מאמרים 601-800

"תפלה" הוא מה שסידרו לנו חז"ל, שזהו ענין כלל. "בקשה" זהו ענין פרטי, מה שכל אדם מבקש, מה שהוא מרגיש שחסר לו.

אזוב הוא מלשון עזוב, שהוא מרגיש, שהוא עזוב ממעשים טובים.

"רבי יוסי פתח, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'"... הדא הוא דכתיב, "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, והאיך יכול לאסתכלא בשכינתא, אלא למנדע דודאי שכינתא קיימא קמיה, הדא הוא דכתיב "ויסב חזקיהו פניו", דתמן שארי שכינתא, בגין כך לא בעיא למהוי חוצץ בינו ובין הקיר" (זהר ואתחנן).

הקושיא: מדוע חכה עד מלחמת עמלק. התשובה היא: כי ראה כשנופלים מאמונה אז צריכים בעצמו לעבוד, שהוא ענין אתערותא דלתתא. ואם דבוקים במשה שהוא בחינת תורה, שעל ידי התורה יכולים לזכות לאמונה. לכן היה מוכרח ללכת למשה, בכדי ללמוד ממנו את דרכי אמונה.

"וישמע יתרו". מקשה הזהר הקדוש, וכי יתרו שמע וכל העמים לא שמעו. הלא כתוב, "שמעו עמים ירגזון". אלא יתרו שמע ונשבר, וכל העמים שמעו ולא נשברו. לכן, אין שמיעתם שמיעה.

קטני אמונה, שהוא לא רוצה כולו להשפיע. "המשמיע קולו בתפילתו, הרי זה מקטני אמונה". ויש לשאול, כשהאדם מתפלל לה', בטח האדם מאמין בה', אם כן מהו ההבדל, אם משמיע קולו, כבר לא נקרא מאמין בה', מה שאין כן תפילה בלחש, כן נקרא מאמין בה'. מהו ההבדל, הלא בין בלחש ובין בקולו, האדם צריך להאמין, שה' שומע תפילה. שמכאן משמע, שאם הוא מתפלל בטח שיש לו אמונה. מהו השייכות זה לזה.

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

"לא מרובכם" - כי עם ישראל כשעולים, הם מרובים מכולם. כשהם יורדים - הם למטה מכולם.

"נורא אלקים ממקדשיך אל ישראל, הוא נתן עז ותעצומות לעם, ברוך אלקים" (תהילים ס"ח, ל"ו).

"שלח לך. רבי יהושע אומר, למה היו דומין, למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה וכו', ראה אותה וכו', רק לבנך אני נותנת" וכו' (מד"ר שלח ט"ז, ז').

"יש רעה, אשר ראיתי תחת השמש, ורבה היא על האדם", יש רעה, זו היא תוקף הרע שבלב שרוצה לשלוט בדברי עולם הזה ואינו משגיח בעולם ההוא (בהעלותך נ"ב אות ק"מ).

אדם אוכל פירותיה בעולם הזה, היינו התורה התרי"ג המצוות, שהם בחינת עיצות, שזה נקרא פירות, היינו המאור שבה מחזירו למוטב.

"תא חזי, בשעה שהקדוש ברוך הוא נמצא יחד עם כנסת ישראל… והיא מעוררת תחילה… אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים זכר. וכשהקדוש ברוך הוא מעורר תחילה, אז הכל נמצא בסוד הנקבה, כעין אשה כי תזריע" (תזריע דף כ, ובהסולם אות ס').

בלע מרור לא יצא, אלא צריכים ללעוס, היינו שצריכים להרגיש את המרור.

בזמן שעובד מטעם שהבורא צריך את עבודתו, אז הבורא צריך לשלם שכר ותמורה, ואם האדם עובד עבור עצמו, לתקן, איך אפשר לבקש תמורה.

הפרסא נקרא מלכות, שעומדת בבינה דגופא, שלמטה ממלכות פירושו, למטה משליטת מקבל בעל מנת לקבל, היינו שבא שם מחשבות של קבלה, ואינם יכולים להשתחרר, לכן מוכרח להיות שבירה.

בית זה הלב, ואינו שלם עם הבורא, כמו שכתוב "אשמע מה ידבר… שלום אל עמו".

זכר נקרא חסדים, היינו שהתחתון מקבל מלמעלה את הרצון להשפיע, שנקרא זכר, היינו שהתחתון מתעורר ורוצה להתקרב לה' ואינו יכול. נמצא "אשה כי תזריע", היינו האדם, הנמשך מהמלכות, אז "וילדה זכר".

הזהר (צ"ה ע"ב) מקשה על הפסוק, "מי לא יראך מלך הגוים" וכי קוב"ה מלך הגוים איהו, והלא מלך ישראל איהו וכו', וכי תימא דאיהו מלך הגוים אקרי, הא שבחא דלהון דקב"ה מלך עלייהו, ולא כמה דאמרן דאתמרין לשמשין ולממנן דיליה. ותו סיפא דקרא דכתיב, "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", כל האי שבחא איהו לשאר עמין.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה... ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו', פקודא דא לברכא ליה לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא, ואי לא בריך נקרא גזלן לגבי הקדוש ברוך הוא דכתיב גוזל אביו ואמו... בגין דברכאן דבריך בר נש לקוב"ה אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמיה דקוב"ה" (זהר הקדוש).

במדרש תנחומא: והיה עקב, זה שאמר הכתוב, למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני (חולין מ"ט) יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שנתן תורה לישראל, שיש בה תרי"ג מצוות, ויש בהן קלות וחמורות.

ענין שאברהם הלך לשאול עצה על המילה, מבואר ב"שפתי חכמים", שהוא כדי לקבל יותר שכר על המצוה, וחשב בדעתו אולי יתנגדו לו.

"טהר טינוף מעשי, הן יאמרו מכעיסי, איה אלוקה עושי". ויש לשאול, איזו שייכות יש שהקדוש ברוך הוא יטהר מעשיו של אדם, ל"הן יאמרו מכעיסי".

ענין "אושפיזין" אאמו"ר זצ"ל פירש, שזהו ענין המובא בזהר הקדוש, אורחא למעברי ביה, שאור החכמה אינו יכול להאיר בקביעות.

