיכול לתת לאדם את התיקון הזה, להתנתק מהתעניינות עצמית ומאינטרס אישי.[12] לכן בעל הסולם כותב:
כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.
אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.
התהליך הוא הדדי. גם בעם ישראל שמתערב בין אומות העולם, וגם באומות העולם עצמן, הרצון לקבל משתנה וגדל כל הזמן. ומפני שהוא גדל, מתאפשר המצב, שעם ישראל נמצא בין אומות העולם. אם עם ישראל היה בין אומות העולם מלכתחילה, שהן היו ברצון לקבל קטן, הן לא היו יכולות "לגעת" בפנימיות, בעם ישראל. כלומר, להתחיל את המגע בין הכוונה על מנת להשפיע, הרצון להגיע לרוחניות, ובין הרצון לקבל.
כך גם האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה מוכן לעשות הכול, ללא שום בעיה, שום דבר לא קשה לו. אבל זו התחלת הגלות. אחר כך מוסיפים רצון לקבל, שגדל במשך אלפיים שנה בישראל ובאומות העולם, או כעת במי שמתחיל ללמוד קבלה. ואז הגלות הולכת ונעשית יותר ויותר קשה, לא בהכרח בצורה כמותית, שמקבלים יותר מכות, אלא בצורה איכותית. שאומות העולם נותנות לעם ישראל יותר חופש, בתנאי שיקבל את "נימוסי השולחן" שלהן. ומצב זה נקרא גלות.
גלות היא התרחקות מכוונה על מנת להשפיע והשתתפות יחד עם אומות העולם. ככל שאדם מתקדם לגאולה הרוחנית, הוא יותר ויותר מעורב עם הרצון לקבל, שהולך וגדל בו בהתמדה, ולכן נראה לו שהוא מתרחק מרוחניות. ככל שהוא יותר מתקדם הוא הולך ומתרחק, ולכן הוא נמצא במבוכה, האם הוא מתקדם נכון. כמו בני ישראל שצועקים למשה במצרים, האדם מרגיש לגמרי מרוחק מהגאולה, וזאת מפני שהרצון לקבל חייב לגדול בזמן הגלות עד לצורתו המקסימאלית.
בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.
הבעיה היא, שלא מבינים את כל התהליך. התהליך מתרחש או לפי לוח זמנים או לפי הרגשת ההשתתפות של האדם. אם מתחילת הגלות עם ישראל לא היה עוזב את חוכמת הקבלה, אלא מחזיק בה כמה שאפשר, כפי שהיא היתה לפני הגלות, לפני החורבן, והיה מתפתח יחד עם חוכמת הקבלה - מתערבב עם אומות העולם, אבל יחד עם זאת מתקן את ההתערבות שלוש - שלא היינו עוברים גלות כה ארוכה. כמו באדם פרטי, שיחד עם הרצון לקבל שגדל בו, על ידי לימוד חוכמת הקבלה הוא מושך אורות המקיפים כדי לתקן את עצמו, ולכן מזרז את התפתחותו, ולא זקוק לאריכות הגלות.
התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי
על רקע הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על עצות המקובלים, מוטב לעם ישראל לערוך חשבון, שיתבסס על כל אותן תלאות, החוזרות ונשנות עליו פעם אחר פעם, גם לאחר ששב לארצו. ואולי בסופו של חשבון, ישאף לשוב ולחיות על פי אותם חוקים אלטרואיסטיים, שניתנו לו מלמעלה, הניתנים להשגה באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.
אם לא יישמע עם ישראל לעצה זו, אזי כעם מפותח, שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו, הוא יוסיף לזעזע עצמו ללא הרף, כי כל מה שיבנה האחד, מיד יהרוס האחר. והתקווה שבלב כל אחד, שאולי יריבו יקבל את דעתו, מתוך הפחד שמא ייהרס, היא אינה מציאותית כלל. כי שום צורת סכנה לא תגרום לאדם לוותר על מימוש כוונותיו.
לכן, יש פתרון אחד בלבד. על העם כולו לזנוח את מטרותיו ותוכניותיו הגשמיות, ולקבל על עצמו את אותה מטרה עליונה, השגת הבורא, כמטרה יחידה. רק אז תתהפך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ופרט ועל העם ככלל, ודרך עם ישראל יעבור השפע לעולם כולו.
כל אחד ואחד מבני העולם נמצא בהתערבבות של רצונות לקבל ושל כוונות על מנת להשפיע, מה שמתבטא בכללות העולם, כעם ישראל בתוך אומות העולם. ומתוך העירוב הזה, כל אדם ואדם בצורה אישית וכל העולם בצורה כללית, נמצא בפיצול, האם לרוץ אחרי האידיאל הרוחני או לרוץ אחרי האידיאל הגשמי.
