מסע לעולם עליון

השאיפה הפנימית בלימוד הקבלה

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה": ביהדות חל איסור ליצור אלילים, דמויות ולצייר תמונות. ביסודו של איסור זה טמון העיקרון הבסיסי ביותר של היהדות, לפיו כל מה שאנו רואים הוא רק פרי דמיוננו.

במשך הדורות אומץ עיקרון זה ביודעין, ולעתים אף בלי משים, על ידי רבים מאתנו, וזאת, לאחר שנוכחנו לדעת, כי היכולת לשנות את זווית הראיה, עשויה לשמש כלי יעיל בהתמודדות עם קשיים בחיי יום-יום, משום שזווית הראיה שלנו היא זו, שקובעת את תגובותינו, הרגשתנו ובסופו של דבר את מציאות חיינו. מהי, אם כן, המציאות האמיתית הסובבת את האדם?

לאחר אלפי שנים, שבהן הצפינה היהדות את הקבלה, רשאים מקובלים לומר כי אין כלל מציאות, פרט למשהו הקרוי בלשונם "עצמותו", הכוח העליון. כוח זה פועל על האדם בצורה כזו, שבהרגשותיו, מדמה אותו האדם לתמונת מציאות מסויימת, שאותה הוא נוהג לכנות "העולם שלי".

בהתאם לאיברי החישה, ולתכונותיו הפנימיות של האדם, הוא יכול לחוש ולראות תמונות שונות. כל תחושותיו הנן סובייקטיביות, וקיימות אך ורק ביחס אליו. באיברי תחושה אחרים, למשל של חי-זר, ייראה "העולם" שונה לחלוטין. יתכן שאיברי התחושה שלו שונים עד כדי כך, שהוא אמנם קיים "כאן", אך במימד אחר, ובלי להתנגש בנו באותו המרחב.

כל זה נאמר רק לשם הבהרת העובדה, כי כל תחושותינו הן אישיות, ועשויות להשתנות בחלוף הזמן.

ככל שתכונותיו של האדם מתקרבות לתכונותיו של הכוח העליון, הולכת התמונה הדמיונית של "העולם שלי" ומתקרבת לאמת מחד גיסא, ומאידך גיסא, היא מעוותת פחות על ידי התכונות האנוכיות של האדם. היות שתכונתו של הכוח העליון היא אלטרואיזם, הרי האדם הרוכש תכונה זו מתאחד עם הכוח העליון, וחש את המציאות כפי שהיא. הדרך היחידה שבה יכול האדם להתקרב לראיה הנכונה של המציאות, היא באמצעות לימוד הקבלה, מאחר שרק היא עוסקת במבנה המציאות, שאותו עדיין לא השיג האדם.

אך אין זה מספיק ללמוד רק את הכתוב, שכן זוהי קריאה של הלא ידוע. חייבים גם להתכוונן לראיה האמיתית, להיות מוכנים להתקרבות לתחושה אמיתית יותר, אשר בינתיים נסתרת מאתנו.

הכול נמצא באדם, בתוכו. מחוצה לו נמצא רק הכוח העליון, הבורא, שאינו מורגש בשום צורה. מה שאדם מרגיש הוא רק השפעה עליו עצמו, על אברי התחושה שלו, מצדו של הבורא. רק לפי תוצאת התחושות האלה, יכול האדם לנחש את מהות הבורא; ליתר דיוקלא "מהו", אלא כיצד הוא מתראה לאדם, כיצד הוא רוצה שירגישו אותו.

לכן לימוד הקבלה חייב להיות מכוון נכון, כלומר המחשבה צריכה להיות ממוקדת על כך, שנלמדות התכונות הפנימיות של האדם, אשר עדיין נסתרות ממנו.

כל העולמות, כל אותם פרצופים, ספירות, שמות, כל מה שמתואר בקבלה כל זה קיים באדם עצמו, ויתגלה בו על פי מידת תיקונו. האדם יגלה בתוכו את משה ואהרון, דוד המלך, וכן מלאכים, רשעים וצדיקים; את דרגות ההשגה הנקראות "ירושלים", "בית המקדש" וכו'. כל מילות התורה מדברות על כוחות האדם, ועל רמות התחושה של האדם את הבורא.

רק על כך מדובר בתורה, ורק על זה מדברים גם אנחנו בחיי היום-יום שלנו. הרי אנו מדברים על תחושותינו, וכאמור, מרגישים רק את השפעתו של הבורא. כל הסובב אותנו אינו יותר מאשר השפעת הבורא על כל אחד מאתנו.

לכן, כדי להרגיש את התמונה האמיתית של העולם, עלינו לשאוף, תוך כדי קריאת ספרי הקבלה, למצוא בתוך עצמנו את מה שעליו אנו קוראים בספר, שכן כל מה שכתוב קיים כבר בתוכנו, אך טרם נחשף.

בהתאם למידת השינוי הרוחני של האדם, הוא מתחיל להרגיש בתוכו את כל אשר מתואר בספר שממנו הוא לומד. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת ללימוד ממקורות קבלה אמיתיים: "זוהר" (רבי שמעון בר יוחאי), כתבי האר"י (האלוקי רבי יצחק לוריא), וכתבי הרב יהודה אשלג (בעל הסולם).

השינוי הרוחני שהאדם עומד לעבור הוא אחד הנושאים, שעליהם כתבו חכמי הקבלה, ודבריהם לא היו מועטים. רק לפיהם ניתן להשיג בדרך הבטוחה ביותר תיקון של תחושות, הרגשות ותכונות, ולהגיע לידי התעלות רוחנית.

האמצעי היחיד להתקדמות, הוא ללמוד תוך כדי מחשבה, כי בספר מדובר עלי, וכל זה קיים אי שם בתוכי. כל העולמות האלה, הפרצופים, כל אלה הן תכונותיי, אשר אני צריך לחשוף בתוכי.

ככל שארכוש שליטה על התכונות האלו, כן ארגיש בצורה מוחשית יותר, כיצד הבורא פועל בתוכי. שהרי "מחוצה לי", לעולם לא אוכל להרגיש אותו, אלא רק לפי פעולותיו בתוכי; "ממעשייך הכרנוך".

ומאחר שכולנו ביחד יושבים ולומדים את התכונות האמיתיות שלנו, שבינתיים אינן חשופות לעינינו, כולנו ביחד חוקרים את פעולת הבורא בתוכנו. כלומר, יש לנו מטרה אחת משותפת, ומחשבה אחת ושדה ניסוי אחד- אנו עצמנו.

לכן נוצרת שותפות של המטרה, המחשבה והשאיפה, שמהן נולדת עם הזמן תחושה של גוף משותף, של תכונות משותפות, תחושה שאין ישויות שונות אלא קיימת ישות אחת הנקראת "אדם", וקיים בורא יחיד שלה.

רק מתוך המחשבה המכוונת כלפי פנים, כלפי שינוי התכונות שלנו, כלפי חיפוש הבורא בתוכנו, רק במקום הקריאה הפשוטה בתורה, מתגלה ה"תורה תבלין", התורה כשיטה בעלת כוח של תיקון, הנקראת "סם החיים", כיוון שהיא מזרימה באדם את תחושת הבורא, את אור הנצח והשלמות.

לימוד בספרים האמיתיים של הקבלה, מושך את האור, "המאור המחזיר למוטב", ואז הבורא נחשף ומטרת הבריאה נגלית.

לכל תלמידי אשר טרחו ללקט ולערוך את החומר הכלול בספר זה, נתונה תודתי.

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים"

(בראשית א, א')

כך מתחיל ספר בראשית. כל אחד מאתנו, כאשר הוא שומע את המשפטים האלה, רואה בדמיונו תמונה מסויימת. לאורך השנים שמענו כמה פירושים שונים של פרקי התורה ברמת הפשט. אבל בדרך כלל אין אנו מוכנים להסתפק בפרשנות מופשטת, שמותירה שאלות פתוחות. אנחנו רוצים לנתח את התורה מבחינה לוגית, בגישה מדעית. על מה למעשה מספרת לנו התורה, ובעיקר, לצורך מה?

כל ספרי הקודש מדברים על העולם העליון, על דרך בריאתו ולא על דבר אחר. רק אחרי כן הם עוסקים בבריאת העולם שלנו מתוך העולם העליון. הם לא מספרים על מה שנמצא "שם", אלא מלמדים את האדם כיצד לראות את העולם ההוא. התגלות הדרגתית של העולם העליון, של מה שנמצא מעלינו, קרויה עליה רוחנית של האדם, או "דרגות העליה הרוחנית" של האדם. חוכמת הקבלה היא מדע שעניינו מבנה העולם העליון, ולצורך תיאורו משתמשת הקבלה במספר שפות: "שפת הקבלה"שששפה של ספירות, פרצופים, תרשימים ומפות. "שפת התורה", שמתארת לנו את העולם העליון בשפה סיפורית. וישנן גם "שפת האגדה" ו"שפת הדינים" הנהוגות בתלמוד ובמדרשים. הבה ננסה לתרגם את שפת התורה לשפת חוכמת הקבלה.

התורה מתארת לנו את תהליך בריאת העולם העליון, המבנה שלו, תוכנית ההתפתחות, ואחר כך את תהליך בריאת האדם. אלא שלא מדובר כאן באדם מהעולם שלנו. מדובר בבריאתו של הרצון לקבל, הנקרא נשמה או אדם, כדי למלא את הרצון הזה, את הבריאה, את הנשמה, בעונג מוחלט ונצחי. הרצון לתענוג הינו הבריאה היחידה. מלבדה קיים רק הבורא. לכן הכל, מלבד הבורא, אינו אלא עוצמות שונות של הרצון לקבל תענוג. כך גם בעולם שלנו: כל ההבדל בין כל היצורים והעצמים, אינו אלא ברמות שונות של הרצון לקבל הנאה, והן בעצם קובעות את התכונות של כל יצור ויצור.

הבורא רוצה למלא את הבריאה בהנאה עד תום, עד שהבריאה תרגיש את השלמות והנצח, שהם המצב של הבורא. כלומר מצבו של הבוראששזה מה שהוא רוצה להעניק לנו. הבורא מושלם ויחיד. מכוח השלמות שלו, הוא רוצה להעניק לנבראים את מצבו, להעניק את אותה שלמות לבריאה. לכן מטרת הבריאההשגת השלמות של הבורא, היכולת לקבל את מה שהבורא שואף להעניק לה.

שבעת ימי הבריאה עוברים על האנושות במשך כשבעת אלפים שנה. ששת אלפים שנה שווים לששת ימי חול, שבמהלכם האנושות, תחילה בלא יודעין, ואחר כך במודע, מתקנת את עצמה במאמצים קשים. ובסופו של דבר מגיעה האנושות לאלף השביעי, או ליום השביעי, יום השבת, מצב שבו אור הבורא, האור העליון של הנאה ושפע ממלא את התכונות המתוקנות.

למספר שבע משמעות רבה בקבלה. המערכת שמנהלת את העולם שלנו מורכבת משבעה חלקים. מתוך כך הכל בעולם שלנו מתחלק לשבעה ולשבעים: שבעת ימי השבוע, שבעים אומות העולם. נשמת האדם מורכבת משבעים חלקים, וגם חיי האדם נמשכים כשבעים שנה.

כל דרך האנושות מורכבת מששה ימיםששת אלפי שנות תיקון. אנו עומדים בשנת התשס"ה (5765 לספירה העברית) תיקון העולם הכללי במודע החל בשנת התשנ"ה 5755 (1995), כלומר רק לפני עשור. בשנים שנותרו לנו עד 6000, אנחנו וכן האנושות כולה נצטרך לתקן את עצמנו, ובאלף השביעי נקבל את התמורה על העבודה שלנו.

למקרא שורות אלו ודאי תשאלו, אם יש בידינו לקצר את הדרך למטרת הבריאה. ובכן, הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לעשות הוא להתערב בתהליך, שתוכנן לשבעת אלפים שנה ולזרז אותו. אלה שמסוגלים להגיע לתהליך הזה באופן אינדיבידואלי, יגיעו לפני אחרים ליציאה אל העולם העליון, ולהרגשת המציאות העליונה והמושלמת. גם תהליך התיקון עצמוששכאשר עוברים אותו באופן מודע, בכוחות עצמיים, הוא מורגש כיצירה, כשאיפה רומנטית ולא כספיגת מכות בלתי פוסקת.

יום הבריאה הראשון

"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור: וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:"

(בראשית א, ג'-ה')

"ויבדל אלהים בין האור ובין החושך". בתהליך התיקון חייב אדם להידמות לפעולות הבורא, ולכן הפעולה הראשונה שאדם חייב לבצע היא לחלק את כל מחשבותיו ורצונותיו לטובות, "שמים", ולרעות, "ארץ". תהליך זה קרוי "הכרת הרע", שמשמעו הבנת הרע. בעזרת ספרי חוכמת הקבלה וסביבה חברתית של קבוצת מקובלים, מתחיל האדם לנתח אילו תכונות שלו שייכות לרוחניות, ואילו לגשמיות. הבדלה בין התכונות היא צעד ראשון לקראת התיקון. צעד זה הוא היום הראשון של בריאת האדם בתוך עצמו.

היום השני

"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים: ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן: ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני:"

(בראשית א, ו'-ח')

לאחר שהאדם הפריד בתוכו את התכונות האגואיסטיות מהאלטרואיסטיות, הוא חייב להתחיל במלאכת התיקון שלהן. התיקון נעשה בעזרת אור מיוחד של הבורא.

מהבורא יוצאים שני סוגי אוראור חוכמה ואור חסדים. כאשר אדם משתמש בתכונת אור חוכמה, "ארץ", תכונה אגואיסטית לקבל, הוא סופג הכל בתוכו, כמדרך טבעו. ואילו בתכונת אור חסדים שקרוי "מים", הוא רוכש תכונת ההשפעה. מים, תכונת ההשפעה, חודרת לארץ ויוצרת בה את יכולת צמיחת החיים.

תכונת ההשפעה מתקנת את האגואיזם, ומאפשרת להשתמש בו בצורה נכונה, לתועלת האדם עצמו ולתועלת הזולת. בעזרת האגואיזם המתוקן, האדם מתחיל להרגיש את העולם העליון ואת הבורא. הוא רואה את הגילגולים הקודמים שלו ואת דרכו למטרת הבריאה. האדם מסוגל לראות את כל גלגוליו הקודמים דווקא בתוך נשמה נצחית, שעוברת מגוף לגוף. אדם שלא תיקן את נשמתו, לא יוכל לראות דבר מעבר לגבולות העולם שלנו.

היום השלישי

"ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן: ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי טוב:"

(בראשית א, ט'-י')

לאחר תיקון בעזרת המים, הארץ נעשית מתאימה וראויה להתפתחות צורות חיים עליה. היא משלבת בתוכה הן את תכונות המים והן את תכונות האדמה. מים כשלעצמם ממיתים את החיים, לא פחות מקרקע צחיחה. הפסוק מדבר על תיקון תכונות הבורא ותכונות הנברא בתוך נשמת האדם, המבוסס על השימוש והשילוב הנכון של תכונות אלטרואיסטיות ("שמים") ואגואיסטיות ("ארץ").

התיקון הזה קרוי "קו אמצעי". הטבע האגואיסטי המקורי שלנו קרוי קו ארצי, "שמאל". קו ימין מסמל את תכונות הבורא: מים, אלטרואיזם, תכונות ההשפעה. הקו אמצעי הוא מה שהאדם צריך ליצור, כדי "לבחור בחיים", כלומר, לקחת את כמות "המים" המדוייקת, ולשלבה עם "הארץ" בצורה כזו ששני הקווים האלה, ישלימו זה את זה ויצרו דבר חדש.

משילוב שתי התכונות האלו יצמח "עץ החיים"אדם רוחני, המרגיש את כל הבריאה, וחי בכל העולמות לנצח ובאושר. אדם זה יזדהה עם נשמתו הנצחית ולא עם הגוף הפיסי הזמני שלו. הוא מרגיש ומגדיר את עצמו כנשמה נצחית, ואת גופו כלבוש ארעי. המעבר הזה, מהזדהות עם הנשמה במקום עם הגוף, הוא מעבר פסיכולוגי לחלוטין, ומתבצע לפי מידת רכישת תכונת הבינה.

היום הרביעי

"ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים: והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן:"

(בראשית א, י"ד-ט"ו)

ביום הרביעי הופיעו כוכבי הלכת ארץ, שמש וירח, כלומר נוצרו שלבי התיקון: ימים, חודשים, שנים. התיקון מתבצע הן בבריאה הכללית, והן בכל חלק מחלקיה ואף הזעיר ביותר. הבריאה עצמה נקראת "אדם" או "נשמה", ומרכיביה נקראים נשמות פרטיות או "בני אדם". כל נשמה פרטית עוברת את אותם שלבי התיקון שעוברת הנשמה הכללית.

היום החמישי

"ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמיםר: ויברא אלהים את התנינים הגדולים וכל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למיניהו וירא אלהים כי טובר:"

(בראשית א, כ'-כ"א)

"הזוהר" מתאר כל יום בבריאה כ"היכלות", היכלות השמים, רצונות ריקניים, שלפי מידת תיקון התכונות האגואיסטיות של הנשמה בתכונות אלטרואיסטיות, מתמלאים ההיכלות בהדרגה באור העליון. אנשים שעברו חוויה של מוות קליני, חשים באופן מסויים, את האור העליון ואחר כך מספרים על תחושת שלווה ושמחה מדהימה, לא ארצית.

מילוי הדרגתי של הריקנות מביא את כל הנשמות לדרגת גמר תיקון ושלמות. בעולם העליון לא קיים מימד הזמן, והוא נעלם, משום שכל המצבים שלמים. גם בסיפורי התורה אין חלוקה לזמנים, וכל סיפור קשור רק בקשר של סיבה ומסובב. לכן נראה בהמשך הדברים, שהאדם נברא ביום השישי, חי רק למשך "שעות" ספורות, חטא ונפל לעולם התחתון. ויחד אתו ירד כל העולם.

היום השישי

"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ"

(בראשית א, כ"ו)

מה פירוש ברא "בדמותו ובצלמו"? בתורה נאמר: "בצלם אלהים ברא". צלם הוא חלק של "בינה", שיורד ממנה אל תוך הנשמה ומקנה לה את תכונות הבורא. במלים אחרות, פרצוף בינה הוא מנגנון ההשגחה העליונה, שאחראי על כל הנשמות, על דרכיהן ועל סדר תיקונן. כל מה שקורה לנומקורו בבינה. "מלכות" היא אוסף של כל הנשמות שצריכות תיקון. כדי לתקן את מלכות, יוצא מנגנון מיוחד מתוך בינה, נכנס אל תוך מלכות ומאפשר לה לבצע תיקון. מבנה זה, שכל נשמה במלכות מקבלת מלמעלה, קרוי "צלם", והוא אוסף של תכונות, צלם הבורא.

ללא מידע על תוכנית הבריאה, ללא הרגשת הימצאות בבריאה, כלומר ללא תחושת העולמות הרוחניים, אין אנו יודעים כיצד להתנהג, לאן להתקדם, ואף לא מבינים מה נדרש מאתנו לעשות. כדי שלאדם יהיו כל התכונות הללו, הדרושות לו לצורך התקדמות רוחנית, חייבת הדרגה הרוחנית הגבוהה בינה, להורות לנו מה לעשות וכיצד. זהו תפקידו של צלם, מנגנון העזר של בינה. מנגנון זה מתלבש בנשמתנו וגורם לכל התיקונים הדרושים. לכן נאמר שבעזרת הצלם נברא בתוכנו האדם.

היום השביעי

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו"

(בראשית ב, א')

עבודת האדם מתמקדת ברכישת תכונות הבינה. בעזרת תכונות אלו, הוא מתקן את עצמו, ועולה יותר ויותר גבוה. שש פעמים ביצע האדם את התיקונים האלה בתוכו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ששת התיקונים ההדרגתיים האלה, נקראים "ששה ימים" או "ששת אלפים שנות בריאה".

הספירה האחרונה, מלכות, איננה מסוגלת לתקן את עצמה. אבל אחרי קליטת תכונותיהן של שש הספירות הקודמות, היא מסוגלת להטמיע אותן בתוכה. לכן מהות היום השביעי היא, שכל מה שנצבר ונוצר במשך ששת הימים, נכנס אל תוך המלכות. שבת נקראת יום מיוחד, כי במצב הזה מתבצע מילוי הנשמות באור העליון. והתנאי היחידי הנדרש הוא "לא להפריע" לתהליך הזה, דבר שבא לידי ביטוי סמלי בחוקי שמירת השבת.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: [...] וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן: ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען: [...] וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו: [...] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ:"

(בראשית יב, א'-ה'; ז'; י')

האם התורה מדברת על הגירה לארץ טובה, כלומר למצרים, אליה הבורא בעצמו מחייב את אברהם לרדת? מדוע הבורא בחר באברהם? שהרי אברהם היה באותו זמן כמו שאר התושבים שחיו באזור שמשתרע ממזרח לסוריה ועד נהריים. אברהם גם לא מייד ירד מצרימה. תחילה הלך עד בית-אל, הקריב קורבן לבורא, ובזה, כביכול, סיים את מסעותיו. אחרי זה נאמר שהיה רעב, ורק אז ירד למצרים. נשאלת השאלה האם הרעב הכריח אותו ללכת למצרים, או שמא הבורא הורה לו?

אם נתייחס לתורה כאל סיפור היסטורי, ניווכח שאין היא שונה הרבה מההיסטוריה של עמים אחרים. אך התורה לא עוסקת בעבר, אלא בנו עצמנו, בכל אחד ואחד מאתנו; היא באה לברר מי ומה אנחנו, ומה עלינו לעשות בחיינו. הבורא פונה רק אל האדם, ולכל אדם באשר הוא. באדם נכלל כל מה שקיים, בכל העולמות, וגם העולם שלנו נכלל בו. חוץ מהאדם קיים רק הבורא. האדם הוא נציגה של הבריאה, היקום וכל שאר העולמות.

הבורא פונה לאברהם, כלומר לתכונה מסוימת של האדם, אברהם, שמשמעותה "אב העם" (אב המון גויים) ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך לארץ אשר אראך" (בראשית יב, א'). "לך לך מארצך"כלומר, צא מכאן, מארצך. ארץ, מלשון רצון. לך לך, כלומר צא מהמצב בו אתה שרוי כעת, כנווד שחי וגר בין כל שאר העמים.

הבורא מתייחס לתכונה מסויימת של האדם, שנקראת "אברהם" ואומר לו:

התכונה הזו בך, היא כמו כל שאר התכונות, הנקראות "עמים" באדם. אני מבדיל בך את התכונה המיוחדת הזו, הנקראת אברהם. אתה חייב לצאת מארצך, ממולדתך, כלומר מהמצב שלך, להשתחרר מכל הרצונות שאתם נולדת. במילים אחרות, לצאת ממצב המוצא, מהמצב בו היית כשנבראת. מצב זה הוא לא טוב ולא רע, אבל אתה חייב לצאת ממנו. "ומבית אביך", הבורא נמצא בתוך הרצונות האגואיסטיים השורשיים שלך, ומהם אתה חייב לצאת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לאותו רצון שאני אראה לך. אתה חייב להגיע לרצונות שונים לגמרי ולתכונות שונות, שאראה לך. בהם אני אתגלה.

"אשר אראך", משמעו רצונות, שאותם הבורא יראה לו, ובהם הוא יופיע. הבורא מתגלה לאברהם רק כדי לחייב אותו לעשות את הדרך, שבסופה הוא יתגלה לפניו בשלמות. במצב זה כל הבריאה תופיע לפני אברהם, והוא ישיג תכונות הפוכות: נצחיות ושלמות ואת דרגת הבורא בעצמו.

הבורא מתגלה לכל אחד, וכל אחד מאתנו מרגיש או הרגיש ולו רק פעם בחיים, קול פנימי, כוח פנימי, רצון פנימי לחיות בצורה אחרת, לחשוב על דברים נצחיים ונחוצים יותר, לצאת משגרת החיים ומכל הזוטות ולאט לאט להתרומם מעליהם, ואיכשהו לזנק מתוכם.

אשר לאברהם, אין עניין לספר על אברהם כעל מי שחי לפני 5000 שנה, ושאותו מצא הבורא ואליו פנה. רצוי שנתמקד בתכונת אברהם, שנמצאת בכל אחד מאתנו; נבחן כיצד הבורא פונה אליה, ובאמצעותה מושך אותנו ואומר: "צאו מהרצונות שלכם, מהחומר שממנו נבראתם, ואשר בו חייתם תמיד ולכו לרצון אחר, אותו אראה לכם. הבורא לא מורה לאדם, שהוא צריך להתעלות רוחנית. אלא הוא אומר לו, שהוא חייב תחילה לרדת למצרים, היינו לתחתית המדרגה של הרצונות האגואיסטיים שלנו, העזים ביותר.

הבורא לא אומר לאברהם, שהוא צריך לשאוף למעלה, כדי לעבור לרצון האחר, בו הבורא יתגלה לפניו ואותו הוא יוכל למלא. כלומר המצב מושלם ביותר של אברהם, יגיע כאשר הוא יעבור את שלב מצרים. הוא אפילו אינו אומר, שהוא חייב לעבור את מצרים. אלא הוא אומר, לך לשם! זהו ציווי בלתי סביר. הרי מדובר באדם רגיל מן הישוב, החי את חיי היום-יום שלו בחיק משפחתו, עובד למחייתו כרועה צאן, וכדי להגיע למצב הרוחני, הוא מוכרח לפתע לעבור מצבים ירודים ביותר, שנקראים "מצרים". האדם לא מעונין לרדת מצרימה, הוא בונה מזבח, ומודה לבורא על זה ששם לבו אליו, ואז הוא נשאר במקומו. אברהם אמנם נודד לבית-אל, שם נדמה לו שהוא מתקרב לבורא, אך הבורא מגרש אותו משם.

אברהם נדד לבית אל, כאדם הכמה לרוחניות. אברהם מתחיל להימשך אל הספרים העוסקים בנושא, מעיין בהם, וייתכן אף שיגיע לקבלה. שם יהא נדמה לו שזהו בית האלֹה-ים, כלומר בית-אל. בזמן שהוא מעלה עולה לה', וכשהוא מתחיל, על ידי בירור עצמי לדעת, מה באמת דורשים ממנו החיים, ומה דורש ממנו הבורא, ואפילו הקול הפנימי שלו, לפתע הוא חש רעב.

הוא מתחיל להרגיש רעב אמיתי בהעלותו עולה, ובעסקו בפנימיות עצמו, יחד עם התקדמותו הרוחנית. הרעב הזה כל כך גדול, עד שמגרש אותו למצרים. כלומר, בעת הקריאה הראשונית של הספרים המונחים לפניו, האדם מתחיל להרגיש יסורים הולכים וגוברים, המלויים ברעב רוחני גדול יותר. הוא מתחיל לראות את עצמו, ברגשותיו הפנימיים, יותר ויותר שפל וגס, והעולם נראה לו פעוט, עד כדי כך, שהרגשה זו, זהה להרגשה בזמן הירידה למצרים, היינו לרצונות הכי שפלים.

זמן הרגשת האדם את עצמו, הוא שלב טוב וחיוני להתפתחותו. ואין חשיבות כלל לטיב ההרגשה, אם גרועה ואם טובה, גבוהה או שפופה. בלעדי השהייה במצרים, בהתאם להוראתו המפורשת של הבורא, אין האדם מסוגל להשיג רצונות נכונים. רצונותיו של אדם קטנים מאוד, ואף כאשר ימתח את קצה גבול יכולתו, הם יכולים להביא את האדם עד בית-אל בלבד, כלומר לעסוק בתורה הידועה והמוכרת, ולהרגיש כמי שנמצא כבר בבית האלֹה-ים, וכביכול כבר מוכן למענו גן העדן והעולם הבא. למעשה אין הדבר כך. התורה רואה צורך, להביא את האדם קודם כל עד להכרת הרע, עד להרגשה שהוא אגואיסט גמור, ושכל רצונותיו הפכיים לחלוטין לרוחניות. אם הוא עובר את המצב הזה, מבין אותו ומכיר אותו, ולא רק מפני שכך כתוב בספרים, הריהו קולט ומבין שגם בו זה נמצא. כדי להגיע להכרת האגו, האדם חייב לעבוד על עצמו דווקא בצורה רגשית, באופן מוחשי, ורק כך הוא מתחיל לשאוף לתיקון של עצמו. כלומר, הכרת האגו העצמי כרע, היא שלב ממושך ביותר.

גלות מצרים לא מיועדת לאברהם, אלא ליעקב ולמשפחתו (יוסף ואחיו) שירדו למצרים. הגלות היתה אמורה להימשך 400 שנה, אך בפועל נמשכה פחות. בעל הסולם כתב בספרו "פרי חכםאגרות", שבגלל שלא המתינו וישבו במצרים, הוכרח כל העם שיצא ממצרים לשבת בגלות הבאה, זו הנמשכת כבר 2000 שנה, דווקא בגלל, שהם לא מילאו את ישיבתם במצרים עוד כמאתיים שנה. כדי לחוש מי אתה ומהן התכונות שלך, יש להרגיש, לפחות במקצת, את הרוחניות. אדם חייב לחוות את הרגשות הללו עד תומם, ועל הרגשות להיות מבוררים עד הסוף. ובבוא העת, אדם זוכה ליציאת מצרים.

"אברהם" אינו אלא השלב הראשון. כאשר אדם מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, הוא מתחיל להרגיש את עצמו גרוע יותר טרם התחיל בלימודיו, אבל הרגשה זו חולפת. המשמעות: הכניסה ההתחלתית הזו למצרים היא קטנה, ולאחריה שוב חוזר אברהם אל בית אל. בכניסה השניה למצרים אברהם מקפיד לצרף אל כל משפחתו. כלומר, הוא בשלב, שבו כבר צבר רצונות רבים, וכבר יש בו הכרה ברורה של הדרך בה הוא חייב להתקדם לקראת רוחניות. בשלב זה הוא כבר נמצא בדרגה מסויימת של התפתחות רוחנית, וקליטה של כמות מסויימת של כתבים קבליים, שבלעדיה הדבר לא ייתכן. רק אחרי זה הוא זוכה לירידה למצרים.

אברהם הלך מארצו ומולדתו מיד, אולם הגיע רק עד בית אל ולא עד מצרים, שאליה ביקש להגיע. רק על ידי רעב ניתן להכריח את האדם להתקדם.

כאשר אדם נמצא ברצונות האגואיסטיים שלו, כל מהותו היא "ארצך, מולדתך, ובית אביך". הוא לא מסוגל לצאת מהמצבים האלה, כך לפחות הוא חושב, זה הטבע שלו, והוא לא מתאר לעצמו שאפשר לחשוב אחרת, וודאי שלא לפעול אחרת. אנחנו לא מסוגלים לתאר את מה שלא קיים בנו, את מה שאבותינו מעולם לא הרגישו ואף לא אנו בהווה או בגלגולים הקודמים.

לחלץ אותנו מהמצב הזה ולקדם אותנו אל כיבוש רצונות חדשים, כיבוש מצרים, לגלות בתוכנו את הרצונות האלו שחבויים בנו עמוק מאוד, ניתן רק על ידי "רעב" רוחני אדיר. את הרעב ניתן לפתח ולהעצים רק בקבוצה, עם רב וספרים מיוחדים במינם. במידה שקוראים את הספרים, אפילו לא בסדר הנכון, קל לטעות ולסטות מהדרך הנכונה, ופירוש הדבר הוא עצירה לזמן מה בהתפתחות הרוחנית. חייבת להיות השגחה תמידית של הרב-המדריך ובירור תמידי של האדם, אם הוא הולך נכון. ואם הוא דורש רק רוחניות, הבורא עצמו דוחף אותו קדימה על ידי הרעב.

"אברהם" היא תכונה רוחנית, שהיא כביכול הבסיס לכל תכונות האדם. זוהי תכונה רוחנית כללית של האדם, שאליה, כדבר ראשון, פונה הבורא. לחוכמת הקבלה באים אנשים, לא מפני ששלחו אותם אליה, אלא מפני שאליהם פנה הבורא תחילה; התחיל לדחוף אותם ועורר בהם רעב. רק אז הם החלו להתקדם. כמו שנאמר "אהבה ורעב שולטים בעולם".

הרגשה של החיסרון במשהו, רק היא מושכת את האדם. ההרגשה הזאת נקראת אברהם, ואליו פונה הבורא ואומר: "אתה רוצה להשביע את הרגשות שלך ולהשיג את האמת? אם כן, אז עליך לעבור מהרגשה זו לרגשות לגמרי אחרים, שנקראים מצרים. היינו, אתה חייב לבדוק מי אתה באמת, ולחקור את הרצונות האגואיסטיים מבפנים. על ידי תיקונם, תשיג אותי, ובהם, ברצונות, אתגלה לפניך". הבורא מתגלה דווקא באותם רצונות, הנקראים מצרים. אחרי כן הם מיתקנים.

הבורא אמר לאברהם להביט בכוכבים שבשמיים, והבטיח לו כי זרעו ועמו יהיה ככוכבים שבשמייםגדול וענק. הכוכבים הם ניצוצות של אור חוזר, עליהם נשברה הנשמה הכללית. ניצוצות אלו, אוסף האדם בעת עבודתו הרוחנית, עם עלייתו מהעולם שלנו למעלה. האדם מלקט את הניצוצות בפנימיותו, מתקן אותם ובעזרתם מתעלה. לכן הניצוצות, שהן נשמות זעירות העולות למעלה, נקראות "כוכבים". ולכן הבורא הבטיח לאברהם שאם ילך בדרך זו, כל אלהיהיו שלו.

לאותו אברהם, במדרגה אחרת, אפשר לקרוא "נביא". נביא הוא אדם, שהשיג מדרגה, שבה הוא נמצא בחיבור ישיר עם בורא. יש נביאים, שרק "מדברים" עם הבורא, היינו נמצאים בקשר עם הכח העליון בדרגה שנקראת "דיבור". זהו הקול הפנימי של האדם, אשר נכנס במגע ברור עם הבורא. יש נביאים ש"רואים" ו"שומעים", יש נביאים שרק רואים ואחרי זה שומעים. בספר נביאים, ניתן לראות עד כמה קשריהם עם הבורא מגוונים; באיזו צורה ומתי הוא מתגלה לפני הנביאים, ובאיזה שלב אדם מסוגל להגיע לדרגה מסויימת של נבואה.

דרגות הנבואה, כמו כל הדרגות של אבותינו, הן בתוך האדם. כל אחד מאתנו חייב לעבור את כולן, בהיותו בעולם שלנו. עלינו לעבור את כל הדרך המצויינת בתורה, מתחילתה ועד סופה. התורה מביאה לנו את כל התוכנית הזאת, ומספרת אותה בצורה מיוחדת. אפשר לקבל את דברי התורה כסיפור היסטורי, או כתמונות מסיפורי חיים שגרתיים, וזה, כמובן שגוי. התורה כולה היא "שמותיו של הבורא", והספר הזה אינו "ספרות". כל מה שנאמר בתורה חייב להיות מושג על ידי האדם, מתחילתו ועד הסוף, ואז האדם מגלה בתוך עצמו את הבורא בשלמות, ומגיע עד לנקודה הסופית של התפתחותו, מה שמהווה מטרת הבריאה ומחשבת הבורא מראשיתה.

ספר היצירה

על הדרך הזו ועל "שמותיו של הבורא" כתב אברהם בספר יצירה. ספר זה כתוב בקיצורי לשון. ושם נאמר בפשטות: "בל"ב נתיבות חוכמה נברא העולם הזה; בצורה גלויה, חצי גלויה והסתר גמור". כדי להבין כהלכה את המשפט הראשון, את המשנה הראשונה מספר "היצירה" יש ללמוד כמה שנים. כאמור, הספר הזה נכתב בקיצורי לשון, כביכול בצופן. הוא כתוב, למי שנמצא באותן הדרגות הרוחניות, ולא לאדם שחי במסגרת חמשת חושיו בלבד.

שאר מקובלים, במיוחד הקרובים לזמננו, פונים בכתביהם ישירות אל הדור שלנו. ככל שהדור יותר רחוק מהדור בו נכתב ספר קבלה מסויים, כך יש לספר יותר זכות להתגלות. בדור שלנו, החל מהאר"י, יש הוראה ישירה מלמעלה לגלות הכל וללמד את כולם. בהתאם לצו רוחני זה, כתובים הספרים בשפה קלה יותר, כך שהצורך בפירושים פוחת. בכל מקרה, עדיין נדרש מורה. בלעדיו אתה לא יכול להבין דבר, אף כי החומר בהיר במידה מספקת.

נניח שהבורא פונה אליך, לתכונה מיוחדת שלך, שנקראת אברהם. אותו קול פנימי, שאתה חש, שכאילו פונה אליך, קרוי "בורא". לנסות לברר את זה, את הקולות הפנימיים, את עצמךלכך קוראת התורה ולא יותר.

השאלה "מי אני?" קיימת בכל אדם, אולם כאשר לא ניתן להדחיקה עוד, משמעות הדבר, שהיא נשאלת על הבורא: "מי הוא?", כשאלתו של אברהם אבינו: "מי הוא בעל הבירה?". השאלה "מי הוא?" נשאלת משום שהבורא נמצא בתוך האדם ומהווה את המקור ל"אני" האנושי. ולכן, ככל שהאדם ינסה לענות לעצמו על השאלה "מי אני", התשובה לשאלה זו תוסיף להימצא בבורא, שכן ה"אני" של האדם הוא רק תוצאה ממנו.

כל רצונותיו של האדם, כל התנועות שלו, בעצם, כל מה שהוא עושה, נברא בידי הבורא. אנחנו איננו מסוגלים לקלוט את זה. כל מה שהאדם אומר, חושב, ואפילו מה שהוא אומר על הבורא ועל עצמו, כל אלה הן פעולותיו של הבורא. אם כן, היכן "אני"? אין שום "אני". הכול הוא תוצאה של הטבע, הנברא נתון לחלוטין בידי הבורא. הבורא מתלבש בתוך האדם, ואת כל המעשים הוא, הבורא, עושה. לכן השאלה "מי אני" יכולה להתקיים רק מחוץ לשליטת הבורא. האדם שונה מהבורא רק בכך, שהוא משתוקק להידמות לו, ולהגיע לדרגתו.

"הרצון לקבל" הוא במהותו הרצון של הנברא ליהנות, בהתאם לשפע ולתענוג הנמשכים מהבורא. אנחנו מרגישים אותו כרצון לקבל הנאה, והבורא רוצה שנתענג. אם האדם מרגיש סתם רצון לקבל, הוא אינו קרוי נברא, אלא זהו הטבע, ובגימטריה "הטבע"="אלֹה-ים"=68. כלומר אם הוא פועל לפי הטבע המנהיג אותו, הוא דומה לשאר הבריות שאין בהן אפילו ניצוץ של נשמה, "נקודה שבלב", שהיא חלק אלוקי ממעל.

מתי יכול האדם לומר שהוא "נברא", "נזר הבריאה", שנברא במיוחד על ידי הבורא, ולא כשאר הבריות על הארץ? רק כאשר על הרצון ליהנות שלו, יש כוונה רוחנית כיצד להשתמש ברצון זה. ודבר זה תלוי באדם עצמו.

הרצון שלנו לשתות, לאכול, לישון, להתחתן, להוליד ילדים, כל זה הוא מהטבע שברא הבורא. אי אפשר להתעלם מזה, ולא כל שכן לשנות את זה. עם זאת ביכולתי לבנות כוונה על הרצון לקבל שלי, לבנות דרך נכונה לשימוש ברצון הזה, ומידת הכוונה הזו, העמקות שלה, תלויה רק בי, ונקראת "נברא". אני צריך לחפש שיטה נכונה לשימוש בטבע שלי, ברצונות שלי. הטבע הוא מן הבורא, ותפקידי לדעת כיצד להשתמש בו. הנקודה שבלב היא היחס של האדם כלפי הטבע שלו, השימוש בו בתור רצון מתוקן עם כוונה של נתינה, הנקראת בקבלה "השפעה". והלב עצמו הוא רצונותיו של האדם, השאיפה לתענוגים בלבד.

כל מה שמחוץ לבורא קרוי נברא, מוגבל במסגרת הטבע, ומתחלק לארבע דרגות ולפי גודל הרצון לקבל: דומם, צומח, חי ומדבר (האדם). מתוך ארבע הדרגות, רק האדם מסוגל להשתמש בטבע, בעזרת כוונה מיוחדת שאותה הוא יוצר בעצמו והתכונה הזו קרויה הנקודה שבלב.

השלב הראשון, העֻבָּר, עביות דשורש, חל כאשר האדם מבטל עצמו לחלוטין, ומתמוסס בבורא. אחר כך, חייב הנברא, בהדרגה, להעלות את עצמו לדרגת המאציל, ולהתגבר בכוחות עצמו על הפער הקיים בינו לבין הבורא.

בעזרת הכוונה, האדם בונה, כביכול, את הבורא בתוך עצמו, ועם זאת, הוא מרגיש את ה"אני" שלו, משום שה"אני" שלו הוא הבורא. בהשגת הבורא, בהשוואת הצורה אליו, אנו משיגים את ה"אני" של עצמנו.

הבורא רוצה לברוא את הנברא כך שהנברא, בהשגתו יישאר עצמאי באמת, ובכך ישיג כביכול את דרגת הבורא פעמיים: פעם אחת את הבורא, ופעם אחת את עצמו, כמי שפועל כמוהו.

הרצון לקבל של הנברא שווה בגודלו לחלוטין, לרצון לתת של הבורא (הרצון להשפיע). הרצון לקבל אינו מתכלה, אינו אובד, והנברא נשאר עצמאי, בכך שהוא משתמש בכל רצונותיו על מנת להשפיע לבורא. בכך הם משתווים. המטרה היא שהנברא, אף על פי שנשאר כמות שהוא כרצון לקבל, ישיג שלמות אמיתית.

הבורא לא יכול היה לברוא נברא לא מושלם. הוא חייב היה לברוא נברא השווה לו. איך לעשות זאת? לברוא נברא, ולתת לו אפשרות להשיג את דרגת הבורא בעצמוזה קרוי שלמות. ואז מופיעה הרגשה ברורה, שחוץ מהבורא ומהנברא אין עוד דבר. הנברא מגלה בעצמו שהוא אינו קיים ללא הבורא, וכך גם הבורא אינו "בורא" כל עוד אין נברא, כמו שבעולם שלנו אימא נקראת "אימא" רק כשיש לה ילד.

אם כן, אפשר להיכנס לרוחניות, רק בתנאי שיש רצון לרוחניות. אבל מהיכן לקבל אותו, בלי לדעת אפילו מהי רוחניות? נניח, שדוחפים אותנו מעט, כדי לעורר בנו עניין ורצון ברוחניות, אבל בסופו של דבר, למען האמת, אנחנו איננו יודעים שום דבר. אילו ידענו, והיינו רוצים זאת במידה מסויימתהיה לנו קל יותר.

כל זה נסתר מאתנו, ובכוונה. משום שאילו היינו נכנסים לרוחניות עם הרצון לקבל שלנו, לעולם לא היינו יכולים לשנות את הרצון הזה. כדי להיכנס לרוחניות, צריך לרצות אותה. אבל "לרצות" פירושו, קודם לדעת, לנסות, להרגיש: "הו, כמה זה טוב!" ואז, כשיקחו ממך את הרוחניות, תתחיל לרצות בה. כי קיים חוק: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו". כדי להשיג רוחניות, יש לפנות אל הבורא בבקשה, בתפילה מיוחדת, לגלות את הרוחניות, אבל למען הרצון להשפיע, ולא לשם הנאה עצמית. אחרי כן, יש להשתמש ברצון הזה בצורה נכונה, בהדרכה נכונה של מקובל במסגרת לימודית.

כלומר, קודם כל, צריך להשתוקק מאוד לרוחניות. הרוחניות אינה ניתנת לאדם כבחירה, אלא היא נמשכת מהבורא. כעת מגיע זמן, שבו יותר ויותר נשמות מוכנות לרוחניות ומגלות סימני רצון אליה. האדם פועל תמיד לפי הרצון שלו. לפני לימוד חוכמת הקבלה, מוליכים את האדם מלמעלה, ואחר כך, כאשר האדם פותח ספר, הבורא, כביכול, דווקא מתחיל להתרחק ממנו. הדבר דומה לתינוק, שאמו מלמדת אותו ללכת. בתחילה היא מחזיקה בו, ואחר כך היא מתרחקת ממנו צעד צעדששהולכת אחורה, בזמן שהוא הולך לקראתה. באופן כזה, האדם מתקדם לרוחניות, בעודו רוכש יותר ויותר עצמאות.

עלי להסתמך אך ורק על הרגשות שלי. רק באמצעותם אני יכול לפעול; כי הם מגדירים את גבולות ה"אני" שלי. לא אוכל לממש את רצונותיי ללא בסיס כלשהו. ולכן המעשים של האדם צריכים להיות בהתאמה למצב שבו הוא שרוי. וכאשר הוא ישיג רוחניות, זו תהיה כבר הרגשה אחרת של ה"אני".

האדם הולך ומגלה שהרגשותיו הפנימיות הן תוצאה של פעולות הבורא, אך בעצם, הוא והבוראחד הם, ואין שום סתירה ביניהם. שניהם רוצים אותו הדבר. אין אפילו סיבה ומסובב. דבר זה קרוי "אחדות המדרגה". אך אנחנו חייבים לפעול בחיים לפי מה שאנחנו באמת. מצד אחד, אנחנו קוראים מאמרי קבלה נפלאים על העבודה הרוחנית, שבהם "הוא ושמו אחד", ומצד שני בחיים הרוחניים שלנו, אנחנו חייבים להתנהג לפי אותה הדרגה שבה אנו נמצאים כרגע.

שום דבר ברוחניות אינו נעלם, ובלשון אחרת: "אין העדר ברוחניות", כלומר, כאשר באמת משהו עוזב אותי, באותו זמן הוא נשאר בי, אף על פי שאינו שרוי עוד בהרגשה הנוכחית שלי. "אין העדר ברוחניות" פירושו, שכל מצב שעובר, נשאר ונאגר בנשמתי עד לגמר התיקון, כאשר למעשה אני שרוי או בדרגה הכי גבוהה, או הכי נמוכה יחסית. שאר המצבים אינם מורגשים, ואני אינני מסוגל אפילו לדמיין אותם לעצמי. היצר הרע של האדם צריך לדעת, שהגאולה שלו באה רק מלמעלה, ואז האדם מתקדם.

המסע לגילוי הנשמהתחילתו במקום שבו חשנו בראשונה כמיהה לרוחניות, הקרויה "הנקודה שבלב".

נקודה זו היא "הנשמה העֻבָּרית", הדורשת את חזרתו של האדם לשורש הרוחני שלו, לפי חוק הטבע. הנשמה נמשכת אל הבורא, ומושכת אחריה את האדם. האדם אינו יודע לאן מושכים אותו, כיוון שהבורא נסתר ממנו בינתיים. אלא שנקודת הנשמה הזו, דוחפת אותו למקום כלשהו, אף כי עדיין אין זו "נשמה" אמיתית.

כאשר האדם מתחיל לפעול על עצמו רוחנית, הנקודה שלו מתרחבת בהדרגה, ונהיית יותר ויותר גדולה. אבל בינתיים היא נותרת "שחורה", משום שהאדם מרגיש יותר ויותר חסרון שהולך וגובר כלפי משהו, וזוהי חֲשֵׁכָה. וכאשר הנקודה שבאדם מתרחבת, סוף-סוף, עד למידה הראויה, הוא רוכש "מסך" סביב נקודה הזאת, את "הכוונה לתת", ואז, לתוך הנקודה הזו נכנס האור, הממיין את כל הרצונות הרוחניים שמצויים בתוכה לחמישה חלקים, לפי תכונות האור: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, והאדם רוכש נשמה.

ב"כתר" נמצא הרצון הקטן ביותר לקבל תענוג, וב"מלכות"הרצון הגדול ביותר. תכונת הקבלה שב"כתר" וב"חוכמה" היא קטנה מאשר בשאר הרצונות, ומשום כך, ה"כתר" וה"חוכמה" נחשבים ל"רצונות של השפעה )נתינה("מצב זה באדם קרוי "קטנות".

אם לאדם בעולם הזה יש רק רצונות גשמיים-גופניים, הריהו כמו כל חי על פני האדמה, ללא נשמה. המצב הבא שלו מגיע, רק כשמופיעה בו "הנקודה שבלב", ואז הוא מרגיש איזושהי משיכה לרוחניות, שאינה נותנת לו מנוח, אף כי איננו יודע רוחניות מהי.

אם לאחר מכן, משקיע האדם מאמצים בלימודי הקבלה, הוא עובר את המחסום. בשלב זה במקום הנקודה השחורה שבלב, הוא מקבל מסך עם עביות דשורש, שקרוי "גלגלתא עם אור הנפש".

מצב זה קרוי "עֻבָּר". בדומה לעולמנו, במצב העֻבָּר, האדם לא רוצה כלום, ונמצא ב"רחם אמו", בתוך פרצוף, הנמצא במדרגה גבוהה ממנו, שמגדל אותו במסירות. בהמשך, העֻבָּר מתפתח במשך תשעה חודשים, שמשמעו לרכוש תשע ספירות פרטיות, שנמצאות בספירת המלכות, מ"נפש דנפש" (כתר שבמלכות), ועד ל"יחידה דנפש" (מלכות שבמלכות).

כך הוא חדל להיות עֻבָּר. הוא נולד, ורוכש כלי חוכמה עם "אור הרוח" (מנפש עד יחידה), עם עביות א'. תקופה זאת נקראת "יניקה" ונמשכת שנתיים, "24 חודשים". בכך משיג הפרצוף מצב הקרוי "קטנות" (או "גלגלתא ועיניים"), שהוא מסך שלם בעביות א'. ה"יונק" נבדל מה"עֻבָּר", בכך שהוא, בשונה מהעֻבָּר שלא רצה כלום, "יונק" את השפע בצורה עצמאית, עם רצון משלו, כמו תינוק היונק מאמו.

כיצד הופך החלב להיות מזון עבור התינוק? כאשר הוֶסת מסתיימת, דמה של האם מנוצל להתפתחות העֻבָּר. בזמן הלידה יוצא דם הלידה, "דם טמא", שאותו אי אפשר לתקן. הוא הופך לרצונות טמאים, חסרי כל כוונה לתת, או "כוונה להשפיע". אך יש חלק בדם, שנקרא "דם נקי", שאחרי הלידה הופך לחלב. הוא עולה מספירת ה"יסוד", המקום שבו נמצא ה"רחם", אל ה"חזה", שנמצא בספירת ה"תפארת" של הפרצוף.

כל מה שמתרחש בעולם הרוחניכל החוקים הרוחנייםמתקיים מאליו גם בעולמנו, מיד עם היווצרותו. בלימוד כל תהליך העיבור, ההתפתחות, הלידה, היניקה וגדילת הפרצופים הרוחניים, אפשר להבין במדויק את התהליכים שבעולם שלנו ואת הסיבות להם.

המצב הבא אחרי "היניקה", הוא פרצוף "גדלות". הפרצוף מקבל בכלים של בינה, באח"פ (אוזן, חוטם, פֶּה) שבעביות ב', ג' וד' "אור חוכמה", הקרוי "מוחין", והכלים מתמלאים, בהתאמה, באורות של נשמה, חיה, ויחידה.

איש מאתנו אינו צריך לעשות מאומה, אלא רק לא להפריע לבורא לפעול בנו, בלי קשר לאופן שבו הוא פועל בנו. בכל מקרה, אסור לצאת מגבולות הנהגת הבורא. אם אדם מסוגל לעשות מאמץ כזה, אזי הוא ייקרא "עֻבָּר רוחני". ואילו במצב "יניקה", האדם מסוגל כבר לבקש משהו, לנהל דו-שיח עם הבורא. אחרי שנתיים של "יניקה", האדם זקוק לחינוך ולהדרכה, ואפשר כבר לתת לו מעט מאור החוכמה, שהחלק הראשון שבו קרוי "אור הנשמה".

כל מערכת היחסים הרוחניים שבין הבורא לבין הנברא במצב "קטנות", בנויה בדיוק כמו מערכת היחסים שבעולם שלנו, בין האם לבין הבן. את כל הבעיות שמופיעות במערכות יחסים גשמיות, אפשר לפתור מתוך הכרתן של מערכות דומות, המתקיימות בעולמות רוחניים, בין הבורא לנברא.

הבורא שולח לאדם הפרעות בכוונה, כדי שהוא, על ידי יגיעה, יתחיל לפתח רצון להתקרב אליו. אילו לא היו מכשולים והפרעות בחיים הגשמיים שבעולם הזה, לא היינו מרגישים שום שאיפה אל הבורא, ולעולם לא היה עולה בידינו להתקדם.

אילו נשמת האדם הראשון לא היתה נשברת, היא היתה נותרת נשמה אחת יחידה, ובלתי מתוקנת, והיתה מתקשה מאוד לתקן את עצמה. התיקון מסתכם בחיבורם יחדיו של חלקי נשמה שנשברו, ורק לאחרי החיבור יתאחדו כל חלקי הנשמה עם הבורא.

העבודה מסתכמת בתיקון יחס האדם, למצבים שהוא מקבל מהבורא, ותוצאת העבודה הזו היא יחוד עם הבורא, והצדקת כל פעולותיו.

כשהאדם מתחיל להתקדם לרוחניות, הוא מאבד את השאיפה אליה לפרקים. נכון יותר לומר, ששוב מוסיפים לו אגואיזם, רצון לקבל, מלמעלה וכנגדו הוא כבר אינו מסוגל להתמודד. במקרה כזה לא ניתן לעשות שום דבר, אלא להעביר שוב ושוב את האגואיזם מהמישור החומרי-גשמי למישור הרוחני, וזאת באמצעות הלימוד והעבודה השיתופית בקבוצה.

כל מחשבה שבאה לאדם עליו לנתח אותה, ולִזכור שהיא באה מהבורא. עליו לסווג אותה, לבדוק שהיא לא עומדת בניגוד למטרה שאליה הוא שואף, ועליו לשאול: "האם אתחבר למחשבה הזו, או שאלך נגדה? האם במקרה הזה הבורא קורא לי על ידי משיכה, או שהוא רוצה לעורר אותי על ידי דחייה?" אמנם מדובר בשני מקרים שונים, אך חשוב לזכור שבשניהם הבורא רוצה לקרב אותי אליו.

לימוד חוכמת הקבלה כרוך בחקירת מערכת היחסים שבין אדם לבורא, לרבות כל מחשבות האדם ורצונותיו, ולמעשה כל מה שנובע מתוך השגתו של אדם, באותה המדרגה בה הוא שרוי. אפילו בעולמנו, עוד לפני היציאה לעולם הרוחני, קיימות מדרגות השגה. עוד בזמן ההכנה, האדם מתחיל להבין את הקשרים והיחסים בין המושגים הרוחניים, אף כי אין זה משתווה כלל, לתחושה ולהשגה האמיתיים.

כשנאמר ב"זוהר": "ושאל לרבי שמעון" הכוונה היא "עלה למדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, ושאל". בדומה לכך כשאומרים שהאדם נפגש עם רבי שמעון, הכוונה שהאדם עולה לרמתו של רבי שמעון, ולכן רואה ומבין כמוהו.

באופן כזה, לכל מדרגה רוחנית ניתן שם, ואם האדם מגיע אליה, הוא קרוי בשמה. אם הוא משיג רק חלק מאותה המדרגה הוא קרוי, למשל, "בינה". כך כולנו נקראים בניו של אדם, היות שכל אחד מאתנו הוא חלק של המדרגה "אדם", וחובתנו להגיע להשגה רוחנית של החלק הזה באופן עצמאי.

אדם העולה למדרגה מסויימת מרגיש את המתרחש בה. הוא משיג את תכונותיה, ולפיהן מגלה את הבורא. אם הוא יגיע למדרגה גבוהה יותר, תשתנה התמונה שראה במדרגה קודמת.

אין מדובר פה בבית קולנוע שמקרין 125 סרטים, סרט לכל מדרגה. קיימים רק אור עליון פשוט והאדם, שעולה למדרגה רוחנית מסויימת, ורוכש תכונות רוחניות מסויימות, באמצעות תכונות אלו האדם חש חלק מהאור העליון. החלק הזה קרוי עבורו "העולם".

כך, גם אנחנו חשים חלק זעום של האור העליון בתכונות האגואיסטיות שלנו, ומכנים את מכלול התחושות האלו "העולם שלנו".

קיים רק הרצון לקבל תכונות אלו או אחרות, של הבורא. מתוך התכונות הנרכשות, האדם רואה תמונה או דמות מסויימת. אנשים שונים משיגים אותן תכונות של הבורא, ולמרות ההבדל שקיים בין רצונותיהם, הם רואים אותה התמונה, מזוויות שונות, כמו בעולם שלנו, שבו מספר הדעות, הוא כמספר האנשים המתדיינים.

מחשבות ורעיונות שונים, מביאים כל אחד מאתנו להתבונן "בעולם שלנו" בצורה אחרת, ועם זאת התמונה הכללית נותרת זהה. כך הוא הדבר, גם לגבי החוויות שהן שונות מאדם לאדם, ולמרות זאת שוררת תמימות דעים, באשר לאופן ראייתם של הדברים.

אין ביכולתנו להבין איש את רעהו לפי התכונות שלנו, או הרצון שלנו לקבל, שכן כך אנו רק מתרחקים זה מזה. עלינו להבין איש את רעהו, לפי אותן תכונות של הבורא, שאנו משיגים במדרגות הרוחניות.

האדם הראשון נולד עם רצונות אלטרואיסטיים בלבד, כלומר עם "כלים דהשפעה". הוא טיפל בכל העצים בגן עדן שכן היה יכול להשתמש בכל הרצונות האלטרואיסטיים שלו. אם כך, כיצד היה יכול לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלו (כלים דקבלה), אם לא היו קיימים אצלו, וליתר דיוק, אם לא חש אותם בתוכו.

חטאו של האדם הראשון תוכנן מלכתחילה. הוא היה חייב לחטוא, לטעום מעץ הדעתולהתערבב עם הרצונות האגואיסטיים (כלים דקבלה), כדי שייווצר ערבוב של כלים דהשפעה, וכלים דקבלה. ולאחר מכן יתרחש תיקון הדרגתי של הכלים דקבלה.

למראית עין אין מדובר בחטא, שכן חטא מתכננים מראש, אלא בפועל מדובר ב"עבירה על החוק", אם מתוך ידיעה, ואם מתוך חוסר ידיעה. האם אדם ידע שהוא עומד לבצע עבירה? לא. האם הוא רצה לבצע עבירה? לא. אך האם הוא עבר על החוק? אכן, עבר.

ברוחניות הקלקול לא מתרחש במקרה, אלא הכל נעשה במטרה מסויימת: לתקן את האגואיזם ולאחדו עם האלטרואיזם, על ידי ערבוב. אילו לא היה בכל רצון אגואיסטי, כלי, ניצוץ אלטרואיסטי שהופיע שם, דווקא ברגע של חטא האדם הראשון, לא ניתן היה לתקן את האגואיזם ולהתעלות רוחנית. לכן חטאו של אדם הוא הכרחי, וחיוני.

אנו נמצאים בחושך רוחני מוחלט. האור המקיף, מאיר מבחוץ, ומעורר את האגואיזם, את הרצון לקבל, אך אינו מסוגל להיכנס פנימה לתוך האגואיזם. וכך הוא מעורר את האדם לרוחניות.

כדי לעורר את האדם במידה נוספת, לאו דווקא לרוחניות, אלא לדרגת השגה אישית מסויימת, חייב חלק מהאור המקיף להיכנס, כביכול, לתוך האדם. לשם כך מעוררים בנשמה האגואיסטית בשלב זה, את ה"נקודה שבלב". נקודה זו הינה "מתנה" מלמעלה, והיא נקראת הנקודה האחרונה של אובייקט רוחני גבוה יותר, "נקודת האחוריים" של פרצוף יותר גבוה.

אם מתבוננים מלמעלה למטה, אין שום דבר פרט לכלי, למסך ולרשימות. אך אם מתבוננים מלמטה למעלה, ישנם שלושה קווים לנשמה: ימני, שמאלי ואמצעי. על האדם לגבור ולהשתלט בהדרגה על כל אחד מהם, ולאחד אותם בהתאם למאמציו. תהליך זה כולל את התגברות הרצון "למען עצמי" של קו שמאל, ואת היכולת להתמודד אתו בעזרת ההשפעה של קו ימין, ואת הקבלה של אור הבורא לתוך הקו האמצעי, המשלים בין תכונת הבורא לתכונת הנברא.

כאן קיימת אי-סימטריה מסויימת. מצד הבורא, הכל מובן וצפוי מראש, לרבות חטא האדם ותיקונו;הכול תוכנן לפרטי פרטים, ולכל דבר יש מקום. למעשה, הכל כבר נמצא בגמר תיקון. ואילו מצד האדםששהכל נסתר. והאדם טרם גילה את החוקיות הקיימת בנסתר. כדי להתקדם, עליו ללכת ב"אמונה מעל לדעת", כאשר הלא נודע לוחץ עליו, ומעודד אותו להשקיע מאמצים לגלות את הבורא, ולהיות בקשר רציף והדוק אתו.

אך משום שאנחנו נבדלים בתכונותינו מהבורא, ומפאת האגואיזם שבאדם, הריהו חושש, ואולי אף מפחד להתקשר לבורא, שכן אין הוא יודע מהו היצר הטוב, וכל שכןמהו אלטרואיזם טהור.

מצד הבורא אין שום שינוי. כולם נמצאים בגמר תיקון, ונהנים מאור הבורא. הדבר שמשתנה, הוא הסבל שאדם מתחיל להרגיש בשל האגואיזם שלו, ונסיונותיו לתקן אותו, מהנקודה הראשונית ועד עולם אין-סוף, כלומר מקבלה לנתינה.

אם אדם שנמצא בעולם שלנו, לא יקבל את הנקודה האלטרואיסטית הזו, את התכונה הרוחנית מלמעלה, אין לו שום אפשרות לבצע מעשה רוחני.

כתוב שברגע הלידה הרוחנית של אדם, נוצר בו "אחוריים נפש דקדושה", שמשמעותם מדרגה אחרונה של הנשמה עצמה, הנקראת "נקודה" בגלל הצמצום, וממוקמת ב"לב" האדם, כלומר בתוך האגואיזם שלו.

ללא נקודה זו, האדם נמצא בדרגת החי, כלומר כחיה, ורצונותיו לא יוצאים מעבר למסגרת העולם הזה. אנשים כאלה יכולים להימשך אחר תיאוריות שונות, או פילוסופיות רוחניות, ולכאורה, להתנבא על העתיד ואפילו להיות רגישים במיוחד. אך שום דבר אינו קושר אותם אל הרוחניות. שהרי רק הנקודה שבלב, מסוגלת להוציא את האדם מהמצב הגופני בו הוא שרוי, ולהביאו למצב רוחני. מבחינה חיצונית נראים שני סוגי אנשים אלה דומים, אך רק מי שנמצא בהתאמת תכונות רוחניות עם הבורא, כשהנקודה שבלב שלו כבר התפתחה לפרצוףיכול להבחין בהבדל ביניהם.

לעתים עלולה נקודה זו להימצא בתוך לב האדם במשך גלגולי חיים רבים, אך ללא התפתחות. אם הנקודה הזאת אינה קיימת, האדם יכול לשבת שנים אחדות בקבוצה, וללמוד קבלה, לרשום הכל ולשרטט גרפים, אך לא מעבר לזה. יכול להיות שהוא מגיע לקבוצה, כדי להיות מורה לקבלה, ולהתגאות בידע וכד'. אך אם אין בו רצון עז לאיחוד עם הבורא, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב, והקבוצה עצמה תפלוט אותו מבחינה רוחנית, החוצה. כלומר, הכל תלוי בקיום הנקודה בלב האדם.

כאשר שאלתי את המורה שלי, אם ניתן לרכוש נקודה שבלב שאיננה קיימת, השיב לי כי אם האדם נכנס לקבוצה, ורואה כי הכל בה מושפע מרצון אחד, רצון למצוא את הבורא, וכי האנשים הגיעו מרחוק, ומדברים רק על זה, ולומדים מפי מורה ממקורות אמינים, אזי נדבק אותו אדם ברצון הכללי, אף כי הוא יודע, שאין בו את הנקודה הזו. ידוע שרצון עז במיוחד, מסוגל להביא להופעתה של נקודה שבלב. כך גם קבע האר"י.

כדי שרצון של אדם בודד, יתכלל בתוך הרצון המאוחד של קבוצת הלומדים, צריך רצון זה להיות בשל באופן מוחלט ללימוד הקבלה, כי אפילו כשהנקודה הזאת קיימת, היא שונה בתכונותיה מאדם לאדם. ידוע למשל, כי רבי יוסף קארו חיבר את שולחן ערוך, עבודה שלא תסולא בפז, אך בזמן שיעורי הקבלה אצל האר"יהוא ישן, משום ששיטת האר"י לא התאימה למבנה נשמתו.

מובן מאליו, שהיו אנשים שהבינו בקלות ובטבעיות את קבלת האר"י (הקבלה הלוריאנית), והיו שלא הבינו אותה כלל, והתקשו להתנתק משיטתו של הרמ"ק (רבי משה קורדובירו 1570-1522 נחשב לגדול המקובלים בצפת עד הגיעו של האר"י הקדוש לצפת). האר"י הביא עימו שינוי מהותי בשיטת לימוד הקבלה, ובעזרתה ניתן כיום, ללמוד את הקבלה מצד הכלים, הנפשות, כלומר מלמטה. הקבלה בשיטת הרמ"ק, לעומת זאת, עסקה בלימוד העולם מצד האורות, כלומר מצד הבורא. ואילו אנחנו כיום, לומדים אותה מצד המסך, המסייע בהתפשטות האור. מחברו של ספר זה, מספר כי למד קבלה לפי מקורות שונים, אך לא מצא תשובות, עד אשר מלמעלה הראו לו את ספרי האר"י ובעל הסולם.

"מדרגה עליונה" היא הבורא, המצב העתידי. ואילו "המדרגה התחתונה" זהו הנברא ומצבו הנוכחי. כל המדרגות נפתחות כאילו היו מניפה מקופלת שנמצאת בתוך האדם ואז נפרשׂת, כלומר, מתגלות בו בהתאם למידת התקדמותו.

מהו זמן? האם זהו מושג חי? האם הזמן משתנה? כיצד משתנה? האם הוא קיים מחוץ לאדם או אולי בתוכו? האם לכל מדרגה שעון משלה?

מושג ה"זמן" הוא תוצאה של פעולת הקליפות. עד שהאדם לא נותן לבורא הסכמה מלאה, על כל ההתרחשויות והאירועים העוברים עליו, הוא חש את "הזמן". הזמן נעלם לאחר תיקון מלא, כלומר גמר תיקון פרטי של נשמת האדם, כשאין צורך לשנות שום דבר, והכל נמצא במנוחה מוחלטת.

מושג הזמן נולד עם גילוי החיסרון במלכות דאין סוף. לאחר שהמלכות צמצמה את עצמה בצמצום א', נוצר מקום ריק המיועד לתיקון. הצמצום בוצע, מכיוון שחיסרון מנוגד לשלמות, והניגודים לא יכולים להגיע מיד למכנה משותף, והוא זה שיצר את ה"זמן" וה"מקום" בעולם שלנו. שני הניגודים הללו יכולים להתקרב זה לזה באמצעות שינוי המקום או הזמן. לפני צמצום א' לא היו לא זמן ולא מקום.

