"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה"
כלל ופרט
האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה". כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.
המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".
"ואהבת לרעך כמוך" היא אמרה מקובלת, שאיש לא יכחיש אותה או יצא נגדה, אלא אם כן יוקדם לה הסבר רחב על משמעותה האמיתית. על צורתה הרגילה כולם מסכימים, ורבים אף רצו לקבוע לפיה את יחסם לעולם, ואף להחדיר בכוח סדר עולמי לפי "ואהבת לרעך כמוך". הכלל הזה עלה שוב ושוב על ידי הקומוניסטים והקיבוצים בזמננו, ועוד על ידי תנועות רבות במהלך ההיסטוריה. אנשים חשבו שאם הם יקיימו אותו, הם ייפטרו מכל הצרות והבעיות שלהם, ויגיעו לחיים יפים ומאושרים.
הכלל הזה רק נשמע כך. כי על פני כדור הארץ יש הכול, ונראה שאם רק נתייחס יפה איש לרעהו, יהיו לנו חיים מאושרים, בטוחים וטובים. זאת משום שנדמה לאדם, שהוא זה שמביא על עצמו ייסורים ובעיות, חוסר ביטחון וחרדות, ולא שהטבע או גורמים אחרים הם שמקלקלים לו וממררים את חייו. לכן הפתרון של "ואהבת לרעך כמוך" נראה לכולם ברור ומובן. אבל העניין הוא, שלמרות שניסו ליישם אותו, לא הצליחו.
ועד היום ישנם אנשים, שמתעוררים אליו כביכול לראשונה בהיסטוריה, וחושבים שלמרות הכול אפשר לממש את הכלל הזה. ורואים איך הם לא מצליחים ליישמו, מעבר להטפה כללית לכולם, שצריך לאהוב אחד את השני. כשאדם מסכים שצריך לאהוב, אבל בעצמו לא מסוגל לאהוב, הם לא מבינים איך אפשר להסכים איתם אך לא להיות מסוגלים לאהוב. כי הם לא מכירים בעובדה שיש בטבע עביות, אגואיזם, שדורש למלא את עצמו. הם לא רואים על עצמם שגם הם כלולים ממנו. אלא חושבים, שהם כשלעצמם נמצאים ב"השפעה", מעל האגו שלהם, אוהבים לכולם. הם נוסעים ממקום למקום, מרצים על האמרה הזאת, שצריך לאהוב את כולם, ומקבלים עבור זה שכר, ואף חושבים שבהטפה הזאת הם משפיעים טובה לעולם. אבל השאלה היא, כמה אנשים מתקנים את עצמם בעקבות דבריהם.
וזו דוגמה לכך, שאיננו מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל אמיתי, "כלל גדול בתורה". זהו החוק הכללי של כל המציאות. תורה פירושה כל המציאות, וכל המצוות הם חוקי המציאות ככל החוקים השונים של הטבע דעולם הזה, שאנחנו מגלים בעולם שלנו. אדם שירחיב את טווח החקירות שלו לתחום הנקרא רוחני, שכרגע הוא לא מרגיש אותו, היכן שנמצאים הכוחות, המחשבות וההחלטות כלפיו, יגלה שם את תרי"ג הכוחות הפועלים עליו. וסכום כל תרי"ג הכוחות האלה נקרא "כלל גדול", היינו כולל, ששמו "ואהבת לרעך כמוך".
מכאן מובן, שלא פשוט להגיע לקיום הכלל הזה. אלא צריך לגלות את כל תרי"ג הכוחות, ולקיים אותם. רק אז מגיעים ליישום ולקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואדם שיקיים כך את כל חוקי המציאות, מובטח לו טוב. ולא כפי שחושבים כעת, שהטוב הוא רק לברוח מהרע, אלא מובטח לו טוב אמיתי. אבל צריכים להגיע אליו.
ולפני כן דרושים כוחות רבים, הבנה, שכל, חקירות, והתעלות רוחנית, נפשית ומוסרית. ואז התנאי "ואהבת לרעך כמוך" כלל לא יראה דומה למה שהוא נחשב היום, אלא יהיה זה תנאי שונה לגמרי ממה שהאדם מתאר לעצמו. אם האדם יגדל על פני הכרת המרחב הרוחני, עם כל החוקים שלו, הכוחות שבו, ודרכי המחשבה שלו, אז האדם יהיה אחר, והכלל הזה ייראה לו אחרת.
לכן היום האדם לא מסוגל לקיים מה שהוא מתאר לעצמו כחוק "ואהבת לרעך כמוך", כי כיום הוא בכלל לא שייך לחוקי הטבע. הוא בונה לעצמו תנאים תיאורטיים, שאינם בני קיימא, שאינם טבעיים, ולא קיימים בטבע, ורוצה להחדיר אותם בצורה מלאכותית, כך שיתקיימו בתוך החברה. אבל האדם צריך קודם כל לעלות בעצמו לגובה הרוחני, ואז מתוך ההשגה שלו וההכרה שלו לדעת מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בצורתו הטבעית, איך הכלל הזה נדרש מן הטבע, ובהתאם לזה לקיים אותו בעצמו.
האדם חי במרחב הנקרא מציאות, מרחב שנמצא תחת השפעת הכוח העליון. השפעתו של הכוח העליון על המרחב הזה קובעת לו את חוקיו, תר"ך חוקים. והאדם, שנמצא בתוך אותו החלל, אותו המרחב הרוחני, נמצא תחתיהם. במידה שהוא דומה, זהה, משתווה לחוקים האלה, בהתאם לזה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב. וככל שלא מקיים אותם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע.
בדיוק כמו באותו חלק מהמרחב הזה, שפתוח לפניו ומגולה לו, שנקרא העולם הזה. בהתאם לידיעת החוקים של העולם, האדם מצליח להסתדר, להרגיש, לשרוד טוב יותר. ולהפך, ככל שהוא יודע עליו פחות, הוא פחות מצליח להסתדר. אפשר לומר, שככל שהאדם מסוגל לקיים את חוקי העולם, כך הוא סובל פחות. כלומר, מטרת האדם היא לדעת כמה שיותר חוקים של העולם, גם הגשמי וגם הרוחני, ולקיים אותם. וככל שהוא מקיים יותר חוקים, הוא מרגיש את עצמו יותר טוב.
לכן המגמה של האדם היא תמיד קדימה. להתפתח על ידי התפתחות הרצונות. מרצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, ולרצונות רוחניים. ומהי כל ההתפתחות הזאת? להכיר יותר את חוקי הטבע, כדי לדעת איך להשתמש בהם להנאתו. והחוק הכללי, שעל ידי ידיעתו וקיומו אנו מגיעים למצב הטוב ביותר, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך".
במצבנו הנוכחי, אנו לא מסכימים איתו, ולא מרגישים בו נחיצות. אך לא מן סתם נאמר עליו, שהוא "כלל גדול". כי אם נחקור את הטבע הגשמי והרוחני כולו לעומקו, נגלה שכלל גדול הוא. ואז ודאי שנקיים. מפני שהאדם, נוטל תמיד את כל מה שלטובתו, לא חשוב איך הדבר נקרא. אין כפייה ברוחניות. אם אדם רואה, שקיום של משהו מביא לו רווחים, הוא מקיים.
כמו השאלה הנפוצה, האם מי שלומד קבלה צריך לקיים מצוות? היא כלל לא רלוונטית. כי למה שלאדם יהיה איכפת מה לקיים, אם אחרי לימוד שיטת הקבלה הוא מגלה בחושיו, רואה במו עיניו, שהפעולה הזאת מביאה לו רווח מיידי? מה איכפת לו אם קוראים לפעולה הזאת מצוות, או חוקים, או פעולות, או עבודה? הבעיה שלנו כרגע היא, שהאדם לא רואה סיבה ומסובב, הוא לא רואה את התשלום על העבודה, ואף אחד לא דורש ממנו לקיים או לא לקיים מאומה. לפי הכלל שאין כפיה ברוחניות. אבל אם הוא מגלה, שהפעולות האלה לטובתו, הוא יעשה אותן מרצונו, ולא חשוב לו אילו פעולות הן.
ואין לדעת מה מחכה לנו, כשנגלה את המציאות האמיתית, במה היא תחייב אותנו. אבל זה יהיה חיוב משמח, מתוך שהאדם יראה את הרווח. וגם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נקווה שנוכל אי פעם לקיים בשמחה, מתוך שנראה את הרווח.
איך אפשר לגלות את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במצבים היומיומיים?
בכל מצב שבו האדם נמצא בדרך החקירה שלו, הוא חייב להיות במצב שהוא מקיים את הכלל הזה ובמצב שהוא לא מקיים אותו. שהוא מתייחס לסביבה בצורה חיובית או שלילית, והסביבה מתייחסת אליו בצורה חיובית או שלילית. כל מה שקורה לו הכרחי לצורך החקירה, לצורך ההבנה, ואי אפשר לגלות תופעה כלשהי, אלא רק מהמצב שכנגדה. ולכן בדרך ישנם תמיד מצבים חיוביים ומצבים כביכול שליליים. אבל הכול חיובי עבור החקירה שלנו וכדי שנגיע למצב הזה של "ואהבת לרעך כמוך".
למה הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אינו מתקיים בכל רמה ורמה, אלא רק בסוף?
"כלל" נקרא, שהוא כולל את כל יתר החלקים. אי אפשר להגיע לקיום הכלל לפני שמכירים את כל הכוללים שלו, את כל פרטיו. כל חוקי הטבע שהאדם מגלה, גם בטבע הגשמי וגם בטבע הרוחני כאחד, חוק המשיכה, חוקי האלקטרו - סטטיות והמגנטיות, חוקי הביולוגיה, שמתגלים לנו בעולמנו, ומה שבקרוב נגלה במרחב הרוחני, הם כולם ביטוי של הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך" בכל הרמות של הרצון לקבל, בחומר דומם, צומח, חי, מדבר, הגשמיים, ובחומר הרוחני בכל הצורות של על מנת להשפיע.
לכן כשמקיימים את חוק המשיכה, מקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה ובאופן שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" נמצא בחוק הזה, הפרטי שלו. חוק המשיכה, הספיגה, והדחיפה, הם כולם ביטויים של אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך". כמו כל חוקי הטבע האחרים. למה? כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי של יחס הבורא לנבראים. רק בשפתנו, מצד האדם, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אבל מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[1]
ומהיחס "טוב ומטיב לרעים ולטובים" של הבורא לנברא, מתפרסים ומשתלשלים כל החוקים עד העולם הזה, ובכל עוביו של העולם הזה. ואדם שמגיע בחקירותיו ובהתפתחותו לקלוט וללמוד את כל החוקים האלה מלמטה למעלה, הוא מגיע לצורה כזאת של לימוד, שמקיים כל חוק וחוק לפי מידת ידיעתו בו וכך עולה. ואז, תוך כדי עלייתו, כל החוקים האלה מצטברים יחד לחוק אחד "ואהבת לרעך כמוך". שהוא כמו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא.
קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?
החוק הוא שהבורא מתייחס לנבראים "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ואם אחד הנבראים מתייחס ליתר הנבראים, ליתר הנשמות, לאותם שישים ריבוא או שמונה מיליארד חלקים, שנכללים בנשמה הכללית, שנקראת אדם הראשון, כמו שהבורא מתייחס לכולם, מצדו החוק אינו "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שלהטיב להם אפשר רק מצד הבורא. אלא מצד הנברא החוק הוא "ואהבת לרעך כמוך". כי האדם הוא אגואיסט, וכך נשמע הביטוי שלו כלפיהם. ואם הוא מתייחס כך לכל יתר הנשמות, האם בכך הוא קובע את יחסו לבורא? למה יחס האדם ליתר הנשמות, כמו שהבורא מתייחס אליהן, שווה ליחס שלו כלפי הבורא, וקובע את היחס שלו כלפי הבורא?
אם כלל הנשמות והבורא הם שני דברים שונים, והבורא נמצא בדרגה גבוהה והוא משפיע על הנשמות, אז מה הקשר בין היחס כלפי הנשמות לבין היחס לבורא? אם בעולמנו יחס יפה לבני אדם לא מעיד על היחס לאלוקות, אז למה כשעולים למצב, שבו מכירים את כל חוקי הטבע הרוחני, כלומר, את המציאות כולה, ומרגישים את כל הנשמות, ומתייחסים אליהן ככלי כללי אחד, כנשמה אחת, למה יחס כזה כלפיהן הוא בדיוק אותו דבר כמו יחס לבורא? האם "כל הנשמות" שווה "בורא"? האם חוץ מיחס כלפיהן לא צריך לקבוע שום דבר? או שהאדם חייב לקבוע שיש ביחס כלפי הנשמות האחרות קשר לבורא, שדרכן הוא מתייחס אל הבורא?
חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".
"ואהבת לרעך כמוך" מצד הנברא ו"טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא, הם השתוות הצורה בין נברא לבורא. לכן בקיום הכלל הזה, הנברא מגיע להשתוות הצורה לבורא, וכביכול לדרגת הבורא. בקיום הכלל הזה הוא עולה לדרגת הבורא. וחוכמת הקבלה, משום שהיא השיטה, שמביאה את האדם ל"ואהבת לרעך כמוך", היא החוכמה הנחוצה והחשובה ביותר.
וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.
העולם הזה הוא אותו מרחב פנימי של האדם, שבו התכונות שלו נמצאות בהפכיות הצורה לכל תרי"ג הכוחות, שהם החוקים הרוחניים. וברוחניות יש תרי"ג חוקים, שכל חוק וחוק פועל בהשפעה, מתוך הפרט כלפי הכלל. וכל החוקים האלה יחד מהווים את השפעת הבורא לנבראים.
במצבו הנוכחי האדם לא נמצא בקיום תרי"ג החוקים האלה, הוא לא מסוגל, הוא לא מבין אותם ולא מרגיש אותם. הוא נמצא כלפי תרי"ג החוקים האלה בצורה הפוכה. כל תרי"ג החוקים האלה קיימים בו, אבל הוא מקיים אותם בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, בלדאוג לעצמו, לפי "ואהבת לעצמך כמוך". ואם הוא יתייחס לחוקים האלה בצורה אחרת, בעל מנת להשפיע, הוא יגלה בתוך חושיו מציאות אחרת, הנקראת רוחנית.
כלומר, צריך רק לשנות את היחס למציאות. בכך שהאדם מקבל את השפעת הבורא, את כל תרי"ג ההשפעות ממנו, בצורה לא זהה לבורא, לא בהשפעה, אלא בקבלה, היחס הזה הוא מקור כל הייסורים והצרות שלו. וככל שהאדם מנסה להגיע בהתפתחותו למימוש, ליישום, לניצול כל תרי"ג החוקים האלה לטובת עצמו, הוא יותר ויותר סובל. וכך בהתפתחותו משך ההיסטוריה האדם נכנס ליותר ויותר צרות ובעיות. כי ניצול החוקים עצמו הוא הגורם להפכיות הצורה מהמשפיע, שזו סיבת הייסורים.
ולהתפתחות הזאת יש מטרה, שבסופו של דבר האדם יראה, באין ברירה ומתוך ייסורים שהסיבה לצרות שלו נעוצה באי קיום חוקי הטבע בצורה נכונה. אבל אם הוא הולך בדרך תורה, בהבנה, בחקירה, בגילוי האור המחזיר למוטב על ידי חוכמת הקבלה, שזו השיטה שמביאה לו את האור, האדם מגיע למצב שהוא הופך את כל היחס שלו לחוקי הטבע, לחוקי המציאות, לתרי"ג החוקים, ליחס הבורא כלפיו, במגמה זהה לבורא, בעל מנת להשפיע. ומתוך השתוות הצורה עימו הוא מרגיש טוב. כמה טוב? באותה מידה שהוא רוצה להשתמש בחוקים האלה בעל מנת להשפיע.
לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.
בעוד הבורא כולו משפיע, אנחנו כולנו נמצאים בקצה השני, אנחנו מקבלים. ההשפעה של הבורא מתראה בתרי"ג השפעות, שהבורא קבע אותם כחוקים, ואנחנו הפוכים מהם. לכן אנחנו עוד לא מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". אנו נמצאים בהסתרה ממנו, רק שומעים את האמרה. אנחנו לא יודעים את החוקים הרוחניים, לא מסוגלים לראות אותם, אפילו במקצת, וגם לא להבין ולא להשיג אותם, גם אם נדמיין אותם לא כפי שהם ברוחניות, אלא בגשמיות, ברצון לקבל הקטן ביותר, שכלפי הרוחניות כלל לא נחשב כרצון.
למה? כי בקבלה לומדים, שמלכות דאין סוף עשתה צמצום, וכל האור הסתלק ממנה. ומאותו רגע ואילך, אין מקום במלכות דאין סוף שנכנס בו אור, אם אותו רצון הוא על מנת לקבל. אבל למרות זאת, אחרי כל ההשתלשלות מלמעלה למטה דרך כל העולמות, נותר מכל המציאות מצב, מִרְוַוח, שטח מסוים, שנקרא העולם הזה, שבו הרצון לקבל יכול להרגיש תענוג, למרות שהוא בעל מנת לקבל, ולא בעל מנת להשפיע.
כלומר, בעולם הזה האדם נמצא במקום כל כך קטן מתוך כל הרצון של מלכות דאין סוף, עד שהרצון שלו אפילו לא נחשב לרצון. הוא לא רצון לבורא, הוא לא רצון לאורות, הוא לא רצון לנצחיות ושלמות. הוא רצון נבזה עד כדי כך, שאפילו אפשר שיאיר בו אותו תענוג הנקרא "נר דקיק", שיחייה אותו. כל ההנאות, בכל הרצונות של העולם הזה, אפילו הגדולים ביותר, שאפשר "להתפוצץ" אם חושבים עליהם, הם לא יותר מנר דקיק. כלומר, הם ניצוץ קטן שפרץ נגד חוק דצמצום א', לתוך הרצון שנקרא העולם הזה כדי להחיות אותו, כדי שהאדם יוכל להתקיים לפני יציאתו לרוחניות.
ואם בתוך הרצון הקטן הזה עם התענוג הקטן, שהאדם חושב לנצל אותו לעצמו, בלתי אפשרי לתאר, שניתן להפוך אותו לעל מנת להשפיע לזולת, אז איך אפשר לתאר מצב, שבו נרכוש רצונות רוחניים אדירים, עם תענוגים רוחניים אינסופיים, ואותם נהפוך להשפעה לזולת? אנו רואים שאפילו במסגרת העולם שלנו, עד כמה שהאדם מבין מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה שמגלה מהי הדרישה הזאת, אז רואה שהכלל לא בר קיימא. ושאין לו לא רצון, ולא כוח, ולא שליטה עליו. אלא כל אחד ואחד הוא כולו כ"בהמה" רוצה רק ליהנות, ואם נופלת לידיו הזדמנות לנצל את הזולת, הוא לא חושב פעמיים.
גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.
האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?
כלפי חבר אחד, נראה לאדם שהוא מוכן לקיים את החוק הזה. כי עם חבר אחד, האדם יכול לראות עד כמה יהיה לו טוב יחד, באהבה הדדית, ואז הרצון לקבל שלו מסכים לאהוב את האחר, כמו שהוא אוהב את עצמו. יחסים שבהם אנשים תלויים אחד בשני, ומרגישים כגוף אחד, הם מוכרים בחברה. ובמסגרת היחסים האלה, האדם מקיים את החוק הזה מתוך רצון אגואיסטי, הוא מחשיב את החבר כחלק בלתי נפרד מעצמו.
אבל כשמדובר בכלל המציאות, האדם לא יכול לקשור אותה אל עצמו בצורה פשוטה, כמו שהוא עושה עם חבר אחד או עם כמה חברים. היא לא מורגשת בו כחלק ממנו, שכולם יחידה אחת. לכן האדם לא מרגיש, שהוא מסוגל לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אפילו לא בצורתו הגשמית, על מנת לקבל.
הוא לא רואה ולא מאמין ולא מרגיש, שאם יאהב את הזולת, יהיה לו טוב בצורה אגואיסטית, למען עצמו. לא כל שכן בצורת הנתינה האלטרואיסטית, שהיא ללא פנייה לעצמו, ללא שום רווח לעצמו, בהתנזרות גמורה מהתוצאות. אפילו הצורה האגואיסטית היא בלתי אפשרית. האדם כלל לא רואה שכולם שייכים לו. הוא מבין שהמשפחה שייכת לו. והחברים, שהוא חי עימם, הופכים לחלק ממנו, והוא תלוי בהם. אבל לא שהוא תלוי בכלל המציאות. תמונה כזאת אין לו. אם כך, איך האדם יכול לקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך" אפילו רק במסגרת העולם הזה? האם אפשר במסגרת העולם הזה לגלות את החוק, שכולנו תלויים זה בזה כגוף אחד?
ניסיון לקיים את החוק הזה כבר היה במהלך ההיסטוריה כפי שבעל הסולם כותב ב"מאמר השלום". בקומוניזם ברוסיה וגם בקיבוצים בארץ, אנשים האמינו, שאם הם יחיו יחד "כאיש אחד בלב אחד"[2], וידאגו איש לרעהו כמו שכל אחד דואג לעצמו, הם יגיעו לאושר, לשמחה, לשגשוג, לביטחון, לשלווה ולשלום. אבל הדבר לא עלה בידם. הסיבה לכך, אומר בעל הסולם, היא מלמעלה, ממחשבת הבריאה, שממנה נבראה המציאות עם תרי"ג החוקים, ועם החוק הכללי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שעל ידי קיום החוק הזה, האנושות תחזור לדרגת הבורא. ואם מקיימים את החוק הזה, בלי המטרה להגיע לדרגת הבורא, עושים בו שימוש למטרה הפוכה, שמחזירה מכה הרבה יותר חזקה, מכל ההפָרות האחרות של יתר החוקים הפרטיים, מתוך תרי"ג חוקי הבריאה.[3]
המכה שמקבלים על אהבת הזולת על מנת לקבל, וציונה כאיזה הישג אנושי, היא מכה הרבה יותר חזקה מכל יתר ההפרות על מנת לקבל, אפילו יותר מלגנוב ולרצוח. החוק הזה הוא חוק רוחני, ששייך לחוק הכללי. ולכן, ככל שמֵפֵרים אותו, ומשתמשים בו בצורה הפוכה, מזמינים מכה קשה הרבה יותר מהמכה שבאה מתוך אי קיומם של חוקים אחרים מתרי"ג החוקים.
הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא כללות חוקי הטבע, ולא תנאי שאם רוצים מקיימים אותו, כדי להיות ביחסים יפים בינינו, ואם לא רוצים לא מקיימים. כשלומדים את טבע היקום רואים, שהוא בנוי כולו מדומם, מאבנים, ממתכות וכדומה, ולימוד חוקי הדומם, הוא לימוד חוקי הפיזיקה וחוקי הכימיה. ואם לומדים את הצומח, מגלים חוקים אחרים. לא חוקי דומם, אלא חוקי צומח. וכך מתגלים גם חוקי החי וחוקי המדַבר.
כל החוקים שמתגלים, הם כולם אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך", רק בדרגת דומם הוא לא מוכר לנו כך, משום שבדומם הרצון לקבל לא יכול לבטא את החוק "ואהבת לרעך כמוך", מעבר לאותם החוקים שנחקרים כשייכים לדומם. בעולם שלנו הרי הכול מתבטא בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, לכן מגלים אותו ככוח משיכה, ככוח ספיגה. בדרגת צומח הוא מתגלה כרצון לקָרֵב ולספוג את הטוב, או לפלוט ולהרחיק את הרע.
ובדרגת החי הוא אף מקבל כוחות לנוע, להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב. כלומר, בעולם שלנו לומדים את החוקים של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הפוכה, אגואיסטית, בכל הרמות של הטבע: בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. ובדרגת מדבר החוק הזה הוא רצון "לבלוע" את כל העולם להנאתו, כולל את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שישרתו אותו.
אבל כל פרט וכל חוק במציאות, מהחוקים שמתגלים על ידי מדעי הטבע, דרך כל שאר המדעים כולל הביולוגיה והפסיכולוגיה, הם כולם פרטים של אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", שקיים אצלנו בכל הרמות, אבל בצורתו ההפוכה. זו כל המציאות שלנו. אין בה יותר מהחוק הזה. אותה המחשבה "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שמתבטאת בצורת על מנת להשפיע, ברמות הרוחניות של עולם אדם קדמון, ובדרגות מדבר, חי, צומח, דומם, בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ובצורת על מנת לקבל בעולם שלנו, ברמות מלמעלה למטה, ממדבר, דרך חי, לצומח, לדומם. זו אותה המחשבה שמשתלשלת ומתפרסת לחוקים.
והאדם שמגלה את המחשבה הזאת בתוך הרצון, רואה איך החוק הזה מתקיים ברצון. ברצון של דומם, או צומח, או חי, או מדבר. כל חוק, בטבע או במדע, הוא בסופו של דבר אותו חוק. רק במצבנו לא רואים בו השפעה אלא קבלה, קליטה, בהתאם לאותה המידה, שהחוק הזה מבטא את עצמו בחומר שהוא נמצא בו.
מהותו של החומר, על כל פעולותיו, חוקיותו, וחיותו, היא רק קיום החוק של אהבה עצמית. רואים זאת בכל חוק ובכל תופעה שלומדים בעולמנו. ובעולם הרוחני מגלים מהות הפוכה. אבל הכול נובע מפריסת אותו חוק כללי, שמצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ומצד הנברא, "ואהבת לרעך כמוך".
אין חוקים אחרים בכל המציאות. לא חשוב מה החומר שבודקים: חומר מחשבתי, חומר דומם, או חומר חי. כל חומר שחוקרים את מהותו, את מקור החיות שלו, את החוקיות שלו, את הרצון שלו, את המגמה שלו, מתגלה בסופו של דבר רק החוק הזה. לכן הוא נקרא כלל.
