אגרת 9 - 1923, עמ' מ"ג

ב"ה מוצש"ק ויקרא אל משה, נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור

ש' פ"ג ירושלים עיר הקודש תובב"א

לאמיתי וידידי ... נ"י ויופיע לרום המעלה.

לא אוכל עוד להתאפק לכל הנצב בינינו, ואנסה נא את התוכחה המגולה האמיתית. כי צריך אני לדעת כמה הוא שוה ערך, דבר אמת בארצנו: כי כן דרכי תמיד, לחקור בכל מעשי הבריאה, ולדעת ערכה, אם טוב ואם רע, אך בדקדוק נמרץ, מפני שרק מקום זה הניחו לי אבותי להתגדר בו, ובע"ה כבר מצאתי חמודות וגניזין בתמונות העוברות ובטלות האלו: כי לא לחנם נערך כל ההמון הזה נגד עיני, והמה אותיות נחמדות, למשפט כל חכמה וכל דעת, ולא נבראו אלא לצרופי חכמה בלבד.

מתחילה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה ... ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, והראיה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג שהשֶֹכֶל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דייקת ביה כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום.

זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בפרטו, הרי ראוי לו שלא בא לעולם, כי מהפך הקערה על פיה, כי ממקבל לא נעשה משפיע, שזהו חוק ולא יעבור, ו"אלו היה שם לא היה נגאל".

ואם כן לא כדאי לנו כלל וכלל לדון עובד או עבודה כזו שבעליו הוא בצורת מקבל. מחמת שזה ריקות מוחלט, ואין כל ספק שמוטב היה לו להיות"שב ואל תעשה", כי הוא מזיק במעשה זה, או לו, או לאחרים. ותועלתו נמנע בהחלט, כמו שדברנו לעיל.

ולא איכפת לי כלל וכלל, אם נמצא עמך איזה מספר אברים מרמ"ח אבריך, שאינם נוחים מהלכה זו; ואפילו מתערבים את עצמם במחאה גלויה נגד דברי אלו, כי כן טבע כל דבר אמת, שאינה דורשת הסכמה משום ילוד אשה, קטן או גדול, וכל מי שזוכה לדעת התורה ביותר, נמצא עמדן על דעתו ביותר.

אשר על כן אחרי האמת הגדול, המפורסם הזה, אשר מחרף במלאכתו - "חבר הוא לאיש משחית", עם כל זה, אין לו שום רחמנות ודאגה על העצלים, לטכס עצה בעדם, מחמת הכלל הגדול: "שב ואל תעשה עדיף"; כי ממ"נ, אם דבר ה' יקר להם, ורוצים באמת לעבוד לקונם ית' להשביח מעשיו, אז אין שום ספק שרוח העצלות לא תהיה עמהם, כי רוח ה' מלביש עוז וגבורה, שהעצלות נדף ממנו כקש מפני רוח, אלא אם יצוייר שיש להם חבור עם רוח העצלות הזה, אז בלי ספק שבשעה הזאת אין דעתם נוחה בלתי לה' לבדו. ואם כן, ודאי "שב ואל תעשה עדיף".

יש לי לדבר בענין זה נכבדות, אולם מה אעשה שהזמן גרמא, שאינך מבין בלשוני, כי אינך רגיל בחדושי תורה שלי, הנאמרים בתכלית הפשיטות, אשר צריך להיות בגובה הקומה מאד, עד שיוכל להשפיל קומתו כ"כ ולהגביה אותם; ולא אוכל לשנות דרכי, מחמת שאני רואה בו רצון השי"ת וד"ל.

הגם ששמעת ממני תורה הרבה, על צד הפשיטות, וגם טרחתי מאד בענין להבינך כל דרכי וכל חפצי בעבודת הבורא ית', רצוני לומר, באותו המקצוע שבעז"ה הוספתי על רבותי שבדורי ושלפני, והסכים השי"ת על ידי, ואתה עידי.