אם היה בנו רק אידיאל גשמי, כולם היו הולכים יחד ובהבנה. עובדים לפי רצון לקבל בצורה פשוטה, כמו דומם צומח וחי, ולא היה בלבול. הכול היה מסודר לפי חוק אחד, לפי כלל אחד, בחוקיות פשוטה, זה כנגד זה, תענוגים וכנגדם רצון לקבל לתענוגים האלה. ורצון לקבל גדול היה בולע רצונות לקבל קטנים ומקבל יותר מהם. גם בכלל וגם בפרט, גם בכל אדם וגם בכללות העולם.
הבעיה היא, שמתוך שבירת הכלים, מתוך השורשים הרוחניים, נמצאים בכל ברייה וברייה, בכל אדם ואדם, גם האידיאל הרוחני וגם האידיאל הגשמי - השתוקקות לרוחניות יחד עם השתוקקות לגשמיות - והפיצול הזה גורם לנו חוסר שקט. האדם רץ ומחפש ולא יודע למה תמיד הוא נשאר חסר מילוי.
והסיבה לכך היא פשוטה. יש לו מטרה פנימית, שעדיין אינו מכיר אותה, שעליו להגיע אליה. ולכן, אין לו מנוחה עד שהוא לא יגלה, שבתוך הרצון לקבל נמצאת כוונה על מנת לקבל, שחייבת להתהפך לכוונה על מנת להשפיע. ורק ברצון לקבל המתוקן הוא יקבל מילוי. ועד שהאנשים לא יגלו, שעליהם לשנות את הכוונה שלהם, הם ימשיכו ויטפלו ברצון, מתוך מחשבה שהרצון הוא הבעיה. אבל הרצון עצמו כלל לא נתון לשליטת האדם ולתיקון. אלא רק הכוונה, רק אותה צריך לתקן בעל מנת להשפיע.
במילים אחרות, עלינו לתקן את השתתפות "עם ישראל" ב"אומות העולם". את הכוונה על מנת לקבל המקולקלת, שמשרתת את אומות העולם, אותה צריך לנתק מהרצון לקבל ולשנות אותה לכוונה על מנת להשפיע. המצב הזה נקרא לעשות צמצום, ולהתחיל לתקן את גלגלתא ועיניים על פני הרצון לקבל, מעביות שורש לעביות א', ב', ג', ד'.
וכך מתקנים תחילה את "עם ישראל" שנמצא בכל אדם ואדם ובכללות העולם, ורק אחר כך מתקנים את השתתפות "אומות העולם" ב"עם ישראל", את השתתפות הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע המתוקנת. כלומר, התיקון הוא כל פעם דרך "עם ישראל", דרך הכוונה על מנת להשפיע, המקולקלת או המתוקנת. לכן עם ישראל נקרא "העם הנבחר". משום שבתיקון שלו, בהשתתפות שלו, תלוי תיקונו של העולם כולו.
מהי מידת ההשתוקקות לבורא, שצריכה להיות באדם כנגד הרגשת חוסר המילוי?
האדם כלול משני נתונים, מאור וכלי. מרצון לקבל ומכוונה על מנת לקבל, שצריכה להפוך לכוונה על מנת להשפיע. שני הנתונים האלה מתבטאים בשני קווים: "קו שמאל" שהוא הרצון לקבל, ו"קו ימין" שהוא ההשתוקקות לרוחניות. שני הקווים האלה מורגשים בנו בינתיים, כהבנה שלנו את טבע הבורא ואת טבע הנברא, הטבע שלנו.
אבל האדם לא קובע מהי מידת הרצון לקבל שלו, שכנגדה עליו להשתוקק לבורא. אלא עליו להשתוקק ללא הרף להיות דבוק לקו ימין, לגדלות הבורא. להכיר את תכונות הבורא, ולהימצא בתוכן כמה שיותר. ומתוך ההשתוקקות הזאת, כל היתר מתפתח ביתר מהירות. האדם עצמו לא קובע מה הם השלבים, באיזה מצב הוא נמצא, ולמשך כמה זמן. הוא לא מפעיל את המכונה עצמה, אלא על ידי ההשתוקקות שלו הוא מוסיף לה מהירות. אבל השבילים שבהם היא הולכת, ומה קורה לה בדרכה, אלה אינם בשליטתו.
רק כשהאדם נמצא בהשתוקקות למטרה, רק כשהוא דבוק לבורא, לקו ימין, הוא עובר את הדרך בצורת התפעלות יפה ונכונה. כי אז כל דבר שמתגלה בו, מורגש אצלו כטוב, כאחד מהשלבים לתיקון ולדבקות. לכן, האדם לא אמור לעסוק בשאלה, מה עליו לעשות בכל שלב ושלב, אלא רק להחזיק לפניו את גדלות הבורא ולהשתוקק אליו.