כל המציאות היא "חוק נתן, ולא יעבור"[4], "אני הוי"ה, לא שיניתי"[5], ואפילו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" הוא חוק שלא משתנה, חוק מוחלט וגם אם הוא רע או טוב, מדובר על טבע, אלקים בגימטרייה הוא "טבע". כלומר, הבורא מתייחס אלינו בצורה בלתי משתנה, קשיחה, קבועה, ולא שפתאום משהו ישתנה שלא על פי החוקיות שנקבעה מלכתחילה. אלא כפי שנאמר, "הבורא לא משנה מעשה בראשית"[6], "עולם כמנהגו נוהג"[7], ואין מה לחשוב על שינוי החוקים. אם כך, מה יעזור לאדם שהוא קורא לבורא? השאלה הזאת שייכת לעניין התיקון.
לאדם לא עוזר לצעוק לבורא. רואים זאת לפי ניסיונה של האנושות. שאלפי שנים אנשים קוראים לעזרה, ושום דבר לא עוזר להם. צועקים "הוא רחמן", ולא רואים שום רחמנות. אבל האם בכל זאת אפשר לפנות? האם יש אל מי לפנות? או אולי בדומה למחשב, שהאדם מייחס לו את הרגשות שלו, ואומר שהוא טוב או רע, עובד בסדר או לא בסדר, כך הוא מייחס את הרגשות שלו לחוקים שלפניו, אבל אחריהם אין שום רגש, ושום יחס כלפיו. אפילו שהם טובים אליו, הם כולם טובים רק אם הוא מקיים אותם. אם הוא לא מקיים אותם, הם רעים. הם מערכת.
האם יש למערכת הזאת לב? מהיכן מגיע היחס המיוחד כלפי האדם? מארבע בחינות דאור ישר לומדים, שמשורש "רצונו להטיב לנבראיו" יורד האור, ובונה לעצמו כלי. לאור שבונה את הכלי יש מטרה אחת: להטיב לכלי. והיא נקראת "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא. ובחוקיות הזאת, שהאור בונה לעצמו את הרצון הכללי, את הכלי דבחינה א', אין בה לב, אלא היא החוק. יש תענוג, שכנגדו האור בורא רצון. אם התענוג והרצון משתווים בצורה כלשהי, יש ביניהם "קליק", ואם הם לא משתווים, אין "קליק", התענוג מורגש ברצון כרע. החוק הזה הוא מוחלט.
אבל גם בחינה א' מתחילה להרגיש שיש מאציל. שיש לו לב. שהוא דואג לה. מה הכוונה "דואג לה"? לא שנותן לה מילוי שתהנה. אלא הרצון מצד המאציל, הוא להתחבר עם הנברא בצורה רגשית, באהבה. לא שהאדם אוהב את החוק, ואת התוצאה ממנו, שהוא מרגיש טוב. אלא הוא מגלה מעבר לחוק, שהחוקיות הזאת באה מאהבה, שהיא קודמת לחוקים. והאהבה הזאת שקודמת לחוקים, באה כדי למשוך את האדם מדרגת הנברא לדרגת הבורא. ובה נמצא הביטוי של אהבת הבורא לבריות. ורק אם האדם רוצה לעלות מדרגת הנברא לדרגת הבורא הוא יכול לפנות אל הבורא מעבר לחוקים שקבע במציאות.
ולכן, אדם שיושב ובוכה שרע לו, יכול לשבת כך ולבכות אלפי שנים, עד שלאט לאט יבין, כי בכל זאת הכול מתפתח בו. שהבכי הזה לא מביא אותו לכלום, חוץ מזה שדרך הייסורים מביאה אותו להכרת הרע, שלא על הרע צריך לבכות, אלא על משהו אחר. כלומר, צריך להעלות את דרגת הדרישה לבורא, לא ממה שיש לאדם בתוך הכלי, אלא מעבר לכלי. לעלות מדרגת החוקיות הזאת של תרי"ג החוקים, לאהבה, למחשבה הראשונה.
אבל אדם שפונה לקשר שיש לו עם המאציל כשהוא יורד מבחינת שורש לבחינה א', שבחינה א' משיגה את הקשר הזה בסופה, אז הוא פונה לתיקון של עצמו. לא למילויים, אלא לתיקון עצמו, בכך שרוצה לעלות מעל המציאות, לבורא. התפילה הזאת, הפנייה הזאת, היא חיסרון חדש, שנקרא "אתם קרויים אדם". ומי שמגדל אותו בהדרגה מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. ועל החיסרון הזה ניתן לדאוג, ולפנות, ולקבל תשובה. עליו מתפללים, ועליו מקבלים עניית התפילה. וכל היתר סתם בכי סרק. כי תפילה היא רצון בתוך הלב, שלא בהכרח מודים בו, ולא בדיוק יודעים מה הוא, אבל הלב בעצמו שולח גלים שרע לו.
איך האדם מגלה את הכלל "ואהבתה לרעך כמוך"?
אדם שלא מתייחס למציאות כאילו הוא נמצא מחוץ לתמונה, צופה בה מן הצד, אלא שהמציאות כולה היא עולם אינסוף, והוא חוקר אותה מתוך הכלים שלו, לפי מידת תיקונם או קלקולם לעת עתה, אדם זה חוקר את החוק "טוב ומטיב לרעים ולטובים" או את החוק "ואהבת לרעך כמוך", כחוק אחד ויחיד שפועל בכל המציאות, בכל הטבע, בין כולם, חוץ ממנו עצמו, שמשקיף ובודק וחוקר.
והוא רואה את המציאות בעיניו, בחושיו, לפי מידת הקלקול שלו, לפי מידת אי השתוות הטבע שלו "ואהבת לעצמך כמוך", לעומת הטבע מחוץ לו, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מחוץ לאדם עצמו הכול הוא "ואהבת לרעך כמוך", בורא שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולאדם מתגלה הכול לפי "כל הפוסל - במומו פוסל".[8]
האם יישום החוק "ואהבת לרעך כמוך" מבטל את "האני" של האדם?
האם ביטול "האני" כלפי הזולת, ביטול העצמיות, מבטל את "האני" של האדם, עד כדי כך שהוא נעלם? במאמר "סיבת הכבדות בעבודה" בספר "שמעתי" כתוב על מידת הכבדות בביטול האדם לה', שנראה לאדם שכולו מתבטל, ולא נמצא.[9] שכל העולם קיים, אבל איפה הוא?
העניין הוא, שכדי לבטל את עצמו כלפי הזולת, האדם משתמש בכל הכוחות שלו, במימוש, בהפעלת כל היוצרות שיש בו. שום דבר לא נעלם. להפך, הוא עובד עם כל הכוח והמרץ שיש לו. אחרת לא נקרא לעבוד באהבת הזולת. מהו לאהוב את הזולת "כמוך"?
כמו שאדם קודם היה מקבל ו"בולע" את הכול לעצמו, באותה עוצמה הוא עכשיו עובד למען כולם. להם יש כלי הרבה יותר טוב משלו, הרבה יותר גדול. ואם הוא היה מקבל את הכלי הגדול שלהם כאילו הוא שלו, אז הוא לא היה דואג לעצמו בדומה לאמא שיש לה מאה ילדים, שהיתה מסתפקת רק בפרוסת לחם קטנה לעצמה. ובאמת, אישה, לעצמה לא מכינה אוכל, אבל כשיש לה ילדים, היא כל הזמן במטבח.
לכן, דווקא הביטול כלפי הזולת הוא המימוש המלא של האדם, של "האני" שלו.
ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.
כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך". ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.
הדבקות בבורא
אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.
אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.
לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.
אפשר להביא את הכלי להרגשה רק על ידי התפשטות האור והסתלקותו מהכלי, העושה את הכלי ראוי לתפקידו.[10] כי הכניסות והיציאות של האור, הן הבונות בכלי את ההכנות, ההבחנות, הרשימות, שרק מתוכן נבנים החושים המוכנים להרגשת התגמול.
ואם המרגיש לא יעבור על כל ההכנות האלה, שכל הכנה והכנה כוללת את התפתחות הכלי, את התפשטות האור בו, ואת הסתלקות האור, כלומר עליה וירידה, כניסה ויציאה, אז לא יהיו בו הבחנות הנקראות אותיות העבודה, כי האותיות הן כלים, והם נבראים אחרי "טעמים" ו"נקודות", שמתוכם נשארים רשימות: "תגין" ו"אותיות". והנברא שלא יהיו בו אותיות, לא יוכל אחר כך להבחין מההתרשמויות שלו, מה רוצה הבורא לתת לו, ולא יוכל לחבר את כל ההתרשמויות האלה, כמו שאותיות מתחברות למילים.
לכן לנברא אין שום אפשרות להימנע מכל התהליכים שחייבים לעבור עליו לפי דרגתו, לפי תכונותיו, לפי שורש נשמתו במערכת אדם הראשון, בנשמה הכללית. הוא חייב לעבור את כולם, כדי לקבל התרשמות, לכל אותם התענוגים שבהם הבורא רוצה למלא אותו בגמר התיקון. וכל התהליך, כל הדרך, נקראים "שלבי התיקונים", והתגמול נקרא גמר התיקון, עולם אין סוף.
ומתוך שאנחנו נמצאים כבר בנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, ובעודנו בתוכה, אנחנו מקבלים את כל ההתרשמויות, החיוביות והשליליות יחד, אז מובן, שכל ההתפתחות שאנו עוברים, היא מחויבת ואי אפשר להוציא ממנה אף מצב, כך שלא יתקיים. וחייבים להרגיש כל מצב ומצב בשני הכיוונים, גם בחיוב שלו וגם בשלילה. לכן לא יעזור לאדם שהוא מפחד מהמצבים האלה, ולא רוצה לעבור אותם, שבין כה וכה הוא יצטרך לעבור אותם. כי מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", היא שמחייבת אותו להכין את עצמו לקבלת ההנאה, שהוכנה לו.
ואיך האדם בעולם הזה יכול להשתתף באותה ההתפתחות? בהבנת ההתפתחות, בהכרת ההתפתחות, היינו בהשתתפות עצמו בה, בהבנתו שהיא הכרחית ורצויה. ואז מפני שהוא רוצה להכיר את ההתפתחות, הוא מקבל אותה, ועובר אותה בשמחה, בהבנה, בהכרה ובמהירות, ומגלה בכל שלב ושלב את המטרתיות שבמצבים.
ולכן הוא מגלה את אותיות העבודה מהר מאוד, ללא הקדם הייסורים, וללא הרגשת הייסורים בכל מצב ומצב. כי הוא מבין שהמצבים האלה הם הכרחיים והם לטובתו. ואז כל מצב, אפילו השלילי ביותר, מאיר כבר את אותה הארה שתמלא את האדם בעתיד. כמו שהחולה שמח שנמצאה סוף סוף תרופה למחלתו, שממנה הוא יבריא, ולכן הוא שָׂשׂ לקבל אותה, גם אם היא מרה. כלומר המצב העתידי הטוב, מאיר לו ומשמח אותו.
לכן, אדם שמשתתף בעצמו במצבי התפתחותו, משיג מתוך כך כמה דברים. הדרך עצמה נעימה יותר. עד כדי כך, שאם הוא יכול לקשור כל מצב ומצב, שבו הוא נמצא, עם התכלית של אותו המצב, אז במצב עצמו הוא מרגיש כבר גמר תיקון ושלמות. וזו הצורה המוחלטת והטובה ביותר, שבה הדרך אפשרית. ועליה בעל הסולם אומר, שיש דרך תורה, ויש דרך ייסורים. אבל על פי רוב אי אפשר ללכת בדרך תורה בצורה מלאה. כלומר האדם לא מסוגל בכל מצב ומצב שבהתפתחות, להרגיש כמו נמצא בגמר התיקון. אלא ברוב המקרים, הדרך היא בין שתיהן, ונקראת "דרך ארץ".[11]
והשאלה היא, האם אפשר בכלל להתקדם בדרך ייסורים, שאז האדם לא מתקן את עצמו מתוך שמשתתף בהתפתחות? ויוצא שאי אפשר כך להתקדם. כי אותיות העבודה שצריך להוציא מכל ההתפתחות הזאת, הן דווקא על ידי השתתפות האדם. כלומר, העניין הוא לא שיעברו עליו כל המצבים, כמו על חולה שמסרב להכיר במחלתו, בחולי שלו, ומסרב להכיר בתרופה, ובכל תהליך ההירפאות שלו. אלא החולה עצמו חייב לחפש את התרופה, ולמצוא את הרופא, ולהודות לרופא, ולשלם לרופא, וכך היא התפתחותו.
כלומר, השתתפות האדם בהתפתחות היא לא כשהוא מוצא את עצמו בתור החולה, אלא כשהוא רוצה כל פעם לראות את עצמו מצד הרופא, מצד הבורא. ואם הוא רוצה בכל צעד וצעד ללמוד מהבורא את מעשיו ולהדמות לו, הוא לא רק קונה הבנה שהאדם הוא רע וצריך תיקון, אלא על ידי שמבין את הקלקולים שבתוכו, הוא משתתף, מכיר את המצב שלו, וכביכול מתקן את עצמו בעצמו. לומד על עצמו להיות רופא.