ביוצר דיום ב' דשחרית אומר שם הפייטן: "בל תהיה מצות סוכה בעיניך קלה, כי כנגד כל מצוות דת חקותיו שקולה".

הנה "עביד" הוא מלשון "אבוד", דעין באלף מתחלפים.

"באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט". יש לשאול, מהו המשמעות של דבר חוק ומשפט, שאנו מבקשים ממנו.

"אמר רבי יוחנן עובד עבודה זרה העוסק בתורה היה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו, לנו מורשה ולא להם" (סנהדרין נ"ט ע"א).

"כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו" (שבת קי"ט ע"ב), משמע שרק למי שיש לו מכה, אז אין לו לקבל רפואה, אבל מי שאין לו מכה, אין לו מה לפחד.

ענין שלא נאמר, ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי. כי זה ידוע שהעדר קודם להויה, כי אין אור בלי כלי, לכן מקודם צריך להיות ערב, ושניהם הם יום אחד, כי אם לא מרגיש חסרון, אין לו הצורך ללכת להמשיך את המילוי.

"והתורה נקראת קדושה, שכתוב כי קדוש אני ה'. וזו היא התורה, שהיא שם קדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה נטהר, ואחר כך מתקדש, שכתוב קדושים תהיו, קדושים היו, לא כתוב, אלא תהיו, תהיו ודאי" (זהר קדושים דף ה' אות י"ג).

"ואני תמיד איחל, והוספתי על כל תהלתך" (תהילים ע"א י"ד). יש לפרש, בזמן שהאדם מרגיש שיש לו קרבה לקדושה, ובטח שה' קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציא אותו משיפלותו, והכניס אותו למצב של הרגשת קדושה, שאל יסתפק אדם בזה, הגם שהאדם צריך לתת על זה, ולהחשיב את מצבו, ועד כמה שאפשר לצייר לעצמו, שזהו דבר חשוב מאד, היינו שכל מה שהוא מסוגל להעריך, את חשיבותה של זה, עדיין בחינה זו יותר חשובה מכפי השגתו.

"מגלה טפח ומכסה טפחיים". פירוש, מקודם היה הכל מכוסה, הוא בא וגלה טפח, ואחר כך כסה טפחיים. אם כן יש לשאול, הלא יותר טוב היה אם לא היה מגלה כלל, היות שהמקום שהוא גילה, אם היה מגלה טפח ומכסה טפח, אז היה דבר במצב כמטרם, שהוא גילה את הטפח. מה שאין כן אם גילה וכסה טפחיים, אם כן עתה יותר נסתר ממה שהיה מקודם לכן.

"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק... אלא הוה כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" (אבות א'). יש לשאול מהו הקשר של "ויהי מורא שמים" וכו' ל"שלא על מנת לקבל פרס".

"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה". ויש לשאול, הלא ידוע שדרך העולם הוא, שהשכר הוא יותר חשוב מהעבודה, כי האדם מקיים בזיעת אפך, והשכר שלו הוא תאכל לחם. היינו אם האדם נהנה מעבודתו, אבל יחד עם זה השכר שלו הוא מרובה יותר לאין ערוך מעבודתו, ואם כן איך אמרו, יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.

שאלות:

א) בענין הנרנח"י, שבעולם עשיה, שנותן הסבר לאלו הנרנח"י דעשיה, צריכים לתת הסבר על נרנח"י דיצירה ובריאה.

ב) אם צריכים לקיים את המצוות על דרך הפשוט, כמו שאמרו חז"ל למה תוקעין, רחמנא אמר תוקעין. אם כן מהו שאנו חוזרים אחר ספרים, שמפרשים ענין טעמי המצוות.

יופי - שייך דווקא בראיית העינים, שהוא בחינת חכמה.

עשירות - היינו בחינת שמאל, כמו שכתוב "ומשמאלה עושר" וכו'.

"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו". ויש לשאול, הלא ידוע, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם כן מדוע אמרו אלמלא וכו'.

"וזה מעשה המנורה, זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה את המנורה". ויש להבין על דרך המוסר, דענין מקשה, ופרש רש"י, עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חיבור.

"ראה אנכי... את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם. וסרתם מן הדרך, אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלקים אחרים, אשר לא ידעתם".

"צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך". יש לשאול איזה שייכות יש ירושת הארץ לצדק. ולמה לא יכולים לרשת הארץ בלי צדק. וכי מי שלא הולך בצדק אינו יכול להוריש את הנחלות של אביו.

"צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך". המפורשים מקשים על כפילות הלשון, "צדק צדק". ועוד יש לשאול, "למען תחיה", וכי אם אין האדם רודף אחר הצדק, אין הוא יכול לחיות. וכמו כן "וירשת", כשעם ישראל היה על אדמתם, מה שייך לומר "וירשת" לשון עתיד.

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ענין הקרבנות מרמז לנו, שהאדם צריך לקרב את עצמו לה', שקרבן הוא מלשון התקרבות, כמו שכתוב, "ולדבקה בו", שענינו הוא, "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום".

הנה חז"ל אמרו "מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל" (כתובות י"ז ע"א).

זה ידוע, דתכלית בריאת העולמות היא להטיב לנבראיו. וגם ידוע, שאין אנו מדברים, אלא ממה שנמשך ממנו יתברך. אבל בו עצמו לית מחשבה תפיסה ביה. ולפי זה יש להבין, איך אנו אמרינן שמחשבת הבריאה היתה מטעם להטיב לנבראיו. הלא אין אנו משיגים את מחשבותיו יתברך, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

אלא יש לומר על דרך כלל הידוע, "ממעשיך הכרנוך", שפירשו, שעל ידי המעשים אנו מכירים את מחשבותיו, והיות שצדיקי העולם שזכו לכל הטוב והעונג, אז ממעשה זו נמנו וגמרו שזו היתה כוונתו יתברך, שהיא להטיב לנבראיו.

"שמור לקדשו מבואו ועד צאתו". ובזהר הקדוש פירשו, מאי שבת - שמא דקודשא בריך הוא. ולפי זה מה הפירוש, שצריך לשמור לקדש את שם הקדוש. הייתי מבין אחרת, שצריכים לקדש את עצמנו, כמו שכתוב "קדושים תהיו".

