אור המנורה

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח ג), ואמרו חז"ל, (ספרי בהעלותך ה ג) "להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה". ועדיין היה די לומר "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", ולמה הכפיל והאריך כאשר צוה ה' את משה, הרי כבר מקרא כתוב, "וידבר ה' וכו' יאירו שבעת הנרות".

והנה במנחות (צח:) פליגי, מ"ד מזרח ומערב היו מונחים, והשני ממזרח הוא נר מערבי. ומ"ד צפון ודרום היו מונחין, ונר האמצעי היה פתילה ושלהבת פונה כלפי מערב, על כן נקרא נר אמצעי נר מערבי.

והמפרשים האוה"ח וכלי יקר מפרשים הקרא ע"פ מ"ד שנר אמצעי היה נר המערבי. ואו"א דא"ח, אלא בב' זמנים. בעוה"ז הלכה כדברי אחד, ובגמר התיקון הלכה כדברי השני, כמו בכל המקומות.

אולם כיון שיש פלוגתא בענין נר מערבי, א"כ ודאי לא מוכח בקרא עצמו הפירוש של נר האמצעי, אם הוא פונה כלפי מערב, או שפונה כלפי מעלה, (והשני לאחר מזרח נקרא נר אמצעי) ונמצא שדבר הוי', "אל מול פני המנורה העלה נרותיה", גם  אינו מבורר כוונת המצוה, אם להטות את הנרות לשכינה שבמערב, או למעלה לשמים.

וכיון שהמפרשים נמשכו לפרש את נר האמצעי לנר מערבי, והטיית הנרות כלפי השכינה שבמערב, משמע שהלכה כן, וממילא נמצא דמ"ד שנר אמצעי פונה כלפי מעלה, הוא הענין שבגמר התיקון לעתיד לבא.

ובזה מובן דברי רש"י, "ולמה זה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך". ומתמיה מי שוטה יאמר כזה?

אלא כמו"ש בענין (ב"ר פ"ב) "צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו' אבל איני יודע באיזה מהם חפץ וכו', כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים".

וזהו בסוד העולם שהוא שתא אלפי שני, אבל בגמר התיקון נודע שעיקר התכלית ומחשבת הבריאה הוא להשתעשע עם נבראיו, דמהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למתיקא, והיינו על ידי תשובה מאהבה, (עי' יומא לו: כלי יקר בראשית כב יג) הזדונות נעשה לזכיות, שז"ס, (ברכות לד:, סנהדרין צט.) "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".

וזה הדלקת הנרות להמשיך האורות אל מול פני המנורה, כי ששת ימים ד' ה' ו', ו-א' ב' ג', הם ימי בירורין ומלאכות. דהיינו, "ויקרא אלקים לאור יום". כי בורר ובוחר במעשיהם של צדיקים, ונמצא אשר לאורה הוא צריך, ואין תקוה למעשיהם של רשעים. אבל בא שבת באה מנוחה. דהיינו, נר האמצעי שאז מאיר האור שבטרם הבריאה של יום ולילה,  בסו"ה, (זכריה יד ז) "יום וכו' יודע לה' לא יום ולא לילה". (דע"כ לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי) "והיה לעת ערב יהיה אור". כי אז תמו הבירורין, ואין ברירה, והזדונות מתוך האהבה עולים לזכיות, ונמצא דלית אתר פנוי מניה, ולא ידח ממנו נדח.

וז"ס, "בהעלתך את הנרת". שה"ס האו"ח העולה עד הכתר ממטה למעלה מיסוד דנוק' עד הכתר דנוק', צריך שתכוין אז, אשר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". (ולכאורה קשה שהיה לו לומר ששת הנרות אלא) פירוש, שנר האמצעי שה"ס יום השביעי, ייחד אצלו בהארתו כל ששת הנרות, ויהיו עולים בשביעי, בקנה אחד, "והיה לעת ערב יהיה אור", כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, דהיינו, מעשיהם של צדיקים, המכונה ששת ימים כנ"ל. אלא והחושך לאור יהיה המכונה שביעי.

וז"ס, שאין המנורה משמשת אלא בלילה כדי להמשיך, "והיה לעת ערב יהיה אור".

וע"ז מובן, (פסחים נו.) "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר לבניו שמא יש במטתי פסול וכו', אמרו לו בניו שמע ישראל וכו', פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו', היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים   אותו בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, וכו', התחילו עבדיה להביא  בחשאי".

וצריך להבין מה הדמיון של ציקי קדירה, לענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא פלא נשגב.

גם מה הטעם שאומרים בחשאי, ח"ו שלא ישמע משה ויקפיד, שהוא תמוה מאד.

וכן הטעם שאנו אומרים ביום כפור בקול רם הוא, מפני שאנו כמלאכים, וצריך להבין, למה עם המלאכים לא יקפיד.

ונבין כל זה עם הנ"ל, כי האורות של ששת ימי המעשה אינם מתגלים, אלא, (קהלת ב יג) "כיתרון האור מן החשך". ועל כן יש לצמצומים ויסורים זכות קיום, כדי לתת שכר לצדיקים ולהנות לנבראיו ממעשה ידיהם.

והנה על שם הנהגה זו נקרא השי"ת מלך העולם, ודינא דמלכותא דינא.