וכשהאדם מבקש מהבורא את מה שהוא יודע לבקש בדיוק לפי החולי שלו, לאיזה תרופה הוא זקוק, ובאיזו צורה עליה לבוא, ומה הוא רוצה להשיג על ידה, נקרא "ממעשיך היכרנוך".[12] כלומר, השתתפות האדם היא בהכרח עד כמה שהוא ממלא את תפקיד הבורא על ידי תיקון עצמו. וזה נקרא, שהסוס ורוכבו הולכים בתנועה אחת ממש. ואז האדם מתעלה מעל הרצון לקבל, ומרגיש את עצמו כבורא. הוא מתייחס אל הרצון כאמצעי להיות מקושר למאציל, לבורא.
לכן דרך תורה לא באה להמתיק לאדם את דרך הייסורים, שבה הוא יתקדם בכל מקרה, ורק "כדאי" לו להתקדם בהרגשה טובה. אלא בדרך ייסורים האדם לא רוכש את אותיות העבודה, הוא לא נעשה דומה לבורא, ולכן אין זו "דרך". דרך ייסורים היא אותם מצבים שבהם האדם מקבל מכות נחרצות, כדי להבין שהוא חייב להתייחס להתפתחות בצורה יצירתית.
ולכן, כשמסתכלים בתהליך כולו מצד ההשתתפות, מה שמשיגים ומבינים על ידו הוא, שכביכול אין לבורא ברירה, אלא לברוא רצון לקבל מקולקל מלכתחילה. כדי שעליו, האדם ילמד את כל עבודת ה'. ואפשר לומר, שהרצון לקבל מורגש לבורא כחיסרון שלו. וכמו שהרצון לקבל "חולה", כך הבורא עצמו מרגיש, ומתקן אותו, וממלא אותו. ובנברא הבורא עושה את אותו הדבר. כלומר, הנברא מרגיש את הרצון לקבל כרצון לקבל שלו. וחייב להרגיש אותו שחולה, מקולקל, ושהוא חייב לתקן אותו, ולמלא אותו.
היחס לרצון לקבל, מצד הבורא ומצד הנברא, חייב להיות אותו היחס, שהרצון לקבל הוא משהו זר. והנברא שמתעלה מעליו על ידי המסך, עושה עליו את אותה העבודה, את אותן הפעולות, כמו הבורא, ולומד על הרצון לקבל את עבודת הבורא, עבודת ה'. זאת כל עבודת האדם, וכל לימוד חוכמת הקבלה, הנקרא לימוד עבודת ה', שבו האדם על ידי "ממעשיך היכרנוך" נדבק בבורא.
והרצון לקבל, שנברא כיש מאין, הוא אותו השטח שנמצא מחוצה לנו, מחוצה לבורא ומחוצה לנברא, שם האדם יכול להיפגש עם הבורא, וללמוד ממנו פעולות. כלומר, הנברא מתעלה מעל הרצון לקבל.
כלומר, את הרצון לקבל אפשר לראות כניטרלי, אם האדם מתנזר מנגיעה אישית בו. אם הוא עושה צמצום. אם לא נוגע לו מה יהיה בתוך הרצון לקבל, תענוג או ריקנות. אם הוא נמצא בו מעל הצמצום, אז מסתכל ברצון לקבל רק כאמצעי להידמות לבורא.
וכדי לבוא למצב שהאדם יוכל לעשות צמצום על הרצון לקבל, צריך את האור המחזיר למוטב. אין בכוחו של האדם לעשות זאת. כי אדם שנמצא בתוך רצון לקבל, אין לו שום אפשרות להילחם נגדו. אלא האור שמגיע נותן לו את כוח הבינה, כדי שיוכל להתעלות מעל הרצון.
והדבר המועיל ביותר הוא להסתכל על כל מצב ומצב כביכול כמו שהבורא מסתכל. כמו שכתוב, "עשה רצונך כרצונו".[13] אם בכל רגע ורגע האדם יכול להשוות את עצמו עם הבורא, הוא בעצם עובד ב"אין עוד מלבדו"[14], היינו, רוצה להיות בייחוד ההשגחה עם כל מה שנעשה איתו.
מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?
"אותיות העבודה" נקרא, מצב האדם שנמצא במצב המועיל, הפעיל, שאז הוא תמיד נמצא בעליות וירידות. בדומה לאיך שהפרצוף מתמלא ומתרוקן. כשהפרצוף עושה זיווג דהכאה, נכנס בו אור פנימי, הנקרא "טעמים". אחר כך יש "ביטוש"[15], ואור פנימי יוצא מהפרצוף שמתרוקן, ומקומות היציאה נקראים "נקודות". ומה"טעמים" נשארות רשימות שנקראות "תגין". ומיציאת האורות מה"נקודות", נשארות רשימות שנקראות "אותיות".
"אותיות" הם כלים, היינו הרצונות, ההבחנות, שעל ידם הפרצוף יכול להמשיך לבנות את התפתחותו הבאה, בדרגה עמוקה יותר של הכרת הרצון לקבל, הכרת הבורא, קשר עם הבורא, משיכת האור, גילוי הבורא. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף ע"ב שיוצא מהגלגלתא, ובונה את עצמו על הרשימות שנשארו מהגלגלתא, הוא יכול להיכנס לתוך רצון לקבל כמו בגלגלתא, אבל בדרגה עמוקה יותר. ועל ידי זה הוא ממשיך את אור "הרוח", ולא את אור "הנפש". כלומר הוא מבין ומכיר הרבה יותר ממה שמכירה גלגלתא, שבה יש רק אור הנפש. וס"ג נכנס עוד יותר עמוק לעבודה, לפירוט.
כניסת האורות ויציאת האורות משאירות בנברא רשימות, הבנות, הבחנות, שמתוכן הנברא מתחיל להבין את כוונת הבורא, את עבודת הבורא עליו. ומתוך שכל פעם לומד אותן מהצורה הקודמת, הוא נעשה חכם יותר, ואת הפעולה הבאה מדמה יותר לבורא. הע"ב יותר דומה לבורא מגלגלתא. והס"ג עוד יותר דומה לו.
וגם אם ההתפתחות הזאת, היא באה כהשתלשלות, כירידה מלמעלה למטה, בכל זאת, יש בה יותר הבנה, יותר התעמקות בחומר ובפעולות. עד כדי כך, שהנברא מגיע לשבירה, כשהוא מתחיל להרגיש את השוני בינו לבין הבורא בתוך החומר ממש, ומתוך כך רוכש את רשימות השבירה שבאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. ואז הנברא מתחיל לראות, להרגיש, לאבחן את הטבע שלו כדבר מנוגד לבורא.
מה שאין כן באין סוף, בגלגלתא, שגם אם הטבע הזה נמצא שם, הוא לא נגלה. ודווקא על ידי ההשתלשלות, כלומר כניסת האורות ויציאתם, נעשות הרבה הבחנות, שבהן הרצון לקבל מרגיש את ההבדל בינו לבין האורות, את פעולות האורות עליו, ועד כמה שהוא מגיב על האור מצד השלילה, ויכול להגיע אחר כך להידמוֹת לאורות מצד החיוב. מה שאפשרי רק על ידי הקשר שיהיה בין אורות לכלים, שמגיע רק על ידי כניסות ויציאות. כי כמו שכתוב, "כי מציון", מיציאה, "תצא תורה".[16] שכל האורות העתידים להתגלות, יתגלו דווקא על ידי היציאות, על ידי הירידות, שבהן התגלות הכלי.
לכן הבורא שהוא כל יכול, יש לו "תירוץ" למה נברא הרצון לקבל בצורה כזו, ולמה נעשתה ההשתלשלות בצורה כזו - מתוך אין ברירה כביכול, כדי להביא את הרצון לקבל לצורתו הראויה, כפי שכותב בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה".[17]
יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.
האדם צריך לראות את עצמו דומה לבורא כמו שהענף דומה לשורשו, ואת הרצון לקבל לראות כצד השלישי, שעליו מתאמנים, והוא המקום שבו נפגשים עם הבורא, ועושים את עבודת ההתאמה בין אדם לבורא. לכן מה שטוב בשורשנו, נרגיש בו כטוב. ומה שלא נמצא בשורשנו, נרגיש בו כרע.
העולם הזה הוא מעין תבנית שבה הבורא מתלבש, כדי להופיע כלפי הנברא הנמצא בדרגה דעולם הזה. עולם נקרא "נעלם", "העלם". כלומר, אותה מידת העלמה שישנה, ואותה מידת הגילוי שישנו, נקראות "העולם". ולכן מה שיש בבורא האדם מרגיש כטוב, מה שאין בו האדם מרגיש כרע. ומדוע?
כי הבורא עצמו הוא מקור התענוג. "אור" נקרא נוכחות הבורא בנברא. שהאדם נהנה, הוא נהנה ממנו, מהופעתו באדם. הבורא מתלבש בנברא, ממלא את הנברא. והנברא בנוי כך, שמה שיש בבורא, מורגש בו כתענוג. כי הבורא, בהעתקה שלו, בהטבעה שלו, ברא את הרצון לקבל.
אבל הרצון לקבל הוא לא הנברא עצמו. הנברא הוא אותה כוונה להשפיע לבורא, שצומחת על פני הרצון לקבל, שאז מסך ואור חוזר הם הכלי, במקום הרצון לקבל. הרצון לקבל אמנם נברא, אבל הוא לא האדם. הוא לא הנברא שחייב להיות כדומה לבורא, אלא הנברא הוא הצורה של הרצון לקבל שגדלה מעליו.
ואם כלפי הרצון לקבל הבורא מתראה כתענוגים, כבורא רצון, אז כלפי הנברא שצומח על פני הרצון לקבל, הבורא מתראה כהמשפיע, הדוגמה להשפעה. כלומר יש הבחנות, או שהאדם מסתכל על הבורא כמו על סָפק התענוגים, או שמסתכל עליו כמו על דוגמה לתיקון שלו. וזה מה שמבדיל בין דת לקבלה.
ועל יותר מדוגמה לתיקון לא מדברים, כי יותר ממנה לא משיגים. אלא האדם תמיד משיג אך ורק את הפעולות של "עצמותו" עליו. "ממעשיך היכרנוך", במעשים האדם מכיר אותו, משיג אותו, אבל אי אפשר לומר שהאדם משיג את הבורא. אלא האדם, מתוך המעשים שלו עצמו הדומים למעשי הבורא, מתחיל להכיר אותו, לא יותר. האדם לא יכול להתלבש בו, להיות "הבורא".
מהו "מעמד הבורא" שהאדם משיג?
"מעמד הבורא" הוא כבורא, כמוליד את הבריאה, כמשפיע. ההשפעה היא הפעולה של הבורא ולא הבורא עצמו. "עצמותו" נשאר "עצמותו", בלתי מושג, הבחנות שהאדם לא מסוגל לאבחן. ולפי מה אומרים שיש "עצמותו"? כי מרגישים שיש הבחנה כזאת, שאותה כבר לא משיגים.
לכן נתנו לבורא שם שלילי, "עצמותו", "עצם" שלו, שהאדם לא מסוגל להשיג. כי אפשר להשיג אותו רק אם האדם כביכול יהיה "הבורא". והאדם משיג את כל הבריאה מתוך נקודת "יש מאין", בכמה שאותה הנקודה יכולה להידמות לבורא. ומההידמות אליו, האדם משיג את יחס הבורא אליו. הוא משיג את טבע הבורא כלפיו. משיג את מחשבות הבורא כלפיו עוד לפני שברא אותו.
אבל לא שמשיג את עצמותו. שהוא ללא כל קשר לאדם, ולכן נקרא "עצמותו", "עצמו", מנותק מכל יחס אל האדם. ואמנם שלא משיגים את עצמותו, יודעים עליו, כי ישנה באדם הרגשת הגבול בהשגה שלו. והאם יש לו חיסרון כלשהו בו, או שהוא אינו חיסרון? כרגע אין אפשרות לדבר, כי לא ידוע לנו אם הוא מתגלה כחיסרון. קרוב לוודאי שלא, מפני שהוא לא נברא כ"יש מאין", לא נברא כחיסרון, לא נברא כנברא. אלא יש לאדם רק השגת הגבול, כביכול. ומעבר לה נכנסים כבר לפלפולים ולפילוסופיה לא מעשית.
וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו". רוממותה של הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.
את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין "קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה "לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.
אדם שהפעולה שלו היא "על מנת לקבל פרס", על מנת לקבל שכר, נקרא שיודע מראש לשם מה הוא פועל. שהמילוי העתידי בתוך הרצון לקבל משמש לו כמטרה וכחומר דלק. ולכן הוא פועל מרצונו, והרצון שלו קובע מה ייעשה. ואם, לדוגמה, האדם רוצה להשיג משקה טוב. אז הצורה העתידה הזאת של התענוג נותנת לו חומר דלק, כיוון היגיעה, וכל מה שהוא צריך. כי המילוי העתידי פועל באדם כבר עכשיו. והרצון לקבל שלו, שמוכן לאותו תענוג, קובע את פעולת האדם לקראת התענוג.
מה שאין כן האדם שעובד עם הרצון לקבל שלו כדי להשפיע לבורא, הוא מסתכל בתוך הבורא, איזה תענוג הוא יכול לזמן לבורא. ובהתאם לאותה צורה שבבורא, האדם מתחיל לעבוד כלפיו. האדם רואה שאם יקבל את המשקה, יגרום לבורא את התענוג המסוים הזה. כלומר, האדם מסתכל בכלי של הבורא, והתענוג שיתגלה בכלי הזה הוא בשבילו חומר דלק, שקובע לו את סדר הפעולות. ומתוך כך האדם רואה שעליו לקחת, לקבל את המשקה.