אילו היו ממציאים שעון מיוחד, שהיה קשור ללב האדם, ניתן היה לראות את ציר החיים הרוחניים של נשמות בני האדם, כלומר את השתנות המצבים הרוחנייםהעליה בדרגות. לעומת זאת השעון המצוי מראה לנו זמן של הדומם, שלא משתנה על ציר החיים הרוחניים ומשקף את קצב ההתקדמות הרוחנית של הדומם (העולם שלנו) לעבר מטרת הבריאה.

חוכמת הקבלה עניינה עולמות רוחניים, ולכן בתהליך הלימוד, מושך אליו האדם אורות רוחניים. לימוד תורה, נביאים, וכתובים, וכתבים רבים אחרים, גם הוא מזמין הארה רוחנית מסויימת, אך עוצמת האור, החבויה בלימוד חוכמת הקבלה, גדולה עשרות מונים מלימוד כל אותם כתבים.

עם זאת, על האדם לוודא שהוא לומד בהתאם לנתיב ההוראה הנכון, שאם לא כן, עתיד הוא להגיע לתוצאה הפוכה. ככל שהוא לומד יותר, כך הוא מרגיש עצמו צדיק גדול יותר, ולאו דווקא רשע גדול יותר, וכך קל לו יותר. שווה בנפשך, שאתה לומד מזה מספר חודשים, וכל חודש אתה מרגיש שהינך נעשה רע יותר ויותר.

האם ניתן לקרוא לזה תחושה נעימה? כלל וכלל לאאבל זאת האמת! אם הינך מרגיש עצמך טוב יותר ויותר, ככל שנוקף הזמן, הרי שמדובר בשקר. אמנם שקר נעים, אך בכל זאת שקר. על בסיס הבדל זה מתבצעת חלוקה של הלומדים לשתי קבוצות מנוגדות לחלוטין: "בעלי-בתים" ו"בעלי-תורה".

"בעלי-הבתים" הם אלה שמרוצים מהלימוד, ומרגישים שהעולם הזה כבר מאיר להם פנים, והם חדורי ביטחון שיהיה להם טוב בעולם הבא.

לעומתם, "בעלי-תורה" הם אנשים, שבעזרת תורת הקבלה רוצים להיתקן. אלו הן שתי קבוצות אנשים המנוגדות זו לזו, ממש כשם שבשני מחשבים יכולות להיות מותקנות תוכנות עבודה שונות.

כל הדתות נשענות על עבודה למען קבלת שכר בעולם הזה ובעולם הבא. לעומת זאת, מקובל יכול להיות רק מי שאינו מייחס חשיבות לשכר, אלא חותר להשגת האמת. אמנם אין רבים כאלה, אך מדור לדור גדל מספרם והולך, ובדורות האחרונים, עלה מספרם באופן משמעותי. יש מקרים, שבהם אדם מגיע עד לנקודה מסויימת בשאיפתו לחקירת האמת, ואז מרפה בהדרגה. הסיבה לכך תתבאר בלימוד גלגולי נשמות.

כל העולמות, לרבות העולם הזה, הם מצבים פנימיים הנמצאים בתוך האדם, ולא בשום מקום אחר מחוצה לו. כלומר, לא האדם נמצא בתוך העולמות, אלא העולמות נמצאים בתוך האדם, ומחוץ לאדם נמצא רק הבורא, "אור עליון פשוט".

האדם בעולם שלנו משוכנע, שהוא נמצא בתוך קיום כלשהו, במציאות שנבראה כבר קודם. אך כל זה הוא רק אשליה. אין שום דבר בחוץ, פרט לאור הבורא. אור זה משפיע על חושינו בצורה כזאת, שהוא מורגש על ידינו כמוצק, נוזל, גז, צומח וחי, וכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, ומה שרואים סביבנו, הכול נבנה בתוך החושים שלנו, שנותנים לנו את ההרגשה שהכול נמצא מחוצה לנו. אך האמת היא, שבחוץ אין שום דבר מלבד הבורא.

"העולם הזה" הוא נקודת השפל שמשיג מקובל, והיא הניגוד המוחלט לבורא, ונקראת "גלות מצרים". כוח הטבע המשפיע על האדם במצב זה, כוח הטבע האגואיסטי שלו, שאינו מאפשר לו להתקדם לשום מקום, אלא לחשוב ולדאוג רק לעצמו, קרוי "פרעה". זהו הכוח הפנימי הרע, שעליו מדברת התורה באריכות.

האגואיזם לא מאפשר לאדם להרגיש את המצב הרם והמושלם ביותר, ואילו הכוח שמכריח את האדם לצאת מהמצב הזה, קרוי "משה". פרעה, משה וכל הכתוב על "יציאת מצרים", הם מצבים רוחניים של אדם, בהרגשותיו.

מצבנו העכשווי הוא שפל המדרגה. תרדמה מוחלטת, חוסר הכרה. במצב זה, אין אנו מרגישים כלל מי אנחנו, ואיפה אנחנו באמת. זהו מצב נחות יותר מ"העולם הזה" ואין אנו חשים בו רוחניות, לא כטוב ולא כרע, בשום צורה.

התורה לא מספרת סיפור היסטורי, ובכל זאת קיימת התאמה בין הכתוב בה, לבין ההיסטוריה האנושית. זאת, מפני שבניית כל העולמות מושתתת על אותו עיקרון: כל מה שקורה בעולם רוחני אחד, משתקף כבמראה בעולם תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שזה בא לידי ביטוי בעולמנו.

כל מה שעל האדם לעבור במדרגות עלייתו, דרך כל העולמות, הוא עובר באופן פרטני, בכל אחד מהעולמות בכלל, ובעולם שלנו בפרט. בעולם שלנו מתבצעת העליה במצבנו העכשווי, ובאמצעות החומר האגואיסטי המצוי בעולמנו.

קיים חוק טבע רוחני, שלפיו "כל שורש רוחני חייב לנגוע בענף הגשמי". כלומר, כל מקור רוחני, כל כוח רוחני, חייב להשתלשל, ולבנות בעולם שלנו את התגשמותו הסופית. למשל, בעולם האצילות קיים כוח שלילי, "פרעה", וכנגדו כוח חיובי, "משה", אז גם בעולמנו הם חייבים להתגשם פעם אחת לפחות.

בעיקרון, כל מה שקרה או קורה בעולם הרוחני, כבר התגשם בעולם שלנו. הכל, למעט ביאת המשיח, ועָלִיה, התרוממות ויציאה לעולם הרוחני. זה כל מה שנשאר. אבל הזמנים הקודמים להתרוממות הרוחנית הם הזמנים הקשים, החשוכים והכואבים ביותר.

אדם ש"עובד" על פנימיותו בעזרת הקבלה, נכנס למצב שקרוי "גלות מצרים". בתהליך זה נדמה לו שהוא "יורד" בתכונותיו, שקודם הוא היה טוב יותר, וכעת הוא נעשה רע יותר. בדרך זו הוא מגלה את הטבע שלו. בהמשך, תחת השפעת האור ולימוד נכון של הקבלה, האדם מקבל רצון עז לעבור מחסום זה ולהיכנס לעולם הרוחני. הוא כבר משתוקק להדמות לבורא לפחות במשהו ולהפסיק להיות שונה בתכונותיו מתכונות הבורא.

במהלך דרכו הרוחנית, עשוי אדם לגלות לתדהמתו, שלא זו בלבד, שהוא אינו מתפתח רוחנית, אלא להיפך, חלה עצירה או נסיגה במצבו. נראה שהסיכוי להתקרב לעולם רוחני הולך וקטן. אבל דווקא שלב זה, שבו אנו חשים, כי אין ביכולתנו להתמודד עם ההפרעות המציקות, מעיד על התקדמות מרשימה. אם רק נעצור לרגע קט, ניווכח שאנו מתקדמים בקצב הולך וגדל, שכן אנו מודדים את מצבנו בחושינו הקיימים, הנמצאים בראשית מסלול התיקון שלהם. כל תיקון ושינוי שאנו מבצעים, מקרב אותנו לרכישת הכוונה "להשפיע". אולם, לשם כך נדרש האדם לעבור עשרות רבות של שינויים, באופנים שונים. על האדם לגלות מי ה"אני" שלו, מה בדיוק הוא רוצה, מהו "הרצון לקבל", מהו חומר הבריאה, ומהי משמעות החיים והמוות.

האדם מגיע למסקנה, שהחייםמשמעותם להרגיש את האור, ומוות הוא הרגשת חושך, העדר הרגשת הבורא בחושיו. האדם עובר מצבים רבים ושונים, עד שמגיע להכרה אמיתית מהו "רע" ומהו "טוב".

המחסום, שמסתיר את האור מהעולם שלנו, הוא הווילון. במה שונה המחסום מהמסך? תכונת המסך שונה לגמרי מהמחסום, בכך שכל האור נמצא לפני המסך, ואף אחד אינו מסתיר אותו, אלא האדם עצמו דוחה אותו בכוח רצונו, שלא לקבל את האור לשם הנאה עצמית.

בניגוד למסך, נמצא הווילון המחסום מחוצה לי, ומסתיר את האור העליון ממני. אבל את המסך מעמיד האדם בתוך עצמו, מתוך הכרה והבנה פנימית, על ידי רצון אגואיסטי, שלא לתת לאור להיכנס לתוכו. אם ירשה לאור להיכנס, הרי זה רק מתוך כוונה לתת, להשפיע לבורא. כאשר יש מסך, אין צורך בווילון, כי האדם, בעזרת המסך, מסוגל בעצמו להתנגד לאור.

איך מתחלקת דרכנו, הבנויה מ-125 מדרגות?

בינינו לבין עולם אין-סוף ישנן 125 מדרגות השגה. אך לשם תיקוננו, צריך להגיע רק עד עולם האצילות, מימד "צמצום ב'". כלומר, לעבור דרך עולמות עשיה, בריאה ויצירה, אשר כל אחד מהם נמשך "2000 שנה", ובסך הכל "6000 שנה". התיקונים שיבואו אחרי כן יתרחשו כבר במימד "צמצום א'" מעל "צמצום ב'". (ראה "עשרה שיעורים בחוכמת הקבלה" שבספר).

נשמתנו בנויה מחמישה חלקים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין )ז"א( ומלכות. אלה נבדלים זה מזה בגודל הרצון לקבל שלהם, ומתחלקים לשניים: "גלגלתא ועיניים" (כתר וחוכמה) ו"אוזן", "חוטם" ו"פֶּה", הנקראים אח"פ (בינה, ז"א ומלכות). במילים אחרות, כתר קרוי "גלגלתא", חוכמה קרויה "עיניים", בינה קרויה "אוזן", ז"א קרוי "חוטם", ומלכות קרויה "פֶּה". החלק הראשון של הנשמה מקבל תענוג מנתינה, מהשפעה, והשני מתוך קבלה. כך בנויה כל נשמה ונשמה.

עלינו לתקן רק את הגלגלתא ועיניים (גו"ע), שהם כלים דהשפעה, רצונות לתת, להשפיע. דרכנו הרוחנית מתחילה בהתעלות מעל העולם שלנו. עליה היא תיקון הדרגתי של גו"ע. בכך שאנחנו עולים לעולם האצילות דרך עולמות בריאה, יצירה, עשיה (בי"ע) אנחנו מאשרים בעצם, שהכלים דהשפעה שלנו מתוקנים.

את הכלים דקבלה, אח"פ, אין אנו מסוגלים לתקן. מה בכל זאת ניתן לעשות? להעלות בהדרגה את כלי הקבלה שלנו, האח"פ, מעולמות בי"ע לעולם האצילות. קודם עולים האח"פים שמעולם הבריאה, שהם בעלי האגואיזם המועט ביותר, אחריהם האח"פים מעולם היצירה, היותר אגואיסטיים, ולבסוף עולים הכלים האגואיסטיים ביותר, האח"פים מעולם העשיה. למעשה, אין אנו מתקנים את הכלים, הרצונות עצמם, אלא רק מחברים אותם לגו"ע התואמים להם, ומכלילים אותם ברצונות הנותנים, האלטרואיסטיים.

עם כל תיקון, אנחנו מקבלים כמות נוספת של אור. התיקון קרוי "עליה". בסך הכול יש שלוש עליות, וליתר דיוק, עליה משלושת המקומות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה.

אח"פים, שעולים לעולם האצילות, אינם מהווים רצונות לקבל אמיתיים ("כלים דקבלה"), והם אינם ה"אני" של האדם, "לב האבן". האדם בעצמו לא מסוגל לתקן את החלק הזה. מה שעובר תיקון הוא רק חלק קטן, שקרוי "אח"פ דעליה". מהאדם לא נדרש גם תיקון גדול יותר. ברגע שתיקון זה יסתיים, הבורא בעצמו יתקן את "לב האבן".

כדי שהאדם יידע, מה הוא חייב לתקן, עליו לראות ולהרגיש, מה עליו לתקן. לשם כך קיימות עליות, שאינן תלויות באדם, הקרויות "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה): שבתות, חגים וראשי חודשים. דבר זה ניתן לאדם רק משום שהוא תיקן כבר את הכלים דהשפעה שלו, אינו דורש מאומה לעצמו, ונמצא בעולם האצילות.

הפעולה הראשונה, או העליה הראשונה, תהיה צירוף של אח"פ דעליה של עולם הבריאה. העליה השניה תבוצע על ידי צירוף אח"פ של עולם היצירה, והשלישית, בצירוף אח"פ של עולם העשיה. לאחר שהאדם עלה את שלוש המדרגות הללו, מתרחש התיקון של "לב האבן" ומגיע גמר התיקון.

אפשר ליהנות בשני אופנים: מקבלה או מנתינה (השפעה). התענוג מנתינה (השפעה) מורגש בכלים דהשפעה, והתענוג מקבלה מורגש בכלים דקבלה. אבל הן הכלים דקבלה והן הכלים דהשפעה מקולקלים בנו. הדבר הקל ביותר הוא לתקן את הכלים דהשפעה, באופן שבו אוכל לתת, לא למען תענוג עצמי, אלא להנאתו של מי שאני נותן לו. קל יותר לתקן את זה כך, כיוון שהמעשה (הנתינה) והמטרה (למען האחר), נמצאים באותו הכיוון.

הכלים דקבלה (אח"פ) מאפשרים ליהנות רק על ידי מעשה קבלה. לתקן אותם הרבה יותר קשה. יש לגרום לכך שפעולת הקבלה של המקבל תענג את האחר. התיקון הזה דורש חיבור הדוק יותר עם הבורא, משום שתיקון זה עובר דרך מהותו של ה"אני", האגו האנושי.

לכן האח"פ מתוקנים רק אחרי תיקון הגו"ע (הרצונות הזכים ביותר, שנקראים "ישראל" או "גלגלתא ועיניים") ובהדרגה. במלים אחרות, עליה לעולם האצילות עם כלים של גו"ע אפשרית בפחות קושי, כי בתיקון האח"פ המעשה מנוגד לכוונה.

כל חמשת העולמות הם מעין "פרגודים" על אור הבורא: ככל שהעולם נמוך יותר, כך הוא מסתיר יותר את האור. חמשת העולמות, הפרגודים הללו מסתיימים במחסום, המסתיר לגמרי את האור מהעולם שלנו, שאליו חודר רק ניצוץ קטן, הקרוי "נר דקיק", ההכרחי לקיום החיים בעולמנו. הבורא עשה את הדברים כך, כדי שנוכל לחיות בלי מסך, עם אותו "נר דקיק", ובהעדר האור, לא נדרש המסך.

אור חלש זה, אותו ה"נר הדקיק", מתחלק לחלקים רבים מאוד. הוא "מסובב" אטומים, מזיז מולקולות, מכריח את כל החומר להתקיים, מקדם אותו להתפתחות, ומחייה את כל דרגות הקיום, דומם, צומח, חי, ואת דרגתנו, מדבר.

אם בכל זאת, בעזרת לימוד במסגרת רב-מורה וקבוצה, רוכש האדם מסך על הרצון לקבל הקטן ביותר, עביות דשורש, הריהו מסוגל להתנגד לאור הקטן ביותר, "אור הנפש", שהוא גדול יותר מכל אורו של "נר דקיק". הוא יכול להימצא באור הזה, ולא לקבל אותו לעצמו. המסך, במקרה זה, מתפקד כמו מחסום (המעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני).

זה כמו בחיינו. האדם חונך לא לגנוב. אם נניח לפניו 100 ש"ח, הוא לא יגנוב. אבל ברגע שיונח לפניו סכום גדול מזה, שלא חונך להתגבר עליו, הוא לא יוכל לעמוד בפיתוי, כי החינוך שקיבל אינו מספיק.

כך גם ברוחניות: במקום שבו נמצא אור הנפש, האדם פועל למען הבורא בלי כל קושי, מרגיש אותו, נמצא אתו במגע, נהנה על מנת לתת. למדרגה זו יש לו מסך השומר עליו מקבלה לשם הנאה עצמית. המצב הזה קרוי עולם העשיה.

לאחר מכן, בעזרת הלימוד, וביגיעה נוספת, האדם רוכש מסך על אגואיזם גדול יותראגואיזם ב"עביות א'", ומסוגל לקבל את "אור הרוח" כדי לתת. בהתאם לזה, יש לו כבר הגנה מפני "לא לגנוב", נניח עד 1000 ש"ח. בנקודה זו אפשר לעבור מעולם העשיה לעולם היצירה. באותו אופן, ברכישת מסך על אגואיזם ב"עביות ב'", אדם יעבור לעולם הבריאה.

כך במעבר מעולם אחד לעולם אחר, נופל ה"פרגוד" מהאחר. כלומר, במקום הפרגוד נרכש מסך, המתאים לעביותו של אותו עולם. הפרגוד נבלע בתוך האדם, ואז אין בו צורך עוד. האדם מסוגל בעצמו לקיים את החוק של העולם, שבו הוא נמצא. אין לו עוד צורך בחוק, הוא מתעלה עליו, ומקיים אותו במודע.

היות שנשמתנו בנויה מחמישה חלקים, אנחנו חייבים לרכוש חמישה מסכים, השונים זה מזה בעוצמתם, בהתאם לעביות האגואיזם:

א.ברכישת מסך עם עביות בדרגת "שורש", האדם עובר את המחסום, ונכנס לדרגה הרוחנית של עולם העשיה;

ב.מסך בעביות א' נותן אפשרות לעלות לדרגת עולם היצירה;

ג.מסך עם עביות ב' מעלה את הנשמה לדרגת עולם הבריאה;

ד.מסך בעביות ג' מעלה את הנשמה מעולם הבריאה לעולם האצילות;

ה.ולבסוף, מסך בעביות ד' מעלה את האדם-הנשמה ("נשמה" בקבלה היא "אדם") לעולם "אדם קדמון"; והלאה מעולם "אדם קדמון", עולה הנשמה לעולם "אין-סוף".

בכל עולם יש חמישה פרצופים, הכלולים מחמש ספירות. בכל פעם, שאדם רוכש חמש ספירות חדשות, הוא רוכש מדרגה חדשה, פרצוף חדש. אם מדובר בעולם העשיה, אזי חמש הספירות הראשונות מעניקות אפשרות להשיג את פרצוף מלכות דעולם העשיה.

חמש הספירות הבאות מעלות לפרצוף "זעיר אנפין של עולם העשיה", חמש הספירות הנוספות מעלות לפרצוף "בינה של עולם העשיה", אחר כך עוד חמש ספירות לפרצוף "חוכמה של עולם העשיה", ועם חמש הספירות האחרונות, הנשמה משיגה את פרצוף ה"כתר של עולם העשיה".

בדרך זו, רכשה הנשמה את המסכים מעביות שורש של עולם עשיה, ועברה למסך של עביות א' של עולם היצירה. באופן דומה היא ממשיכה, עד שתעבור את כל העולמות, את כל 125 המדרגות.

בזמן שהאדם נמצא בעולם העשיה עם עביות שורש, עוברת נשמתו כמה מדרגות התפתחות, כ"עֻבָּר" ברחם אימו )בינה(. תקופה זו נמשכת "תשעה חודשים", כמשך הריונה של אישה בעולמנו.

לידת הנשמה היא מעבר מעביות שורש לעביות א', מעולם העשיה לעולם היצירה, התואמת ללידת אדם בעולם שלנו. אחר כך, בעולם הבריאה, נשמת האדם נמצאת בתהליך "יניקה" במשך "שנתיים". בתוך השלב הזה, הנשמה "גדלה" ומקבלת אור, שמגדיל בה בהדרגה את המסך.

אבל בעולם הבריאה הנשמה נמצאת עדיין במצב "קטנות" (יש לה רק כלים של גו"ע), והמעבר לעולם האצילות הוא תחילתו של תהליך הדרגתי ב"גדלות הנשמה", רכישת כלים של אח"פ. כך נמשך התהליך עד "י"ג שנה", עד שהנשמה נעשית עצמאית באצילות, כשיש לה כבר מסכים, שבאמצעותם היא מתחילה לקבל על מנת לתת, "על מנת להשפיע", ומצרפת כלים דקבלה הנקראים "אח"פ דעליה".

בעולם האצילות ישנם שני פרצופים, הנקראים זכר (זעיר אנפין) ונוקבא (מלכות). הם נמצאים במצבים שונים זה כלפי זה, התלויים במצבה של הנשמה ("קטנות" או "גדלות"). מצבים אלה מכונים "זיווג רוחני".

בעולם הרוחני קיים המושג "ארץ", שהוא המקום בו אתה נמצא, או המקום שאליו אתה הולך. ארץ מלשון "רצון". הנשמה שלנו בנויה מרצון אחד גדול ("ארץ"), שבתוכו מיני רצונות קטנים ("ארצות"). ישנם רצונות הנקראים "אומות העולם", המכונים גם "חוץ לארץ". ישנה ארץ הנקראת "ארץ ישראל", שהיא הרצון הקרוב ביותר לבורא. שכני הארץ הזאת, "ארצות חו"ל", שהם עבר הירדן (ירדן), מצרים וסוריה, רוצות את "ארץ ישראל" כי בה נמצא הבורא.

תהליך התיקון מתחיל מהרצונות הזכים ביותר, שנקראים "ישראל" או "גלגלתא ועיניים" (גו"ע). מצד אחד, הם הקרובים ביותר ל"ארץ ישראל", אך מצד שני, הם גם הרחוקים ביותר, וזאת בגלל חוק "ערך הפוך בין אורות לכלים".

כדי לשוב לבורא, האדם חייב להיות אגואיסט מופלג, כי הוא חייב להרגיש שחסר לו משהו גדול בחיים. מי שהוא אגואיסט בכליו, נמצא רחוק מהבורא בשל רצונותיו האגואיסטיים. ואילו כאשר יחליף את כוונותיו על הכלים האגואיסטיים שלו, יהפוך להיות הקרוב ביותר אליו.

כאשר אדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא לומד, לאט לאט למיין את רצונותיו לפי מידת עביותם. לאחר המיון הוא קובע עם אילו מהרצונות עליו להתחיל לעבוד ולתקן. וכשהוא עובד על רצונותיו, הוא מתחיל להבין היכן מיקומו במפה הרוחנית.

לימוד הקבלה עיקרו לימוד ההשתלשלות העולמות הרוחניים מלמעלה למטה, עד לעולמנו הגשמי. הדעת נותנת שמאחר שאנו נמצאים בעולם הגשמי, היה עלינו ללמוד כיצד לטפס במעלה הדרך הרוחנית, מלמטה למעלה, עד להשגת הדרגה הסופית, דרגת הבורא עצמו.

אלא כדי שהוראה זו תהיה משותפת לכולם, כתבו אותה המקובלים כהשתלשלות מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. למעשה זה אותו דבר, פרט לכך, שהשתלשלות מלמעלה למטה היא כללית יותר ואחידה לכולם.

המקובל הוא אדם שחי בעולם שלנו והשיג רוחניות מלמטה למעלה. באף אחד מכתבי המקובלים לא כתוב על דבר שהאדם טרם השיג. שום ספר לא "נפל אלינו משמיים", לא נחרט באבן בידי כוח עליון כלשהו ולא נכתב בידי הבורא על גבי קלף. תמיד מדובר במקובל שישב וכתב את חקירותיו הרוחניות.

אדם הראשון העלה על הכתב את השגותיו, אחריו אברהם ואחריו משה, שלהשגותיו בדבר הבורא ובריאת העולם, הוא קרא "תורה". מחקר זה נעשה מלמטה למעלה, מהעולם שלנו כלפי מעלה. אולם העליה מלמטה למעלה היא אישית, ואינה דומה במקרה אחד למקרה שני. ודאי שישנן דרכים ושיטות משותפות, חוקים כלליים, דרגות ושלבים בעליה. אלא שאת הדרכים, למרות היותן משותפות, כל אחד עובר באופן שונה.

המקובלים שבאו אחריהם, כתבו את הרגשותיהם והשגותיהם הרוחניות בספרים נוספים: משנה, תלמוד וכו'. כל מקובל רשם בכתובים את מחקרו על עולמנו, ועל הדרך לצאת ממנו לעולם הרוחני. לספרים אלו אנחנו קוראים "ספרים קדושים", או בשם הכללי "תורה", משורש המילים אור, הוראה, בהיות ספרים אלה, ספרי הנחיות ליציאה לעולם הרוחני.

יש בורא. ממנו משתלשל האור, דרך חמישה עולמות, מלמעלה למטה: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. מתחת לעולם העשיה נמצא המחסום, מחיצה המפרידה בין כל העולמות לבין עולמנו, העולם הזה. גם בין עולם אצילות לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, קיימת מחיצה שנקראת "פרסא", ובין עולם אין-סוף לעולם אדם קדמון קיים "הצמצום".

מהמצב העליון, עולם אין-סוף, ועד המצב התחתון, המקום בו אנו נמצאים, קיימים, איפוא, חמישה עולמות, וכל אחד מהם בנוי מחמישה פרצופים, וכל פרצוף בנוי מחמש ספירות, בסך הכול 125 מדרגות, בין מצבנו הנוכחי למצבנו העתידי, העליון, אותו אנו חייבים להשיג.

מדרגות אלו אינן עשויות מאבן ולא משיש, אלא הן בתוכנו. אלו מדרגות של התפתחות פנימית, רוחנית שלנו. במידה שאדם שינה משהו בתוכו, הוא עולה מדרגה אחת, שינה עוד משהו, עולה מדרגה נוספת, וכן הלאה. כל המדרגות הן רמות השתוות האדם לבורא.

עולם אין-סוף הוא השתוות צורה מוחלטת בין האדם לבורא, ואילו העולם שלנו הוא הניגוד המוחלט לבורא. כל המדרגות שבין העולם שלנו לבין עולם אין-סוף, הן מידות ההשתוות של האדם לבורא, שלבי ההתקרבות לבורא.

מטרתנו היא לבנות כלי הרגשה נוסף, שבעזרתו נוכל לחוש ולהשיג את העולם הרוחני ואת הבורא. כך נעשה עוד לפנינו, ועל זה כותבים לנו המקובלים. לא קיימת דרך אחרת לגילוי הבורא. רק בשינוי עצמו, מתחיל האדם להרגיש את העולם הרוחני, את הבורא, ועל כך הוא יכול לכתוב ולמסור מידע לאחרים.

המטרה, שאותה מציב לנו הבורא היא, שבזמן היותנו בעולם הזה, נעשה עבודה מסויימת על עצמנו. ובעזרתה נתקן בהדרגה, 125 פעם את תכונותינו הפנימיות, כך שבזמן שאנו נמצאים בגוף הפיסי בעולם שלנו, הנשמה שלנו ותכונותינו הפנימיות יהיו בעולם אין-סוף.

במשך חייו בעולם הזה, האדם חייב להידמות לבורא. כל עוד לא יעשה זאת, הוא יחזור אל העולם שוב ושוב עד שיצליח במשימתו. הדבר נכון לגבי כל אדם בפרט, ולגבי האנושות ככלל. זאת הסיבה לכל הלחצים וההרגשות הבלתי נעימות, הפוקדים את האדם ללא הרףששלהכריח אותו להבין שיש היגיון בסבל, שהיסורים אינם חסרי משמעות, שמישהו רוצה להפיק בעזרתם איזו תועלת מהאדם.

מה שמתרחש אצלנו, הוא בעצם לימוד ותרגול. לפעמים העולם נראה לאדם חשוך ומר עד כדי כך, שהוא חושב שהגיע סוף העולם ואין מוצא משם. אבל בהמשך הלימוד והתרגול, אנחנו רואים שאין זה כך, וכי אלה הם רק תרגילים ששולחים אלינו מלמעלה, תרגילים מדויקים ונחוצים מאוד. להבין אותם אפשר רק כעבור זמן מה, ורק מאוחר יותר ניתן להעריך, עד כמה הם נחוצים בשלב שלפני התיקון.

משום כך אנחנו צריכים, במידת האפשר, להחזיק מעמד בדרכנו, ולדבוק במטרת ההתקדמות שלנו, בלי לאבד עשתונות. אם ניתנים מצבים כאלה, שבהם האדם, שמרגיש שנקלע ללהבות אש, ואינו מסוגל לעשות שום דבר עם עצמו, הרי זה כדי להראות לו שוב שהוא לא בעל הבית, ושאין בידו כל שליטה.

אי אפשר להשתמט מהמצבים הללו או לעקוף אותם, אבל אפשר לקצר אותם, כדי שהם יעברו מהר יותר ויכאיבו פחות. לשם כך יש להיכלל בקבוצת לומדים, ללמוד, לקרוא, לעשות כל מה שבכוחך לעשות.

אדם העוסק בעבודה פנימיתאיך הוא מגיב לסביבה? האם הסביבה מבינה אותו? לפעמים מה שקורה בעבודה, במשפחה, מעורר בנו הרגשת עוינות למקור הצרות והריב. אנחנו מאשימים את המנהל, את העמיתים לעבודה, את בני הזוג, את הילדים וכו'. אנחנו נלחצים, כועסים, חושבים שזה סופי. בהמשך, אנו מרגישים שכל מה שהתרחש, ניתן לנו מלמעלה, כדי להעביר בנו סדרת הרגשות.

בהרגשתינו הערכנו את המצב בצורה לא כל כך נכונה ואף מוגזמת. ראינו אותו כגרוע ביותר בעולם. הכול עבר. אלא שבעוד זמן קצר, הכול חוזר שוב. ככל שנקדים להימלט מהמצבים האלה, כן ייטב לנו. הגרוע מכל הוא להימצא במצב זה, ולהתבשל בו מחדש שוב ושוב.

כאשר טוב לאדם, הוא צריך לזכור שהיו מצבים רעים בחייו, ולהתייחס לעניין כאל סיבה ומסובב: רע בא אחרי טוב, טוב בא אחרי רע וחוזר חלילה. דבר זה מקרב את האדם לשלמות, לנצחיות. אתה מתחיל להסתכל על המתרחש כמו על שני צדדים של אותו המטבע: האחד לא יכול להתקיים בלעדי האחר. יש לקבל את המציאות כמות שהיא, ואז גם הרע יתקבל כטוב. לרע לא יהיה יסוד פחות מוצק להיחשב לטוב, כיוון שרק ברגשות (הכלים) הלא מתוקנים שלנו, הרע מתקבל כחושך, ואילו בכוונות מתוקנות (בעמ"נ להשפיע), היינו מקבלים את הטוב (האור) ואת הרע (החושך) כאור.

כל עוד האדם לא סובל מהתכונות הטבעיות שלו (גאווה, השתוקקות לכסף, לשליטה, לתענוגים גופניים), כל עוד הוא לא חווה את הרגשת הבושה בכל אלו, ואין הוא מבין שהן המחסום להתקדמות הרוחנית שלו, הרי במצב זה, אותן התכונות אינן מתפקדות למען המטרה שלשמה נבראו. אין ברירה, אלא לסבול מכל מה שיש בתוכנו ולהבין, שעד שלא יופיעו מלמעלה כוחות, שיאפשרו לנו להפוך לאדונים לרצונותנולא יהיה לנו טוב.

את הרצונות אסור להשמיד, אבל צריך להשתמש בהם בצורה נכונה. בלעדיהם לא ניתן להשיג חיבור עם הבורא. בעיקר, יש להפנות אותם לכיוון הנדרש. באדם, מטבע בריאתו, אין שום תכונה שלילית, רק השימוש בתכונות הללו יכול להיות שלילי.

ברגע שאנחנו נתקלים במצב כלשהו בחיינו, הדבר הראשון שצריך לומר הוא: "ראה מה הבורא עושה לך". זאת, כדי שלא לאבד את הקשר עם הבורא. אם האדם מחזיק במחשבה הזאת, קשר כזה מונע נפילה וחזרה לדרגה יותר נמוכה. שכן אם הבורא נעלם לחלוטין מההרגשות שלנו, זוהי נפילה. במקרה כזה, האדם צריך להתחבר לספר, לעבודה, לקבוצה, וכעבור זמן מה הוא יראה שינוי לטובה אל הכיוון הנכון.

אך כל מצב ומצב צריך להתקבל אצלנו כעליה למדרגה הבאה. אם הגיע זמנה של הנשמה לעבור תיקון, אי אפשר להשתמט מכך. כל ניסיון להשתמט, רק מאריך את זמן היסורים.

כל עוד האדם לא עובר את המחסום, מתגלים בו רק רצונות גופניים ורצונות אנושיים. קרוב למחסום, במחסום ובעברו את המחסום, מתגלים לאדם רצונותיו של הבורא. האדם עצמו אינו נמצא בשום רצון. כאמור, הרצון היחיד שבו יש לאדם זכות בחירה, הוא הסכמה עם השגחת הבורא.

ייתכן שיחד איתנו, במרחב אחד, קיימים גם עולמות אחרים. אין לנו מגע אתם, ואנחנו לא נתקלים בהם. אכן, עולמות אלה נמצאים במימד אחר, ואם נישאר רק בגבולות הטבע שלנו, לעולם לא נהיה מסוגלים לגלותם. נראה שבעולמות האחרים הללו, עולמות אמיתיים ושלמים, מצויים השורשים והסיבות לכל מה שמתרחש בעולם שלנו, הסיבות לחיים ולמוות של כל אחד מאתנו, ואולי גם תוצאות הפעולות שלנו בעולם הזה.

נמצאים בקרבנו אנשים, שהצליחו לרכוש חוש נוסף, המקנה להם אפשרות לחוש מציאות רחבה יותר מהמציאות הנראית לנו כיום. הרחבת מגבלת החושים, מאפשרת להם לעלות מעל מימד הזמן, ולראות את כל מה שקדם ליום הולדתם בעולם הזה, ומה שיתרחש לאחר מותם. אנשים אלה מסוגלים להימצא מחוץ למסגרת התחושות שלנו, לראות את התמונה האמיתית של כל הבריאה, והם בעלי יכולת לקשר בין סיבות ותוצאות. אנו עצמנו מסוגלים להבין רק חלק קטן וזניח מהתמונה הזו. אנו לא רואים את הסיבות לכל מה שקורה לנו, כל שכן את השלכות פעולותינו.

אנשים אלה הם בני אדם כמונו, אלא שהם הצליחו לפתח את איברי החושים הנוספים. הם, נקראים מקובלים, כי יש להם יכולת לקבל את הידע העליון, הנאה אינסופית, כוח הבורא. השיטה המאפשרת לצאת אל מחוץ לגבולות הטבע שלנו, ממגבלות החושים שלנו, קראת חוכמת הקבלה, מכיוון שהיא מאפשרת לכל אדם לקבל ולהבין את כל מה שנמצא מעבר לעולמנו, ולהשיג את המציאות האמיתית, שנדמית רק לחושינו כחיצונית לנו. הקבלה נקראת חוכמת הנסתר, מכיוון שהיא נסתרת מפני מי שנולד לעולם הזה, ומתקיים רק במסגרת חמשת החושים.

השיטה הזו מאפשרת לאדם לקבל תכונות ורצונות חדשים לתכונותיו המולדות, ובתוכם הוא יוכל לקבל תחושה אמיתית של המציאות כולה. אף על פי שהשיטה מורכבת, רצינית ומעמיקה, כל אדם מסוגל להבין וליישם אותה. יתר על כן, המקובלים טוענים כי בטרם ישיג האדם תחושה אמיתית ומלאה של הקיום שלו, ולפני יציאתו אל מחוץ לגבולות העולם הגשמי במהלך חייו, הוא יהיה חייב להיוולד בעולם הזה שוב ושוב.

מקובלים הם אנשים שחיים וחשים, בעולם שלנו ובעולם הרוחני בעת ובעונה אחת, והם המעבירים לנו את הידע והתובנות שלהם. לדבריהם, מלבד העולם שלנו, קיימים עוד עולמות רבים אחרים, עולמות, שבדומה למעגלים הנמצאים זה בתוך זה, כאשר העולם שלנו, העולם התחתון ביותר, נמצא במעגל המרכזי הקטן ביותר, בטבורם של כל המעגלים. למעגל הקטן הזה, אנו קוראים יקום.

כל אחד מהמעגלים קרוי "עולם". בסך הכל יש חמישה מעגלים, או עולמות. מי שנמצא במעגל מסויים, מסוגל לחוש רק אותו, ואת המעגלים הפנימיים, שהם העולמות התחתונים, אך לא את המעגלים החיצוניים, שהם העולמות העליונים. לכן, בעולם שלנו, בתוך המעגל התחתון ביותר, אנו מסוגלים לחוש רק אותו בלבד. אבל, אם האדם בעזרת החושים שלו, מצליח לעלות לעולם הרוחני, שהוא מעגל גבוה יותר, הוא חש, הן אותו והן את כל המעגלים הנמוכים ממנו.

כך חיים מקובלים בכמה עולמות במקביל, ולכן הם מודעים לכל הסיבות וההשלכות של ההתרחשויות והאירועים בעולמנו. האדם, בעזרת חוכמת הקבלה, ובמידה שהוא מקבל איברי חישה נוספים, מתחיל "לראות" בכל תחושותיו את התמונה הרחבה והכוללת. ואז, כל המחשבות והפעולות שלו הופכות ברורות מאליהן, שכן, האדם מגלה את המקור שלהן, את השורש הרוחני.

בכל פעם, ובכל מדרגה רוחנית, מתרחבת תמונת המציאות המתגלה לאדם, והיא נקראת "העולם הזה" או "העולם שלי", מכיוון שהיא הופכת לעולמו של האדם; ומה שטרם השיג, כלומר קטע נוסף מהתמונה, שיגלה בדרגה הרוחנית הבאה, קרוי "העולם הבא", שם המרמז על כך שבדרגה הרוחנית העתידית שלו, שאותה ייתכן שישיג בעוד רגע, הוא יגלה את התמונה הזו.

שיטת היציאה אל העולם הרוחני, והבנה ברורה ואמיתית שלו, מבוססות על תכונה רוחנית יחידה ועיקרית: מכיוון שבעולם הרוחני לא קיימים גופים גשמיים וגבולות, ומכיוון שהעולם הרוחני הוא עולם של תכונות ושאיפות, אזי ההבדלים בין עצמים רוחניים נמדדים בהבדל שבתכונותיהם. אם שני אובייקטים רוחניים תואמים בכל התכונות שלהם, הם מתאחדים לגוף אחד. ואם שני אובייקטיםשששאיפות רוחניותששנבדלים זה מזה, הם נחשבים מרוחקים או קרובים במידת התאמת התכונות ביניהם.

מרחב רוחני אינו מרחב גשמי-פיסי, אלא שדה השאיפות, ובו, השאיפה העליונה ביותר היא השאיפה אל הבורא, והשאיפה הנחותה ביותר, היא זו המנוגדת לה. בין שתי שאיפות מנוגדות אלו, קיימות חמש דרגות רוחניות עיקריות, הנקראות עולמות. האדם מסוגל לנוע, בהתאם לשינוי תכונותיו ושאיפותיו בתוך העולמות האלה. ברגע שרצונותיו משתווים לרצונות של דרגה רוחנית מסויימת, הוא מתאחד איתן בתחושותיו הפנימיות.

האדם נולד בדרגה הרוחנית הנחותה ביותר, דרגה של שאיפה אגואיסטית מוחלטת, הנקראת העולם הזה. אלא שמטרת האדם, עוד בהיותו מלובש בגוף הפיסי ובחיים הגשמיים, לעבור את כל הדרגות הרוחניות של העולמות, ולהתמזג בתכונותיו עם הבורא, שהוא הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. כך, האדם, לאחר ביצוע השתוות הצורה לבורא, יכלול בעצמו את כל העולמות והשאיפות. להיות כמו הבורא, זו מטרת הבריאה.

בדומה לעולם העליון, גם בעולם שלנו אנחנו חשים את מה שקורה "מחוצה לנו", לפי עקרון זיהוי התכונות. כדי לחוש משהו חיצוני, על איבר החישה להיות בעלי תכונות הזהות לתופעה שהוא חש. דומה הדבר למקלט רדיו, שכדי לקלוט תשדורת, צריך להיות מכוון על אותו תדר של הגל, ואז הוא יחוש בשדר הספציפי, אחד מני רבים, שתכונותיו זהות לתכונות שלו. באותו אופן, גם אנחנו חשים מתוך הסביבה שלנו, רק את התופעות שתואמות את מערכת החושים שלנו.

יתר על כן, איננו חשים אפילו את הנמצא מחוצה לנו, אלא רק את תגובותינו להשפעות חיצוניות. לדוגמא, איננו קולטים את הקול החיצוני עצמו, אלא חשים את תזוזת הממברנה של האוזן שלנו, כתוצאה מן ההדף האווירי, שבא ממקור הקול. בדרך זאת, איננו מרגישים את הגל עצמו, אלא את תגובת האוזן שלנו ללחץ הגל. כל איברי החישה שלנו בנויים כך, שאנחנו קולטים רק את התגובות שלנו לגירוי חיצוני כלשהו, כלומר, בסופו של דבר אנו חשים את עצמנו.

אלא, שגם כדי להגיב בצורה כזו על גירוי חיצוני, אנחנו חייבים להיות בעלי תכונה זהה לתכונת הגירוי. לדוגמא, אדם מגיב על עלבון, ואילו עכבר לא יגיב, מכיוון שאין בו התכונה הזו. אדם איננו מסוגל להגיב לגירויים של כוחות רוחניים, מכיוון שאיננו בעל תכונות התואמות את תכונות הגירויים האלה. במידה שירכוש את התכונות הרוחניות, אזי בדומה למקלט רדיו, מייד יתחיל לקלוט את הכוחות הרוחניים, הזהים לתכונות הרוחניות שיקבל. רק בעזרת קבלת תכונות רוחניות חדשות, יוכשר האדם לחוש את העולם החדש, העולם הרוחני.

כל מה שמבקש אדם לאורך חייו, הוא סיפוק ומילוי עצמי. אך כאשר המצב שבו הוא שרוי אינו מספק די הצורך, הוא מתחיל להשתוקק להשגת מקור מצבו האמיתי, הבורא. השתוקקות האדם לבוראו הינה הדַרגה העליונה בשאיפתו ללמוד ולהכיר את עצמו. כדי להשיגה, עליו להתייצב פנים אל פנים מול האגואיזם שלו, המהווה מכשול בינו לבין הבורא.

כדי לאפשר זאת, היה בעל הסולם מוכן לשוחח עם כל אחד, ובלבד שיגיעו אליו תלמידים. הוא אף הוציא לאור עיתון, שמאוחר יותר שימש בסיס לספר "מתן תורה". אולם, כמעט לא הגיעו אנשים. הפרדוקס הוא, שפעם היו מורים מקובלים אך לא היו תלמידים, וכעת יש רבים המעוניינים ללמוד, אבל אין כבר מקובלים כבדורות הקודמים. המצב, שבו אנו שרויים כיום, נוצר זו הפעם הראשונה בהיסטוריה: יש חיסרון, צורך ההולך ומתעצם מלמטה, ואילו מלמעלה דוחקים אותנו לתוך חושך רוחני עמוק עוד יותר. זהו מצב רצוי מאוד, משום שפירושו הוא, כי ברגע שיהיה לנו רצון אמיתי, הרי בלי דיחוי, נקבל מלמעלה תשובה, שתהיה תואמת בדיוק את רצוננו.

עוצמת האהבה שבין האדם לבורא, נקבעת על ידי מידת היסורים וההשתוקקות; יסורים מפאת העדר האור בכלי, והשתוקקות, הודות לתחושת המילוי על ידי אור הבורא בעת ההידבקות בו. פירוש הדבר, שאם יוכל האדם לצבור בעצמו רצונות אמיתיים, הוא יקבל תשובה נאותה.

הקושי, שבו נתקלים אנשים, המנסים לפרוץ לרוחניות, ולהרגיש אותה בעזרת לימוד עיוני של פילוסופיות למיניהן הוא, שאין הם נותנים את דעתם לעובדה, כי השכל אינו אלא תוצר של הטבע האגואיסטי שלנו, ולכן, אין להם שום אפשרות להשיג את הרוחניות בשכל. אנשים המתחילים ללמוד קבלה נוטים, לרוב, ללכת בדרך זו, שכן מקובל עלינו לחשוב, שהדעת קודמת לכל.

ואולם אחרי כן, כשהאדם הולך בדרך של "למעלה מהדעת", הוא מתחיל להבין, שהכלי האגואיסטי הוא ביסודו, רצון ליהנות מכל תענוג, ולאו דווקא מהתענוג שקשור בבורא לעומת זאת, הכלי הרוחני, רצונו מכוון מראש לגרום תענוג לבורא, מידי האדם.

אנו פותחים ספר, קוראים בו בשקידה, ומשתדלים להבינו בשכלנו. אך בשכל לא ניתן להרגיש את אשר כתוב בו. לא ניתן אף לעבור את המחסום הרוחני, המפריד בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, באמצעות ההבנה לבדה.

השכל שלנו, ואף תודעתנו, הם משניים, בהיותם מעבדים מידע ומסייעים למילוי הרצונות ולהגשמתם. השכל הוא מכשיר עזר בלבד. וברגע שהאדם יבין, כי העיקר הוא לשכלל הרגשה ולא הבנה, מיד יבחין בשביל המוביל לעולם הרוחני. הבעיה טמונה בהרגל ובאימון.

האדם לא הורגל לסמוך על תחושותיו. הוא משתוקק להבין תחילה, ורק אחרי כן להרגיש ולפעול. אך אם השכל הוא המכשול, לשם מה הוא ניתן לנו? כדי שנגדיל ונפתח אותו, אבל בזה שנלך מעל הדעת, כלומר נפעל בעזרת ההרגשה. הדרך "מעל הדעת" מושתתת על ניסוי וטעייה, ועל כל מי שמהלך בה, ליפול ולקום בכוחות עצמו, ולהתחיל לראות את נסיבות היומיום כעזרה שניתנת מלמעלה בהתקדמותו הרוחנית.

כוחות רבים ברא הבורא, כגון עין הרע, לשון הרע ודומיהם, ומטרתם אחת: ללמד את האדם לשלוט בעצמו.

כלל הזהב אומר: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך". כלומר, אפילו מהאגואיזם שלו עצמו, חייב אדם להצניע את מטרותיו, וכל שכן מאנשים אחרים. עם זאת אין צורך להיות שונה מהסביבה בהתנהגות, או, חלילה, להימנע מלשוחח עם כל אחד, אלא שהאדם, בהיותו במחיצת אנשים זרים, חייב לנהל רק שיחות כלליות. אי שמירה על כלל זה, עלול להזמין השפעה של כוחות שליליים ביותר. אפילו בקרב אנשים שלומדים יחד קבלה, אין צורך לדבר על אהבתם לבורא ואהבתם איש לרעהו, שכן הם יבטאו בכך רק את דעתם הפרטית ותחושתם האישית.

קבוצת אנשים הלומדים קבלה נוצרת, הודות להשפעתם של כוחות עליונים, כוחות הבורא; הם רוכשים מטרת חיים משותפת, ומדי יום הולכת המטרה ומתבהרת לנגד עיניהם. השאלה היא רק, כיצד להתקרב אליה בקצב מהיר יותר.

ישנו מדרג ברור מאוד בינינו לבין הבורא: אנו מצויים בתחתית, והבורא נמצא בנקודה העליונה ביותר; ועלינו לעלות בסולם השלבים הזה, ממקומנו הנוכחי עד לבורא. קיימות דרכי התעלות שונות. אחת מהן היא, על ידי "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה). בהתעוררות זו, שבאה כתוצאה מההשפעה מלמעלה, מתחיל האדם להשתוקק בעצמו להשגה ולעליה רוחנית. הוא קורא ספרים, מתחיל ללמוד בקבוצה ועוד. תלמידי המקובלים היו נוהגים להתלכד כקבוצה סביב המורה, למסור את רצונותיהם לכור ההיתוך הכללי, ולקבל בחזרה רצון מאוחד, שהוא גדול עשרות מונים מרצונם הראשוני-הפרטי. בכל חבר לקבוצה היו רואים "כוח" יקר-ערך, אשר יסייע לאדם לקצר את דרכו הרוחנית בעשרות גלגולים בעולם הזה.

בעל הסולם כתב בסעיף קנ"ה, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כי תלמידים, היושבים סביב אותו ספר, עשויים להוציא מתוכו את אשר מבקש הכאב שבלבם, ובלבד שיבינו לשם מה הם רוצים בכך.

על כל אחד ואחד מהם לבטל עצמו בפני כל האחרים. בעבר היו מתכנסים המקובלים הגדולים יחד עם תלמידיהם בסעודות, ולא היו שוכחים, ולו לדקה אחת, את המטרה הרוחנית שלשמה התכנסו. דבר זה נעשה עוד בשלבים הראשונים של בניית הקבוצה, כדי שחבריה יוכלו להתקרב פיסית זה לזה, קרבה, שמאוחר יותר, מובילה גם לקרבה רוחנית. אם ישאף כל אחד ואחד מחברי הקבוצה להיות יחד, והשתוקקות לרוחניות תבער כאש בלבו, הרי צורך זה יתממש במהרה.

ולצד ההתעוררות מלמטה, יש גם דרך שניה, "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה), דרך שבה, הבורא בעצמו מעלה ומרומם את האדם. ההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא, שהתעוררות מלמעלה היא עליה קבועה ואיטית של כל העולם שלנו, ללא קשר לשאיפות אישיות. אלה שמגלים שאיפה והשתוקקות אישית, אותם מביאים ללימוד קבלה. ואם אינם משתמשים במה שניתן להם, הרי שהכוחות העליונים מתחילים לתבוע זאת מהם. לכן חייב האדם להתייחס במלוא הרצינות לעבודתו, ולהזדמנויות שמעניקים לו מלמעלה.

קיימים בנו "ל"ב נצוצין""לב האבן". זהו האגואיזם שניתן לתקנו רק לאחר בואו של האור הכללי המכונה "משיח", כי רק בידיו לתקן את האגואיזם. עלינו רק לגלות השתוקקות לתיקון חלק זה של האגואיזם בעולמנו, וברגע שייווצר בנו רצון כזה, מייד תתרחש תופעה ושמה משיח והוא יגאל אותנו מחבלי העולם הזה.

אין לאדם חופש בחירה, כל עוד לא ירכוש כוחות רוחניים, שבאמצעותם יוכל לפעול למעלה מהטבע. חופש בחירה הוא החופש לפעול בניגוד לרצונות האגואיסטיים. אז ורק אז, האדם חופשי בהחלטותיו.

האור היוצא מהבורא, ברא בארבעה שלבים, רצון ליהנות, שהוא הנברא היחיד. נברא יחיד זה מתחיל בהדרגה "להתגשם", עד שמגיע לעולם שלנו. כאן הוא מתנפץ להמוני חלקיקים, וכל חלקיק קרוי "נשמה". במדרגות העליה, משנות הנשמות בהדרגה את התכונות שלהן. לשם כך קיימת מערכת הנהגה מיוחדת המעבירה ללא הרף את הנשמות ממקום למקום, כדי שיעזרו זו לזו, ישלימו זו את זו, ויתוקנו בכללותן.

כל ספרי הקודש, התורה והקבלה, נכתבו בידי אנשים העולים במדרגות רוחניות, וממדרגות אלו הם כותבים לנו הנחיות. רבים עברו במדרגות אלו, אך קיימים תנאים מסויימים, ולפיהם לא כולם רשאים לכתוב. ישנם רק שלושה מקובלים שהשיגו את המדרגה האחרונה וקיבלו רשות בפועל, לתאר את השיטה: רבי שמעון, שחיבר את ספר "הזוהר", האר"י, והרב אשלג ("בעל הסולם"), שכתב פרושים לספר "הזוהר" ולספרי האר"י.

כל הספרים האלו כתובים, בצורה המאפשרת לאדם הקורא בהם לעלות, ולהשתוות לרמתו של הבורא בכל תכונותיו. במידה שהאדם משיג את תכונות הבורא, לא חלות עליו עוד הגבלות כלשהן. הוא נעשה חופשי. אור הבורא הוא אמנם יחיד, אך אדם המשתווה בתכונותיו לבורא, הופך להיות בעצמו מקור האור לאחרים.

ספרי הקבלה ממעטים להתייחס לעליית האדם במדרגות מלמטה למעלה, אף כי עבורנו זהו הדבר החשוב ביותר לצורך ההתפתחות הרוחנית. נושא זה ניתן ללמוד מתוך מכתבים ששלחו מקובלים, ומתוך מאמרים שכתבו. כל אלה הם למעשה חומר נלווה, מועט, לדאבוננו, לספרים עצמם. נתח מרכזי בספרים (ספר "הזוהר", כתבי האר"י ו"תלמוד עשר הספירות") מוקדש ללימוד השתלשלות המדרגות מלמעלה למטה.

הסיבה לכך היא, שכל החומר הזה צריך לתת לאדם דחיפה ראשונית ותו לא, שתסייע לו בהשגת המצב הקרוי "העולם הזה". לאחר השגה ראשונית זו יוכל האדם לצאת דרך המחסום אל העולם הרוחני. כשהאדם יימצא בתוך העולם הרוחני, כל הספרים הללו, המספרים על השתלשלות מלמעלה למטה, בניית העולמות, הפרצופים והספירות, הופכים להיות לו כדפי הנחיות לעליה מלמטה למעלה, שלמעשה, היא אותו הדבר כמו ההשתלשלות.

לאדם שנמצא בדרגה רוחנית כלשהי ולומד לפי "תלמוד עשר הספירות", על תכונות מדרגה רוחנית גבוהה יותר, אין זה משנה כלל, אם הוא לומד על השתלשלות העולמות מלמעלה למטה או על העליה מלמטה למעלה. החשוב הוא, שילמד את תכונות המדרגה הגבוהה יותר, ראשית, כדי לדעת, אל מה יש לשאוף ולהשתוות, ושנית, מה עדיין לא תיקן בתוכו.

"עולם" הוא מצב נשמתו של אדם, המשתווה במידה כלשהי לבורא, ובמידה הזאת, נשמתו מלאה באור. "העולם הזה" הוא מצב הנשמה, שלא נמלאה בשום דבר. "העולם הזה" הוא רק מושג. עולם הוא מצב מלכות, כלי, נשמה. מצב הנשמה, הקרוי "העולם הזה", פירושו שהנשמה ריקנית לגמרי, ומצוייה בחושך מוחלט. מצב "העולם הזה", שאינו קרוי עדיין "עולם רוחני", למרות זאת הוא תודעתי, כביכול רוחני, כי למעשה זהו מצב על סף הכניסה לעולם הרוחני. במצב זה, לאדם יש כבר הבחנה ברורה באשר לרוחניות, מה היא, ומי הוא, והוא מכיר בשפל דרגתו ביחס לרוחניות.

השלב המשמעותי בהתפתחות האדם הוא זה, שבו הוא עושה את הדרך ממצבו הנוכחי למצב "העולם הזה", שהוא, במילים אחרות, לרדת למצרים ולחוש מצב זה באופן חד וברור. לאחר מכן ידחוף האדם את עצמו, באמצעות כוחותיו בלבד, ממצב "העולם הזה", אל העולם הרוחני. ברגע שבו אדם נכנס לעולם הרוחני, כל בעיותיו נמוגות כלא היו, שכן כעת מאיר הבורא במישרין לאדם. האדם רכש קשר הדוק עם הכוח העליון, נמצא אתו במגע ישיר ומתקשר אתו, ממש כשם שאנו מתקשרים זה לזה בעולם שלנו. כל השאלות שהתעוררו בו במדרגת העולם שלנו, ושבהן התחבט ארוכות, מתבררות בבת אחת.

בכל דרגה מתווספות שאלות נוספות, שכן שאלה היא כלי. כתגובה לשאלות אלו באות תשובות, ידע וכוחות. מתחילת המדרגה הרוחנית התחתונה ביותר ואילך, אין עוד בעיות. כתוב במקורות, "נשמת אדם תלמדנו". כלומר, נשמת האדם עצמה מלמדת אותו כיצד להתקדם. שוב אין הוא שרוי בחושך, וכעת כביכול מנווט עצמו ברחבי המדינה הרוחנית בעזרת מפה ומצפן.

מצב "עולם" בא מלשון העלמה, שהיא הסתרה, והוא מצבה הפנימי של הנשמה. חוץ מהנשמה, מה"אני" שלי, ומהבורא שנמצא מסביבי ובתוכי, לא קיים דבר. כל מה שנדמה לי שקיים סביבי, הוא רק השתקפות של התכונות הלא מתוקנות שלי בחושים. אילו היו תכונותי מתוקנות, לא הייתי מרגיש דבר מלבד אור רוחני נקי, מילוי הכלי באור. זהו המצב בעולם אין-סוף.

"עולם" הוא מצב ביניים, שבו הנשמה מתוקנת חלקית, ולפי מידת התיקון מרגישה את הבורא. במידה שאינה מתוקנת, היא מרגישה שיש סביבה משהו המנוגד לבורא ביכולות, בכוח, ובהשפעה, משהו הקרוי "סטרא אחרא" (כוחות טומאה). במקרה זה, הנשמה נמצאת כביכול, בין שני כוחות: טומאה וקדושה.

במצב זה הבורא נגלה ונסתר לסירוגין, מפני שלא ניתן להרגיש הסתרה אם אין גילוי מסויים, כפי שאין לדעת שאתה שרוי בחושך, בלי לדעת שיש אור.

לפי מידת הגילוי האדם מרגיש את הבורא ולפי מידת ההסתרה הוא מרגיש כוחות הטומאה האגויסטיים. אם בעולם שלנו יש הסתרה מוחלטת של הבורא, האדם מתמלא לגמרי בכוחות המנוגדים לבורא. כוחות אלה, לרבות האגואיזם שלנו, הם זניחים בהשוואה לכוחות הטומאה הרוחניים.

ככל שהאדם מטפס בסולם הדרגות הרוחניות, וככל שהבורא מתגלה אליו, כך גדלים גם הכוחות המנוגדים לבורא. כוחות מנוגדים אלה נמצאים לכל אורך הדרך, מהעולם הזה ועד עולם האצילות. הכוחות הקדושים (כוחות הבורא), והכוחות הטמאים (כוחות הסטרא אחרא), נמצאים במקביל אלה לאלה.

דרך הלימוד

לשם מה לומדים קבלה?

כדי לדעת מהי תכליתו של לימוד הקבלה, עלינו לקרוא לא רק את הסברי המקובלים על העולמות העליונים, אלא גם על הקשר שבין העולמות העליונים לבין העולם שלנו.

בקבלה ניתן להבדיל בין שני חלקים. חלק אחד עוסק בבריאה שנוצרה מתוך המחשבה של הבורא )"מחשבת הבריאה"(: באיזה אופן הכל נברא, והשתלשל מלמעלה למטה עד שהגיע למצב שקרוי "העולם שלנו" שבו אנו קיימים. חלק זה קרוי "השתלשלות העולמות".

בחלק זה נאמר שמהבורא יוצא אור. אור זה הוא הכוח היחיד בבריאה. האור בונה לעצמו כלי שהוא הרצון לקבל אותו, להתענג עליו. היחסים ההדדיים בין האור לבין הכלי מהווים בסיס לכל הבריאה. הדבר היחיד שנברא הוא הכלי, והאור משפיע עליו כל הזמן, משנה אותו, כדי להביאו למצב הטוב ביותר, המושלם ביותר.

מדוע, אם כן, אין הבורא בונה כלי מושלם מלכתחילה? הסיבה היא, שכדי להימצא במצב המושלם, חייבים תחילה להיות מוכנים להרגיש מצב זה. וכדי להרגיש מצב זה, חייבים לעבור את המצב הנגדי, את המצב הבלתי מושלם בתכלית.

לכן כל בריאה מורכבת משני חלקים. חלק א' הוא ירידה, התרחקות מהשלמות, מהבורא למטה עד למצב הגרוע ביותר: "העולם שלנו". וכאשר הנברא מגיע אל העולם שלנו, נוצרים התנאים הטובים ביותר להשלמת דרגת האדם.

מהם התנאים הטובים ביותר? התנאים הגרועים ביותר, הם גם הטובים ביותר להשגת מטרת הבריאה. כלומר, האדם נברא עם תכונות דוחות ביותר, מנוגדות לחלוטין לבורא. אחרי כן, תוך כדי חופש בחירה מסויים, בעזרת חוכמת הקבלה, הוא מתחיל את העליה מלמטה למעלה, בדיוק באותן המדרגות, שבהן השתלשלה נשמתו מלמעלה.

בהמשך הדברים, נברר באיזה אופן ניתן לאדם חופש בחירה, ואם הוא קיים בכלל, איך האדם משתמש בו ולמי מאתנו יש, בעצם, חופש בחירה אמיתי. כמו כן, ניווכח שכולנו עבדי האגו, וכי רק למקובלים, העולים לעולמות הרוחניים, יש חופש בחירה, וכי לפי מידת תיקונם הם מקבלים לידיהם את היכולת להנהיג את העולם.

בתלמוד עשר הספירות, ב"זוהר", בכתבי האר"י ז"ל, אנו למדים על השתלשלות האור מהבורא עד לעולם שלנו.

החלק השני, המתאר את עליית האדם בחזרה מהעולם שלנו אל דרגת הבורא, מוזכר בספרים בצורה מעורפלת למדי. עבודה זו נקראת "עבודת השם", שבעזרתה משווה האדם את צורתו לבורא.

האם הקבלה היא הדרך הבלעדית להרגיש את הבורא, ואיך ניתן להוכיח זאת?

זוהי, אכן, דרך בלעדית. אתה הרי מעוניין שאראה לך תחילה את הבורא, ואז תחליט באיזו דרך ללכת. אני עצמי יודע, כי בדקתי בעצמי וראיתי, שזו הדרך האחת והיחידה. עם זאת, אינך צריך להאמין לדברי אלה. עליך פשוט להתחיל ללמוד, ומיד תיווכח, שאין שום דבר הגיוני ומדעי יותר, המתאר את התמונה המלאה של העולם שלנו, ומציב את כל המדעים וה"חוכמות" האחרות במקומן, אין דבר מציאותי יותר מאשר הקבלה. ודווקא אחרי ההתפתחות של כל המדעים האחרים, והימצאותם היום במבוי סתום, מתגלה מלמעלה החוכמה היחידה והאמיתית של הבריאה. לכן הקבלה נקראת "חוכמת האמת".

האם הקבלה תציל את העולם?

כך בדיוק טוען ספר "הזוהר". הקבלה היא כוח רוחני, שמצוי מעל העולם שלנו ועלינו למשוך אותו לשם תיקון העולם. מהמצב שבו אנו נתונים, איננו מסוגלים לחלץ את עצמנו במו-ידינו.

אנו רואים, שאנשים סביבנו מנסים דרכים וטכניקות מיסטיות למיניהן, שהן למעשה סוג של חומר הרגעה, המאפשר להם, ולו לרגע קט, לברוח מהבעיות הניצבות בפניהם. אולם הם אינם מצליחים לפתור את הבעיות. הסיבה לכך היא שעיסוק זה מנתק את האדם לחלוטין ממטרת החיים, מהמקום שאליו הוא צריך להתקדם. כלומר, האדם מתכחש לגמרי לקיומו בעולם הזה, ומתנתק מהעולם הזה, שבו הציב אותו הבורא. הבורא רוצה להוביל אותו, באופן מסויים, ואילו הוא מתנתק.

בעניין זה מתעוררות שאלות רבות: מדוע זה קורה לאדם? מדוע יצר הבורא אמצעים כאלה המאפשרים "התנתקות" ונתן אותם בידינו? מדוע אנחנו יכולים להיפטר מבעיות מסויימות בעזרת הרפואה, אך לא פותרים בעיות אלו באמצעות הקבלה?

האנושות לעולם לא תוכל להשלים עם סמים ועם כל מיני אמצעים, שמנתקים לגמרי את האדם ממטרת הבריאה.

התפתחות רוחנית

אילו מצבים עובר נברא בהתפתחותו?

הבורא יצר מצב יחיד של נברא, שקרוי בקבלה "עולם אין-סוף". המצב הזה קיים תמיד באותה צורה, בלי שום שינויים ובו הנברא יגיע להתמזגות מלאה עם הבורא. אך באשר לנבראים, בתחושותיהם מתגלה מצב זה בהדרגה, ולכן יש לו התחלה, אמצע וסוף.

ה"התחלה" נחשבת כקיום המצב הזה בשעת הבריאה. "מצב הביניים" הוא הסתר הבורא בעולם הזה ולבסוף מגיע גילוי מלא של הבורא לנבראים.

מצבים אלה נקראים בהתאם מצב א', מצב ב', מצב ג'.

במצבים א' ו-ג' אין כלל מקום לביטוי של רע. הטוב המוחלט שולט כתכונה היחידה של הבורא ביחס לנברא. במצב ב'מצב הביניים, הנבראים מרגישים נוכחות של רע, למרות שלפניהם עומד טוב מוסתר.

במצב הביניים, הטוב מתגלה בהדרגה, אך לא על ידי גילוי של טוב, אלא הולכים ומתגלים גינוי הרע והכרת הטוב העומד מאחריו. כל זאת, משום שאין שיטה אחרת לגילוי הטוב המוחלט, אלא רק דרך גילוי שפלות הרע והנזק הנובע ממנו.

מהן דרגות ההתפתחות הרוחנית של האדם?

דרגות ההתפתחות הרוחנית של האדם הן: דומם, צומח, חי, מדבר, רוחני.

א.דרגת הדומם: משיכת האדם לתענוגים בהמיים בלבד, כגון אוכל, מין.

ב.דרגת הצומח: משיכה לכסף, עושר.

ג.דרגת החי: רצון לשליטה, כבוד.

ד.דרגת המדבר: משיכה למדע, מודעות עצמית, הכרת העולם.

ה.דרגת הרוחני: בדרגה זו מופיעה שאיפה לרוחניות. למעשה אין זו דרגה, אלא דרגת-על, שכן מטרת ההשתוקקות נמצאת כבר מחוץ לעולם הזה.

במה מתבטאת ההתקדמות הרוחנית?

התקדמות רוחנית מורכבת מהימצאות בשני מצבים הפוכים, ימין ושמאל, לסירוגין. "רגליים" מלשון מרגליםפעם בימין ופעם בשמאלששהן הממציאות לאדם מידע באמונה וידיעה.

במה תלויה דרגת ההשגה הרוחנית של האדם?

כמו בכל דבר הדורש מאמצים ורק מאמצים, דרגת ההשגה הרוחנית תלויה, במידה שבה אדם מוכן לסבול כדי להשיג את המטרה.

איך אפשר לשנות את הדרגה הרוחנית הנוכחית של האדם? ואחרי כן מה יקרה לנשמה?

במצבה ההתחלתי, הבריאה, הנשמה או האדם, ואין זה משנה איך נקרא לה, אינה מתוקנת. היא צריכה לעבור תיקון בכוחות עצמה, ולהגיע לדרגה רוחנית של גמר התיקון. תאר לעצמך, שיש לך כלי עבודה שאתה אמור לעבוד בו, והכלי הזה אינו תקין. תחילה עליך לתקן את הכלי, ורק אז תהא מסוגל להשתמש בו.