"רבי שמעון אומר.... וכשאתה מתפלל, אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות פ"ב, י"ח.) ובתורה, אמרו חז"ל, "קבעת עתים בתורה".

אם הוא מקבל הנאה בזה שמשמש את המלך, כוונתו שהוא נהנה מזה שהמלך נהנה, אבל על הנאה שלו בזה שמשמש את המלך לא עולה בשם.

בכדי להגיע למאור, צריכים מקודם לעשות הכנות, שהאור יעזור בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב".

הרצון לקבל הוא בחינת אהבה עצמית, הרצון להשפיע הוא בחינת אהבת הזולת. נשאלת השאלה, מדוע הוא רוצה באהבת הזולת. אי משום שהאהבה עצמית, הנקרא רצון לקבל, יודע שיהיה לו יותר טוב, אם הוא יהיה משפיע. לכן הוא מואס ברצון לקבל ומקבל על עצמו רצון להשפיע. ואם כך הוא, הרי זה צריך להקרא בשם משפיע בעל מנת לקבל.

"יום" נקרא שבלי שום פעולה גם כן טוב לי ומרגיש את עצמו במצב רוח טוב. כדוגמת השמש הזורחת בלי מעשי.

"אדם כי יקריב מכם… מן הבהמה", שענין הזבח הוא דווקא מן הבהמה בסוד משימין את עצמו כבהמה, ולא מן האדם. כי כל הקורבנות, היינו ההתקרבות לה' יתברך, הכל הוא מסוד הבהמה. מה שאין כן מי שרוצה להתקרב מן בחינת האדם, הרי עבירה בידו בסוד המעביר בנו למולך, שזהו קרבן לעבודה זרה.

"והשיג לכם דיש את בציר ובציר את זרע". ענין "דיש", זאת אומרת דברים שאדם דש ברגליו, היינו שמוציא השפע למטה מרגליו.

"מי בז ליום קטנות", היינו שאדם צריך להיות שמח, מעבדות של קטנות יותר מעבדות של גדלות מטעם שככל שהאור יותר גדול, יש פחד לחיצונים, שלא יפגמו בו.

כל זרע שאין יורה כחץ אינו מוליד. פירוש, כל זמן שאין מרגיש שכל כך זה רע, שיהיה יורה כחץ, שכל בחינת רע הוא יורה כחץ בעצמותו, והוא מרגיש שהוא ימות מהחצים האלו, אזי הוא מוליד ובונה בנין דקדושה.

"כי לא שלם עון האמורי". זה ידוע, שהאדם בעל גבול עם הכלים, כמה שיכול לקבל, זאת אומרת להרגיש ולהשיג.

רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם. והרצון לקבל נקרא גשם, משום שהוא יתבטל, כי סוף כל סוף יתהפך בעל מנת להשפיע.

יש בחינת עולם הבא, שנקרא בחינת אמונה. ויש בחינת עולם הזה, הנקרא בחינת השגה. ובעולם הבא כתוב "ישבעו ויתענגו", היינו שאין קץ להשביעה. והוא משום כי כל מה שמקבלים על ידי אמונה אין לו שום גבול.

אצל הבורא שייך לומר תורה, כי עבודה, שייך דווקא לנבראים.
עבודה נוהגת רק בנבראים. לכן כשמדברים מעבודה, יהיה הכוונה שלומדים מה שהאדם צריך לעשות. והאדם צריך לומר במצב זה, "אם אין אני לי, מי לי".
ואחר כך על עבודה זו צריכים להמשיך בחינת "תורה", שזה נקרא מה שהקדוש ברוך הוא עושה. כלומר צריכים להמשיך בחינת השגחה פרטית, ואסור לו לומר, "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה", וזה שתורה נקרא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כלומר שהכל עושה הבורא.

במעמד הר סיני נעשה חרות ממלאך המות, רק על ידי החטא העגל חזרו לזוהמתם.

שכר על המקום הוא, שהאדם צריך להחשיב, שהוא מקיים את מצוות, מה שה' צווה, והתורה, מה שה' נתן. וכל השכר הוא, שהוא שומע בקול ה' וזוכה לדבר עם ה'. ושכר אחר, היינו שעל ידי זה יקבל לעצמו, הנקרא תועלת עצמו, זהו לא נקרא עבודה לשם שמים.

ארבע בחינות ברצון:
א. לקבל בעל מנת לקבל.
ב. משפיע, עושה מצוות בעל מנת לקבל תמורה עולם הבא.
ג. משפיע בעל מנת להשפיע.
ד. רוצה לקבל הנאה, מטעם להשפיע היות שהבורא רוצה שיקבל ממנו הנאה.

"זכה, מלאכתו נעשה על ידי אחרים". אבל אם לא זכה, מלאכתו נעשה על ידי עצמו.
ויש להבין, מהו החשיבות של ה"זכה", שמלאכתו בא על ידי אחרים. אם כן הרי זה בחינת נהמא דכסופא, ומהו הריווח.

"אלמלא לא חטאו ישראל, לא היה בהם אלא ספר תורה" וכו', שפירושו, שעל ידי זה שהרגישו שהם חוטאים, אז "ויזעקו לה'" שיושיע להם. וכל עזרה הוא על ידי אור תורה.

אם רואה אדם, שיצרו מתגבר עליו, שיקרא קריאת שמע. ואם לא עוזר לו וכו', שיזכור יום המיתה, זה בודאי יעזור לו.

הבא לטהר מסייעים אותו, מה שאין כן הבא לטמא פותחים לו, ולא מקבל סיוע. מה בא להשמיענו.

ירידה ברוחניות - פירושו שהרוחניות ירד מערכו. עליה ברוחניות - פירושו שהרוחניות עלה הערך שלו, היינו שנעשה יותר חשוב.

"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

"כי מלאכיו" (תחילת וישלח).

מדרך העולם, שעובדים ביום ולא בלילה. והשכר מצד הדין, ביומו תתן שכרו טרם בוא השמש (כי תצא).

בשבת מבררים אוכל מתוך פסולת, היינו דברים טובים שיש בגוף.

הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים.

רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על ידי יצר הרע, שהוא מלאך המוות... ומשום זה צדיקים, העוסקים בתורה, אין גופם טמא לאחר מיתתם (זהר וישלח אות מ"ז).

"אשר לא ידע להזהר. להזהיר לא נאמר אלא להזהר" (זוהר וישב).

וישב יעקב. ופרש רש"י, "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".

ענין הזכיה, שיש לאדם לשמש למלך, מתבטא בזמן שהאדם רוצה לשמש בעל מנת להשפיע. המחשבות האלו נקראים, שהקדוש ברוך הוא מקרב אותו ונותן לו לשמש לו.

נבאר ענין חמץ ומצה: מדוע נקרא מצה לחם עוני, ומדוע העומר הוא משעורים שהוא מאכל בהמה, ושתי הלחם הוא מחטים, שהוא מאכל אדם.

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי, בא זכר בעולם, בא ככרו בידו, זה-כר, וכתוב "ויכרה להם כרה גדולה". נקבה נקיה בא, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וכתוב "נקבה שכרך עלי ואתנה" (נדה ל"א ע"ב).

"אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס סנהדרין" (צ"ז ע"א). פירוש, כי ענין "כיס" הוא סוד הכלים, ששם מונח המרץ של אדם, היינו שכל מה שבידו כבר עשה, אז יזכה לגאולה.

כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.

ספר "קדושת לוי" (תזריע): יש בעבודה זריעה, והריון, ולידה.

"צבאות" הוא חיבור של ב' דברים, היינו צא-ובאת, שהוא יציאה מעבודה וביאה לעבודה, שעל ידי שניהם נעשה שם קדוש, שהוא לשון חיילים, משום שדרך המלחמה רק על ידי ב' דברים.

ענין תענוגי העולם הזה, אמרו בעלי המוסר, "תחילתו מתוק וסופו מר".

מדוע נקרא משה רבינו עליו השלום דווקא בשם משה, שנתנו לו בת פרעה. ויש לומר על שם הצלה, כי משתיהו מן המים.

עיקר מה שדורשים מאדם הוא רצון, היינו שיהיה לו רצון וחשק לעשות מעשים בעל מנת להשפיע.

אלישע שאל לשונמית, מה יש לך בבית, ואמרה, "כי אם אסוך שמן". ואמר לה כי טוב הוא, "צאי ושאלי כלים".

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר, כתוב אחד אומר "ועשית לך ארון", וכתוב אחד אומר "ועשו ארון", הא כיצד. כאן, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שלפי פירוש רש"י נקראת העבודה על שמם. כאן, בזמן שאין עושים רצונו של מקום, נקראת על משה (יומא ג' ע"ב).

"ויקחו לי תרומה". היינו תרום ה', שהיא מלכות. שזה ענין תשובה, שאמר הזהר הקדוש, תשוב ה' לגבי ו', שהוא סוד יחוד קוב"ה ושכינתא. היינו, הכלל ישראל הוא בחינת כנסת ישראל, שהוא ענין קבלה. וצריכים לעשות יחוד עם הקדוש ברוך הוא, שהוא בחינת משפיע.

ברא מזכה אבא ואין אבא מזכה ברא. חזקיה המלך, שהיה צדיק, אף שאביו אחז היה רשע גמור, יש לו עולם הבא בזכות בנו חזקיה. אבל מנשה בן של חזקיה, אין לו חלק לעולם הבא, אף על פי שחזקיה אביו היה צדיק (סנהדרין ק"ד).

בעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה אותו. היינו כל מה שאדם עושה, איזה דבר שהוא בנין, שענין בנין הוא דבר של קיימא. למשל כשאדם עושה איזה תאווה גשמית, אין התאווה נקרא בנין, משום שהוא רק לפי שעה. וכשהתאווה עוברת, לא נשאר ממנה כלום, דהיינו אכילה ושתיה וכדומה. מה שאין כן כשלומד או כשמתפלל, הדבר הזה מתקיים גם כן אחר העשיה.

"תסתפק לעליונים ולא ימסרו ביד משה". שיתן התורה בזמן שהאדם במעלה. ולא ימסרו ביד משה, שמשה נקרא רעיא מהימנא, שידי משה נקרא בחינת אמונה. אז השטן מקטרג ואומר, שאין זה באפשרות, שהתורה תתקבל בזמן שאין האדם ראוי לה, אלא העצה היא - בידי משה יש יכולת להתקבל, היינו בבחינת אמונה, שאז הוא למעלה מדעת, ושם אינו נוהג שום קושיות, כי כל הקושיות הוא רק בתוך הדעת.

סנהדרין כ"ו ע"ב: אמר רבי חנן, למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כוחו של אדם. דבר אחר, תושיה, שניתנה בחשאי, מפני השטן.

הנה חז"ל אמרו, אמר רבי חנן, למה נקרא שמה תושיה, שהיא מתשת כחו של אדם. דבר אחר, תושיה, שנתנה בחשאי, מפני השטן, ופרש רש"י, שהוא מקטרג ואמר תסתפק לעליונים, ולא ימסרו הלוחות ביד משה. דבר אחר, תושיה, דברים של תהו, שהעולם משותתעליהם, ופרש רש"י, דברים של תהו, דיבור וקרייא בעלמא, וכל דיבור אין בו גשישה ממש כתהו הזה, ואף על פי כן עולם משותת עליהם, ונוטריקון הוא תי"ו תוהו שייה משותת (סנהדרין כו:).

"אמר רבי נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והא אמר רבי יהודא אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך". מאן אינון נשים בארץ, שרה, רבקה, רחל ולאה" (נזיר כ"ג ע"ב).

"ויקחו אליך שמן זית זך", אמר רבי שמואל בר נחמני, אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך (מנחות פ"ו ע"ב).

"מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד", עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. ואם תאמר לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה, שהלכו ישראל במדבר, לא הילכו אלא לאורו. אלא עדות היא לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה. אמר רבא, זה נר מערבי, שנותנין בה שמן כנגד חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים (שבת כ"ב).