אבל אם האדם היה צריך להשיג את המשקה לעצמו, היה עליו לטרוח בשבילו. מה שאין כן, אם האדם צריך להשפיע לבורא, ומגלה שיעשה זאת על ידי המשקה, שאז אין בעיה להשיג אותו, המשקה מיד מזומן לידו, ונמצא לידו, ואינו צריך לרוץ אחריו, כי הוא בשבילו אמצעי כדי להגיע להשפעה לבורא. מה שנקרא שכל השפע מתגלה מיד, כשהשפע עצמו הוא רק אמצעי, הוא מזומן כלפי האדם ללא שום בעיה.
האדם מגלה שהאור העליון נמצא לידו בשפע. האור כבר לא מוסתר, ואין צורך לרוץ אחריו, אין צורך להשיג אותו. וזאת, בתנאי שהאדם קודם מגלה רצון להשפיע לבורא, ומתוכו מגלה, שאפשר לעשות זאת רק על ידי קבלת התענוגים, ומגלה באילו תענוגים, ובאיזו צורה הוא מוכן לקבל, כדי להשפיע לבורא. כלומר, אם השפע אינו לשם השפע, לא לטובת עצמי, אלא כאמצעי להשפעה, אז השפע מתגלֶה כשפע רב, ללא שום בעיה. ואם הוא לטובת עצמי, אז כולנו רואים באיזו מידה הוא מתגלה.
לכן אין לנו לדאוג כלל לעולם העתידי, איך יחיו כל המיליארדים, ומה הם יאכלו, ואיך יתכן שיהיה שפע, או שמא לא יהיה שפע, והאם האדם יוכל להתרבות ללא המדע והטכנולוגיה. מפני שכל אלה שטוּת, כי כך דואג האדם רק בדרך ייסורים, כשהוא משתדל להוציא "לחם חוקו". אבל אם מחפשים איך להשפיע, אז השפע מתגלה כאמצעי, כדבר מזוּמן ללא שום הגבלה.
מה פירוש "להסתכל בכלי של הבורא"?
הכלי של הבורא הוא רצון להשפיע. אדם שמסתכל ורואה שהבורא סובל מכך שאינו מסוגל להשפיע, אז הוא רוצה, ומוכן למלא את הרצון הזה, כמו ילד טוב לאמא. שהילד רוצה גלידה, אבל מוכן לאכול דייסה. ומחליף את הרצון שלו בשמחה, מפני שמגלה רצון באמא, במקום רצונו שלו. ואז מגלה בזה תענוג, ללא שום קושי.
ודווקא ברגע שמגלה שאמא רוצה שיאכל דייסה, ומחליף את הרצון שלו לדייסה כדי להשפיע לאמא, מתגלים לו הכלים הישנים לגלידה, ומרגיש את הגלידה. כי אחרת הוא לא ייהנה, אלא לגלידה ולדייסה חייב להיות אותו הטעם. אבל קשה להציג דוגמה נכונה מהעולם הזה, כי בו הכוונות והרגשות הם שני דברים שונים.
ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.
אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו ה"צירוף" הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד". כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".
למעשה, אי אפשר ללכת רק בדרך התורה. אלא האדם, עד כמה שישתדל, או לא ישתדל, הוא בכל זאת ייפול מדרך התורה לדרך ייסורים. ואז שוב יעלה, ושוב ייפול, יעלה, וייפול. כי אם ילך כל הזמן בדרך התורה, יחסרו לו הבחנות מדרך הייסורים. כלומר אם יהיה כל הזמן "ילד טוב", אז יחסרו לו נקודות שבלעדיהן לא יוכל להוציא הבחנות נכונות, ולכן האדם חייב ליפול מדרך תורה.
ו"דרך תורה" נקרא, אם בכל רגע ורגע, בעבודה שלו, בחיים שלו, האדם נמצא בהכרה שמגלה באותו הרגע חיסרון, היכן הוא יכול להוסיף עוד בלהתקרב, בלהידמות לבורא, ומוסיף. וברגע שהוסיף, הוא שוב מגלה היכן יכול להוסיף עוד התקדמות, השפעה לבורא, ושוב מוסיף. ובעוד רגע שוב. כלומר, האדם מקדים את הירידה לחיסרון בכך שהוא עצמו ממציא את החיסרון, וזאת דרך התורה והיא הצורה האידיאלית.
ובעל הסולם כותב, שהאדם מתקדם בין דרך תורה לדרך ייסורים, במה שנקרא דרך ארץ. ומדוע? כי בדרך תורה בכל זאת האדם יחְסר את אותה ההרגשה מירידות, מחולשות, מהכרת התכונה הנבזית שברצון לקבל, לעומת האור, לעומת השלמות. ואם לא ירגיש את עצמו אף פעם בחוסר כוחות, במצבים האָנושים, הוא לא יוכל להעריך את העליות לעומת הירידות.
ולכן אין ברירה, וגם אם האדם ישתדל ללכת בדרך התורה, היינו ההשפעה המרבית בכל מצב ומצב, וגילוי יתר אפשרויות ההשפעה שבכל מצב ומצב, בכל זאת הוא יקבל מכות, וירידות, ונפילות, ויציאות, מפני שהם הכרחיים. הם נועדו לתת לנברא את אותיות העבודה.
בדומה לאם שרוצה רק להטיב, ונאלצת לגרום לבנה סבל. היא אינה מוגבלת במשהו, אלא שבמצב שלהם האם והילד אינם נמצאים במצב הנכון. כלפי האם, הילד נמצא במצב המתוקן. והיא מרגישה שהוא סובל, ועם זאת היא מרגישה, שאם הוא ירגיש עכשיו את הסבל, הסבל עצמו יגרום לו להרגיש את התענוג העתיד להתגלות על פני אותו סבל. כמו אם שמכריחה את בנה ללמוד, והוא מסרב. אבל היא יודעת שאם ישקיע עכשיו בכוח, על ידי זה תתגלה לו מאוחר יותר האפשרות ליהנות מהישגים כלשהם.
דבר שלא גורם לאם כאב. כי מתגלה שגם הילד, בכל מצב ומצב מסוגל להגיע להרגשה שהוא לא סובל, אלא שהוא שלם. אבל רק אם ירצה לקיים את פקודות האם למעלה מהדעת שלו, למעלה ממה שמרגיש בתוך הרצון לקבל. כי הרצון לקבל שלו בכל מצב ומצב לא רוצה להתייגע. אבל אם הילד ייקח את פקודות האם כדבר הרצוי, וישתמש בחומר דלק הזה ליגיעה, היגיעה מיד תיעלם, וירגיש את עצמו בשלמות.
כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".
מטרת הבריאה היא להיטיב לנברא. ההטבה מושגת מתוך דבקות הנברא בבורא. הדבקות מושגת על ידי פעולות שבהן הנברא משיג השתוות הצורה. הפעולות מובאות מתוך השגת הספירות, שמהן הנברא לומד אילו פעולות עליו לעשות עם העביות שלו, עם הרצון לקבל שלו, כדי לזכך אותו. ועל ידי הזיכוך הזה, היינו על ידי התיקונים, להביא את כל תר"ך הרצונות שלו, שכולם יעבדו בכוונה על מנת להשפיע לבורא.
לכן כתוב "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, כל מצווה היא תיקון של אחד הרצונות שבנשמה, שעל ידו הנברא משיג את אותו הצֵרוף. ואז מגיע לדרגה, שבכל הרצונות שלו הוא דומה לבורא. שרצון הבורא כלפיו מתבטא בהשפעה, ורצון הנברא כלפי הבורא מתבטא בהשפעה. ועל ידי השפעה הדדית, הם מגיעים להשתוות הצורה. והשתוות הצורה מביאה לדבקות.
במאמר "שכל הפועל" שואל בעל הסולם, למה השתוות הצורה מביאה לדבקות? ומשיב, כי הנברא שעושה אותן הפעולות כמו הבורא, משיג את שכל הפועל. כמו אדם המביט בשולחן, רואה ומרגיש אותו, ומרגיש את השכל שנתן בו הנגר, היינו מי שעשה אותו, מי שפעל בו. ואם רוצה להכיר את השכל שנתן בשולחן, עליו לעבור על אותה הפעולה. כי את השכל שלו הוא הכניס לתוך הפעולה, והפעולה הזאת מגיעה אל האדם, היא מיועדת לו, שמתוכה ילמָד אותו.
ואם האדם לומד את כל פעולות הבורא, וחוזר עליהן, ומשיג מתוך התיקונים שלו איך לעשותן, הוא משיג איך ברא אותו הבורא, ובאיזו צורה התייחס אליו, ובאיזו צורה רצה שהאדם יגיע להשתוות ולהנאה ולדבקות. כלומר, כל הספירות שבין מלכות לשורש, לכתר, כל מה שהאדם עושה עם הרצון לקבל שלו, בלתקן אותו בעל מנת להשפיע, כל אלה הם כדי להשיג את שורש הבורא, "שכל הפועל". וכשנדבק בשכל הפועל, מכיר את אותו שכל הפועל, אז מגיע לדבקות, מה שנקרא "ממעשיך היכרנוך". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".
האם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "חוק השתוות הצורה"?
יש חוק אחד בלבד שצריך לקיים. "ואהבת לרעך כמוך" ו"חוק השתוות הצורה" הם אותו החוק. כמו שבורא מתייחס לבריות "טוב ומטיב לרעים ולטובים", כך הנברא, שמתייחס לבריות ב"ואהבת לרעך כמוך", משווה את עצמו לבורא. הביטוי מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" כלפי כל הנשמות. ואם כל נשמה ונשמה תתייחס כלפי כל הנשמות ב"ואהבת לרעך כמוך", כך היא תשתווה לבורא, תגיע להשוואת הצורה. כי שניהם אותו החוק.
למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים
השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?
ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.
כמו שכתוב, האבות הם "האבות עם המרכבה"[18], עביות דשורש. יש להם זְכות ולנו יש זְכות, שהזכים ביותר מהם נכללים בתוכנו. "אברהם, יצחק, יעקב" הם "חסד, גבורה, תפארת", עדיין "בחינות דראש" בתוך זעיר אנפין. זעיר אנפין עצמו הוא נצח, המלכות שלו היא הוד, התוצאה משניהם היא יסוד, והתכללות זעיר אנפין ממלכות היא המלכות דזעיר אנפין.
היינו, לאבות לא היתה עדיין עבודה, לכן כל העבודה שעשו אברהם, יצחק ויעקב היתה לקבוע שיטת עבודה של קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי, אבל לא עבודה על העביות עצמה. בעביות שלהם לא היה צורך בשיטת הג' קווים עצמה. הם רק יסדו אותה, ורק אחרי "יציאת יעקב". לכן הם לא קיבלו את התורה. על העביות שלהם אי אפשר היה לקבל את התורה. האבות לא היו זקוקים לעם, כי עליהם עצמם, על עביות דשורש, אי אפשר היה שתתגלה עביות יותר גדולה.
ולכן, אחרי שמתגלה שיטת התיקון בג' קווים, ב"אברהם, יצחק ויעקב", מתחילה להתגלות העביות בגלות מצרים. ובנוסף, גם יעקב נכנס לגלות מצרים. דווקא בזכותו, בזכות העביות שהתגלתה בהמשך שלו, ביוסף הצדיק. "יוסף" הוא "יסוד". יעקב הוא קו אמצעי רק בחג"ת, ויוסף הוא קו אמצעי גם בנה"י.
וכשמתגלה עביות של מצריִם, כלומר, כשמתגלה הפער בין חלקי הרצונות האגואיסטים, אפשר לתת את השיטה, איך לעבוד נגד האגו של כל פרט ופרט, כדי לבטל אותו. ואז בביטול הכללי של כל החלקים, כדי שיתחברו יחד, יכולים לפנות לבורא. וללא התגלות העביות, בעביות דשורש כמו של האבות, אין פנייה לבורא, אלא דבקות מתוך זַכות.
ולאחר שמתגלה העביות, אי אפשר לתקן אותה, אלא רק אם העביות הגדולה הזאת שנקראת "עַם", ירגיש את עצמו כמחולק בינו לבין עצמו, באותה מידת העביות, באותה מידת האגו, באותה מידת הריחוק אחד מהשני, כפי שהם מחולקים מהבורא. ואז בתיקון הקרע הזה, הפער הזה בין חלקי העם, הם יתקנו את היחס שלהם כלפי הבורא.
וכך יוצא, שמזמן האבות והלאה, לא כולל האבות, וגם כיום, מי שרוצה לתקן את עצמו כלפי הבורא, חייב לתקן את היחס שלו כלפי העם. כלומר, כלפי יתר הנשמות, כדי שעל ידי אותו היחס לזולת, הוא יוכל לבוא ליחס עם הבורא. ואין לאדם שום אמצעי אחר ושום אפשרות אחרת להגיע ל"ואהבת את ה' אלקיך", אלא מתוך "ואהבת לרעך כמוך".
