ב"מבוא לספר הזוהר" אומר בעל הסולם: "למשל, חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו". הוא מסביר כי בתוך מוחנו קיים "כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו". [1]
כדי להמחיש את הדברים, נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה ערוצי כניסה: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שדרכם האדם תופס את מה שמחוץ לו.
דרך חמשת הפתחים הללו שבקופסה נכנסים כל מיני גירויים. כולם מתרכזים ועוברים עיבודים שונים ביחס למידע המצוי בזיכרון של אותו אדם. התוצאה שמתקבלת היא תמונה כלשהי של המציאות, והיא מוקרנת על מעין "מסך קולנוע" שנמצא בירכתי המוח.
יוצא שכל מה שאנחנו תופסים, אנחנו תופסים בתוכנו. האמת היא שבחוץ אין כלום, ואנחנו רק מדמיינים שיש. מה זאת אומרת? כמו שבזמן חלום העיניים שלנו עצומות ואנחנו לא רואים כלום אבל חווים בפנים כל מיני "סרטים", כך קורה גם כשאנחנו ערים וכל החושים שלנו פועלים. כל מה שאנחנו מרגישים אלה הן התפעלויות פנימיות שעוברות בתוכנו ומקרינות לנו סרטים.
בשפת הקבלה קוראים להתפעלויות הפנימיות האלה "רשימות". האופן שבו אנחנו מעבדים את הרשימות שצפות בתוכנו בכל רגע ורגע, הוא זה שקובע מה תהיה תמונת המציאות שלנו. באופן טבעי העיבוד שלנו הוא אגואיסטי ואז מתקבלת תמונת העולם הזה. אבל כאשר העיבוד שלנו מתבצע מתוך תכונות חדשות של אהבה ונתינה, אז מתקבלת תמונת העולם הרוחני.
יוצא שאין לנו מה לבנות על שום שינוי לטובה שיבוא מבחוץ – הכול תלוי רק בשינוי התכונות הפנימיות שלנו.
"כל העולמות, העליונים והתחתונים, כלולים כולם בָּאדם".
בעל הסולם, הקדמה ל"פתיחה לחכמת הקבלה", אות א'