עם כל זה מחמת שכל למודנו בענין הזה, היה זמן קצר, בערך ... ... מיום ב' פרשת בהעלותך תר"ף עד פרשת שמות תר"ף (תרפ"א), כי המצב שלך בשבוע ... לא נתן לי עוד לדבר עמך יותר, מחדושי תורתי, וכן הפסקתי אז כל דרך הלמוד שלי מפני טעמים הכמוסים עמי; וגם מקודם לכן גיליתי אזנך בדבר זה, בקצת טעמים.

ומכיון שהזמן היה קצר מאד, הוא הגורם שלא הורגלת בדרכי, ולא נבלעו דרכי כלל באבריך, ולכן הכנסת מדעתך שינויים הרבה בתורתי ... ... ומחמתם הפסדת זמן הרבה ... ... ...

ובפרוש הוציא לפני שפתותיך, אשר בכל כחך ואונך תעזור לי בברור דרכי תורתי והתפשטותו בעולם; ורק הנך יושב ומצפה, מתי יגיע השעה המוצלחת, שיהיה לקל ידיך, שתוכל להשתתף עמי בזה הענין.

והבטחה זו הוציאו כל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך, בכל תוקף ועוז, גם בחדוה, ללא ספק קטן וקל, שמי יודע אם תזכה לזה המדובר וד"ל.

עתה מה תאמר לכל הבטחותיך עמי... ואני יודע עצתך והתחבולה שהמצאת מדעתך, דהיינו, לשטוף בפעם אחת כל גופך, במים שאין להם סוף, ודי לחכימא ברמיזא.

גם יודע אנכי התרוץ המוכן באמתחתך, על שאלתי זאת, דהיינו, שעדיין אינך מוכשר כלל לגלות דעת, ולסתור או לבנות, ומכל שכן להתחבר עמי בעבודה, בה בשעה שאתה בעצמך לא החזקת בה
כראוי.

אמנם אם כן יצר הסוכן בך, אתה סותר את עצמך מניה וביה, רצוני לרמוז, שעל שאלה אחרת אתה מתרץ את עצמך לא בענוה, ואדרבה וד"ל, ואם כן איך אתה תופס את החבל בשני ראשים.

... ואני אומר לך שאין כאן שום בושה, שום קטנות ושום גדלות, רק שהצליח מעשי שטן, להפריע על כל דבר טוב שלא יותגלה בדרכיו, כי מה אכפת לך, אם אבין את קטנותך יותר מדי, האם לשמוע שבחים מפי תכסוף, ואני יודע שנפשך טהור מסיגים כאלו.

וגם מאי אכפת לך, אם אבין את גדולתך בשעור המדוקדק, כמו שהוא בין כתלי לבך; וכלום אינך ירא מלגלוגי עליך, כי עמדן על דעתך אתה.

וגם בושה זו מאי היא, לדבר בפני חבר כמותי, בפום ממלל
רברבן, וכן דרכו בדרך הזה כל קדמונינו, לגלות סודם כמו שבא בקירות לבם ממש, לרב מיוחד, או לחבר מיוחד האמיתי, אם רם אם שפל.

כי דורכי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מר אם מתוק. והעיקר כל עיון כמו שמקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נקי", וח"ו להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צדיק", ומצדיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר.

וכמו שאין שעור למעלת הבורא ית' ולכל יכולתו, כמו כן אין שעור לשפלות ילוד אשה (ולחולשתו), אלא אם רק הבריאה הזו עם כל שפלותה מוכנת לקבל דבר אמת, בלי שום נגיעה בדבר, לצורך גופו הנגוף, אלא נמצאת תמיד בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג", כן הולכת ופוסעת על מדרגות הקדושה וטהרה, עד ... ... ... מה העבודה הזאת לכם.

ואני רואה בעליל בלי ספק, שתפול בפחת הזה, אם פחות, אם יותר, וזה השטן האחרון, אשר אני מוצא בעבודתי הפוריה, בעד כללות בני דורי. כי ב"ה מצאתי חן בעיני בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לשרשה בתכלית המהירות.