אבל בכל תיקון של היחס שלו לזולת, האדם חייב תחילה להתכוון לתקן את היחס לזולת כדי להגיע לאותו היחס עם הבורא. שהבורא יהיה המטרה שלו בכל פנייה ובכל פעולה כלפי הסביבה. כי אם האדם לא מתכוון לכך, ורוצה להתחבר עם הזולת בכוונה אחרת, איזו שלא תהיה, שהבורא לא נמצא בה כמטרה, הכוונה שלו נשארת אגואיסטית, למרות שנראה לו שהוא פונה ופועל למען הזולת.
ופעולה כזאת לא תצלח. היא לא תצא לפועל כראוי ולאורך זמן, ולא תביא שכר טוב לא לאדם עצמו ולא לאחרים. מפני שכל הפעולות מסודרות מלמעלה למטה, כדי להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ולכן כל פעולותיו של האדם חזרה, חייבות בהכרח להיות גם הן באותה כוונה, להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ואם הפעולות אינן מסודרות בכוונה הזאת, הן מתגלות בסופן כשגויות. כדי שעל ידי הכרת הרע בתוצאה שלהן, האדם ילמד על הטעות שהוא עושה בַּכוונה שלו, ויתקן בכל פעולה ופעולה את הכוונה שלו, כך שמלכתחילה תהיה מכוונת להידבק בבורא.
אם הפעולות הקטנות שעושים ביומיום לא מכוונות לזולת, אלא לשרת את עצמנו, אפשר אמנם לגלות זאת כל פעם שנתקלים בתוצאות לא טובות, אבל בדרך כלל לא רואים את הסיבה להן, כי התוצאה לא מספיק בולטת כגרועה, ולכן ממשיכים. אבל אם האדם, בפעולות שיכולות להיות מועילות מאוד להתקדמות, היינו, פעולות כלפי הזולת, כדי להגיע לאהבת הזולת, כדי להגיע להתעלות, לא מכוון אותן לבורא, אז התוצאות מהן כואבות מאוד, ובולטות כרעות וכלא מוצלחות.
וברור למה. כי ככל שהאדם מכניס בפעולה שלו מידת עביות יותר גדולה, כך הוא "זוכה" לראות ממנה תוצאה לא טובה ולא נכונה. "מידת העביות" הכוונה, עד כמה האדם מוכן לוותר בפעולה שלו על אהבה עצמית, כדי לקבל משהו אחר חוץ מדבקות לבורא. כך הוא מקבל תוצאה יותר גרועה. כמו שקרה בקומוניזם ברוסיה ובקיבוצים, אותן חברות שרצו לבטל את האהבה העצמית למען אהבת הזולת, אבל לא למען אהבת ה'.
אבל מתוך זה, שנשמת אדם הראשון התחלקה לשישים ריבוא נשמות, וכל החלקים שלה התערבבו אלה באלה, הוכן לאדם מקום לתיקון. משום כך לא תיתכן שום פעולה לקראת הבורא, אלא על ידי חיבור של כל חלק וחלק עם שאר החלקים האחרים. ואין לתאר שום התעלות רוחנית, אלא בחיבור יתר בין החלקים של נשמת אדם הראשון, היינו, בין בני האדם, למען שוב להתחבר בסוף החיבור לבורא. כי לשם כך הם התחלקו והתרחקו, ולשם כך הם צריכים להתחבר ולהידבק חזרה.
וחוכמת הקבלה היא השיטה, הלימוד, המעשה, איך לתקן את הכלי הכללי הזה למען מטרת הבריאה. כלומר, חוכמת הקבלה מלמדת איך לקבל את מטרת הבריאה, את התגלות האלוקות, את השפע האינסופי, שאפשר לקבל אותם רק בכלי מאוחד.
למה בכל פעולה של התחברות עם החברים חייבים להתכוון לבורא?
הבורא יצר כלי. הכלי חייב לבוא לדרגת הבורא, ולחיבור עימו. אבל מצד הכלי אין אפשרות לבצע פעולה כזאת, מפני שהכלי הוא כולו רצון לקבל. לכן כדי לתת לרצון לקבל אפשרות לעבוד בלקבל על מנת להשפיע, שהיא הפעולה היחידה שבכוחו לעשות כפעולת השפעה, כפעולה דומה לבורא, הבורא הכניס בתוך הכלי, החדיר בו, ניצוצות של השפעה. וכך, אחרי כמה פעולות, נוצר כלי שכולל גלגלתא ועיניים ואח"פ, שאחר כך על ידי השבירה, נכנסים לתוך האח"פ, הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים.
כלים דהשפעה יכולים להיכנס לרצון לקבל רק על ידי השבירה, על ידי איבוד המסך, על ידי איבוד הכוונה על מנת להשפיע. דווקא אז נוצרת בכלי הצורה הרצויה של כלי שמנותק מהבורא וכולו, בכל רצון ורצון שלו, כלול משני סוגי כלים, מרצון לקבל ומניצוצות השפעה, ויכול להיתקן בעצמו. אבל רק על ידי האור העליון. כלומר, אם הוא מזמין את האור העליון, אם הוא מושך אותו, אם הוא מבקש תיקון, אז האור העליון פועל עליו כך שהוא מגיע לתיקון.
לא הכלי כולו מגיע לתיקון, אלא כל חלק וחלק אגואיסטי שלו, שמנותק מיתר החלקים, כי כך יותר קל לתקן כל חלק וחלק שבו. וכך ישנם היום שמונה מיליארד חלקים, שכל חלק צריך לתקן את היחס שלו כלפי יתר החלקים, ולכוון את עצמו בשביל מה הוא מתקן את היחס הזה: למען התחברות עם הבורא, אותה המטרה שנקבעה מלכתחילה. כי כל הפעולה הזאת של ירידה ושבירה, והתערבבות, והכנה, היא כדי לאפשר לכלי הכללי בסופו של דבר להתחבר עם הבורא, על ידי השתוות הצורה עימו. לכן כל חלק וחלק מתקן את עצמו רק בתנאי, שהוא חושב על אותה מטרה. ואם הוא לא חושב על אותה מטרה, הוא ממשיך לפעול באותו מישור גשמי, שבו הוא נמצא.
לא תיתכן התעלות מלמטה למעלה, אלא אם כן בפעולה שעושים יש כוונה להגיע לדבקות עם הבורא. כי מאותה הפעולה, מאותו השורש, מאותה הסיבה, היתה ירידה, ושבירה, והתערבבות. וכך יוצא, שלא יכולה להיות שום פעולה נכונה, מהעולם הזה לקראת העולם הבא, לקראת הבורא, לקראת מטרת הבריאה, אם היא לא בכוונה להגיע לדבקות. אם הסיבה שהאדם עושה פעולה כלשהי אינה בכוונה הזאת, אז אין שום צורך בפעולה הזאת, אין ממנה שום תועלת.
אפשר לתאר את התהליכים האלה כתגובת שרשרת. למעלה נמצא הבורא. הבורא בורא כלי. הכלי הזה צריך להגיע לדבקות עימו. לכלי קשה להגיע לדבקות עם הבורא ואף בלתי אפשרי. לכן הוא חייב תחילה שייכנסו בו ניצוצות של השפעה. הוא חייב להתחלק לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים, שיתחלקו עוד ועוד, ולערבב בין החלקים, כדי שיהיה קל יותר לתקן כל חלק וחלק. ובפעולה שבה רוצים להידבק לבורא, במקום להידבק בבורא הם ידבקו אחד בשני. ובפעולה שנדבקים אחד עם השני, אין פיצוי מצד הבורא, וכך יכולים לעשות את הפעולה הזאת למען הבורא, בצורה מנותקת לגמרי מהתעניינות אישית, מרווח אישי, ובאמת על מנת להשפיע.
כלומר, בכל התנאים האלה, אדם יכול ממצב כנגד הבורא להגיע לדבקות עימו, בלי לשתף את הרצון לקבל, בלי לטעות. אלא לבצע את כל הפעולות כך, שהרצון יהיה מצדו, והכוח יהיה מצד הבורא, על ידי האור המחזיר למוטב. וכשלומדים את כל התמונה, רואים שבלתי אפשרי היה לבנות מצב התחלתי יותר טוב לתיקון, מהמצב שבו אנו נמצאים.
למה אין לאדם בעולם הזה פעולות או אמצעים להזמין מחשבה על הבורא?
בעולמנו אין לאדם שום פעולות, או אמצעים, או סיבות, להזמין מחשבה על הבורא, רצון להידבק בו. אלא רק בתחילת הדרך מתעוררת בו מלמעלה כוונה לרְצות את הבורא, לרצות להתחבר עימו. וקל לו לחשוב עליו, כי לא מתעוררת בו עדיין עביות. הוא חושק בבורא ומתעורר אליו מתוך שמתעוררת בו הנקודה שבלב. אבל אחר כך הוא לא מגלה בעצמו שום צורך לזה. מפני שהכוונה על מנת להשפיע לבורא היא כוונה על טבעית, היא כנגד הרצון לקבל.
במצבנו, בעולם שלנו, שבו הבורא נסתר, נסתר כשולט, נסתר כמקור כל התענוגים, הרצון לקבל אף פעם לא יכול להתעורר מעצמו כדי לחפש חיבור עם הבורא. אין לו צורך לחפש את הבורא, אלא הוא רק מחפש אפשרות לשלוט כדי להתמלא בתענוגים. אם הבורא היה מתגלה, האדם היה משתוקק לקשר עימו. אבל אם הוא לא מתגלה לו כשולט, כחזק, כעשיר, משהו שהאדם מרגיש שאיתו אפשר להתמלא בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, במושכלות, אז אין לו מה לחפש בבורא, או לחפש מי הוא ומה הוא.
הבורא נעלם לגמרי משדה הראייה של האדם, כי העיניים של האדם, החושים שלו, מחפשים רק תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. והבורא אינו כנגד מילוי הרצונות האלה, לכן הוא לא נראה לאדם, אלא נקרא שהוא נעלם, שהוא בהסתרה. אבל כשיהיו לאדם רצונות אחרים, שכלפיהם הוא יתגלה, אז ההסתרה תחלוף, והוא יראה את הבורא. אם יש לאדם רצון להשפיע, אז הוא מיד מגלה אותו. כי אחרי צמצום א' הבורא יכול למלא לאדם רק כלים דהשפעה. ואם אין לאדם כלי דלהשפיע, הוא לא מרגיש את הבורא, והוא לא יכול בכלל לפנות אליו.
בדומה להבדל בין אדם לבהמה. בהמה אוהבת לאכול עשב, כי יש לה רצון לעשב. והאדם שאין לו רצון לעשב, לא רואה בו מקור לתענוג, כי מקור התענוג נעלם ממנו. הוא לא רואה דשא כמילוי למה שמחפש, בעוד שפרה רואה מיד איך להתמלא ממנו. זו נקראת הסתרה. הסתרה מהחושים, שהחושים לא מרגישים. חוש הוא רצון לקבל. אם רצון לקבל לא מרגיש דבר מסוים כמקור תענוג, הוא נעלם ממנו, כלומר, האדם לא חש אותו. הדבר הזה נמצא בהסתרה ממנו.
רק אם יש לאדם אותו רצון שהבורא ממלא, רק אז, באותו רצון, לפי מידת הרצון, הוא מיד מגלה את הבורא. לכן הבורא מתגלה במסך ואור חוזר. ולפני כן האדם לא מגיע להרגשת העולם הרוחני, כי עולם הוא מידת התגלות הבורא. אם האדם רואה את הבורא במעורפל, הבורא מתגלה במידה מועטת ולא מלאה הנקראת עולם העשיה. אם האדם מחשיב אותו ורואה בו מילוי בשבילו, לפי מידת החשיבות של הבורא בשבילו, האדם מגלה אותו מעט יותר ונקרא שנמצא כלפי הבורא בעולם היצירה או בעולם הבריאה. הכול תלוי רק בחושיו של האדם, עד כמה הוא בונה את החוש, שהבורא הופך להיות המילוי שלו. זה כל עניין ההסתרה.
לכן הקבלה אומרת, שגם עכשיו האדם נמצא בעולם אין סוף, אלא שהוא נעלם כלפיו, כי אין לו כלים להרגיש אותו, לחוש אותו. הוא לא יכול לתפוס אותו בכלי שלו, אבל עולם אין סוף קיים כאן ועכשיו. לכן החוכמה כולה נקראת חוכמת הקבלה, חוכמת הקליטה, איך להכין בתוך האדם את החוש לגלות איפה הוא נמצא, בדומה לעיקרון של מקלט רדיו. כלומר, צריך רק רצון לקבל מכוּוַן לבורא, ואז הבורא מתגלה.
וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.
הצורה שבה צריך להתגלות היחס של האחד כלפי השני, היא כיחס ברור של השפעה אחד כלפי השני. רק שעדיין לא מחוברת ליחס הזה הכַּוונה כדי להידבק בבורא, שבלעדיה אין תיקון. זה מה שבעל הסולם מסביר בחלק "הדבקות בבורא" של המאמר הזה. וכאן הוא אומר, שמידת התיקון, מידת היחס של האחד כלפי השני, חייבת להיות כזאת, שהאדם, באותה מידה שהוא בנוי לדאוג לעצמו, למלא את הכלים שלו, חייב למלא את הכלים של הזולת.