ורק בשלב מתקדם, לאחר שהאדם רוכש כלים דהשפעה, ומתחיל לתקן את האח"פ, אז הוא מתחיל להיות דומה לבורא, לקבל על מנת להשפיע. ומתחיל לעבוד כמו שמתואר בסידורים של מקובלים: לוקח מידה מסוימת ועושה איתה פעולה מסוימת.[13] כלומר, עובד עם שני הקווים ובונה קו שלישי, קו אמצעי. זאת עבודה אחרת, עבודה של שלב מתקדם, יצירתי, שבו האדם בונה מתוך עצמו את דמות הבורא, ומבצע פעולות השפעה כמו הבורא.
מה ההבדל בין ההשפעה לבורא ללא ההכרה מצד האדם, לבין ההשפעה של הבורא בעולם ללא הכרת האדם?
כל העולם נמצא בהשפעה ללא הכרתו, ללא הכרת האדם. ורק האדם שמגיע לפקיחת עיניים, מתחיל לראות שכל העולם נמצא בהשפעה. הוא עצמו רואה, בהתאם לכמה שנפתחות לו העיניים. העולם לא מרגיש. אלא האדם מרגיש מתוך הכרה, מתוך שנפתח לו הכלי.
ובקשר עם הבורא, ביחס לבורא, מהו התיקון על הרצון לקבל, שהוא לא יהיה מעורב ביחס של האדם לבורא? תכונת הבינה, שלא רוצה כלום לעצמה, שרוצה להשפיע ללא שום קשר לעצמה. אבל איך האדם שרוצה לתת, יכול לנטרל את עצמו ולנתק את עצמו ממעשה הנתינה, כך שהמעשה לא יחזור אליו בשום צורה? כשהאדם נמצא בהרגשה שהבורא לא מכיר אותו, ולא יודע שהאדם נתן לו, וגם בהרגשה שהוא עצמו לא נתן לבורא.
כך האדם לא נמצא במילוי וסיפוק, אלא הוא מנותק מהכלים דקבלה, שאינם יכולים להתמלא משום ידיעה, או הארה, ממעשה הנתינה. אבל האם הוא עשה או לא עשה? הוא לא יודע, וגם אינו דורש לדעת, אלא הוא רק רוצה לבצע מה שכתוב. ומה יוצא מהביצוע הזה, הוא לא יודע. כי אם האדם יודע על דבר מה שיוצא ממעשיו, זהו כבר סיפוק.
הרצון לקבל חייב להיות מוגן מכל קבלת "שוחד" או מענה חזרה. כי אם הבורא גדול בעיניו והבורא יודע עליו, מה יכול להיות יותר גדול מזה? אם אוהבים מישהו אהבת עולם, ויש לו איזה רצון, מה נחשב לאהבה הנקייה ביותר? לשלוח לו מה שהוא רוצה, גם בלי שידע מי השולח. אבל למי ששולח יש סיפוק מהמעשה, כי הוא ממלא את התשוקה שלו לאהבה.
ואדם שמנתק את ההרגשה הגשמית הזאת, שהוא שלח לו דבר והדבר נמצא בו, כי היא המילוי שלו, ממה הוא חי? אין לו ממה לבצע ולעשות, אם נעשה אצלו ניתוק של התוצאה מהמילוי, של תוצאת הפעולה מהפעולה עצמה. אדם מרגיש שאין לו כוח לבצע. ואיך הוא יבצע? הוא צריך לקבל מלמעלה רצון להיות מנותק בצורה כזאת, כלומר, לזכות לקבל מלמעלה רצון להשפיע. והציפייה לקבל מלמעלה את היכולת להתנתק מהתוצאה של הפעולה, היא נקראת "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".[14]
האדם מרגיש שאין לו "חומר דלק".[15] הוא לא ממלא את עצמו בשום דבר. הבורא לא יודע עליו, והוא עצמו לא יודע שנתן לו. הוא מרגיש מנותק וחסר יכולת לבצע. במצב הזה הוא חייב לבקש כוח דלהשפיע. כלומר, דווקא בנתק הזה, כשהאדם מרגיש שהוא לא יכול לבצע פעולה כזאת, חייב להיכנס גורם שמעניק לו את היכולת לבצע פעולת השפעה. ומהי היכולת הזאת? היא היכולת לא להרגיש שאני משפיע, שאני מבצע, היא נמצאת מצדו השני של המחסום. ואי אפשר להסביר אותה במילים.