בעל כוח נקרא מי שיש לו רצון חזק ולא למי שיש לו אברים חזקים, על דרך "איזהו גיבור הכובש את יצרו", כמו שנוהג בכוחות של אברים חזקים. למשל, מי שרוצה לילך לאיזה מקום ויש אנשים שמפריעים ללכת בדרך שהוא רוצה, וכל אחד ואחד מושכו לאותו מקום, שהוא רוצה, ואם נמשך אין לך כוח כנגדם להכניעם, אז הוא נמשך מהמקום שהוא רוצה ללכת אל המקום שהגיבור שביניהם רוצה, כי הוא מכניע את כולם, משום שהוא בעל כוח.

"וכבדתו מעשות דרכיך". וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ופרש רש"י, מכבדותיה, שמכבדין בעליהן (שבת קי"ג ע"א).

א) פנימיות נקרא רצון דפנימיות, היינו המוח והלב שהוא סוד מחשבה ורצון.

גמר התיקון, היינו שהכלים מקבלים על מנת להשפיע.

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים. מלאכה, היינו עבודת המידות (ברכות ל"ה ע"ב),

ענין בטחון תלוי באמונה.

"ממעמקים קראתיך ה'". לכן האדם צריך להתפלל ממקום הנמוך ביותר. בזמן שהאדם מתפלל שה' ימלא את חסרונותיו, הוא צריך להשתדל לראות, איך שהוא נמצא בעומק בארץ, שהוא משוקע בארציות.

רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא, לא איקרי צדיק, כיון דנטר ההוא ברית קיימא, איקרי צדיק... ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצוהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים.

ומפרש בהסולם, שלא יקשה, כיון שזכה על ידי מעשה זה להקרא צדיק, אם כן למה שמוהו בבור בית האסורים. ומשיב, מה שהיה בתחילה בבור, הרי נתעלה למלכות משום זה. וכתיב ויריצוהו מן הבור, שנסתלק מזו, מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה זהר מקץ (קצ"ד ע"ב).

מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שעזין הם. פירש רש"י, מפני שישראל עזין הן ניתנה להם התורה, שהיא מתשת כוחם ומכנעת לבם (מסכת ביצה כ"ה).

"חוצפה, אפילו כלפי שמיא, מהני" (סנהדרין ק"ה ע"א).

ויאמר אלקים, תדשא הארץ... עץ פרי עושה פרי למינו. ופרש רש"י עץ פרי, שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי, ולא עץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה.

אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' הוא אוצרו". ויש לשאול, הלא ענין יראה אין שייך אצלו יתברך, אם כן איך שייך לומר שיש לו אוצר כזה.

"הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים". תפילה הוא דווקא במקום שיש חסרון, כי המתפלל מגלה שיש לו חסרון. וענין החסרון הוא הכלי, שיוכל להחזיק בתוכה את השפע, ולא תלך לאיבוד מה שנותנים לו. כי כפי החשיבות שמרגיש מהדבר, באותו שיעור הוא משתדל לשמור על המתנה.

בחינוך יש שתי בחינות:
א. חלק המעשה,
ב. חלק הכוונה.
למשל, כשהאב מחנך את בנו ואומר לו שאסור לגנוב, אז הילד שומע ענין של מעשה. ואחר כך שואל הילד את הכוונה שבדבר, היינו מדוע אסור לגנוב, הלא החפץ של חברו מוצא חן בעיניו, ורוצה לקבל את החפץ, ואביו מונע ממנו את הגניבה. אז שואל הילד, תגיד לי מדוע אסור לגנוב.

מי שהוא ובנו ובן בנו בני תורה, שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם, שנאמר "לא ימושו מפיך" וכו'.

ויש לשאול, הלא כל התורה נקרא על שם משה. ואפשר לומר שמשה היה כלול מכל הבחינות, כמו שכתוב בכמה מקומות שמשה הוא בחינת נצח, וכמו כן הוא בחינת דעת. אלא שחושבים תמיד את מדרגתו עצמו ולא ממה שהוא נכלל. היינו אפילו שיש לו כל הבחינות, מכל מקום באיזה בחינה הוא משתמש, על זה התורה (אומרת) כי מבחינת הנבואה הוא היה הגדול.

הרצון והשכל. הרצון הוא המהות, והוא המושל, ויש לו הרבה משמשים, העומדים לרשותו. היינו יועץ, הנקרא שכל, ועבדים, המוציאים לפועל, הנקרא ידים ורגלים, ועינים, ואוזנים, וחוטם וכו'.

"אמר רבי יהושע בן לוי, ההולך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן" (עירובין נ"ד).

ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד.

ענין צער, ושמחה, ויראה, ואהבה - הם רק תולדה, היינו תוצאה מסיבות שונות, אבל הם עצמם אינם מקוריים.

לכן כשרוצים להרחיב ולהגדיל את התוצאה, היינו הצער והשמחה וכו', אין ענין שהצער עצמו, או השמחה, או האהבה יכול להרחיב, אלא הוא צריך להרחיב את הסיבות, אזי ממילא הנמשך מהסיבה גם כן יתרחב.

"כל המתגאה, אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". הנה מקום חסרון נקרא דווקא, אם יש דפנות למקום חסרון, אז החסרון הזה נבחן לכלי. מה שאם כן החסרון שאין לו דפנות, אינו נבחן לבחינת כלי, כי החלל של העולם אינו עומד להתמלא, אלא לפי שיעור גודל הדפנות, נכנס שם חלק חסרון של העולם.

קול - היינו הרגשה שהוא בחינת חיה, אבל בלי התלבשות בשכל.

דיבור - שהרגשה מתלבשת בשכל, זה נקרא בחינת מדבר.

"שבת חזון" הוא הכנה ל"שבת נחמו", כמו שכתוב "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים", "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור".

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדֹנִי ידבר נא עבדך דבר באזני ה', ואל יחר אפך" וכו'. ופרש רש"י, מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

אנחנו רואים, שבזמן שהאדם בקטנות, מטרם שנתבגר, אזי הוא שואב חיים ותענוג מכל דבר ודבר. שמכל דבר הבא לידו הוא מתרגש ומוציא ממנו בין טוב, היינו שיש לו להחפץ אהבה ותשוקה להשתעשע עמה, או רע, היינו שמפחד מהחפץ ומתרחק ממנו. ועל שני אלה הוא מתגדל, ומתרחב, ועולה מעלה מעלה, עד שבזמן קטן בערך שבע עשרה או עשרים שנה הוא נתגדל ונעשה לאילן גבוה בערך מטר וששים, או מטר שמונים.

יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין לבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו ולבו, מכל מקום על ידי עשיה על דרך הכפיה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.

יש הבדל בין מעשה למחשבה. כי אין האדם שולט על המחשבה, היינו שאין בידו להבריח מחשבה, אם המחשבה שורה במוחו. מה שאין כן מעשה, יש כוח בידו לעשות את המעשה או שלא לעשות. כי על דבר מעשה שייך ענין כפיה, שיש בידו כוח להתגבר על המעשה.

צמצום א' נקרא השגחה פרטית, וצמצום ב' הוא השגחת שכר ועונש, ועל ידי עליית מ"ן מאיר אור הע"ב, שמלפני צמצום ב'.

"וירא בלק בן צפור" וכו'. יש להבין, מדוע "ויגר מואב", הלא כתוב "אל תצר את מואב".

"נשמת אדם תלמדנו". הנה כל התורה נלמד בעיקר לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה. ומכל מקום הם צריכים להשתוקק ולחפש לדברי תורה של גדולים אחרים, בכדי שילמדו מהם דברים חדשים, מה שהקודמים המציאו מחידושי תורתיהם.

"יוצא לדרך", הכוונה מקודם היה בבית והיה לו ההרגל לתורה ומצוות, והיה לו שם מבחינת ההרגל.

"ובחרת בחיים". עיקר הוא הסביבה. האדם נמצא תמיד בסביבה, והוא נמשך אחריהם בהכרח.

"רבי טרפון אומר, היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק" (אבות פ"ב, משנה ט"ו).

לפי הפשט, כל דברי עולם הזה הם דברים גופניים, וחסרונות של אדם, להיות עפר מן האדמה. והרוצה להיות חסיד - לא יוכל, אלא לפרוש מן ההנאות ככל שיוכל, ולא יהנה אלא מה שמוכרח לו לחיותו, אז יהיה חסיד הסר מן הרע, ובמעשה ההוא ישאר טוב, לפי שאינו אלא הכרחי, כדי לחיות.

מילין דאורייתא: א) קדישין אינון, ב) עלאין אינון, ג) מתיקין אינון, כמו שכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש", (עיין זהר ח"ג קמ"ט).

פרשת בהר תשי"ח, סונדרלנד

פרשת בהר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו". ופרש רש"י, אל תנחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מיטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ופרש רש"י, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך.

ובשבת (כ"ב ע"ב), מקשה הגמרא: וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורה של שכינה. אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות, אמר רב, זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. והתוספות שם: תימא אמאי נקט מ' שנה, לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין.

אמר רבי אלכסנדראי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב "בעתה" וכתיב "אחישנה", "אני ה' בעתה אחישנה", זכו אחישנה לא זכו בעתה (סנהדרין צ"ח).

מדוע נר מערבי מראה שהשכינה שורה בישראל.

"ביום הקים את המשכן", אמר אביי, ענין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן", ביום מקומו ובלילה אין מקומו (שבועות ט"ו ע"ב). ויש לשאול, הלא בנין בית המקדש הוא דבר כל כך נחוץ לעם ישראל, ולמה לא יהיה בונין את זה בלילה גם כן.

"ושעיר חטאת אחד לה'", אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח.

ויש לשאול:

אמרו חז"ל, שכל הבוכה על אדם כשר, מוחלים לו על כל עונותיו. "אמר רבי שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר, נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך" (שבת ק"ה ע"ב).

"על כל קרבנך תקריב מלח", שהוא ענין ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית.

לבוש חיצוני, שהוא על הגוף, הנקרא בגדים של חסידים. לבוש חיצוני, שהוא הגוף, הוא מלובש על פנימיות האדם, שהוא מחשבה ורצון, שהוא בחינת מוחא וליבא.

"ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד". תניא, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל. רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, דכתיב "ושמר... ואת החסד" (ירושלמי קידושין פ"א מ"ה).

מעשה ששאל טורונוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם. אמר ליה, של בשר ודם. אמר ליה, הרי השמים וארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם. אמר ליה רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר ליה, למה אתם מולין. אמר ליה, אני הייתי יודע, שעל דבר זה את שואלני, לכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבולים וגלוסקאות, אמר ליה, אלו מעשי הקדוש ברוך הוא ואלו מעשי ידי אדם, אמר ליה, אין אלו נאים יותר מן השבלים. אמר ליה טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו. אמר ליה רבי עקיבא ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו. ומה שאתה אומר, למה אינו יוצא מהול, לפי שאין הקדוש ברוך הוא נתן את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד, "כל אמרת ה' צרופה" (תהילים י"ח).

"וידבר ה' אל משה לאמר, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר... לתת נקמת ה' במדין". והקושיא היא מפורסמת, מדוע שינה משה רבנו עליו השלום מלשון ה'.

"אלה מסעי בני ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". והמפורשים הקשו, מדוע פעם כתוב "מוצאיהם" ופעם כתוב "מסעיהם" מקודם.

אמרו חז"ל, "מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם, וכל חולה, שהיה רואה אותה, מיד נתרפא".

במדרש רבה (במדבר א): דבר אחר, "מדוע אמרו עמי רדנו לוא נבוא עוד אליך" (ירמיה ב), מהו רדנו, כמו דאתמר "כי הוא רודה בכל עבר הנהר" (מלכים א ה). אמרו לו, נתתה לנו בית המקדש וסילקת שכינתך ממנו, ומה את מבקש ממנו, ולא נבוא עוד אליך. אמר להם, ומי יתן, לו והייתי במדבר עכשיו, היכן כל אותן הנסים שעשיתי לכם. לכן הוא אומר, "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי", היכן שהייתי מתקלס, שנאמר "ישיאו מדבר ועריו חצרים חשב קדר ירונו יושבי סלע".

כשהולד יוצא לאוויר העולם, הוא צריך לקנות שני כוחות:

א) כוח של הרצון לקבל,

ב) כוח של רצון להשפיע.

"כחום היום" ואמרו חז"ל, שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים.