האדם עצמו לא יודע מה הם הכלים של הזולת, הוא לא יכול להרגיש מה מרגיש האחר, הוא מרגיש רק את עצמו. אם כך, איך הוא יבצע מילוי של הזולת? אם הוא אוהב דבר אחד, והחבר אוהב דבר אחר, האם עליו להחליף את הרצון שלו לרצון של החבר? הוא יכול להשתמש ברצונות שלו בעל מנת להשפיע. כלומר, אותם הדברים שהוא רוצה בצורה טבעית, וחושב שהם טובים לו כמילוי, עליו להפנות אותם לזולת. אבל אם הזולת לא רוצה אותם, האם עושים לו טוב?
איך אפשר לדאוג שלא יחסר לזולת דבר? איך אפשר להרגיש אותו כאב, אותה דרישה שיש לו, כלפי דברים שכלל לא מרגישים השתוקקות אליהם? אלא שכאן נפתחת אפשרות להבין מהו "חיבור הכלים", שמתוך אהבה, מתוך רצון להתחבר עם הזולת, כל אחד מתחיל להרגיש את החסרונות של הזולת, באותה צורה כפי שהם נמצאים בזולת. ובכך נוצר חיבור בין הרצונות, והם נעשים כרצון אחד.
רואים זאת מתוך חוק האהבה שמתקיים בעולמנו. אדם שאוהב אדם אחר, מתחיל לחשוב מה השני רוצה, מה הוא אוהב, מה הם מילויים בשבילו. וכך מתחיל לחיות כביכול בתוך הרצונות של השני, ולשמש לרצונות שלו, לדאוג שהם יתמלאו. במה הוא דואג? בכוחות וברצונות של עצמו. ואז הוא הופך להיות כאמצעי מילוי של השני. כלומר, בכוחות עצמו אדם ממשיך אורות, כדי למלא את הרצונות של הזולת. ובדרך זו הוא מתחבר לרצונות של הזולת, והרצונות של הזולת הופכים להיות כלי דהשפעה שלו עצמו. כך רוכשים כלים דהשפעה.
לדוגמה בעולם הזה, לאהוב אחרים נחשב לדאוג להם. כלומר, לקבל את הרצונות שלהם ככלים, שהמשימה היא למלא אותם. בדומה לאמא שדואגת לילדיה. אהבה נקראת להתחבר לרצונות של הזולת, להשפיע לו, ובכך אדם הופך להיות המשפיע. אבל השאלה היא, האם המשפיע הזה הוא בכוונה להתחבר עם הבורא?
אם ההשפעה הזאת היא בכוונה להתחבר עם הבורא, אז הפעולה שעושים כלפי הזולת מכוונת כלפי הבורא, ובמידה הזאת הבורא מתגלה. במידה הזאת, היחס כלפי הזולת הוא לא למלא את הזולת. אלא היחס כלפי הזולת הופך להיות כלי, שבו מתגלה הבורא וממלא אותו. היחס לזולת הופך לאמצעי כדי לבנות כלי כלפי הבורא. ולא כפעולה סופית, שבה נגמר הכול, כי לא פונים למעלה אלא נשארים באותו מישור בלבד. אלא שהפנייה לזולת היא כדי לצאת ממישור העולם הזה, כלפי הבורא.
כלומר, ההבדל הוא, שאם פונים לזולת ללא פנייה לבורא, אז יש כלים של האדם עצמו וכלים של הזולת. אבל אם פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא, אז הכלי המשותף, יחס האדם לזולת, הופך לכלי חדש כלפי הבורא. ובו מתגלה הבורא, כל האור העליון. והכלי הזה לא נמצא באותו מישור, ביחסים שבין האדם לבין האחרים, אלא בין האדם לבין הבורא.
וככל שהרצונות של הזולת שונים מהרצונות של האדם עצמו, אדרבא, זה יותר טוב. זו בשבילו עזרת יתר להשתמש בזולת כעזר, כדי להגיע לדבקות עם הבורא. כי בולט לאדם, שהרצונות האלה באמת לא בשבילו, והוא מרגיש התנגדות בפנייה אליו.
לכן כתוב: "מיהו הגיבור שבגיבורים? העושה שונאו לאוהבו".[19] אם הזולת הוא חבר קרוב, זו אינה עבודה, אלא סתם בלבול. אבל אם הזולת הוא רחוק ושנוא על האדם בכלים הטבעיים שלו, העבודה אמנם יותר גדולה, אבל הבירור הוא יותר חד, שכל מה שעושים בשבילו, עושים אותו כנגד הרצון.
האדם חייב לדעת מה הם צרכי הזולת. עליו להגיע למצב שבו הוא רוצה לדעת אותם, בצורה טבעית. כי אם מחפשים אהבה, ואהבה פירושה למלא את הרצון של הזולת, את כל צרכיו, אין מושג של אהבה ללא מילוי של הרצון לקבל. בעולמנו יש לאדם רק פעולה אחת: למלא את הרצון לקבל, או שלו עצמו, או של זולתו - על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אין לו יותר שום פעולה לעשות, או שהוא חושב על עצמו, או שהוא חושב על הזולת.
כל הפעולות של האדם במישור העולם הזה, תכליתן היא אחת: למלא את עצמו. למרות שנראה שיש לאדם רגשות רבים, שנאה, אהבה ועוד, הם כולם פעולה אחת, איך למלא את עצמו. אין פעולות אחרות, חוץ מאותה פעולה איך ליהנות. רק נראה לנו שעסוקים בפעולות רבות, אבל עוסקים בפעולה אחת בלבד.
וכנגדה יש פעולה שנייה, איך למלא את השני, או למלא את הזולת למען הבורא או למלא את הבורא. ברוחניות אין יותר חוץ מהפעולה האחת הזאת, שהיא מסך ואור חוזר מעל אותו רצון לקבל שנברא. ישנם בה אופנים רבים, אבל כולם הם צורות כתוצאה מ"ט' ראשונות". והפעולה היא או מ"ט' ראשונות" לתוך המלכות, או ממלכות בהשתוות הצורה ל"ט' ראשונות".
לכן בלימוד ספרים שכתובים בשפת הקבלה לא משתמשים במליצות. כי פעולה רוחנית היא אחת: אור עליון, עביות, מסך ביניהם וזיווג דהכאה. ובלשון "תלמוד עשר הספירות" גם הפעולה בעולם הזה היא אחת: ניצוץ של אור עליון, אותו נר דקיק, שפרץ לתוך העולם הזה, ועביות. כל הפעולות בעולם הזה הן הארה מועטת, שפורצת מלמעלה ונכנסת לרצון לקבל של האדם. אבל כמה יש לו ממנה? עולם ומלואו.
ולכן בקבלה מדברים בצורה טכנית, בלי לתת לפעולה צביון, צבע, אופנים רגשיים, איך האדם מרגיש, ומפענח את אופני הקבלה. כי יש רק טכניקה אחת פשוטה. בדומה לחוק המשיכה, שהוא חוק אחד, נוסחה אחת, שפועלת על אין סוף פרטים, ואופנים, ומקרים. בקבלה יש חוק אחד, נוסחה אחת. שאם מתבלבלים בפעולה כלשהי, צריך לחזור לצורה היסודית של הפעולה, ולראות האם בצורתה היסודית, היא מכוונת כלפי הרצון לקבל, או כלפי הבורא.
הכוונה לא יכולה להיות כלפי הזולת. כי הכוונה כלפי הזולת, או שהיא מכוונת שוב כלפי האדם עצמו, שמנצל את הזולת, או שהיא מכוונת כלפי הבורא, ואז פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא. אבל הזולת כביכול לא נמצא, נמצא רק האדם עצמו והבורא. ובעניין זה קיים בלבול. חושבים שיש שלושה: אני, הבורא והקבוצה. אבל אין שלושה.
הקבוצה היא אמצעי, הכלי שהאדם רוכש, אם הוא פונה דרכה לבורא. ואם הוא לא פונה דרכה לבורא, אז הקבוצה אינה כלי, אלא ניצול, אמצעי למלא את עצמו. אין לאדם יותר מלהעמיד את עצמו מול הבורא. העבודה היא תמיד של האדם כלפי הבורא. אם הרצון של האדם הוא להתעלות ממישור דעולם הזה, ולא לחיות באותו מישור כמו כל בהמה, אלא לגדול לגובה, להיות "אדם", להידמות לבורא. בהתעלות הזאת אין לו שותף אחר חוץ מהבורא. והקבוצה היא כאמצעי. אמצעי יחיד, חשוב, נחוץ, ובכל זאת לא יותר מאמצעי.
למה לוקח שנים עד שהאדם מגיע לדרישה לגילוי הבורא?
אדם שנמצא בתהליך שנים, לא מבין למה צריך לעבור דרך כל כך ארוכה, עם חודשים רבים של בירורים לא מבוקרים, תת הכרתיים, שכל יום דומה כביכול לחברו. למה התהליך לוקח שנים על גבי שנים, למרות שכל יום תיתכן איזו התגלות, יצוץ אופן נוסף, זווית נוספת של העבודה כלפי היחס לבורא. אבל הקצב הכללי הוא איטי מאוד, ומותנה ביגיעות רבות.
קשה לאדם להבין למה העבודה חייבת להיות אפלה, מעורפלת, לא מורגשת בצורה ברורה בתוכו, בכל ההבחנות שלה. למרות שאומרים לו, שאדם עובר כל רגע ורגע עוד ועוד הבחנות, אבל הוא לא מרגיש אותן יותר מפעם בכמה ימים, ולפעמים עוברים חודשים עד שהוא מרגיש משהו.
העניין הוא, שכל רגע שקיים וישנו במציאות של האדם נובע מהשינויים בהרגשה שהוא עובר. גם אצל מי שעדיין חי בצורה גשמית, גם אצל אלה שנכנסים לעבודה רוחנית, אבל עדיין לא יודעים היכן הם נמצאים. וגם אצל אלה שמבצעים את הפעולות ביחס כלשהו, ובגילוי מהות הפעולה שהם עושים. אין לנו מושג כמה הבחנות הכלי צריך לעבור כדי להגיע לגילוי הראשון, ואחר כך לכל יתר הגילויים, ובסופם לגמר תיקונו. הכלי הזה הוא אדיר ואינסופי.
אנשים משווים את עצמם למקובלים גדולים כמו האר"י או בעל הסולם, שמרגע שהם התחילו לעבוד על עצמם לא לקח להם זמן רב להגיע לעולם האצילות, ולגמר תיקון. אבל שוכחים שהם לוקחים דוגמה מנשמות מובחרות. מובחרות, במובן שהן בסיסיות בנשמת אדם הראשון. שהיו חייבות להתגלות, כדי שהכלי עצמו יתוקן במלואו.
נשמת אדם הראשון בנויה בדומה לגוף האדם, שיש בו איברים חשובים, שבלעדיהם הוא לא יכול להתקיים: מוח, לב, כבד, כליות ועוד. הגוף יכול להסתדר בלי ידיים ובלי רגליים. אבל הכרחי שיהיו בו אותם איברים עיקריים, שפועלים למען המערכת כולה. והנשמות המיוחדות של המקובלים דומות לאותם איברים עיקריים בגוף. הן מתגלות כדי להביא שיטה. לכן הגדילה שלהן לרוחניות, אינה דומה לשלנו, אלא היא התפקיד שלהן. המקובלים הם לא בני אדם רגילים. הם עושים עבודה בדומה לבני אדם, אבל קצב הגילויים שלהם מותאם לתפקיד המיוחד שלהם.
לכן אי אפשר לקחת מהם דוגמה. האר"י היה בן שלושים בגמר התיקון. ורב"ש נהג לספר על בעל הסולם, איך הוא היה שוכב על הספה בוורשה ומדבר בקול רם על הברקות והבחנות של דרגות בחוכמת הקבלה. הוא הגיע בגיל צעיר לגילויים כה גדולים, שכבר עם הגיעו לארץ התחיל לכתוב פירוש ל"עץ חיים". אבל אנשים היום נמצאים במצב הפוך. הם הדור הראשון שעולה מלמטה למעלה, באותה צורה של אדם הראשון שצריך להיתקן כל כולו. וכל הנשמות המובחרות שהיו לפנינו, הן שהכינו את התשתית, הן שמחזיקות אותנו כאיברים. והבאים אחריהן הם כל יתר חלקי הנשמה הכללית.
ולכן הפעולות שעוברים בזמננו, הן בקצב אחר ובהתקשרות אחרת בין הנשמות. אבל כולם עוברים את התיקון. יתכן שהתיקון של הדורות הבאים יהיה יותר מהיר בזכות ההכנה שעושה הדור שלנו, ובכל זאת הם יצטרכו לעבור כל פרט ופרט. אפשר לקצר את הזמנים, אבל עדיין לא כדברי הכתוב תוך "שלוש עד חמש שנים".[20] וידוע שלפני עשרים שנה רב"ש סירב לקבל תלמידים מעל גיל ארבעים, למרות האיסור להתחיל ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, מחשש שאם יתחילו ללמוד בגיל ארבעים, לא יוכלו להגיע לתיקונים.