התורה מסבירה לנו בדיוק איך ניתן לתקן את הכלי המקולקל הזה, שהיא הנשמה שלנו שקיבלנו מהבורא.

בזמן התיקון האדם נמצא בין שני העולמותהעליון והתחתון. במהלך התיקון מקבלת נשמת האדם את הידע והניסיון הדרושים, והדבר החשוב ביותר הוא, שאדם מתחיל לחוש תחושות חדשות, מקבל תכונות רוחניות אחרות. כאשר אדם מסיים את תהליך התיקון, הוא מקבל תכונות רוחניות, שמאפשרות לו להיכנס לעולם העליון, ולהימצא בו בדרגה רוחנית של רוגע, שלווה, חיי נצח ושלמות.

דרגה הרוחנית זו אינה מתוארת בשום מקור, לא בחוכמת הקבלה ולא בתורה, שכן לא ניתן לתאר את התחושה הזו במלים. רק אלה שעברו את כל דרגות התיקון ומגיעים ל"גמר התיקון", מצליחים להגיע לדרגה הרוחנית הזו. מעבר לגמר התיקון נמצא תחום שלא תואר בשום מקור. ושם נמצאים "סתרי תורה".

בספר "הזוהר" ובתלמוד קיימים רק רמזים דקים בהקשר לדרגה רוחנית זו. שכן זוהי דרגה יחודית נסתרת הנקראת "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". אבל כל אלה הם רמזים בלבד, ולמעשה, אי אפשר לתאר במלים את התחושות הרוחניות האלו, מכיוון שמלים, מושגים ואותיות מתארים רק את התחום שעומד לתיקון. וכל מה שנמצא מעל מערכת התיקון, איננו מסוגלים כלל לחוש, ומשום כך, לא ניתן גם לתאר את התחושות האלה מילולית, להגדירן בעזרת מושגים ומונחים שאנחנו מבינים.

"בראשית ברא" הכוונה לשתי תכונות: אגואיסטית ואלטרואיסטית. בעזרת התכונה האלטרואיסטית של "שמים", מתקנים את התכונה האגואיסטית של "הארץ", שהיא הנשמה. כל תהליך התיקון מתבצע במהלך שבע דרגות רוחניות, שנקראות "שבעה ימים". זהו שם מושאל, ומובן שאינו מתייחס לימים הארציים שלנו. אין מדובר כאן על יום ולילה, או אור וחושך, כפי שאנחנו רגילים לפרש במונחי העולם שלנו. מדובר על דרגות רוחניות, תחושות רוחניות של אדם, שעובר את כל שלבי התיקון. מדובר במערכת שמתקנת את נשמת האדם, שנמצאת עדיין בדרגה רוחנית "ארצית".

המטרה היא להעלות את הנשמה מדרגת ספירת "מלכות" לדרגת ספירת "בינה", כלומר להפוך את התכונה האגואיסטית של מלכות לתכונה אלטרואיסטית של בינה. דבר זה מתבצע בעזרת שבעה תיקונים הדרגתיים, שנקראים "שבעת ימי השבוע".

האם בסופו של דבר כולם יצטרכו להגיע לקבלה?

בהחלט. אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא. ואין טעם לדחות את פנייתנו לקבלה, שהרי חיינו אינם נעימים עד כדי כך, שראוי לחזור אליהם שוב ושוב.

מה נותנים היסורים לאדם?

היסורים מצביעים על שפל המצב הנוכחי. חייבים לחפש פתרונות, חייבים להחכים, ולהעריך את המצב מחדש. אדם המלא בכל, אינו מחפש דבר, אז באים היסורים והתמלאות הנראית לעין הופכת לריק, ל"רעב". כתוצאה מהיסורים האדם מחכים, כי היסורים מתחילים להראות לו לאן לפנות, ומה לעשות בחייו. אבל אם אפשר להגיע לאותה תוצאה גם ללא יסורים, מדוע לסבול?

הקבלה מראה לאדם דרך להתקרבות אל הבורא, דרך של קיום חוקים רוחניים, מה שקרוי "דרך תורה". לא מדובר בקיום טכני של מצוות, אלא בחוקים רוחניים של הבריאה. לא נותר אלא לבחור בדרך זו.

האם כדי שנחשוב על הבורא ונפנה אליו הוא צריך לשלוח לנו סבל?

בלא לשלוח אלינו סבל לא יוכל הבורא לאלץ אותנו לחשוב על הבורא.

ומה בנוגע להרגשה כאילו מנסים להכניס אותי "למצב כפוי"?

בנושא זה קיימים דינים ברורים ומדוייקים. אם מישהו מאיים עליך, עליך לנהוג בהתאם, אבל בשום אופן לא בדרך הנוצרית, שבה אתה מושיט למי שסטר לך, את הלחי השניה. כל זמן שאתה קיים בעולם הזה, עליך להתנהג על פי החוקים המקובלים בחברה. וזאת משום שחוקים האלה מבטאים את התגלות הבורא בעולם שלנו. באותם דברים, שהם לצורך קיום הכרחי, לא קיימת בושה. במקרה שאדם גווע ברעב, וזקוק לפת לחם כדי להתקיים, לא קיימת הרגשת בושה, לא מלמעלה ולא מלמטה, לא אצל הבורא ביחס אלינו, ולא אצלנו ביחס אליו. מכיוון שהבורא יצר אותי באופן זה, אז לגבי אותם דברים הנחוצים לגוף, לא קיימת הרגשת בושה. אבל בדברים שאינם הכרחיים, מתעוררת מאליה הרגשת בושה, מכוח החוקים הגשמיים. בנקודה זו אדם צריך לעשות (אם ירצה או לא) את שיקוליו כלפי עצמו, כלפי החברה, הילדים והמשפחה או כלפי כל גורם אחר.

המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, היא זו של אהבה הדדית בין האדם והבורא. אפשר להשיג אותה רק אם קודם לכן האדם רוכש מדרגה של יראה, כמו שנאמר "מצוות יראת ה'". והמצווה האחרונה אשר נבנית על היראה, היא "מצוות אהבת ה'", מדרגת ההשגה הגבוהה ביותר. אי אפשר שהיראה והאהבה תתקיימנה זו בלי זו. מכיוון שנוצרנו מרצון אגואיסטי אחד, שמנהל ומניע אותנו, רק פחד יכול לאלץ את האגואיזם לבצע משהו, במסגרת כזאת, שבה הוא לא ישתמש ברצונות שלו סתם בלי לחשוב.

האם אפשר לדחוף מישהו ללימוד קבלה?

אפשר לעניין ולהניע אותו רק בצורה פסיבית. תנו לו חומר לקריאה.

כיצד מתגלה בי הכרת הרע, והאם היא שונה אצל עושה מעשה פשע?

אצל עושה מעשה פשע, יצר הרע מתגלה כדבר בפני עצמו, כרצון שלילי. ואילו הקבלה מראה לך את הרע שלך רק ביחס לטוב, ומשום כך, אתה מתחיל להרגיש את היצר שלך כרע וכשלילי. אם תשוחח עם עבריין פלילי מצוי, רוצח או אנס, תמיד תראה אדם שחושב שהוא צודק. אם מישהו רע בעיניך סתם כך, אין זו הכרת הרע. הכרת הרע היא כאשר אדם הוא רע בעיני עצמו. כאשר הוא משווה את עצמו עם הבורא, מתוך שהוא כבר חש את הבורא במידת מה, על ידי לימוד מספרי חוכמת הקבלה, שמעורר על עצמו אור מקיף; ההרגשה הזאת, היא שמביאה לו את הכרת הרע. אדם שמתחיל להבין את עצמו יותר לעומק, לא יהיה מפר חוק. הוא אמנם מגלה בתוך עצמו תכונות קשות ואף מזעזעות, אלא שרואה את הרצונות הללו שלו כמגונים, כמרושעים, אך לא כרצונות שאותם הוא חייב למלא. כמו על מסך, מראים לו מה הוא רוצה ומה מקנן בלבו. ובו בזמן הוא מבין, שאת הכל יצר בו הבורא. מראים לו את מראה הבריאה, הנמצאת למעשה, בעצמו, בתוכו.

מצד אחד הבורא רוצה להעניק לנו את כל הטוב והעונג, ומאידך הוא שולח לנו סבל, האין זו סתירה?

אברהם לא רצה לרדת למצרים, כלומר, האדם לא רוצה להתעסק בהתפתחותו הרוחנית. הוא חושב: לשם מה? זה קשה, זה לא נעים, זה נוגד את האגו. את האדם אפשר להכריח רק על ידי רעב, כמו זה שכפה את אברהם לרדת למצרים. הרעב לרוחניות, הרעב הגשמי והיסוריםששרק הם מאלצים את האדם לצאת לפעולה. הלא נאמר בתורה: "דרך תורה, או דרך יסורים". היינו בטוב או ברע. התורה וחוכמת הקבלה, ניתנו לנו רק כדי שנתקדם בדרך הטובה. אם איננו מקבלים את הדרך הטובה, נתקדם בדרך הגרועה, הטבעית.

אדם שמזדהה עם הנשמה, הרי שעוד בהיותו בחיים האלה, הינו שייך לבורא ומחובר אליו. אם בחיים הללו אדם לא מזדהה עם הנשמה, גם אחרי מותו לא יתחבר אל הנשמה. האם תיקנת לפחות רצון אחד בהשוואה לבורא? האם העמדת את עצמך בהשוואה אליו במשהו? אם לא, מדוע אתה חושב שמקיום "טוב" או "רע" על פני האדמה, מגיעה לך איזושהי עליה רוחנית? רק מפני שחיית על הארץ שבעים שנה?

האם מה שסביבנו הוא המציאות האמיתית?

אנו שבויים בתמונת היקום, שמשתנה רק בהתאם לשינויים בתכונות הפנימיות שלנו. תפיסת העולם שלנו משתנה רק הודות לשינוי הפנימי שחל בנו. סביבנו דבר לא משתנה. מסביב קיים אך ורק אור פשוט, אחיד, נייח, ושמו הבורא. בעזרת החושים שלנו, אנו מבחינים רק בחלקיק מזערי ממנו, שקרוי "העולם הזה". כלומר העולם הזה הוא תחושת הבורא המינימאלית ביותר. אם נחדד את החושים, נתחיל להרגיש את העולם המשופר יחד עם העולם הזה, כיוון שהבורא מתגלה אלינו יותר. על תפיסת המציאות האמיתית נאמר רבות מפי מקובלים בעלי השגה, אשר עלו בדרגות רוחניות, התקרבו לבורא, ותיארו את הרגשותיהם, את מה שהשיגו בהתקרבות למקור. המטרה היא להיכנס אל תוך המקור, ואז האדם חש את המציאות האמיתית.

לשם מה ניתנים חיים לאדם?

חיים הם צורת קיום מסויימת, בשילוב עם הדרגה האגואיסטית והנמוכה ביותר של הנשמה. החיים ניתנים כדי שננסה להתקדם דווקא ממצב נחות זה, ונשאף לניגוד שלו, למצב בו היתה הנשמה לפני שירדה לעולמנו.

אם אדם משיג אותו המצב שבו היתה נשמתו לפני כניסתה לגוף, הרי זהו המצב המושלם ביותר ואותו אדם נחשב, כמי שמילא את תפקידו בחיים הגשמיים. האדם מגיע למצב כזה לאחר כמה וכמה גלגולים (ירידה לגופים שונים). כלומר, בכל פעם הוא מתקן חלק מסויים מעצמו, ובכל פעם מתקדם בצורה לא מודעת. רק באחד או שניים מהגלגולים האחרונים, יכולה ההתקדמות ברוחניות להיות מודעת.

מה צריך אדם לבצע בעולמנו, מה הוא צריך להספיק ובאיזה פרק זמןששלזה לא נמצא תשובה בחישובים שעושים כל מיני מגידי עתידות, ואף אסור להיכנס לחישובים אלה, כי הם מבטלים את התקדמותו הרוחנית של אדם. שהרי במקרה זה, הוא מתקדם לפי החישובים שלו, בהתאם לאגואיזם שלו. משום כך המקובלים, על אף יכולתם לעסוק בזהאסור להם לעסוק בחישובים, והם נמנעים מכך.

דרך רוחנית היא דרך לפתח רצונות אלטרואיסטיים, ואילו ידיעה מראש מה יקרה, היא דרך של התקדמות אגואיסטית לחלוטין. לכן קיים מושג בקבלה המגדיר התקדמות כ"אמונה למעלה מהדעת". כלומר, אלך בדרך תוך אמונה למעלה מן הדעת, אף שהייתי יכול מלכתחילה לברר ולדעת הכל, אחרת עלול הדבר להרוס את הבסיס, שלפיו מתקדמים המקובל ותלמידיו.

מדוע איננו מסוגלים לחוש את העולם הרוחני, כפי שאנחנו חשים את העולם שלנו?

ללא ספק, מה שאנחנו חשים הוא חלקיק ממשהו שקיים סביבנו. ולחלקיק הזה אנחנו קוראים "העולם שלנו". אם נחקור את עצמנו, ניווכח שאנחנו נעולים בחקירה בתוך עצמנו: חמשת החושים שלנו מאפשרים לנו לחוש "משהו" שנמצא סביבנו, מחוצה לנו. אילו היתה לנו ראיה אחרת, היינו רואים תמונה אחרת לחלוטין. אילו תדרי השמיעה שלנו היו אחרים, היינו שומעים צלילים אחרים לגמרי. אילו תחושות הריח והטעם היו אחרות, היינו חשים ריח וטעם באופן שונה.

המדע המודרני מקבל את העובדה שחקר העולם הינו תָחוּם במגבלות התחושות של האדם, ולכן כל ההנחות והמדידות שלנו סובייקטיביות. המדענים עצמם טוענים, שתוצאות המחקרים תלויות בחוקר עצמו, כלומר גם הן סובייקטיביות.

אדם אינו יכול להגיע להבנה אבסולוטית של הסביבה, של המציאות שבה הוא קיים. נניח שקיימות צורות חיים אחרות, בכוכבים אחרים, ושם יש יצורים בעלי איברי חישה שונים משלנו. באופן טבעי, בהתאם לאיברי החישה שלהם, הם מגדירים את העולם שנמצא סביבם, וכמובן שבתחושתםבצורה שונה לחלוטין מהעולם שלנו, מהאופן שבו אנחנו רואים וחשים אותו.

נסיגה

מדוע צריך להגיע לדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר כדי להיות מסוגל לקבל את תכונות הבורא? האם אפשר להימנע מתהליך זה?

לבריאה, כלומר לאדם, צריכה להיות אפשרות, וכוח לבחור באופן חופשי בין שני כוחות מנוגדים: האגואיזם שלה ואלטרואיזם של הבורא. הבריאה צריכה להיות מסוגלת לבחור באופן עצמאי את דרכה, וללכת בה.

כדי להעניק לבריאה, כלומר לאדם, הזדמנות זו, צריך הבורא:

להתנתק לחלוטין מהבריאה, להרחיק אותה ממנו; ליצור לבריאה תנאים לגילוי ולהבנת היקום; לאפשר לבריאה חופש בחירה.

הבורא יוצר את כל התנאים האלה בהדרגה. אלא שהבריאה שחשה את הבורא )מתמלאת באור(, אינה עצמאית, היא נתונה לשליטת האור; הוא, האור, משפיע על הבריאה, מעביר לה את התכונות שלו. כדי שהבריאה תהיה עצמאית לחלוטין, ללא תלות בו, הבורא חייב להתנתק ממנה לחלוטין. כלומר, הבריאהכאשר היא מתרוקנת מהאור, נעשית עצמאית בכל פעולותיה. פעולת יציאת האור מהכלי, נקראת "צמצום".

התורה מתחילה במלים "בראשית ברא", וזו תחילתו של התהליך, שבו הבריאה מתרחקת מהבורא. המלה "ברא" מקורה במלה "בר" שמשמעותה חוץ, כלומר היא מדברת על הוצאת הבריאה מחוץ לבורא, לדרגה רוחנית נפרדת בין שמיים וארץ.

"בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ". שמייםספירת בינה עם תכונותיה האלטרואיסטיות. ארץספירת מלכות עם תכונותיה הארציות, האגואיסטיות. בין שתי התכונות המנוגדות האלה, שעל בסיסן פועלת כל מערכת היקום, נמצאת במצב תלוי, נשמת האדם. התורה מתחילה בבריאת הבריאה, העולם העליון, ובריאת האדם, הנשמה. ואין הדברים אמורים בדרגת האדם שבעולם שלנו. יעודה של התורה, של חוכמת הקבלה הוא לתת לנו בעולם הזה הדרכה, ללמדנו איך אפשר לעלות לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, למצב של שלמות נצחית.

איך אדם יכול להיות שפל ונבזה, אם ה' ברא אותו בדמותו ובצלמו?

מדוע ברא הבורא את האדם קטן? הבורא לא ברא אותו קטן, אלא בדמותו. וזאת כדי שהאדם בכוחות עצמו, ישיג מצב של השתוות לבורא. לשם כך מקבל האדם במצב ההתחלתי, רק "נקודה שבלב", התחלה של כלי רוחני, נקודה שאותה האדם מפתח בעצמו, בעזרת לימוד הקבלה, עד שהכלי יוכל לקבל לתוכו את כל האור של הבורא, ובכך יהיה האדם שווה לבורא. כלומר מצבנו ההתחלתי הוא מיקרוסקופי בהשוואה למצב הסופי, ההשתוות לבורא (על זה נכתב בהקדמה לספר "הזוהר" של בעל הסולם).

האם אדם יכול לדעת שהוא מתפתח רוחנית?

משמתחיל האדם לעסוק בחוכמת הקבלה, היינו בהתפתחות הרוחנית, אז ורק אז, מופיעים בו רצונות אגואיסטיים ושפלים של ממש. דבר זה מהווה הוכחה לכך, שהוא אכן התחיל להתפתח רוחנית.

האם אדם שיצא לעולם רוחני ועלה 2-3 מדרגות רוחניות, יכול בשלב כלשהו להמשיך לדרוך במקום או אף לסגת?

הוא לא יכול ליפול ולא לעצור, אלא ימשיך לעלות. הכל מתקדם לקראת המצב הסופי הטוב ביותר, אם באמצעות מכות שמקבלים מאחור, מהטבע, ואם בדרך הטובהכשנותנים לך ספר, ואומרים שבעזרתו תוכל לזרז את התקדמותך, כך, שלא יהיה צורך לדחוף אותך קדימה במכות כואבות. זה כל ההבדל בין דרך תורה לדרך יסורים.

בעזרת הקבלה אנו רוצים לנהוג כך, שהמכה הבאה לא תשיג אותנו, ואז לא תהיה שום נפילה. אנחנו אומרים שקיימות, לכאורה, עליות וירידות, אך אלו הן רק תחושות פנימיות של האדם. פעם האדם חש קירבה לבורא ופעם הוא מרגיש את תכונותיו הבלתי מתוקנות, ואת ריחוקו מהבורא.

לכן למצב א' אנחנו קוראים "עליה" ולמצב ב' "ירידה". אדם מרגיש את חלקיו השונים בכל אחד משני המצבים הללו. שני המצבים שייכים לאותה דרגה, לאותו פרצוף. האדם לא יכול לעלות מדרגה, בלי שיטעם את המצב שלו, המצב השפל ביותר, בכל מדרגה נוכחית.

כוונה

מהי כוונה נכונה?

כוונה היא הדבר היחיד, החשוב והקשה מכל מה שעל האדם להשיג. כוונה נכונה קשה מאוד להשגההיא נבנית באדם תחת השפעות שונות של אור הבורא על האגו של האדם.

הלומד מגבש בהדרגה את הכוונה הנכונה, וכל הזמן חוקר אותה, מתקן ומגדיל אותה. הוא מתחיל להבחין, שמה שנראה לו אתמול ככוונה נכונה, היום מתגלה פשוט כאגואיזם יותר מוסווה. מחר הוא יחשוב שהכוונה של היום גם היא לא נכונה, וכן הלאה.

איך נוכל להבחין אם כוונותינו נכונות או לא?

את ההבחנה הזאת ניתן להשיג תחת הדרכה ממוקדת של קבוצה, רב וספרים. קבוצה היא הכוח הראשון. החברים משפיעים זה על זה, הן לחיוב והן לשלילה. בסופו של דבר, מתקבצים אנשים שקשורים יחד מלמעלה, לפי חוקים רוחניים.

אנשים זרים, לכאורה, נכנסים לקבוצה, ולאחר שנשארים בה זמן מה, שוב אינם נחשבים לזרים. קורה שאנשים שהיו בפנים לפתע נהדפים החוצה, כאילו בכוח צנטריפוגלי, שפועל עליהם בלי שיהיה מובן למה וכיצד. אלה שכבר נתנו את כל שהיו אמורים לתת לקבוצה. כור ההיתוך הזה בונה בהדרגה את התנאי שלפיו, כל מי שיחזיק מעמד, חרף הנוחיות הפנימית האגואיסטית שלויפרוץ, בסופו של דבר, לעולמות הרוחניים. כאן נדרשת עבודה רצינית על פנימיות האדם. בתהליך זה, אתה מבחין כל יום בחידושים נוספים בתוכך, בשינויים שחלו בך, בהבנת העולם הסובב, ובהיעשותך פיקח מהאחרים.

זה אמנם פרס, אך לא גדול. כמו כן ישנן תקופות, שבהן האור המקיף מסתלק לגמרי, והאדם לא רואה את "המחר". "אור מקיף" הוא זה שאמור להיכנס לתוך האדם, לכשיתקן את תכונותיו, ומקנה תחושה של "מחר". שכן לפי שעה הוא מאיר מרחוק, מן העתיד.

תחושת העתיד אצל האדם לעיתים הולכת לאיבוד, והוא נכנס לדיכאון; מצב הרוח הוא תוצאה של השפעת האור. אם האור מתחיל להאיר לאדם ביתר עוצמה, מצטייר חיוך לא מובן על פניו, כי הוטב לו.

למקובל מוענקות תחושות כאלו בכוונה. המשימה היא לנסות, למרות המצבים הקשים, להמשיך במלאכה בשיטתיות. אמנם לא ניתן במצבים אלה להמשיך בעבודה פנימית, אך הדבר היחיד שניתן לעשות זה לבצע בצורה מכָנית את מה שעשית באותה המסגרת גם לפני שהגיע המצב הקשה: להתעורר, לבוא לשיעורים ללא יכולת הבנה אלא מתוך הרגל. במצבים אלו הוא מסוגל לפעול באורח מכָני בלבד.

אם מצבים אלה מתעוררים עקב התאמצות רוחנית קודמת, הם עוברים תחת פיקוח מלמעלה של "פרצוף רוחני" (מדרגה רוחנית) גבוה יותר אשר אותו האדם לא מרגיש. פרצוף זה, הוא ההורה הרוחני של האדם. אמנם נדמה לאדם במצבים הטובים שלו, שהוא מסוגל לבצע כל דבר, ובמצבים הלא טובים, שהוא עלול להישבר, אך כל המצבים הללו מנוהלים מלמעלה. את המצבים מזמנים לאדם במטרה להראות לו, עד כמה הוא תלוי באור, במידה שתספיק להאיר את עיניו כדי לדעת מי הוא באמת.

בריאת האדם ותפקידו

האם האדם יכול להשפיע על המתרחש ביקום? התוכל ישראל לשפר את מצב העולם?

אנחנו לומדים את מבנה ואופן תפקודו של היקום כדי להבין היכן וכיצד בדיוק, מסוגל האדם להתערב ולהשפיע על היקום ואף לשנותו. על השורש הרוחני שלו, המקור שממנו יצא האדם, אין הוא מסוגל להשפיע במישרין, אלא בעקיפין. שהרי הוא נמצא בדרגה נחותה יותר מדרגת שורשו, בהיותו אך נגזרת של שורשו הרוחני.

אלא שבעזרת התיקון שבו אדם משתווה בתכונותיו לשורש שלו, הוא משנה את ההרגשה לגבי מה שהוא מקבל מלמעלה: במקום לחוש קשיי יום יום וכאב, הוא מתחיל להרגיש שלווה, רוגע, שלמות והבנה כוללת.

הבורא יצר אותנו בעולם הזה, כדי שבעזרת חוכמת הקבלה, נגלה את העולם העליון, ונהיה אדונים לגורלנו. אם עם ישראל לא יביא לעולם את הידע על עולמות רוחניים, הוא לא יצליח לשפר את מצב העולם, ולעשותו מאושר יותר. עם ישראל חייב להעביר לכל העמים האחרים את חוכמת הקבלה.

עמים אחרים חשים בזה בתת הכרתם, והדבר בא לידי ביטוי גם בשנאה שלהם כלפי עם ישראל. יש רק פיתרון אחד לכל הבעיותשששנמלא את המשימה שלנו בעולם הזה, כעם שנבחר למטרה זו. עניין היותנו "עם נבחר" מכוון לכך, שניצור קשר בין כלל העמים לבין הבורא. עד שלא נעשה כן, שני הצדדים, הבורא ועמי העולם, ימשיכו לדחוף אותנו בכוח לכך.

אלא שלמרבית המזל, הזמן פועל את פעולתו, וככל שחולפות השנים, מתקרב רגע הגאולה הרוחניתהפנימית, והחיצוניתהגשמית של כלל האנושות, כפי שאמר בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר", כשם שהאדם אינו יכול להתקיים בעולם הזה ללא ידע עליו, כך נשמת האדם, לאחר מות הגוף, לא תוכל להתקיים בעולם העליון, אם לא תרכוש ידע על אותו עולם.

לכן לימוד חוכמת הקבלה, לא רק מספק לנו קיום שליו ונוח בעולם הזה, אלא מבטיח גם קיום נצחי ושלם בעולם הבא.

האם ישנה "מקריות"?

בכל הנוגע לאדם, המקריות היא עניין תמידי. מחד, אין דקה קרבה, שאדם יוכל לצפות את מה שעומד להתרחש בה. ומאידך, כל המקריות ניתנת לחיזוי. אילו היינו מכירים היטב את העולם הפנימי של אדם מסויים, את כשרונותיו, את הגנים שלו, ההורמונים, את כל תכונותיו ומניעיו, ואת השפעת החברה עליו, היינו יכולים לחזות מראש את התנהגותו ואת תגובותיו, מכיוון ששני נתונים אלה, ורק הם, יקבעו את מצבו העתידי.

לא לנו לדבר על מחשבות הבורא, ובכל זאת כיצד זוכה אדם שהבורא יפנה אליו?

אין מדובר כלל בזכות של אותו אדם. אותו אדם פשוט התנתק מהנשמה הכללית, בזמן שזו נשברה בתהליך "שבירת אדם הראשון". כלומר, אצל אדם כזה יש ביטוי חזק יותר של אנוכיות, לכן האור משפיע עליו באופן גלוי יותר, ודוחף אותו למטרת הבריאה ביתר שאת. בזאת באה לביטוי פניית הבורא אליו.

מדוע הבורא הגביל אותנו בהבנת היקום שלנו?

האדם יכול לטעון שהבורא הוא זה שיצר אותו מוגבל, נחות ולא שלם, והוריד אותו אל העולם הקשה הזה, אל תוך נסיבות קשות שבהן אנחנו סובלים בכל רגע. השאלה היא, למה הוא עשה את זה? מנקודת ראותה של חוכמת הקבלה השאלה שונה לגמרי: "כיצד בורא מושלם היה מסוגל ליצור בריאה שאינה מושלמת?".

האם ידע הבורא על חוסר השלמות של הבריאה ושל בני האדם?

העולם שבו אנו חיים, ואנו עצמנו, נוצרנו נחותים בכוונה כדי שבכוחות עצמנו נוכל להגיע לדרגה הרוחנית של הבורא, כלומר בעזרת המאמצים הרוחניים שלנו ניעשה דומים לו. כל דרגות הביניים בדרכנו הכרחיות, מכיוון שהן אלו שיוצרות בתוכנו את התחושות הנכונות, להערכת שלמות הבורא ולהנאה בגמר התיקון.

האם הנשמה עוברת תיקון בעולם הזה?

בכל רגע בעולם הזה, בחיי כל אחד מאתנו, בדרך היסורים או בדרך התורה, נשמת האדם מתקרבת מאליה, אל מטרת הבריאה, אל שלמות הבורא. ככל שמצבנו גרוע יותר, כך מתחילים אנחנו להבינו, ולתקן את עצמנו מהר יותר באמצעות חוכמת הקבלה.

איך יתכן שהבורא יצר אדם בצלמו ובדמותו, ועם זאת לא העניק לו את תכונת-הבורא המאפיינת העיקריתהשפעה?

הניגוד שבין הרצון להשפיע אצל הבורא והרצון לקבל על מנת לקבל אצל האדם, ככוח ההתקדמות העיקרי של הקיום הגשמי, הוא אחת מן הקשות שבבעיות. כדי להבין את היחסים שבין הבורא לנברא, צריך להבין, לפחות בקווים כלליים, את התהליכים שהתרחשו בעיבור החיים. התהליכים האלה מתוארים בספריהם של מקובלים גדולים, והמעוניין לרדת לעומקם של הדברים, יכול לגלות שלב אחרי שלב, את כל העולמות הקיימים, אפילו את ההיגיון של הבורא, שהבנתו חסרה לך כעת.

מטרת ההתפתחות שלנו היא להגיע להרגשת תענוג רוחני, שאותה נשיג במודע. עצם החיפוש אחר תענוגים רגעיים או תענוגים שמאירים מרחוק ואי לזאת עוצמתם גדולה יותר, מכריחים את האדם לשאוף לשלמות. משום כך ילד שמתפתח מהריש לו אפשרות למצוא בכל מקום מקור לתענוגים ולחפש כל הזמן מקורות חדשים. הדברים הפשוטים ביותר גורמים לו לשמוח. ולא בכדי אנחנו אומרים, "שמח כמו ילד".

מה הקשר בין הדורות השונים לבין מידת האגואיזם שלהם?

כל דור מתאפיין בסוג מסויים של נשמה והדורות שונים זה מזה. בתקופות קודמות ירדו לעולם נשמות עם מלאי מינימאלי של אגואיזם. אנשי אותן תקופות היו כמעט משוללים אנוכיות ורצונות, לא היה להם תמריץ להתפתחות. במשך מאות שנים רבות לא קרה כמעט דבר. בהדרגתיות, ובתהליך גלגול הנשמות מדור לדור, חלה הצטברות אגואיזם, ויחד עם זאת, גברו הייסורים, והרצון להיחלץ מהם, במטרה לקבל רק תענוגים.

אל מול עיני הדור הזה, הכל כבר נע במהירות עצומה, הלכה למעשה. בעולם הזה האדם רוצה הכל, ושוב אינו מסתפק בשליטה על העולם הזה, אלא דרושה לו גם שליטה בעולמות האחרים. את השליטה הזאת הוא יכול לרכוש, רק אם ייצא מגבולות העולם שלנו. לשם כך יש הכרח לשנות את האגואיזם הטבעי, שמניע את האדם כרגע, לאלטרואיזם, ועל ידי כך להשתוות לבורא. לא נדרש לכך כישרון מיוחד, אבל הרצון צריך להיות חזק מאוד. רצונות חזקים אלה ממלאים את הנשמות שמגיעות בדורות האחרונים (שהן בעת ובעונה אחת, מפותחות וגסות מאוד) ומבדילים אותן מהנשמות של הדורות הקודמים.

אם הבורא יצר את הנברא כדי להעניק לו תענוג, מדוע הוא שולל אותו מאתנו?

לא הבורא שלל מעמנו את התענוג. הנברא בעצמו סרב לקבל אותו בהינתנו "ללא תשלום", כביכול "בחינם". הנברא נוצר באופן מושלם כמו הבורא עצמו, שהרי הבורא לא יכול לברוא באופן אחר. הנברא מאן להתרחק מהבורא עד כדי כך, שסירב לקבל את התענוגים ללא תמורה.

מדוע הבורא נתן לנברא את היכולת לסרב לקבל תענוגים ללא תמורה?

מפני שהבורא לא יכול לשלול מהנברא את חופש הבחירה, הנמצא אף הוא אצל הבורא; ומפני שבעולם הרוחני הריחוק נמדד, לא ביחידות מרחק, אלא בשינוי התכונות (שינוי הצורה), ולפיכך בעצם קבלת התענוג מהבורא מבלי להשיב תמורה, ההתרחקות מהבורא היא בלתי נמנעת.

מיהו בעצם הנברא?

אנו יכולים להגדיר את הנברא כ"נשמה כללית", עולמית. נשמה זו סירבה לקבל את האור של הבורא באופן חד צדדי, ללא שום פעולת גומלין. כלומר באמצעות השתוקקות לתכונת הבורא, היא עשתה "צמצום ראשון""צמצום א'", וממנו נוצרה מערכת שלמה של מחיצות, מסננים או מסכים, המונעים את כניסת האור לתוך הכלים הרוחניים. בשפת הקבלה אומרים שנעשתה "שבירת כלים" ו"האור הסתלק מתוך הכלי". אחר כך התרחשה התרסקות של הנשמה הכללית, כדי להביא את הנשמה הזו עד למצב הסופי, הרחק ככל האפשר מהבורא.

את הדברים הבאים עשה הבורא, כדי שאדם המקבל חלקיק מהנשמה הכללית הזו, יוכל להתחיל מחדש את התיקון שלו ואת העליה:

א.הוא נתן לנשמה רצון לקבל לעצמו הקרוי "גאווה", ועקב כך האדם הפסיק לחוש את הבורא;

ב.הוא חילק את הנברא לחלקיקים קטנטנים, והלבישם בגופים של העולם שלנו.

לשם מה נועד תהליך התיקון, אם בסופו שב הנברא אל הבורא, שב לנקודת המוצא?

"העולם הזה", העולם שמסביב שבו אנו מבחינים, מעיד על חוסר התכלית. בסופו של דבר, הגורם לכל התכונות השליליות שבו ובתכונות השליליות שבנו, הוא אכן הבורא. אלא שכדי להבין לפחות משהו, בטבע שמסביבנו ובפנימיות שלנו, עלינו לשוות לנגד עינינו את מטרת הבריאה, את המצב הסופי שלה; כי מצבי הביניים יכולים להיות מצבים אשלייתיים. הבורא נתן לאדם חופש רצון ובחירה, כדי לעבור את הדרך הזו עד המצב הסופי, לממש את תכלית הבריאה ולהשתוות לבורא.

במה נבדלים תענוגים ויסורים ברוחניות מאלה שבגשמיות?

תענוגים ויסורים ברוחניות הם תוצאה מ"זיווג דהכאה" בין אור לרצון, בעזרת המסך. ואילו בעולם שלנו הם מורגשים כמילוי או כחוסר מילוי של רצונותינו האגואיסטיים. התחושה של מילוי או חוסר מילוי מכונה בפינו "תענוג" או "יסורים", או "טוב" ו"רע". הרגשה זו של מילוי או חוסר מילוי, מצטיירת בחמשת החושים שלנו, המשמשים כחיישנים, כתמונה כוללת של העולם שמסביבנו. תמונה זו קובעת את יחסנו לעולם הזה, אם שפר עלינו חלקנו או לא.

היסורים מבטאים חוסר תענוגים בדרגה מסויימת, ובו בזמן, צורך להרגיש תענוג בדרגה גבוהה יותר. לכן היסורים מהווים שלב מקדים להרגשת תענוגים. בעולמות רוחניים לא קיימים כלל יסורים, אלא גם הם נתפסים שם כתענוגים. הטעם לכך הוא, שהיסורים אינם נובעים מחוסר תענוג, אלא מהשתוקקות לאהבה, ולכן הם אינסופיים וטובים.

אם אגיע להשגה רוחנית, האם אראה כל כאב או אסוןכשמחה?

כך מורה במישרין התורה. ראשית, כל מה שנעשה, עלינו לומר, שנעשה בידי הבורא ולא בידי מישהו אחר. רק הבורא מנהיג את הכל. היינו, הבורא חולל את כל הטרגדיות ואת כל האסונות שהתרחשו בהיסטוריה, אף כי הדבר נשמע מזעזע. רק עם ההשגה הרוחנית, אנחנו מתחילים להבין את כל מערכת הבריאה, ואת החשבון שהביא למאורעות הגרועים ביותר שקרו לנו. אנו נבין את נחיצותם, ונראה אותם כדבר הכרחי לצורך הקיום שלנו, ולתיקון הרוחני שלנו. למרבה הצער, דווקא חוסר ההבנה של הנחיצות בהתפתחות הרוחנית, מביאה אותנו לטרגדיות. כך נאמר בפירוש ב"זוהר" ובספרי האר"י. אם נשתהה, ולא נקרא ספרים בחוכמת הקבלה, שהם המדריך להתפתחות הרוחנית, לא נתפתח כדי להשיג את מטרת הבריאה, הבורא ידחק באכזריות רבה כל אחד מאתנו, וכל אדם בעולם, אל ההכרה בנחיצותה של ההתפתחות הרוחנית, למען תדע ותבין האנושות. אין לנו מנוס מכך, ומכאן נובעת חשיבותה של חוכמת הקבלה והצורך להפיצה ברבים.

בין הבורא לבין העולם שלנו קיימים חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. מתחת לעולם העשיה נמצא המחסום, ולמטה ממנו העולם שלנו. מטרתנו, בעודנו בעולם הזה, היא להשיג את דרגת הנשמה שבעולם אין-סוף, כלומר להשיג בתוך נשמתנו, המלובשת בגוף של העולם הזה, את היחוד המלא עם הבורא. בכל מדרגה רוחנית, משתנות בהדרגה תכונות האגואיזם לתכונות הבורא, עד שהאגואיזם כולו מתחלף באלטרואיזם, ותכונות נשמתנו נעשות זהות לתכונות הבורא.

בעולם שלנו פועלות שתי תכונות של אגואיזם: "לקבל על מנת לקבל", ו"לתת (להשפיע) על מנת לקבל". העולמות הרוחניים בנויים על התכונות "להשפיע על מנת להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע". המשימה הראשונה, למי ששואף "לעבור לעולם אחר", היא לצמצם את השימוש ברצונות של עצמו, דבר הקרוי בקבלה "צמצום א'", כלומר להפסיק לפעול באגואיזם, ברצונות אגואיסטיים.

אין ביכולתנו לשנות את תכונת ה"רצון לקבל" שלנו, שהוא הדבר היחיד שברא הבורא. אבל, אפשר וצריך לשנות את הכוונה שברצון, מ"לקבל למען עצמי" ל"לקבל למען הבורא". מכאן, שפעולת הרצון "לרצות לקבל" כשלעצמה, אינה משתנה, אלא משתנה רק כוונתו של הרצון.

לכן, השיטה לשינוי הכוונה, המלמדת איך לקבל על ידי שינוי הכוונה, שאותה אין איש רואה, והיא נסתרת מכולם, נקראת "חוכמת הקבלה", "חוכמת הנסתר". חשובה המחשבה שבשורש כל מעשה, וחשובות המטרות, שהאדם רוצה להשיג במעשיו. וכל 125 מדרגות הסולם הן מידות התיקון ההדרגתי של כוונת הנשמה, מ"קבלה למען עצמי" ל"קבלה למען הבורא".

חמש דרגות הרצון לקבל, מהרצון החלש ביותר (כתר), עד לחזק ביותר (מלכות), ערוכות מלמעלה למטה, מהבורא לנברא, והן חמשת העולמות.

אור הבורא נחלש בעברו דרך העולמות, ובכך נעשה מתאים להיקלט ברצונות האלטרואיסטיים החלשים ביותר. כאשר הנשמה מקבלת מלמעלה את אור התיקון, היא מתחילה לשנות את כוונתה: הכוונה "לקבל למען עצמי", משתנה לכוונה "לקבל על מנת להשפיע לבורא", הנקראת לתת.

הנשמה, אחרי שהיא מחוללת את "צמצום א'" על כל רצונותיה, מגיעה ל"קו המחסום". בכך הגיעה לסירוב גמור לפעול באגואיזם, אך "לקבל על מנת להשפיע" (לקבל למען הבורא), עדיין אינה מסוגלת.

כאשר הנשמה מתקנת את הכוונה שלה לתת בדרגת ה"כתר", פירוש הדבר שהיא מסוגלת להתגבר על האגואיזם החלש ביותר שלה, וכן היא מסוגלת שלא לקבל כלום, ולבטל את עצמה כלפי האור העליון. בדרגה זו, הנשמה נכנסת לעולם העשיה, העולם הרוחני הראשון שנמצא מעל המחסום. ואם הנשמה יכולה להתגבר על האגואיזם שלה, בזמן שמאיר בו "אור החוכמה", היא מתעלה לדרגת עולם היצירה.

ככל שהנשמה מגבירה את יכולתה להתמודד עם כוח גדול יותר של אגואיזם, כך היא מתעלה בכל פעם לדרגה הרוחנית הבאה, עד שלבסוף היא מגיעה לעולם אין-סוף. נשמה היא ישוּת רוחנית, שמהותה מתגלה רק אחרי מעבר המחסום ובמדרגות שמעליו.

בעולם הרוחני עוסק אדם ברצונות גלויים, שאינם עוטים לבוש כלשהו, מלבושי העולם שלנו. מקובל הנמצא בעולם הרוחני, חדל לחקור את העולם שלנו, ורואה בו ענף שצמח באופן טבעי משורשים רוחניים. הוא מעוניין לראות דווקא את השורש, שממנו צומחים כל הרצונות והסיבות, ולא את התוצאה שנמצאת במדרגה הנמוכה ביותר, ואינה מתוקנת. אדם העולה לעולמות הרוחניים מחליף את כל הרצונות הגשמיים של העולם הזה, ברצון שמכוון לעבר הבורא: כשם שקודם רצה ליהנות מכל דבר בעולם שלנו, כך הוא רוצה כעת ליהנות מהבורא בצורה אגואיסטית, ועל זה נאמר: "עד שלא מניח לי לישון".

בהדרגה, הארה קטנה של ה"אור המקיף" שנמצאת תמיד סביב האדם, מתחילה להאיר לו, עד שבעזרתה, מתגבר רצונו לרוחניות על כל שאר רצונותיו, ולבסוף בעזרת אותו מאור, הוא עובר את המחסום ומקבל את הכוונה לתת, להשפיע.

רק אורו העליון של הבורא מסוגל לחולל באדם דבר, שייתן מענה לכל מאמציו של האדם להשיג רוחניות, ויביא אותו למצב, שבו הרצון לרוחניות יגבר בו עד לדרגת "שלא מניח לו לישון", בעודו משתיק את כל יתר רצונותיו.

כל הנשמות עוברות את אותם שלבי ההתפתחות, אך שליחותה של כל נשמה בעולם הזה היא שונה, ושונה היא גם המהירות, שבה עושה כל אחת את דרכה.

כל מחשבה, כל רצון, כל תנועה של אדם כלשהו בעולמנו, ניתנים לו לשם מטרה אחת ויחידה: לעלות ולהתקרב לרוחניות. אולם לרוב, חלה בנו התקדמות זו בצורה טבעית, בתת מודע, בדרגות החי, הצומח והדומם שבאדם.

הכול נקבע מראש, ותוכנן לפי מטרת הבריאה. חופש הבחירה של האדם מסתכם בכך, שהוא מסכים לכל המתרחש בו, ומתחיל להבין לאיזו מטרה מכוון הכל, והוא עצמו רוצה להיות שותף פעיל במה שעובר עליו. כל המחשבות והרצונות של עולם אין-סוף חולפים באדם, אבל רק אותן מחשבות, שמתאימות לדרגה הרוחנית שבה הוא נמצא, הן שנקלטות. עדיין אין הוא מסוגל לחשוב על גילויים כלשהם, אבל הוא יכול להעלות את רמת ידיעותיו, ואת יכולתו לחוש את העולם העליון. לפתע הוא מתחיל לצפות למשהו משוכלל, רחב היקף, ובכך הוענקה לו ממעל יכולת להרגיש תחום מורכב יותר של המרחב הרוחני.

מכאן נגזר תחום ההשפעה של האדם, ונבנית השקפת העולם שלו, על המציאות שבה הוא חי. כאשר תבוא ההתפתחות העתידית שלו, יתעוררו באדם מחשבות עמוקות יותר, וגם קשרים חדשים בין עצמים ותופעות שקיימות במציאות. הכול תלוי ברמת ההתפתחות, שהיא המגדירה את התחום הנקלט בתוכו, אותו חלק מעולם אין-סוף, שהאדם ירגיש בו.

כדי להשתוקק לרוחניות, לעורר על עצמך "אור מקיף", להיות שותף בביצוע מחשבת הבריאה, ולקצר את הדרך, שבה מוביל אותך הטבע להשגתה, אין עוד דרך מלבד לימוד בקבוצה, ובהדרכת רב מקובל. התכונות האגואיסטיות עומדות כמחסום בינינו לבין העולם הרוחני, ורק האור שמאיר, יעזור להחליף תכונות אגואיסטיות באלטרואיסטיות.

האור המקיף ממיר את הרצון שלנו לקבל, לרצון לתת, ובכך הוא מעביר אותנו את המחסום. אנחנו אומרים כי איננו רוצים עוד דבר מהגשמיות, אלא רוחניות בלבד. אילו ידענו, שמעבר המחסוםמשמעו שינוי מהותי, ומעבר מתועלות אישיות למחשבה ודאגה לזולת, היה כל התהליך נחסך מאתנו.

הדבר החשוב ביותר הוא מעבר המחסום. מעבר למחסום אנו פוגשים ב"ים האור". את הדרך שאחרי המחסום, הנשמה כבר יודעת בעצמה, מאחר שקיבלה את האור, והוא שמלמד אותה את הצעדים והפעולות, ומשמש לה כמפה ומדריך. על כך כותבים המקובלים בספריהם. זהו אור הבורא המאיר לנו רק באותו שיעור, שגדלות הבורא בעינינו היא מעל הרצון האגואיסטי שלנו. בזכות זה אנו מקבלים אפשרות לרכוש לאט-לאט, את התכונה של האור עצמו: לתת, להשפיע.

איך אפשר לשנות מחשבה רעה על הבורא למחשבה טובה עליו? קודם כל יש להבין שהיא רעה, ולהכיר בה ככזו, כדי שהאדם יגיע למחשבה על תיקונה. את הרע הזה אפשר לראות רק באור הבורא, בגדלותו. כל עוד לא מאיר אור הבורא לאדם, האדם הוא עיוור. תחילה סבור האדם שכל מחשבותיו טובות, אבל הוא נמצא בעולם הזה, מתחת למחסום, בחושך, ולשם לא מגיע האור.

כאשר מאיר על אדם האור המקיף, הוא מתחיל לראות את מהותו האמיתית; התהליך הזה נקרא "הכרת הרע". לפני שמאיר לו האור, האדם משתדל להצדיק את עצמו; ובעיני עצמו הוא תמיד צודק. אבל בהשפעת אור הבורא האדם מכיר את הרע שבו, וזה מניע אותו לבקש עזרה מהבורא, שהוא מקור ההארה הזו.

אם בקשתו של האדם אמיתית, ישנה הבורא את טבעו של האדם. אלא שבתהליך זה, הרצון לקבל אינו משתנה. משתנה רק הכוונה שלו מ"למען עצמי" "למען הבורא", והשינוי הזה נקרא "נתינה". באופן זה, תכונות האדם משתנות בהדרגה לתכונות הבורא, בכל אחת מ-125 דרגות הסולם.

בכל מדרגה כזו מתקיימים כמה תהליכים:

א.מתעוררת הכרת הרע, ההכרה עד כמה אני יותר גרוע מהבורא בקו שמאל שלי;

ב.נערכת בדיקה, איזו עזרה אני זקוק לקבל מהבורא, מקו ימין שלו;

ג.אני מעמיד את קו ימין מול קו שמאל, תוך כדי בדיקה, כמה אני מסוגל לקבל מקו ימין, מה שקרוי לעבור לקו אמצעי;

כתוצאה מהפעולות הללו, נעשה חלק נוסף מהרצון שלי דומה לבורא, ואני יכול לעבור למדרגה הבאה; וכך בכל מדרגה ומדרגה, עד שכל תכונותיי ישתוו לתכונות הבורא.

את מעשיו של האדם קובעים ומאפיינים רצונותיו. בלעדיהם אי אפשר לעשות מעשה. לדוגמה, אני יודע, שמחר אני חייב לקום מוקדם, ולכן היום אני הולך לישון מוקדם. האם זה בניגוד לרצוני? לא.

אף אחד ושום דבר בעולם הזה לא מסוגל לפעול בלי רצון קודם, ובלי מילוי הרצון בתענוג, שהוא האנרגיה, הכוח המניע.

לפעמים נדמה לנו, שאנחנו עושים משהו נגד הרצון שלנו, אך אין זה כך. אנחנו פשוט עושים חשבון, שעדיף לעשות דווקא כך ולא אחרת, גם אם נדמה לנו שזה בניגוד לרצון כלשהו. אם יש בחישוב הזה תועלת, האדם מוכן לסבול דברים, אפילו לא נעימים ולא רצויים.

על ידי בחירתו ברצון מסויים, האדם הופך את הרצון הזה לקרוב אליו, ויכול לממש אותו. לעולם, ובשום פנים ואופן, אף אחד מאתנו לא מסוגל לנקוף אצבע בלי לקבל כוח מניע, או מבלי שיהיה לו רצון משלו לכך.

לאדם העושה משהו טוב לאדם אחר, נדמה שהוא עושה מעשה זה ללא כל טובת הנאה לעצמו. אבל אם ירד לעומק דעתו ומחשבתו, ייווכח שכל זה נעשה אך ורק לשם מטרה אחת: לעשות טוב לעצמו, ואך ורק לעצמו, וכל השאר הוא הונאה עצמית.

אם נתחיל ללמוד קבלה, נוכל להיווכח, שכל אחד מאתנו הוא אגואיסט מוחלט, וחוץ מעצמו, אין הוא נותן דעתו על איש, גם לא על ילדיו. בשלב זה, עדיין כל מערכת המחשבות של האדם בנויה על אשליה, ונדמה לו שאפשר לעשות משהו למען מישהו אחר. לתת לאחר, אפשר, רק בתנאי שיחד עם זה האדם מקבל משהו בתמורה. אין מקום להתבייש בכך. זהו הטבע שלנו. או שמקבלים לשם תענוג, או שנותנים כדי להרוויח מזה משהו.

הדבר היחיד שאליו צריך לשאוף הוא להחליף את התכונות שלנו בתכונות הבורא.

הקבלה מלמדת איך לקבל את האדם כפי שהוא נברא. אל לו לאדם, להגיב בשנאה או ברוגז על התכונות שלו, או של אדם אחר. אמנם קשה לו להיות במגע עם העולם החיצון, ואולי אין לו סבלנות לאגואיזם הקטן באנשים שבהם נתקל, אבל כל אדם נברא, כפי שהיה צריך להיברא, ויש להשתדל לעזור לזולת לשנות את התכונות הקיימות אצלו, לתכונות אלטרואיסטיות.

כל מה שהוא למורת רוחנו, ונעשה על אף רצוננו, מורגש כיסורים, כמו שנאמר בתלמוד, אם אדם הכניס ידו לכיס, והוציא משם מטבע שונה מזה שחיפש, הוא כבר מרגיש יסורים. כל דבר בחיים, שאינו תואם את רצוננו, וכל מצב רוח רע, מחלה, וחוסר רצון לעשות דבר זה או אחרכל אלה הם בעצם יסורים.

אלא שכל מה שנעשה הוא לטובתנו, ובצורה כזו או אחרת, הכול מקדם אותנו להשגת מטרת הבריאה. אפשר להרגיש טוב, צרוף ומושלם, רק לאחר מעבר המחסום. קודם מעבר המחסום, במסגרת התחושות המעוותות שלנו, הטוב נדמה לנו כרע, והמתוק כמר. והכול נראה עדיין כיסורים בעינינו. כך הדבר, משום שהאור אינו ממלא את הנשמה, כי עד שהרצונות לא ירכשו כוונה אלטרואיסטית מתאימה, נשאר האור בחוץ.

כל עוד האדם לא מתקרב לרוחניות, הרצון לקבל הוא עבורו "מלאך החיים", אבל על ידי חוכמת הקבלה, הוא מושך עליו את האור המקיף, ולאט-לאט מבין, עד כמה רצונו לקבל לעצמו מפריע לשינוי הטבע האגואיסטי לאלטרואיסטי. הוא נוכח לדעת, שהרצון האגואיסטי הוא האויב האמיתי של התקדמותו הרוחנית, ובכך "מלאך החיים" הופך ל"מלאך המוות".

את תהליך הכרת הרע, מתחיל האדם מתוך האגואיזם שבו; הכרת הרע נובעת מתכונות האור, שהאדם החל לחוש בתוכו. מתעורר בו רצון עז להיחלץ מ"אזיקים" אלה, שהם הרע עצמו. מאחר שהאדם עצמו אינו מסוגל להשתחרר, הוא זועק בייאוש לעזרה מהבורא, וזוכה לעזרה שביקש, אם בקשתו כנה, והיא אכן כל רצונו.

מי שרוצה להתקרב לרוחניות, חייב לעבוד כמו כולם, להקים משפחה, להוליד ילדים. בשעות שבהן הוא פנוי מעבודה ומהתחיבויותיו למשפחה, הברירה בידו היא לבלות מול מסך הטלוויזיה, או לשקוד על השגת מטרה רוחנית.

ההבדל בין גבר לאישה בעולם שלנו נובע מן היחסים בין החלק הזכרי והנקבי שבנשמה. בעולמנו השקפת העולם של הגבר ושל האישה שונה זו מזו, ויש שוני בין אופני ההתחייבויות והמטרות של השניים.

בעולם הרוחני, החלק הזכרי והנקבי של כל פרצוף-נשמה רוחניים, משלימים זה את זה: החלק הנקבי תורם את הרצונות שלו, והחלק הזכרי את המסכים שלו, ובסופו של דבר, שילוב שניהם יחד מביא להשגה של אושר ושלמות, שתוצאתם היא התגלות של אור הבורא.

במערכות היחסים האגואיסטיות שבינינו, שבהן צועד כל אחד בדרכו, תיקונו של זה, בא על חשבון האחר. ברוחניות הכול קיים באותו פרצוף, בגוף אחד, במקום בגופים נפרדים. כל אובייקט שבעולם הרוחני יכול להתקיים, רק אם הוא משלים אובייקט אחר, למען צורך משותף. מכאן, שעל פי הקבלה, יחסים אמיתיים בין המינים, ומשפחה אמיתית, יכולים להיווצר רק בין נשמות שרוצות להיתקן רוחנית, ואז בהתאם לתיקון שהן תעבורנה, היחסים האגואיסטיים בתוך המשפחה ייהפכו לאלטרואיסטיים.

גם האישה יכולה להתקדם בעולמות רוחניים. בהיסטוריה שלנו היו נביאות גדולות, שהיו נשים מקובלות, והגיעו לעולמות רוחניים גבוהים מאוד. הרוחניות היא עניין פנימי של כל אחד. אסור לספר על כך לאדם אחר, ויש להסתיר בקפדנות מה שכל אחד מרגיש כלפי הבורא. כל זה כדי שלא יקלקלו זה לזה את הדרך הפרטית השונה. רק בהשגת גמר התיקון יתגלה הכל לכולם, מכיוון שלא יהיה עוד מקום להפרעות של קנאה, הנובעת מאגואיזם.

הענקת שם לאדם, נעשית בקבלה בהתאם לרצון לקבל של אותו אדם. כך למשל, אם לאדם יש רצון להשיג את הבורא, להרגיש אותו, להידבק בו, ייקרא שמו "ישראל", גם אם עודו בתחילת הדרך, ואינו רואה את הבורא או יודע לאן פניו מועדות. אבל החשוב מכל הוא הרצון. כאשר האדם מממש את רצון הבורא, הוא נקרא "מקובל" או "בעל השגה", על שהשיג מדרגה רוחנית מסויימת. בהדרגה מתחיל האדם להבין, שמלבדו ומלבד הבורא אין איש. אישה, ילדים, קרובים, עבודה, חבריםכל אלה הם הבורא, הניצב מאחורי הדמויות השונות. התגלות הבורא לאדם נקראת "השגה".

ככל שהדבר מתחיל להיות יותר מובן לאדם, כך יש לו מדרגת השגה גבוהה יותר, עד אשר מתגלה לו, שכל מה שמסביב הוא הבורא; ואז הוא רוכש השגה חשובה עוד יותר, והיא שכל הרצונות שבו, המחשבות, התחושות, השאיפות, גם הם הבורא. ובסופו של דבר, היכן האדם? האדם הוא מי שמרגיש את כל זה בתוכו, ומגיע למסקנה סופית שאין עוד מלבד הבורא. התגלות ההרגשה הזו נקראת "דביקות בבורא".

מהו בעצם, ההבדל בין הבנה להרגשה? האדם נברא כבריאה שמרגישה. והיא מרגישה, לא חושבת. השכל שלנו מתפתח כך, שיוכל להשיג, להבין את מה שאנחנו מרגישים. ילד, למשלהרצונות שלו אינם גדולים, והשכל שלו מפותח בהתאם לזה. יליד היערות נזקק לשכל, רק במידה בה הוא צריך להשיג את מבוקשו.

ככל שהאדם מבקש יותר, כך הוא נעשה חכם יותר, משום שהשכל צריך לדאוג לכך, שנשיג את מבוקשנו. השכל הוא תולדה של התפתחות הרצון. רצון חזק הוא מפתח להתפתחות השכל.

לפיכך אין צורך לדאוג להתפתחות השכל, אלא רק להתפתחות הרצון. אדם הלומד את חוכמת הקבלה לא צריך להיות חכם, די אם ירצה וירגיש את הנרצה. את העולם הרוחני לא ניתן לראות בשכל, אלא רק להרגישו על ידי הנשמה.

האדם צריך להיכלל ביסורים של כל העולם, לחוש אותם, להתנסות בהם, ואחר כך בכלים המתוקנים שלו, לקבל אור השייך לעולם כולו. ובכל פעם שבה נודע לו לאדם, על סבלו של מישהו אחר, הוא צריך להצטער, לאו דווקא משום שסבל זה לא הגיע אליו, אלא משום שבני האדם אינם מקבלים את היסורים הללו כהתגלות הבורא, כי הכלים שלהם אינם מתוקנים עדיין. הם אינם מבינים בצורה נכונה את השגחת הבורא על הנבראים.

האם אנחנו צריכים להצדיק את הבורא כאשר מרגישים רע? חוכמת הקבלה קרויה חוכמת האמת. אדם הלומד אותה, מרגיש בהדרגה את האמת בצורה עזה יותר ויותר. הוא לא יכול לעשות שקר בנפשו מול הבורא. מתגלה לו, שההרגשה שבלבו היא האמת היחידה.

ההרגשה הרעה כשלעצמה, מעידה על כך, שהאדם מאשים בזה את הבורא. עם הבורא אנו מדברים באמצעות הלב, ואין צורך במילים. הרגשה טובה כשלעצמה, מהווה הכרת תודה לבורא. לכן, כדי להכיר תודה לבורא, אני צריך תמיד להיות בהרגשה טובה.

אנחנו צריכים להשתכנע, שכל הרע שיכול להיות בעולם שלנו, מתקבל כרע רק על ידי הנשמות הלא מתוקנות שלנו. לכן, אין ברירה, אלא להתעלות רוחנית, ולתקן את הכלים שלנו, כך שכל הרע, שאנו עדים לו, יתקבל כטוב.

עלינו לדאוג רק לכך, שבתיקון הכלים ובעליה לדרגה רוחנית, שממנה יוצא כל השפע, נראה עד כמה הבורא הוא טוב בשבילנו ובשביל כל העולם. אדם העולה במדרגות העולם הרוחני הראשוןעולם העשיה, הנקרא "כולו רע" עדיין מקבל את המתרחש כרע. ולכן האדם נקרא "רשע". בהמשך, בכניסתו לעולם היצירה, הנקרא "חצי רע וחצי טוב"ששהוא רואה את כל המתרחש פעם כרע ופעם כטוב, וכביכול נמצא ביניהם, ואינו יודע בדיוק איזה ציון לתת למתרחש.

עולם הבריאה נקרא "כמעט טוב". כאשר האדם, בתיקון הכלים שלו עולה לעולם הבריאה, הוא מרגיש יותר ויותר, שהבורא רוצה אך טוב למענו. אדם הנמצא בעולם זה, עולם הבריאה, נקרא "צדיק לא גמור". כאשר האדם מגיע לעולם האצילות, הנקרא "כולו טוב"שם הוא רואה טוב ללא שום זכר לרע. לכן אדם הנמצא בעולם האצילות נקרא "צדיק". כל זה נעשה, כדי שהיסורים יכריחו את האדם לעלות יותר ויותר גבוה.

בכל מצב ומצב, הרגשת האדם היא היחס שלו לבורא. עד שהאדם יעלה למדרגות הגבוהות ביותר, יחסו לבורא לא יכול להיות טוב לגמרי, והוא לא יכול להצדיק לחלוטין את הבורא. יחס טוב לגמרי לבורא, ייתכן רק בעולם האצילות.

אדם לא צריך להישאר במצבו הרע הנוכחי, אלא להשתדל לצאת ממנו, אבל לא לפני שהוא בוחן ומנתח את מצבו. רק אחרי כן, צריך הוא להשתדל לעבור למצב טוב. אבל האדם לעולם אינו יכול לבחון את מצבו בעת שהוא כבר נמצא בו, אלא רק במעבר למדרגה חדשה, בהיותו בטוח, שהוא באמת נמצא במצב חדש, אחר, יוכל לבחון ולנתח את מצבו הקודם.

למשל, ילד בן עשר, שהתרגז על הוריו, משום שלא רצו לקנות לו אופנוע, אינו מסוגל להעריך נכונה את מצבו. וכי מה הוא מסוגל להבין חוץ מהעלבון שמרגיש? מאוחר יותר, בהיותו מבוגר וחכם יותר, הוא יכול לבחון את כל מה שהתרחש אצלו לפני שנים. בעיקר צריך אדם לצאת מהמצב, שבו הוא מאשים את הבורא, למצב אחר, טוב יותר.

כבר נאמר, שהבורא ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו. אין זה אומר, שעכשיו הוא רוצה להיטיב לנו, משום שסבלנו לפני כן. הבורא עשה את המעשה ללא חישובים, ובלי קשר לכמות היסורים שהאדם סבל. האנושות עשויה לסבול עוד אלפי שנים. מידת הסבל רק מעוררת באדם רצון לתיקון, אבל הסבל כשלעצמו, לעולם לא יביא לתיקון. רק תיקון עצמי מביא לטוב.

כמו שכתוב ב"הקדמה לספר הזוהר" מאת בעל הסולם, אות ו':

[...] וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם.

ויש להתבונן, כיוון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מידת רצון גדול עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו.

עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה.

הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד.

אם אני רוצה לאכול קצת, אני נהנה מהאכילה לפני מידת רצוני. אבל אם אני רעב מאוד, האכילה גורמת לי הנאה רבה. משום כך הבורא, ברצותו להיטיב לנו ככל שרק ניתן, ברא בנו רצון גדול לקבל את הטוב הזה, בהתאם לטוב ולעונג שחשב לתת לנו ליהנות מהם. עם זאת, אנחנו סובלים לאין שיעור כאשר רוצים להשיג משהו, אך לא יכולים לספק את רצוננו.

כיצד להגדיל את הרצון שלי לרוחניות? שאלה מורכבת מאוד. כל עוד לא עברנו את המחסום, איננו מסוגלים להרגיש רוחניות. מתעוררים בנו רק רצונות אנושיים להנאה עצמית, ומשום כך, כאשר אני מתחיל לחוש רגשות שבאות מהרוחני, אני מבין שזה רע, ומרגיש רע. ולא זו בלבד שאיני מתקרב לבורא, אלא אני אף מתרחק ממנו. קודם לכן חשבתי, שאני לא כל כך גרוע. האם זה אומר שהייתי קרוב יותר לבורא? ועכשיו, זה שאני מרגיש את עצמי רע, האם הבורא הוא הדוחף אותי לאחור או להיפך, הבורא מושך אותי אליו?

ההתפתחות שלנו היא באמצעות תחושות שליליות. כל עוד אנו אגואיסטים, ולא תוקנו הכלים שלנו, הבושה עוזרת לנו להיִתקן יותר מכל. שהרי מה מאפשר לאדם להישאר בן אדם, אם לא בושה. דברים לא נעימים מכוונים אותנו מהר יותר לדרך הנכונה, מאשר דברים נעימים וטובים, שלרוב מקלקלים אותנו עוד יותר.

לסבול מהאגואיזם קרוי לשנוא אותו, בידיעה ברורה שהוא בתוכך. השנאה, תחושה שלילית, מרחיקה אותנו ממקור היסורים, היא מעוררת באדם מצב רוח טוב לשם התקדמות והשתוקקות להתקרב אל הבורא.

אדם מכיר בכך שאינו מסוגל להחזיק מעמד מול העבירה, אפילו אם הוא יודע עליה מראש. בכל זאת הוא שואף לקראתה, ומכל מקום, כשהוא רואה שהיא מתקרבת, אינו נוקף אצבע כדי להתרחק ממנה, אלא נעצר וממתין לה. כל זה שייך לתחום התיקון. כשלעצמנו, כל מה שאנו יכולים וצריכים לעשות, הוא ללמוד לקח מכל מכשול וטעות בכל שלבי הדרך. אפילו אם לפעמים נדמה לאדם, שהוא מתגבר על מצב כלשהו, בעוד רגע יתברר לו שאינו מסוגל להזיז אפילו אצבע.

יתר על כן, "עבירות וחטאים" אינם קיימים בעצם. את המצבים האלה, הקרויים עבירות או חטאים האדם חייב לעבור לשם הכרת טבעו, אשר נוצר בידי הבורא, לשם הרגשת הנחיצות בתיקון העצמי. אם כך יתייחס האדם לכל המתרחש, הרי בכך הוא עושה מעשה לקראת התיקון.

לדוגמה, חטא האדם הראשון: הבורא ברא נשמה עם מסך נוגד אגואיזם, ובהמשך נתן לנשמה תענוג, שגבר על כוח התנגדותו של המסך. כתוצאה מכך, הנשמה לא יכלה להחזיק מעמד מול השפע, קיבלה אותו בְּעל מנת לקבל, ונמצאה חוטאת. "חטא" הוא קבלה בְּעל מנת לקבל, במקום קבלה על מנת להשפיע, האדם הראשון קיבל על מנת לקבל.

הנשמה בנויה מעשר ספירות, המתחלקות לפנימיוּת ולחיצוניוּת. החלק המתוקן נקרא פנימיוּת, וזה שעדיין לא תוקן, נקרא חיצוניוּת. אור הממלא את החלק הפנימי של הנשמה, גורם לנו להרגיש את עצמנו. החלק החיצוני, שאינו מתוקן עדיין, נותן לנו את הרגשת העולם הזה, הסובב אותנו. מכאן נובעת ההרגשה של משהו שנמצא מסביבנו, מחוצה לנו. האמת היא, שכל מה שנמצא מסביבי, נמצא בתוכי. הכלים הלא מתוקנים שלנו, הם שיוצרים סביבנו מציאות מדומה. אבל מי שנכנס לרוחניות, מיד מתחיל להרגיש שהמציאות היא מדומה.

באיזה שלב אנחנו מתחילים להרגיש צורך בבורא? בעת שהוא עצמו גורם לנו לכל מיני יסורים ויחד עם זאת, נותן לנו להבין שהוא עומד מאחוריהם. אותה שעה אנחנו זועקים אל הבורא לעזרה. במצב שלנו, כל הסבל מרוכז בנקודה שבלב, שבה מורגש החושך. דווקא בנקודה השחורה הזו, מתחיל החיבור עם הבורא.