וכל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה. ואיזה זה, ולד שפחה ונכרית. שפחה כנענית מנא לן, אמר רב הונא, אמר קרא "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור, אשכחן דלא תפסו קדושין. ולדה כמותה, דאמר קרא "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". נכרית מנא לן, אמר קרא "לא תתחתן בם", אשכחנא דלא תפסו קדושין. ולדה כמותה מנא לן, אמר רבי יוחנן משום רשב"י דאמר קרא, "כי יסיר את בנך מאחרי", בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך, אלא בנה (קידושין ס"ח).

"מאי עול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקודמיתא, בגין לאפקא מניה טב לעלמא... ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא ייכול למפלח" (זהר, בהר ג', בהסולם).

"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים".

"כל שיש בו יראת שמים". להגיע ליראת שמים הוא על דרך "וסביביו נשערה".

"וירץ לקראתם". במדרש: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים... אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.

מובא בספרים, שגם היצר הרע בעצמו שבע רצון מזה שמנצחים אותו. ומובא משל בזהר הקדוש מבן מלך וכו'.

יש לפרש, ידוע שהיצר הרע נקרא רצון לקבל, ועל רצון לקבל הזה היה צמצום, היינו שלא מקבל כלום בשביל שלא נותנים לו.

יש לפרש בענין המלאכים, שאמרו "תנה הודך על השמים". ולכאורה יש לשאול, וכי התורה הוא דבר גשמי, אם נותנין אותה למטה, לא יכולה להיות גם למעלה. הלא התורה היה צריך להתחלק בין לבני אדם ובין למלאכים.

מדוע מותר להנות, בעת שהאדם מקבל התענוג בעל מנת להשפיע.

חסרון, היינו חסרון מהאור, אלא שהאור היה מאיר.

זהר, ויחי: "לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל". משמע, אבל ביעקב יש על כל פנים בחינת עמל, אבל בישראל אפילו איננו. הנה מקום שאין און, משום שעוסקים ומתיגעין בתורה ומצוות, זה נקרא בחינת עמל. היינו עמלים בתורה, שזהו בחינת שכר ועונש, וזהו בחינת יעקב, בחינת קטנות.

"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו".

כללות האדם מורכב מב' בחינות:

א) מציאותו עצמו,

ב) קיום המציאות.

קיום המציאות נחלק לג' בחינות:

בענין הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל, והמקובלים המשילוהו לאבן הנחצב מההר. ונשאלת השאלה, איך אפשר לומר, שהיא אותו החומר של ההר, שהוא מעצמותו יתברך.

יש ב' הבחנות בכלים, היינו חלק מה שהם מקבלים וחלק מה שהם משפיעים.

מהו ההבחן בין עוביות דשורש, הנקרא "סליק ברעותא", לבחינת עוביות דבחינה א', הנקרא "הסתכלות דק".

ביאור, למה שמבואר בכמה מקומות, שכל המקבל מקבל מקודם בספירת הכתר רק בחינת נפש, וכשמתקן את כלי דחכמה, זוכה לבחינת רוח בכלי דכתר, והנפש יורד לכלי דחכמה. וכן הלאה על דרך הנ"ל, מטעם שלתקן קל ביותר כלי היותר זכה, ואחר כך את הבחינת יותר עבה.

חז"ל אמרו, "אנכי ה'" דרש עליה רבה, מאי דכתיב "יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמענו אמרי פיך" (תהילים קלח), מאמר פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך, שעה שאמר הקדוש ברוך הוא, אנכי ולא יהיה לך וכו', אמרו עובדי אלילים, לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר, כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו לדברות הראשונות (קידושין ל"א ע"א).

"הלומד תורה מעוני סופו לקיימה מעושר". חז"ל אמרו, "אין עני אלא בדעת" (נדרים מ"א), שדווקא על ידי זה שהאדם לומד ורואה שאינו מבין, וכל מה שהוא לומד, הוא רואה, שהוא יותר פחות, ואינו עוזב את תלמודו, אלא הוא מתייגע להבין את הפירוש האמיתי, סוף שה' ישלח לו את ההבנה ודעת אמיתי, שזה נקרא "עושר".

היכולת שיעמוד בחינת קבלה על מנת להשפיע, דכיון שהוא סומא, היינו שאינו הארתו יורד למטה.

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך לא יחסר" (קהלת).

ענין שנעשה יניקת הקליפות, שהם מבחינת נהירו דקיק.

ענין עירוב, זאת אומרת שאין היכר בין "עבדו" ל"לא עבדו".

הטבע של האדם הוא לפי התמזגות הגוף. כמו שכתוב בזהר הקדוש: יש ד' יסודות, הנקראות ארמ"ע (אש, רוח, מים, עפר). ולא שייך ליצר הרע.

"נשמה" נקרא בזמן שהוא מקבל בעל מנת להשפיע. "גוף" נקרא בזמן שהוא מקבל אך לעצמו. ובחינת נשמה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע, היינו האדם המשיג, הנקרא בחינת גוף.

וידוע שכל זמן, שהאדם חי נקרא "הולך", שעל ידי עסקו בתורה ומצוות הוא הולך בכל יום ממדרגה למדרגה. אך לאחר מותו הוא נקרא "עומד", כי "למתים חופשי" וכו'. אבל יעקב גם לאחר מותו נקרא הולך, כי כל מה שישראל עוסקים בתורה ומצוות בכל דור ודור עולה על ידיהם, כי שהוא הוריש להם המידות. וזה שכתוב, "יעקב לא מת".

אמר רבא, אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". ויש לשאול, דאם יש לו ספר תורה מאבותיו, למה נחוץ לו לכתוב משלו.

הבדל בין תורה למוסר: מוסר נקרא תיקון הבריאה, שהוא הכשרת כלים.

"מזמור שיר... טוב להודות לה'". יש לשאול, וכי דווקא בשבת טוב להודות.

ישראל נקרא מי שעוסק במצוות. גוי, עבודה זרה, היינו הרע שבו.