ולא מפני שלא רצה תלמידים, הוא רצה כל אחד, כי כל רגע וכל פעולה, שאדם עובר בחייו לקראת התיקונים, הם רווח. אלא על האדם עוברות שנים רבות, שנראות לו כביכול ללא שום תועלת, מפני שאין לו הבנה מה היקף הפעולות, העבודות והמעשים שנעשים בתוכו, או מתבצעים עליו. כדי שיתגלה בחושיו של האדם שינוי כלשהו מאתמול להיום, הוא חייב לעבור בתוכו אלפי פעולות. בדומה לתכנוּת מחשב.
כמה פעולות של אלקטרונים וסדרים ומתחים ויחסים חייבים להשתנות בתוך המחשב, כדי שיופיע על הצג סימן אחד קטן בנוסף לסימן הקודם. למשל, האות ב' ליד האות א'. המערכת כולה חייבת לעבור זעזוע כדי להיות מכוונת בכל פרט ופרט שלה. הכול בה חייב להשתנות, כל האלקטרונים, כל המתחים, כל היחסים, כדי שעל המסך יופיע שינוי אחד קטן. אותו דבר קורה בתוך האדם. כדי שיקבל הרגשה או הבנה חדשה מאתמול להיום, כל המערכת של אדם הראשון חייבת לעבור זעזוע.
ולא מדובר באדם עצמו, ברצון ובשכל שלו. אלא בנשמת אדם הראשון, שבה האדם תלוי גם בעבודתם של האחרים. זו מערכת שאי אפשר לתאר את ההיקף שלה. אם אחרי מחשב אחד אי אפשר לעקוב ולראות בכללות, מהם השינויים שמתחוללים, לא כל שכן בנשמת אדם הראשון, שבה חוץ מהאדם עצמו, פועלות עוד אלפי נשמות ומיליוני גורמים. שלא רק האדם מפעיל אותם, אלא גם הם משפיעים עליו.
לכן יש לעשות כמה שיותר, כדברי הכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה"[21], ועם זאת, להיות בהצדקה מלאה לתהליך. אבל לא בגישה כזאת, שמספיק להיות ברצון להשפיע, ולא איכפת מה קורה. אלא האדם חייב להיות איכפתי מאוד למה שקורה, ולדרוש תוצאה. אבל גם להבין, שכל פעולה היא תוצאה של אין סוף פעולות.
והדרישה לתוצאה נקראת גילוי הכלי. הכלי של האדם ריק, והאדם דורש שיתמלא. אלא שעדיין נמצאים במצב שלא דורשים. המצב הזה דומה לאדם שזה עתה סיים לאכול, ולאט לאט, ככל שהזמן עובר, מרכיבי האוכל הולכים ונספגים בגופו, והאדם שוב מתחיל להרגיש שהכלי שלו ריק. אבל בהתחלה ההרגשה שלו טובה, קל לו יותר. ורק אחר כך, כשהרצון לקבל מילוי הולך וגדל, מתחילה בו הרגשת הרעב, עד שהוא מרגיש שהוא ממש גווע ברעב. כלומר, הדרישה שלו מתגלה בהדרגה.
כך גם בעבודה הרוחנית. ההבדל הוא, שבבטן התהליך כולו עובר בצורה טבעית, במידה והגוף בריא. במידה והגוף לא בריא, אין לאדם רצון לאכול, וצריך להכריח אותו. אבל בכלי רוחני, שהאדם מפתח בעצמו, התהליך נעשה על ידי יגיעה בלבד. אבל גם היגיעה והעבודה המטרתית לגלות כלי ריק, רצון חדש כלפי הבורא, חייבת להיות בהתמדה, בנחישות וביגיעה עצומה. ועם כל היגיעה והנחישות, כל התהליך הזה מתבצע באיטיות רבה, כפי שרואים בתהליך שקורה בכלים הטבעיים.
מה הסיבה שלא מגיעים לדרישה נכונה?
צריך להבדיל בין רצון לבין כוונה. צריך לדעת מהו כלי רוחני. אנשים חושבים שכלי רוחני נקרא לרצות רוחניות. אבל חסרה להם הבחנה נוספת, ההבחנה מהי רוחניות. שרוחניות היא השפעה, וצריך לרצות לעסוק בהשפעה. אלא שהם רוצים לקבל רוחניות כתוספת לעולם הזה. כלומר, רוחניות בשבילם מתבטאת ביותר תענוגים גשמיים, וביותר כסף, כבוד ומושכלות. ולשליטה ולידיעה הם קוראים "רוחניות". אבל חוץ מכל המונחים האלה, יש רק השפעה לבורא. ועליה לא חושבים. לא חושבים לבנות, להוליד, כלי של השפעה. אלא אצלם הרוחניות היא המשך של הגשמיות.
לכן עד שעניין ההשפעה בהדרגה מתברר ונולד באדם, צריכים להיוולד כלי חדש, כיוון חדש, הבחנות חדשות, שבהם יש "לא לשמה". ובתוך ה"לא לשמה" נמצא כבר ה"לשמה", והם שניהם מתפתחים. לנו לא ידוע איך הכלי הזה מתפתח, אבל מתפתח באדם משהו חדש, מהותי.
למה אין באדם דרישה אגואיסטית לבורא?
האדם לא צריך את הבורא, הוא לא רואה ממנו שום תועלת. הוא לא נראה לו גדול, או חזק או שולט. הוא לא מרגיש שהבורא יכול למלא לו משהו. יש לו בחיים מקורות אחרים שהוא זקוק להם: ממשלה, משטרה, רופא, בנק, שהם במשהו משרתים את הרצון לקבל שלו. בשביל מה הוא צריך ביניהם את הבורא? כסף הוא מקבל מהבנק, כבוד הוא מקבל מהחברה, שליטה הוא מקבל בממשלה ובמשטרה, מושכלות הוא מקבל במדע. יש בעולם הזה גושים כאלה, שהאדם רוצה להידבק אליהם, כי מהם הוא יכול לקבל מילוי.
מה ייתן לו אובייקט נוסף, שכתוב עליו "בורא". מי הוא? מה הוא? מה אפשר לקבל ממנו? הוא לא מרגיש בתוכו חלל שהבורא יכול למלא. מה הבורא יכול למלא לו? כסף הוא לוקח מהבנק ובריאות נותנים לו הרופאים. הוא פונה לבורא רק כשהוא במצב אנוש, כשהוא מיואש לגמרי מכל המקורות האחרים, רק במצב איום ונורא. אבל לא במצבו הנוכחי.
במצב הנוכחי, נקרא שהבורא נסתר. ולעומתו הכלי של האדם נסתר כלפיו. כלומר, אין לאדם רצונות כאלה, שדווקא הבורא יכול למלא.
ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.
בדורות הקודמים, בדורם של אברהם, יצחק ויעקב, שיטת הקבלה היתה שיטה חיה, שהתקיימה והתפתחה על ידי יחידים, שחיו בכל דור ודור. אבל לאחר שהם "התרבו", כלומר, כשהרצון לקבל גדל והרגיש את עצמו מחולק לחלקים רבים, מנוגדים זה לזה, אגואיסטיים, התגלתה להם שיטת הקבלה, התורה, שהיא הנחוצה להם לצורך תיקונם. ולפני שהרצון לקבל גדל, לא מרגישים בה צורך. כך גם בדורנו. ההבדל היחיד הוא שבדורות הקודמים התהליך הזה קרה בשורשים, ובזמננו הוא מתחיל בענפים.
לפני שהאנושות גְדלה, ועוברת דרך כל הרצונות, לכסף, לכבוד, למושכלות, אין לה צורך לתקן את עצמה. היא לא מרגישה שהיא נמצאת במצב, שלא תוכל למלא את עצמה לעולם. ולכן אין לה צורך בשיטת הקבלה. אבל כעת היא מגיעה למצב, שהאגואיזם בולט בכל אחד ואחד, עד כדי כך שהאדם מרגיש חוסר יכולת לשלוט עליו, ולהחזיק את עצמו באיזו מסגרת קיימת, וכל פעם הוא נמצא בחוסר שליטה ובסכנת השמדה. עד שמתחילים לראות, שהאנושות והעולם נמצאים במצב אנוש כתוצאה מהרצון לקבל, מהאגו של האדם, וחייבים למצוא שיטה, איך האדם ישלוט על עצמו, איך הוא יסדר את הטבע שלו, אחרת הוא לא יוכל לשרוד.
רק כאשר האדם יגיע לייאוש גמור מחוסר יכולתו לשלוט על עצמו, וחייו יהיו חיי צער אומללים ונוראים, של לא למות ולא לחיות, רק אז הוא יחפש שיטה לתיקון האגו. הוא יבין שהאגו שולט בו, ואין מה לעשות כנגד שליטתו של ה"פרעה" הזה. וכשירגיש את מצבו, הוא יבין שעליו למצוא דרך לשלוט על עצמו. ובחיפוש אחרי הדרך הוא יבין שהיא לא נמצאת לא בפילוסופיות ולא במדעים ולא בפסיכולוגיה, אלא רק בחוכמת הקבלה. וכך תצא ותתגלה חוכמת הקבלה כשיטת התיקון של טבע האדם. תיקון שנועד לא רק כדי לשרוד בעולם הזה, אלא כדי להגיע להידמות לבורא, להגיע לדרגת הבורא.
לכן בעל הסולם אומר כאן, שהחוכמה הזאת לא יכולה להתגלות אלא במספר גדול של אנשים. כלומר, בצורתה הגדולה והבולטת ביותר של העביות, שתתגלה בכל אחד ואחד. ואז הם ירגישו שהם "הרבה", כלומר, שהם מנוגדים. יכולים להיות מיליוני אנשים, אבל שאינם מנוגדים אחד לשני, לכן לא מרגישים שהם "הרבה". ויכולים להיות רק חמישה או עשרה, או אפילו שניים, אבל הם מרגישים "הרבה", כי הם שונאים זה את זה, ולא מסוגלים להיות אחד עם השני, אין להם מקום, וזה נקרא ש"מתרבה".
וכאשר תבוא התגלות כזאת של האגו, של הרצון לקבל, יצטרכו שיטה איך לשלוט בו, ואז יגלו את חוכמת הקבלה. וחייבים להכין את החוכמה הזאת, שתהיה מוכנה ומזומה לקהל הרחב. ובמידה שמכינים אותה, גם הקהל הרחב מתקדם כדי לגלות את המצב, שבו הוא זקוק לשיטת הקבלה.
האם כיום יש צורך בגילוי השיטה?
כיום הגיע הזמן לגלות לעולם את שיטת הקבלה. והקבוצה שנבחרה לגלות אותה לעולם, בודקת ומממשת את השיטה הזאת על עצמה. עליה שיטת הקבלה מתגלה בכל אופניה. והקבוצה עצמה מגלה את השיטה הזאת בכך, שמעבירים אותה דרך כל מיני אופנים וצורות, וזאת במקום להעביר את כל העולם דרכם.
ובמידה שהקבוצה תגיע לצורה מתקדמת, העולם יתקדם וייעשה מוכן לקבל אותה ממנה. וההפך, ככל שהעולם יתקדם, בהתאם לזה הקבוצה תהיה מוכנה לתפקידה. גם המקובלים, לא חיו בשביל עצמם, אלא בהתאם למה שהדור היה צריך לקבל מהם. וברגע שהדור חדל להזדקק להם, הם הסתלקו מן העולם, או השתנו. והצורה שהם עברו, היתה רק בהתאם למה שצריך היה להתגלות.
כך קורה לקבוצה שלומדים בה היום את שיטת הקבלה. במידה שהיא תהיה נחוצה לעולם, היא תתקיים. התפקיד של חבריהּ להיות מעבירים, להיות אמצעי בין הבורא לשאר האנושות. וכך עליהם לראות את כל המצבים שהם עוברים, ומה חובתם לעשות כלפי העולם. ואין ספק שהתפקיד הזה עוד ילך ויתגלה.
הקבוצה הזאת עדיין מתקיימת באותה צורה, שבה התקיימו קבוצות מקובלים קודמות, שלמדו יחד, התכנסו יחד וחיו חיי קהילה. בדומה לחיים הקהילתיים שניהלו חסידי קוצק, או אפילו בני ישראל במצרים. אבל חוץ מהקבוצה הזאת, לא נראה שהעולם כולו יקבל אותה צורה של קבוצות או קהילות, שיתכנסו וילמדו כך. הצורה שבה הקבוצה מתקיימת, לא תתקיים בכל יתר המקומות, בעיקר אם אין מנהיג, שמחזיק את הקבוצה.
בכל מקרה, אותה קבוצה עוברת תהליכים, שהעולם לא יצטרך לעבור. התהליכים האלה חייבים להתגלות. אבל מספיק שהם מתגלים בקבוצה הזאת, כדי שאחר כך העולם יקבל צורה יותר מתקדמת, ולא יצטרך לעבור בעצמו את כל התהליך. כי בלתי אפשרי שכך יהיה בכל העולם. אלא הידיעה הכללית תתפרסם כבר בעולם, בצורה נוחה יותר, וברורה לכל אחד ואחד. אנשים לא יכנסו לקהילה או לקבוצה, אלא ילמדו קבלה גם בלי להתקבץ לגושים של קבוצות קטנות.