כל השאלות ימשיכו להציק לאדם, עד שיעבור את המחסום. את השאלות ישאל בכל פעם אותו אדם, אבל בכלים חדשים ובהבנה חדשה. שום דבר אינו חוזר אחורנית, אלא רק מתגלגל קדימה. והאדם חייב לעבור ולהרגיש את כל המצבים האלה.

אין די בכך שאתה אוהב את הבורא, ומשתוקק לדבקות בו. אתה חייב גם לשנוא את הרע שבך, את הטבע שלך, את הרצון בהנאה עצמית, אשר ממנו אין האדם מסוגל להיחלץ בעצמו.

האדם צריך להגיע למצב, שבו הוא מתבונן במצבו, רואה את כל הרע שבו וסובל ממנו ללא הרף. הוא מבין כמה הוא מפסיד, ויודע, שבכוחות עצמו אין הוא מסוגל להיגאל מהרע, ובו בזמן, האדם אינו יכול להשלים עם מצבו. הוא חש את כל ההפסדים שהרע גורם לו, וגם רואה שהוא בעצמו לא יהיה מסוגל למצוא כוחות לגאולה בתוכו, כיוון שהתכונה הזו נוצקה בו מכוח הטבע, מצד הבורא.

כדי לצאת מהעולם שלנו לעולם הרוחני, האדם חייב להרגיש מספר מצבים מוגדרים אלא תחילה עליו לחוש שהמצב שבו הוא נמצא, הוא בלתי נסבל לחלוטין, וקשה מנשוא. דבר זה יכול להתרחש, רק כאשר הוא ירגיש ולו במעט, מהי רוחניות, שהינה ההיפך הגמור של מצבו, שבתוכה מצוי כל הטוב, השפע, השלווה, השלמות והנצחיות, והכול הוא כוח אחד, המושך אותו אליו.

כאן בעולם הזה קיים בנוסף לכך, הכוח הדוחה, שדוחה אותך מהמצב שזה עתה נעשה בלתי נסבל עבורך. ואז כאשר שני הכוחות, הכוח המושך לרוחני, והכוח הדוחה אותו ממצבו הנוכחי, מגיעים לשיאם, והאדם מבין גם את חוסר האונים שלו, וגם את חוסר האפשרות שלו להיגאל בעצמו מהרע שבו. במצב שבו מתקיימים שלושת התנאים הללו, מתנפץ משהו בתוך האדם, והבורא גואל אותו.

ביכולתו של האדם לרחוש שנאה אמיתית לרע שבקרבו, ואז הבורא יגאל אותו ממנו. הבורא הוא שומר הנשמות, והדבר מתבטא בכך, שהוא מציל אותן מידי הרע. אם לאדם יש חיבור עם הבורא, אפילו הקלוש ביותר, הריהו בר מזל.

כל המצבים ברוחניות שאותם עובר האדם, אינם נעלמים, אלא מוסיפים להתקיים כדבר בפני עצמו. בכל שלב ניתן לשוב אליהם, לתקן אותם במידת האפשר, ולהשתמש בהם לצורך המשך ההתקדמות.

מאחר שהבורא הוא משפיע, גם הנבראים צריכים להשתדל לרצות להשפיע כמוהו. ומאחר ששנוא על הבורא להיות מקבל, בהיותו מושלם מלכתחילה, הנבראים גם הם צריכים לשנוא להיות מקבלים, לשנוא את הרע בכל מאודם, כי ממנו נובע כל השלילי. רק באמצעות השנאה לכך, ניתן לתקן את הרע, ולבוא לחסות תחת קדושת הבורא.

אם מתעוררים באדם מצבים של ריקנות, אדישות, והוא מרגיש רע, פירוש הדבר, שמצבו שייך כבר למדרגתו הבאה, שעדיין לא תיקן. כל מצב מתחיל מחושך, כמו שהיום מתחיל מהלילה. מתחילים מ"כלים", מ"רצון לקבל", מתקנים אותם, ומקבלים לתוכם אור. לכן בכל פעם שנוצרת הרגשת "רע" חדשה, האדם צריך לשמוח, כי השלב הבא הוא קבלת האור. ללא תחושות רעות אין התקדמות. שהרי רק הימצאות בשני מצבים, המנוגדים זה לזה, מאפשרת להגיע ל"קו האמצעי".

בעל הסולם מגדיר בספרו "פרי חכם", תנועה כזו כנשימה. תחילה הריאות מתרוקנות, ואז מתמלאות. בכל עניין יש להרגיש תחילה חסרון במשהו, ואז ורק אז למלא את החסר.

כל אדם חייב להגיע לדבקות בבורא. הדרך הארוכה הזו, שהוגדרה עוד במחשבת הבריאה, החלה לפני אלפי שנים, וכל הנשמות ממשיכות ללכת בה בכל גלגוליהן הרבים. במחשב הבריאה הענקי הזה, שום דבר לא ייצא לפועל בלי סיבה שתקדם לו. כל הדברים קשורים זה לזה בחוטים סמויים. הכול הוא גוף חי אחד, וכל שינוי קטן שמתרחש באיזשהו חלק ממנו, משפיע על כולו.

בחינות הדומם, צומח והחי אינן מרגישות בשינויי מצב רוח. אלא שאין שום נברא בעולם, שאין בו ניצוץ אלוקי. שהרי כולם חייבים להגיע לתכלית הבריאה שהיא גמר התיקון. בעקבות האדם, יגיעו לתכלית זו גם דרגות החי, הצומח והדומם. לכל אחד מהם נועדו התנאים והמקום שבהם הוא צריך להיות.

כל אדם, דווקא בהיותו במקום מסויים, מבלי להבין מדוע הוא שםששבעשותו כל מיני צעדים, מתקרב למטרת הבריאה על ידי הטבע, בדרך משלו. נשאלת השאלה, מדוע חלק מהאנשים מגיעים לדרך חוכמת הקבלה? התשובה פשוטה, אלה שהגיעו לחוכמת הקבלה, עברו הרבה וסבלו מספיק, כדי להבין ולשאול: "מי אני?", "לשם מה אני חי?".

מי שחי חיים רגילים, אינו שואל שאלות כאלו. איש אינו שואל מדוע טוב לו, האדם משוכנע שזה מגיע לו. אבל אם הוא סובל, הוא לא מבין מדוע, ושאלה זו מטרידה אותו בלי הרף. כל אדם חייב להתאמץ, ולהקדים להתקרב לבורא, ולא להמתין לכך, שהיסורים ידחפו אותו לכך.

בין היסורים שבעולמנו לבין יסורים רוחניים, אין שום הבדל. הן היסורים הגשמיים והן הרוחניים הם דרכים, שבהן שולט בנו הבורא. אם האדם יכול להמיר את היסורים הגופניים ביסורים רוחניים, הוא מתקן חלק מהכלים שלו, ובחלק הזה הוא משווה את צורתו (תכונותיו) לבורא, ובכך מזרז את התקדמותו. אם הוא לא מסוגל לעשות זאת, הוא מתקדם בתיקונו בדרך הטבע, ובקצב הטבע.

מחלה שתקפה מקובל, גורמת לו יסורים גופניים. אך הואיל והגוף הביולוגי אינו מסוגל להיכנס לרוחניות, ההרגשה הפנימית של האדם, רק היא הופכת לרוחנית, עוברת תיקון ומעוררת אותו, והגוף מצידוממשיך לסבול. בעת שנשמתו של האדם מגביהה בהתמדה, גופו הביולוגי של המקובל, יכול להיות שרוי בסבל רב.

מדוע אין הגוף מתעלה יחד עם הנשמה? רוחניות היא התעלות פנימית של הנשמה ואינה שייכת לחלק החיצוני, כלומר לגוף הביולוגי. לכן הגוף לא יכול להיות רוחני, ודינו לגווע ולהיקבר באדמה. בכך מסתכם תיקונו, והאדם (הנשמה) מקבל גוף חדש. ישנן נשמות, כגון נשמת רבי שמעון, האר"י, רבי יהודה אשלג, שכבר תיקנו את עצמן ושוב אין להן צורך לרדת לעולם הזה, אלא ירידתן נועדה לתקן את העולם; הן סופגות יסורים מכל העולם, ובכך נושאות בסבלו. התהליך קרוי "התכללות הנשמות"כל נשמה נכללת ברעותה, כדי לעזור לכל שאר הנשמות בתיקונן.

את היסורים הגשמיים עלינו לראות כקריאה לרוחניות, ולחיבור עם הבורא. כשהאדם קשוב לקריאה זו, היסורים שלו עוברים תיקון ומתמעטים. אדם הנכנס לרוחניות ונעשה מקובל, רואה את כל מה שהבורא מניח לו לראות. אבל המקובל מצידו, רוצה לראות רק את מה שיעזור לו להתקדם, והשאר לא חשוב לו. אחרת אין זו רוחניות. כל מצב חדש, הוא מקבל כקרש קפיצה להמשך ההתעלות ומטעם זה, הוא שואב את הדברים החיוביים ביותר מהמדרגה הנוכחית שבה הוא נמצא, אלה שנחוצים למעבר למדרגה הבאה.

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות מדובר על ד' מדרגות: מלכות, ז"א, בינה, חוכמה. אלה הן דרגות השגת הבורא (כתר). כאשר האדם משיג את הבורא, הבורא מראה לו את כל מה שנעשה בו לאורך הדרך, שבה השתלשלה נשמתו לעולם הזה. האדם רואה כיצד הבורא התייחס אליו בכל שלב ושלב, כיצד האור היה נוהג להסתלק, אילו יסורים עבר, והוא מוצא את הסיבה לכל מה שקרה לאורך הדרך.

רק בשלב זה נוכח האדם לדעת, שהבורא תמיד התייחס אליו טוב, בלי שום חשבון. והעובדה שהוא היה מקבל כל מה שקרה לו כרע, נבעה ממצב של חושים שאינם מתוקנים, והם שתפסו את יחסו הטוב של הבורא כשלילי. כל מה שרואה עכשיו האדם, גורם לו לפתח רגשי אהבה לבורא, ולכן הוא חייב להכיר את כל מה שהתרחש בו באמצעות הכלים המתוקנים.

בשלב הבא, שלב הגמר, הבורא מראה לאדם את יחסו לכל הנשמות, לאורך כל הדורות של ירידתן לעולם הזה. כאן האדם משיג כמה טוב היה יחסו של הבורא בעבר, וכמה טוב הוא בהווה אל כל הנבראים. השגה כזאת מעוררת אהבה נצחית, ללא סוף, לבורא. הדבר היחיד שהאדם לא יכול להשיג, הוא באיזו דרך יגיע כל אחד אל הבורא: בדרך אישית טבעית או בעזרת הבורא, ומתי.

מלכתחילה, הרצון נמצא באדם בכמות ובאיכות הנדרשת. צריך רק לדעת להשתמש בו עם הכוונות הנכונות. והברירה היא: או שאני משתמש בכל הרצונות שלי כדי למלא את עצמי ולהתענג כמה שיותר במינימום יגיעה, או שאני רוצה לְהַנוֹת אך ורק את הבורא בכך שאקבל ממנו את התענוג המרבי.

האדם בכוחו בלבד לא יוכל לשנות את הכוונה שלו. זאת יוכל לעשות רק הבורא. אם בעת שאני משתמש בכל הרצונות שלי, גורמת לי הכוונה ב"על מנת לקבל" לשנוא את האגואיזם, משמע שכבר הגעתי להכרת הרע שבתוכי. על מצב כזה משיב לי הבורא בשינוי הכוונה שלי, ל"על מנת להשפיע".

המעבר הזה מ"שלא לשמה" אל "לשמה", הוא בעצם מעבר המחסום בין העולם שלנו לעולם הרוחני. מצב כזה נקרא לידה, רכישת המסך, חציית ים סוף, המפריד בין מצרים לארץ ישראל. מקור קבלת הרוחניות הוא אחד ויחידהבורא.

היציאה לרוחניות משנה רק את הכוונה. הרצון לקבל לא מתמעט כתוצאה מכך, אלא ממשיך לגדול ולהתחדש בכל מדרגה רוחנית. לפני כן נאמר שהכל כבר נברא, ואין יותר התחדשות. זה נכון, כל הרצון לקבל נברא מראש, על כל גודלו, אלא שלפני היציאה לרוחניות הראו לי רק חלק קטן וזניח ממנו, ועכשיו בכל מדרגה רוחנית, מתגלים בי רצונות יותר ויותר גדולים ואגואיסטיים, אך רק בשיעור שאני מסוגל לתקן את כוונתם.

אם האדם מרגיש את הרע שבקרבו, הוא צריך להתגאות בזה, שהרי הדבר מעיד על כך, שכבר זכה שיגלו לו את הרע.

בהיותו במצב עליה, חייב האדם להכין את עצמו למצב הבא, מצב הירידה. בזמן הירידה, חשובה מאוד הכוונה, ההרגשה הפנימית של האדם, הקשורה למטרה הסופית של כל המתרחש, לתוצאה הסופית, למי שנתן לאדם את המצב הזה, לתכלית המצב. עלינו לדעת, שהאגואיזם שווה בגודלו לבורא והופְכּי לו, ובכל מדרגה הוא נעשה יותר ויותר תוקפני.

על מה שבלב אין לדבר עם אחרים, מכיוון שמי שאתה משוחח עמו, נמצא גם הוא במצב דומה, ואינו יכול לעזור, ואתה עלול להכניס בו את מצבך המקולקל. אפשר לדבר עם רב-מורה, ומוטב עם הבורא.

כדי להיכנס לרוחניות, עלי לברר את מחשבותיי למען עצמי, בהיותי בעולם הזה: להכיר את הרע שבהן ולהכיר באי היכולת לצאת לרוחניות בעטיין. עלי להתמודד עם הסבל, הכרוך בהרגשת ההפכיות ביני לבין הבורא, ולשנוא בכל לבי הרגשה זו, ורק אז מתגלה הרוחניות.

הכרת הרע אינה סתם "מצב רוח" לא נעים, עקב מחסור של משהו ברגע זה. להכיר ברע, משמעו להרגיש את הבורא, ובו בזמן להרגיש את הופכיותו של הטבע האגואיסטי כנגד הטבע של הבורא, את 100% האגואיזם שלי, לעומת 100% ההשפעה של הבורא, להרגיש שהמצב הזה בלתי נסבל, וכן להרגיש רצון וצורך לתקן אותו.

מהמחסום והלאה, בעת העליה במדרגות הרוחניות, האדם מרגיש את הבורא, ובכל פעם עליו לתקן את היחס שלו לבורא, את הכוונה. לאורך הדרך מושגת התקדמות בהכרת הרע, כלומר במצב שבו הקליפות נמצאות לעומת האור, ומתקיים תיקון ה"כלים דקבלה" ל"כלים דהשפעה".

איך לחוש את הרצון? כדי שאדע מה אני רוצה, עלי לטעום תחילה, ואז נותר בי טעם כלשהו. היה תענוג, ואיננו עוד, ואני משתוקק אליו. כך חייב להיות הכלי האמיתי, שבו נכח פעם האור: הכלי טעם כבר את התענוג שנותן האור במלוא עוצמתו, ואחר כך הסתלק האור, והכלי משתוקק מחדש להרגיש את טעם האור.

בשלב זה, נבחן איך בנויה הנשמה, ונברר מדוע אנחנו חייבים לעשות בה משהו.

הנשמה היא הדבר היחיד שנברא. דרך חמשת ה"מסננים" שלה, מקבלת היא לתוכה תחושות מחמשת החושים: ראיה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם. מאחורי חמשת החושים הללו נמצא "מחשב". הנשמה מתרגמת את מה שנמצא מחוצה לה, לשפה המובנת לנוהנאה או יסורים. בנקודה האמצעית של הנשמה (הניצוץ אלוקי שבאדם), אנו מרגישים את מה שנקלט הוא כטוב או כרע.

אם המחשב תוכנת על פי הטבע, הרי התוכנה שבו, בנויה באופן שמשרת את התפיסה האגואיסטית של "טוב ורע". אם המחשב תוכנת בצורה אלטרואיסטית, אזי תפיסת הטוב והרע אינה מבחינת האדם, אלא מבחינתו של מה שמחוץ לו, הבורא.

קיימות איפוא, שתי אפשרויות לתכנוּת הנשמה, בכל הנוגע להערכת המציאות ולאופן הבחירה: בצורה האגואיסטית, למען עצמי, או בצורה אלטרואיסטית, למען הבורא. שהרי חוץ מהבורא והנברא, האור-השפע, והרצון הכלי, אין התחדשות בכל היקום.

מלידתו, תוכנת האדם בצורה אגואיסטית. משום כך, ברקע התודעה שלו, במוחו, בהשקפה האגואיסטית שלו, מתגבשת תמונה הנקראת "העולם הזה".

האדם מרגיש אך ורק באור. אלא שאם האור עובר עיבוד אגואיסטי, הוא משתקף בתוך האדם כ"העולם הזה". אילו לא היתה ההשפעה האגואיסטית מעבדת את האור, ולא היתה מכניסה את ההפרעות שלה, כלומר אילו בתוכנית שלה לשמירה עצמית של הגוף היתה בוחרת את הטוב ודוחה את הרע, כי אז התמונה שמתקבלת היתה שונה, כלומר תמונה שמשתקפת ב"צד הקדמי" של הנשמה ומציגה לאדם את כל מה שקיים בחוץ בצורה אובייקטיבית, ולא מבפנים, לתועלתו העצמית, בדרך סובייקטיבית.

כל מה שנמצא מחוץ לאדם, נקרא "אור" או "בורא". לצורך תכנותו של המחשב מחדש, מכוונה אגואיסטית לאלטרואיסטית, נועדה חוכמת הקבלהבעזרתה אפשר לקבל את התמונה האמיתית שבמציאות, ללא שכבת אגואיזם. הודות לה נוכל להרגיש את המציאות האמיתית, הקיימת מחוצה לנו. מצב כזה נקרא "יחוד עם האור". אין בו שום הפרעות בין הנשמה והאור.

מצב זה מזכיר במקצת את מה שמרגישים בני אדם בעת מוות קליני, כאשר הם נמצאים בניתוק חלקי מהגוף האגואיסטי (רק מאגואיזם "חיותי"). הם רואים לפניהם את האור, ומשתוקקים אליו מאוד. אך להשיג אותו אינם מסוגלים, כי טרם נפטרו מהאגואיזם הרוחני. שממנו ניתן להיפטר, רק בתנאי שבמקביל נפטרים גם מהאגואיזם החיותי של הגוף. לכן כל עבודתו של האדם מתרחשת, במשך גלגול אחד או במספר גלגולי חיים, בתוך הגוף האגואיסטי.

אפשר להיפטר מהאגואיזם הרוחני בקלות, אם נדע אילו הפרעות מחדיר האגואיזם למחשב הפנימי שלנו. כל המידע נכנס דרך חמישה מסננים, שנקראים "חמשת חלקי מלכות", חמשת האזורים של שליטת האגואיזם. חמשת הערוצים האלה ממירים את כל המידע, המגיע מבחוץ, לצורה המתאימה לאגואיזם: "טוב לו" או "רע לו". כל האותות מועברות דרך "עביות" מסויימת של מסננים, שהיא שונה אצל כל אדם.

ככל שהנשמה עוברת יותר גלגולים, כך עביותה רבה יותר, האדם נעשה "גס" יותר, מכוון יותר למטרה, ומוכן יותר לתיקון. לעומת זאת, לאנשים שאינם מפותחים אגואיסטית, לא נדרש הרבה כדי להתמלא, הם מסתפקים במועט. אגואיסט גדול כבר מוכן לתיקון, שכן הוא חזק יותר, ומרגיש צורך למלא את עצמו באור.

תיקון תוכנת המחשב

הצורך בתיקון "תוכנת המחשב" מתעורר, כאשר עביותו של האדם מתפתחת עד לממדיה המרביים. תהליך זה מתרחש במשך גלגולים רבים של חיים בעולם שלנו, לא רק של חיי האדם או של בעלי חיים וצומח, אלא גם של הטבע הדומם, שכן כל הטבע מתעלה עם האדם, בו בזמן שהאדם עולה רוחנית למדרגה הבאה.

כאשר העביות מתפתחת עד לשיעורה המרבי, עד המצב שבו קיים פער מרבי בין האור לבין התמונה שהאדם מרגיש בתוכו, מופעל בתוך האדם מתג פנימי, אשר נותן לו תחושה, ששוב לא יוכל למלא את עצמו בשום דבר, לא בהווה ולא בעתיד.

זוהי אות לכך, שהאדם מפסיק לחפש דבר כלשהו בתוך עצמו, ב"דופן האחורי" של נשמתו, ומעתה הוא שואף להרגיש את מה שנמצא מחוצה לו. הוא פונה לכל מיני דרכים והשקפות עולם, עד שמגיע לקבלה, ודווקא בה הוא יכול למצוא את מה שחיפש זמן רב כל כך.

הקבלה היא השיטה, שמסוגלת לשנות את המסננים הללו. לא לסלק אותם לגמרי, אלא רק לכוון אותם אחרת: מכוונה אגואיסטית לקבל תענוגים, אל כוונה אלטרואיסטית לענג, או ליתר דיוק, "לקבל על מנת להשפיע". שהרי מדובר ביחס לבורא, והאדםאין לו מה לתת, אלא רק לקבל ממנו תענוג.

באופן זה אפשר להשתמש במסננים הללו לשם קבלה, אך למען האור, למען הבורא. ואז המידע שמגיע מבחוץ לא יסולף, אלא יופיע לפנינו כפי שהוא באמת, מחוצה לנו. בזה מסתכמת כל תוכנית הבריאה, שמאפשרת לאדם להרגיש, לחיות ביקום האמיתי, ולהתקיים בו ללא הפרעות של ה"אנוכי". כל התענוגים של עולמנו שהאנושות הרגישה, ועתידה להרגיש, אינם אלא 1:600,000 מתענוג האור הקטן ביותר, "אור הנפש".

אפילו נשמה אחת, אשר תיקנה את עצמה לחלוטין, ומקבלת את כל האור כולו ללא הגבלה, נמצאת בחזית כל הנשמות, ומתבוננת בכל שאר הנשמות, לפני כניסת המידע, כניסת ההנאה אליהן.

העביות נקבעת באדם, עם הגלגול הראשון של נשמתו לעולמנו, אבל הקבלה יכולה לפתח אותה, ולהגדיל אותה בעשרות אחוזים, וכן לצמצם את מניין גלגולי החיים, הירידות לעולם הזה, ולהאיץ את תהליך ההכנה של האדם, לצורך השגת המרחב הרוחני.

היסורים האנושיים הם ביטוי חיצוני של רצון למשהו שחסר. היסורים אינם נעלמים, אבל הקבלה מחליפה יסורים גשמיים ביסורים רוחנייםששיסורים הנובעים מחוסר הרגש רוחני. שינוי איכותי זה של היסורים, מוביל לבניה מחדש של הכלי הפנימי, להתחדשות הנשמה. ובהתאם להשתוקקות באה תחושת האור: "לפום צערא אגרא" )לפי הצערכן התשלום( ומה שצריך היה לקרות במשך כמה דורות, מתרחש באדם תוך שנים ספורות.

לימוד רזי העולם הרוחני מוביל אותנו לבניית קשר ויחס פנימי לעולם הרוחני, שבאים לידי ביטוי אף בשינוי היחס החיצוני שלנו בחיי יום יום. בסופם של חיינו בעולם הזה, עלינו להיות כפופים לחוקים רוחניים. זהו רצון הבורא. ככל שנשכיל, ונצליח לצאת מה"אני" שלנו, כך יגברו סיכויינו להרגיש רוחניות, ולהיפטר מהשפעת הגוף הגשמי שלנו, שהוא שורש כל בעיותינו. כך למשל, עולם האצילות הוא מבחינתנו, דגם מופת לבניית החברה בעולמנו.

בצאתנו מן ה"אני" שלנו, אנחנו נכנסים ללא דיחוי אל תחום השפעתם של הכוחות הרוחניים, אשר שומרים עלינו, מגנים עלינו, ומנהיגים אותנו; השפע שכל אחד מקבל מהם, הוא לפי היכולת לחוש את הכוחות הרוחניים בכלים מתוקנים.

שני העולמות, העולם הרוחני והעולם שלנומקבילים. אור וכוחות רוחניים יורדים ממעל, אך אינם יכולים להתלבש בעולם שלנו, משום שנהוגה בו צורת "לקבל למען עצמי" ההפוכה מההוויה הרוחנית. לפיכך, נדרשות מאתנו הכנה רצינית ובניית מסגרת רוחנית. זהו הדבר הטוב ביותר, שהאדם יכול לעשות למען עצמו, למען משפחתו, סביבתו, למען העולם כולו. בהדרגה, יוכל כל העולם להרגיש מצב מרומם, אם תיווצר בו אפילו חברה קטנה, שתחיה על פי חוקים רוחניים אלטרואיסטיים. עלינו לשאוף לכך, והעזרה תגיע ממעל.

אני נברא בצורה כזאת, שאני שואף לתענוג מסויים, ומישהו אחר שואף לתענוג אחר, ולו יש רצונות שונים, תענוגים שונים, ועם זאת, אור עליון אחד לכולם. כלומר, השוני הוא רק ברצונות השונים שבכל אחד מאתנו.

הבורא ברא נשמה עם רצון ליהנות. מספר הרצונות הללו 600,000. אם נחלק את הנשמה ל-600,000 חלקים, ייקרא כל חלק "נשמת אדם". מה ההבדל בין נשמה לנשמה? בגודל הרצון ובאיכותו. ולא ניתן להחליף רצון אחד באחר. הנשמה כוללת בתוכה את כל הרצונות שברא הבורא. כל רצון הוא סוג מסויים של אור, שמתקבל כתענוג מיוחד אצל כל אדם בנפרד. לחוש תענוג אחר, שונהאין הוא יכול.

מלכתחילה נוצרנו שונים זה מזה בסוג הרצון ובגודלו, ואין לנו על מה להליןכך רצה הבורא. משום כך יש לכל אחד דרך משלו, וגלגולים משלו בעולם הזה, עד שכל אחד יגיע למטרת הבריאה.

יש לנו גם מכנה משותף, שמאחד את כולנו יחד: מטרת הבריאה, שפירושו תיקון האגואיזם, החלפת הרצון "לקבל על מנת לקבל", שנברא בנו, ברצון "לקבל על מנת להשפיע" לבורא, דבר שיאפשר לכל אחד מאתנו להידבק בבורא, ולהתאחד עמו. בכך נרכוש נשמה גדולה משותפת, אינסופית ונצחית, ובה נקבל תענוג מושלם ומלא.

נוצרנו עם כלי אגואיסטי קטן מאוד, שיכול להתענג רק בצורה מוגבלת, הן בכמות, הן בזמן והן באיכות. אנחנו רודפים אחרי משהו, שחסרונו גורם לנו סבל, מחפשים אותו, וברגע שמשיגים אותו, מאבדים בו עניין. ואחר כך, שוב באים יסורים חדשים, ברדיפה אחרי תענוג חדש, וכן הלאה, עד שגומרים את החיים בעולם הזה, בלי למלא אף לא חלק מרצונותינו.

דמו בנפשכם, שלא יהא ניתוק בין הרצון לבין מועד קבלת התענוגששאדם רוצה משהו, ומיד מקבל אותו. זה נקרא שלמות. ולא מדובר על רצון לקבלת תענוג "גשמי-אנושי" קטן, אלא על רצונות עצומים, להשיג ולהרגיש תענוג רוחני אינסופי, שימלא ללא דיחוי כל רצון רוחני.

בעזרת הרצון האגואיסטי הקטן שלו, יכול כל אחד מאתנו להגדיל ולהנציח את רצונותיו, לקבל בהם תענוג אדיר ואינסופי, השווה בגודלו לנשמה הכללית, על ידי שינוי הכוונה שלו, מ"למען עצמי" ל"למען הבורא". תהליך זה נקרא "להשוות צורה עם הבורא." כל נשמה חייבת תחילה, להיכלל בכל הנשמות האחרות, ואז בהתאם להתכללותה, הרצון הקטן שלה יגדל לממדי "הנשמה הכללית".

כדי להרגיש את העולם הרוחני, אנו חייבים לרכוש תכונות רוחניות. באיזו דרך ניתן לרכוש אותן? אנשים שמשיגים את העולם הרוחני, נוכחו לדעת לדבריהם, כי הטבע של העולם שלנו הוא אגואיזם מוחלט. זה אומר, שהכל במציאות שלנו (דומם, צומח, בעלי חיים ואדם), מבוסס על תכונה אגואיסטית. בכל המקרים, ובכל הדרגות הטבע שולט חוק אחד, והוא הדחף להשגת טובה אישית, בהתאם למידת האגואיזם שמצוי באובייקט זה או אחר.

כל מה שהאדם חושב ועושה איפוא, נובע משאיפה אחת ויחידה, קבלת הנאה מרבית, בצורה אופטימאלית בנסיבות הנתונות. זהו כל הטבע שלנו, ולכן ללא שאיפה למטרה אגואיסטית, לא יוכלו אטומים להתלכד למולקולות, לא יוכלו אובייקטים לשמור על צורתם הקיימת, לא יוכלו תאי הגוף לגדול ולנוע, ולא ניתן יהיה לפתח, לא גוף גשמי, ולא תודעה אנושית.

גם אם נדמה לנו, שהמניע לפעולה מסויימת של האדם היא טובת זולתו, ניווכח לדעת, אחרי שננתח את כל הנסיבות, כי בכל מקרה מניעה אותו, אולי בעקיפין, שאיפה אגואיסטית, נסתרת ומתוחכמת, לנצל את זולתו לטובת עצמו.

ומכיוון שהטבע שלנו הוא אגואיזם מוחלט, אנחנו מסוגלים לגלות ולחוש, מכל המציאות שבסביבתנו החיצונית, רק את מה שתואם לתכונות הפנימיות שלנו, רק את הטבע האגואיסטי. לתמונה זו, המורגשת בתוך "הכלים" האגואיסטיים שלנו, אנו קוראים "העולם שלנו". רק אותו אנחנו מסוגלים לחוש, באמצעות התכונות האגואיסטיות שלנו.

אין זה שעֵינינו, אוזנינו ויתר אברי החישה שלנו הם אגואיסטיים, שהרי הם רק קולטים את המידע, אלא אגואיסטי הוא הלב שלנו שעומד מאחוריהם, שהוא הרצון שלנו להפיק הנאה מכל התחושות האלה. לעומת זאת, כאשר מאחורי איברי החישה הללו עומד לב אלטרואיסטי, ולא אגואיסטי, אותם החושים מעבירים מידע אחר לחלוטין, והתמונה הזאת היא אחרת: תמונת "העולם הבא", או "העולם הרוחני".

עם זאת, התמונה של העולם הזה אינה נעלמת, והאדם נשאר וחי בעולם הזה, בדיוק כמו קודם, ולא "מסתלק" למימד אחר. הוא רק מוסיף לראיית העולם הזה, גם את התמונה הכוללת יותר, מתחיל להבין את הסיבות וההשלכות האמיתיות לכל מה שמתרחש, לראות כוחות רוחניים, שנמצאים מאחורי הגופים הגשמיים בעולם שלנו, אשר מנהיגים את המציאות, וגורמים את כל המתרחש בעולם הזה. עד כדי כך, שהאדם מתחיל לראות ולהבין את סיבת בריאתו, קיומו ומטרתו.

כל אלה שעדיין אינם מסוגלים לחוש ולראות את התמונה הזו, נותר להם רק להאמין שקיימת אפשרות לחוש את כל היקום, את עברו ועתידו. אפשרות כזאת קיימת, אבל מקובל אינו מסוגל לתאר את התחושות הרוחניות שלו לאנשים, שעדיין לא רכשו את התכונות הרוחניות המתאימות בעצמם. עם זאת התחשבות בעצות המקובל, יש בה עזרה ממשית וגדולה לכל מי שמחפש כניסה לעולם הרוחני, כי נותן העצות כבר עבר את הדרך הזאת.

תיקון הוא ניצול הרצון לקבל שלי, בדרך אחרת. במצב זה אני משוחרר ממרותו של הרצון לקבל, וכביכול מביט בו מהצד. כך למשל, אני יכול להסתכל על הרצון לקבל, כעל רצון להשפיע. ואז אסכים לקחת מתנה מידיך, אם אדע שאתה תפיק הנאה, מכך שאקבל אותה. בקבלי את מתנתך, אני הופך מזה שלוקח, לזה שנותן לך תענוג.

בקבלי את המתנה שלך, אני צריך להביע שמחה גדולה, כדי שמאוחר יותר אוכל "להחזיר" אותה לך. בצורה כזו, הרצון שלי עצמו לא משתנה, אלא אופן השימוש בו משתנה.

הרצונות תמיד מתחלקים לזכים יותר או עבים יותר, בהתאם לאופן השימוש בהם, בהתאם להנאה שהם מעניקים, והאפשרות להעביר אותם מרצונות "לקבל" לרצונות "להשפיע". חשוב להפריד את הרצון מהלבוש שעליו, ולראות אותו בצורתו הצרופה. אז צצה אפשרות להשתמש בו מהחלק הזך שבו ועד לחלק העבה. אך על כל חלק שמתגלה, צריך קודם כל לעשות צמצום, לומר: "כן, זהו תענוג, אבל ביכולתי לא לממש אותו, ביכולתי להתנגד לו."

בצורה כזו אני מעביר קו הפרדה ביני לבין התענוג ונותן התענוג. ואחר כך העניין מתגלגל כמו במשחק: בא אלי רצון כלשהו, ולאחר שאני דוחה אותו לגמרי, אני מקבל במידה, שבה אני מסוגל לקחת בשביל הבורא.

כאשר בעזרת המסך, אנחנו מעכבים את התענוג, דוחים אותו, ואז מקבלים אותו רק במידה שבה אנו מסוגלים להשפיע למאציל, נקראת פעולתנו זו "זיווג דהכאה" בכל הכלים שברשותי, עלי להשתמש נכון. אך קודם כל צריך, לרגע להפריד את עצמי ממה שמגיע אלי.

בהמשך, כשאני מהרהר במטרת הבריאה, על הקשר עם הבורא, אני מכוון כל פעולה שלי למען הבורא. וכך אני צריך לעשות בכל הרצונות שלי. אז התענוג שאקבל מהם, יוכפל וישולש. משמעו, שאני מגדיל את כלי הקבלה שלי. צריך רק להשתמש נכון ברצונות, ולנתח את מה שקורה בכל רגע ורגע. עזרה רבה בנושא מעניקים המאמרים והאיגרות של בעל הסולם, ושל הרב ברוך אשלג.

ההתקדמות מתבטאת בהבנת המתרחש. אני עצמי איני אדון לרצונות ולתענוגים שלי. רק בירור תמידי של המתרחש, מביא לשימוש נכון בכל הרצונות שלנו. צריך לכוון את המחשבה לשאלות: למה ומדוע נשלח אלינו רצון כזה? כיצד להגיב עליו? למה כדאי לפעול כך או אחרת? וצריך להשקיף על הכל, כביכול מהצד. האדם לומד מהתרגילים הללו, מדוע הבורא מפעיל אותו כך. לפעמים ניתנים לו רצונות, שהוא לא יכול להתנגד להם, ולפעמים כאלה שאי אפשר לממש. ולפעמים האדם מרגיש אדישות, קנאה, שנאה.

הכרחי רק להחזיק הכל בשליטה ובהשגחה. לפעמים, התגובה של האדם לא כל כך חשובה כמו עצם ההתנסות. אבל הערכה נכונה ואמיתית של המתרחש, אנחנו לא מסוגלים לתת. אין חשיבות לכך, אם ההתנסות תיראה בעינינו כחטא או עבירה, שכן מעשה כזה יכול להיות נחוץ ורב תועלת. כל אותן הרגשות ניתנות לנו מידי הבורא, כדי שנרכוש ניסיון וידע נחוץ.

בסופו של דבר האדם יבין שכל פעם הוא מתענג, בלי שום קשר לבורא. זה יכניס אותו למצב נורא של הכרת הרע הנובע מהאגואיזם שלו, עד כדי כך שהוא ירצה לוותר על התענוג הפרטי שלו אחת ולתמיד, לדחות אותו מעליו.

אלא שהבורא רוצה שאנחנו ניהנה, כך נקבע במחשבת הבריאה, וההנאה חייבת להיות אמיתית, מתוך כוונה לתת אותה לבורא, ולא ברמה אנושית אגואיסטית. כך ישתנה העקרון של הקבלה, היחס לתענוג.

הגוף הוא הרצון

בהקדמה לספר "הזוהר" אומר בעל הסולם באות י"א: "ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון".

הגוף קרוי "רצון לקבל לעצמי". הוא נמשך והתפשט משורש מחשבת הבריאה, דרך כל מערכת העולמות דטומאה, והוא הלך והתעבה, והיה תחת השפעתם של העולמות דטומאה י"ג שנים, שהן זמן הקלקול. בהמשך בעזרת פעולות התיקון, הקרויות בקבלה "תורה ומצוות", המכוונות על מנת להשפיע לבורא, מתחיל הגוף לטהר עצמו מהרצון לקבל המוטבע בו, ובהדרגה רוכש רצון להשפיע. הדבר מאפשר לו לקבל את אור הבורא, את הנשמה, הנמשכת משורש מחשבת הבריאה. הנשמה עוברת דרך מערכת העולמות דקדושה ומתלבשת בגוף. תהליך זה נקרא "זמן התיקון".

ואחר כך מופיע מול האדם סולם המדרגות הרוחניות, היורד על פי מחשבת הבריאה, מעולם אין-סוף, כדי לעזור לו להמשיך ברכישה של הכוונה להשפיע לבורא, עד שכל פעולותיו של האדם יהיו כולן על מנת להשפיע "קבלה"רק על מנת להשפיע לבורא, ושום דבר לא למען עצמו. בכך משיג האדם השתוות צורה של תכונותיו עם תכונות הבורא, וגם דבקות בו, משום שקבלה על מנת להשפיע, נחשבת להשפעה גמורה. ואז זוכה האדם לקבל את כל אותו שפע גדול ונצחי, שהועיד לו הבורא במחשבת הבריאה.

את הרצון לקבל אי אפשר להפוך לרצון להשפיע; הוא בעצם ה"אני" של האדם, ונשאר אתו. צריך רק לצרף לרצון הזה כוונה על מנת להשפיע, כלומר לשנות את הכיוון של השפע שיתקבל. ואז "גוף" האדם, כלומר הרצונות שלו, יתחיל לעבור תיקון, "להתנקות", נניח בעשרה גרם, ויוכלו להתמלא באור הבורא, שגם הוא בירידתו, מצמצם את עצמו עד לעשרה גרם של הגוף המתוקן, כדי שתהיה אפשרות להתלבש בו.

שתי מערכות העולמות, הקדושה והטומאה, פועלות במקביל, ומסייעות זו לזו בתיקון האדם. כל מדרגה רוחנית, שאותה רכש האדם, עוזרת לו לעלות למדרגה הבאה, וכך להגיע למדרגה האחרונה, שהיא השגת נצחיות, השלמות ומבט חדש על הולדת החיים ועל המוות.

החברה שבה אנו חיים, מתמכרת כמעט לגמרי, לרדיפה תמידית אחר תענוגות גופניים, לרבות כסף, כבוד ומשפחה. אין זו רוחניות, ובמצב זה לא ניתן לחטוא, אך באותה עת, אין ביכולתנו לעשות "מעשה טוב" ברוחניות. אלא שמצב זה כלל איננו נואש: כל עוד יסכים האדם לצמצם את השימוש ברצונות הללו, וליתר דיוק, לכוון את השימוש ברצונותיו למען הרוחני, הוא יקבל אפשרות להיכנס לעולם העליון, למדרגתו הראשונה, שבה מאיר אור חזק פי כמה וכמה מזה שבעולם שלנו.

לאחר שבירת הכלים נספגו בכל רצון אגואיסטי, ניצוצות של תכונות אלטרואיסטיות של הבורא, המאפשרות לרצון הזה להיתקן, ולהתחבר לרוחניות.

לשם כך האדם מבקש "מסך", כדי שיוכל לעמוד מול התענוגים הגשמיים, לבל יקבלם למען עצמו, אלא מתוך הכוונה "למען הבורא". "מסך" הוא הכוונה "למען הבורא". האדם מקבל מסך, ובכך מתקן את המדרגה הראשונה. אחר כך הוא עובר למדרגה הבאה, שבה ניתן לו ממעל רצון לקבל גדול יותר, ויותר אור. ברכישת מסך עבה יותר, עם כוח אנטי אגואיסטי גדול יותר, מתקן האדם גם את המדרגה הזאת, וממשיך בעלייתו במדרגות.

נתאר את העולם שלנו כקו אופקי בעל ערך "אפס". הרצון לקבל האגואיסטי, הראשון בסולם המדרגות יהיה (1-), והוא יורגש כנפילה או כירידה. המסך והאור, שהתקבלו בכוונה "למען הבורא" יהיו (1+), וזו עליה. המרחק שבין (1-) לבין (1+) שווה לגודלו ולגובהו של הפרצוף. בהמשך שולחים לאדם אגואיזם בערך (2-). לצורך ההתגברות עליו דרוש מסך בעביות (2+). כך מתבצעת עליה למדרגה השנייה, וכן הלאה: ככל שהאדם עולה גבוה יותר, כך הוא נופל נמוך יותר, כדי לעלות עוד.

ככל שמיועדת לאדם משימה גדולה יותר, כן יש בנשמתו כלים גבוהים יותר, ונועדו לו ירידות ועליות גדולות יותר. משום כך לעולם אין לשפוט אדם לפי מעשיו, מכיוון שאיננו יכולים לדעת אילו תיקונים הוא עובר באותו זמן.

ראוי לפרש לעצמנו את הכל כך: אדמה, ארץהרובד האגואיסטי שעליו נמצא האדם, ושמייםשמהם משתלשל האור. אם האור אינו פוגע באדם, לא יוכל האדם להינתק מהארץ. כלומר מהתכונות שלו. אם האור מאיר לאדם, הריהו מתנתק מהארץ, כביכול עולה לעבר האור. כשיעור עוצמת האור, באותו שיעור יהיה גובה עלייתו, גובה דאייתו של האדם מעל הארץ, מעל הרצון האגואיסטי שלו לקבל.

ברגע שהאור מפסיק להאיר, נופל האדם אל הארץ, כאילו מעולם לא התרומם ממנה. אין לו שום כוחות חיוביים משלו לצורך עליה, ולהעלות אותנו יכול רק אור הבורא.

ככל שמקומו של העולם הרוחני גבוה יותר, כך המרחק שבין הנפילות והעליות שבאותו עולם, רב יותר. בצורה כזאת, בעולם האצילות יכולה הנפילה להגיע כמעט עד העולם הזה. משום כך, המקובל האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, בהיותו במדרגה הרוחנית לפני האחרונה, הרגיש את עצמו לפתע כ"שמעון מן השוק": כל הידע וכל התכונות המתוקנות, כל ההשגותהכל נעלם, והוא נעשה בור ועם הארץ. כך תואר מצבו בספר "הזוהר".

דבר כזה קורה לכל אחד, אפילו למי שרק התחיל את עלייתו הרוחנית. כיצד מתרוממים מנפילות, ושבים בחזרה למסלול? נכללים בקבוצה, אפילו בלי שמץ רצון. ממשיכים לפעול באופן מכָני או אוטומטי, שהרי בהיותך בנפילה, לא תוכל לפתוח ספר ולקרוא בו. ולפעמים נשאר רק מוצא אחד: לישון, להתנתק מהכל, ולהניח לזמן לעשות את שלו.

השלב המסוכן ביותר הוא, בעת שאדם נמצא בנקודה הרוחנית הגבוהה ביותר, ומתחיל ליהנות מהתענוג שבה, מביטחון, מיציבות, מבהירות, מנעימות, מהנצחיות. דווקא הרגע הזה, הוא שגורם לנפילה. בנקודה זו חשוב לדבוק במחשבה, שהמצב הזה ניתן לאדם כדי שימשיך להיות נתון במחשבה "למען הבורא", "על מנת להשפיע".

להישמר מכל משמראי אפשר. הנפילה הכרחית לצורך התקדמות, כי אם לא בנפילה, אין דרך לרכוש רצון לקבל נוסף, שבכוחו ניתן יהיה לעלות מחדש.

הלך הרוח הפנימי של האדם כלפי אחרים מכונה "פרצוף", והוא דרגת ההתפתחות שבה הוא נמצא. אין אפשרות לקבל את האור, בטרם נרכוש רצון אליו. אי אפשר להשיג את הטוב, בלי שמשיגים את הרע: למשל, כאשר עולים רוחנית, ב-15 יחידות, ונופלים ביחידה ה-16, משום שהתגלו התכונות האמיתיות בצורתן הגרועה ביותר, עקב חשיפה לאור גדול יותר בעת העליה. ואז האדם זכה לראות את עצמו, בהשוואה לתכונות הטובות של הדרגה הגבוהה יותר.

כל המדרגות הרוחניות שעבר אדם, ממשיכות לחיות בתוכו. את הרע הוא יכול לראות רק כאשר הוא נמצא במדרגה רוחנית גבוהה. ככל שהאור שמאיר לו גדול יותר, כך הוא רואה את עצמו כגרוע יותר ביחס לאור. כך זה נמשך עד המדרגה האחרונהגמר התיקון.

כותב המקובל, הרב ברוך אשלג באיגרת לחבריו ולתלמידיו (ספר "שמעתי", איגרת ב'):

[...] שזהו ידוע, שדבר קטן אי אפשר לראות משא"כ דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו בזמן שאדם עוסק במעט שקרים אין הוא מסוגל לראות את האמת איך שהוא הולך בדרך השקר אלא הוא אומר שהוא הולך בדרך האמת ואין לך שקר גדול מזה, והטעם הוא משום שאין לו כ"כ שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי משא"כ בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור שאם רצה לראות כבר זה באפשרותו לראות נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר ז"א שהוא הולך בדרך של שקר אזי הוא רואה את מצבו האמיתי היינו שהוא רואה את האמת בנפשו איך לעלות על המסילה הנכונה [...]

עובר אורח, שאין לו נגיעה בחוכמת הקבלה, תמיד יחשוב שהוא לא גורם כל רע, ובכך אינו שונה מזולתו בשום דבר. בגלל הכרת הרע המזערית שישנה בו, יחשוב שהוא הולך בדרך הנכונה. אלא שאחרי שתצטבר בו כמות רבה של שקר, תהיה לו אפשרות, אם ירצה, לראות את מצבו האמיתי.

ואז, לכשיראה את כל השקר, יבין, שכל העת הלך בדרך לא נכונה, ויוכל לעלות על דרך אמת. כאשר נכיר בעובדה, שמצבנו הנוכחי קשה מנשוא ובלתי נסבל, כלומר שהגענו לקצה גבול היכולת שלנו לסבול את הרע, נבקש את עזרת הבורא.

[...] נמצא שהנקודה הזה שהוא נקודת האמת שהוא הולך בדרך השקר הוא האמצעי בין אמת לשקר שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת ועד"ז יובן לנו מש"א אאמו"ר זצ"ל שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול ואחר-כך יכולים לבוא לשמה, ואפשר לפרש ע"ד הנ"ל היינו שלא לשמה נק' שקר, ולשמה נק' אמת ובזמן שהשקר הוא קטן היינו שהמצוות והמעשים טובים הם מועטים נמצא שיש לו שלא לשמה קטן ואז אין הוא מסוגל לראות את האמת לכן הוא אומר אז שהוא הולך בדרך הטוב והאמת היינו שהוא עוסק בלשמה, משא"כ כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה אז הוא מסוגל לראות את האמת משום שעל-ידי רבוי שקרים נעשה אצלו גדול, נמצא שהוא רואה באמת איך שהוא הולך בדרך השקר ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו היינו שאז הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומהנקודה הזו עוברים לדרך האמת היינו לשמה ורק כאן בנקודה זו ומתחיל את הענין משלא לשמה באים לשמה, משא"כ מקודם זהו טוען שהוא עוסק לשמה ואיך אפשר לשנות את מצבו ודרכו לכן אם האדם מתעצל בדרכי עבודה אין באפשרותו לראות את האמת איך שהוא משוקע בהשקר אלא על-ידי רבוי בתו"מ ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו אזי יכולים לראות את האמת איך שהולכים בדרך השקר הנק' שלא לשמה, וזהו נקודה האמצעית בין אמתששלשקר [...]

בין במצב רע, ובין במצב טוב, בכל מצב שבו אנו נמצאים, פועל בנו הבורא. האדם עצמו אינו יכול להחליט, ואינו מחליט דבר. ביכולתו רק להאיץ את דרך התפתחותו, אך ודאי שלא לשנותה. אם נבחן את הדרך הזו בעיניים אגואיסטיות, ניאחז פחד ואימה. אך אם נראה את האגואיזם הזה כרע, שחייבים לסלקו, נתבונן בו, כביכול, מבחוץ ומיד נרצה לעקור אותו ולהחליפו באלטרואיזם.

תמורת כל מאמץ שאדם משקיע לשם השגת רוחניות, אפילו המאמץ הקטן ביותר, הוא רוצה שכר. ואכן, אנו בנויים מאגואיזם בלבד, ולא ייתכן שנפעל אחרת. לנוכח כל פעולה שלנו, עומדת תמיד מטרה מסויימת, שאם לא כן, האגואיזם לא יתיר לנו לעשות אפילו צעד.

אדם מתחיל בעבודתו הרוחנית מאפס. עוד אתמול הוא רצה את כל העולם הזה, והנה, זה עתה האיר לו הבורא מרחוק בהארת אור מקיף, והאדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, ומחליט לוותר על כל תענוגי העולם הזה, תמורת הרגשה רוחנית. מה בדיוק ירצה לקבל, אין הוא יודע, מפני שהאור המאיר לו מרחוק, טרם "התלבש" בכלי שלו. האור רק מעניק את תחושת התענוג העתידי, אשר קיים ברוחניות, ואינו קיים עוד בכל הדברים הסובבים את האדם, ובזה דוחף אותו לפעול. "האור המקיף" פועל על האגואיזם של האדם ומושך אותו לרוחניות, ובכך כורה האגואיזם קבר לעצמו.

בתחילה, השאיפה שלנו לרוחניות מסתכמת בכך, שאנו רוצים להשתמש בעולם הרוחני כפי שמשתמשים בעולם הזה. נדמה לו לאדם, שעל ידי רכישת כוחות רוחניים, יוכל לנבא את העתיד, לשלוט בו, לעופף באוויר ועוד. אבל בהדרגה מתעוררת בו ההכרה, כי במקום כל זאת, עליו להקדיש את כל כוחו ומטרותיו לבורא, לבטל את עצמו, ועל שליטתו בעצמו, לוותר למען שליטת הבורא בו. זוהי גדילתו האמיתית של האדם.

"ישראל"הרצון ברוחניות

נשאלת השאלה: מהו הקשר בין יהודי מלידה ל"יהודי רוחני"? ביהודי מלידה קיימת נטייה מסוימת להפוך ל"יהודי" מבחינה רוחנית. הבורא מתאים את הנשמות לגופים באופן כזה, שיהודים מבטן ומלידה, וגם אלה המצטרפים אליהם, חייבים לתקן את עצמם ראשונים. לכן יותר מכל עם אחר, היהודים הם כיום, בעלי הרצון האגואיסטי הגדול בעולם.

אלא שבמצב המתוקן, כאשר התשוקה המתוקנת, המופנית כלפי הבורא נקראת "ישראל"ישנם לפנינו רצונות אלטרואיסטיים, היינו "רצונות להשפיע" (בשפת הקבלה: "גלגלתא ועיניים" ובראשי תיבות גו"ע). ושאר העמים, "אומות העולם"הם רצונות אגואיסטיים, "רצונות לקבל" (בשפת הקבלה"אוזן, חוטם, פֶּה" ובראשי תיבות אח"פ). על כן נאמר, שישראל, כלומר גו"ע, יהיו מיעוט, ולכשיבואו שאר העמים על תיקונם, יתגלה אור החוכמה, הן בכל נשמה ונשמה, והן בכלי הכללי של האנושות.

אומות העולם חשות בתת המודע שלהן, את תלותן הרוחנית ביהודים. את התחושה הזו נותן להן הבורא, כדי להמריץ ולהכין את היהודים לקראת התיקון. קשה לנו לתאר לעצמנו, מה פירוש הדבר ברוחניות, כאשר האחד נאלץ להמתין לאחר, ולהיות תלוי בו לחלוטין לצורך תיקונו.

לכן, למדינת ישראל יש זכות קיום, רק אם תעניק זכות קיום לאלטרואיזם, כלומר לפיתוח הרעיון של ההתקרבות לבורא בכל רחבי העולם. מדינת ישראל היא מתנה מהבורא (עיין בבעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר" ובכתבי הראי"ה קוק). אך בנוסף לרצונו של הבורא להשרות הנאה מלמעלה, נחוצה תנועה מצדו של האדם, לרצות לקבל מלמטה דווקא את התענוג של התקרבות לבורא. לעת עתה, אין לנו עדיין רצון כזה.

כתוצאה מכך, אנו מאבדים בהדרגה את מה שכבר קיבלנו, בלי להיות מודעים לכך. יתרה מזו, אנו מוכנים אפילו למסור את אדמתנו לכל אחד, משום שלא התחברנו באופן רוחני עם המתנה שקיבלנו. איננו מוכנים עדיין לקבל את "ארץ ישראל" הרוחנית. "ארץ" פירושה "מלכות" או רצון; "ישראל" היא מלשון ישר-אל, כלומר, "ארץ ישראל" הרוחנית, היא מצב שבו כל רצונות האדם מופנים כלפי הבורא. ומי שנמצא במצב זה, אומרים עליו שהוא בארץ ישראל.

לכן נאמר, שאין דבר חשוב יותר, מאשר להיות בארץ ישראל, שכל המצוות תקפות, רק כאשר האדם נמצא בארץ ישראל, וביצוען מחוץ לארץ ישראל, נועד רק כדי לא לשכוח איך לקיימן, עד אשר יגיע האדם לארץ ישראל.

ואילו אנחנו, לא זו בלבד, שאיננו מסוגלים לקבל את המתנה הזו, את ארץ ישראל, אלא מוכנים להיפטר ממנה. אין אנו מרגישים את נותן המתנה, ולפיכך גם איננו יכולים להעריך את חשיבותה.

כל זמן שלא נתנקה מהקליפות, הן תלחצנה עלינו, ולכן היום אנו תלויים באומות העולם. אומות העולם ינהלו את חיינו עד אשר נחליף את הכלים האגואיסטיים באלטרואיסטיים. באותו רגע ייסוגו כל אויבינו, שהלא שורשים רוחניים, הם אשר קובעים את כל המתרחש בארץ הזאת, ועל השורשים הללו נוכל להשפיע באמצעות רצונותינו.

בינתיים אנו אכן משפיעים ברצונותינו, אך לרעתנו. אין לנו מוצא אלא להיות ראויים לארץ ישראל, בין אם בדרך התורה, ובין אם בדרך היסורים.

הסתר וגילוי

כל העבודה של אדם, המשתדל למצוא קשר עם הבורא, להרגיש את הבורא ולגלותו בתחושותיו, נעשית בשני מצבים: "הסתר פשוט" ו"הסתר כפול".

בהיותו בהסתר כפול, שרוי אדם במצב של עיוורון מוחלט, הסתרה מוחלטת של הבורא, בעיניו של אדם כזה, קיים רק העולם הזה. ואילו בהסתר פשוט, מתחיל אדם להבין שהבורא משפיע על כל פעילותו, אם כי עדיין אינו חש את הבורא במפורש. מפעם לפעם ההבנה הזו נעלמת ממנו, והוא שוקע כל כולו בתוך עולמנו. חילופי המצבים הללו מתרחשים בו ללא הרף.

מאבק זה של אדם נגד עצמו, מאבק שנותן ביטוי לבחירתו החופשית, ייתכן אך ורק במצב של הסתר מוחלט של הבורא. לכן כאשר אדם נמצא במצב כזה, עליו להעריך אותו, כי רק מצב זה עשוי להניב פירות, ולהביא להופעתם של "שתילים" חדשים, שאותם נוהגים לנטוע ביום ט"ו בשבט, שתילים, אשר בבוא העת יניבו פירות רוחניים.

השכר הרוחני מושג במצב ההסתר, שבו אדם מתקדם בלי לראות או להבין דבר, בחושך מוחלט, בניגוד לכל היגיון. כשמשיג האדם את התגלות הבורא, הוא חוזר ומתרפק על עברו האפל והחשוך, שכן כעת, הוא רואה ומרגיש את השגחת הבורא, והוא עצמו, כביכול איבד את חופש הפעולה.

ישנם שני סוגי השגחה: השגחה כללית והשגחה פרטית. ההשגחה הכללית יוצאת אל הפועל דרך האור המקיף, ופועלת על כלל האנושות ועל הטבע כולו. השגחה זו מובילה את כל העולם לגמר התיקון, על פי התוכנית המוגדרת מראש. היא מובילה להכרה בעובדה, כי הקידמה הטכנולוגית מוליכה את כל האנושות למבוי סתום. מבחינה חיצונית, דרך זו מעניקה תחושה של מילוי ושפע, אך מבחינה פנימית היא גורמת לתחושת ריקנות מוחלטת.

השגחה פרטית, לעומת זאת, פועלת על כל אחד ואחד באמצעות אור פנימי. מי שמתחיל בחיפושים אחר קשר עם הבורא בעולמנו, מושפע מהשגחתו הפרטית של הבורא.

המגע עם העולם הרוחני מתרחש, רק אם קיים "מסך" על הרצונות האגואיסטיים. לפי מידת הכוח שבמסך, האדם משנה את תכונותיו האגואיסטיות והופכן לאלטרואיסטיות. ובכלים המתוקנים מקבל האדם את אור התורה.

ארוכה וקשה היא דרך ההתעלות הרוחנית. בכל מדרגה ומדרגה, על האדם להיוולד מחדש, עד אשר ידמה לבורא בתכונותיו, ויתחבר עמו כליל.

ברוח הדברים הללו אנו פונים בט"ו בשבט אל בורא העולם, בבקשה לנטוע אותנו ברוחני כמו שנוטעים שתילים חדשים, ולהחיותנו למצב של חיי אמת.

הבורא משפיע עלינו דרך אובייקטים שונים, הנמצאים בעולמנו, והאדם חייב להבין, שכל אשר קורה לו, אינו אלא פניית הבורא אליו. אם יגיב האדם על השפעה זו בצורה נכונה, תלך ותתחזק בו ההבנה וההרגשה, לגבי דרישתו של הבורא ממנו, עד כדי כך שיתחיל להרגיש את הבורא.

הבורא מפעיל את השפעתו עלינו, לא רק באמצעות אנשים, אלא דרך כל המציאות הקיימת בעולמנו. העולם בנוי כך, שהבורא משפיע עלינו דרכו, בצורה הטובה ביותר, כדי לקדם אותנו למטרת הבריאה.

כשאנו נתקלים במצבים שונים ומשונים בחיי היום יום, איננו מרגישים בהם את השפעת הבורא. שהרי לפי כל תכונותינו, הננו ההיפך הגמור של הבורא. אך מרגע שאדם מתחיל להשתוות לבורא במידה כלשהי, במידה זו יתחיל, ללא דיחוי, להרגיש את הבורא. על כן, בתגובה לכל "מכת גורל", עלינו לשאול "לשם מה זה ניתן לי?" ולא "על מה ולמה קיבלתי את העונש הזה?", או "מדוע הבורא נהג בי כך?" עונשים, אין להם קיום, הגם שהתורה מלאה בתיאוריהם. ישנה רק "דחיפת" האדם למצב השלמות, מצב שממנו אנו מנסים להתחמק, מחמת האגואיזם שבנו.

השכל הוא רק מנגנון עזר, שמסייע לנו להבין נכון את תחושתנו. אם נתייחס אל חיינו, כאל כיתת לימוד רחבת ידיים, שבה הבורא הוא מורנו, היודע הכל, ואת כל הידע הזה, הוא רוצה להקנות לנו, אזי במידת יכולתנו לקלוט את הידע הזה בכל שעה שהיא, תבוא אלינו, בהדרגה, הרגשת הבורא, בכל החושים הרוחניים, שזה עתה נולדו ונתגלו בנו.

הבורא יצר את הסולם, כדי שנעלה בו אליו. את הסולם הזה, שאותו ראה יעקב, תיאר לנו רבי יהודה אשלג, ובנו בכורו, הרב ברוך אשלג, הוא רבי ומורי. אלא שלעת עתה, אנו מפנים את גבנו למקור, ורק אם נעשה מאמץ, נוכל להפנות אליו את פנינו ולהתקרב אליו. לשם כך, שולח לנו הבורא את המורים, את הספרים ואת החברים לקבוצה ולהתקדמות הרוחנית.

תלמיד שלומד אצל מורה, נמצא עדיין בעולם הגשמי הזה, ומחמת האגואיזם שבו, אין הוא מסוגל להעריך ולהבין את המורה הנמצא לידו, שהוא עצמו שרוי, באותו הזמן, בהשגת העולמות הרוחניים.

אם יוכל התלמיד "למחוק" בתוכו את שכלו, את הגיונו, את דעותיו ומסקנותיו, ימיר, כביכול, את ראשו בראש המורה, שנמצא כבר בעולם רוחני, ובדרך זו יוכל, לפי שעה באופן לא מודע, לקשור את עצמו לרוחניות.

בעולם הזה איננו רואים או מרגישים את הבורא, ולכן האגואיזם שלנו אינו מסוגל לפעול למען הבורא. אבל את המורה שלו, את הרב שלו, רואה התלמיד מקרוב, משוחח עמו, לומד ממנו, ומכבדו, לכן הוא יכול גם לפעול למען המורה.

הדבר דומה לתהליך, שבו האח"פ של העליון )המורה( נופל לגו"ע של התחתון )התלמיד(. להגיע לאח"פ של הרב, משמעו לקבל במלואן את כל עצותיו, פעולותיו ומחשבותיו. אם "מתלכד" התלמיד עם האח"פ של רבו, יוכל הרב להעלות אותו באורח זמני כדי להראות לו מהי הרוחניות.

כשאנו קוראים בכתביהם של מקובלים, כגון בעל הסולם, שמעון בר יוחאי, רבי ברוך אשלג, אנו מתקשרים אתם במישרין דרך האור המקיף, שמאיר לנו ומזכך את רצונותינו, כלומר את הכלים שלנו.

לכן כשאנו קוראים בספרים הללו, עלינו לזכור תמיד, מי כתב אותם, ומה היתה דרגתו הרוחנית. בכך אנו מתקשרים, לא רק עם הרעיון והכיוון, אלא גם עם המחבר עצמו, שהוא גשר שעשוי לסייע לנו בתהליך ההתקדמות. אין זה מוריד מההתקדמות הרוחנית שלנו אם המחבר איננו בעולם הזה, כי נוכל לתקשר עמו בתחושותינו, תוך כדי לימוד ספריו.

בנו בכורו של בעל הסולם, רבי ברוך אשלג, סיים ישיבה בגיל שמונה-עשרה, והחל לעבוד כפועל בניין. הוא היה משכים קום לפנות בוקר, אוכל קילוגרם של לחם עם בצל, שותה ליטר מים והולך לעבודה. לחם ובצל היו גם ארוחת הערב שלו. בחג, היה מוסיף מעט דג מלוח, או משהו אחר, שהיה משווה חגיגיות לארוחה.

חייו של הרב ברוך היו קשים מאוד. הוא היה בין סוללי הכביש ירושליםחברון. הפועלים חיו באוהלים, ונעו ממקום למקום, לשם סלילת קטע כביש חדש. הטבח הרשה לו ללמוד במטבח מהשעה שלוש בלילה, ובתמורה לכך, היה הרב ברוך מכין תה בסירים, והטבח לא היה צריך להשכים קום.

כך חי הרב ברוך גם בהיותו נשוי. אשתו וילדיו גרו בירושלים, וכשהיה מגיע לשם, היה הולך ברגל לשיעורים של אביו, מחומות העיר העתיקה עד שכונת גבעת שאול, שבה התגורר בזמנו בעל הסולם. באותם ימים הסתובבו בדרכים תנים וזאבים.

בביתו של בעל הסולם שררו עוני ורעב, אך הדברים שחסרונם היה מורגש היו בעיקר: נייר, דיו וקפה. הוא כתב, והכתיבה היתה כל חייו.

לאחר מותו של בעל הסולם, פרש הרב ברוך מעבודתו, והחל לגבש קבוצת תלמידים. אך העניינים התקדמו בקושי ובאיטיות. התלמידים היו מתחילים בלימודים בגיל ארבע-עשרה, חמש-עשרה, וכאשר גדלו והתחתנו, נתמעטו רצונם ושאיפתם ללמוד. במקום לבוא לשיעור יומי, היו באים פעם בשבוע ואף פעם בחודש.

לכל אדם נשלחו בעיות, כדי שימצא את פתרונן. לעתים עלול מכשול זעיר להפוך, בנסיבות מסויימות, לקיר בלתי עביר.

בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1984, הבאתי אל הרב ברוך אשלג עשרות תלמידים חדשים. הרב החל בכתיבת מאמרים לשיעורים קבוצתיים יומיומיים, ועוד קודם לכן, היה רושם בקביעות דברים אודות העולמות הרוחניים שנתגלו לפניו.

אני הייתי מקליט בשקידה את כל השיעורים עם הרב. על בסיס החומר הזה, יצאו לאור כמה ספרים, המהווים תוספת חשובה לחיבוריו של בעל הסולם.

מהדברים הרבים שעליהם דיבר הרב ברוך אשלג, הוא הציג בבהירות יתרה את העניין הבא: אין לשכוח, כי יש אדון לעולם. לעתים, כשיש צורך בכך, הוא שולח אלינו את שליחיו, ולעתים הוא גורם לנו להתקדם לבדנו.

יש דרכים רבות אל הבורא, ויש פעולות עזר למיניהן, שהוא מפעיל על האדם. על כן, את כל המכשולים הצצים בדרכו של תלמיד, כולל הסתלקות הרב מן העולם הזה, ניתן לראות כשינוי שחל בהשגחה הפרטית.

הבורא משנה את השגחתו, ותמיד הוא עושה זאת לטובה. כלומר, כל שינוי כזה מקרב את גמר התיקון. אף שהאגואיזם מכתיב לנו את תנאיו, ואומר שהמצב הקודם היה טוב יותר, קל יותר, נעים יותר, עלינו להשתדל ולראות בכל ההתרחשויות וה"מקרים" את יד הבורא.

הרב הסתלק, ועשרות תלמידיו נותרו ללא מורה. חל שינוי איכותי בעבודתם, מאחר שההשגחה נעשתה מהירה וקשה יותר.

כשאדם מתקרב לרוחניות, מתעוררת בו תחושה, הדומה לתחושת צנחן בצניחתו הראשונה, משנהדף מהמטוס לאוויר החופשי. הוא יודע, שמאחורי גבו יש מצנח, אך בשניות הראשונות, בעודו צונח אל תוך התהום, הוא מתפלל, ושואל את עצמו לשם מה היה צריך את כל זה.

והנה, נפתח מעל ראשו המצנח, והאדם חש ביטחון מלא. אך לא לזמן רב, כי עוד מעט הוא ינחת על הקרקע, והוא שוכח שהמצנח מגן עליו, ומפעיל את כל רצונו ומיומנותו כדי לנחות בבטחה. למעשה, הפחד הזה הוא סובייקטיבי, כי המצנח מאט את צניחתו של האדם ומנחיתו על הקרקע ברכות.