כי כל תגובה שהאדם מקבל על מעשיו נחשבת קבלה, היא ממלאה את הכלים שלו. אין דבר יותר גדול מלעשות, ולדעת שהבורא יודע שעשיתי. או למלא בו משהו, מבלי שהוא יודע מי עשה, אבל לדעת ש"אני עשיתי לבורא".
אפילו בחיים הרגילים, אנשים מתגאים בפעולות כאלה. הם ממשיכים לעשות למען העם והמדינה, למרות שהמדינה לא מכירה במעשים שלהם. כי מעשים כאלה נותנים לאדם כוחות ומילוי אגואיסטי, קרוב למילוי רוחני, שממלא אותו מאוד. עד שאדם מסוגל למות למענו. למרות שאף אחד לא מכיר אותו ולא יודע עליו, והוא נמצא לבדו באמצע המדבר, יש לו כוחות להרוג, לפגוע באויבים ולמות למען המדינה.
גם הידיעה ש"אני מתקדם" היא פיצוי ותשלום. אין מילוי גדול יותר מלדעת ש"אני מתקדם". אבל ברוחניות, לא איכפת לאדם אם הוא מתקדם או לא, כי "האני" לא חשוב לו.
איך אפשר להשפיע לבורא ללא קבלת תגובה ממנו?
אם האדם לא יודע שהבורא מקבל ממנו, אין לו סיפוק, וטוב שאין לו סיפוק. אבל אם האדם לא יודע אם הוא נתן לבורא, אם הבורא מרגיש אותו או לא, אלא מנותק ממנו, אז איך הוא יכול לבנות פעולה כלפיו? את הפעולה שלו כלפי הבורא האדם בונה מאותו כוח השפעה שהוא מקבל מהבורא. ולכן "ראש" נקרא מעל הגוף.
"ראש" הוא מה שנבנה על ידי זיווג דהכאה. אחרי שהאדם מנתק את עצמו על ידי הצמצום, מכל התוצאות של מעשיו שיבואו מכאן והלאה. כאשר בא התענוג, שהוא יכול על ידו להשפיע לבורא, כל הראש שלו, כל ההתחשבות, כל ההפעלה, היא מעל הגוף ולא בתוך הגוף. מה זאת אומרת מעל הגוף ולא בתוכו? האדם מנותק מתוצאה כלפי עצמו.
ואיך האור הפנימי נכנס אחר כך לתוך הגוף, ונמצא בתוכו, והאדם מרגיש את כל התענוגים? האדם מרגיש את התענוגים האלה, שהם מעל יחס כלשהו לעצמו, ומעל לתענוג כלשהו שיהיה לו מהתענוג בבורא.
אבל מהו "לקבל על מנת להשפיע"? המצב אחרי "תחיית המתים", אותו האדם לא מסוגל במצבו הנוכחי להבין ולתאר לעצמו. ואם הוא מצליח להרגיש אפילו במעט עד כמה לקבל על מנת להשפיע מנותק מהיחס לעצמו, הוא מגיע כבר לנקודה, שמעליה והלאה מה שמנותק מהיחס לעצמו, נחשב לרוחניות.
ובמצבנו הנוכחי, אנחנו לא פועלים לפי התיאור הזה, שאין לאדם שום דבר מפעולת ההשפעה שלו. שהאדם לא נותן לבורא, ולא מקבל ממנו, ויש ביניהם נתק, או שהאדם רק עושה משהו, ומה שיוצא מהמעשה הוא לא יודע. אלא התיאור הזה נועד להבהיר מה נקרא להתנתק מהתוצאה.
נכון להיום, בעבודה הרוחנית שלנו, אנו חייבים לדבר על הקשר עם הבורא, על המגע עימו, על "חולת אהבה אני".[16] עלינו לרצות להיות בדבקות עימו, בזיווג, בחיבור, להרגיש אותו ולהיות יחד עימו בכל ההרגשות והמחשבות. אלא כאשר מגיעים לברר מהי פעולת השפעה נקייה, לאיזה יחס צריך להגיע בין שני נאהבים, אז הבירור מתחיל בנקודה, שהאדם לא רוצה כלום בחזרה. אבל לא שהוא לא רוצה להיות מחובר עם הבורא. הוא רוצה להיות עימו בדבקות, אבל בדבקות שאדם לא מקבל ממנה כלום בצורה אגואיסטית.
אנחנו מפענחים את הקשר עם הבורא כ"מה יהיה לי מזה", אבל הקשר עימו יכול להיות גם בלעדי זה, הוא נמצא מעבר לנקודה הזאת. אבל לעת עתה צריך להשתוקק לתוצאות ברצון לקבל שלנו, שזה נקרא "לא לשמה".