כבוד היקר לי מכל ... שליט"א
הן היום השגתי מכתבך עם בשורת הבנים, יתן ה' הברכה במז"ט ובשם טוב בקרב ישראל.בדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח. הגם שלא מנעת גם מכאן את החיק הגופני מליטול חלק בראש, עם-כל-זה הנקודה אמנם רבה על הכתב, כמו שכתבת בעצמך.
ומה שכתבת שאנכי בכעס, או בדאגה עליך, אל שלא כתבת לי כלום, זה שנתים ימים, כי כן אתה מרגיש. הנני להשיבך: כי הגם שהרגשה זו איננה מאכזבת מכללה, אולם מאוכזבת היא בצורתה, כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יקרני ח"ו שום טוב ורע ממשיגי הגוף, וכמאז כן עתה, אני עומד באחת, "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא", ומכאן כל ששוני וכל יגוני.
ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלא דרישתך, שכתבת לי בזה הלשון: "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מלין חדתין דאורייתא".
יש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל, שכל דבריהם כגחלי אש. והנה אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אשר לכאורה רישא וסיפא סותרים זה את זה, כי לאחר שהחליטו, ששעה אחת של עולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על החיים הרוחניים שבעולם הזה. דהיינו, "תשובה ומעשים טובים". כי אין ח"ו לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה, הנוהג אצל רשעים, שוטים וגסי רוח.
כי כבר הורו לנו חז"ל: ש"רשעים בחייהן קרויין מתים". כלומר, שאותה הצורה של חיים, אשר הרשע יכול להדמות אליה, הרי הצורה הזו המות בעצמו. דהיינו, ההפכי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הרשע בההעדר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הפכי מהחיים, שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אלא אך ורק הישות של תענוגים הגופניים, שהרשעים מקבלים וששים ושמחים, הן הם, אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל, ומפרידם מחיי החיים, ונשקעים בעלמא דמותא. כמו"ש: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".
ולפי זה גלוי בבטחה שדברי המשנה: "חיי העולם הזה", מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי לשון חכמים מרפא, ולא ידברו כזב ח"ו.
ועל זה אמרו, ששעה אחת של קורת רוח בעולם הזה יפה ממנו. ואם-כן איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא? ואין לדחוק לחלק שענין תשובה ומעשים טובים, הוא דבר של טרחא וסבלנות. אשר על כן עומד נבדל מחיי העולם הזה, ועל-כן אמרו בתחילה, ששעה אחת של קורת רוח של עולם הזה יפה הימנו.
אמנם, הטרחא והיגיעה הריקנית מתענוג, הוא משובח מהתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי העולם הבא. אולם דברים כאלו אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת. ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש: "אשר באתר דאית טרחותא, תמן אית ס"א, בגין דס"א איהו בגריעו, וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תמן אית שלימו, וכל עובדין דקדושה איהו בשלימא, בלי טרחא רק בתענוגים ואושר". עש"ה.
בטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אגדור לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: "בעלמא דאתי ובא". כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש.
והנך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו "בהוה", או שכבר השגנו "בהיה". מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו "בהוה", אלא שראוי לבוא לנו "ביהיה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל - שהיא מוגדרת אך ורק במלה "לעתיד לבוא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה, מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף, או לאחר גמר התיקון, שאז עולם הזה יתעלה במעלה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה.
איתא: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו תרח אבי אברהם" וכו'. וצריכים להבין רצונו של בעל ההגדה, ביחס הזה של "תרח אבי אברהם", להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חרותנו?
אולם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, שכתוב: "וימת תרח בחרן". "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וכו' ". כי הנה הסמיכות הזו מפליאה ומתמיה, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף.
כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסבתו, כמ"ש ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם. וכן הבכור, כולל לכל הבנים הנולדים אחריו כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה להפסיק בכמה כתובים בין שמו של תרח, להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור.
וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא ע"ד שאיתא בספרים, על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר", אשר המובן הוא, שהשי"ת, לא יהיה אצלך כמו זר. כלומר, כי העבודה לאדם זר הוא של טורח, ועל כן הוא ע"ז. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת.
וכמו כן איתא בשם הבעש"ט ז"ל: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז, והדבר עמוק. והוא משום שהעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: "מכל חפצך לא שכחת, ודבר אחד לא חסרת. לא החסרת ולא העדפת ודבר ריק בם לא פעלת".
ןהמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שכל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית', כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו". וז"ש: "לא היה שמחה לפניו כיום שנברא בו שמים וארץ". וכן מקרא כתוב: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזו, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר "עין לא ראתה אלקים זולתך". והוא ענין העבודה ושכר, המסודר לנו לעינינו בעולם הזה, בגשמיות.
וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר, הוא לפי צער המושג לעובד בשעת העבודה. אבל המושג של היגיעה ויסורים המתגלים בשעת העבודה, נערכים ונמדדים בשיעור הרחקת התשלומים. משעת היגיעה, כי טבעי הוא, שהתשלומים מכבים ועוקרים היסורים של היגיעה משורשה. כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.
והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בחמור, בשוה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועל כל פנים לא פחות הימנה. כי אלולא כן לא היית מחליף אותה בחמור. וגם הפועל, לולא בעל הבית היה נותן לו תשלומים ותמורה כזאת, אשר מעמידו בקורת רוח, לא פחות על-כל-פנים מבטרם עבודתו. הנה ודאי, שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שכונת הפועל להרויח ולקבל נייחא דרוחא בסבת החליפים, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל.
ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אבל הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמתת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.
והנה אחר כל האמור לעיל הרי שחוש מכחיש כי סוף סוף, נדמה כי הגוף לא יעשה חשבונות שכליות, והוא מרגיש כחוב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין תשלומים מכבה כלל, אש הכאב של היגיעה לשעתו.