הרב ברוך היה אחרון המקובלים הגדולים של העבר, והוא אצר בתוכו את כל חיי היהדות הקודמים. ידיעתו בתולדות היהדות, ובסיפור תולדות חייהם של גדולי הדורות האחרונים היתה מופלגת, והוא סיפר עליהם כאילו היו חלק מחייו.

מתוך סיפוריו מתברר, כי בתחילת המאה העשרים החלה ירידה רוחנית בעם, ירידה שהגיעה לכך שהשערים אל העולם הרוחני נסגרו, והחלה תקופת חושך רוחני. במאה התשע-עשרה אם היו מציעים לאדם, להשקיע את כל חייו תמורת השגה רוחנית, הוא היה מסכים ללא כל היסוס. ואילו האדם של המאות הבאות שקוע כל כולו בהבלי חיי היום יום, ואינו מסוגל להשתחרר מכבליהם.

הרב ברוך גילה עניין רב במדעי הטבע, ואת כל מה ששמע היה מקשר עם קבלה, ובוחן מה כבר התגלה בעולם ומה טרם התגלה. כשתלמידיו של הרב ברוך נמצאו לידו, הם חשו מקור רוחני אדיר לצדם. כל תלמיד צריך לשאוף לקשר הדוק עם הרב, כיוון שהרב הוא האדם הנמצא בדרגה גבוהה יותר, והשגת הדרגה הזו היא מטרתו של כל תלמיד. הרב היה חייב לרדת לרמתם של תלמידיו, ולהסתיר את השגתו, כדי להעניק להם את "חופש הבחירה".

כל הבנה וכל השגה, ניתנת לאדם לפי מידת התקדמותו ברוחניות, כדי שלא יישבר. קשה מאוד להבין אדם, אשר חי חיים גשמיים ורוחניים בעת ובעונה אחת. קשה להבין, מדוע הוא מייחס חשיבות לדברים מסויימים, ומתעלם מדברים אחרים, וזהו קושי שנמשך עד אשר מגיעים לדרגה רוחנית כלשהי.

השאיפה ללכת בדרך רוחנית ניתנת לאדם מהבורא, אך את המאמץ, הנדרש לשם ההשגה, חייב האדם להשקיע בעצמו. על אדם שלומד קבלה לשאול את עצמו בכל רגע, לשם מה הוא לומד. האם הוא לומד קבלה לשם קבלת הידע לתוך האגואיזם שלו, או כדי להרגיש את הבורא, על מנת לתקן את עצמו.

כל מי שמתקדם בדרך לרוחניות, ולומד את שיטת העליה הרוחנית, מפיץ את הספרים והקלטות של שיעורי הקבלה. בשעות הללו הוא, כביכול, ממלא את רצונו של הבורא וזורע את רעיונותיו בעולם. כך הוא נעשה מעין שותף של הבורא בעולם הזה, ומתקרב אליו במחשבותיו ובמעשיו.

התגלות הבורא לנברא היא הרגע, שבו משתווה הנברא בתכונותיו לאור הנמשך מן הבורא. כלומר, באותה תכונה, שבה השתווה האדם לבורא, מופיעה הרגשת הבורא. מי שנמצא בדרגה רוחנית מסויימת, הוא עצמו הינו אותה דרגה, ונקרא בשמה.

האדם חייב להשיג, להשתוות בתכונותיו, עם כל מדרגות הסולם הרוחני, בהיותו בעולם הזה, במשך גלגול אחד. כל חייו הקודמים, וכל הגלגולים שעבר, אינם אלא שלבי ההכנה לקראת העליה בסולם המוליך אל בורא העולם.

המציאות מורכבת מבורא, שהוא רצון להשפיע, רצון לתת תענוג, ומנברא, שהוא הרצון לקבל וליהנות. מלבד שני מרכיבי מציאות אלה, אין מרכיב אחר. כשהרצון ליהנות מתוקן על ידי מסך רוחני, הפועל כנגד האגואיזם שבו, הוא קרוי "פרצוף", שהוא אובייקט רוחני. וכשפרצוף מקבל לתוכו תענוג למען הבורא, באמצעות מסך, פעולה זו קרויה "זיווג דהכאה", או "מצווה".

המקבל את אור התורה )לתוך הרצון לקבל המתוקן שלו(, הריהו משלב בתוכו את שני העולמות: הרוחני והגשמי.

כשאדם מקיים מצוות בעולמנו, עליו לברר, מה רצונו להשיג בעשיה זו. קיום מעשי של המצוות לבדו, איננו מעניק לאדם שום השגה רוחנית, אלא מעמידו בדרגת "דומם רוחני" )"דומם דקדושה"(. ורק כוונתו של האדם, לפי מידתה, כוחה וכיוונה, מוציאה אותו אל העולם הרוחני וקובעת את דרגתו הרוחנית, את מידת ההרגשה וההשגה באור העליון, שהיא השגת הבורא. על כן נאמר, כי "מצווה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה", כלומר מצווה ללא כוונה היא "מתה", ומבחינה רוחנית מצויה בדרגת דומם.

ללמד את האדם איך להגיע לכוונה הנכונהזו מטרת הקבלה. משום כך, מכנים את הקבלה "תורת הנסתר", שכן מלבד האדם עצמו, איש מסביבתו אינו יכול לדעת את כוונותיו, ולעיתים אף הוא עצמו איננו מסוגל לברר אותן במדויק.

לכן, מלמדת הקבלה את האדם, בתחילה, איך לבחון ולברר את כוונותיו האמיתיות, כדי שבסופו של דבר, יתחיל להרגיש את האגואיזם שבו, ואת מהותו האמיתית, שהם הרצון ליהנות ללא סייג, וללא שום צורך בהתחשבות בזולת וברצונותיו.

בתחילת דרכו הרוחנית, האדם לא מבין כלל לשם מה הוא לומד. רק אחרי כן, כאשר מתגלה לו הבורא, הוא מתחיל לראות ולחוש כיצד הובילו אותו מלמעלה, ואז הכל נקלט בהבנתו.

כל העולמות אינם קיימים, ללא האדם המרגיש אותם. רק אדם אשר תופס קטע זה או אחר של האור האחיד והאינסופי, קורא לו "עולמי", ונותן לו שם, כמי שמרגיש אותם. כהשלמה לכך, כל המדרגות שבעולמות הרוחניים, והעולמות עצמם, כבר הוטבעו בתוך האדם. הן מהוות סולמות של ההשגה הרוחנית שלו, ולפיהן הוא מתחיל להשיג, מדרגה אחר מדרגה, את העולם החיצון, העולם שמחוץ לעולמנו.

לשם התקדמות מהירה, עלינו לקבל איש מרעהו, תוספת רצון לעליה רוחנית. כלומר עלינו "להידבק" ברצונות לעליה רוחנית, מחברינו ללימודים. משימתו של האדם היא להתנקות לגמרי מכל הדברים החיצוניים, בין טובים ובין רעים בעיניו. עליו להשאיר רק את "האני" הטהור שלו, שבאמצעותו יוכל להרגיש את הבורא. אדם יכול להתקדם על ידי שימוש בכלים כלומר ברצונות, שלו עצמו, או בכלים הנמשכים מתוך פרצוף עליון, דהיינו מהרב המוביל אותו.

אצל הרב ברוך אשלג, נהגו התלמידים להתאסף פעם בשבוע, ולעורר בעצמם את חשיבות העבודה הרוחנית, למען יצירת הכלי המשותף. "ישיבות חברים" מעין אלו, היו נערכות אצל כל המקובלים בכל הזמנים, החל מתקופתו של רבי שמעון. על אספות כאלה נכתב בספריהם של הרמח"ל והאר"י, וכן בספרי מקובלים חסידיים שחיו במזרח אירופה והיו המורים הגדולים של המאות הקודמות.

ההשפעה של החברה החיצונית ושל הרחוב, מעוררת באדם את יצריו הגשמיים, הנעשים מכשול רציני בדרך להתקדמותו הרוחנית. יש להתרחק מהשפעה כזו, ולהירתע מאלה המנסים להשפיע עליך בכוונה, או באופן בלתי מודע. אפילו השתתפות בשיחה עלולה לגרום לאובדן הישגים רוחניים, שהושקעו בהם מאמצים במשך חודשים ארוכים.

אין מדובר כלל וכלל בהתנזרות מהחברה, אך תלמיד מתחיל חייב להתייחס בזהירות רבה למידע שהוא קולט. הרי כל בחירתנו החופשית מתמצית בבחירת הסביבה, כלומר בבחירת החברה שאליה נצטרף, ואשר להשפעתה ניחשף )בעל הסולם, מאמר החרות(.

האדם אינו אלא נקודה אגואיסטית, שאמורה להבשיל לעבודה רוחנית. נקודה זו שבלב האדם, המבשילה ונפתחת, רק היא ראשית הכל ושורש כל התפתחות. כל שאר המעשים, אינם אלא השלכותיה ותוצאותיה של נקודה זו.

הדבר היחיד שנברא הוא הרצון לקבל תענוג, כלומר רצון ליהנות לתועלת עצמו, בדרגות התפתחות שונות של אגו. הרצון ליהנות לתועלת עצמו מכונה "קליפה", מאחר שהיא כוח השומר על האדם; עד אשר האדם מגיע בהתפתחותו לשלב, שבו ירצה להשיל את הקליפה, כדי להגיע לפרי עצמו. הפרי אינו אלא הקליפה המתוקנת, כלומר רצון להשפיע, לתת, בדומה לבורא.

"קליפה" היא כוח רוחני. ומורכבת, בדיוק כמו הגוף הרוחני הטהור של הקדושה, מ"ראש" ומ"גוף". "ראש" הקליפה נקרא "דעת", ו"גוף" הקליפה נקרא "קבלה". "ראשו" של גוף "דקדושה" קרוי "אמונה למעלה מדעת" וה"גוף" עצמו נקרא "השפעה".

האם הגוף שלנו נשאר אחרי גמר התיקון? על הגוף הביולוגי שלנו, לא נאמר דבר בשום מקום. הוא אינו שייך לתחום התיקון. שום דבר לא משתנה בו, חוץ מתהליך ההזדקנות. התיקון נחוץ רק לרצון לקבל וליהנות. גופנו הוא בשר, הזקוק לשינה, לתענוגים גופניים, לאוכל ולמנוחה, ואין לו ולא כלום, עם התיקונים הפנימיים הרוחניים. משום כך, אין הוא עובר שום שינוים, בזמן שהנשמה משתנה. האופי, גם הוא לא משתנה. מורי, המקובל ברוך אשלג, גם בגיל שמונים, היה רץ כל הזמן, ופשוט לא היה מסוגל ללכת לאט. זה היה אופיו הבלתי משתנה.

בימינו, לא נוכל לתאר לעצמנו איך נסתכל על העולם, כשהנשמה תהיה מתוקנת. הגוף שלנו יאבד אז את כל ערכו. האם יישאר היקום וכל מה שמסביבנו? האם גם אז נוליד ילדים? האם נחיה או נהיה בין המתים?

כיום חיינו מלאים סבל ויסורים. איננו מסוגלים לתאר לעצמנו, עד כמה החיים בגוף, שאנו חיים בו היום, יכולים להתמלא ברוחניות לאחר גמר התיקון.

המחלות, שהן תוצאה מתיקונים פנימיים, צריכות להיעלם בגמר התיקון. אנחנו מדברים על התיקון עד ל-6,000 שנה, ולא לגבי האלף השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי. את מה שקורה אחרי האלף השישי, איננו מסוגלים להסביר, כשם שאנו לא מסוגלים להסביר מה פירוש הדבר להיות נטול גוף אנושי, לאחר סיום החיים בעולם הזה. וכן אי אפשר להסביר, כיצד אחרי גמר התיקון, הגוף הפיסי הגשמי נשאר, משום שכל המצבים שלנו הם ענפים, הקיימים כתולדה מהשורש הרוחני שלהם, ואחרי האלף השישי הקשר של שורש וענף לא מתקיים עוד.

כיוון שלא את כל האגו אנחנו מתקנים, אלא רק אותו חלק של הרצונות האגואיסטיים אשר התחברו והתכללו ברצונות האלטרואיסטיים בעת שבירת הכלים, מכיוון שכך, איננו יכולים לראות את התמונה המלאה של ההתאמה והשתוות הצורה בגמר התיקון. ולכן אין לנו שום אפשרות לתאר בעולם הזה מצב הנקרא שלמות.

האדם מקבל מלמעלה תשובה לבקשה שלו, לתפילה שלו, בלי כל קשר לעיתוי שבו הוא שולח אותה. זה יכול לקרות גם אחרי כמה חודשים. ברוחניות, המקובל יכול להרגיש מצבים של חגים או של שבת גם בכל שאר הימים, באופן בלתי תלוי בלוח השנה.

כאמור הגוף הפיסי שלנו לא קשור לשום פעולה רוחנית, ואינו מוזכר בהקשר זה. למשל, אילו הנשמה שלי התחברה לנשמתו של מישהו אחר, הרי השאלה שהיתה אצלי, היתה מופיעה גם בהרגשתו של האחר. ובינתיים אצלי היתה מופיעה שאלה חדשה, וחוזר חלילה. תהליך זה של התחלפות שאלות, נקרא "גלגולי נשמות". כיצד מתרחשות קפיצות כאלו, ומדוע? אנחנו לא יכולים להבין, אך ברוחניות האדם מתחיל לראות, איך קורה החיבור והפירוד בין הנשמות. את התהליך של חיבור ופירוד, אפשר לדמות לפלג, זרם מתמשך, מים העוברים ממקום למקום, מנשמה לנשמה. יש בנשמת האדם חלק כללי, שבו האדם כלול משאר הנשמות, וחלק פרטי שלו. החלק הכללי אינו משתנה, והחלק הפרטי יכול להשתנות.

ברגע שאדם רוצה לקבל משהו מהבורא, ונמצא במצב של גילוי פניו של הבורא, הנשמה שלו מוכנה לקבלת אור הבורא, ומקבלת אותו ללא שהיות. העולם הרוחני נבדל מהעולם הגשמי במילוי מיידי של כל רצון.

בספר "פרי חכםמאמרים" נאמר שתכונת המלכות, המלובשת בעולמות, נקראת "אני". תכונה זו מתפשטת עד לעולם העשיה, שבו מרגיש אותה האדם כישות עצמאית. כלומר, לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולמות הרוחניים, ה"אני" נשאר תמיד באדם, אבל רק בצורתו המתוקנת. וברגע שהאדם מתקן את ה"אני", הוא מתחיל להרגיש את הבורא.

שבירת הכלים מילאה תפקיד חיוני בתהליך התיקון של הרצונות. בלעדיה היינו נשארים בדרגת הדומם, הצומח והחי, ולעולם לא היינו יכולים להגיע לקשר כלשהו עם הבורא, אפילו הקטן ביותר.

בגוף שלנו ישנן הרגשות שונות, ובגוף הרוחני, ישנן "ספירות" במקום רגשות אלה. וביניהן אין שום קשר. לפיכך, אי אפשר לומר שהראיה שלי, היא תוצאה של הראיה הרוחנית, הנקראת "חוכמה" ומשקפת הרגשה של אור מסויים, בכלי רוחני המתאים לאותו אור, כגון הרגשת "אור החיה" בכלי דעביות א' באמצעות המסך.

מסביבנו קיים שדה של גלים. כל אחד מהחושים שלנו מסוגל לקלוט גלים בתדירות שונה. אותו דבר קורה ברוחניות, אלא ששם ישנו סוג מיוחד של אור, שנכנס לכלי המיועד לו. עם זאת, אין שום קשר בין מערכת הרגשות, שאנו מכירים בעולם שלנו, לבין התחושה הרוחנית של האור.

האדם, בהיותו בקו שמאל, מתקן אותו בעזרת קו הימין, כדי לבנות משניהם קו אמצעי. קו אמצעי מאפשר לאדם להשוות את עצמו עם הבורא, לפי מידת התיקון. בכך מדרגה מסויימת זו, סיימה את תפקידה. אחרי כן אני נכנס שוב לקו שמאל, ושוב צריך לתקן אותו בעזרת קו ימין, ובונה משניהם את הקו האמצעי, ועל ידי כך, שוב מקבל כמות מסויימת של אור הבורא, המגדילה את השתוותי לבורא. וכאמור, המדרגה הנתונה סיימה את תפקידה, וכן הלאה. כזו היא העליה הרוחנית: תהליך תמידי של קבלת החיסרון והמילוי לסירוגין. אלה החיים, וזוהי הרגשה קסומה, בדומה לרעב חזק ושובע מלא, הבאים במקביל.

השימוש המרבי בכוונה לרצון נכון שלנו בכל מדרגה, הנו הגשר שדרכו עוברים למדרגה הבאה.

כללית, האנושות נמצאת עדיין בדרגת הגוף, אולם התקופה הזאת נחשבת לתקופת מעבר להתפתחות הרוחניות. כל נשמה מסוגלת "לשמוע" )להקשיב ולהסכים(, רק במידת התפתחות הרוחנית שלה, ולא צריך ללחוץ עליה בטרם עת, ולנסות למשוך אותה בכוח לקבלה.

מה הטעם בחיינו?

במה זכה הדור שלנו שהוא חופשי ללמוד קבלה? בשל זכותנו או בשל עוונותינו? הלא גם בדורות קודמים, כבדורנו, שאלו מה הטעם בחיים?

גם בדורות הקודמים נשאלה השאלה, אך בדור הנוכחי היא נשאלת ביתר תוקף. הנשמות החוזרות לעולמנו הן בשלות יותר, מוכנות יותר. אם בעבר היתה ההתפתחות של החברה, המדע, התרבות, חשובה יותר, הרי בזמננו, האנושות מאוכזבת מהכל, ופחות מדובר על כך, שקידום טכנולוגי יכול להעניק לנו הרגשת שקט נפשי, והרגשת ביטחון בגשמיות.

האנשים מתחילים לחפש תשובות לשאלות בסיסיות, ועקב יסורים העוברים עליהם, הם מתחילים להבין, לאחר חיפושים ארוכים וקשים, כי שורש כל המצבים האלה, הוא ניתוק הקשר עם הבורא, הסתרת הבורא. כך מתעוררת בהם השתוקקות ליצור אתו קשר, והדבר מוביל אותם לקבלה.

האנושות כולה נכנסת עכשיו לשלב של חיפוש משמעות החיים מחוץ לעולם שלנו, מפני שכבר הבינה, כי אין אושר בקידום טכנולוגי, ולא בהתפתחות של תרבות ומוסר, ויותר מאי-פעם, חשוב למצוא את מטרת החיים של בני אדם. גם סמים, העדר תכלית בהמצאות טכנולוגיות, וחיי שובע, מעוררים באדם רצון להתרחק מכל אלה, ולנסות להבין מה הטעם בחיים.

התורה וחופש הבחירה

האם הכל כבר נקבע ותוכנן מראש?

הנקודה ההתחלתית והנקודה הסופית של דרכנו, נקבעו מראש בידי הבורא. רק בהחלטה כיצד להתקדם אל מטרת הבריאה בין שתי הנקודות האלה, בא לידי ביטוי חופש הבחירה של האדם. אלא שאפילו בנקודה ההתחלתית, האדם פועל בפירוש תחת לחץ האגואיזם שלו, ומבצע כעבד נאמן, את הוראותיהם של רצונות האגואיזם שלו.

וכאשר מחליף האדם את הטבע שלו מאגואיסטי לאלטרואיסטי, הוא הופך לעבד, הפעם לטבע האלטרואיסטי. חופש הרצון מתמצה רק בבחירה, למי להיות משועבד, לפרעה או לבורא. לכן, כל התורה היא מדריך אחד שלם להשגת מטרת הבריאה, כפי שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

מקובל, ששמו משה, תאר בספר, שקרא לו "תורה", את הדרגות הרוחניות הגבוהות שאותן השיג, לאחר ש"עלה", בעזרת ההבנה הרוחנית שלו אל העולם הרוחני. כל חלקי התורה ניתנו לנו, כדי שנוכל להתאים את התכונות שלנו לתכונות הבורא, כלומר להשיג דבקות בבורא, אבל בכל דור, חשוב להתמקד בחלק מסויים של התורה.

בתורה יש איסור מוחלט לתאר תופעות רוחניות בצורת גופים של העולם שלנו. תורה היא אור הבורא. כל מילות התורה הן שמות הבורא. לבורא עצמו אין שם, ושם הבורא, פירושו הרגשת הבורא אצל האדם.

עם זאת, האדם נותן שמות לבורא לפי הרגשתו: "טוב", "נורא", וכו'. כל המתואר בתורה, הוא מה שמשה גילה והבין בעולמות הרוחניים, כל מה שהבורא גילה לו, וציווה עליו לתאר לנו, כדי שאנו נעשה.

מטרת בריאת העולם כולו בידי הבורא, הינה איחוד רוחני של האדם עם הבורא, תיקון תכונות האדם; במלים אחרות, עליה רוחנית. מהדרגה הרוחנית ההתחלתית הנחותה ביותר שלנו ועד הבורא עצמו ישנן שש מאות ועשרים דרגות רוחניות, וכל אחת מהן נקראת "מצווה".

כשאדם מתקן את עצמו, באמצעות פעולה אלטרואיסטית מסויימת, הוא מקיים בכך מצווה מסויימת, וכתוצאה מכך עולה לדרגה רוחנית מתאימה. כלומר האדם מחויב, לאחר שיצא מהטבע האגואיסטי של העולם שלנו, לתקן את עצמו עוד 620 פעם, באמצעות רכישת תכונות אלטרואיסטיות.

בדרגה הרוחנית האחרונה, הוא מתאחד לחלוטין עם הבורא. הרצונות והתכונות של האדם, והרצונות והתכונות של הבורא, זהים לחלוטין. האדם חייב להגיע לכדי זֵהוּת של תכונותיו עם תכונות הבורא, עוד בהימצאו בעולם שלנו, במהלך חייו, בגופו הגשמי.

בהתאחדות עם הבורא, מושגת שלמות הבריאה כולה, סגירת המעגל בין הנקודה התחתונה והעליונה. בדרך זו, הכל חוזר אל הבורא, אל התכונות שלו, אל המקור, שהוא מצב של הנאה אלטרואיסטית אינסופית. לאחר השגת הדרגה הרוחנית הזו, שוב אין האדםהנשמה, מוכרח לעבור את דרגות "העולם הזה", ואף לא לחזור אל העולם הזה.

כל עוד לא תיקן האדם את עצמו, הוא חייב לחזור אל העולם שלנו, עד שיגיע לתיקון מלא, בעזרת לימוד חוכמת הקבלה. מדוע מתייחסים אנשים בצורה שונה כל כך אל כל מה שנכתב בתורה, ומפרשים אותה בדרכים שונות? הרי דווקא מקובלים, לאחר שעלו אל העולם הרוחני, תיארו למעננו את הדברים, ונתנו לנו את הספר שקראו לו "תורה", מלשון "אור" ו"הוראה".

מקובלים, אנשים המסוגלים לחוש את העולמות הרוחניים, מתארים את התחושות שלהם בספריהם, בשפה יחודית. המטרה היא, שכל האחרים, אשר עדיין אינם מסוגלים לראות ולחוש את העולמות הרוחניים, יוכלו להבין את הסברי המקובלים בשפה אנושית, המובנת להם, שהרי בעולמות הרוחניים לא קיימים גופים גשמיים, בדומה לגופים בעולם שלנו. אין שמות שניתן לקרוא בהם את כל הקיים שם, או לבטא את התחושות בעולמות הרוחניים בלשון הדימויים המובנת.

אלא מכיוון, שכל מה שקיים בעולם שלנו, נמשך מעולמות עליונים, ולכל גוף גשמי אצלנו, יש שורש רוחני למעלה, החליטו המקובלים לקרוא, לכל גוף רוחני בעולם העליון, לפי שמו של הענף שלו בעולם שלנו, שכביכול נמשך מלמעלה למטה, מהשורש אל הגוף הגשמי, התואם לו בעולם שלנו. השורש הרוחני הוא הסיבה, והענף שלו בעולם שלנו הוא ההשלכה, התוצאה של סיבה זו.

בצורה כזו, בשפה תיאורית זו, נכתבה כל התורה. כל התורה מדברת רק על כוחות רוחניים. וכן כל ספרי הקודש. אפשר לחלקם לספרים, שמדברים בשפה משפטית )תלמוד(, בשפה היסטורית ותיאורית )חומש( או בשפת האגדה.

כל הספרים האלה מדברים רק על עולמות רוחניים. אין בהם שום כוונה לעולם הגשמי שלנו. הבלבול נוצר, רק כאשר אנחנו קוראים את הספר, רואים את המלים, ובאופן אוטומטי מתארים לעצמנו את מה שקוראים, לפי ההבנה של חמשת החושים שלנו, כאילו מדובר על העולם שלנו. מקובל שרואה את אותו הטקסט, מבין בבירור, מה בדיוק רצה לומר הסופר בכל קטע וקטע, בדומה למוסיקאי שמקשיב למוסיקה, ומסוגל לאחר מכן לשיר, מתוך הסתכלות בתווי הנגינה.

איננו חשים את הבורא, ולכן גם לא מאמינים בקיומו. איננו רואים את העולמות העליונים, ואף לא יודעים עליהם דבר. אף לא מדע אחד, מכל המדעים הקיימים, אינו מאפשר לנו להשפיע על העתיד. על סמך מה אתה טוען, שניתן בכל זאת להשפיע על העתיד?

חוכמת הקבלה חוקרת, לא את התופעות בעולם שלנו, אלא את השורשים הרוחניים בעולם העליון, אשר מהם יורדים כוחות לעולם שלנו, שגורמים לכל מה שמתרחש בעולמנו. אדם שלומד חוכמת הקבלה, מתחיל לראות ולהבין את העולם העליון.

בראיית העולם העליון, האדם מתחיל לחוש את הבורא, מבין איך הבורא ברא את העולם הרוחני. הפעולה הזו נקראת בחוכמת הקבלה "יום הבריאה הראשון", או "יום ראשון". בפעולות הבאות שלו, במשך הימים הבאים, יצר הבורא את טבע העולם העליון, הכוחות שמנהלים אותו. הפעולה האחרונה, הפעולה השישית של הבורא, ביום השישי, היתה בריאת האדם.

מכיוון שאדם היה תוצאת הפעולה האחרונה של הבורא, הוא מהווה את מטרת כל הבריאה. כל מה שנברא לפניו, נוצר למענו. אם כן, מה צריך לקרות לאדם, לפי תוכנית הבורא? אדם חייב להגיע לכדי זֵהוּת רוחנית עם הבורא, להפוך דומה לו בכל התכונות, להפוך שווה לו, לקחת לידיו את ניהול כל הבריאה, את ניהול הגורל שלו. האדם חייב להגיע לדרגה רוחנית עליונה זו, דרגה של שלמות, בכוחות עצמו. להגיע בכוחות עצמו, משמעו שתחילה חייב האדם להימצא בדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, המנוגדת לחלוטין לתכונות הבורא, ואחרי כן בכוחות עצמו, בעזרת מאמצים רוחניים, לעלות לדרגה הרוחנית של הבורא.

בעזרת חוכמת הקבלה, האדם מסוגל לראות, הן את העולם שלנו והן את העולם העליון, ואת מערכת יחסי הגומלין ביניהם. מידע יורד אלינו מהעולם העליון, והופך לנגד עינינו לחומר. והתגובות שלנו למידע הזה, עולות בצורת מידע לעולם העליון, ושם קובעות באיזו צורה, חיובית או שלילית, נחוש את המחר שלנו בעולם הזה.

לפיכך הבורא, שנמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, יצר את הבריאה מתכונה אגואיסטית, המנוגדת לו לחלוטין, מילא אותה עד תום באור, ואחרי כן רוקן אותה מהאור, והורידה לדרגה הרוחנית של ה"עולם שלנו". בריאה שעולה בחזרה בדרגות הרוחניות, מקבלת בדרך תענוג גדול בהרבה, מאשר לפני הירידה לעולם הזה.

אם יש כוח עליון ששולט בנו ובכל חרק קטן בעולם שלנו, הרי אנחנו כרובוטים?

אם האדם נעזר בקבלה, ומשנה באמצעותה את התכונות הפנימיות שלו, הריהו משנה גם את ההשפעה החיצונית עליו. כל העולם החיצוני בנוי במטרה לדחוף את האדם לשלמות. באמצעות תיקון עצמי, אתה מגלה את העולם מצדו הטוב יותר כלפיך. ואז אותו חרק מתקדם בזכותך, אל המטרה הסופית, בדרך קלה יותר מכפי שנקבע בגורלו מראש.

יש דרך תורה ויש דרך יסורים, כאשר נקודות ההתחלה והסוף נתונות מראש. באיזו דרך נעבור מההתחלה אל הסוף, דבר זה תלוי בנו. לשם כך ניתנות כל התכונות לאדם: שכל, תכונות אופי, ובעיקר קבלה.

מה תורם לימוד הקבלה להתקדמות מקצועית?

פרט לכך שהקבלה מרחיבה את החוש בהשגת עולמות עליונים, היא מעמיקה ומרחיבה גם חושים אחרים, ועושה אותם זכים יותר. האדם מתחיל להרגיש טוב יותר, את כל מה שמתרחש מסביבו, ואף רוכש בין היתר, יכולת לראות את המדע, כאחד הכלים המשמשים את האדם לשם הסתגלותו לעולם, ולא יותר.

בתקופה הראשונה, כשהאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מתבלבל בין כל המושגים החדשים והרגשות החדשים, אך אחר כך הוא מתחיל להתייחס אל המדע, כאל משהו רגיל, וזה עוזר לו לא להתרפס לפני המדע, אלא לראות בו, מה שאפשר לראות בצורה נכונה ועמוקה יותר. למדען, נותנת הקבלה אפשרות להתקדם, ולהגיע להשגה שלמה יותר, אפילו בעולם המוגבל שלנו.

יש השגחה כללית שמובילה את כל האנושות, ואדם שמתחיל לעסוק בקבלה, מסוגל להנהיג שינויים בחייו ובגורלו. האם אדם שעוסק בקבלה, יכול גם לשנות את הזרם הכללי של החיים בסביבתו, לא רק כלפי עצמו אלא גם לעזור לאחרים?

רק באמצעות הפצת שיטה זו לאנשים אחרים, אך בשום אופן ללא כפיה כל שהיא. צריך ליידע אנשים שבסביבתנו בצורה עדינה, לעניין אותם בקריאת ספרים שכתבו מקובלים. אפילו המעט הזה, יכול להכניס את האדם למצב אחר לחלוטין ביחס לבורא, ולעורר עליו השגחה אחרת מבחוץ.

טלוויזיה, אינטרנט, ספרים, תקליטורי שיעורים ומוסיקה קבלית, אף אלה כלים שיכולים לתרום לכך. והכל, כדי לתת בידיו אמצעים לשינוי גורלו. האנושות תגיע לכך, אולי אף בעוד מספר שנים. בכל מקרה, האנושות תבין שכל הקמעות, הסגולות, ושאר פתרונות הקסם, אינם הפיתרון לשאלה כיצד לשנות את החיים. כל אדם צריך להחליט על גורלו, ולא להטיל זאת על אחרים, ואי אפשר לקנות זאת בשום צורה אחרת.

העולם הרוחני

מהי "לידה רוחנית"? האם היא דומה ללידה בעולמנו?

כל מה שקורה בעולם שלנו, תואם בדיוק ללידה הרוחנית. כשאדם נפטר לגמרי מהאגואיזם, המצב שלו הוא כמצבו של עֻבָּר ברחם אמו. ואחרי כן, עובר העֻבָּר תשעה שלבי התפתחות ברוחניות, וזה תואם את תשעת חודשי ההריון בעולם שלנו, עד שנולד מבחינה רוחנית כעצמאי, אך קטן.

אחר כך באות שנתיים, שני שלבים של "יניקה" מהעליון, ואחרי כן גדילה, שגם היא על חשבון העליון, אבל כבר במתכונת נפרדת. כמו שגדל ילד עד גיל שלוש עשרה, עד שלבסוף הוא מגיע למצב הגדול ביותר שלו, כך צריכה להתפתח נשמתו של כל אדם.

כל מה שכתוב בספרים, כל מה שקורה בעולמנו, כל מה שהתורה מדברת עליו, כל אלה הם תהליכים עקביים, של עליית האדם במדרגות העולם הרוחני. חוץ מאדם ובורא, אין כלום, וכל דרכו של האדם היא התקרבות הדרגתית אל הבורא.

איך יכול האדם לדעת, אם נוצר קשר בינו לבין העולם הרוחני?

כל מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו, נובע מהניסיון שלו בתחושות העולם הזה, חוויות שחווה בגופו הגשמי. לכן כל חוויות הריחוף למיניהן, כל תחושות העולם הרוחני שלנו, אינן קשורות כלל לעולם הרוחני האמיתי; שהלא רק בעזרת המסך ניתן לקבל את תחושת הרוחניות, תכונה אנטי אגואיסטית, שניתן לרכוש אותה, אך ורק בעזרת שיטה ברורה של חוכמת הקבלה, בעזרת לימודים בקבוצה עם מורה, במשך כמה שנות לימוד אינטנסיבי.

לפעמים, נותנים למישהו מלמעלה יכולת לחוש את העולם הרוחני, ללא שום הכנה מוקדמת. אבל התחושה הזו היא פסיבית, מכיוון שהאדם אינו מסוגל לתקן את עצמו, כאשר הוא מקבל את התחושה הזו מלמעלה כמתנה, ללא מאמצים עצמיים לשם יצירת המסך. אין זה קשור להתפתחות הרגילה של הנשמה דרך התיקון, אלא פשוט, זה מה שהיה נחוץ לבורא, לפי התוכנית שלו בנוגע לאיחוד ולהפרדת הנשמות, ולכן כך הוא עשה.

אילו יכולנו לראות את תמונת גלגול הנשמות בשלמותה, היינו מבינים מדוע נהג הבורא כך עם הנשמה הזו, אך בשום פנים ואופן, שום אדם, שום חלק מהנשמה הכללית שלנו, לא יהיה מסוגל להגיע למטרה, לדרגה הרוחנית של הבורא, אם לא יעבור את התיקון. הבורא לא יאפשר לאיש, בשום תנאי, להיכנס אל העולם הרוחני, ללא ביצוע של מכלול המאמצים הרוחניים, מכיוון שאחרת אדם לא יהא מסוגל ליצור כלי, רצון שדרוש לו, כדי שיוכל לחוש את התענוג כולו בשלמותו.

כשאדם מתחיל להרגיש בבורא, האם כל פעולותיו נפסקות?

לא. יש מערכת של כוחות "מקולקלים" בכל אחד מאתנו. שכשהאדם מתחיל להרגיש בבורא, הכוחות האלה מתעוררים בו, והוא צריך להמשיך לעבוד, כדי להפוך אותם למנוף ענק, שבעזרתו יעלה למעלה יותר ויותר, עד שישיג תכונות שמשתוות לבורא, ואז יתאחד עם הבריאה כולה, עם הכוח העליון.

מה היה קורה אילו הבורא התגלה אלינו עכשיו?

אילו כך היה, היינו מקבלים תענוג לעצמנו, ולעולם לא היינו מסוגלים לצאת מהתענוג האגואיסטי הזה, חרף היותו אפסי לעומת התענוג הרוחני, התענוג עם הכוונה לבורא. לכן הבורא נסתר מאתנו כדי לתת לנו אפשרות קודם כל לבנות "מסך"כוונה למען הבוראורק אז יתגלה לנו. רק אז, התענוג המתגלה לא יאבד, ויהיה אינסופי, כי זה טבעם של רצונות אלטרואיסטים.

האם כדי להיכנס לעולם הרוחני, כל מה שחסר לנו זה התגלותו של הבורא?

במקרה זה, אין כוונתי לגילוי תענוגים שבאים מהבורא, אלא לגילוי גדלות ה'. כשזה יקרה, האדם יבטל עצמו כלפי הבורא, ויוכל לבטל את הרצונות האגואיסטיים שלו, ולקבל מסך. רק לאחר מכן, הבורא יתגלה אליו כמקור כל התענוגים.

איך מבדילים בין המושגים "טוב" ו"רע"?

משמעות המושגים "טוב" ו"רע" בקבלה, שונה מהמשמעות שלהם בעולמנו.

טוב ורע בעולמנו, בנויים על הרגשות אגואיסטיות וסובייקטיביות בלבד; מה שטוב ליזה טוב, מה שרע ליזה רע. רק כשאדם יוצא מהאגואיזם של עצמו הוא משיג מַהֶם טוב ורע אמיתיים.

כל מה שנעשה, נעשה בידי הבורא, אבל אנחנו בשום מקרה לא מסוגלים להצדיק את מה שקורה. אסונות, מלחמות, רצח עם ואדם, סבל מרבי, צרותכל זה קרוי טוב, רק בפיהם של אלה, שיצאו מתחום חמשת החושים, והשיגו את התמונה כולה של היקום והעולמות.

מהי "חירות הרצון"?

כאשר האדם משיג את העולם הרוחני, הוא משיג את כל מה שמשתלשל לעולם שלנו, את כל השורשים ומאין הם משתלשלים אל עולמנו. לכל האירועים שנוצרים, יש התחלה בעולם הרוחני. מה שיקרה לו, ומה שיקרה לכל אחד מאתנו הכל נובע משם.

עובדה היא שהשיטה של הקבלה עצמה היא ללכת באמונה מעל הדעת, והמקובל, לעולם לא ינצל את הידע הזה לתועלת עצמית. משום כך, אין טעם למה שהוא יודע, על מה שיהיה אתו, או עם אחרים, כי בכל מקרה, הוא לא ישתמש בידע שלו במשמעות היום יומית, כמו שלרוב רוצים וחושקים אנשים.

באים אלי אנשים ושואלים על העתיד, אני משיב להם, שילכו למגדת עתידות. מה שאני יכול לעשות, הוא לייעץ איך לפעול, אבל לפתוח איזה שהיא תמונה, אסור. כי אתה לוקח מהאדם את חופש הבחירה ואת חירות הרצון. בזה למעשה, יאבד לו הדחף לחיים. אם הכל ידוע מראש, אז בשביל מה לחיות? החיים שלנו נעימים, כשיש לנו קצת חירות הרצון, דבר המבדיל אותנו מכל הנבראים האחרים שבבריאה. עלינו לנצל ולממש את חירות הרצון הזאת.

כשאדם מגיע לעולם הרוחני, מה הוא מגלה בו?

הוא מגלה, ששוררת שם הרמוניה מושלמת. הוא מגלה, שהכל מנוהל בכוח עליון, שמביא את כל הבריות למטרה אחת. כשהאדם מגלה את המטרה בעצמו, הוא מפסיק לעשות שטויות, כי הוא מתחיל להבין מדוע פוקדות אותו לפעמים, צרות ומחלות. הוא מתחיל להבין, אם מעשיו הם טובים או רעים, ובאיזה אופן לנהוג עם הזולת. מכאן ואילך, לא צריך ללמד אותו. הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מכל הבריאה. השקפת עולמו לא טעונה השלמה.

לכך מוביל אותנו הבורא. הוא נותן לנו שתי דרכים: בדרך הראשונה הולכת כל האנושות, והיא דרך של סבל, של בריחה מיסורים אל יסורים חדשים, ללא שום אפשרות לאדם למצוא טעם בחיים, בתוך העולם הקטן והמוגבל שלו. מהלך כזה של חיים, מביא להצטברות ברמה הרוחנית. אי אפשר לדעת או להרגיש, את כמות היסורים הקודמת שהצטברה. אבל לכל נשמה יש חשבון, וכשאותם יסורים מגיעים לגבולם, הבורא נותן לאדם אפשרות להיפטר מהם, ולהכיר את מהותו של העולם הרוחני. זאת הדרך הראשונה, דרך היסורים. היא ארוכה מאוד ומלאת סבל.

אלא שקיימת גם דרך שניה, דרך הקבלה, דרך תורה. תורה פירושה "הוראה". בתורה קיימת הוראה ברורה, כיצד יכול האדם להגיע מהר למצב רוחני, ובמקביל לכך, לקיים חיי משפחה סדירים, לימודים ועבודה, וכיצד הוא יכול לתקן את החושים שלו, ולגלות בהם את היקום כולו.

רצון

אם האדם, כמו כל הנבראים, הוא רצון, מהו איפוא, הרצון הפנימי ביותר שלנו?

הרצון הפנימי שלנו, הוא הרצון להידבק בבורא. זה מה שאנחנו רוצים בתת ההכרה. הרצון הזה הוטבע בנו מלכתחילה, ורק אותו אנו שואפים למלא. אך הרצון הזה מתגלה לנו, רק במידה שאנו מוכנים להסכים לקבלו וללכת בעקבותיו. עד שיתגלה, שהבורא מניע ומושך אותנו באמצעות רצונות חדשים, המהווים לבושים, על הרצון העיקרי הפנימי שהזכרנו.

ומה אם מתעורר בי רצון לגנוב משהו?

לא יופיע רצון כזה לגנוב. יכול להופיע רצון לגנוב, אך עם מחשבה נלווית, כי בכך הבורא מוכיח לאדם כי הוא שפל ונבזה.

האדם עצמו מזדעזע מעצם קיומם של רצונות כאלה. כלומר, עם התעוררות הרצון, תופיע דחייתו. בהתאם לכך, המושג "הכרת הרע" מורכב משתי מילים. לאדם רגיל, הנמצא ברצונות שליליים, אין הכרת הרע, הוא לא מקבל את רצונותיו כרעים, אלא כעניין שמטבע הבריאה. "אני כזה, כולם כאלה".

המוות

האם חלק מהנשמה עובר מאב לבן?

כבעל חיים ההולך על שתיים, האדםיש בו כוח חיים, שנקרא "נפש גופנית". כאשר האדם מת, גם הנפש הזו יוצאת מהגוף, כמו אצל בעל חיים. אבל הנשמה שעליה אנחנו מדברים בחוכמת הקבלה, היא אור הבורא, אור בהיקף מסויים שנכנס אל תוך האדם, רק כאשר הוא מקבל תכונות אלטרואיסטיות פנימיות מיוחדות. ואין זה מעלה או מוריד, מי היו אביו ואמו של אותו אדם.

מהו מות הגוף? מדוע לרובם המכריע של יושבי כדור הארץ, המוות הוא מצער?

אצל היהודים המוות אינו נחשב לצער, ולכן צריך לשבת רק שבעה ימים. יהודים אומרים על פטירת האדם: "ברוך דיין האמת"; היינו, ברוך אתה ה', על מעשיך הצודקים, ועל כל מה שעשית לאדם זה. וכך אומרים בנוגע לכל מוות. נאמר בתורה, כי אשרי מי שלא נולד, מזה שנולד בעולם הזה. וזו דוגמא לכך, שהיהדות מקבלת את המוות, לא כמו שאר האומות. הבעיה היא, עם מה קושר האדם את האני שלו. האם הוא מחבר את האני שלו לגוף, או שהוא מחבר את האני שלו לנשמה, אשר נמצאת, כביכול, בתוך הגוף.

אם האדם חי בכל התכונות ובכל הרצונות של נשמתו, הריהו נשאר אתה ומתחבר אליה, ובשבילו, המוות של הגוף אינו דבר טרגי, אלא פשוט מעבר למצב אחר. כאילו סילקו ממנו הפרעות, שהגוף היה גורם להן, וכך מצבו נעשה טוב יותר, נוח יותר, עם יכולת הרבה יותר גבוהה להתקדמות רוחנית. מזה מובן, שעל מוות אפשר רק לשמוח. מוות משמעו, שאם אתה הולך נכון בדרך הרוחנית, וכבר עברת פרק זמן מסויים, אזי תוכל להתקדם הלאה, ללא המשקל וללא הכובד הזה, הנקרא גוף ביולוגי. הכל תלוי בשאלה, אל מה האדם קושר את האני שלו, במשך חייו הגשמיים.

מה אירע לאנשים שעברו מוות קליני?

אנשים שעברו מוות קליני, חווים בהכרח, התנתקות מהאגואיזם, בשל היציאה למצב שלאחר המוות. המצב הזה הוא עדיין לא רוחני, אבל גם לא גשמי, כיוון שבשל המוות הקליני, חלה התנתקות מהאגואיזם.

בתכונותיו הטבעיות הגשמיות, בזמן שעוד אין לאדם מסך, עדיין אינו מסוגל להרגיש רוחניות כי חסר לו כלי הרגשה, הנקרא "אור חוזר", הכוונה למען הבורא. ובכל זאת, אדם יכול להרגיש את עצמו במצבים רוחניים, ברגעים מסויימים, עקב יסורים רבים. יסורים רבים מנטרלים את האגואיזם, אשר מוכן להתבטל, ובלבד שלא להרגיש את היסורים הללו.

פעם שלחו לרב ספר שכתב אסיר ברוסיה. שהיה במצב נפשי ירוד, וללא גל ידע בעברית. אותו אסיר כתב ספר שירים בעברית, על מצבים רוחניים כה גבוהים, שרק מקובל יכול להרגישם. הוא לא כתב כמובן, במושגים של קבלה, אבל אותו אסיר חווה מצבים של הינתקות מהעולם שלנו. כך גם אדם שעבר מוות קליני, מרגיש מצב עליון יותר, מכיוון שהוא עובר יסורים כל כך גדולים, עד שהם עצמם דוחים אותו מהאגואיזם שלו.

בשל היסורים האלו, הוא מתחיל להסתכל מן הצד על עצמו ועל גופו. ואז האדם מתחיל לחוש תחושה רוחנית. אבל לא זו הדרך שהתורה קוראת לנו ללכת בה. מה שאנשים אלו הרגישו, אירע במצבים הגרועים ביותר, ולא לקראת זה עלינו ללכת.

המוות לא מגיע ישירות מהבורא, אלא הנפש המחייה את הגוף נעלמת, ולכן מורגש קצת יותר אור מלמעלה. זהו אירוע זעיר ביותר, מול המצב הרוחני הקטן והקלוש ביותר, אלא שהמצב הרוחני נרכש במודעות וכתוצאה מיגיעה.

האם לאחר המוות אנו עוברים לעולם רוחני?

הנשמה, שהיא הכלי הרוחני שלנו, "האני" הפנימי שלנו, נמצאת ברמה רוחנית מסויימת עוד לפני היוולדה בעולם הזה. מכיוון שמטרת הבורא, היא עליית הנשמה ממצבה הנמוך ביותר לגבוה ביותר, הנשמה מקבלת תוספת אגואיזם, תוספת של תכונות שליליות, שמסתירות מאתנו את "האני" הרוחני.

ל"אני", זה היה בסיס רוחני מסויים. הוא היה למעלה מהעולם הזה, עד שקיבל תוספת אגואיזם, וכך ירד לעולם הזה. מוסיפים לו אגואיזם, בצורת רצונות של גוף גשמי, וכך הוא מתחיל להרגיש את עצמו, כמי שנולד וקיים בעולם הגשמי הזה. אלא שאם תילקח מהאדם תוספת זו של אגואיזם, מיד ימצא עצמו, במקום שממנו ירד לעולם הזה, כלומר במדרגת המוצא שבעולם הרוחני.

בנקודה זו נמצא האדם, במצב שבו הוא מרגיש כמו כולם, את כל מה שמסביבו. מה שעליו לעשות כעת הוא, למרות האגואיזם הקיים בו, ובעזרתו, להתחיל לעלות ברוחניות. והפעם הוא עולה פי "תר"ך" פעמים גבוה יותר, מהמדרגה שבה היה קודם לכן.

כשאדם עולה מהעולם שלנו ומגיע לגמר תיקון, הוא עולה לעולם "אין-סוף", ומרגיש שלמות פי 026 יותר גדולה. הגוף הגשמי שלנו מת, כיוון שנלקח ממנו המילוי האגואיסטי. אלא שמות האדםמשמעותו שלוקחים מהאדם את הכוח הרוחני, שנותן לו את הרצון לחיות, ולקבל לתוכו את כוח החיים.

התגלות בהר

מדוע כל ההתקשרויות עם הבורא מתבצעות בהרים, הר המוריה, הר סיני, הר הזיתים וכו'?

מוריה בא מלשון מורא, הר בא מלשון הרהורים, שזה מסך לג"ר של כל מדרגה. סיני בא מלשון שנאה, כי יש הסתרה של אור חסדים. שנאה שהתעוררה בכל העמים כלפי ישראל לאחר קבלת התורה. זה מסך לו"ק של מדרגה, כי ישראל הוא הקטן מכל העמיםו"ק. הר הזיתים הוא מלכות, נקודה של העולם הזה, סוף של כל העולמות. כל מקום שם המלכות מסתיימת, אך לא נוגעת בנקודה דעולם הזה, נקרא "הר הזיתים".

האם יש קשר בין הר הזיתים הגשמי לרוחני?

בין הר הזיתים הגשמי לרוחני יש התאמה, אך לא קשר. לכן לא בהכרח שמקובל, אשר השיג את הר הזיתים הרוחני, כלומר מדרגה אחרונה של מלכות, להיות זה שנתן שם להר הזיתים הגשמי.

האם שם של מקום מושג בהבנתו של מקובל, באופן שונה מכפי שמושג אצל אדם מצוי?

כל אדם יכול לתת שמות לכל המקומות בעולם לפי שורשם הרוחני, גם בלי שהשיג שורשים אלה. זאת כיוון שכל בני האדם הם שליחי הבורא, כמו כל הבריאה וכל הטבע. אך כפי שאדם רגיל משיג, שהדבר הזה צריך להיקרא "הר הזיתים" לפי סיבות גשמיות, כך מקובל משיג שההר הזה צריך להיקרא כך, על שם שורשו הרוחני.

מכאן אנו למדים, שההבדל בין השגה של אדם רגיל להשגתו של מקובל, הוא בעמקות הדברים. אחד רואה שכבה חיצונית בלבד, לעומת רעהו, שמשיג את כל עמקות הדבר עד סיבתו העיקרית. לכן קבלה אף היא מדע, בהבדל יחיד, שהקבלה חוקרת עד מלוא עומקו של החומר, עד השכבה הפנימית ביותרששהרצון, שנברא על ידי הבורא, ושעליו מתלבשות כל יתר התכונות. לכן גם מקובל, לפי השגותיו הרוחניות, וגם אדם פשוט, לפי השגותיו הפשוטות, נותנים אותו שם להר, שגדלים עליו עצי זית. כלומר גם לאדם מצוי, יש סיבה לקרוא לדבר בשמו הנכון. יתרה מזאת, התכונה הפנימית שבעזרתן ברא ה' עצם רוחני, מתגלה בכל שפה באותה המשמעות!

מעבר לגבולות ההכרה

מהו חלום?

בשנתו, האדם אינו קשור למציאות, ובמוחו חולפות תנודות חשמליות ולא יותר. אם ננתק את המוח מהגוף בשנתו, לא יהיה שום חלום. ואפשר לומר, כי לא יהיה חלום, אם ננתק את ה"אני" של האדם מגופו, כך שהגוף ישן בנפרד וה"אני" בנפרד.

מצב השינה אינו קשור כלל לרוחניות. הוא קיים אצל כל יצור חי. בקבלה, מצב "השינה""דורמיתא"חל כאשר מפרצוף מסויים מתרוקן האור, ויוצא לפרצוף עליון יותר, ובפרצוף שהתרוקן, נשארת רק "קיסטא דחיותא"כוח מאחה ומחזק. זוהי שינה במובן הרוחני. בזמן השינה עולה באדם לפעמים רעיון, והוא רואה קצת יותר, והדבר נובע מכך, שהוא פחות קשור לגוף הגשמי-חייתי שלו, ולכן מוחו ודמיונו עובדים ברמה גבוה יותר. אין זה קשור כלל ועיקר לעולמות רוחניים ולקבלה.

האם יכול האדם לדעת מתי מגיע לו שכר ועונש?

נניח שהתמוטט חלקה של מרפסת, וכתוצאה מזה אדם נהרג, או שאירע אסון טבע. את מי להאשים? על מי לכעוס?

כשילד שובר משהו, אנו יכולים להעניש אותו, אבל נעשה זאת, אך ורק על פי ההבנה הגשמית שלנו של "שכר ועונש". ואז אנחנו בעצם, מוסרים לו את ההבנה ואת היחס שלנו לכך.

כך גם היה ברוסיה. אם לא הייתי מכיר בקומוניסטים, היו יכולים אפילו להרוג אותי. הם הנהיגו את החוק שלהם ואת הצדק שלהם, את הבנת הטוב והרע שלהם. למעשה, חייבת להיות מערכת אובייקטיבית וישרה של שכר ועונש, אך לא לטובת יזמיה של המערכת, אלא לתועלתם של אלה המקיימים אותה. לא ניתן לתת הסבר מדויק וממצה של המושגים "שכר ועונש". אם אותה מערכת היא נכונה, היא צריכה ללמד את האדם משהו, ולא סתם להתקיים. אולם בכל זאת, האדם אינו יכול להיות אובייקטיבי, ואינו יודע מה באמת מסתתר מאחורי כל ה"מעשים" שלו, אשר מכוח הכלים הלא מתוקנים שלנו, עומדים בסתירה למטרת הבריאה.

מצד הבורא אין שכר ועונש. אין בו רצון, שהאדם יעשה פעולה כזו או אחרת. אצל הבורא יש משימה אחת ברורה, והיא להביא את האדם למצב פנימי מיוחד, כדי שיוכל לקבל מהבורא את כל אותו הטוב והעונג, המיועדים לאדם לאחר השגת מטרת הבריאה. אין לבורא מטרה להעניש או לתגמל את האדם על המעשים שעשה, אלא הוא באופן תמידי, מוביל את האדם אל מטרת הבריאה.

למי מתייחסים המושגים שכר ועונש? לילד, למבוגר? החל מאיזו דרגה, מאיזו רמה של הכרה יש לנהוג בדרך של שכר ועונש? אדם הגדל בעולם הזה, רוכש את תכונותיו, ונעשה כפוף לחוקיו. אילו היינו מכירים את האדם, כמו שמכיר אותו הבורא, היינו יכולים לומר מראש איך הוא ינהג בכל מצב ומצב. וכאן נשאלת השאלה, איפה חופש הבחירה של האדם, ולגבי מה תקף חופש זה?

האם החופש הוא מהתכונות הטבעיות, שאותן החדיר הבורא באדם, או מהשפעת הסביבה שלו? היכן אותו תחום, שבו הוא יהיה חופשי, הן מהטבע והן מהסביבה? אילו ידענו זאת, כי אז על אותם גילויים של חופש הבחירה, היה אפשר לקבוע לאדם "שכר" או "עונש", משום שכל הצעדים שאותם היה עושה, היו צעדיו הפרטיים, שנעשו לפי בחירתו העצמאית והחופשית מהטבע ומכל השפעות חיצוניות.

האדם צריך לדעת, שבכל צעד שלו, בכל פעולה שהוא עושה, הבורא מלמד אותו, מחדד את החושים שלו ומכוון אותו אל דרך אל מטרת הבריאה. אם אדם יתחיל להבחין בכך, אז השכר והעונש יקבלו אצלו כיוון ומשמעות יחודית, לפי המטרה שהוצבה. ואז כל מה שמתרחש אצל אדם, כל מה שמגיע אליוגם טוב וגם רע, ייראה בעיניו כתגמול, כשכר. וכל הרע ייראה בעיניו לא כיסורים וכאב, אלא כאבני דרך של נתיב הלימוד. הכל יתפרש ויתקבל אצל האדם כדבר חיובי. הווה אומר, שהחלוקה לשכר ועונש אינה קיימת, ובכל דבר אנו נראה רק את היחס החיובי והטוב של הבורא כלפי הנבראים.

אלא שלהבנה הזו ולהרגשת הבורא, האדם לא מגיע מיד, אלא תחילה הוא עובר מצבים שונים של הסתרת הבורא: בהתחלה "הסתר כפול" ואחר כך "הסתר רגיל". ורק אחרי זה מגיעה התגלות הבורא, ולבסוף השגתן של הנצחיות, השלמות והאהבה האין סופית לה', אשר תמיד התייחס אל אותו אדם, וגם אל האנושות כולה, באהבה תמידית, ורצה תמיד לתת את התענוגים הגדולים ביותר.

איך ומתי מקבל האדם ראיה רוחנית?

ראיה רוחנית ניתנת לאדם, אך ורק כתוצאה ממאמצים רוחניים שלו בלימודי חוכמת הקבלה, כתוצאה ממאבק עיקש עם הרצונות האגואיסטיים שלו. אדם לא יכול לדעת מראש, מתי יגיע הרגע, שבו הוא יקבל ראיה רוחנית, מאחר שכל המאמצים הרוחניים שלו צריכים להיות מכוונים לא ל"קבלת ראיה רוחנית", אלא ל"השפעה". עם זאת חייבים להאמין כי "ישועת השם כהרף עין".

בדוגמה של האורח ובעל הבית (ראה עמ' 249) נוצרת הרגשה, של הפרדה בין הבורא לבין הברואים שלו, שזו כביכול הפרדה בינו לבין הטבע עצמו?

את הברואים אני מרגיש בתוכי ולא מחוץ לגופי. אני מרגיש מראש, את אותן הנאות שאקבל. איני יכול לומר, שבמגש שיונח לפני, נמצאות הנאות כלשהן. ההנאות האלו נמצאות בי מראש, והמגש פשוט מהווה אמצעי, כדי להוציא לפועל את ההנאות האלו מתוכי, כדי לספק את הרצון שבי.

ההנאה המורגשת היא דווקא בחלק הרוחני שבאדם. אם תשקול או תמדוד את המגש בכל מיני אמצעים, לא תמצא בו כל הנאה. כלומר, אנו מרגישים בתוך עצמנו הן את ההנאות והן את הבורא, ואת הכל. האדם מרגיש הכל רק בתוכו ולא מחוצה לו. אפילו העובדה, שאפשר למצוא במוח האדם את מרכז ההנאה ולגרות אותו, מהווה רק התבטאות חיצונית של הכלים הרוחניים הללו.

למה הבורא יצר כלי אגואיסטי כך, שרק ממנו נוכל לעלות לכלי אלטרואיסטי? מפני שכאשר נשענים על כלי אגואיסטי קטן, שמידתו "עשרה גרם", אבל אתה מקבל את "עשרת הגרמים" האלה מהבורא העצום והעליון, ו"בעשרת הגרמים" הללו אתה נהנה על מנת להשפיע לבורא העליון, אז ההנאות שלך תלויות במידה שבה הבורא עליון עבורך, ולא בעשרת הגרמים. אלה אינם אלא נקודת משען, שבעזרתה ניתן להפוך הכל, ולצאת אל מציאות שבה ההנאות אינסופיות. באותו שלב נעלם עניין הזמן, ונוצר מצב של שלימות בעקבות החיבור עם האינסוף.

נאמר שישראל, בורא ושכינה חד הם, מהי שכינה?

חוץ מהבורא יש רק בריאה שברא, והיא הרצון לקבל תענוג מהבורא. רצון זה יכול רק לקבל לתוכו, להרגיש את מה שהוא מקבל בתוכו, ולתת שמות להרגשות הללו, דהיינו להשתקפות הבורא בתחושותיו. לכן לא חשוב למה אנחנו קוראים בשמות, ובאילו שמות קראנוהכל נעשה לפי תחושותינו, כלומר בהתאם להשפעת הבורא עלינו. אלא שהתחושות שלנו הן תוצאה של שני גורמים: הבורא עצמו, והחושים שלנו. אם נשנה משהו בחושים שלנו, נרגיש את הבורא אחרת. מהו הבורא מחוץ לחושים שלנו, מחוץ לנוזאת לא נדע לעולם. לכן אין אנו אפילו מדברים על הבורא עצמו, אלא רק על האופן שבו אנו מרגישים אותו. ובכן, התגלות ה' בתוכנו, בחושים שלנו, נקראת "שכינה".

הכתוב אומר: "איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה" ו"אין לתפילה זמן קבוע מן התורה" )משנה תורה לרמב"ם(, כלומר תפילה היא "עבודת הלב" ואין היא תלויית זמןששהכוונה היא לרצונות, היוצאים מן הלב, שעליהם אין לאדם שליטה. האדם בנוי בצורה כזאת שעל פי רוב אין בכוחו לחשוף ולדעת את רצונותיו האמיתיים, ובמה באמת חפץ ליבו. תפילתו נסתרת ממנו.

הדברים הכתובים בסידור תפילה, הם הדברים שעל האדם לבקש להגיע אליהם. אם יעבוד האדם על עצמו, כדי לתקן את רצונותיו ומחשבותיו, יוכל להגיע לאותם הרצונות והבקשות, אשר היו לאנשי הכנסת הגדולה, מחברי הסידור, שהוציאו אותו לפני כאלפיים שנה, בתחילת הגלות הממושכת.

לשם השגת השתוות רצונותינו לאלה של גדולי הדור, נצטרך לעבור עשרות שלבים של "הכרת הרע" ולהבין מה טמון באגו; עלינו להבין ולהרגיש בכל גופנו, כי כולנו בנויים מאגואיזם, והוא שורש כל הרע.

לשם כך נדרשת לנו התגלות הבורא. הפער בין תכונותיו של הבורא לתכונותינו, יאפשר לנו להרגיש את אפסיותנו מול גדלות הבורא, כיוון שכל דבר מושג בהשוואת דבר להיפוכו. עלינו להבין ולהרגיש מיהו ושהכל תלוי בו. אין זה מספיק להצביע לשמים ולומר, "אני מאמין", שכן אמונה, היא הרגשת הבורא בתוכי, הימצאות הבורא באדם, בנשמתו.

ישנם כמה מצבים של הנשמות:

א.מצבן טרם בואן לעולמנו.

ב.מצבן בעת קבלת "תוספת רצון אגואיסטי", שאותה מרגישות הנשמות כ"התלבשות" בגוף הגשמי. בעקבות אותה תוספת כל תחושותיהן, כל העולמות של הנשמות, מצטמצמות עד לממדי "העולם שלנו".

ג.מצבן כאשר הן מרגישות את עצמן ואת כל העולם הרוחני, לאחר גמר התיקון.

המצב בו שרויות הנשמות טרם רדתן לעולמנו, קרוי "עולם אין-סוף". במצב הזה, מקבלת הנשמה את אור הבורא, שאינו מוגבל כלל. אחרי כן היא מקבלת "תוספת אגואיזם", אשר גורמת להחלשת הקשר בינה לבין רוחניות, עד כדי כך שהיא מתלבשת בגוף האדם, ולאחר רדת הנשמה אל "העולם הזה", שוב אין היא חשה את הרוחניות, כך שהאדם אינו מאמין, כלומר אינו מרגיש את הבורא. במילים אחרות, הנשמה לא מרגישה עוד, את מה שפעם היה כל עולמה.

"העולם הזה" זוהי הרגשת המצב הנוכחי, בו אנו מצויים; המצב הוא אותו חלק מן המציאות, ממערכת הבריאה ומהבורא, שאני חש כעת בחושי האגואיסטיים, מצב אשר קרוי "העולם שלי, העולם הזה".

המדרגה הבאה מושגת על ידי תיקון החושים שלי, ולכן יש בה תפישת מציאות רחבה יותר. מדרגה זו, בטרם השגתי אותה, נקראת "העולם הבא" שלי, כלומר, העולם שאחוש בהשוואה לעולם בו אני נמצא לעת עתה.

את שני העולמות הללו, אני מרגיש בו בזמן בגוף הגשמי שלי. אני חש את עצמי ואת סביבתי באופן מסוים, וזהו "העולם הזה" שלי. אני מרגיש גם את אשר יהיה, ולתחושה הזו אני קורא "העולם הבא" שלי. כשאגיע ל"יום המחר", שוב ארגיש את עצמי ב"עולם הזה" שלי, ואקרא לאותה מדרגה, שזה עתה השגתי"העולם הזה". ומה שאראה כ"מחר" כלומר "מחרתיים" ביחס למצב הנוכחי, ייקרא "העולם הבא" שלי.

ישנם מכתבים אחדים של בעל הסולם כגון האגרות שבדף ע' ובדף ס"ד, אותם חייב האדם לקרוא ולשנן, עד שיזכור אותם בעל-פה. כל זאת כדי שברגע הנכון יוכל לזהות את מצבו לפי סדר הדברים שקרא, ונשמר בזכרונו.

באגרת זו שבדף ס"ד כותב בעל הסולם שהאדם יכול לעלות רוחנית רק ב"קו אמצעי". הימצאות במצב המכונה "קו אמצעי" פירושה, שהמושגים "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" לגבי אדם מתמזגים ומתלכדים לאחד, והבורא הוא המקור אליו שואף האדם. ה"תורה" היא האור, הממלא את האדם ברגע זה. "ישראל" הוא האדם עצמו, במידה ורצונותיו המכוונים לבורא.

שלושת המושגים, תורה, בורא ואדם, הייתכן שהם אותו דבר עצמו? מטרתה של הבריאה כולה, היא ליצור את האדם כך, שבהיותו בעולם הזה, בתוך המעטפת הגשמית שלו, הוא יגיע לדבקות מלאה בבורא. משמעותה של הדבקות היא, שהאדם יעלה בתכונותיו דרך כל העולמות הרוחניים, עד לבורא עצמו; ליתר דיוק, שכל העולמות הרוחניים כולם, ישתלבו בתוך האדם, עד כדי כך שהוא והבורא יהיו מציאות אחת, במיזוג והתאחדות זה עם זה. במצב זה, כל תכונותיו וכל רצונותיו של האדם משתווים לאלה של הבורא, והוא נמצא בדבקות עמו והולך בדרכיו.

כדי שהאדם ישיג את המצב המושלם והנצחי הזה, דהיינו את תכלית הבריאה, ניתנה לו התורה בעולם הזה. ולא ניתנה התורה לאדם, אלא לאחר בואו לעולם הזה, לאחר ששקע בתוך האגואיזם, בתוך גופו הגשמי. התורה ניתנה לאדם ולא למלאכים, כך נאמר בתורה עצמה, כיוון שמתוך כל הנבראים, רק לאדם יש אגואיזם "גלוי" ו"מושלם".

אם מקבל האדם על עצמו את דרך התורה, הוא יוכל בסופו של דבר, לנטרל את גופו האגואיסטי, כלומר את רצונותיו, באופן שלא יפרידו עוד בינו לבין הבורא. אז יידבק האדם בבורא, כפי שהיה הדבר בטרם ירדה נשמתו לעולם הזה, בטרם קיבלה את התוספת האגואיסטית. יתרה מזאת, באמצעות תיקון האגואיזם, יוכל האדם לעלות בסולם הרוחני עד לדרגת הבורא. בכך הוא שונה משאר הנבראים, שבשל היותם נטולי אגואיזם, אינם מסוגלים להשתמש בכלי כלשהו לשם העליה, ולכן נשארים במצבם ההתחלתי, באופן קבוע.

לכן כל הנבראים, מלבד האדם, נקראים "דוממים". אפילו מלאכים, שהם כוחות, המופעלים על ידי הבורא, ובאמצעותם הוא שולט בבריאה, אינם כוחות עצמאיים בעלי רצון, אלא רק כוחות המבצעים את רצון הבורא. דווקא האדם, הודות לרצונו האגואיסטי המפותח, מסוגל להגיע לקומתו של הבורא, על ידי שינוי צורתו של הרצון לקבל.

הנשמה היא חלק מהבורא, המצוי בתוך האדם. לאחר קבלת המעטפת האגואיסטית, האדם אינו מרגיש רוחניות, וכל שכן לא את הבורא, כיוון שכל חושיו ספוגים באגואיזם, בתכונה ההפוכה מרוחניות. בהחליפו את האגואיזם באלטרואיזם, משול אדם, למי שהשיל מעליו את "חולצתו האגואיסטית", ומתחיל להרגיש את כל הבריאה, עד כדי כך שאף תכונה ושום רצון אגואיסטי לא יפרידו עוד בינו לבין הבורא. במצב זה מתאחדים שלושת המושגים תורה, בורא ואדם. מטרתנו היא לבטל באמצעות התורה את המכשול האגואיסטי, שבין נשמותינו לבורא. מכל ספרי התורה, החלק היעיל ביותר להשגת מטרה זו הוא ספר קבלה, ספר בעל ההארה החזקה ביותר של האור הרוחני המאיר על האדם בעת הלימוד.