אמנם בהאורות המתגלים בשבת הוא יתרון אור מתוך אור, אשר מעשיהם של צדיקים מקדשים גם למעשיהם של רשעים, וזדונות עצמם מתהפכים לזכיות אשר אז אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא כנ"ל.

ודע שאחר המשכת אורות דשבתות בשלימות, וזוכים לתשובה מאהבה, וחשוכא אתהפך לנהורא כנ"ל, אז יאמרו כולם, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", פירוש, כי מעשה המלך להעניש רשעים ולתת שכר לצדיקים (מקבלום) בשלימות לעולם ועד לנצחיות, מתוך דחשוכא אתהפכא לנהורא.

כי בטרם שמתגלה אור השבת בשלימות, הרי לפנינו, רק הנהגה של המלך מצד הבורא ית'. כלומר, אור הבריאה. ואז אי אפשר להכיר כבוד מלכותו. וגם כל הנהגה זו אינה נוהגת רק בשתא אלפי שני, ולא בנצחיות. ואיך נאמר, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - ואור השבת נקראת בת מלך.

ועתה נבין הדמיון של ציקי קדירה, דהיינו, שהבת מלך היא השבת, הריחה וחשקה בחשוכא ומרירא שיתהפכו לנהורא ומתקא. וז"ע, שהתקינו לאמור בחשאי, כלומר, בסוד החשק והמשכה. או לפי שזה מגולה לצדיקי הדור, ולא להמון כולו נוהג ענין חשאי. וסוד, שהחיצונים אינם מבינים אותם ומדמים להם שגם לצדיקים יסורים וחושך כמותם.

וזה מורה לשון הכתוב באחרית הימים, שהוא גמר התיקון, ונסתלקה ממנו שכינה, כדי שיעשו בני ישראל אתערותא דלתתא, וכיון שאמרו "שמע ישראל" וכו', מיד גילה להם את הקץ שה"ס המלים, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וזה סוד, שלא יאמרו לאורה הוא צריך, כלומר, כיון שבתחילת הבריאה בחר דוקא במעשיהם של צדיקים, כי לא נגלה אז אור השבת והמנוחה, אלא ענין התנועה והעמל, כמו"ש חז"ל כנ"ל, וירא אלקים את האור כי טוב, משמע שבחר דוקא במעשיהם של צדיקים.

ולפיכך אמר למשה שיאמר לאהרן, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כלומר, שכל ששת הנרות הרומזים למעשיהם של צדיקים, יאירו אל מול נר המערבי כלפי שכינה שבמערב. דהיינו, להמשיך אור השבת, שאז אתהפכא חשוכא לנהורא, וגם מעשיהם של רשעים יש להם אור בסו"ה (זכריה יד ז) "והיה לעת ערב יהיה אור". כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, דהיינו, מעשיהם של צדיקים בתשובה מיראה. אלא גם לחשוכא הוא צריך, דהיינו, לתשובה מאהבה אור השבת. שלעת ערב יהיה אור כנ"ל, ויתרון האור מן האור עצמו.

וז"ס, (רש"י בראשית ב ב) "מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת באה מנוחה", פירוש, כי כל התענוגים והשכר אפשר להגלות בששת ימי המעשה, אבל דביקות השלימות אי אפשר להגלות בחול, משום שהשי"ת בעל מנוחה, ואיך יתדבקו בעלי תנועה בבעל מנוחה.

וז"ס שכדי להשלים הבריות בדבקות נצחי ושלימות, גילה להם אור השבת, שה"ס אור המנוחה וחיים נצחיים.

וז"ס היתור כתוב, "דבר אל אהרן ואמרת אליו". כי משה ה"ס שושבינא דמלכא, שה"ס, מלך העולם כנ"ל, אור  דימות החול דשיתא אלפי שני. ולפיכך היה עלינו בהנהגת שכר ועונש, שה"ס האורה.

ועל כן אמר לו הקב"ה, "דבר אל אהרן ואמרת אליו". בדיוק, כי הוא שושבינא דמטרוניתא, סוד בת מלך, ואור המנוחה כנ"ל. ועל כן, יכול להעלות נרותיה אל מול פני המנורה ליום שכולו שבת.

וז"ס, להגיד שבחו של אהרן, שכשם שאמר לו משה כן עשה, כלומר, אע"פ שמשה לא היה יכול לעשות את זה, כי אין זה מבחינתו, וע"כ מכפיל הכתוב שבחו. ועל כן סמיך ליה, "וזה מעשה המנרה מקשה זהב" וכו', כי לכאורה אין כאן מקומו, ועוד כי זה כבר כתוב. ועם הנ"ל מובן, ללמדך שהכלי לההארה היה מקשה זהב מתחילה עד סוף מירכה עד פרחה, "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה", כלומר, שלעשות כלי זה, צריכים בחירה במעשיהם של צדיקים לבא עכ"פ לתשובה מיראה. וז"ס, שנתקשה בו משה.

וז"ס הספרי שאמר "להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה", כלומר, בחינת שושבינא דמלכא. באופן כיון שמשה דקדק בענין דידיה בסוד, מקשה זהב. ואהרן דקדק בענין דידיה, בסוד, "אל מול פני המנורה". נבנה כל השלימות, הן השכר והן הדביקות הנצחי.

ועל כן דרש הספרי דוקא כאן, "להגיד שבחו של אהרן" וכו'. וכן להגיד שבחו של משה וכו'.

חזרה לראש הדף