יש בחינת דומם דקדושה, ויש בחינת צומח וכו'. ה"דומם" נקרא כל אלו הדברים שמקבלים מבחינת החינוך. "צומח" נקרא מה שהאדם מקבל על עצמו, דברים שלא היה לו מזמן החינוך. וההבדל הוא, כל הדברים שהאדם מקבל עליו מבחינת החינוך, אין על הדברים האלו שום ביקורת. ועוד, שיכול להיות שני הפכים בנושא אחד, היות שאין ביקורת. מה שאין כן כשמקבל על עצמו דברים, שלא קיבל אותם מצד החינוך, על דברים אלו כבר יש ביקורת, ואינו יכול לקבל שני הפכים בנושא אחד.

מהו ענין התפילה, שצריכים להתפלל על גלות השכינה. שביאור סטרא אחרא, שהיא בחינת ידיעה וקבלה, שולטת על השכינה הקדושה, שנבחנת לבחינת השפעה ואמונה. והבורא יתברך ברא העולם להטיב לנבראיו, ואין התחתונים יכולים לקבל את ההטבה, כי אם בכלים דהשפעה, שנבחנים לבחינת כלים נצחיים, ואין אור העליון, שהוא בחינת נצחי, יכול להתלבש בכלים זמניים.

התענוג מבטל את השכל ולא נותן לחשוב על מטרת החיים, בין שיש לו תענוג מרוחניות או מגשמיות. לכן כשהאדם רוצה לראות אם הוא הולך על דרך האמת, אל לחשוב על התענוג שבו הוא נמצא עכשיו.

"וברך פרי בטנךָ". תניא רבי נתן אומר, מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך, אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר "וברך פרי בטנךָ". פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנךָ (ברכות נא ב').

"ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם... כי כתב אשר נכתב בשם המלך, ונחתום בטבעת המלך, אין להשיב".

דרך הבעל שם טוב הוא בזה, שסידר חדר, היינו שנתן שיעור לאדמו"רות, וכל מי שגומר את החדר, מקבל תואר רבי.

"מה אדיר שמך... על השמים", שכל אלו מחנות המלאכים מודים ומשבחים על הפעולה הזו, שנתגלתה בארץ, מה שלא נגלה להם (זהר, דף ט"ו אות ס"ב בהסולם).

כופר נפשו מחצית השקל. מדוע לא שקל שלם. מהו ענין מחצית, שקל, עשיר, עני.

שבת נקרא ש-בת (זהר ויקהל), שענין בת הוא בחינת נקבה, שהוא בחינת מקבל.

"אם בחקותי תלכו ומשפטי תשמורו". ומקשים, מהו לשון הכפל.

"ה' מסיני בא וזרח משעיר למו". פירוש, ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל. והוסיף עליהם אור ואהבה רבה. "הופיע מהר פארן" ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו לישראל אהבה, והארה ותורה כראוי (זהר חקת דף נ"ה בהסולם).

יש ד' הבחנות בעניני עבודה. שהסדר הוא "מתוך שלא לשמה באים לשמה". וגם יש סדר של פנימיות וחיצוניות.

הפנימיות וחיצוניות מתחלק גם כן לפנימיות וחיצוניות. זאת אומרת יש פנימיות וחיצוניות בחיצוניות, ויש פנימיות וחיצוניות בפנימיות.

"מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון". צריך לשאול: א) מהו עפר, ב) ומהו דל, ג) מהו אשפות, ד) מהו אביון.

ענין הכלי הוא בחינת עוביות, שהוא הרצון לקבל. ועל זה שורה כוח הדין, שאסור לקבל על כוונה זו. ועליה יש תיקון, הנקרא מסך. ויש כלל, שאין עוביות שורה אלא ממנה ולמטה, ולא למעלה הימנה.

"מוצא שפתיך תשמור". "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".

ענין "דרוש וקבל שכר". הענין, יש דברים שהאדם יכול להגיע אליהם ולהשיגם, לכן הוא צריך ללמוד איך להתנהג ולתת את ההכשרה הרצויה בכדי להשיגם. זאת אומרת דברים הבאים על ידי אתערותא דלתתא.

"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע"א).

אמר רבא, אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר, "ואתם כתבו לכם את השירה הזאת" (סנהדרין כ"א ע"ב).

ענין ג"ר, שאין בהם השגה, וכל השגתנו הוא בו"ק.

"פנחס בן אלעזר" וכו'. רבי אלעזר פתח ואמר, שמע בני מוסר אביך, דא קוב"ה. ואל תטוש תורת אמך, דא כנסת ישראל. כנסת ישראל היינו השכינה, שהיא כלל של נשמת ישראל, שהיא בחינת אמונה. ונקראת תורה, שצריכים לכלול בחינת תורה באמונה, ומוסר צריכים לכלול בתורה.

"ויהי כהיום הזה, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית". ויהי כהיום הזה, יומא דיצר הרע שלטא בעלמא לנחתא לאסטא לבני נשא. אימתי, יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי, או לאשתדלא באורייתא, ולמעבד פקודי אורייתא, וכדין בההוא זמנא נחתא בגין לאסטא לבני עלמא.

רבא חזיא לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ופרש רש"י, חיי עולם- תורה, חיי שעה הוא לרפואה, לשלום ולמזונות (שבת דף יה ע"א).

"המשביע בטוב עדיך". פירוש שה' יתברך נותן כל כך שפע לאדם, עד שהוא נעשה שבע עם מדת טובו של ה' יתברך. אזי נעשה האדם "עד" על מדתו של ה' יתברך על מה שנקרא טוב ומטיב, ש"עדיך" הוא מלשון עדות. נמצא שהטובות הם בעצמם העדות. ואם תשאל, למה אין כל הכלל מקבלים את הטובות הללו ורק ליחידי סגולה המה הראוים להיות המקבלי השפע.

לבנה נקרא מלכות, ונקראת "חידוש הלבנה", היות שענין מלכות שמים צריכים כל יום לקבל עול חדש. ואינו מספיק הקבלה של אתמול, משום שכל פעם, אומר האר"י הקדוש, צריכים להעלות הניצוצין שנפלו לבי"ע, ולהעלותם לקדושה. נמצא זה שהאדם מקבל כל פעם עול חדש, זה נקרא שכל פעם הוא לוקח חלק מפרודא, ומכניס אותה ליחוד דקדושה.

"לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".