בכל המערכת הרוחנית אין תנועות בשום עולם, ואף לא בין העולמות, אלא קיימים רק שינויים בתחושות הפנימיות, מה שהמעטפת הפנימית של האדם מאפשרת לו לראות. אדם אינו מרגיש דבר מלבד הבורא, אך תמיד הוא מרגיש את הבורא מאחורי המסננים שבתוכו, כלומר מבעד לתכונותיו האגואיסטיות שלו עצמו. במידה שבה יבטל את המסננים הללו, תוענק לאדם הרגשת הבורא, הרגשת הבריאה, באותו המרחב שבו הוא נמצא גם עכשיו, אך בלי להרגיש זאת במרחב השלם. "מנות" האגואיזם שהאדם מסיר מעצמו, או מידת התיקון שלו, קרויים "מדרגות הסולם הרוחני" או "עולמות". לפיכך, העולמות הם מידות הרגשת הבורא.

הפרעה אגואיסטית בתחושת בריאה אמיתית, קיימת אך ורק בעיני האדם, בתוכו. מנקודת מבטו של הבורא לא קיימות הפרעות. הסתרה מורגשת או לא מורגשת, רק על ידי אדם עצמו. האדם בעצמו מסתיר את כל העולמות מעצמו, כמסתתר מאחורי וילון אגואיסטי.

ביטול האגואיזם אינו מתרחש בבת אחת. תחילה הבורא מעביר את האדם תקופות, הנקראות "חיים בעולם הזה", וכמו כן גילגולים שבאים כהזדמנות להתעלות. מלבד "התעוררות" התחלתית לרוחניות, הניתנת מלמעלה, כל השאר תלוי באדם. כל גילגול חדש גורם לאדם, להסיר מעצמו חלק מסוים מטבעו האגואיסטי, ולהתקרב מעט לבורא. תקופות כאלו חוזרות ונשנות, עד אשר יתקן האדם את עצמו באופן שרצונותיו, שקרויים בקבלה "גוף", לא יהוו עוד מכשול בינו לבין הבורא. ואז ידבק האדם בבורא בכל תכונותיו, ללא שום תלות בעולם בו הוא נמצא.

לאחר המוות הגשמי, דבר שבקבלה נחשב לפירוד מהמעטפת האגואיסטית, באה היוולדות מחדש בעולמנו. חלקי הנשמה הכללית המתוקנים, מתמזגים ומסתדרים מחדש, כיוון שכולם הם חלקים מהנברא הכללי, וכל "המעטפות" הן בעצם האגואיזם.

האגואיזם, ה"אדם הראשון" או "הנברא היחיד" נשבר לחלקים רבים, לנשמות נפרדות, כדי שיתאפשר תיקון הנשמה הכללית, שכן קל יותר לתקן כל חלק וחלק בנפרד, מאשר לתקן את הצורה השלמה. זאת גם הסיבה לגילגולי הנשמות מעולם לעולם, וסדר תיקונן המיוחד. בגמר התיקון, יתאספו שוב כל הנשמות הפרטיות לרצון אחד, לנשמה כללית אחת, שמקבלת את כל אורו של הבורא; וכך תתגלה השלמות.

כעזר לתיקוננו, הבורא מוריד לעולמנו, מלבד הנשמות הרגילות, גם נשמות מיוחדות, אשר לאחר השגת גמר תיקונן בעולמנו, אינן מסתלקות ממנו, אלא ממשיכות את העבודה הרוחנית בשני העולמות, כדי לסייע לנו בתהליך התיקון. האנשים הללו, שהם נציגי העולם הרוחני או שליחיו, כותבים ספרים, מובילים אחריהם תלמידים ומחנכים אותם.

לאחר סיום תפקידן, מסתלקות נשמות מיוחדות אלה אל העולם הרוחני. אך נותרת האפשרות לשאול אותן, להתייעץ איתן ולקבל מהן תשובות. ניתן אף להרגיש כיצד הן "מתלבשות" באדם, ופועלות דרכו. כמובן, כל זה תלוי ברמת ההכנה הרוחנית של האדם.

לכל אדם ניתנה האפשרות לחוש בתוכו קשר עם המקובלים הגדולים הללו. מצבים כאלה מכונים "עיבור נשמת הצדיק". אנו מרגישים אותם גם כעת, בעקיפין, שהרי אנו הולכים בדרכם ולומדים על פי ספריהם.

למעשה, קיים עולם האין-סוף בלבד, עולם הדבקות המלאה בבורא. כל שאר תחושותיו של האדם הן "מגזרים" מסויימים מתוך הרגשה שלמה זו, המכונה "עולם אין-סוף" על שום היותה אינסופית.

חלק מתוך עולם האין-סוף מכונה עולם "אדם קדמון", חלק שני "עולם אצילות", חלק שלישי עולם "בריאה", חלק רביעי "יצירה", וחלק חמישי "עשיה". המגזר הקטן והצר ביותר של הרגשת עולם האין-סוף הוא "העולם הזה". עולם האין-סוף מצטמצם בתהליך קליטתו על ידי החושים האגואיסטיים עד לעולמנו. למשל, לפי מידת "ההתרחבות" של תחושותי, כך אוכל להתקדם ולקרוא לעולמי "עולם הבריאה". הכל תלוי בטווח הקליטה של יכולת ההרגשה שלי.

כל דבר שאנו לומדים, נלמד ביחס לאדם המשיג אותו. ופרט לאדם המשיג, קיים עולם האין-סוף ותו לא. קיימים תיקונים רבים, שאותם חייבת לעבור "מלכות דאין-סוף", המכונה גם "הנשמה" או "הנברא". שום דבר בעולמנו לא נברא לשווא. בעל הסולם הביא כדוגמה חרק קטנטן ביער, שכל חייו מחפש אחר מחייתו, והכל אדישים לקיומו. לא רק לחרק בלבד, אלא לכל חלקיק וחלקיק ממנו חשובה מאד השגת גמר התיקון הכללי.

שום דבר לא ברא הבורא לשווא, וכל מה שמתרחש, קורה אך ורק בהתאם להתקרבותם למטרה של האנושות בכלל, והאדם בפרט. הדברים מתרחשים בהסכמתנו או בלעדיה. ייתכן שנראה אותם בעין יפה, וייתכן שלא. בין אם נבין אותם ובין אם לאהדברים נעים קדימה, לקראת סיומם, לפי מחשבת הבריאה, לקראת גילוי תכליתה המלאה לנבראים בעולם הזה.

כשם שיש בקרב בני האדם סוגים, זנים, ולאומים, כך גם כל חלקי מלכות דאין-סוף השונים, הנבדלים ביניהם רק בשיעור הרצון שבהם, יוצרים בעולמנו דרגות שונות של הטבע: דומם, צומח, חי ומדבר. משום מה כולם מתעניינים בהבדלים שבין גבר לאישה, מבחינת התיקון שעליהם לעשות, אך איש אינו מתעניין מהו התיקון שחייבת לעבור אבן, שהרי גם היא נבראה בעולמנו, וגם עליה מוטל להגיע למטרת הבריאה. תיקונו של הטבע כולו תלוי בתיקון האדם.

האדם בעבודתו "מפיח רוח חיים" בכל הטבע, לקראת גמר התיקון. לחיות וצמחים לא ניתנה התורה, משום שאין להם זכות בחירה חופשית, והאגואיזם שלהם לא נתון בשליטתם, כך שהם אינם צריכים לתקן את עצמם.

אשר לבני אדםעל הגבר ועל האישה מוטלים תיקונים שונים לפי שורש נשמתם, אולם המשיכה הפנימית לבורא אינה תלויה במין. כמו כן, בקרב רבים, בין אם שייכים לציבור דתי או לחילוני, עדיין לא מתעוררת אף שאלה אחת לבורא, על מחשבת הבריאה, על התיקון ועל תכלית הבריאה. אנשים אלה טרם קיבלו מלמעלה רצון להשתנות רוחנית, והם רק מבצעים את הפעולות, שעליהם לבצע בהתאם לחינוך שקיבלו. מבחינת הפעולות הגשמיות הללו בעולמנו כל האנשים נבדלים זה מזה: יהודי מגוי, גבר מאישה, ילד קטן מאיש מבוגר.

מי שמצוי בעולם הרוחני, רואה בברור, כי ההבדל היחיד בין בני אדם הוא, שאחד חפץ ברוחניות, כיוון שקיבל רצון זה מהבורא, והגיעה שעתו לגדול רוחנית, ואילו לאחר טרם ניתן הרצון הזה.

לפיכך, אסור לסווג אנשים לפי סימן חיצוני כלשהו, כגון: לאום או מין, והשאלה "האם צריך ללמוד קבלה?" אינה רלוונטית. לומדים קבלה, אלה שקיבלו "קריאה" מלמעלה, כלומר אלה שחשים רצון ושאיפה לקבלה. לעתים נדירות קיימים יוצאי דופן, לדוגמא נשים מקובלות, ונביאות כדבורה וכחולדה.

חוץ מהנשמות יש גם "מלאכים". מלאך הוא מעין רובוט המבצע משימה מסוימת בעולם רוחני. הוא מעביר דבר-מה ממקום למקום ותו לא. בניגוד לנשמות, הוא לא עולה ולא יורד במדרגות רוחניות. הוא אף אינו "גדל" מבחינה רוחנית. מלאך הוא כוח רוחני מבצע, הפועל בכל מדרגה רוחנית.

ל"דרגת הנבואה" מגיעים כתוצאה מפעולה; והיא ניתנת כמתנה עבור היגיעה. בעולם יש רק בורא, אדם ודרך, שבה מתקרב האדם אל הבורא, הקרויה "תורה". כל אשר סובב את האדם, חברה, משפחה וחברים, הוא מעטפת, "לבוש" המפריד בין אדם לבורא. דרך "לבושים" אלה, הבורא משפיע על האדם, מכניסו למצבים מסובכים ולעיתים אף בלתי נסבלים, ומנחיל לו יסורים ואכזבות.

כיצד נבראו בני האדם בעולמנו? הבורא, כביכול נוטל חלקיק קטן מעצמו, ומוסיף לו אגואיזם. לאחר שהרצון השלם, שנברא על ידי הבורא, נשבר לרסיסים אגואיסטייםמהם נוצרים על ידי תיקון הדרגתי, העולמות העליונים: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, לפי הכלל, שמתוך הרסיסים הזכים יותר נבנים העולמות הגבוהים יותר. אחרי כן נבנית נשמתו של האדם הראשון, מתוך הרצון האגואיסטי ביותר, מתוך החלק שהוא הליבה של כל הנברא, של מלכות עולם האין-סוף. נשמת האדם הראשון נשברת אף היא לרסיסים קטנים יותר, ורסיסים אלה הם נשמותינו.

מי שמתחיל ללמוד קבלה, ושואל "האם הכל תלוי בי או בבורא? האם הוא פועל או אני?" נוטה תחילה לטעות בהגדרת השגחה פרטית, שהיא כביכול יחס "אישי" של הבורא לאדם, לבין השגחה כללית, שהיא השגחת הבורא על העולם. כשאדם פועל הוא צריך לחשוב שהדברים תלויים בו עצמו, כלומר שיש השגחה כללית של הבורא על העולם, אבל שפעולתו הספציפית של האדם תלויה אך ורק באדם עצמו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". אך לאחר מעשה, עליו לומר לעצמו, שהכל היה תלוי בבורא בלבד, ובזכות הבורא נעשתה הפעולההשגחה פרטית, וכי הבורא, "אין עוד מלבדו".

ישנם דברים שאפשר רק להרגיש אותם, אך לא להסבירם, מאחר שהתלבשות הרוחניות בגשמיות אינה מתבטאת במילים. ניתן אמנם להסביר את המדע שבעולמנו, וכן את המדע שברוחניות, אך אין כל אפשרות להסביר את "ההתלבשות" של עולם האחד בעולם שני.

כל ההסברים הקבליים מסתיימים בביאור שבירת נשמתו של האדם הראשון. זאת לא משום שהמקובלים לא רצו להסביר יותר, אלא מכיוון שרק האדם בעצמו מסוגל להשיג ולהרגיש את הדברים הללו, אך לא ניתן להבינם. וגם לא ניתן להעביר במילים תחושה, שמעולם לא הורגשה.

האגואיזם הוא כוח רוחני אדיר, ואיננו מרגישים מאומה מלבדו. אין לנו מושג ממה עלינו להיפטר. כדי ללמוד ולהכיר את עצמנו, אנו חייבים לראות את עצמנו כעומדים מהצד, להרגיש משהו שונה מאתנו ולהשוות את עצמנו לדבר-מה חיצוני.

אנו רואים עצמים בעולם הזה, מפני שגם הם עשויים מאותו אגואיזם. אחרת לא היינו יכולים להרגיש אותם. באגואיזם יש הרבה דרגות וסוגים, הדרגות הנמוכות ביותר מרגישות את עצמן בלבד. זוהי בדיוק הרגשתו של אדם בעולמנו. אנחנו כה אגואיסטים, עד שאיננו חשים אלא את עצמנו, כמו שמרגיש ילד קטן. לכשנגדל ונתבגר מעט, יעבור האגואיזם שלנו את גבול עולמנו, ומעבר לעולמנו נרגיש את הבורא. אז ייקרא האגואיזם שלנו "רוחני". אז גם לא נחפוץ בתענוגות הקטנים והגשמיים של עולמנו, המכונים "נר דקיק", אלא בתענוגות רוחניים של אור הבורא. אנו נרצה את הבורא עצמו ולא אחר.

האדם פועל בהתאם לרצונותיו בין אם הוא מודע להם ובין אם לא. השכל ניתן לנו ככלי עזר לשם ניתוח הרצונות שלנו, ולכן הוא אינו יכול להתעלות עליהם. האדם למעשה הולך אחר רצונותיו ורגשותיו, כלומר עושה מעשה, ורק לאחר המעשה הוא תופס אותו בשכלו.

הבורא מממש את השגחתו דרך פעולות האדם. באופן זה, יוכל האדם להבין ולנתח את פעולותיו ולפעול בעתיד בהתאם למסקנות שהסיק. האם אזכור את המעשה שעשיתי, ואשכיל לפעול בתבונה, או שהבורא ילמד אותי בדרך היסורים? הדבר תלוי בבורא.

הבורא מלמד אותנו בכל רגע, אך אין ביכולתנו לתקן מאומה. עלינו רק להבין שכל כולנו אגואיזם מוחלט, ושלא נהיה מסוגלים להתנגד לאגואיזם שלנו. את כל השאר, פרט להבנה זו, יעשה הבורא בעבורנו. ככל שהאדם מתקדם יותר ברוחניות, כך הוא מרגיש את עצמו גרוע יותר, מכיוון שהוא מרגיש את טבעו. ככל שהבורא מתגלה לפניו עוד ועוד, כך רואה האדם את עצמו ביחס אל הבורא, תהליך זה נקרא התקדמות רוחנית.

נניח שאדם תיקן את עצמו ב-99%. את האחוז שנותר בלתי-מתוקן, הוא רואה בעדשה מגדלת ובלי פרופורציה לאותם 99% שתוקנו. הוא מעריך אותו גרגר כחטא נוראי. אדם זה נקרא צדיק. ובמידה שבה מאיר לנו האור, אנו רואים הן את האור והן את החושך שבנו. כלומר, תוך כדי פעולה כלשהי או במהלך הלימוד אנו משיגים את הבורא ובו בעת את עצמנו.

כשהאדם מרגיש אך ורק את שפלותו, הוא מגיע לכלל יאוש, את הבורא אינו מרגיש והעולם מאפיל לנגד עיניו. אולם כאשר הוא צולח את מצבי היאוש הללו, ומשיג את מקורם הרוחני, את הבורא, כבר יש לו קשר רוחני עם הבורא. בתוקף קשר זה הוא יכול לבקש דברים מהבורא או להתרעם עליו, וכל זאת מתוך הבנה שהכל בא ממנו. אלא שכאשר אדם חש מלבד עצמו גם את הבורא, שוב אינו מתייאש, ומבין שהמצב שניתן לו מלמעלה, הוא זמני וחיוני ביותר להתפתחותו הרוחנית.

אין זה משנה לבורא כיצד נפנה אליו. העיקר שהאדם יכיר בקיומו של הבורא, ששולח לנו רצונות שונים ומשונים. זאת עושה הבורא, כדי שנגלה בכל פעם יחס שונה כלפיו וכך נתפתח.

באחת מנבואותיו החשובות כותב בעל הסולם, כי הבורא אמר לו, שעל ידיו ייבנה עולם חדש, וכי מרגע זה עליו להתחיל לסלול בספריו דרך חדשה, בה ילכו כל בני האדם אל הבורא. בעקבות זאת החל בעל הסולם לכתוב את ספרו "תלמוד עשר הספירות". הוא הבין, כי לא יוכל לכתוב דבר, היות שלא היה לו קשר עם "הקרקע", מפאת דרגתו הרוחנית הנעלה, אם כי מבחינה חיצונית הוא לא היה שונה, לכאורה, משאר בני האדם והוא חי בקרבם. על כן בעל הסולם הפציר בבורא עולם, שיורידהו עד לרמה, שממנה יוכל לכתוב לבני אדם, והבורא נעתר לבקשתו.

"תלמוד עשר הספירות" מתחיל בתיאור "ד' הבחינות", כלומר ארבעת השלבים שבבריאת הרצון הראשוני. זהו תיאור המצב הקודם לתחילת הבריאה. במקום אחר ציין בעל הסולם, שלא כתב דבר שלא השיג את פנימיותו במלואו, מכאן ניתן להבין מהי דרגתו הרוחנית של בעל הסולם.

בהמשך כותב בעל הסולם ב"פרי חכםאגרות" שמבחינת גלגול נשמות, נשמתו של רבי שמעון, מחבר של ספר "הזוהר", נשמתו של האר"י הקדוש וכן נשמתו שלוהיא אותה נשמה, החוזרת לעולמנו במשימה להתאים את שיטת לימוד הקבלה בכל עת, לצורה ההולמת את זמנה. זאת משום שבכל דור ודור יורדות לעולמנו נשמות מסוג חדש, אשר זקוקות לשיטת תיקון חדשה. ישנן נשמות עליונות, היורדות לעולם הזה לשם תיקונו, וכדי להורות לנו את הדרך למטרת הבריאה.

נשמות מיוחדות אלו נשלחות לעולמנו כדי להציל אותנו, וכך עלינו להתייחס לרבי יהודה אשלג, שהיה מגדולי המקובליםכאל שליחו האישי של בורא העולם.

בפרק זה ננסה לעמוד בקצרה על משמעותם של כמה חגים, מנקודת ראותה של חוכמת הקבלה.

כל החגים ביהדות מסמלים שלבים בדרך הדרגתית של גילוי העולם העליון והבנתו, והתקרבות אל הבורא, עד איחוד רוחני מלא אתו. פסח למשל, מסמל את היציאה הרוחנית של האדם מתחושות העולם החומרי אל תחושות העולם הרוחני: האדם, בנוסף לתחושת העולם הפיסי, מתחיל לחוש גם עולם חיצוני, רחב יותר. הוא מתחיל לראות איך מהעולם החיצוני הזה מגיעים אל העולם שלנו, כוחות שקובעים ומשפיעים על האירועים והתהליכים הפיסיים בעולם שלנו, ועל כל אחד מאתנו ועל כלל האנושות.

פסח הוא החג היחידי, שעדיין קשור לעולם החומרי שלנו, וליתר הדיוק, ליציאה ממנו. כל יתר החגים משקפים תהליך של גילוי עולם הרוח על ידי האדם והבנתו, הרבה מעבר לעולם שלנו. כדי להתקדם אל העולמות העליונים, צריך להיות בקיאים בחוקי הקיום שלהם, כי התקדמות רוחנית בעולם העליון אפשרית רק במידת הבנת חוקיו. את קבלת "ספר ההדרכה", רשימת החוקים, שבהתאם להם מתבצעת העליה הרוחנית, מסמל חג מתן תורה, שבועות.

ראש השנה

במהלך חג ראש השנה ועשרת הימים שלאחריו, ועד ליום כיפור, האדם יוצר בתוכו מעשר ספירותבכל יום ספירה אחתאת מה שקרוי "כלי הנשמה", שלאחר מכן, במהלך חג הסוכות מתמלא באור העליון. קודם לכן היה זה כלי ריק, ובו שאיפות, תחושת מחסור. בתקופת הזמן של יצירת הכלי אנחנו מבקשים סליחה, עושים דין וחשבון לעצמנו, מסכמים את הדרך שלנו עד היום. וכל זה בא לידי ביטוי בתפילות.

מהי למעשה משמעות ראש השנה היהודי? מאיזה נקודה מתחילים לספור? ראש השנה הינו יום בריאת האדם. הבורא ברא את הנשמה, וקרא לה "אדם", במטרה להעניק לבריאה הנאה נצחית, אינסופית. מלבד השאיפה הזו לקבל עונג, הבורא לא ברא שום דבר. בחוכמת הקבלה השאיפה הזו נקראת "רצון לקבל", והכוונה היא "לקבל הנאה".

לפיכך, קיימים הבורא והשאיפה להנאה שהוא יצר. לקבל הנאה ממה? מהבורא! תחושת הבורא על ידי הבריאה מסמלת הנאה. בחוכמת הקבלה ההנאה הזו נקראת "אור". השאיפה לקבל את ההנאה נקראת "כלי".

כולנו קשורים בינינו דרך כלי נשמת האדם. מעצם רוחני זה שנקרא "אדם" או "אדם הראשון" יוצאות 600,000 קרניים, וכל קרן בסופה גם יוצרת נשמה קטנה. יצירת האדם חלה במהלך "ראש השנה" שברוחניות. ועכשיו מובן, מדוע ראש השנה הוא חג כל כך חשוב לעם ישראלכי הוא יום הולדת כללי של כולנו.

בריאת העולם התחילה ביום הראשון, ונמשכה במשך חמישה ימים, ולחילופין, על-פני חמש דרגות רוחניות. האדם נברא ביום השישי.

האדם, שהיה מצוי בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ביום השישי, לא חיכה ל"שבת", לתיקונם הגמור של רצונותיו, וקיבל לתוכו את אור הבורא בעוצמה אדירה. נשמת האדם הראשון, שלא הצליחה להגיע למטרת הבריאה בעזרת פעולה רוחנית אחת, נשברה ל-600,000 חלקים, וכל חלק התחלק לעוד אלפי חלקיקים רבים. כל החלקיקים האלה נמצאים בתוך נשמות, כלומר בתוך בני אדם שחיים כיום בעולם שלנו.

כל אחד מהחלקיקים האלה, לאחר גלגולים רבים, צריך להגיע לתיקון פרטי שלו. ואחר כך כל החלקיקים מתווספים יחד לנשמה אחת משותפת, למערכת רוחנית עצומה, שנקראת בשם אדם. התאחדות החלקים השבורים לשלם אחד, לכלי שבו שוכן הבורא, היא למעשה התאחדות הנשמה עם הבורא, וזו משמעות חגי הסתיו. תחילה, בימי ראש השנה, מתבצע ניתוק מלא של הנשמה מהבורא. תהליך זה קרוי תהליך של "נסירה", מהמילה מסור, שכביכול מנסר את כל המערכת הזו לשני חלקים.

משמעותם של "עשרת ימי תשובה"

בעשרת הימים שמראש השנה עד יום כיפור, הנשמה, שהופרדה מהבורא, מקבלת עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות ובהדרגה מתחילה לאמץ את תכונות הבורא. "ספירה" באה מלשון "ספיר"נוצץ.

עשרת הימים אינם ימי אבל, אלא להיפך, ימי דין וחשבון. בפרק זמן זה מתווספים רצונות לא מתוקנים רבים, שאחר כך עוברים תיקון ומתמלאים באור. לכן, בעיקרון, אלה הם ימים טובים מאוד, צריך לקדם את פניהם בשמחה, בהתאם למטרה הרוחנית שלהם.

ביום כיפור מתבצעת הכללה סופית של כל עשרת הספירות בנשמה הכללית. ומיום כיפור ואילך מתרחש תהליך של "המתקה", מלשון "מתוק", כלומר תיקון: תהליך של שינוי תכונותיה האגואיסטיות של הבריאה לתכונות הבורא. מכיוון שבריאה הופכת דומה בתכונותיה לבורא, מתחיל הבורא למלא באורו את עשר ספירות הבריאה. הנשמה מתחילה לחוש התמלאות באור הבורא, כתחושת עונג עצום.

יום כיפור קרוי חג, והוגדר "שבת שבתון". ביום כיפור מסתיימת יצירת עשר הספירות של הנשמה והיא מסוגלת לקבל את אור הבורא. ביום כיפור אנחנו מגיעים לדרגה רוחנית, שבה כלי הנשמה שלנו מוכן לקבל את אור הבורא, כלומר הכלי כבר נוצר, אבל עדיין ריק לחלוטין. הריקנות שלו תואמת באופן סמלי את חמשת האיסורים של יום כיפור: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. אלה איסורים שבאים בנוסף לאיסורי השבת הרגילים. הסיבה לכל האיסורים הללו נעוצה בכך, שכלי הנשמה עדיין איננו ראוי לקבל את אור הבורא.

גם בשבת הנשמה עולה לעולם אצילות בעזרת השפעת הכוחות הרוחניים מלמעלה, ולא בכוחות עצמה. ומכיוון שהגיעה לדרגה רוחנית כל כך גבוהה לא בכוחות עצמה, חייבת הנשמה, כדי להמשיך ולהימצא בעולם האצילות, לסרב לקבל את האור שממלא עולם האצילות. וזה מסמל את כל מגבלות השבת.

ביום כיפור, הנקרא כאמור גם שבת שבתון, הנשמה עולה לדרגה רוחנית עוד יותר גבוהה מאשר בשבת. בהתאם לכך ישנם גם איסורים נוספים. בסך הכל יש חמישה איסורים, בהתאמה לחמישה חלקים, חמש הספירות שבנשמה: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ולכל ספירה יש מגבלה בקבלת האור בעולם האצילות.

ביום כיפור מסתיים תהליך יצירת הנשמה, הכלי, והיא הופכת להיות מסוגלת לקבל את אור הבורא. ביום זה אנחנו מגיעים לדרגה רוחנית, כאשר הכלי מוכן במלואו לקבלת האור, כלומר הכלי נוצר, מוכן, אבל עדיין ריק לחלוטין. ואחרי כן מגיעים ימי הינתקות מהמצב הקודם של הכלי הריק, והם חלים מיום כיפור עד סוכות.

סוכות - כניסת האור

החל מסוכות, מתחיל אור מקיף להיכנס בהדרגה אל תוך הנשמה. אור זה נקרא "אור מקיף" עד חג הסוכות, מכיוון שנמצא מחוץ לנשמה, ולאחר שנכנס אל תוך הנשמה הוא קרוי "אור פנימי". אלה הם ימים מיוחדים, כאשר אור הבורא נכנס אל תוך הנשמה, עד שממלא אותה עד תום, בימי שמחת תורה.

לאחר שהכנו את כלי הנשמה לפני חג הסוכות, אנחנו מתחילים למלא אותו באור עליון. מהיום הראשון של חג הסוכות מתחילים הימים המיוחדים, כאשר האור העליון נכנס אל תוך הנשמה, עד שממלא אותה עד תום. במהלך כל שבעת ימי חג הסוכות מתמלאות שבע הספירות של הנשמה שלנו באור מקיף. התמלאות באור, פירושה ימים טובים ושמחים. נשמה שהתמלאה לחלוטין באור תואמת את הדרגה הרוחנית של חג שמחת תורה. כל האור העליון, שצריך בסופו של דבר למלא את הנשמה קרוי תורה. כאשר זה מתבצע, הדרגה הרוחנית של הנשמה נקראת "שמחת תורה".

נשאלת השאלה, למה הנשמה מתמלאת באור העליון דווקא במשך שבעה ימים, ולא במשך חמישה או עשרה ימים? מהיכן באה חלוקת הנשמה לשבעה חלקים או ספירות? התמלאות הנשמה באור הזה אינה סופית, אלא חלקית. והנשמה לא מתמלאת עד תום, דבר שמסמל המספר שבע ולא עשר. תיקון סופי של כל הנשמות יתבצע רק בגמר התיקון.

כאמור, הדבר מתרחש בשבעת ימי חג הסוכות. עד גמר התיקון יכול רק אור חלקי להיכנס אל תוך הנשמה. עקב התמלאות באור, מגיעה הבריאה לדרגה רוחנית, שנקראת "שמחת תורה". היום הזה קרוי גם שמיני עצרת, היום השמיני שנעצר. שכן אסור לקבל אור בפרק זמן ארוך משבעה ימים, עד גמר התיקון. התמלאות הבריאה באור מתרחשת בהתאם למידת התיקון שלה, מידת זיהוי התכונות שלה לתכונות האור. כאשר הבריאה הופכת דומה לחלוטין לאור בתכונותיה, היא מתמלאת באור עד תום.

תחילה מתבצע תהליך יצירת הנשמה, שמנוגדת בתכונותיה לחלוטין לתכונות האור. אחרי כן, כלי הנשמה עובר בהדרגה תיקון, כדי לקבל שאיפה אלטרואיסטית לחלוטין, דומה לתכונות האור, והנשמה, במידת התיקון שלה, מתמלאת באור. כל התהליך הזה מסמל בעולם שלנו את שורת החגים.

הסוכה וארבעת המינים בקבלה

במשך חגי הסתיו מגיע אלינו מלמעלה אור רוחני בעוצמה חזקה מאוד, שמקיף את כל היקום שלנו, אותנו, ואת הנשמות שלנו. "אור מקיף" זה גורם לעליה רוחנית, מגן עלינו, מעלה ומנקה אותנו. הימים האלה נקראים גם "ימי רצון"ימים רצויים. כלומר הבורא, ההשגחה העליונה, מתייחס באהדה לפעולות שלנו, אם הכוונה תהיה להתקדם לקראתו.

"מה הטעם בחיי? מהי משמעות החיים שלי?" את השאלות האלה אנחנו מוכרחים לשאול בימי ראש השנה ויום כיפור. התשובה עליהן, שהיא קבלת האור, נדחית לימי סוכות ושמחת תורה.שני מצבי הבריאה מנוגדים: מצד אחד, ראש השנה, יום כיפור, הימים הנוראים, שבהם מתעוררת השאיפה האמיתית להגיע לשלמות והתפתחות רוחנית; מצד שני, חגי סוכות ושמחת תורה, שבהם נשמה שעברה תיקון, מתמלאת באור עליון. במשך כל תקופת החגים האלה מומלץ לקרוא ספרי חוכמת הקבלה, מכיוון שמלמעלה ישנה הארת אור עליון חזקה במיוחד.

בתפילת ראש השנה נאמר כי "תפילה, צדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה", כלומר גם אם האדם נועד לחוות כאב, סבל, וצרות, שלוש הפעולות האלה מונעות את העונש. בעולם הרוחני, העולם העליון, לא תיתכן פעולה כזו, כפי שתיתכן בעולם שלנו, כאשר האדם מבקש ומקבל תשובה. פעולה בעולם העליון מבוססת על תיקון כוונת האדם, ואחרי כן הוא מקבל את התמורה.

לפיכך כל בקשות האדם צריכות להתמקד בעזרה לתיקון, ולא בבקשת סיוע אישית קטנה. על האדם לבקש לקבל כוח רוחני, כדי להיות מסוגל לפעול בהיגיון, לתקן את הכוונות שלו, ולהתקרב על ידי כך לבורא. הכל תלוי, איפוא, באדם ובמאמצים הרוחניים שלו בכיוון הנכון.

מכאן אנחנו מבינים, כי "תפילה" היא למעשה יצירת כוונה בנשמה, יצירת שאיפה רוחנית. "צדקה"נקראת בחוכמת הקבלה "מסך", והיא הגבלת השימוש באגואיזם. המסך נוצר על שאיפה רוחנית, כדי לכוון את השאיפה הזו, רק לכיוון של התעלות רוחנית, ולא למען תענוג עצמי. "תשובה" היא תהליך שבו, בעזרת הכוונה והמסך, מתבצעת עליה רוחנית, התקדמות אל עבר האור, חזרה לאינסוף, תשובה לבורא. על ידי כך האדם מנטרל את כל המחסומים, כל הסבל, ונכנס אל תחום האור העליון. כל התופעות והאירועים שאנחנו חשים כיום כשליליים, כל הסבל שלנו, קורים רק בגלל היעדר אור הבורא סביבנו. לכן, באופן טבעי, אם נעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר, נוכל להרגיש ולקבל את האור העליון. נוכל להימנע מגזר דינו של הבורא.

"סוכה" מסמלת את המתחם, את כלי הנשמה, על המבנה והתכונות שלו. אנחנו חייבים ליצור בתוכנו מערכת רוחנית שנקראת "סוכה", שתשקף את יחסי הגומלין שלנו עם האור המקיף אותנו. עד שהנשמה עוברת את התיקון, היא אינה מוכנה לקבל את האור העליון, ולכן שרוי האור מחוץ להסביבה, ולכן גם קרוי "אור מקיף". בעזרת לימודי חוכמת הקבלה אנחנו מתקנים בהדרגה את הנשמה שלנו, וגורמים לכניסה הדרגתית של אור מקיף אל תוך הנשמה.

כדי שהאור יוכל להיכנס אל תוך הנשמה, צריכה הנשמה להיות זהה בתכונותיה לתכונות האור. זהות רוחנית של תכונות הנשמה לתכונות האור באה לידי ביטוי בחוקי הקמת הסוכה. הרכבת הסוכה נעשית בפירוט, לפי סדר מסוים ומוגדר, ובמיוחד ה"סכך" שמשמש לכיסוי הסוכה.

המידות והמראה החיצוני של הסוכה ידועים לנו מחוכמת הקבלה, כפי שבעצם גם כל שאר המצוותחוקי העולם העליון שאנחנו ממלאים בעולם שלנו, כהשתקפות החוקים הרוחניים. כאשר מקובלים ממלאים את כל המצוות האלה באופן רוחני, בנשמות שלהם, הם חשים את כל החגים כצורת קיום עליונה, שלמה ונצחית.

האור העליון יכול להיכנס אל תוך הנשמה, רק אם השאיפה הרוחנית שלנו תואמת את התכונות שלו; כשם שבמכשיר רדיו צריך לכוון את התדר הפנימי שלו לגל מסוים, לתחנה, ורק אז מצליחים לאתר את התחנה המבוקשת.

קצת יותר מורכב הוא כיוון כפתור "המשדר" שלי אל עבר אור הבורא. ראשית, אדם לרצות לחוש את העולם הרוחני, והרצון הזה צריך להיות בעוצמה חזקה מאוד. על אותו אדם לפתח שאיפה רוחנית חזקה כלפי הבורא. השאיפה הרוחנית הזו לא מתעוררת פתאום, ויש להתכונן אליה כמה חודשים מראש, לעתים אפילו משך מספר שנים, לערוך את השאיפה לפרטי פרטים, ולטפח אותה. ניתן לקבל את תחושת הרוחניות, את אור הבורא, רק בתוך הכלי שנוצר לפי כל הכללים, בשיטה יחודית, ברורה ומוגדרת. חוכמת הקבלה מציגה את השיטה הזו בפרטי פרטים, ותהליך יצירת כלי הנשמה מתואר בהרחבה ב"תלמוד עשר הספירות", הספר החשוב ביותר שהשאיר לנו המקובל הגדול של המאה שעברה, בעל הסולם.

אין סתירה בין העובדה שכלי הנשמה נוצר במהלך ימי ראש השנה ועד יום כיפור, ובין מה שאנו אומרים, כי ייתכן שמדובר בתקופה של חודשים, או שנים.

פרק הזמן הזה מסמל את תהליך יצירת כלי הנשמה בעולם שלנו. את כל תקופת הקיום שלנו לאורך כל הגלגולים מהראשון ועד האחרון, אנחנו יכולים לתאר כשנה אחת בלבד. בסיומה נוצר כלי רוחני בעל תכונות זהות לתכונות האור העליון, ולכן הוא מלא באור.

תהליך יצירת כלי הנשמה הזה מתחיל בדרגה רוחנית, שנקראת "ראש השנה". התיקון הבא שלו תואם לעליה לדרגה רוחנית, שנקראת "יום כיפור". אחר כך עוברים חמישה ימים, מיום כיפור עד תחילת סוכות, שבהם נערכת הכנת חמשת החלקים של האור העליוןנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. האור העליון הזה נכנס אל תוך הנשמה במשך שבעת הימים של סוכות, בהתאם לכך שכלי הנשמה מורכב משבע ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

האור העליון נכנס אל תוך הנשמה, רק כאשר הנשמה שמסמלת מלכות, "אתרוג"קשורה לעצם רוחני עליון זעיר אנפין "לולב"ולמקורות האורששספירות, נצח והוד, "הדסים וערבות". ולצורך קליטת האור יש לכוון את הנשמה בתכונותיה הפנימיות, כך שתתאים לתכונות האור, הבורא, ואז האור ייכנס וימלא אותה.

להשגת הכיוונון הרוחני של הנשמה לקבלת האור העליון, חייב הכלי המקבל (מלכות, "אתרוג") להיות קשור לנותן (זעיר אנפין, "לולב"), שמסמל את הבורא. "הדסים וערבות" מסמלים את תכונות הבורא שהנשמה חייבת לרכוש.

אם בוצע התיקון, והנשמה קיבלה את תכונות הבורא, כלומר אם הנשמה בעזרת סדרת פעולות רוחניות מסוימות מציבה את עצמה מתחת לאור מקיף של הבורא, היא מקבלת ממנו השפעה מסוימת מלמעלה שנקראת "חיבוק". יש חיבוק ביד שמאל "חיבוק שמאל", ויש חיבוק ביד ימין "חיבוק ימין". על זה נאמר ב"שיר השירים": "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"זה תואם את מצב הכנת הכלי להתמלאות באור, שתואם את הימים שלפני חג הסוכות. אחרי כן בא חיבוק ימין, "וימינו תחבקני", וזה תואם את תהליך האיחוד הרוחני ההדרגתי של האדם עם הבורא, עד התמלאות באורבימי חג שמחת תורה.

כל הגוף שלנו מהווה השתקפות של כוחות וקשרים רוחניים, השתקפות בצורת חלבונים. כמו שבעולם הרוחני הכוחות קשורים, ומשפיעים זה על זה, כך גם בעולם שלנו, הכוחות האלה באים לידי ביטוי בחלקים שונים של הגוף הפיסי שלנו. לכל חלק בגוף ישנן תכונות מתאימות, וישנה בו מערכת קשרים עם חלקים אחרים, בדומה לעולם הרוחני.

יד של אדם מורכבת מכתף, זרוע ואמה. בעולם הרוח הם מקבילים לשלושה חלקי העצם הרוחניחב"ד, חג"ת ונה"ישלושת החלקים האלה של "יד" רוחנית מחבקים, כביכול, את הנשמה, מקיפים אותה משלושת הכיוונים: כתף וזרוע, שבאורכם מסמלים את שני צידי הסוכה הארוכים, והצד השלישי קצר, כמו כף יד. כל התכונות והמימדים של הסוכה נגזרים מתכונות האור המקיף והנשמה, שחייבים להיות תואמים, כדי להתאחד, כך שהאור ימלא את הנשמה במלואה, ויתבצע איחוד, זיווג רוחני שלם ביניהם, שקרוי שמחת תורה.

במשך שמחת תורה כבר אין סוכה, מכיוון שהאור נכנס אל תוך הנשמה, מילא אותה עד תום, ומכאן תחושת שמחה מלאה, שבאה לידי ביטוי בחג השמח ביותרשמחת תורה, שמחת הבורא.

בסוכות ובפסח נוהגים מקובלים להקפיד בשמירת הכללים והמנהגים הנהוגים בחגים אלה, מכיוון ששני חגים האלה מסמלים ברוחניות את שני הרגעים המכריעים בהתפתחות נשמת האדם, בתהליך השגת מטרת הבריאה, בתהליך גילוי וקבלת הידע העליון, השגת הבוראדבר שהוא תמצית מהותה של חוכמת הקבלה. שני הרגעים האלה, ההתחלה והסוף של הדרך הרוחנית של האדםמסמלים חגי פסח וסוכות, ולכן מקובלים מקפידים במיוחד בכל דבר הקשור בהם, ומדגישים בכך את חשיבותם ומשמעותם.

כל התגברות בעוצמת האור היא "חג". לרוב, כל העולם וכל הנשמות המשיגות רוחניות מקבלים אור מעולם האצילות. עוצמת האור תלויה במדרגה בה הנשמה נמצאת. רמה רגילה של הארה, נקראת "יום חול", והרמה הבאה נקראת "ראש חודש". כל אחד מימי החול שונה מקודמו בסוג של ההארה. במצב "ראש חודש", פרצוף זו"ן )זעיר אנפין ונוקבא( של עולם האצילות עולה מדרגה אחת למעלה לפרצוף ישסו"ת"ישראל, סבא ותבונה", וממנו יוצאת הארה שונה מבחינה איכותית. והמדרגה הבאה שמעל "ראש חודש" היא "שבת".

ברוחניות לכל יום, לכל שעה ולכל דקה ישנם גוונים משלהם. השפעת האור על הנשמות בעולם שלנו נעשית באופן תמידי, ובהתאם לזה מתרחש תהליך רציף ובלתי פוסק של תיקון ותנועה. ללא שינוי תמידי של השפעת האור, נשאר הכלי במנוחה מוחלטת. הכלי נע בהשפעת הרגשת "סבל" בשל העדר אור ולחילופין, בהשפעת הרגשת "תענוג" ממשיכת האור.

זו"ן של עולם האצילות קובע את כל תנועות הנשמות. משם יוצא טוב תמידי, שנתפס אצל הנשמות בצורה מעוותת בשל האגואיזם, שקיים בכל אחת מהן. המטרה של תיקון הנשמות היא, לשנות את תחושת הרע לטוב, כלומר, תיקון הכלים מאגואיסטים לאלטרואיסטים. ככל שהנשמה מתקנת את עצמה, כך היא מתחילה להרגיש את הבורא כטוב מוחלט.

אדם אינו מסוגל לעשות תיקון באופן עצמאי. עליו להבין איזה אויב הוא האגואיזם בשבילו, ואז לבקש עזרה מהבורא. גילוי הבורא מביא את האדם לרמה איכותית גבוהה יותר. שינוי התפיסה לגבי שכר ועונש יביא לכך, שהעונש יורגש כתענוג.

אילו ניתקנו את הרגשת הכאב מהגוף, לא היינו יודעים כלל על התפתחות מחלה בגופנו ולא היינו יכולים לעזור לעצמנו במיגור המחלה, כיוון שהיה חסר לנו התסמין העיקרי. לעתים כדאי לסבול כאב למען ריפוי עתידי. אם אדם מבין, שנטילת תרופה מרה הכרחית לרפואתו, אזי הרגשת התרופה משתנה ממרה למתוקה.

כל הרגשה רוחנית או נפשית ירודה, וחלילה דכאונית, מעידה על "תקלה" בנפש האדם, ויש צורך לרפאה. נטרול הרגשת כאב יסב נזק לאדם. לא תהא לגוף מערכת התראה על מצבו הנפשי הירוד או המשופר.

חודש אדר

חג הפורים, החג הגדול ביותר, נחגג באדר, ולכן חודש אדר נחשב לחודש מיוחד. בפורים נהוג לשתות לשוכרה עד לניתוק מוחלט מהמציאות, כדי שלא נרגיש שום סבל או דאגה. המצב הזה מזכיר בצורה עקיפה, את מצבנו העתידי, מצב של עונג גמור ושלמות, בו השכל מנותק והרגש פועל לבדו.

מדוע לשם שלמות ההרגשה יש לנתק את השכל? מה קורה לאדם, כשהוא מתמלא בתענוג? האם נשאר בו מקום למחשבות, ל"היגיון קר"?

אנו צריכים ללמד את האדם להיכנס לתוך עצמו, ולגלות בתוכו את עשר הספירות. הראשונה, ספירת כתר, היא תכונת הבורא, והשאר הן מידות ההתגלות שלו כלפי הנברא, דהיינו כלפי המלכות. יש ללמד את האדם להבדיל בין כל התכונות האלה, וכן להבדיל בינן לבין עצמוששנקודה אגואיסטית שחורה, שהיא זו שמקבלת לתוכה מתכונותיהם של כל ט' הספירות הראשונות. ככל שתתקן את תכונותיה, כך היא תוכל להידמות לתשע הספירות הגבוהות, ולכלול עצמה בתוכן. ופירושו של דבר, שהיא כולה "תדבק" בבורא.

תא סרטני נעשה מסוכן לגוף האדם, כיוון שהוא מפסיק "לחשוב" על הגוף, ומתחיל לתפקד באופן עצמאי, לבלוע הכל, בלי לתת לגוף את מה שעליו לתת. כל תאי הגוף יודעים מה הם עתידים להיות כשיגדלו. אם משתבש דבר מה בתוכם, הם יודעים כיצד לשקם את תפקודם הנורמלי; הם קשורים לתפקודה של כל מערכת הגוף כולו.

אם האדם מתנהג בידיעה זו כלפי הבורא, כלפי היקום וכלפי האנושות (שהם אותו דבר) הוא יתפקד כשורה, ובריאותו תהיה תקינה. ואם לא, הוא דומה לתא, שמתחיל לחשוב רק על עצמו, והופך לתא סרטני.

כשמתחילים ללמד אדם קבלה, אומרים לו שיתחיל ב"לא לשמה". משתמשים במילים עדינות, משום שפונים אל "נשים", "ילדים" ו"עבדים", שהם שלוש תכונות אגואיסטיות שבאדם: הרצון לקבל "נשים"הרצון לתפוש את הכל בלא מודעות, "ילדים"תענוגות קטנים "עבדים"לתענוגות. כשמתחיל האדם לרכוש הגיון ותבונה עצמאית, אף על פי שעדיין נשאר בתכונות האגואיסטיות, הוא כבר יכול לראות את עצמו מהצד. ואז מתחילים לגלות לאדם בהדרגה מהי "השפעה" (נתינה, אלטרואיזם) ומה מסתתר מאחורי המונח "למען הבורא", הקרוי בקבלה "על מנת להשפיע".

יש להביא את האדם למצב, שבו הוא יזעק לבורא, אחרת האגואיזם שלו ("פרעה") לא ישחרר אותו ממצרים. על האדם לנתח כל מצב ומצב שלו באופן קפדני, עד שיגיע להבנה כיצד להפעיל את שכלו לשם ניתוח תחושותיו. אם לא יעשה כן, יחזרו ויישנו מצבים כאלה וכל עוד לא יבין זאת, הוא ימשיך לזעוק לבורא, שייקח ממנו את כל מה שיש לו, ובלבד שישתחרר מהאויב העיקרי, שמונע ממנו להגיע לבורא, הלא הוא האגואיזם.

דיכאון עמוק ועונג רב הם שני מצבים קיצוניים, ואינם מאפשרים לאדם לנתח את המצב בצורה נכונה. האדם עצמו מחוייב בניתוח המצב, תוך כדי הצגת השאלות "מדוע נתנו לי מצב כזה? מה אני יכול לעשות?" אם בכל מצב ומצב האדם יתעמק במחשבה, כי מצבים אלו ניתנו לו מהבורא, אזי הסבל יחדל להיות סבל, ויהפוך לתענוג, וזאת לפי מידת גדולתו של הבורא בעיני האדם. מלבד זאת לא יצטרך האדם לחשוב על דבר.

כל התיקונים שנעשים בפרצוף ז"א (זעיר אנפין) של עולם האצילות, שהוא שורשו של האדם בעולמנו, מתרחשים בתהליך רוחני המכונה "סוכות".

האדם, דהיינו הנשמה או הכלי הרוחני, הוא דימוי של ז"א מעולם האצילות. מקור האור שהנשמה מקבלת הוא בפעולות-גומלין בין "בינה", ז"א ו"מלכות" של עולם האצילות.

כל הפעולות שעל ז"א לבצע, קשורות למצוות "לולב" המסמל אותו, וכן למצוות "אתרוג", המסמל את מלכות. על האדם לצרף בתוכו את המושגים, התכונות הללו. כל העבודה הפנימית הזו מתרחשת בתוך סוכה. "סוכה" היא אור מקיף של הבינה, המקיף את ז"א, ומתוך האור המקיף, סופג האדם את אורו הפנימי.

הרב יהודה אשלג הסביר, כי קיימים שני מושגים בסוכה: "ענן מסתיר" ו"ענן כבוד". "ענן מסתיר" הם אותם רכיבים, שמהם נבנה סכך, ענפי הצמחים הגזומים. אדם שיוכל לבנות בתוכו "סכך", מפני התענוגות שהוא מקבל מלמעלה, אזי במקום ה"ענן המסתיר" אותו מהבורא, יתחיל לראות את "ענן כבוד", גילוי הבורא.

עבודתו של האדם בעת בניית הסכך, מסמלת את בניית המסך הרוחני, לשם "סיכוך" התענוג, שבא מהרגשת הבורא. עבודה זו מכונה בשם "מ"ן דאמא", שפירושה תפילה לקבלת כוח התנגדות לאגואיזם. במידה שבקשתו של האדם היא זכה, כוח זה יורד עליו, ומקנה לו את היכולת לקבל בעזרת המסך את האור העליוןאור החוכמה.

אור זה אוצר מידע מקיף אודות מיקום הימצאו של האדם, על מה שקורה עמו ומסביבו ומה שֵם המדרגה, שבה הוא נמצא. אדם אשר השיג את תכונותיה של מדרגה רוחנית מסויימת, נקרא בשמה. כשישיג מדרגה גבוהה ומושלמת יותר, ישתנה שמו בהתאם. זוהי מהותו של תהליך שינוי השם שנעשה כה שכיח בימינו. ככל שאדם מטפס במעלה הסולם הרוחני, ושמו משתנה, הוא משיג תכונות חדשות, וחושף את עצמו לשפע עליון, שהולך ומתגבר. לכן נראה לאדם החי בעולם הזה, שאם ישנה את שמו באופן מלאכותי, ייחשף להשפעה עליונה טובה יותר.

כל נשמה ונשמה שיורדת לעולם שלנויעודה הוא השגת המדרגה ממנה היא ירדה לעולמנו, והתגשמה בגוף הביולוגי של האדם. על האדם להשיג את שורש נשמתו, בעודו חי בגופו הגשמי, במהלך אחד הגלגולים שלו. עליו להגיע לאותה דרגה רוחנית, שממנה ירדה נשמתו חרף כל המכשולים, שהגוף מציג בפניו.

ישנן נשמות, המחוייבות להשיג את דרגתן ותו לא. בדרך זו הן עולות 6000 מדרגות, המכונות גם "שנים", לפיכך נאמר, שתקופת קיום העולם היא 6000 שנה.

אלא שיש נשמות מיוחדות, שלאחר שמשיגות את דרגתן, עליהן לעלות עם כל עולמות אבי"ע עד לרמתו של פרצוף ס"ג של העולם "אדם קדמון". דרגה זו נקראת "7000 מדרגות" או "7000 שנה". יש גם נשמות, שעליהן להשיג את דרגתו של פרצוף ע"ב של העולם "אדם קדמון" שקרוי "8000 שנה", או של פרצוף גלגלתא, דרגה שקרויה "9000 שנה".

יש גם נשמות מיוחדות מאד, המשיגות דרגת "10000 שנה", ופירושו שהן יוצאות בהשגותיהן ובתחושותיהן אל עולם האין-סוף. נשמה מעין זו יורדת לעולמנו פעם בעשרות דורות, ובכל תולדות האנושות ירדו רק נשמות ספורות כאלה. כל המקובלים הגדולים שייכים לסוג זה של נשמות.

עשיית מצווה הקשורה לסוכה, מסמלת ברוחניות את דבקות הנברא עם הבורא במדרגה הגבוהה ביותר. כיצד זה מתרחש? ז"א המורכב מ-6 ספירות מגדיר כיוונים: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה, מטה. המלכות מקבלת אור מכל שש הספירות האלו, שהן שש תכונותיו של ז"א. לכן מצמידים תחילה את האתרוג ללולב ואז מברכים. בכך מקיימים את מצוות הסוכה והלולב.

אולם אין מקום למחשבה, שבעשיה הפיסית של המצווה, האדם מקיים פעולות רוחניות. בגופו האדם אינו מסוגל לבצע שום פעולה רוחנית. פעולה רוחנית יכולה להיעשות רק על ידי אדם, אשר רכש מסך על רצונותיו האגואיסטיים, ומסוגל לקבל את אור הבורא למען הבורא.

שיטת השגתו של מצב כזה, נקראת "חוכמת הקבלה" והיא נרכשת אך ורק בהוראתו הצמודה של מורה מקובל. לא ניתן להפוך להיות מקובל בלימוד עצמי. לכל המקובלים, אף לגדולים ביותר שביניהם, היו מורים, אשר בלעדיהם לא היו יכולים להשיג את הכוחות הרוחניים. לאחר שהמקובל המתחיל יקבל מהמורה את הכיוון הנכון, ואת הקשר עם הבורא, הוא יוכל להעצים את הקשר הזה, עד כדי כך שהוא עשוי לעלות מעל לדרגתו של מורהו.

חג הסוכות אורך שבעה ימים, בדומה לתהליך כניסת האור מבינה ל-7 הספירות של ז"א; כל יום הוא כנגד מצב רוחני חדש, כנגד כניסת אור חדש לספירה המתאימה. היום השביעי, שהוא כנגד מעבר האור מז"א למלכות, "יום" קבלת האור על ידי המלכות, קרוי "שמחת תורה". וזאת מכיוון שכל מכלול האור שמתקבל על ידי המלכות, יורד לאחר מכן לנשמות ואור כללי זה קרוי "תורה".

אור זה אינו נכנס לסוכה, אלא מהווה חג עצמאי. "סוכה" היא מעבר האור על ידי המסך דרך ז"א במשך "שבעה ימים" ואלה הם "שמחת תורה", זוהי איפוא כניסת אור התורה, אורו של ז"א, לתוך המלכות, והתאחדותם המלאה.

הלילה הקודם לשמחת תורה, קרוי "ליל הושענא רבה". זהו לילה מיוחד, שבו מתקבץ כל האור המקיף סביב ז"א. אך מכיוון שהאור מצוי סביב ז"א, קרוי המצב הזה "לילה", בטרם יהפוך אור זה לאור פנימי, אשר ייכנס אחר כך למלכות.

כל פעולה שנעשית בכוונה "למען הבורא", היא פעולה רוחנית. אותה פעולה ממש, אך בכוונה "למען עצמי" היא גשמית ואגואיסטית. מקובל מתחיל מתקשה להכריח את עצמו לבצע פיסית את המצוות, דבר שכל אדם דתי עושה בקלות, אך עליו להשתדל לבצען. הקושי בעשיית הפעולות האלה נובע מכך, שהמקובל מתחיל לראות את כל מעשיו וכל מחשבותיו מבחינת השפעתם על דרכו; הוא מעריך אותם על פי מידת סיועם בהשגת המטרה, שהיא קשר עם הבורא.

היות שהקשר עם הבורא מושג בעזרת הכוונה ויגיעה פנימית, המכוונת נגד האגואיזםקשה לו לאדם לעשות פעולות פיסיות כלשהן, אשר קשורות, לכאורה, לרוחניותשששכן שום פעולה פיסית, למעשה, אינה משפיעה על הרוחניות כלל ועיקר. הקשר בין האדם לבורא עובר אך ורק דרך לבו של האדם. עם זאת, ביצוען של המצוות הגשמיות הכרחי, כיוון שגם זה רצונו של הבורא.

במאבקו של אדם בעצמו ישנו סוג אחד של מאמץ, אשר עוזר בהתקדמות לקראת השגת הרוחניות, וזהו המאמץ להישאר בתוך המחשבה על קיום הבורא, בזמן לימוד הקבלה ולזכור, כי כל פעולותיו של הבורא אינן נלמדות, אלא לשם השגת מטרת הבריאה. האגואיזם מאפשר לנו לעשות דבר-מה, רק כאשר הוא רואה בכך תועלת כלשהי, ומקבל הנאה מהדברים הנעשים.

לשם קבלת הכוח לפעול נגד האגואיזם, זקוקים אנו לתפילה אל הבורא, שיעזור לנו. זהו הקשר הישיר לבוראהדרך הישרה היחידה אליו. קשר זה הולך ונעשה בהדרגה יציב יותר וברור יותר. האדם מתחיל להרגיש מה מתרחש בו, ולהבין לשם מה נשלחים אליו כל המצבים הללו. כלומר, הוא מתחיל להבין מה עליו לעשות. אז נעשים המצבים הללו למעין "מקפצה" להשגת המדרגה הבאה.

מהו "סוד" ומהי "תורת הסוד"? "סוד" קיים מבחינתו של אדם, שטרם גילה אותו ומי שגילה, שוב אין זה סוד לגביו. לגלות את הסוד מסוגל האדם עצמו בלבד, ומשימתו של המורה היא להצביע על הנקודה בה חייב התלמיד ליישם את מאמציו, ולדרבן אותו לחיפושים.

לא ניתן למדוד את היגיעה עצמה, הואיל וזהו דבר אישי, אשר שייך לתחום הרגש, ואין ביכולתנו לתאר רגשותהרי אדם אינו מסוגל להרגיש, מה שמרגיש זולתו. ובכלל, כל מאמץ בעולמנו הנו פעולה אגואיסטית, שהרי רק מתוך צרכיו האגואיסטיים, מחליף האדם את תענוגותיו זה בזה, במרוץ אינסופי אחר ניצוץ זעיר של אור, הלובש "לבושים" שונים שבעולם הזה.

ומהי יגיעה לפי הקבלה? כאשר אדם מנסה לעשות דבר מה נגד "האני" שלו, הוא אינו מסוגל לעשות זאת. ואז, לאחר שניסה כל דבר אפשרי, ורואה כי אינו מסוגל לעשות מאומה, אפילו לזוז מנקודת ההתחלה, רק אז נוצרת בתוכו דרישה לבורא, דהיינו תפילה אמיתית אליו. ותפילה זו היא היא היגיעה האמיתית.

הבורא לבדו יכול להוציא אותנו מן האגואיזם, והאדם עצמו אינו מסוגל לעשות זאת. אם עדיין נדמה לאדם, כי נותר עוד סיכוי, ולו קלוש ביותר, לכך שישיג את הרוחנית בכוחות עצמו, סיכוי שהוא טרם מיצה לדעתו, האגואיזם שלו לא יאפשר לו לזעוק זעקה אמיתית, היוצאת מעמקי נשמתוזעקה לעזרה. האגואיזם לא ייכנע לחסדי הבורא, עד אשר יווכח האדם, כי ללא יציאה לרוחניות הוא כמת, וכי לצאת אליה הוא יוכל רק בעזרת הבורא.

דרך זו אינה דומה לאף דרך אחרת, שכן אין כאן אפשרות לצפות מראש את התנועה הבאה. היא כמו צעד לתוך חשכה מוחלטת, כמו תגלית חדשה. כך, בכל צעד וצעד, לא ניתן לבנות את הצעדים הבאים על סמך הניסיון הקודם. אחרת היה אדם הולך לפי שכלו, ולא על ידי שלילת השכל ודבקות באמונה בבורא, שהיא למעלה מהדעת.

האם יגיעה כלשהי היא אמיתית, והאם כיוונה נכון? זאת נוכל לבדוק, רק בכך שנחזור כל הזמן במחשבותינו אל הבורא. יש לדעת, שכל תחושה חדשה נשלחת בידי הבורא, מכיוון שזהו רצונו. הוא נותן לנו מכשולים, במידה כזו שנוכל להתגבר עליהם ברגע זה. אצל כל אחד ואחד המצב שונה ולא ניתן להשוואה. הדבר היחיד שאנו מסוגלים להגיע אליו, הוא "הכרת הרע", הכרת האגואיזם שלנו. בכך אנו יכולים לראות את האויב פנים אל מול פנים, ולא להילחם בטחנות רוח. שלב זה הוא כללי, אך התחושות הן שונות אצל כל אחד ואחד.

אין קשר ישיר בין עוצמת האגואיזם לבין אורך הדרך שיש לעבור. אפילו אנשים, העובדים באותה קבוצה, ולומדים למען עלייתם האישיתששרצונותיהם אינם זהים: אצל האחד הם גדלים, אצל השני נשארים ללא שינוי ובשלישי הם אף פוחתים, ולא ניתן לעשות דבר בהתערבות חיצונית. הכל תלוי במידה שבה יכול האדם עצמו לבקש עזרה מהבורא, אך קשה מאד לעשות כך, משום שהאגואיזם מרגיש בבקשה זו השפלה.

עם זאת אין דרך אחרת. ללא עזרת הבורא, ללא כניסת האור לכלי, הכלי לא יהפוך אלטרואיסטי. כלי ללא תכונות האורהוא רצון לקבל הנאה ותענוג אגואיסטי לחלוטין, והוא אינו מסוגל לבצע שום תנועה ברוחניות.

כאשר ינסה האדם את כל הדרכים, ויווכח כי אין מוצא ממצבו, רק אז האגואיזם שלו ייכנע והוא יהיה מוכן לקבל כל עזרה. כדי להגיע למצב כזה, על האדם כל הזמן להגדיל בעיני עצמו את הרוחניות, ולהעלותה על פני הגשמיות, ואפילו במטרה אגואיסטית תחילה, כלומר בכוונה להוציא מהרוחניות תועלת כלשהי.

עלינו להשתמש בכליו של העולם, אשר עומד לרשותנו לעת עתה. אחרי כן, כשהרצון האגואיסטי ילך ויפחת, נשתמש בדרכים המסייעות לשמור על הרצון ללימוד קבלה. כתמריץ תהיה לנו שאיפה לכבוד, ואחר כך לשלטון, עד אשר יישאר לנו רצון אחד ויחיד: לראות את הבורא. אחרי כן יהיה לנו חשוב יותר לעשות משהו למען הבורא. אחרי זה כבר לא יהיה חשוב אם עשית משהו למען הבורא, שכן הידיעה והאמונה, כי עשית דבר-מה למענו, תהיינה לתענוג.

אל לנו לזלזל בכוחות ובאמצעים אשר בידינו. עלינו לזכור, כי הבורא משפיע עלינו, באמצעות העולם בו אנו נמצאים.

התורה והמצוות על פי הקבלה

מה הקשר של מצוות למטרת האדם?

מצוות הן חוקים, כלומר תכונותיהן של הדרגות הרוחניות. לכן מספר המצוות שניתנו לישראל (613) ולאומות העולם (7) מעיד על מספר הדרגות הרוחניות (620) מהעולם שלנו עד עולם האין-סוף; מניתוק מוחלט מהבורא, ועד לדבקות מלאה של תכונותינו בו.

נאמר: "מצווה בלי כוונה כמו גוף בלי נשמה", והכוונה היא לכלי אלטרואיסטי רוחני, להרגשת אור רוחניהבורא. לכן שמירת המצוות בקהל הרחב רצויה מאוד, אך בהחלט אינה מהווה פעילות רוחנית שלמה. בעולם הרוחני ניתן לפעול אך ורק בעזרת כוונות פנימיות מתוקנות, גם ללא שום פעילות גופנית פיסית.

אלא שמטרת האדם היא לשלב פעולות גשמיות ורוחניות, כך שכל 620 הדרגות הרוחניות יכללו בפעולות הגשמיות. בעשותו כך, האדם משלב בתוכו את כל העולמות, מהעולם שלנו עד עולם האין-סוף. ולכן הדרגה הרוחנית הזו נקראת "גמר התיקון".

השוני המשמעותי של חוכמת הקבלה טמון בכך, שהיא מלמדת את אדם כיצד ליצור בתוכו כוונה נכונה בעת ביצוע המצוות. הקבלה מוסיפה כוונה רוחנית לביצוע מכני, אבל בשום פנים ואופן אינה שוללת ולא סותרת ביצוע מצוות מכני. מטרת הבריאה היא לא להביאנו לרחף אל העולם הרוחני, אלא להמציא לנו דרך, המאפשרת באמצעות העולם שלנו, לחוש את העולמות הרוחניים, ולהימצא במקביל בהם ובעולמנו, על ידי הוספת מימד רוחני לכל הפעולות המיכניות שלנו.

מהו קיום מלא של מצוות?

קיום מלא של מצווה, משמעו קיומה בשורש, עליה בעזרת התכונות המתוקנות, לאותה דרגה ממנה ירדה ה"מצווה", התכונה הרוחנית. העליה לדרגה הרוחנית משמעה, שכלי של נשמה צריך להתרוקן מכל מילויו הקודם, כדי לקבל מילוי חדש. תחילתה של מדרגה רוחנית חדשה בפעולת עיבור. ההתרוקנות מהעבר הכרחית, מהסיבה שכתר של תחתון הופך להיות מלכות של עליון, במעבר מ"אין" ל"אני" ולהפך.

מדוע קיימות מצוות, שנראות לנו נטולות הגיון ומנותקות מהמציאות של ימינו?

ההיגיון שלנו מוגבל ואינו יכול להביא בחשבון את כל הדברים והקשרים במערכת הבריאה. אי ההבנה של החוקים הרוחניים מביאה אותנו לחשוב שמצווה "גשמית" מסוימת, כביכול מיותרת ולא נחוצה, במיוחד כאשר מדובר בתפילות, הנחת תפילין ואפילו בטקס ברית המילה.

כל החוקים מתייחסים לעולם הרוחני, ולא לעולם שלנו. בעולם שלנו אנו משתדלים לפעול בהתאמה עם העולם הרוחני, ובכלל זה, לבצע פעולות בצורה גשמית. התורה ניתנה לנו, כדי שנשיג את העולם הרוחני, שנבצע את החוקים שלו, וניטול לידינו את הנהגת כל הבריאה.

מדוע ישנן מצוות, שהונהגו מאות שנים לאחר מתן תורה?

המקובל משה רבנו, סיפר בשעתו לעם על מבנה העולמות הרוחניים. את אשר מסר להם, אנו מכירים כספר ה"תורה". ספר זה מקנה לאדם שתי אפשרויות: האחת, כאשר אדם נמצא בהרגשות העולם שלנו בלבד ולומד תורה, ובמיוחד חוכמת הקבלה. במצב זה הוא מושך אליו, בלא יודעין, אור מהעולמות הרוחניים, אור שבהדרגה מתקן אותו. האפשרות השניה, לאחר מכן, כאשר האדם כבר נכנס בתחושות שלו אל העולם הרוחני, חוכמת הקבלה נעשית לו למדריך, מראה לו בבירור ובדיוק מה הוא אמור לבצע, ואת כל שיטות ההפעלה של העולמות הרוחניים. מכיוון שבמהלך ששת אלפים שנה יורדות אל העולם שלנו נשמות גסות יותר ויותר, דרושה לכל דור "תורה""אור" משלו, תורה המותאמת לסוג הנשמות של אותו דור.

התורה היא האמצעי לתיקון האגואיזם שלנו, ככתוב: "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין". לכן מקובלים, במהלך מאות שנים הנהיגו מצוות חדשות, בצורת מנהגים וחוקים, וקבעו כי "מנהגי ישראלהנם חוקים".