אבל באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן היהיה, אלא מן ההוה. ולפיכך אם בעל הבית היה עומד עליו ומשלם לפועל את תשלומיו, בהוה, כלומר, לרגעיו, בעד כל הרגש הוא (הווי) יתן לו פרוטה, בטוח הדבר שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומים היו מכבים את הכאב, והיו עוקרים אותו משורשו.
אולם בעל הבית לא יעשה כן, אלא משלם לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו. אחר יום, או שבוע, או חודש. ועל-כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טרחתו להרגשה הבהמית.
היוצא מדברנו שהגוף המקבל את התשלומים לא עבד כלום, והגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דע"כ הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע ההוה והרגש העתיד, נרגש לו כגוף זר. והבן זה מאד.
בוא וראה, הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בהוה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע, שטורח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בטרחתו, אלא אדרבה הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון, נעקרת אצלו משורשה, ואינו דומה לפועל שמקבל שכרו בערב, שהוא בעצב ובצער בשעת עבודתו.
וזה שאמרתי: אשר כל מושג של כאב ויסורים שישנו במציאות, הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן ביניהם, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו שתי טפות של מים שוים זה לזה.
ועם האמור מובן הגדר של ב' השמות, "צדיק" ו"רשע, כי האדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה, או לקללה ח"ו. כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן מתנה הגונה לעני, הוא יודע בבטחה, שהעני מברך אותו על זה, ואינו צריך להטות אליו אזנו למה שמוציא מפיו. וכן להפך אם אדם מכה ומקלל את חברו, הוא יודע בבטחה שחברו מקלל אותו, ואינו צריך לתת דעתו על זה.
ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל. ולהפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב, בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן, עושה להפך ח"ו, כנ"ל.
ואף-על-פי, שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל-מקום ההרגשה היא השולטת, וזהו השם: "רשע". כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא, שמרשיע ח"ו וכו'. כי התרעומת מתבטאת בהרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים.
והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה לחנופה ח"ו בדומה לבעל-הבית המכה את עבדו, והעבד אומר לו, אני נהנה מאד מהמכות, אני שש ושמח בכל לבי. על-זה נאמר: "דובר שקרים לא יכון".
ועל-פי הדברים האלו, תבין גם הגדר של השם: "צדיק", שהכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידיות. אשר ע"כ נמצא תמיד מברך את השי"ת, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את השי"ת. כמוסבר במשל הנ"ל. וע"כ נקרא "צדיק". שמצדיק את הבריאה ומרגישה כמות שהיא באמת. כמ"ש: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה". והוא בא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורים; ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!
אבל עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו במציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה, אשר על-כן, אף-על-פי, שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים, ולעקור אותם מעיקרם. מכל-מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם כנ"ל בארוכה. וכמשל בעל החנות. - אשר כאב טרחתו נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים. מהסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין ביניהם רוח של זמן שיתגלה הכאב של הטרחה. והבן היטב.
ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר: "אשר באתר דאית טרחותא תמן אית סטרא אחרא, בגין דאיהו בגריעו, וכל עובדין דילה הוא בגריעו" וכו' ע"ש. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי היהיה משמש אצלו בהוה ממש, דאי לאו הכי, לא נקראת שלמה. עד"מ: - אם אדם נאמן מבטיח לי דבר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש שהיה נעים לי יותר אם הייתי מקבל באמת הדבר בידי, אם-כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד.
נמצא מובן מאליו, אשר אדם צדיק שזכה לאמונה שלמה, בשעור שאמרו ז"ל: "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". בהכרח שמרגיש בכל קורטוב וקורטוב של כאב טרחתו, את תשלומיו שמקבל מהשי"ת, אע"פ שעדיין לא קבלם בהוה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף אפילו חלק הקטן ביותר, של נייחא דרוחא.
כי אם היתה הנתינה חשובה במעט מן ההבטחה, - ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות - א"כ עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, ואם כן לא נקרא צדיק. אלא בהכרח שהגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו כל חילוק בין יהיה להוה, ואם כן הרי הוא דומה לבעל החנות, שלא שייך שיתגלה אצלו מקום כאב הטרחה בשעה שמשמש את הקונים, היות שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה".
ובזה מובן דברי הזוהר, ד"באתר דאית טרחא תמן ס"א וכו', ואין הקדושה שורה אלא בשלימו"וכו'. ע"ש. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה. ואם כן הרגש הטרחא והיגיעה מניין לו? אלא בהכרח שהס"א שורה עליו, כי אמונתו אינה שלמה. ואם כן בהכרח, שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא "רשע". כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.
וז"ש: "ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". שהרשע "קצר ימים ושבע רוגז". "וצדיק באמונתו יחיה". והבן.
ובזה תבין קושיית הפילוסופים, על תורתנו הקדושה, במצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהגת באהבה. אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו'. כמו שהאריכו בשטותם.
ובהאמור, תבין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה תורה אלא לבני-ישראל, שזכו מקודם לאמונה שלמה. כמ"ש: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכן הקדימו "נעשה לנשמע" כנודע.
ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג מצוות, לעבוד אותם בהקדם האמונה השלמה כנודע, שהוא התרעא לדרתא. ואם כן יהיה שעור הכתוב ואהבת את ה' אלקיך, תלוי ממש בידו של האדם, דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא במדריגה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש, ומטרות עוז, וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כפי שהיא ארוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה, הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה, שמעלין בקודש.
וזהו ודאי בידינו, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שאם זה ודאי אור אהבתו ית' בא מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, היא עצמה הביטוי של אהבה וברכה לנותן. בדומה לנר ואורה, והוא פשוט.
יהודה ליב