אבל מה אעשה ביום פקודה, כי תצטרך לענות על שאלת אדם רשע, "מה העבודה הזאת לכם"? ואע"פ שהתירוץ מבורר בהגדה, "אלו היה שם לא היה נגאל", כי אין חפץ בכסילים, עובדי הריקות. ועדיין לא נבחר שום בן אדם לעבודתו ית', אם אין לבו שלם עם ה', לעבוד עבודת משא במסירת נפש, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשה, אך ורק לעשות איזה נדנוד של נחת רוח ליוצרו ית'; ואם כן מה לרשע הזה להתערב ולדון עם אוהבי ה' כאלו.

אמנם אחי, באמת אין זו שאלה שכליית, ברור הוא, ואמת הוא, לא נשאר שום הרהור ומשא מתן בדבר, אך דוקא בגלל זה הוא פרכא שאין עליה תשובה, כי שאלת חומר עכור ומעוכר הוא, והיא רק תביעה מגוף החומרי לשוב אל גילולי אבותיו, שיש לו חלק שותפות בעבודתם, או יותר אמיתי, שהוא בעל העבודה, וכל הנאה שלו. וכיון שהשואל הוא רק חומר וגוף בלי שכל, על כן חלש כח השכל, לענות לו שום תרוץ, כי אין אזנים לו, וכפתן חרש יאטם אזנו וכו'.

ועתה ידעתי כח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה'; ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע הנ"ל, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע הנ"ל. כי אני מוצא א"ע מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, (כל ימי אפילו) זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש.

יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי; ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.

והן אמת כמו שדברתי עם בני גילי מענינים אלו, ראיתי שיש להם כמו שולחן ערוך שמעיינים בו ומוצאים שעור לעבודת ה', בעדם ולכל הצטרכותם.

אבל אני, לא ראיתי מעודי את השו"ע הזה, להיות קצוב בו, תנאי וקצבה, לחפץ השי"ת מבריותיו אשר ברא, במעלות הדביקות בו.

ובדרך כלל קבלתי פא"פ וכו' שקטן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בחפץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לילוד אשה, יהיה מי שיהיה, ליתן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חפץ הבורא ית'.

והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פשוט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך.

וכיון שבאתי לזה, אגלה לך כל סודם בחדרי משכיותם. אם תבין ... כי כל זה עלתה להם מחמת שאלת אדם רשע, מה העבודה הזאת לכם, כי הם צריכים תמיד לסמיות עינים כלפי אדם רשע הזה ... ... ... אבל המה אנשים, ומדוע לא יסבו עכ"פ כל עבודתם למקצוע הזה, מה יש לבעל הכרם מכרמו? ועל כל פנים, היו עובדים עבודה שכליית לבוראם, בין אם יערה עליהם רוח ממרום לראות פירות בעמלם, ובין ח"ו לא. אבל לא היו יוצאים מן גדר עובדי ה' על כל פנים.

בהיותם נמשל כבהמות נדמו ומנשאים הרגשים החומריים, כמו עבודה רצוניית אלקיית, ולא ירצו להבין שכל החומר יחד עם כל מה שיוכל לרכוש, יאבדו יחד. ואבד ונשבת זכרם מן הארץ לנצח.

אמנם אחי, הרבה הרבה דברתי עמך מענינים אלו פנים אל פנים בהיותנו יחד, ואי אפשר להאריך בהם כ"כ על הכתב. אבל אני יודע בטח, שאם תעיין כראוי בדברים אלו שכתבתי בכל המכתב הזה, מחוייב אתה למצוא הרבה ענינים, שאין דעתך נחה בהם, אשר בכונה גדולה כתבתים אליך, כי אני חושב אולי תבין מכאן ולהבא, ותודיעני כל דבר וכל פרט וכל שורש, שאינך מסכים עמי לגמרי, באשר שלבי שלם עמך, ואתה ... ... וסהדי במרום אם הייתי יכול להאכילך את חלב השמים ממעל לא חסתי (כלל) על שום עבודה, ועל שום עמל.

יהודה ליב

חזרה לראש הדף