עם זאת, כאשר אין צורך לבצע משהו בעולם שלנו, אנחנו עדים לאירועים מסויימים, שלהם השלכה על יכולתנו לבצע מצוות. כך למשל התרחשו חורבן בית המקדש, גלויות ואסונות אחרים, אשר בעקבותיהם בוטלה האפשרות לבצע פיסית מצוות רבות, שקשורות לבית המקדש או לקדושת האדמה.

מהן תפילות וברכות מבחינת הקבלה? למשל, ברכת המזון?

בתלמוד מסופר על קבוצה גדולה של תנאים, מקובלים, שהביאו לקבורה את המורה שלהם. לאחר ההלוויה התישבו על גדת הנהר, ערכו סעודה של כיכר לחם עם מלח, ולפתע גילו, שאינם יכולים לברך את ברכת המזון ללא המורה שלהם. לצערם, הם לא הצליחו ללמוד ברכה זו ממורם. מהי, איפוא, "ברכת המזון"?

ברכת המזון היא קבלת תענוג בשביל הבורא, כאשר קיים כבוד הדדי בין האורח )האדם( לבעל הבית )הבורא(. אדם המקבל תענוג, צריך לקבלו מתוך כוונה של נתינה לבורא. על ידי כך הוא עולה למדרגה רוחנית. במידה ואינו מביא בחשבון את הכוונה הזו, ונהנה, מבלי לשים לבו לבעל הבית, הוא נשאר ברמה שלנו. הפעולה הרוחנית הזאת, נקראת "ברכת המזון".

כלומר, העיקר היא הכוונה, שבה אתה מברך את ברכת המזון?

לא רק בברכת המזון. בתורה כתוב כי "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". פירושו שכל פעולה וכל מצווה ללא כוונה לקשר הדדי עם הבורא, לנתינה הדדית, משולה לגוף ללא נשמה, גוף מת, נטול מילוי רוחני. עם זאת, קיום מצוות אפילו ברמה כזוחשוב, מפני שזוהי תקופת ההכנה. עד אשר אדם לא יוצא לעולם רוחני, הוא מקיים את המצוות בצורה כזו.

מדוע נהוג לומר "לחיים" לפני ששותים?

יין מסמל אור חוכמה, המכונה גם "אור החיים". כדי להדגיש שאנו מקבלים אור זה באמצעות המסך, וכדי שהאור הבא אלינו יהיה למען החיים הרוחניים, אנו אומרים "לחיים". אנו עושים זאת, גם כדי שלא תתרחש קבלת אור לא נכונה, דהיינו, קבלה לתוך כלים בלתי מתוקנים, דבר הגורם להסתלקות האור, ולמוות רוחני.

האם מה שקורה לנו, קורה מתוך רצון הבורא בלבד, או שמא יש כוחות נוספים?

כל התורה טוענת ש"אין עוד מלבדו", כלומר שיש רק כוח עליון אחדששהבורא. וכל מה שאנו רואים כמאבק בין כוחות מנוגדים בטבע, נובע מהנהגת כל הבריאה על ידי הבורא, כי הבורא הוא המנהיג היחידי. הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד.

התפיסה של ריבוי כוחות ורשויות, מנוגדת ליסודה של היהדות. דעה המצדדת בגרסה, שלא הבורא מנהיג את הכוחות הרעים, נועדה להצדיק את האגו של האדם. בתורה כתוב בבירור אילו עונשים חמורים צפויים לעם הנבחר על ידי הבורא, אם לא ילך בדרך התורה. אסונות התרחשו לאורך ההיסטוריה שלנו לא פעם, ובכל פעם הבורא הזהיר אותנו. כך בתלמוד מדובר על סימני ההרס של בית המקדש הראשון והשני, עוד הרבה לפני שקרו בפועל. בתורה ובספר "הזוהר" כתוב, שכדי להגיע לשלמות בדרך הטובה, חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה.

חגים

מה מסמלים ארבעת הבנים בהגדה של פסח?

ארבעת הבנים הם ארבעת שלבי הבריאה: חכםחוכמה; רשעששבינה; תם או שאינו יודע לשאולמלכות. כל ההגדה מדברת דווקא על הבן, שאינו יודע לשאול, כפי שנאמר: "ואתה פתח לו". דהיינו לפתוח לו פה, כי בפה נמצא המסך.

מהי משמעותו של יום כיפור?

יום כיפור הוא היום שבו מלאכת בניית הכלי הרוחני מגיעה לסיומה.

כל המציאות מורכבת מ"אור וכלי". אור הוא הבורא, התענוג. כלי הוא הנברא, נשמה, מלכות. האור נמצא במנוחה מוחלטת, ולא משתנה. הכוונה היחידה של האור היא להטיב לנבראיו, להביא את האדם להרגשת התענוג הנצחי והאינסופי.

כל תהליך בניית הכלי הרוחני, מהמצב השפל ביותר, שבו אנו נמצאים עכשיו, ועד לעליון ביותר, הנצחי והמושלם, מוצא את ביטויו בעולם הזה בעשרת ימי התשובה. במשך עשרת הימים הללו, הנשמה, שאין בה שום דבר חוץ מהרצון לקבל, מתחילה בהדרגה, מהיום הראשון של ראש השנה ועד ליום כיפור לרכוש את תכונת האור. הרצון לקבל עובר עשרה שינויים, עשר ספירות, שהן אבן היסוד של תיקון הנשמה.

בגמר עשרת הימים הללו, הנשמה מתוקנת לגמרי, ומוכנה לקבלת האור. ביום העשירי, יום כיפור, חל איסור לגלות כל רצון לקבל, וזה מתבטא באיסור האכילה, השתיה ובהגבלות נוספות ביום הצום. ביום הזה משלימים את התיקון האחרון.

לאחר יום כיפור מתחילה ההכנה לקבלת האור, על ידי הכלי המתוקן לגמרי. וקבלת האור יוצאת לפועל בשבעת ימי הסוכות בקיום מצוות הלולב, האתרוג וכו', ההכרחי להמשכת האור לתוך הכלי. ולבסוף חג "שמחת תורה" חותם את כל התהליך הזה, ואור הבורא ממלא לחלוטין את הכלי, שהוכן לשם כך. התורה מסמלת כאן את אור התורה, ואת השמחהשמשמעותו קבלת האור על מנת להשפיע לבורא.

ברוחניות, תיקון כזה יכול לצאת לפועל לאו דוקא בתאריכים אלה, אלא בכל זמן אחר לפי הצורך. אך בעולם שלנו אנו מציינים את התיקון בתאריכים מוגדרים וקבועים.

על מי מספרת התורה?

התורה כולה, ללא יוצא מן הכלל, מדברת על הפרט, היחיד. יש אדם הקרוי "עולם". באדם הזה נמצאים נחלים, אגמים, הרים ויערות, אנשים ועמים, גברים, נשים וילדים, ועבדים. בתוך אדם זה נמצא כל העולם, לרבות כל הכוכבים, השמש, הירח, כל מה שאנחנו רק יכולים להעלות בדמיוננו, הכל נמצא בתוכו. רק אותו ברא הבורא, וחוץ ממנו, מחוצה לו, קיים רק הבורא.

כל מה שאדם מקבל בתוכו, כל מה שהוא מרגיש באמצעות חמשת החושים שלוראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישושכל זה הוא מקבל רק מהבורא שסובב אותו. כך מספרת לנו התורה על כל אחד ואחד מאתנו, כפי שכתוב: "התורה מדברת על אדם אחד". התורה היא הוראה אישית לכל אחד, איך להשיג את הבורא. לכן כשקוראים על משהו שבתורה, חייבים מייד לייחס אותו לאדם אחד, לייחס את כל הדמויות המשתתפות לתכונות האדם, כל ההתרחשויות בעולם שלנו הנן היחסים בין התכונות השכליות, רגשיות, התורשתיות. כלומר מלכתחילה התכונות נבראו על ידי הבורא, ונרכשו ממנו ולא מאחרים, כי אין אחרים! ישנם רק לבושים בצורת אנשים, שדרכם הבורא משפיע על כל אחד מאתנו.

ישראל

מהי משמעות "ארץ ישראל"?

ארץ ישראל זו השתוקקות פנימית לרוחניות. אם האדם גם נמצא פיסית בארץ ישראל, אזי הגוף הפיסי שלו מתאחד עם הנשמה. מצב זה קרוי "גמר תיקון". אם האדם לא נמצא מבחינה רוחנית בארץ ישראל, אלא רק פיסית, אז הוא לא מרגיש טוב בארץ הזו, היא מגרשת אותו. כל הזמן קמים נגדו אויבים חיצוניים, וזה קורה מפני שהוא לא רוצה לתקן את פנימיותו. אך במידת התיקון הפנימי, האויבים החיצוניים שלו נהפכים לידידים. אנחנו צריכים לפעול בו זמנית ברמה הפנימית )הרוחנית( וברמה החיצונית )הגשמית(. אם משהו יקר לנו מאד, לא נוותר עליו בקלות. ואם אנחנו עדיין לא מעריכים את ארץ ישראל הרוחנית, מכיוון שעוד לא רכשנו אותה, גם את הביטוי הגשמי שלה "ארץ ישראל" לא נעריך.

מהי שלמות מדינת ישראל, מהו המיקום של ארץ ישראל הגשמית, מה גבולותיה?

עלינו לתת את דעתנו על כיבוש ישראל שברוחניות, כלומר שכל רצונותינו יהיו מתוקנים תחת שליטת הבורא, עם כוונות אלטרואיסטיות. עדיין בכל רצונותינו יושבים "גויים", כלומר בנשמתנו שולטים רצונות אגואיסטיים וכמובן, באותה ראיה אנו רואים את האדמהעמים זרים כובשים, ומתמקמים על על אדמת ארץ שיראל. ומחוץ לגבולות מדינתנו וגם בתוכה, אנחנו מרגישים, ונמשיך להרגיש, סכנה מתמדת.

אפשר להשפיע אך ורק על ידי הפניה לבורא, מתוך ידיעת החוקים הרוחניים העליונים. קיומנו בארץ ישראל מובטח, רק אם נשפיע על הכוחות הרוחניים העליונים. אין לנו שום אפשרות אחרת.

בקרב הציבור הרחב קיימת נטייה לקשר בין קבלה למסורת הדתית, ואף לדת. במרבית המקרים, נובע הדבר מקושי במציאת הרציונל החבוי במנהגים והאיסורים למיניהם, עליהם הדת מצווה, קושי המתורגם במישרין או בעקיפין להתנגדות כלפי הדת. מכאן נובע הצורך החשוב, בביצוע הבחנה מדוקדקת בין הקבלה והדת.

כל דת נשענת על נביא, אדם שהיה לו קשר רוחני עם הבורא, והפיץ את הידע שלו בקרב האוכלוסיה. הכל מתחיל מהאמת העליונה, מהתגלות הבורא לנביא, למייסדה של היהדות או כל דת אחרת.

חוכמת הקבלה היא שיטה להשגת הבורא, והיא זמינה לכל אחד. שיטה זו מאפשרת לאדם להגיע בכוחותיו וללא מתווכים, לקשר רוחני עם הבורא. אנשים שהגיעו להשגה רוחנית, תארו את הדרך שעברו שלב אחרי שלב, כדי שכל אדם, בכפוף ליישום ההנחיות האלה, יוכל אף הוא להגיע להשגה זו. הקשר הרוחני של אדם בעל השגה רוחנית עם הבורא מתבסס על הגילוי האישי שלו.

חוכמת הקבלה אמנם אינה עוסקת במישרין בחקר העולם הזה, אבל עליה מושתתים כל המדעים בעולם שלנו. חוכמת הקבלה קושרת יחד את כל התופעות של חומר ורוח. לימוד הקבלה מקנה לאדם יכולת לראות את הביטוי של כוחות רוחניים עליונים, שיורדים אל העולם שלנו, בתופעות ותהליכים פיסיים, כימיים, ביולוגיים, מוסריים, חשיבתיים ואחרים. מקובל, המרגיש את העולם העליון, מגלה שקיים רק חוק כללי אחד. מכיוון שאין אנו מסוגלים ללמוד את כל התהליכים האלה במכלול אחד, אנחנו לומדים מדעים נפרדים. אך למעשה כל המדעים קשורים ותלויים בכל הגורמים של הטבע.

כלומר מנקודת ראותה של הקבלה, מהוות מזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מכניקה ורפואה ביטוי חיצוני של חוק פנימי יחיד של הטבע. בחוכמת הקבלה ישנם רכיבי מחקר הכרחיים של כל מדע: מחקרים, רישום תוצאות הניסויים, המשכיות ועקביות, בדיקה וצבירת העובדות. זהו מדע שעוסק בחקר של היקום, של המציאות, שבה אנחנו חיים, שחוקר את החוק היחיד הכללי של הטבע. היום, בדרגת העולם שלנו, אנו מסוגלים לקלוט מתוך החוק הכללי של היקום, רק את החלק הזניח שלו, שקרוי "העולם שלנו", "העולם הזה".

באחרונה גילו המדענים, כי צמחים מגיבים בצורה שונה, כאשר אנשים שונים מתקרבים אליהם. כך למשל, אדם שגרם נזק לצמחששהצמח יזכור זאת, ואם האיש יתקרב אליו שנית, הוא יגיב באמצעות "גלים" פנימיים חזקים, שאינם גלויים לעין. תחושת האחר קיימת בצורות שונות, ובאופן גלוי גם בקרב דגים ובעלי-חיים. התגלות הבורא לאדם תאפשר לאדם לחוש את האחר, את מה שסובב אותו, בדומה לצמחים המרגישים את הזולת. היכולת לחוש מחוץ לעצמך, קיימת בצמחים במידה צנועה. היכולת לחוש את הסובב אותנו, ויכולות נוספות, תלויה במידת האגואיזם המצויה בכל נברא.

ודווקא מידה זו, מידת האגו, מידת הרצון ליהנות, היא שקובעת את יכולות ותכונות הנברא. מכאן שכל התכונות, יכולת התנועה ויכולת ההבנה, עולות בשיעורן ככל שנתקדם מהטבע הדומם לטבע החי, ומהטבע החי לאדם.

בטבע הדומם, האגואיזם מתבטא במידה הקטנה ביותר. אלמוגים הם צורת ביניים בין הטבע הדומם לצומח, ומידת אגואיזם שלהם, שהיא גבוהה יותר, יוצרת בהם תכונת גדילה. מצב ביניים בין טבע הצומח לטבע החי, הוא צמח שדומה לחיה, שיש לו גוף, אך הוא ניזון ממיצי האדמה, וקרוי "כלב השדה". שינויים פנימיים הם ביטוי לפעילות חיים, וצורך בתנועה. רמה נמוכה של אגואיזם מעוררת צרכים מועטים, שלא מחייבים שינויים פנימיים. אגואיזם בעוצמה גבוהה יותר מוליד את טבע הצומח, הכולל את הצורך להשתנות, לבלוע ולהפריש, לגדול ולהגיב לתנאים החיצוניים, ואף מוביל להופעת זיכרון אצל הצמח.

אגואיזם רב יותר, גורם להופעת מינים רבים מאוד של אורגניזמים חיים, שיש להם, לפי מידת התפתחות האגואיזם שלהם, זיכרון, יכולת למידה, שכל, הסתגלות וחופש תנועה. כל מה שבא לידי ביטוי בתכונותיו של כל מין, הוא, איפוא, תולדה ישירה של מידת הרצון האגואיסטי, הטמון בו. רק הוא גורם לתכונות אלו או אחרות, ומוליד יכולות אלה ואחרות. כל מה שמאפיין אובייקט כלשהומקורו רק בתכונה אחתש מידת האגואיזם שבו.

היכולת של אובייקט לחוש את הנעשה מחוץ לעצמו, קיימת במידה רבה ביותר באדם, שכן לפניו הוצבה המטרה להגיע להרגשת הבורא, והלא האדם נברא לשם כך, וכדי לעמוד בקשר עם הבורא. מטעם זה התפתחה באדם, יותר מאשר בבעלי חיים אחרים, היכולת לחוש אחרים. נוסף ליכולת זאת, לאדם יש שכל, שבעזרתו הוא יכול להגדיל פי כמה וכמה את הרגישות בתחושתם של הסובבים אותו, ואת מידת תחושת השמחה והסבל של הדומים לו.

השכל מאפשר לאדם לפתח ביתר שאת, את הרגשת האחר, והשכל הוא זה שמחזק את הקביעה, שהאדם הוא הנברא היחידי, אשר למענו הוכנה התגלות הבורא. לצורך גילוי הבורא, כלומר כדי לחוש מחוץ לעצמך משהו, שהוא מלכתחילה נסתר לגמרי, צריך אדם לפתח בעצמו יכולת מלאה לחוש את הסובב אותו כמו שהוא, לחוש אל מחוץ לעצמו, לחוש ללא קשר לאינטרסים האגואיסטים שלו.

אנו רואים, חדשות לבקרים, בחיים שלנו כיצד איש אינו מסוגל להבין את רעהו. דווקא האינטרסים האגואיסטיים של כל אדם, לא מאפשרים לו לחוש אל מחוץ לעצמו, לא מקרבים את האדם לטבע, לדומים לו, אלא מרחיקים אותו. לכן, לשם השגת תועלת מירבית, על האדם לפתח בתוכו את תחושת הדומים לו, ואת היכולת להבין את האחר.

ואילו בשביל לחוש את הבורא, האדם חייב לפתח בעצמו, לא רק את היכולת לחוש את הדומים לו, אלא לפתח גם את שכלו. בעזרת היכולת השכלית שלו, יוכל האדם לחזק תחושה זאת פי כמה וכמה, להסתכל על הסובבים אותו בצורה אובייקטיבית, ואף להתרחק, בחושו את הסובבים, מהאגואיזם שלו. ולפי מידת יכולתו של האדם לחוש את הסובב אותו ולא רק את עצמו, הוא יתחיל לחוש את הבורא. וככל שהאדם ירחיק לכת בתחושותיו, כך יקשה עליו לתאר את אותן תחושות הכבירות, שהוא מתמלא בהן.

נאמר בכתובים, שכל אחד יכול להגיע לדרגתו הרוחנית של משה רבנו. משה רבנו פיתח בכוחות עצמו את היכולת לחוש "מחוץ לעצמו", יכולת שהובילה אותו להשגת הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר והיא זו שאיפשרה לו "לדבר" עם הבורא פנים אל פנים. מטעם זה נאמר המשפט, כי מטרת הבריאה להגיע להרגשת הבורא כ"ואהבת לרעך כמוך", "לא תעשה לחבריך מה ששנוא עליך" וכדומה. מידות ההתפתחות באדם, היכולות לחוש את הבורא, להתקרב אליו, לחוש אותו עוד יותר, קרויות מדרגות של גדילה רוחנית. כל אדם וכל האנושות פוסעים בהדרגה, ובהתאם למה שתוכנן על ידי הבורא.

במסלול זה, הבורא מכוון כל אדם על ידי שליחת סבל, במטרה שמתוך חקירת מקור הסבל, יבין האדם, כי הדבר הטוב ביותר עבורו, טמון בקשר עם הבורא. זהו הקשר עם הכוח החזק ביותר, הנצחי, עם מי ששולט בחיים שלך. קשר זה מלווה את האדם בעולם הזה ובעולם הבא.

תפקידה של חוכמת הקבלה בתהליך זה של התפתחות רגישות האדם, לתפיסה אובייקטיבית של הסובב אותו, עיקרה הגברת הדיוק בניתוח של הטוב והרע, ובהכרה של הרע כטבע עצמי, טבע שלא מאפשר לאדם לראות מעבר לד' אמותיו, ומגביל אותו מלהתמסר לתחושות הבטן שלו.

למרבה הצער, מטרות אלו אינן מובנות ומוכרות כלל בציבור. הציבור לא מכיר אותן, היות שבשום מסגרת לימודית, ובכללן ההשכלה הגבוהה, לא מוסבר מהי המטרה האמיתית של הבריאה, ומהן השיטות להשגתה.

הקבלה כלל לא מתייחסת לשגרת החיים שלנו בעולם הזה ומתוך כך גם לא לכל קיום גשמי של חוקים או מנהגים כלשהם. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו איך לגלות את מה שנמצא מחוץ לגבולות העולם הזה, איך לתקשר עם הכוחות הרוחניים ולהיות מסוגלים להשפיע על מהות האירועים וההתרחשויות בעולמנו.

כאשר נכנסים להרגשת העולם העליון, ומתחילים לחקור אותו לעומק, מגלים שהעולם העליון מורכב מ-613 חוקים רוחניים. מקובל שנמצא בעולם העליון יקיים חוקים אלו, אם ברצונו להתקיים בעולם העליון, אחרת יאבד מייד את התחושה שלו. בעולם שלנו לא קיימת הקבלה ל-613 המצוות הרוחניות האלה ולכן הן לא מובנות לנו. שמירת המצוות המעשיות בעולמנו לא משפיעה על העולם העליון, כי להשפיע עליו ניתן אך ורק על ידי כוונות רוחניות מעולמות רוחניים, כוונות נתינה המכונות "השפעה".

מאז שנת 1995, כפי שמסר לי מורי הרב"ש מפי בעל הסולם, רבים מאתנו מתחילים להרגיש בהדרגה שאיפה לגילויו והבנתו של העולם העליון, כפי שניבא בעל הסולם, ומתחילים ללמוד קבלה. וכשם שהיו מתנגדים נמרצים לקבלה לפני הופעת הנקודה שבלב, כך הם הופכים במהרה למצדיקיה ותומכיה. דוגמאות רבות מוחשיות לכך יש בקרב הציבור המאמין.

לפני אלפיים שנה אסרו מקובלים את לימודי חוכמת הקבלה. כבר אז הם ידעו, בדיוק של שנה, היינו שנת 1991 (כפי שמובא בשם הגר"א, בספר "קול התור") כי עד לדור שלנו אסור יהיה להנחיל את התורה הנסתרת להמונים, ומאותה שנה יקבלו ההמונים שאיפה רוחנית להשגת העולם העליון, ללא תלות בדת ובמסורת.

מצוות מעשיות

אם אדם מקיים מצוות מעשיות, ללא מודעות למשמעות הפעולות שהוא מבצע, הוא עדיין נמצא בתיאום מסוים עם תרי"ג חוקים עליונים ולכן מושך מלמעלה מאור. מאור זה מאיר בעוצמה חלשה שאומנם אינה מספיקה כדי לפתח את הנשמה, אך מגינה ומסוככת בהחלט על האדם בעולמנו.

חינוך דתי יוצר קהילה מאוזנת, מוגנת במידת מה מפני השפעות חיצוניות הרסניות כמו סמים, השחתת-מידות, וכו'. אבל האדם לומד, שרק על ידי ביצוע מעשי של המצוות, יהפוך למושלם. דבר זה מגביל את התפתחותו הרוחנית.

נקודה זו הינה מקור של אי הבנת הקבלה בקרב היהדות הדתית. החינוך היהודי הדתי שונה מהחינוך שמעניקה חוכמת הקבלה, אף כי את החינוך היהודי הדתי יצרו מקובלים בעצמם, וזאת למען מטרה מסוימת וברורה, לתקופת הגלות, עד לשנת 1995. כאמור, לאחר הגלות יורדות לעולם שלנו נשמות, המוכנות לתיקון.

החינוך שביהדות הדתית איפשר את קיום העם בגלות. אלא שחוכמת הקבלה קובעת, שהוא לבדו אינו מספיק להתפתחות רוחנית.

שמירת "מצוות" ברמה רוחנית, פירושה תיקון רצונות באמצעות מה שנקרא בקבלה "מסך". כל עבודה רוחנית, אמיתית של האדם מתבצעת בלבו, ברצונותיו. ומה שקורה במהלך התיקון עם הגוף הפיסי של האדם אינו לו משמעות כלל.

בששת אלפי שנות הקיום של העולם שלנו, יורדות נשמות לפי סדר מסויים ומתלבשות אל תוך הגופים הפיסיים בעולם שלנו, עולם שהוא דרגת הבריאה הנחותה ביותר ביקום. ישנו סדר ברור ומדויק של ירידת הנשמות: מהנשמות הזכות ביותר, הפחות אגואיסטיות, ועד לנשמות העבות, האגואיסטיות ביותר.

תחילה ירדו נשמות בעלות אגואיזם לא מפותח, שעצם קיומן בעולם הזה מספיק להן לתיקון והן לא זקוקות להשפעה חיצונית כלשהי. אחרי כן החלו לרדת הנשמות שלצורך תיקונן נזקקו לספר של הוראות והנחיות, שאותו אנו מכירים כתורה הכתובה.

לכן, על אף זאת שקיבלנו את כל התורה, בכל היקפה הרוחני, בכל ארבעת חלקי פרד"ס שלה, כלומר לרבות חוכמת הקבלה, השתמשו בה במהלך מאות השנים שעברו באופנים שונים. בד בבד, נשלחו גם מלמעלה נסיבות משתנות לשמירת המצוות: כך למשל עם חורבן בית המקדש נעלמה אפשרות הקיום של מספר רב של המצוות הקשורות לבית המקדש וקדושת הארץ.

אף כי נשמות גסות יותר ויותר, הזקוקות לתיקון גדול יותר, יורדות אל עולמנו, מספר המצוות פחת. הדבר נובע מכך, שלא ניתן לתקן את הנשמות האלו במילוי מצוות בצורתן הגשמית. הנשמות האלו זקוקות למדריך אחר, מדריך חוכמת הקבלה (ראה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), מכיוון שהתיקון שלהן זהו תיקון סופי של אותן נשמות שבעבר היו יותר טהורות, אך שקעו יותר ויותר באגואיזם לאורך הגלגולים; ולכן התיקון האחרון צריך להסתיים ביציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני.

ויציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני אפשרית רק בעזרת שינוי התכונות הפנימיות של האדם מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, שינוי טבע ממש, שלא נעשה באמצעות פעולות במישור העולם הזה.

נאמר, "מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה": רק הכוונה קובעת את הפעולה. פעולה גשמית נטולת כוונהאין בה רוח חיים, אינה גורמת שום השפעה רוחנית בעלם העליון ולא מביאה לשום תוצאה.

שמירת מצוות גשמית מטהרת ומתקנת את האדם ברמת ה"דומם" הרוחנית. כמו בכל חלקי הבריאה גם באדם קיימים ארבעה חלקים, בהתאם לשם הוויה: דומם, צומח, חי, מדבר. אסור בשום פנים ואופן להמעיט בחשיבותה של דרגה רוחנית הזו. היא זו אשר היא שמרה עלינו כעם. קיומה גם הוא יישום של רצון הבורא. אך כפי שאמר הרבי מזידיטשוב בספרו "סור מרע ועשה טוב" (כ"ט): "אין אתה פטור מפנימיות התורה".

אמנם קיבלנו את התורה במלואה אבל החלק הנסתר שלה, ספר "הזוהר", הגם שנכתב בתקופת התלמוד, התגלה רק בדורות האחרונים. התלמוד, שהיה הכרחי לצורך שמירת מצוות מעשיות התפרסם ללא דיחוי ואילו ספר "הזוהר", בגלל העדר הצורך הכרחי בו בקרב ההמונים, הוסתר על ידי המקובלים עצמם, עד שהחליטו שהגיעה העת לגלותו. מכיוון שבכל דור יורדות אל העולם שלנו נשמות חדשות, מסוג אחר, דרוש עבור כל דור "מדריך" יחודי לתיקון הנשמות. בכל דור הבורא שולח אל העולם שלנו כמה מקובלים שבהשגתם את העולם הרוחני והימצאותם במקביל, באורח פיסי, בעולם הזה, יוצרים את התנאים ההכרחיים לצורך תיקון נשמות הדור.

זאת הסיבה לירידת נשמתו של האר"י הקדוש, גדול מקובלי המאה השש עשרה, אל העולם שלנו. הוא המקובל שכתב לזמננו את הפרשנות לספר "הזוהר", ובכך יצק בסיס רחב ללימודי חוכמת הקבלה באופן מובן וברור לכל אחד. הרב השל"ה (ישעיהו הלוי הורוביץ מפראג 1630-1565) הידוע בשם השל"ה הקדוש אמר על ספרי האר"י שהופעתם שוות ערך למתן תורה לעם ישראל.

הרב אברהם בן מרדכי אזולאי כותב בספרו "אור החמה":

ומצאתי כתוב כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב עד תשלים שנת הר"ן, ומשם ואילך [...] והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים [...] ואחר שבזכות זה עתיד לבא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל.

כלומר הסתרת חוכמת הקבלה מלמעלה, נעשתה כדי שלא כל אחד יוכל לעסוק בה, והיתה זו הסתרה לפרק זמן מוגדר עד שנת הר"ן (5250 לספירה העברית), אבל החל מהשנה הזו (1490) והלאה צו ההסתרה בטל ומותר לכל אחד ללמוד את ספר "הזוהר". והחל משנת ה"ש (5300 לספירה העברית) מומלץ שדווקא ההמונים ילמדו את חוכמת הקבלה, מכיוון שרק כתוצאה מכך, ולא כתוצאה ממשהו אחר יגיע אור "המשיח".

בספר "הזוהר" עצמו מזכירים לא פעם, שרק מיעוט הערך של הלימוד בספר זה, בעינינו, הוא הגורם לכל הסבל שלנו ושל הדורות האחרונים ולגלות הרוחנית. אך לאמיתו של דבר כל הסבל שלנו נובע מכך, שאין אנו מתקנים את עצמנו בעזרת חוכמת הקבלה, וולכן הולכים בדרך יסורים.

מטרת הבורא היא להביא לגמר התיקון את עם ישראל ואת כל האנושות, את כל הנשמות שיחדיו הן נשמת האדם. הבורא ברא את כל הבריאה כך, שעצם טבענו דוחף אותנו לקראת התיקון. כל מה שנמצא סביבנו, נברא ומתפתח מזמן לזמן בצורה מסויימת לשם מטרה אחת ויחידהלהביא אותנו לגמר התיקון ולאיחוד מלא עם הבורא.

בעולם הזה לא מתרחש דבר, קטן או גדול, טוב או רע, ללא כוונה להתקרב למטרת הבריאה. כל מה שיצר הבורא נוצר למטרה זו. דבר לא נברא לשוא. את האדם ברא הבורא כך, שמגוון תכונות הטבע שבו דוחפות אותו ללא הרף לקראת המטרההמרת התכונות האגואיסטיות שלו בתכונות אלטרואיסטיות.

במשך דורות רבים וגילגולים חוזרים ונשנים של נשמתו בעולם הזה, צובר האדם סבל ויסורים. הסבל הזה נצבר בנשמה הנצחית. האדם אינו חש בצבירת הסבל הזה במהלך הגלגולים בעולם הזה. סבל בתלמוד מוגדר, ככל דבר שנמצא בסתירה לרצונו הכי קטן של האדם: כך לדוגמא אם האדם רוצה להוציא מכיסו שטר של עשרה שקלים ובמקום זאת מוציא שטר של עשריםאף זה קרוי סבל.

כל הסבל מצטבר, עד שממלא מידה שלמה. התגלותה של המידה לאדם, פוקחת לו את העיניים, ומסייעת לו בתהליך ביטול האגואיזם שגורם לו סבל. הכרת הרע, היא מצב בו האדם מגיע להכרה המלאה, כי רק האגואיזם מכריח אותו לרצות לקבל, ורק בגללו הוא סובל, וכי כדי למנוע מעצמו סבל זהששעליו לבטל את האגואיזם.

צבירת סבל הדרגתית במשך דורות רבים היא דרך התפתחות טבעית. הטבע עצמו נוצר על ידי הבורא, במטרה שיוביל את האדם ובמידת הצורך ידחק בו, הן לפתח שאיפות והן לחוש את הסבל הנובע מאי מימושן. הטבע נוצר בצורה כזו, שאף פעם האדם אינו מסוגל למלא את רצונותיו הוא, ולכן תמיד נמצא במצב של סבל וריקנות. וגם כאשר הוא מקבל את מבוקשו, מייד מתעורר בו הרצון לקבל יותר. בעידן הקפיטליסטי ניתן לראות דוגמאות רבות לעשירים, שעובדים קשה יותר ויותר ומציבים לעצמם מטרות ושאיפות גבוהות יותר. הרגשת החיסרון אצל האנשים הללו חזקה הרבה יותר ומלווה בסבל רב יותר מסבלם של אלה שאין ברשותם דבר.

דרך היסורים ארוכה וכואבת. כדי להעניק לאדם הזדמנות להבין בנקל את שפל דרגתו ולגלות את הרוע הטמון באגואיזם, פותחה שיטת הקבלה. קבלה מהמילה "לקבל"לקבל תענוג עליון, הנאה אינסופית. הקבלה מלמדת את האדם, באיזה צורה ניתן לקבל עונג אינסופי, שאליו הוא שואף בלי משים.

השגת מטרת הבריאה בדרך של לימודה וישומה של שיטת חוכמת הקבלה נקראת "דרך תורה". דרך זו אינה מקטינה את עוצמת הסבל, ואף לא מונעת אותו לחלוטין. סבל הוא הרגשת חיסרון המילוי באור הבורא, ולכן הסבל הכרחי להרגשת ההנאה מתוך הסבל. בדיוק באותם היסורים שלנודווקא בהם מורגש לאחר מכן אור הבורא, תענוג רוחני.

דרך תורה מקצרת את הדרך אל המטרה. היא מרכזת, ודוחסת את היסורים וכל התחושות האחרות. האדם אומנם עובר את אותה הדרך, אבל במהירות גבוהה יותר, ואפילו תוך שנים ספורות, ולא לאורך כמה גלגולים.

ללכת בדרך הטבע, בהכרה הדרגתית של האגואיזם כאויב, או ללכת בדרך תורה, ולראות באורה של התורה את מהותו של "העצמי", זוהי תמציתו של חופש הבחירה של האדם, כפי שנאמר: "ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע...ובחרת בחיים." הרי דבר זה נאמר לאדם שכבר נברא, והוא חי. מהי, איפוא, הכוונה במלים "ובחרת בחיים"? ואת מי צריך לשכנע לבחור בחיים ולא במוות?

הפירוש האמיתי הוא, שיש לנו שתי אפשרויות קיום, ועדיף לנו לבחור בדרך הקצרה, הכואבת פחות, דרך התורה. דרך זו כואבת פחות לא רק משום שהיא קצרה יותר, אלא גם משום שעל אף היסורים העוברים על האדם, הוא יודע לשם מה הוא עובר אותם. והמודעות הזו, ממתיקה ומאזנת את היסורים. הדבר דומה לחולה, שמסכים לעבור ניתוח כדי להציל את חייו.

היסוסה של היהדות לתת היתר פומבי ללימודי קבלה, נעוץ בטבע מנוגד של חוכמת הקבלה והדת: הדת היוותה פיתרון גלותי, והתבססה על שאיפה "להצליח" בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו חוכמת הקבלה מלמדת רכישת טבע אחר לחלוטיןטבע ה"השפעה", הנתינה למען הבורא.

הדת מרגיעה את האדם, מעניקה לו תחושת נוחות נפשית וביטחון ברחמי ההשגחה. כתוצאה מכך, האדם לא נזקק לחוכמת הקבלה, ושאלת משמעות החיים מודחקת.

מצד אחד, שמרה הדת על עמנו במשך אלפי שנים. העם עשה פעולות קבוצתיות מסויימות, וכך ניצל מהכחדה. מצד שני, היתה זו חברה שמורה, שאינה מתפתחת או מכניסה שינויים לתוכה. לכן כל אלה שמתפתחים רוחנית, מתקרבים לעבר חוכמת הקבלה, ואלה שעדיין לא התפתחו, נמצאים במסגרת שמירת מצוות מקובלות, באופן גשמי בלבד.

המקובלים עצמם, חכמי הכנסת הגדולה והסנהדרין, קבעו את דרך הדת להתפתחות העם וכאמצעי לשמירת צביונו. לפני אלפיים שנה הם הגדירו ותכננו את דרך ההתפתחות של כל העם לתקופת הגלות ולאורך אלפי שנים בעתיד, ובתוך כך הטילו איסורים על לימוד הקבלה למשך תקופת הגלות.

בהסתיים הגלות, חזר העם לארץ ישראל אחרי השואה, ובנקודה זו התחילה התקופה האחרונה: שיבה "גיאוגרפית" לארץ ישראל ובו בעת, בהתאם לשורש הרוחני והענף שלו בעולם שלנו, חזרה אל ארץ ישראל הרוחנית.

מכאן כל האיסורים שבימינו על הלימוד של חוכמת הקבלה, שקבעו בשעתם המקובלים עצמם. אלה המצדדים באיסור, בגישה הישנה, עדיין אינם מודעים לשינויים מהותיים ביותר שמתרחשים בימינו.

עד הזמן האחרון התנהלה כל השגחת העולם לפי תוכנית מסויימת מלמעלה, והחל מהדור שלנו, ההשגחה העליונה משלבת בתוכה השתתפות פעילה, מודעת, שלנו, בכל התהליכים. כלומר, אם לפני כן היה היחס כלפינו, כאל משהו שנכלל בצורה אוטומטית וסבילה בתהליך ההתפתחות, כיום אנחנו עצמנו חייבים לקחת חלק פעיל בסיום התהליך הזה. ואם אנחנו לא מרגישים צורך בעליה רוחנית, כוח הבורא יכריח אותנו לכך, באמצעות סבל ויסורים. שהרי החוק, שמכריח אותנו להתקדם אל עבר מרכז הבריאה, תקף קודם כל כלפינו, ורק אחר כך כלפי העמים האחרים. לכן לא תישאר פינה שקטה בכדור הארץ, ובראש וראשונה, היהודים, לא ירגישו בנוחות בשום מקום.

עלינו להיות הראשונים שישתתפו באופן פעיל בהשגחה הרוחנית, ואחרינו ישתתפו עמים אחרים. באמצעות סבל ויסורים הבורא לוחץ עלינו. בתחילה, כאשר אדם סובל, הוא עדיין אינו מסוגל להבין את הסיבות לכך. עם התמשך הסבל האדם מתחיל להבין את הסיבות, את מקור הסבל. בשלב זה הוא כבר יודע מה צריך לעשות כדי להימנע מכאב.

שום דבר בעולם לא נברא לשוא: הכל נברא כדי להשיג את מטרת הבריאה. כל תמונת העולם בצורתו האמיתית שלמה, ומלאה ואין בה דבר מיותר: לא פעולה, לא דומם צומח חי ומדבר ולא מחשבה.

כולם עוסקים במה שהם אמורים לעסוק. במקביל לכך הם מממשים את תוכנית הבריאה, והרוב המכריע עושה זאת שלא במודע. יחידים עושים זאת במודע, לאחר שעשו בחירה חופשית בין פעולותיהם האגואיסטיות לאלטרואיסטיות והכריעו לטובת האחרונות. המשימה המוטלת על האדם היא להגיע לכלל הסכמה עם תוכנית הבריאה, ולמלא אותה באופן מודע ומרצונו החופשי. לזה כל אחד יגיע בהדרגה, לאורך גלגולי נשמתו.

אילו היינו מודעים לגלגולים הקודמים שלנו, לשילובי הנשמות האפשריים ולחלוקתם, היינו מסוגלים לחשוב ולהחליט בעצמנו מה צריך להיות השילוב של חלקי הנשמה הכללית, באיזה יחס ועם אילו חלקים לשלבם כדי לתקן אותם, והיינו נוכחים לדעת מה הסיבה לכל מה שקורה. מקובלים רואים את התמונה הכוללת הזו בצורה מלאה או חלקית. האר"י, בספרו "שער הגלגולים" מסביר בבירור את צורת הנשמות.

לא רק שראה את כל התמונה של גלגולי הנשמות ותיקונן, אלא אף קיבל רשות לתארה. הסימן היחיד, לפיו ניתן לקבוע אם אדם רשאי ללמוד חוכמת הקבלה הוא שאיפתו רוחנית, הרצון האמיתי שבו. לימודי חוכמת הקבלה לא נועדו לאדם לשם עשיית מעשי כשפים למיניהם, ואף לא כדי להפוך לרב גדול, לחכם. הם נועדו למשוך את האדם להתפתחות רוחנית, ולהשגת עולמות רוחניים, תוך עבודה קשה. תוצאת המאמצים תיבחן, במידת יכולתו של האדם לייחד את כל השאיפות שלו להשפעה לבורא.

כלומר יש לבצע פעולות רוחניות, שתסייענה לקבלת האור העליון, פעולות שקרויות "מצוות הבורא". אבל הדבר קשור בבעיה: האדם מסוגל לבצע רק את אותן פעולות, שלפי דעתו יניבו תמורה אישית עבורו. ואם הוא לא יהיה בטוח, שיקבל תמורה בעבור המאמצים שלו, לא יניח לו האגו שלו להשקיע מאמץ, ולו המזערי ביותר.

זהו שורש ההתנגדות לחוכמת הקבלה, חוכמה שמסבירה שמצבם של בני האדם אינו שלם, כל עוד לא יוסיפו כוונה למעשיהם.

עצת המקובלים היא: התחילו ללמוד את חוכמת הקבלה. ומתוך לימוד נשמת התורה עצמה, תבינו בעצמכם, מה חיוני לאדם, לשם מה הוא נברא, כפי שנאמר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אותיות ט'-י"ט.

קבלה ומדע

האם יש מנהגים מיוחדים ללימודי חוכמת הקבלה?

חוכמת הקבלה אינה עוסקת בשום מנהגים או פעולות פולחניות חיצוניות. כל שרטוט או תמונה של עולמות, ספירות, גימטריות, אינו יותר מאשר חומר עזר נלווה. חוכמת הקבלה במהותה היא הרגשתו האינדיבידואלית של כל אדם את הבורא, ואת העולם הרוחני.

בחוכמת הקבלה אין שום מרכיב מיסטי, וחוכמה זו היא מדע על חקר המציאות, חקר היקום, אלא שבשונה מכל מדע אחר, היא עוסקת לא רק בחקר העולם שלנו, אלא גם בחקר העולם העליון.

האם המדע המודרני מקבל נקודת ראות זאת?

מדענים העוסקים בחקר החושים, וזה כולל חוקרי תורת היחסות, טוענים שכל מה שקולטים החושים שלנו, תקף אך ורק לגבינו. אבל תמונת העולם שלנו היא יחסית, מכיוון שמונחי הזמן, המימד והמקום גם הם יחסיים. אילו בתוכנו לא היו קיימים מונחים אלה, היינו קולטים אותם בצורה אחרת.

ניתן לומר שהאדם מהווה מעין "קופסה שחורה", מערכת סגורה. כל מה שמגיע לתוך הקופסה האדם יודע, חש ומרגיש. לשילוב הרגשותיו אלו, קורא האדם "העולם שלי", "העולם הזה", או פשוט "עולם". וכל מה שאולי קיים מחוץ לגבולות האדם, מחוץ לקופסה זו, כל מה שלא נכנס בתוכולא ידוע לאדם, והוא לא יכול אפילו לדמיין לעצמו שיש עוד משהו, שנמצא מחוץ לו, מחוץ לחושיו.

האם הידע בקבלה הוא מהימן?

הקבלה, לא רק שנותנת ידע מהימן על בנייתם של כל העולמות והחוקים שלהם, ועל ההיסטוריה של האנושות ועל דברים נוספים, שלא נוכל לתאר בדמיוננו, אלא שהיא מאפשרת לנו להשתמש בידע הזה באופן מעשי.

כתוב ב"זוהר": "אין לך כל עשב למטה שאין לו מלאך למעלה" משמע, שלכל הקיים בעולמנו ישנם שורשים רוחניים, ואם נבין את החוקים ואת אופן בנייתם של העולמות הרוחניים, נוכל להשפיע על המתרחש בעולמנו. ללא הידע הזה, המצריך קליטה ותפיסה נרחבות של מידע, אין ביכולתנו לנסח דברים במדוייק, ועקב כך חסר לנו סוג מסויים של מידע שהוא רצוי לנו.

מדענים טוענים שהעולם קיים יותר מכמה אלפי שנים, מהי דעת הקבלה?

הקבלה אינה טוענת אחרת. בספרים שחיברתי "ראיון עם העתיד" ו"הספר הפתוח" מוסבר על תקופות התחממות והתקררות של כדור הארץ, אשר כל אחת נמשכה כשלושים מליון שנה.

האם יוכל מדע העתיד לחקור את התופעות שנקלטות בחוש הששי?

במסגרת חמשת החושים, האדם מוגבל לגמרי בתחושותיו, עד כדי כך שאינו מסוגל אפילו לדמיין מהו חוש נוסף. ואין צורך לומר, שלעולם לא ישאף למשהו שאינו קיים בתוכו, ממש כפי שלא ירגיש בחיסרון של אצבע נוספת.

לכן המכשירים שהאדם בונה, ושיטות המחקר שהוא מפתח, רק מרחיבים את תחום החוש הקיים, אבל בשום פנים ואופן לא יוצרים חוש ששי. חמשת החושים שלנו מספקים את כל צרכינו ולמטרה זו נוצרו, שהלא איברי חושים אחרים, משמעם בריאה אחרת, ואילו אנו נמצאים פיסית בגבולות הבריאה שלנו. לעולם לא נוכל לתאר בדימיוננו מה חסר לנו, כדי לחוש ולהבין את הסביבה שלנו בצורה אחרת, ולא כדרך שאנחנו חשים אותה כיום, בחושינו הקיימים.

כל כמה שהאנושות תתקדם טכנולוגית, לא נהיה מסוגלים לפרוץ את גבולות הבריאה שלנו. חמשת החושים שלנו יוצרים מסגרת ברורה של ההבנה שלנו. ומכיוון שכל פנטסיה שלנו היא פרי דימיון, שמבוסס על חמשת החושים, לעולם לא נהיה מסוגלים לדמיין משהו, שאינו דומה לנו או לעולם שסובב אותנו.

אם למשל, אבקש ממך הקורא, לתאר לי משהו שאינו דומה כלל לשום דבר בעולם שלנו, יצור מעולם אחר, עדיין לא תהיה מסוגל לתאר לי, אלא משהו שמורכב מאלמנטים של העולם שלנו.

אמנם גם "המרחב" שלנו הינו רק מהות שאותה אנחנו חשים בצורה מסויימת, ועל אף זאת ייתכן שבמרחב זה קיימים עולמות ויצורים אחרים. אלא שאיננו מסוגלים לחוש את קיומם, חרף הימצאותנו במימד אחד אתם. יש להעיר, שהמונח "מימד" משמש כאן בתוך מסגרת ההבנה המוגבלת שלנו, רק כדי להדגים, עד כמה אנחנו לא מסוגלים לחוש את כל מה שחמשת החושים שלנו לא בנויים להבין. למעשה, גם למימד אין משמעות, כי בתחושות אחרות הוא אחר לחלוטין.

לדוגמא, נסה לתאר לעצמך, מה היה רואה האדם במקום היקום שלו, אילו ניחן ביכולת ראיה לא רגילה, ראיית רנטגן; מזה ניתן ללמוד, עד כמה שינוי רק בתחום אחד של החושים יכול להשפיע על שינוי תמונת העולם שלנו בעינינו.

נאמר רבות, כי הגיע הזמן שחוכמת הקבלה תהפוך ממדע נסתר למדע גלוי. מדוע דווקא בדורנו זה יש חשיבות רבה להפצת הקבלה? האם אין סכנה שמי שיגלה את הידע העמוק של הקבלה, עלול להשתמש בכוחו לניצול אנשים?

קבלה היא מדע, אך לא מדע תיאורטי למומחים. כל אחד יכול להשתמש בתוצאות שלה, בדיוק כשם שמשתמשים בכל תוצאות המדעים האחרים. ההבדל בין הקבלה למדע אחר הוא, שאת מדע הקבלה צריך כל אחד, מפני שאם אדם לא משתמש בקבלה הוא איננו מקבל מהחיים את הדבר החשוב ביותר בחייואת מה שיישאר עמו לנצח.

על כולם לדעת, מהו המדע הזה ומאיזה מקור נובעת עוצמת הידיעה, עד כמה לימוד הקבלה יכול לשנות את המושגים על בניית העולם, על מטרת האדם, על התפתחות הנבראים ועל תפקידו המיוחד של האדם בהתפתחות זו; וכאן גלומה אפשרות מלאה ויסודית להכרת העולם. מטרת המקובלים היא להביא לקבלה אנשים רבים ככל האפשר, מפני שאם האנושות תמשיך ללכת באפלה, בשיטות ניסיוניות שגויות, צפויים לה אסונות כבדים.

כשילד מכניס אצבע לאש הוא מתחיל לבכות בקול, כי כואב לו, הוא מייד מרגיש שאסור לעשות זאת. בסופו של דבר הכוויה נרפאת. האנושות לא חייבת לשרוף את כדור הארץ, כדי להבין שלא היה כדאי להכניס את האצבע אל תוך האש.

האנושות נבראה בצורה כזו, כדי שתבוא מתוך חוסר הכרה להכרה באופן מדעי, דרך הקבלה ולא על ידי נסיונות. הקבלה מנחילה לאדם את הידיעה, שיש כוחות שפועלים, כיצד הם פועלים בטבע, ולאילו סיבות ומסקנות מביאה כל פעולה שלהם. הקבלה נותנת לכך הבנה ברורה. לכן מקובלים אינם טועים.

האנושות

מתי תוכל האנושות להבין את יחודיות הקבלה?

כל אכזבה מרה תמיד דוחפת את האנושות קדימה. כל התקדמות טכנולוגית, רפואית, כלכלית, נבעה רק מאכזבה, שהתעוררה פתאם משיטות נהוגות. לאחר הצטברות של סבל כללי, האנושות נאלצה להבין, ששיטות אלו אינן יכולות להוות פתרון לשום בעיה. למשל כמות הפסיכו-אנליטיקאים גדלה עשרת מונים, אבל כמות החולים וכמות ההתאבדויות גדלה הרבה יותר מכך. בהגברת כמות הפסיכו-אנליטיקאים לא הצליחה האנושות לצמצם את מספר חולי הנפש ושיעור המתאבדים בתוכם.

כעת הגיעה שעתן האחרונה של שיטות ההתפתחות השונות שאכזבו את האנושות, ולכן זו השעה שבה יכירו אנשים בנחיצותה של חוכמת הקבלה. לשם כך דרושה הפצה של חומר, שיאפשר להם לשנות את עצמם בעזרתו.

כל אחד שיוצא לדרך הנכונה, צריך לעזור למי שנמצא בדרך, לבל ייכנס לדרך ללא מוצא. זה צריך להיעשות בדרך של הפצת התוכן בספרים, באינטרנט ובכתבי מקורות בקבלה. אם מצוי בסביבתכם אדם שמגלה התעניינות בנושא, הראו לו את הספרים, הסבירו לו קצת. אך רק באותה המידה שבה התעניינותו היא אמיתית, ובכל מקרה הקפידו שלא לכפות עליו דבר, שכן אדם צריך להיות בשל לקבלה.

יהדות

מה הקשר בין הקבלה לבין תפקיד היהודים במימוש מטרת הבריאה?

בעולם הזה קיימת חלוקה במבנה של פירמידה: דומם, צומח, חי, מדבר. אותה חלוקה קיימת גם בנשמות שלנו. היהודים נקראים "העם הנבחר", כיוון שהם קיבלו את האפשרות להגיע ראשונים לרוחניות. ואין זה על שום היותם מוצלחים יותר, אלא בשל חובתם להגיע ראשונים להתגלות השגת העולמות הרוחניים של כל האנושות. קיים סוג מסוים של נשמות שקרוי "יהודי", מלשון יחוד עם הבורא. לפי הקבלה זהו הסוג הנשמות האגואיסטי ביותר. לא בכדי מכונה העם היהודי "קשה עורף", עקשן ולא צייתן.

מפי נביאים ומפי המקובלים כולם, נכתב כי בעולם הזה זכות השגת הבורא היא שווה לכולם ואינה תלויה בלאום, אך באשר לכלי הרוחני הכללינשמת "אדם הראשון", נשברה לחלקים, וקל יותר לתקן חלקים אגואיסטיים קטנים, מאשר את כל האגואיזם הגדול, בבת אחת. החלקים שעוברים את התיקון ראשונים, נקראים "יהודים". ואחר כך נכללים בהם כל השאר, ומגיעים לקרבה עם הבורא. בסופו של דבר, כל החלקים נכללים בכלי אחד, שמתמלא כולו באור. לכן אין לאום "יהודי", אלא "יהודי" הוא מצב רוחני של הנשמה.

רק מי שמרגיש צורך אמיתי בהתקרבות לבורא והשגה רוחנית על ידי הקבלה, יכול להשיג את חפצו זה, ואז הוא נקרא "יהודי"; היינו השם "יהודי" תואם את השתוקקות האדם על פי טבעו, ולא על פי הלאום של אמו. כך זה היה בימי קדם ועם הזמן אומצה הגדרה חדשה, שקבעה יהדות לפי מוצא האם.

מדוע התורה וחוכמת הקבלה, ניתנו רק לעם היהודי?

העולם שלנו מחולק לקבוצות אנשים, שנקראות עמים. התורה וחוכמת הקבלה ניתנו לצורך תיקון של החלק הנוקשה ביותר של העולםששהיהודים, שבתורה נקראים עם קשה עורף, העם האגואיסטי ביותר. הם אמורים להיות הראשונים בין העמים, שיתקנו את עצמם ואחר כך יתקנו גם את האחרים. לכן גם נאמר, שהעם היהודי צריך להפוך לנושא האור לעמים אחרים, ובזה הוא עם נבחר )"אור לגויים"(. שנאת כל העמים כלפינו נובעת משורש רוחני, שדורש מאתנו לעבור תיקון. בהצלחת התיקון שלנו, תלוי תיקון כל שאר העמים ואף תלויה השגת שלווה רוחנית ופיסית לכלל האנושות. בעל הסולם כותב על כך בפירוט ב"הקדמה לספר הזוהר", החל מאות ס"ו.

במה שונה תפיסת הבורא אצל דתיים, מתפיסתה של חוכמת הקבלה?

אדם דתי מאמין, שקיים כוח עליון השולט בו, כוח שקובע לו חוקים, שהוא צריך לקיימם. הקבלה שונה מהדת, גם בזה שהיא מוסיפה לקיום המצוות, הזדמנות להרגיש את הבורא, הנותן. אבל בשום פנים ואופן אין היא מתנגדת לחוקים הדתיים.

אלוקים

מה מקומו של הבורא בחוכמת הקבלה, ומהו תפקידו?

המציאות מורכבת מהבורא ומהבריאה, שהיא בלשוננו "נשמה". תכלית הנשמה היא איחוד מלא עם הבורא.

חוכמת הקבלה מלמדת, כיצד אפשר להגיע לכך, וכמדע, היא חוקרת את נשמת האדם. שאיפת האדם היא לקבל הנאה מהבורא. בחוכמת הקבלה, כל תכונה של הנשמה מוגדרת במונח מיוחד. הקבלה עושה שימוש במונחים טכניים בחקר החוק הכללי של היקום. ולכן לא עושים שימוש במלה ה' במשמעות כוח עליון, האור העליון, הבורא.

אלא כל דרגה רוחנית גבוהה יותר, נקראת "בורא" ביחס לדרגה נחותה ממנה, מכיוון שהגבוהה יוצרת את הדרגה הנחותה ממנה, שולטת בה, מפתחת אותה, ומשפיעה עליה. עיון קצר בספר בחוכמת הקבלה, יבהיר את היחסים בין מקובל לבין הבוראששמערכת יחסים ברורה, מודעת, ולא מעורפלת. מקובלים חשים את הבורא, נמצאים בדרגה רוחנית שלו ולוקחים חלק בפעולות שלו. הם שותפיו.

דתות אחרות

האם יש מקבילה לחוכמת הקבלה בדתות אחרות?

אין מקבילה לחוכמת הקבלה בדתות אחרות, שהרי חוכמת הקבלה אינה דת, אלא מדע, ולא נמצאת ביחס כלשהו לדתות, אמונות או שיטות "על-חושיות" למיניהןואף אינה עומדת ביחס לדת היהודית, מכיוון שאדם אינו זקוק לחוכמת הקבלה לשם קיום מצוות דתיות. מלבד זאת, לימודי חוכמת הקבלה גורמים להגברת האגואיזם אצל האדם, מחזקים את השאיפה לידע, ומתבססים על גילוי והבנה עצמית, על הבנת עולם הרוחני, ואילו הדת מתבססת על הגבלה עצמית ומוסר.

גם בדתות אחרות ישנן שיטות ליציאת האדם לעולמות הרוחניים?

מלבד היהדות, מדברות כל הדתות על תהליכים פסיכולוגיים פנימיים של האדם, שקשורים לגוף ולכוח החייתי המחייה אותו. גם לחיות יש גוף, שפועל לפי חוקים מסוימים, שאינם שונים למעשה מהחוקים שלפיהם פועל האדם. חיות אף יכולות, ובמידה מסויימת יותר מאדם, לחזות את העתיד, ולחוש את הזולת.

כל מה שמצוי בדתות אחרות נתקבל מהתורה. השאלה המרכזית בכל הדתות היא, כיצד להשתמש בכוונת האדם, כדי לשפר את התכונות האנושיות והחברתיות שלו בעולם הזה ואת חייו הגשמיים.

מהי עבודת אלילים?

עבודת אלילים משמעה שימוש ברצונות אגואיסטים. קיימות שתי דרכים בלבד להשתמש ברצון ליהנות שברא הבוראאם בכוונה למען הבורא, ואם למען האדם עצמו. את הרצון עצמו להנאה אי אפשר לשנות וגם אין צורך בכך. רק את כוונתו של אותו רצון חובה לשנות. שינוי הכוונה קרוי "תיקון הרצון", וזוהי כל מטרת האדם וסיבת קיומו בעולם הזה, העולם הנחות שבכל העולמות והמצבים.

מי רשאי ללמוד?

כל אחד רשאי ללמוד את חוכמת קבלה. מסיבה זו מתאמצים מקובלים להפיץ את השיטה הזאת בכל שכבות האוכלוסיה בארץ ובעולם, כדי שכולם יהיו מודעים לאפשרות זוובמיוחד אלה שהגיעו לכלל בשלות ללימודי חוכמת הקבלה, בהתאם לסוג נשמתם. דרך הלימוד יוכלו לתקן עצמם, ולהגיע למטרת הבריאה. ואילו לאלו שעדיין לא מרגישים בנחיצות לימודי חוכמת הקבלה, תביא ההפצה מודעות לקיומה של שיטה זו, ולכשירצו היא תהיה זמינה עבורם, ויוכלו ללמוד, וכך לזרז את התקרבותם לתיקון.

"תלמוד עשר הספירות" היא אחת היצירות החשובות בחוכמת הקבלה, שכתב אחד מגדולי המקובלים במאה קודמת, רבי יהודה אשלג (בעל הסולם). מהעמוד הראשון של ההקדמה לספר זה, מסביר בעל הסולם, שכל אחד יכול ורשאי ללמוד את חוכמת הקבלה, אך היא נחוצה, למי שכבר בוערת בו השאלה: מה הטעם בחיי?

מתוך הלימוד לפי כתבי בעל הסולם והרב ברוך אשלג אנו מבינים את הוראותיהם ואת שיטתםהשיטה שבעזרתה נוכל להתקדם, ולהיכנס לעולם הרוחני. בעל הסולם והרב"ש הראו לנו כיוון מדוייק, אשר לפיו נוכל לצאת אל העולם הרוחני ולהתקרב לבורא.

חוכמת הקבלה היא מדע מורכב ומקיף ביותר, אבל בעל הסולם בוחר לפתוח את תלמוד עשר הספירות בשאלה כלל אנושית בסיסית, שמוכרת לכל אחד מאתנו. ורק מי שמתוסכל מהעדר תשובה על השאלה זו, יוכל למצוא את התשובה בעזרת חוכמת הקבלה. מי שעדיין לא מתעוררת בו השאלה: "מה הטעם בחיי?" לא יפיק שום תועלת מחוכמת הקבלה.

איסורי העבר

בעבר אסרו מקובלים על גברים שלא מלאו להם ארבעים, וכן על גברים לא נשואים ועל נשים, ללמוד את חוכמת הקבלה, אבל האר"י קבע, שמדורו ואילך כולם רשאים ללמוד את חוכמת הקבלה: גברים, נשים וילדים, ובלבד שיהיו חדורים שאיפה רוחנית, המעידה על בגרות הנשמה. רק רצון, חיפוש עצמי, וחתירתו של האדם לרוחניות, למטרתו בחיים, יעידו על היותו מוכן ללמוד את חוכמת הקבלה. על השאלה למי מותר ללמוד קבלה, השיב הרב קוק "כל מי שמשתוקק לכך".

ידע מקדים

כדי להתחיל ללמוד קבלה אין צורך בשום ידע מוקדם, משום שקבלה היא מדע, העוסק בקשר הרוחני עם הבורא. כעֻבָּר, היוצא ערום ורטוב מרחם אמו, כך גם האדם שהחליט ללמוד קבלה. אם האדם חש בתוכו צורך רוחני ללמוד על העולם העליון, במה יועיל לו כל הידע, שצבר בעולם הזה? הלא הוא משתוקק להבין את חוקי העולם העליון, ולא את חוקי העולם שלנו.

על כן אין מציבים בפני אדם זה דרישות ותנאים מוקדמים ולא מתנים את הלימוד בהשכלה מיוחדת כלשהי. לא נדרש ממנו דבר, אלא שיקרא את הספרים המתאימים ויהא בעל שאיפה רוחנית, "והסירותי את לב האבן מבשרכםזה יצר הרע, ונתתי לכם לב בשרזה יצר טוב לקיים כל דברי תורה", כלומר רק על ידי שאיפה לתיקון הרצונות משיגים את ה"תורה", המאור המחזיר למוטב.

השכל האנושי משמש ככלי עזר בלבד, לביצוע המשאלות האגואיסטיות של הלב. אם ינסה אדם להבין את התורה בעזרת לימוד שכלתני בלבד, הוא לא יבין את התורה, אלא רק את העובדות שבה, ועל כך נאמר: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". לפיכך, מי שלומד את חוקי התורה ללא תיקון הלב, נקרא "גוי". חוכמה יש להם, אך לא תורה. תורה היא אור הבורא, שנכנס אל תוך הכלים המתוקנים של האדם, וחוכמה היא בקיאות ב"מה נכתב והיכן נכתב". אפשר להיות בקיא גם בכל הכתוב בתורה, לדעת בעל פה את כל התלמוד, ובכל זאת לא להגיע להשגה רוחנית אמיתית.

התופעה קיימת גם בלימוד חוכמת הקבלה: אדם יכול להיות בקיא בכל מקורות חוכמת הקבלה, לשלוט בכל החומר ממש כמומחה-על. האמנם זה מעיד על כך, שהצליח לתקן את הרצונות שלו? כלום החליף את האגואיזם באלטרואיזם? שהלא זו מטרת בריאתו ומטרת מתן התורה. רק אם הוא לומד ומיישם את החומר הנלמד, רק אז יתקן את הטבע שלו, ורק אז יחשב, כמי שלומד תורה.

לעומת זאת, בלמדו לשם רכישת ידע חדש, הריהו לומד חוכמה ולא יותר מכך. לכן מורה אמיתי אינו דורש מתלמידיו להפגין בקיאות בחומר הנלמד, אלא נהפוך הוא, הוא מבקש לראות את הספקות שלהם, את החולשה, את תחושת חוסר ההבנה ואת תלותם בבורא, סימנים שמעידים על תחילת השוואת דרגתו של אדם עם כוחות עליונים.

אם תלמיד מתחיל להתגאות בידע שלו, מפגין ביטחון עצמי וחשיבות עצמית, הרי זה משום שככל שלומד יותר, כך הוא בקיא יותר, כמו בלימוד כל מדע אחר. חוכמת הקבלה, בניגוד לכל היגיון, צריכה ליצור באדם לא ידע, אלא תחושת חיסרון.

בזמן הלימוד

כך כותב בעל הסולם באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות":

ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

מורה רוחני

מורה רוחני יכול להפגין בקיאות מרשימה במגוון תחומים: מדעים, מנהגים והלכות, חינוך, וכיוצ"ב. אבל כדי להיות מורה רוחני בקבלה אין די בידע.

בימינו קשה להבחין בין מורה רוחני לבין מי שאינו מורה רוחני, שכן בדורנו המתמכר לבידור, ומחפש פתרונות קלים, עלולים אנשים ללכת שבי אחר מורים קלי לשון, ולהחמיץ את סגולות ההוראה הרוחנית.

את מה שכתוב בספרי הקבלה השונים, יכול כל אחד לדעת, בתנאי שיש לו זיכרון טוב והוא משקיע מאמץ מסויים. אדם כזה ימקד את הבנתו בדברי החוכמה, כפי שנאמר במקורות: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". באומרנו "גוי" אין הכוונה ללאום לא יהודי, אלא לאדם אגואיסט, שטרם עבר תיקון. אדם כזה יכול להפגין בקיאות מרשימה בכל רזי הקבלה, ולהתפאר בידע שלו מול תלמידיו, תוך ציטוט מדוייק מהמקורות.

הצגת ידע זו עשויה בתחילה, לשכנע אדם שאינו מתמצא במידת הרוחניות של "מורה" כזה, שכן תלמידים בראשית דרכם, אינם מסוגלים לתפוס מהי רוחניות, ואף לא כיצד ניתן לבדוק את היעדרה או נוכחותה במישהו. תלמיד מתחיל עובר שינויים פנימיים כה מהותיים, שכלל אינו מסוגל להבין את קורה לו, כל שכן להעריך נכונה את העומד מולו.

תלמיד מתחיל אינו בקיא אפילו בתורה הכתובה, והוא עלול לקבל בשוגג כל אדם כ"רב גדול". אלא שקיים הבדל מהותי, בין יודעי תורה לבין מקובלים: בחוכמת הקבלה רב הוא יותר מרב; הוא מורה רוחני. המורה שעובר את הדרך הרוחנית יחד עם תלמידיו.

מטרת המורה היא לא לעורר פחד וכבוד אליו בקרב תלמידיו, אלא לעורר בהם, בעזרת הלימוד, תחושת יראה, ואהבה כלפי הבורא, להעמידם ישירות מול עוצמת הבורא, וללמדם איך לפנות ישירות אל הבורא. כל מי שעובר התפתחות רוחנית, חווה בשלב מסויים תחושת נחיתות, חולשה, אגואיזם ושפלות רצונותיו.

לאחר שאדם חווה את התחושות האלה, שוב אינו מסוגל להיות גא בעצמו, בהבינו שכל מה שהוא מקבלהוא מהבורא. לכן מורה בחוכמת הקבלה, הינו אדם פשוט וצנוע, שחי את חיי היומיום בדיוק כמו כל אחד מאתנו, ולא חכם המנותק מהעולם הזה.

בחוכמת הקבלה הן הרב והן תלמידיו לא נוהגים בשחצנות ואינם כופים את דעתם על אחרים, או מטיפים להם מוסר. מטרת הרב היא להפנות את התלמיד לכיוון הבורא, ללמד אותו לפנות בכל דבר אליו, ולא אל המורה. ואילו בכל שיטות ההדרכה האחרות, אפילו אלו המוגשות באצטלה של חוכמת הקבלה, תלמיד רוחש כבוד ויראה כלפי המורה הרוחני, ולא כלפי הבורא.

חוכמת הקבלההיא המדע שבו הכל נבדק בצורה מעשית, בידי התלמיד עצמו. לכן מורה רוחני הוא מדריך, שעובד עם התלמיד שלו. וגם אם התלמיד לא תמיד חש בכך, הרב כל הזמן עוזר לו ומכוון אותו.

היכן למצוא מורה רוחני?

משימה קשה היא למצוא מורה רוחני. הצלחת האדם במציאת רבו היא נס גדול. ברצוננו או שלא ברצוננו, העולם שלנו מתקדם לקראת התיקון. הבורא מגשים את התוכנית הכללית של הבריאה ללא רצוננו. הוא אשר מפתח אותנו, עד למצב שנוכל לשמוע את שיבקש לומר לנו. לשם כך נדרשת מן האדם התפתחות שכלית וטכנולוגית, שהודות לה האדם יתחיל להאמין, שעשויות להיות מהירויות גבוהות עד אינסוף, העברה של אנרגיה ומחשבות למרחקים, הפיכת סוג אחד של חומר לסוג אחר, קפיצות בחלל ובזמן ועוד.

את ההתפתחות הזאת משיגה האנושות, שנמצאת בגבולות ההבנה של הרצון האגואיסטי שלה. נדמה לנו, שיש יתרונות בהתפתחות זו, אף על פי שאנחנו מתקרבים להיפך הגמורלהבנה שההתפתחות צריכה להיות פנימיתרוחנית בתוך האדם, ולא מחוצה לו.

הבורא מביא אותנו להתפתחות טכנולוגית. עם זאת, הוא גם מקיים את ההתפתחות הפנימית, בכל אחד מאתנו בנפרד, ובאנושות כולה. לשם כך יש לבורא שליחים, מקובלים נסתרים, החיים בקרבנו.

אנחנו לא מודעים לקיומם. הם נמצאים לידינו, עובדים וחיים בדיוק כמונו, ונוסף לכך, סופגים לתוכם את רצונותינו, מחשבותינו ואת התענוגים והיסורים שלנו. גם ה"אני" האגואיסטי שלנו נכלל בתוכם, בתוך הרצונות האלטרואיסטים שלהם, וכך עובר תיקון, כדי להביא כל אחד מאתנו, ליכולת הקשבה לרעיונות רוחניים, ולקבלם.

הרצונות האלטרואיסטים הרוחניים של מקובלים נסתרים אלה, הכלים שלהם, הם עצומים בהשוואה לרצונות האגואיסטים שלנו, כי הרצון שלהם הוא לתת הכל לבורא, ואילו הרצון שלנו, הוא בסך הכל לשאוב עונג, ממה שנמצא מול עינינו בעולם הזה. לכן כל מקובל נסתר כזה, סופג לתוכו, ללא מאמץ, רצונות של מיליוני אנשים, מתקנם בכללות, ומקרבם למצב, שכל אחד מהם יתחיל את תיקונו הפרטי.

יתרה מזאת, וזה עניין קשה להבנה, העולם שלנו קיים הודות לאנשים אלה. גם הם זקוקים לגני ילדים, ספרים, הלבשה וכו', ולכן יש הצדקה לקיומם של כל הדברים האלו בעולמנו, כלומר זכותנו לכך, אינה קיימת שלא בזכותםוצריך לומר זאת.

כיצד למצוא מקובלים נסתרים אלה? ובכן, אי אפשר למצוא אותם כיון שהשליחות שלהם בעולם שלנו היא פעולה חשאית בקרב כל האנושות. אשר לשאלה כיצד למצוא מורה, כל אחד חייב לחפש בעצמו והמקום שבו יישאר בסופו של דבר, שם מקומו.

הדבר החשוב ביותר בחיפושים אלו, הוא לא לעשות שקר בנפשך ולומר, שאתה כבר נמצא במקום המתאים לך, לא להסכים, ולא להתפשר עם עצמך, לא להירגע.

כדי למצוא מקום משלו, אדם חייב להקשיב רק לעצמו ולא לאחרים. עליו להרגיש אם הוא נרגע פנימית במקום שבו הוא נמצא, ואם נשמתו מצאה את "מזונה".

יש בינינו שמתבוננים בהמון ועושים כמוהו, משתיקים בתוכם את קולה של הנשמה הדורשת התפתחות רוחנית. הם אונסים עצמם, בכך שעוצמים עיניים, ומסתפקים בחוכמה יבשה ולא בהתפתחות רוחנית. מרגע שאדם נכלל עם ההמון, הוא מקבל תחושת ביטחון, אך זוהי הונאה עצמית, כיון שתחושה זו צריכה להתקבל מקשר אישי עם הבורא.

לכן מי שהולך בדרך של התפתחות אישית מרגיש פחות בטוח, ויותר תלותי. תחושות אלו שולח הבורא לאדם, דווקא כדי שהוא יזדקק לו. עקב כך, האגואיזם עצמו, בשאיפתו לביטחון, יכריח את האדם למצוא קשר עם הבורא וזו מטרת הבריאה.

"תלמיד חכם" הוא תואר של מי שמבקש ללמוד אצל בורא העולם עצמו. מה ניתן ללמוד מהבורא? תכונתו היחידה של הבורא היא להעניק הנאה לנבראיו. אדם שמבקש לרכוש תכונה זו, דהיינו לתת הנאה לבורא, קרוי "תלמיד חכם", תלמידו של הבורא.

על התלמיד להשקיע מאמצים רבים בעבודה רוחנית, כדי שתישמע תפילתו. עליו להשוות תכונותיו עם הבורא. אדם שליבו ריק, והוא משתוקק, לכאורה, להשיג רוחניות, אך מטרתו היא להציג לעיני אחרים את עבודתו, לא יקבל דבר. אי אפשר להוליך שולל את הלב ואף לא את הבורא.

כאשר האדם איננו רוצה דבר, אלא את הבורא, והוא משקיע את כל כוחו ומרצו בהשגת מטרה זורצונו יתמלא בידי הבורא. למי שהולך בדרך רוחנית אסור לדבר על הדרגה שבה הוא נמצא, מפני שבמקום שבו מתחילה ההרגשהנעתקות המילים.

בראש ובראשונה, עליו לדעת רק מה שהוא זקוק לשם תיקונו הוא. הוא עדיין אינו מבין עד תום, מהו כלי הראוי לקבל אור עליון, ומהו האור הזה בעצמו. אדם שבא לשיעורי קבלה ומקשיב, מתעוררת בו הכרה, כי הוא אינו מבין דבר, ובכך כבר הגיע לאמת כלשהי. הבורא מעניק לו תחושה זו, משום שהוא רוצה לקרבו אליו. מאידך, אם הבורא אינו חפץ באדם, הוא מעניק לו סיפוק בלימודים, בעבודה ובמשפחה. יוצא מכך, שהתפתחות רצויה אפשרית, אך ורק מתוך תחושה של חוסר סיפוק.

ישנה דרך אחרת להתפתחותו של אדם, או לחינוכו, והיא לפתח בו תחושת שלמות, אך בכך המחנך מונע מחניכו כל אפשרות של נפילה או עליה. בעצם חינוך זה ממית את האדם, מפני שהוא מספק את האגואיזם ומשקיט אותו.

בהתפתחות הרוחנית, דווקא עוצמת אי-הסיפוק שאדם חש, היא הקובעת את עוצמת שאיפתו לצאת מתוך השגרה, המתנהלת בעצלתיים, וזהו כוח אשר ידחוף אותו אל דרך העליה הרוחנית. רק מאמץ ויגיעה מספיקים בכמותם ובאיכותם, שהם יחודיים לכל אחד ואחד מאתנו לפי צרכיו-הוא, יביאו את האדם למטרה.

הידע בקבלה אינו אמיתי, כל עוד לא עבר דרך לבו ורגשותיו של האדם. את כל המדעים שבעולם יכול האדם ללמוד, מבלי שישנה את תכונותיו; אין מדע שתובע מהמדען לשנות את השקפותיו, ולתקן את עצמו. והסיבה לכך היא, שכל סוגי המדע עוסקים בצבירת ידע, אודות חלקו החיצוני של עולמנו. עם זאת, גם המדע מתחיל לגלות כיום, את התלות שבין תוצאותיו של ניסוי לבין תכונותיו האישיות של המדען, שערך אותו. בעתיד יגלו אנשי המדע, שאת כל הידע האמיתי ניתן יהיה להשיג, רק אם ישתווה החוקר בתכונותיו, לטבעו של הנושא הנחקר.

לפיכך, אם רצוננו להבין את מבנה העולם, בדרגה בה נולדים כל אירועי העולם הזה, בה כל נשמותינו שוהות, טרם רדתן אל העולם הזה, ואליו חוזרות לאחר שיצאו ממנו, ואם רצוננו לראות את תמונת המציאות, ללא תלות בזמן השולט בעולמנו (חלומם של פיסיקאים רבים), עלינו להידמות בעצמנו לאותה מציאות עליונה.

הקבלה מלמדת כיצד ניתן לרכוש הרגשה של הרבדים העליונים של המציאות. אור חוכמה יכול לקבל אך ורק כלי שהוכשר לכך, על ידי התקדמות במצב שקרוי "אמונה למעלה מדעת". הדבר הנפלא בכל התהליך, הוא שכלי רוחני מתחיל להיווצר, רק לאדם המתחיל לאט לאט לעשות פעולות על מנת להשפיע. אך אדם שלומד, ונשאר ברמה של דעתו, כלומר נשאר עם ידע שרכש בדרגת "חי"ידיעותיו רק מזינות לו את האגואיזם, ולא מסייעות לו בבניית כלי עם מסך.

אדם צריך לפקוח עין על הרצונות המופיעים בו. כל רצונותינו נשלחים אלינו מלמעלה, הן הרצון לאור והן רצונות נוספים לכבוד, כסף, וידע. על האדם לבקר את הרצונות המתעוררים בו בכל רגע ורגע, ולבחור את הרצון שעליו לממש, לא מתוך תחושה, אלא על סמך הקבלה.

לכאורה קשה לנו מאוד לוותר על תענוגות העולם הזה, אשר מוצעים לנו במלוא החופן, וכל שעלינו לעשות זה רק לתפוס אותם וליהנות מהם. לא נראה לנו, כי ניתן לוותר עליהם למען איזשהו תענוג רוחני עתידי, שאינו מובן לנו כלל ועיקר.

אך לאחר שנתקרב מעט לבורא בתכונותינו, נוכל להבין את עומק האשליה שבתענוגות העולם הזה; נוכל לחוש את חוסר התוחלת ואת הסתמיות שבהם, לעומת אותו מעט מזעיר אשר נקבל בזכות דבקותנו בבורא. אזי נעדיף, מטבע הדברים, את ההנאה הרוחנית-אגואיסטית על פני הגשמית-אגואיסטית.

לכל אחד ואחד ניתנות הזדמנויות להתחיל לנוע בכיוון הנכון. חשוב לזהות את אותן הזדמנויות שנתן הבורא. עלינו לחתור לעבר הבורא בלבד, ולהשתדל לראות את השגחתו בכל אשר קורה לנו, ובכל מחשבה בלבנו.

המקובלים הגדולים תארו בספריהם, את האופן בו חייב אדם להתקדם, בדרך לעולם הרוחני; הבורא נותן לנו, מעל ומעבר למה שנחוץ לשם ההתקדמות הרוחנית, ואנו צריכים להיות אסירי תודה לבורא ולמקובלים המעניקים לנו כל זאת.

מורינו, שמסרו לנו מהו רצונו של הבורא, ומהן מטרות השגחתו עלינו, ניצבו בדרגת השגה רוחנית כה גבוהה, עד כי לא נוכל לתאר לעצמנו אותה, כל שכן בטרם השגנו, אף את הנמוכה שבמדרגות האלו.

בדרגות אשר בהן נמצאים מורינו הרוחניים, המושג "לקבל לתועלת עצמו" כלל אינו קיים. אפילו את התענוג שהם מקבלים, מהמגע עם אור הבורא, הם מייעדים לבורא.

המקובלים הגדולים מצאו מילים מיוחדות, כדי לבטא למעננו את פעולות הבורא: הם "הלבישו" את אורו, ואת פעולותיו במילים ובאמרות. המקובלים כתבו, ברמה שאותה נוכל לקלוט, אף בתחילת דרכנו, ואז בהמשך הדרך, באמצעות לימוד רציני והשקעת מאמצים, בעודנו פוסעים לקראת הבורא, נוכל להרגיש את כל אורו באופן ישיר, ובמלוא השלמות.

על פי מחשבת הבריאה, חייבים להגיע למצב, שבו אפשר לחיות ולהתקיים על פי חוקים רוחניים. כל הצרות, שבאות עלינו, על כל אחד מאתנו, כל האסונות, מופיעים כדי להביא כל אדם ואת כל האנושות, לקיים את חוקי הבריאה בהיותנו חיים בעולם הזה.

וכך כותב בעל הסולם במאמר חוכמת הקבלה ומהותה: "כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר, אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

כלומר קבלה היא שיטת הוראה על התגלות הבורא לנבראים, שחיים בעולם הזה. בקבלה אין כותבים על מה שיקרה לנו לאחר המוות, אלא דווקא על מה שחייב להתרחש בחיים בעולם הזה. בקבלה מדובר רק על מה שהאדם צריך לבצע בעולם הזה, על מה שהוא חייב להשיג, שאם לא כן יחיה את חייו לשווא, ושוב יתגלגל, כדי לקיים אותם הדברים, שלא קיים קודם. ומסיבה זאתחוכמת הקבלה, היא המדע הנחוץ והמעשי ביותר בעולם.

ואי אפשר להשתמט מתפקידנו להשיג את מטרת החיים, שכן החיים עצמם מחייבים אותנו לפעול כך, ובסופם של כל היסורים אנחנו חייבים להגיע לתיקון מלא של עצמנו, לגמר תיקון. בגמר תיקון, ימשיך העולם להתקיים כמקודם: אותו יקום, אותם כוכבים, ציפרים, עצים. הדבר היחיד שישתנה הוא ההכרה של האדם, ההשגה של המציאות המקיפה אותו, כיוון שהאדם בעצמו ישתנה. כל השאר לא צריך להשתנות, אלא צריך להמשיך לפעול לפי חוקי הטבע, לפי הדרכתו של הבורא. רק האדם יהפוך מיצור חי, כשאר היצורים, לאדם אמיתי שהוא בצלם הבורא.

ניתן להשיג זאת, על ידי לימוד בקבוצה מיוחדת, על פי ספרי לימוד נכונים ובהנחיית רב-מורה רוחני אמיתי. כתוב שככל שהתלמיד מתחיל להבין יותר מה עליו לעשות, במידה זו הוא מקרב לשלימות את עצמו, את הקבוצה ואת הלימוד. על כך כותב בעל הסולם. הוא מתאר לפנינו תמונה איך צריך להיראות כדור הארץ שלנו במצב המתוקן.

בהתחלה לומדים על השתלשלות כל העולמות, פרצופים וספירות מלמעלה למטה. בשלב השני, האדם, כדי לתקן את עצמו, צריך לעלות במדרגות הרוחניות, שכבר הוכנו בשבילו מלמטה למעלה, בהמשיכו לחיות בעולם הזה. המספר הכולל של המדרגות, שמפרידות אותנו מהבורא, שאותן אנחנו חייבים לעבור בדרכנו למעלה בעולמות הרוחניים, הוא 125. אותן 125 מדרגות הן שלבי השגת הבורא.

עתה אני פועל, לפי הבנתי את הטבע האגואיסטי שלי. משהו הוא בעיני דבר טוב, ומשהו רע בעיני. והריני לומד מהסביבה שלי, ופועל בהתאם לזה. ובאותה מידה שאני מתחבר לסביבה, כך אני מרגיש בה חופשי יותר. העולם הסובב משתנה, בהתאם לצורה שבה בני האדם רוצים לראותו.

כל דור מאופיין לפי הנשמות שבו, הנבדלות מהדור הקודם ומהדור הבא. אנחנו רואים את גודלו של השוני בין שני דורות הסמוכים לנוששהורינו וילדינו, ועד כמה הם שונים מאתנו. הנשמות היורדות לעולם שלנו בכל דור ודור, צוברות ניסיון בכל הגילגולים, ובהתאם לזה, הרצונות שלהן גדולים מאשר בדור הקודם, ומהקודמים לו. משום כך, כל דור חדש שואף לגילויים חדשים, מה שגורם להתפתחות הולכת וגדלה של האנושות.

כאשר אדם מתחיל לחקור את עולמו הרוחני, הוא נדחף לשנות ולכוון את סביבתו ואת העולם כולו כך שישתוו עם הבורא. בשלב האחרון של השינוי הזה, העולם יהיה בהשתוות צורה מלאה עם הבורא. הדור הזה קרוי "הדור האחרון", לא משום שאחריו הכל חייב יהיה להיעלם, אלא משום שדור זה, הוא המושלם ביותר, ולא זקוק להמשך התיקון.

על ההתפתחות שלאחר מכן אין מדובר, כי היא שייכת לסתרי התורה. אלא מדובר על האופן, שבו צריך להביא את האנושות לדרגה של "הדור האחרון". כל התורה מדברת אך ורק על ה-125 מדרגות שבהשגת הבורא.

"סביבתו של האדם", היא מצד אחד, המקום שבו הוא מקיים את החוקים הרוחניים. מצד שני, נשמרת לאדם האפשרות להשתנות עם שינוי הסביבה: מה שנעשה לצורך שינוי הסביבה, בא ומשנה את האדם עצמו, בכוח השווה לכמות הנכללים באותה סביבה. למשל קבוצת תלמידים מהווה מקום של תיקון, ובו בזמן מקור של תיקון לכל אחד בה. ואם מישהו עדנו חלש, ולא יכול לתרום דבר לקבוצה, הרי כמקדמה, הוא מקבל מהקבוצה כוח לתיקון עצמו.

לכן כל אחד חייב לבנות לעצמו סביבה נכונה, כדי לשאוב ממנה כוחות לתיקון רוחני, וכוחות לעליה אחרי ירידה. בקבוצה, שעדיין לא מסוגלת לתרום כוחות לתיקון בצורה מספקת, רבים יהיו שרויים במצב רוח ירוד, בגלל העדר כוחות להתקדמות. בסביבה שמסוגלת לתרום כוחות כאלה, המצבים האלה בכל זאת מופיעים, אבל נמשכים זמן קצר.

התקדמות במדרגות רוחניות

כל מדרגה בנויה באופן הבא: מ"ימין" נמצא הכוח האלטרואיסטי של הבורא; מ"שמאל" נמצא הכוח האגואיסטי, של רצון הנברא; באמצע, ביניהם, נמצא האדם. כך הוא מרגיש את עצמו. האדם צריך לקחת כמות מסוימת, בשיעור הנכון, מכוחות הימין והשמאל, ובעזרתם לעלות למדרגה הבאה.

ברור, שהמושגים "ימין" ו"שמאל", וכן שאר המושגים, הם סמליים, ומשתמשים בהם בשפת הקבלה, כדי להגדיר בשם, את התכונות של העולמות העליונים.

וכך הלאה, עד למדרגה ה-125. 125 מדרגות אלו מתחלקות ל-5 עולמות, 25 מדרגות בכל אחד. העולם הרוחני הראשון מלמטה, הנמצא מעל העולם שלנו, קרוי עולם העשיה. אחריו עולם היצירה, עולם הבריאה, אצילות ו-אדם קדמון. העולם שלנו נמצא למטה מה למדרגה האחרונה של עולם העשיה, ונפרד ממנו על ידי המחסום.

כוחות הימין והשמאל הללו, במשותף, עוזרים לאדם להתגבר על כל הקשיים, במעבר ממדרגה למדרגה. כאשר האדם מלכתחילה נכנס לעבודה נגד האגואיזם שלו, בהיותו בצד הימין )של כוחות הבורא(, מופיע אצלו רצון וכוחות לעליה. זהו השלב הראשון.

השלב השני מסתכם בכך, שהאדם עובר לצד שמאל, ומוסיף לעצמו אגואיזם. המצב שלו כאן הפוך לחלוטין, מכפי שהיה בצד ימין: מצב רוח ירוד, דיכאון, תשישות. אולם, להיות בצד ימין במצב ההתחלתי, דבר זה תלוי לא באדם, אלא בבורא. צריך להיות בצד שמאל, כדי להרגיש את האגואיזם, וזמן השהות בצד שמאל תלוי באדם עצמו. הוא יכול לקצר את שהותו שם למינימום.

כל הרע שהאדם מרגיש, תלוי בזמן שהותו בקו שמאל. אם האדם מבין שמצבו הנוכחי הגרוע מופיע במטרה לתקן את העתיד שלו, אז הוא יעריך את מצבו הנוכחי כטוב ולא כרע. ואז היסורים יורגשו כדבר הכרחי, ומשום זה כדבר טוב.

באופן כזה משתנה ההבנה וההרגשה של "רע וטוב". בתיקון הרגשות הללו יכולות לעזור הקבוצה, הסביבה, שמהן האדם יכול לשאוב כוחות רוחניים, בזמן שהוא עדיין לא נמצא בעולם הרוחני. כל הבריאות מהוות גוף אחד, "אדם הראשון", ורק כתוצאה מהרצונות הלא מתוקנים, הן נפרדות על ידי "גופים", "רצונות".

קשר עם נשמות אחרות

כאשר האגואיזם מסתלק, אנחנו יכולים לקבל מידע מנשמות אחרות ולהרגיש אותן. צריך לבנות קבוצה בעלת מטרה אחת, מטרה זו צריכה להיות שלם אחד, בעל רוח אחידה מבפנים. יש להקפיד על יחס אחיד בין חברי הקבוצה, וכולם צריכים להיות תמיד מוכנים לעזור אחד לשני; כל אחד חייב להתכלל בשני ובכולם יחד.

במידה בה כל אחד יוכל לבטל את ה"אני" שלו, כלפי האחרים וכלפי הקבוצה בכלל, במידה הזאת הוא יקבל מכל אחד כפרט, ומהקבוצה ככלל. קטן יכול לקבל מגדול. ובשביל זה, עלי להחשיב את השני כיותר גבוה מעצמי.

קבוצה תמיד צריכה להיות במצב שיעדו העיקרי הוא רוממות הבורא. מטרה זו חייבת להכתיב כל פעולה. ואז כל אחד יוכל לקבל מהקבוצה "מטען" רוחני, וירידות רוחניות תעבורנה בצורה חלקה.

כל דרגה של נשמות בונה לעצמה סביבה המתאימה לדרגה הזו. הכל תלוי בדרגה, ברמה הפנימית של הנשמות. בכל עולם הסביבה הזאת חייבת להיבנות על פי חוקים אחרים.

קבוצה נבנית לפי עיקרון הגמישות, לפי עקרון השינוי, וגם אם תצטרך להשתנות בלי הרף, יעיד הדבר על ההתקדמות שלה. החיים, העבודה, המשפחה בעולם הזה, החיים הבהמיים בגוף הגשמי, יהיו חייבים להשתנות בהמשך, בהתאם לרוחניות של חברי הקבוצה. זה מה שהבורא דורש מאתנו.

הגוף שלנו יוסיף להיות בעולם הזה, ואילו הנשמה בעולם הרוחני. וככל שהנשמה תבצע יותר פעולות רוחניות, באותו שיעור הגוף יתאים את עצמו לחוקים הרוחניים בגשמיות. דהיינו, היחסים במשפחה, ובין חברי הקבוצה חייבים להיות בנויים, בסוף ההתפתחות שלנו, לפי החוקים העליונים של עולם אצילות.

אדם הראשון נוצר בכוונה כך, שהגוף-הרצון שלו נכלל מרצונות של תשע הספירות, והמלכות מהחלק של "לב האבן", אותו חלק של המלכות, שלא יכול לקלוט לתוכו תכונות של ט' הספירות הראשונות, תכונות הבורא.

מהסיבה הזו, אסור היה לו, לאדם הראשון, אפילו לעורר בתוכו את הרצון העשירי הזהלאכול מעץ הדעת טוב ורע, משום שכל ה"רע" נמצא בחלק הזה של המלכות, והוא יצא לעולםהתערבב עם שאר החלקים, ט' הספירות הראשונות.

האדם הראשון חטא בזה שציפה לקבל אור לתוך המלכות מתשע הספירות בְּעל מנת להשפיע לבורא, אך בפועל, מאחר שהמלכות לא מסוגלת לרכוש אותה כוונה אלטרואיסטית לעצמה, הוא קיבל את האור בְּעל מנת לקבל. וכתוצאה מכך נשמתו התפרקה ל-600,000 נשמות נפרדות, שלא מרגישות את הנשמה השלמה שהיתה, ולא כל שכן לא מרגישות אחת את רעותה.

כל חלק הוא רצון לקבל תענוג. חלק זה קרוי "אני", שאותו צריך לתקן, בכך שמעלים אותו ב-125 מדרגות, היינו כל פעם לתקן 1/125 בכל אחת מ-600,000 הנשמות הרצונות. בכל פעם, שכל חלק עובר לצד ימין, ואחרי זה לצד שמאל, ואחרי זה נכלל לקו אמצעי, הנשמה לוקחת מימין את כוח הבורארצון להשפיע, משמאלרוכשת רצון לקבל, ובקו האמצעי מופיע הסכום: רצון לקבל על מנת להשפיע.

מלמעלה תמיד נותנים כוחות במידה כזו, שיהיה אפשר בעזרתם להתגבר על האגואיזם של צד שמאל, היינו לתקן את החלק האגואיסטי ההכרחי, כדי לקבל על מנת להשפיע. ונותנים רק מה שהאדם מסוגל לסבול. אם אדם לא קיבל כוחות מלמעלה, אז לא יינתן לו גם מצב רע.

אם חבר קבוצה משתוקק להתקדם רוחנית, תמיד צריכה להיות לו האפשרות לקחת מהקבוצה הן רוחניות והן אגואיזם. מסיבה זו שתי התכונות הללו חייבות להיות שרויות יחדיו כל העת בקבוצה. להיות בקבוצהמשמעו להיות מחובר אליה פנימית.

אם לאדם עדיין יקרים יותר תענוגי העולם הזה, והוא לא יכול להתנתק מהם, סימן הוא שעוד לא הגיע זמנו, ואין לו מקום בקבוצת לימוד. נשמתו לא מוכנה לקבל על עצמה את החוקים הרוחניים הפועלים בין נשמות. וכאשר אדם עובר את כל התענוגים של העולם הזה, נותנים לו דחיפה לרוחניות.

לשם כך הוא לא חייב באמת להימצא בכל נסיבות החיים של העולם הזה, ולהתנתק מהם, לאחר שגילה אותם כלא נחוצים. הוא משיג את זה על ידי קבלת הוכחות נחוצות מלמעלה, היינו לאחר שחש בשפלות החיפוש אחר תענוגים גשמיים.

המחסום

היום מה שמושך אותנו לרוחניות, זו תחושת התענוג מהעולם הרוחני. נראה לנו שהיא גדולה יותר מתענוגות העולם החומרי, ולכן אנו כה חושקים ברוחניות. אין כאן שום הונאה. כל העולם שלנו חי וניזון מניצוץ קטן של אור רוחני, אשר פרץ דרך המחסום וחדר לעולם שלנו. ועכשיו, תארו לעצמכם עולם רוחני, אשר כולו מלא אור, ובמיליארדי מיליארדים של פעמים גדול יותר מהניצוץ הזה של תענוגי העולם הזה. אלה תענוגים נמצאים שם!

אבל איך לעבור לעולם הרוחני? אנחנו יודעים, שלצורך זה דרוש לשנות את כל המהות האגואיסטית שלנו, מרצון לקבל לרצון להשפיע. אך איננו מבינים, מה זה בעצם, ואין מספיק מילים, כדי להסביר את התהליך הזה. במוח שלנו אין תבניות שיעזרו לנו להבין משהו כזה, משום שמוחנו פועל במערכת של אגואיזם.

ועוד נאמר שמספיק לשנות את כוונת הרצון, ולא את הרצון עצמו, כדי להרגיש תענוג, שבגודלו שווה למידת שינוי כוונת הרצון. דהיינו, מדובר במושג שכולו פסיכולוגי: שבכל מקרה אזכה בהנאה, וחשוב רק באיזו כוונה, לשם מה או לשם מי.

היכן איפוא מסתתר אותו שסתום, שאותו צריך לסובב כדי להשיג את זה?

הוא נמצא בגבול בין האגואיזם של העולם שלנו ובין האלטרואיזם רוחני, וקרוי "מחסום"שמעיד על מידת ההכנה של האדם, שנעשה בשל לעבור בתחושות שלו לעולם הרוחני. על מנת להגיע למצב כזה, דרושה התמדה בלימוד ובמסגרת קבוצתית. מסגרת הקבוצה נחוצה כדי לפתח רצון לרוחניות עד למידה המספקת. אז מתרחשת "פריצה" פנימית, והאדם מתחיל לקבל מלמעלה מודעות וכוח רוחניים.

ספרים

בכל דור הבורא שולח אל העולם שלנו נשמות מיוחדות שייעודן לתקן את העולם הזה, ולהעביר לאנושות ידע על הבורא, כפי שנאמר: "ראה הבורא כי אין מספיק חכמים וחילק אותם לכל דור". לכן בכל דור ישנם מנהיגים ומורים רוחניים, שמתאימים את חוכמת הקבלה לתכונות היחודיות של הדור שלהם.

מהמקור הראשון בחוכמת הקבלה, הספר "רזיאל המלך" שכתב אדם הראשון והספר השני "ספר יצירה" שכתב אברהם, ועד הספרים האחרוניםחוברו במרוצת הזמן מאות ספרים בנושא חוכמת הקבלה. אולם הספר השלישי שנכתב, ספר "הזוהר", הוא הפופולארי ביותר בחוכמת הקבלה. הוא נכתב במאה השניה לספירה, בידי רבי שמעון בר יוחאי.

המקובל בן זמננו, הרב יהודה אשלג (1954-1884) כתב פרוש לספר "הזוהר" ולכל ספרי האר"י, בשפה מותאמת ומובנת לנשמות הדור שלנו. בימינו, ובהתאם לסוג הנשמות שיורד כיום אל העולם, רק ספר "הזוהר" וספרי האר"י עם פרוש הרב אשלג, וספרי הרב אשלג עצמו הם המקורות היעילים ביותר, שיכולים לעזור לכל אחד ואחד מאתנו לצאת אל העולם הרוחני.

הפרשנות של הרב אשלג לספר "הזוהר", שעל שמה הוא כונה "בעל הסולם" קרויה בשם פירוש "הסולם", מכיוון שאדם שלומד לפי ספר "הזוהר" עולה רוחנית כמו בסולם. הפרשנות שניתנה לספר "עץ חיים" שחיבר האר"י נקראת "תלמוד עשר הספירות". בנוסף לספרים אלה, כתב הרב אשלג ספרי עזר רבים, כגון: "מתן תורה", "ספר הקדמות", "בית שער הכוונות", "פרי חכם", "שמעתי", "האור הבהיר".

בספריו של הרב יהודה אשלג, מומלץ לקרוא לפי הסדר הבא: "מתן תורה", "הקדמה לספר הזוהר", "הסתכלות פנימית" לחלק ראשון של "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה" ו"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

כמו כן מומלץ ללמוד את חוכמת הקבלה דווקא לפי ספריו של מקובל גדול זה, שכן הם כתובים בשפה פשוטה וברורה, וניתן להבין באמצעותם את כל התובנות הנסתרות של ספר "הזוהר", ושל מקורות קבלה אחרים לפניו. כן מומלץ ללמוד את ספרי הרב ברוך אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, וספרים נוספים כגון ספר זה המבוססים על כתבי הרב יהודה אשלג והרב"ש.

לאחר שתלמיד רכש את יסודות חוכמת הקבלה לפי ספרי הרב אשלג, הוא יכול לקרוא באופן חופשי את כל ספרות הקבלה הזמינה. הוא כבר ישכיל לדעת, איזה מתוך הספרים שהוא קורא, באמת רוחני, להבין מה בדיוק נכתב שם, להבדיל בין מקורות חוכמת הקבלה האמיתיים לבין מזויפים, ולהבדיל בין הכותבים, האמונות, והזרמים השונים.

שפה

ברוב המקרים, מקובלים כתבו בשפה העברית או בארמית, כך שללא ידיעת השפה העברית קשה מאוד ללמוד קבלה. לשפה העברית משמעות יחודית; בכל מלה, שילוב של אותיות או צורת הכתיב, טמון מידע נסתר. משמעויות אלה לא ניתנות לתרגום לשום שפה אחרת. אדם מסוגל להבין כל מילה ומשפט בעברית, בדיוק לפי מידת ההתפתחות הרוחנית שלו, שכן מדובר במידת התאמת התכונות שלו למשמעות נסתרת של המלים. ובתרגום לשפה אחרת, פשוט לא ניתן להעביר את כל המידע הזה.

אבל בהחלט אפשר להתחיל ללמוד חוכמת הקבלה בשפה זרה לאחר מכן, ורק במידת התקדמות רוחנית, הבנת דרגות רוחניות, אדם יזדקק לשפה העברית מחד, ומאידך, יהיה מסוגל להרגיש בעצמו, ולהבין את כל הדרגות הרוחניות שהוא עובר. כפי שנאמר: "נשמת אדם תלמדנו".

מרבית הכתבים החשובים בקבלה נכתבו בעברית. לשם לימוד מעמיק בהם, נדרש ידע סביר בעברית. יחד עם זאת, ניתן לכתוב קבלה בכל שפה שהיא, לדוגמא: ספר "הזוהר" נכתב בארמית, השפה שהיתה מדוברת בפרס לפני אלפיים שנה. הקבלה מדברת על רגשות ותחושות האדם, אשר ניתן להסביר אותם בכל שפה, ואפילו ללא שפהעל ידי מוזיקה למשל.

האנושות כולה לומדת שפות. מוסיקאים חייבים לדעת קצת איטלקית, רופאיםלועזית, מהנדסיםאנגלית וכו'. לכל מדע שפה משלו. היה ניתן להסביר קבלה בכל שפה אחרת, רק שאף מקובל לא עשה זאת.

שעות הלימוד

לימוד קבלה מתנהל בלילות, בשעות בהן שאר האנשים בדרך כלל ישנים, וללומדים אין הפרעות במחשבותיהם האגואיסטיות. המאמצים "להעיר" את הגוף הפיסי, והמאבקים להכרעתו, במטרה להשיג רוחניות, זוכים לתמורה מלמעלה, והלומדים קבלה רוכשים תכונות אלטרואיסטיות.

מסגרת הלימוד

בהתאם ליעוד, ולתכונת נשמתו, המקובל מתבודד ולא נחשף לאחרים, ולחלופין, מתגלה לכולם, בפרסום רחב היקף, שנועד למשוך תלמידים ולגדל את דור המקובלים הבא. במקרה זה שבו המקובל מגדל דור מקובלים הוא מקים קבוצות תלמידים. לימודים בקבוצה עדיפים בהרבה על לימודים אינדיבידואליים, לאור מה שנאמר על ידי בעל הסולם )ראה פרק "אודות הלימוד"(, זאת משום שסביב כל מי שלומד את חוכמת הקבלה נוצר אור מקיף, שמטהר ומכין את האדם לקבלת האור הפנימי.

עוצמת האור המקיף הזה, תלויה בגודל רצונו של האדם להשיג את הנלמד. כדאי לשים לב שכאשר אדם נמצא בחברה, הוא מתחיל להתעניין באותם דברים שמעניינים את הסובבים אותו. כך גם התיאבון גדל, כאשר אנו מביטים במישהו באכילתו. אדם שמתבונן בחבריו הלומדים קבלה, מתחיל לקנא בהם, וכך משפיע באופן חיובי על התפתחות רצונותיו הרוחניים, ועל ידי זה מגדיל את עוצמת האור המקיף.

יתרה מזאת, אם כמה אנשים לומדים יחדיו, אין זה אומר שהם סתם יושבים ביחד בחדר וקוראים ספר, אלא הם בעלי רצונות משותפים, כוונות מאוחדות, שואפים להינתק מהאגואיזם שלהם ולהתייחס לחברים כמו אל עצמם. במקרה כזה הרצונות להתפתחות הרוחנית שלהם מתאחדים, ומושכים אור מקיף בעוצמה אדירה, שמשפיע על כל אחד לחוד ועל כולם יחד. לכן קל בהרבה להגיע לתוצאה בקבוצה כזו, מאשר להגיע לתוצאה, אדם בכוחות עצמו.

צורת הלימוד של חוכמת הקבלה צריכה, אם כן, להתבסס על עבודה קבוצתית. עם זאת, יש לשים דגש על עבודה עצמית. בעל הסולם והרב ברוך אשלג כתבו רבות, על כך שאנו צריכים לבחון מחשבות ורצונות של חברים. אם בזמן הלימוד חבר שואל שאלה, על כל אחד מהנוכחים בשיעור לנסות לתפוס ולהבין את הלך המחשבה שלו. זה מה שקרוי התכללות איש ברעהושבכל חבר מהקבוצה נמצאת הקבוצה כולה.

כדי להגיע לכך, חייב אדם להמעיט בערך עצמו כלפי חבריו, וכך כל אחד יוכל לקלוט מהאחרים את מחשבותיהם, רצונותיהם, תכונותיהם הפנימיות והרוחניות. באופן זה כל אחד מהם ירוויח ויתעשר. מעבר ללימוד עצמו, לא מומלץ לדבר זה עם זה בנושאים רוחניים. כשאתם מדברים ניתן, כמובן, להסביר תהליכים רוחניים, הנלמדים בשפת הקבלה: פרצופים, ספירות, עולמות, בחינות, איזה אור ניכנס ואיזה אור יוצא וכיוצ"ב.

מטרת הלימוד

את הבנתכם בחוכמת הקבלה אתם יכולים להעביר לאחרים, אך לא את הנעשה בתחושותיכם הפנימיות, ורצונותיכם. בתחילה, כתוצאה מהלימוד אדם מבקש בריאות, אחרי כן הוא רוצה להתקדם בעבודהששכאומר, אולי הקבלה תעזור לי לגלות את העתיד, לדעת מה יהיה מחר בבורסה או לזכות בלוטו? כלומר האדם משתוקק לשפר את חייו. בכל עבודה בעולם שלנו, האדם מחפש רווח לעצמו. זה טבענו. אפילו מי שמתאבד, עושה זאת מכיוון שאין הוא מעונין להרגיש יסורים, כלומר גם הוא מחפש הקלה והטבה במצבו.

השיקולים משתנים כל הזמן. הדבר החשוב ביותר הוא לברר שיקולים אלו, להבין לשם מה אני עושה מעשה זה או אחר.

כשאדם נמצא בדרגה מסוימת, הוא בעצמו קובע יחס למה שממלא אותו, ומבחין בין רצונות טהורים ושאינם טהורים בתוכו. יחס זה, הוא אשר קובע את הדרגה הרוחנית, שבה אדם נמצא. בכך אדם משפר את תכונותיו הפנימיות. הוא לא עולה ולא יורד בסולם המדרגות הרוחניות, אלא מה שמשתנה, הוא היחס בין חלקו המתוקן )האלטרואיסטי( והלא מתוקן )האגואיסטי(, וזה מה שקובע את דרגתו, את רמת התפתחותו הרוחנית. כולם נשארים באותו מצב פיסי, אלא שמבפנים הכל משתנהששחלה עליה פנימית מהעולם הזה לעולם העשיה, לעולם היצירה, הבריאה, אצילות, אדם קדמון ועד עולם אין-סוף. כנגד עולמות אצילות ואדם קדמוןוזאת שלא כעולמות בריאה, יצירה, עשיהאין כוחות אגואיסטים לא מתוקנים הידועים בקבלה כ"עולמות דקליפה". העליה בעולמות היא לפי התפתחות המסך ב-5 דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'.

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות כתוב, שאם אדם לומד לפי שיטה נכונה, ומשקיע את כל כוחותיו יחד עם הכוונה הנכונה, הוא יוכל לצאת לעולם הרוחני תוך שלוש עד חמש שנים. כלומר, יוכל לתקן את עצמו, ולהתחיל עליה רוחנית בפועל. הכל צריך להיות בהתאם ליכולתו של האדם. אין זה אומר, שלפי שעה צריכים הלומדים לוותר על הכל. נהפוך הוא, עליהם לעבוד, ללמוד, ללדת, להתמודד עם כל הבעיות והקשיים, שמציבים החיים. כל אלו הן דרכים להתפתחות עצמית.

אדם חייב להשקיע, עד כמה שהוא מסוגל, את כל מאמציו. איש אינו דורש, שהלומדים ישקיעו מעבר ליכולות שלהם. ההנחה היא שאדם זקוק ל 7-6 שעות שינה ביממה, עובד כ-8 שעות, "מבזבז" שעה וחצי שעתיים על נסיעה למקום העבודה וחזרה ממנו, אוכל, מתרחץ, מקדיש זמן למשפחה, לא על שעות אלו מדובר. מדובר רק על הזמן הפנוי, שנשאר אחרי כל העיסוקים ההכרחיים. אם כל הזמן הפנוי שנותר, יושקע בלימוד הקבלהששזה יהיה מספיק בהחלט.

לימוד בוקרהדבר הכי חשוב בלימוד הקבלה, זה להקצות זמן משלוש או ארבע לפנות בוקר עד שש בבוקר. את הזמן הזה אדם לוקח רק מעצמו. 3-2 שעות האלו מספיקות. חשוב ללמוד תוך כוונה נכונהששבהבנה מדוע אני עושה זאת. הכוונה היא העיקר.

כאמור, ניתן להשיג רוחניות תוך שלוש עד חמש שנים, אך תהליך זה עלול לקחת גם שש שנים או יותר. בכל מקרה על האדם לעשות זאת, אם לא בחיים האלה, אז בחייו הבאים או בעוד 01 גילגולים. אדם חייב לחשוב כל העת, לשם מה הוא מנצל את החיים שלו. כל מה שהוא משקיע בעבודה הזו, כל מחשבותיו, הכל מצטבר ונכלל בחשבון הכללי של מאמציו. וכאשר סכום המאמצים מגיע לגודל מסויים, הוא מקבל דחיפה מלמעלה ויוצא לעולם הרוחני.

דרישת תגמול

לשם מה אני זקוק ללימודים, לעבודה, לחיים, לאן אני אמור להגיע בסופו של דבר? בכל מעשינו אנחנו צריכים לראות את הבורא, להשתוקק ולהידבק בו, וכל הזמן לברר ולחשוב מה רצונו מאתנו. מטרה זו צריכה להיות גלויה לנו כל הזמן. אם המטרה תהא מבוררת אצל האדם כל הזמן, זה יהפוך אותו למקובל, והוא יתחיל להרגיש את המידע, המצוי בעולמות הרוחניים.

לרמת היקף הידע של האדם, אין משמעות רבה. בעזרת הידע אנו מתקשרים עם החומר. ככל שאני לומד יותר, כך גדלה אצלי הדרישה לבורא, ואני תוהה מדוע עדיין אין לי שום דבר, והיכן התוצאה של כל מעשי? השקעתי שעות עבודה רבות, הפסדתי כסף רב, כי איני עובד בזמן הלימודים, אני נמנע מלהשקיע זמן רב במשפחה, מפסיד אפשרויות להתענג במקומות אחרים, וכיוצא באלה. הודות למאמציו מקבל אדם דרישה אגואיסטית לבוראומדוע לי אין שום דבר?

לכן על כל דקה, שאדם משקיע בקבלה עליו לדרוש תמורה, ולא להגיד: "אני כאן, כי אני אלטרואיסט". האדם צריך להיות אלטרואיסט במעשים אחרים; המטרה בקבלה היא לא להיות אלטרואיסט, אלא להתנהג כמקמץ בזמנו, ועל כל דקה, עליו לבדוק מה תכליתה ולאן היא מובילה. רק אז האדם יתביית ישר למטרה. אם לא תדרוש תמורה לכל דקה עכשיו, משמעו שאתה לא זקוק לדקה הבאה, ואין לך שום דרישות מהלימוד, ואם כך המצב, תישאר בלי כלום.

בירור הנימוק והטעם בכל דקה, הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו. בפועל, כנגד זה מתקומם כל הגוף, כל המוח. האדם מוכן לעשות הכל, לצייר תרשימים, ללמוד בדקדקנות על הספירות, העולמות, לכתוב מאמרים בנושאי הקבלה, ובלבד שיוכל להתחמק מבירור הכוונה, מהשאלה המרכזית על הקשר שלו עם הבורא.

במקום שבין האדם לבורא נמצא כל האגואיזם. באותה המידה שתרצה להידבק בבורא, תצטרך לבטל את האגואיזם בתוכך. רק במקום הזה של האגואיזם המבוטל, אפשר להרגיש את הבורא. בזה מסתכמת כל העבודה, ודווקא על זה אסור לדבר איש עם רעהו. אסור לדבר על הכוונה, הנימוקים השונים לגבי מה בדיוק אני רוצה, מה אני דורש מהלימוד. ואילו על הלימוד עצמוספירות, פרצופיםדברו כמה שתרצו ותלמדו זאת איש עם רעהו.

אם החבר שלך בקי או לא, אין זה חשוב. אל תחשוש שהוא יספר לך משהו לא נכון, אין לזה משמעות. החשוב הוא שלמדת עוד קצת, ובמיוחד עם חבר. לכן אם מישהו מבקש ממך לספר לו משהוספר, ואל תחשוש שמא אינך יודע, כי אין לזה חשיבות.

ובכל זאת אל תזלזלו בידע שלכם. הידע חשוב מאוד, כי תוצאת הלימוד תהיה איחוד בין החוויות, התחושות הפנימיות שלכם, ותחושת החומר הנלמד. תתחילו להבין מה זה מסך, רצון, אור, תענוג, באיזו צורה הוא נכנס, יוצא, נדחף. תתחילו להרגיש את כל הפעולות האלו בתוככם.

לכן חייבים ללמוד, כי בסוף הלימוד והעבודה הפנימית, התחושות, יתאחדו לשלמות אחת. אלא שבהתחלה, כשהלימוד מנותק מהתחושות, אין שום משמעות לכך אם מישהו יודע עניין מסויים נכון או לא נכון. לעומת זאת, כשהלימוד כבר יהיה נטוע בתוך תחושותיכםאסור להעבירו לאחרים. מותר להעביר רק ידע ולא תחושות, הרגשות. בדרך כלל יש לדון בנושאים כלליים. בעיות של כוונה הן בעיות אישיות ולא נושא לדיון. אך אם אדם דן בזה עם אחרים, בכך הוא מזיק לעצמו ולאחרים.

"מותר האדם מן הבהמה"

האדם נולד כאגואיסט קטן. לאחר הלידה שוכב במיטה יצור קטן, שכולו אגואיזם וצורח. בשלב זה הוא לא שונה במאום מגור של חיה. האדם מתקיים בעזרת חמשת החושים, הוא חי, משיג את העולם הזה, עוסק במדעואינו צריך יותר מזה. כשם שחיה חיה את חייה, כך גם הוא.

ישנם מספר הבדלים בין אדם לחיה: אדם רוצה להתעשר, להשיג שליטה, כבוד, ידע. להשגת דברים אלה, אין האדם זקוק לבורא, אבל אם מלמעלה מכניסים לתוכו שורש קטן של הכלי הרוחני העתידי, אז יתחיל לברר ולחפש במה למלא חיסרון זה. הבורא מכניס לתוכו, כביכול, מקור קטן של אור או חיסרון קטן לאור, שהם היינו-הך.

אדם לא יכול למלא חיסרון לאור לא בעושר, לא בשליטה, לא בכבוד. החיסרון הזה, והמילוי שלו, לא שייכים לעולם הזה, אלא לעולם הרוחני. בכל מדרגה יש רצון מיוחד והמילוי שלו. אם מכניסים לתוך האדם רצונות גשמייםששגופניים או אנושיים, ניתן למלא אותם בעולם הזה. אין הבדל אם המילוי יהיה גדול או קטן, החשוב הוא, שהמילוי קיים במסגרת העולם הזה. אם מכניסים לתוך אדם רצונות, שלא מהעולם הזה, הוא מתחיל לחפש. עם רצון כזה אפשר לחפש כל דבר ובכל מקום, אך בכל מקרהלא למלא אותו.

אין תענוג ברמה של העולם הזה כנגד רצון רוחני. הרצון ניתן מלמעלה, ולכן המילוי אף הוא, צריך לבוא מלמעלה.

לעיתים אדם מצליח לסגור בתוכו את הרצון הזה, לשקוע בתרדמת. משהו מציק לו, מפריע לואך מה לעשות? באופן זה מתנהלת רב האנושות. אם אדם לא מצליח לסגור בתוכו רצון זה, הוא מתחיל בחיפוש, ובדרך כלשהי מגיע בסופו של דבר לקבלה. מרגע שמתחילים ללמוד קבלה מתעוררות בעיות. כדי למלא רצון בתענוג צריכים לפעול על הרצון הזה. כדי להשיג רמה מסויימת של עושר, למשל, חייבים לעבוד קשה במשך כמה שנים. אם רוצים להגיע לתהילה צריכים לעבוד עוד כעשרים-שלושים שנה.

בכל דבר צריכים להשקיע מאמצים, כדי שניתן יהיה להגיע להישגים. המאמצים שאדם משקיע בעולם שלנו עם הרצונות והתענוגים, שמאירים לו בעתיד, נמצאים כביכול באותו קוככל שאני עושה יותר, כך אני מתקרב יותר, למה שאני רוצה להשיג. הדבר יארך, עוד חודש, עוד שנה, עוד עשר שנים, אין חשיבות לכך. אני הולך לקראת זה, התמונה ברורה לי, אני אפילו יכול לומר, בעוד כמה זמן אממש את רצוני.

לעומת זאת בקבלה יש רצון, אבל רצון למה? לא יודעים. התענוג נמצא ברמה שמעבר לרמתנו. כמו שהרצון להשכלה והתענוג מידע, הוא מעל לדרגתו של בעל חי.האדם ובעלי החיים, אף שנמצאים באותו עולם, הרצון לרוחניות, שניתן לאדם הוא לעולם אחר, עולם עליון. ורק ברצון הזה הוא מותר מן הבהמה.

כשלתוך האדם מכניסים רצון רוחני, הוא אינו יודע לאילו מאמצים הוא זקוק כדי להגשים אותו. האדם לא רואה את התוצאה הסופית של רצון זה. הוא אפילו לא מסוגל להבין מה הוא צריך. הוא מרגיש שמדובר באי-שקט בנשמתו ואם שואלים אותו מה הוא רוצה, הוא עצמו אינו יודע בדיוק. רע לו, כי הוא לא מסוגל למלא את עצמו.

הקושי הולך ומחמיר, כשהאדם מתחיל, כביכול, להגשים את הרצון הזהואז הוא מיד מקבל תוצאות הפוכות. הוא לא רואה קשר בין המאמצים והשגת המטרה. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר למטרה, כך הוא צריך לראותה ברור יותר, להרגיש יותר. בקבלה זה לא כך. לאדם היה אופי טוב, ופתאום הוא נעשה רע, דברים היו ברורים לו, ועכשיו דבר כבר לא ברור לו יותר. נדמה לו שהוא הולך בדרך נכונה, שהרי במקום כל התענוגים של העולם הזה, הוא עתיד לקבל משהו גדול יותר, שהרי אם רצונו גדל, כך גם המילוי צריך לגדול, בהתאמה.

האדם מסכים לעבוד יותר מכפי שעבד בעולם הזה, אך בקצה המנהרה הוא צריך לראות לעבר מה הוא מתקרב, ומה יקבל.

שהתחיל האדם ללמוד קבלה, חשב שהכל סביבו יסתדר, אבל שום דבר לא מסתדר. הוא חשב שבעזרת הקבלה הוא ירגיש יותר את יעדוששאך או שהיעד נעלם לחלוטין, או שהוא הפך לחסר עניין בו. כל הקשיים הללו דרושים, כדי לעבור מרמת הרצונות של העולם הזה לרמת הרצונות בעולם הרוחני. האדם חייב להתנתק מעניין אישי בתוצאה של עבודתוששזה אלטרואיזם אמיתי. לכן אדם עובר שלב של מבחן ציפיות, שלב בו קיימת אי התאמה מוחלטת בין מאמציו ובין התוצאות של מאמצים אלו.

לתוך האגואיזם הגשמי שלנו הכניסו ניצוץ של אור: אגואיזם רוחני. האגואיזם בעולם הרוחני פועל לפי כללים אחרים. אם רוצים למלא אגואיזם רוחני, חייבים לדחות את האגואיזם הגשמי, שנמצא בנו ברמת העולם הזה, ולעלות כביכול, לרמה של אותו אגואיזם רוחני.

כשנותנים לאדם רצון רוחני, לא נותנים לו בנוסף שום הרגשות, חוץ מחיסרון התענוגזהו כלי בצורתו הנקיה. לכן כל הפעולות, כל המאמצים, אפשריים רק בעזרת הגוף. בעזרתו אדם קם מוקדם יותר, הולך לישון מאוחר יותר, קורא, מתעייף, כל הזמן מעסיק את מוחוששכלומר הוא פועל בגוף, ששיך לרמה הזאת, וברמה הזאת הגוף דורש תמורה. הגוף מיד מתחיל להציג טענות טבעיות ומוצדקותמהו שכרי על כל עמלי? האדם אולי התקדם רוחנית, אבל לגוף הבהמי, ההתקדמות הרוחנית הזאת לא מהווה תשובה, הגוף לא מרגיש אותה. גם ברצון הרוחני שנתנו מלמעלה, הוא לא מרגיש בינתיים שום דבר.

בסופו של דבר, אדם מתקדם, עובד, לומד, אך אין לו תוצאות גשמיות, לא בראש ולא בנשמה. זה באופן טבעי מביא את הגוף למצב של דיכאון, אובדן עצות, חוסר מוחלט של הצדקה, שתאפשר איכשהו להתקדם הלאה.

תחושות ורגשות

בנקודה הזאת מורגשים יסורים. הם ניתנו בכוונה, ואם אדם יתגבר עליהם הוא יתקרב לאמת. להתגבר, פירושו שבכאב החזק ביותר, גם זה המורגש בגוף הפיסי, האדם צריך לנסות ולמצוא קשר עם הבורא, עם המקור לכל זה, עם מי שיכול למלא אותו. מצבים כואבים אלה, הם מצבים גורליים, היכולים לשמש כנקודת מוצא בדרכו של האדם. אחרי שהשקיע מאמצים כבירים, מקבל האדם שכר וזהו גמול אמיתי.

יש שכר אחד בלבד, והוא הרגשת האמת. אם בסופו של דבר האדם מסתפק בה, ואין זה משנה לו שגופו סובל, וברוחניות הוא עוד לא קיבל כלום, הריהו רואה, שבכך הוא רוכש הרגשת אמת חזקה מאשר לפני כן. אם זה אכן מתאים לו ומספק אותו. הוא יכול להתקדם, ובסופו של התהליך יהיה למקובל.

הדרך תהא רצופה קשיים, היו סמוכים ובטוחים בזה. ענייני עבודה, משפחהתמיד יהיה משהו שלא יסתדר. הרגשה שהכל רע, ואף כי דבר לא ישתפר בעתיד, זו הרגשה שנוטעים באדם מלמעלה בכוונה. אדם צריך לנסות לצאת ממצבים קשים אלה, בעזרת החברים בקבוצה, ובעזרת הספרים. ישנן תקופות שהאדם לא צריך לקרוא ספרים, אלא לקחת ספר אחר, לשמוע מוזיקה או לקרוא תהיליםזה עוזר מאוד.

החשוב ברגעים אלו זה שהאדם יחזיק מעמד בדרך. מה שלא ירפא השכל ירפא הזמן. אדם חייב להעמיד לעצמו כלל: "אני לא רואה ולא שומע שום דבר, רע לי, אך זה לא חשוב. כמו אוטומט אני מגיע לשיעורי הקבלה, אבל מגיע". המאמץ הפיסי הזה, יניב את רמות הרוחניות הכי גדולות.

ישנם מצבים בהם האדם "קם לתחיה", מתחיל להאיר לו קצת אור, והוא מבין, שרכש את הנקודה האמיתית, שכנגדה הוא מקבל, לפחות מרחוק, תשובה אמיתית. הוא משקיע מאמצים, מקבל שכר, נכנס לדיכאון, לא מבין מה קורה לו, אין משהו שיענג אותו בעולם הזה, ואין לו עולם רוחני, וחוזר חלילה.

עלינו להבין, שהשכר המתקבל בגין המאמצים בעולם שלנו, הוא הרגשת האמת, ולא תענוג בצורה שאנו רגילים לה. כך הבורא מרגיל את האדם לאהוב את האמת יותר מכל, ללכת קדימה, עד שלמען האמת ירצה לדחות את כל האגואיזם הארצי.

ואז הוא יוכל לעלות למדרגה, שממנה נתנו לו את הרצון הרוחני. מרגע זה ואילך, הוא יתחיל לקבל מאותה המדרגה מידע רוחני, תענוג, מילוי. הוא יהפוך למקובל, וייוולד בעולם הרוחני. לכן אם הרגשת השכר, שלא בצורתה הגשמית, אלא של בצורת האמת מתאימה לאדם, הוא יהיה מקובל.

לאדם אין שליטה על המחשבות שמכניסים בו. הן נשלחות בכוונה. אנחנו יכולים רק לנסות ולהגיב עליהן בצורה הנכונה. מה פירוש נכון או לא נכון? בא אלי תלמיד לפני זמן מה. הוא לא ידע ולא ראה כלום מלפניו, הכל היה רע לו, הוא היסס ורצה שארגיע אותו, שאגלה לו כי יאיר לו אור בעתיד, ואני לא יכולתי לומר לו דבר, לגבי מה שיקרה לו.

כל תשובה במצבים כאלו, היא בחזקת גניבה של מה שנותנים לו מלמעלה. אין לי שום זכות לכבות בו את הרצון, אסור לי להפיג אפילו במקצת את האכזבה שיש בו. הרי כל זה דווקא טוב, הכרחי ורצוי, ואסור לעזור. ההמלצה היחידה שיכולתי לתת לו, היא "תמשיך לעשות באופן מיכני, את מה שעשית במצבך הטוב הקודם. אתה לא יכול להימצא בפנימיות עם הנשמה, עם הספרים האלו, אך בכל זאת נסה לפתוח ספר, ונסה לראות עד כמה זה דוחה אותך".

בזמן הלימוד או במהלך העבודה, בבית, במשפחה, מתעוררות באדם כל מיני מחשבות. לפעמים המחשבות האלו מפריעות למקצוע. אז בוודאי שחייבים להתנתק מהמחשבות על מטרת הבריאה ועל עצמך. כששאלתי את הרב שלי את אותה שאלה, הוא השיב: "אתה רואה, זו הסיבה שקודם הייתי פועל בניין, אחר כך סנדלר, פועל פשוט.

הייתי קם בשעה אחת בלילה, ומתחיל ללמוד קבלה לפני תחילת העבודה. האמת היא, שלפעמים הייתי נרדם בעבודה, ומלכלך דף, שעליו הייתי אמור לכתוב דו"ח. היו מציעים לי תפקידים בכירים, אבל ידעתי שבתפקיד בכיר יגזלו ממני גם את הראש, וגם את הנשמה.

לכן הייתי בוחר עבודות, שבהן הייתי נשאר עם עצמי, למרות שיכולתי להשתכר יותר, ולכן כל חיי חייתי בעוני. כל הזמן ניסיתי למצוא עבודה, שתאפשר לי "ראש נקי" ומצד שני, שאקבל בה שכר מינימלי למחיה, ולא אצטרך לדאוג לפרנסת המחר.".

אנחנו נמצאים בעולם, שבו לפעמים קשה מאוד לבחור מקום עבודה, ותחום עבודה. מלבד זאת, האדם הוא יצור יצירתי, שמנסה למצוא בעבודתו ניצוצי יצירתיות. לפעמים נוטלים מאדם את ההבנה, שהוא חושב על דברים מיותרים ואחר כך מחזירים לו אותה, ופתאום הוא שואל: "על מה חשבתי?".

מצבים אלו מזמנים לאדם בכוונה, כדי שיברר את מצבו האמיתי, את טבעו ואת דרגתו הנוכחית, כדי שיראה ממה הוא צריך להתנתק, ולאן עליו להגיע. כדי שיכיר באפסות כוחותיו, ויצטרך לקשר עם הבורא וזה יצילו.

כל מה שאני אומר עכשיו, ניתן להבנה מניסיון אישי בלבד. אם תלמדו לפי הספרים הנכונים, הרי בכל מקרהתתקדמו. אסור לאדם לדעת הכל מראש. הוא צריך לדעת דבר אחד: "אמרו לי לקרוא בספרים האלהוזהו."

מלמעלה נותנים לאדם רצון כלשהו. אם בעזרת הרצון הזה הוא משיג תוצאה רוחנית מסוימת, היא מתבטאת בכך, שהאדם מתחיל להרגיש את הכוח העליון של הבורא, ששולט בו. הוא מתחיל להרגיש את כל המציאות, ואת מי ששולט בה.

לתחושות אין שפה. אנחנו רק קוראים להן בשמות כמו: חמוץ, מר, נעים, לא נעים. איננו מסוגלים לתת לכל אחת מהתחושות האלו הגדרה מדויקת. מעבר לזה, אין אנו מסוגלים להשוות בין מה שכל אחד מאתנו חש. זו הבעיה של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה. אנחנו לא מסוגלים להגדיר את תחושות האדם, לשכפלן, לחזור עליהן ולהשוותן אצל בני אדם שונים. לכן כל מה שקשור בתחושות האדם, אינו נקרא "מדע". תחושות הן אור.

רק עבודה פשוטה ומתמדת, בלי לשים לב לתחושות והרגשות פנימיות, מביאה, בסופו של דבר, את האדם לתוצאה רוחנית. בעל הסולם כותב על זה בסעיף קל"ג, בהקדמה לתלמוד עשר הספירות: הדבר דומה למלך, שרצה לבחור מכל נתיניו את אלה שאוהבים ונאמנים לו יותר מכולם, כדי להקיף עצמו בהם בארמונו.

הוא שלח שליחים לכל רחבי הממלכה, להודיע שכל מי שרוצים לעבוד עבודה פנימית מיוחדת למלך, צריכים לבא לארמון. הדבר דומה לאדם, שמקבל רצון מסוים להתקרב לבורא, אף כי עדיין אינו מבין רצון זה. הוא רק מתחיל לחפש. אין בעולם אדם, שלפחות פעם אחת, לא שאל עצמו מדוע הוא חי. התשובה לשאלה זו היא השגת העולם הרוחני, כלומר השגת הבורא.

כדי לבדוק מי באמת אוהבו, שם המלך, בכל הדרכים המובילות לארמון עמדות, וצווה לבלבל בכוונה את כל מי שהולך אליו, להסביר להם שלא כדאי לעבוד בארמון המלך, ולעורר בהם פחד. כששמעו אנשים באותה הממלכה על האפשרות הזאת, מיד נעו לעבר הארמון. הדבר דומה לאנשים, שבמקום לקבל תענוגים קטנים, ראו, כביכול, אפשרות לקבל תענוגים גדולים יותר. אם אינך יכול למלא בשום דבר את הרצון החדש, משמע שאתה צריך תענוג גדול יותר. כלומר, אדם מסכים להשקיע כאן יותר כוחות, מאשר במקומות אחרים, לכן הוא עוזב עבודה טובה, התקדמות עתידית כלשהי, עושרכל זאת כדי להיכנס לרוחניות.

שומרי המלך דחו את האנשים הללו, אך רבים מהם הצליחו להתקרב לארמון המלך, בלי לשעות לדברי ההרתעה של השומרים. באורח דומה "האני" הפנימי של האדם, משכנעו שלא כדאי לעבוד את הבורא. ואילו הבורא בכוונה שלח לו לאדם שומרים שיעמדו בדרכו להיכל וינסו להפריע לו, ובכך ניתן לאדם לבדוק את שלימות הרצון, ואת הנחישות.

כך ממצים את בירור הכלי החדש והרכבתודווקא בליבונן של בעיות פנימיות אלו. לצורך ליבון הבעיות הפנימיות, חייבים איפוא הלומדים לא לדבר על המצבים האלה לא עם אחרים ולא בינם לבין עצמם, ואפילו לרב אסור להסביר דבר לתלמיד במצבים כאלוכי התלמיד צריך לעבור את הכל בעצמו, בלי להתחשב במידת הקושי האפשרית.

השומרים שעמדו בשערי הארמון היו אכזריים עוד יותר, ולא נתנו אפילו להתקרב אל השער. בגסותם היו דוחים כל מי שמתקרב אליהם. כך גם בשלבים האחרונים לפני הכניסה לרוחניות, האדם מרגיש דחיות יותר ויותר תקיפות, על אף הניסיון שצבר. הניסיון הזה לא נעלם, לא לוקחים אותו. נפילה ראשונה, שניה, שלישיתכל זה מצטבר ולא נעלם. כעבור זמן מה, האדם מתחיל להתרגל לנפילות אלו, הן כבר לא נחשבות עבורו לבלתי אפשריות, הוא מבין את הצורך בהן. האדם שמח אפילו על הכאב שבמצבים אלו, כי הכאב הזה מחולל בתוכו הרגשה הפוכהששהאמת הנכללת בו.

ורק העקשנים מכולם המשיכו לנסות להתקרב למלך. תחת לחצם של השומרים האכזריים נסוגו, וחזרו להתקדם בניסיון להתקרב למלך. וכך הניסיונות להגיע למלך והנסיגות, תחת השפעת השומרים האכזריים, המחשבות שלא כדאי לעבוד בארמון המלך, נמשכו שנים רבות, עד שאלה שבאמת רצו להתקרב, לא נחלשו ברצונם זה ולא התאכזבו.

החזקים ברוחם, שסבלנותם עמדה להם להמשיך ולנסות )סבלנות, ולא ידע או פילוסופיות למיניהן( ניצחו את השומרים האכזריים, שפתחו את השערים, ומיד זכו לראות את המלך בכבודו ובעצמו, והוא העניק לכל אחד מהם תפקיד ראוי. כך כתב בעל הסולם: ניצחו "אלו שמידת סבלנותם עמדה להם" ושהמשיכו בלימודיהם בסבלנות. שום דבר אחר לא יעזור, כי לצבור ניסיון בגוף הגשמי, ניתן אך ורק בצורה כזאת.

כל מה שקורה בעולם שלנו, נכפה עלינו במכוון. עם זאת, עלינו לחשוב שיש לנו חופש בבחירת המעשה העתידי. בעניין זה, האדם חייב לומר לעצמו, שיש לו חופש בחירה. וכאשר הוא עולה למדרגה עליונה יותר, הוא רואה שלא היה לו שום חופש בחירה.

במילים אחרות, כל זמן שאדם נמצא במצב, שבו צריך לבחור בין דבריםעליו לפתור את הבעיה בעצמו, ולא לומר שזה תפקידו של הבורא, שזו בעיה שלו ולא שלי, אלא שאת הבעיה הזאת הציב לפני הבורא. והאם יש לי באמת חופש בחירה אמיתי להחליט משהו, או שמה ההחלטה נעשית על ידי התכונות שהבורא הכניס לתוכי, או בהשפעת החברה הסובבת אותיכל זה לא חשוב ולא צריך לעניין אותי עכשיו. אני צריך לראות, את מה שנמצא לפני, ולפתור את העניין באמצעים העומדים לרשותי.

אדם צריך תמיד לפתור את בעיותיו בעצמו, ורק לאחר שיפתור אותן לטוב או לרעעליו לחשוב שכל זה זומן לו מצד הבורא מראש, ושהתשובה נקבעה מראש. הניגוד, הקוטביות, בין התחלה וסוף, מעורר בנו בלבול חזק.

איננו מבינים איך להתייחס לכל זה, כי בתוכנו נמצאים מושגים כמו: עבר, הווה ועתיד. כל עוד אנו נמצאים בגבולות העולם שלנו, ועד שהמודעות שלנו תיכנס לחוקיות של סיבה ותוצאה, לא ניתן בדרגתנו בעולם הזה, להבין מהי נצחיות, אותה הדרגה שבה דבר לא משתנה.

אם אין אני לי, מי לי

מלכתחילה אדם חייב לנהוג, כאילו הוא לא יודע כלום, ורק הוא נושא במצבים, ועליו לעשות הכל בעצמו. "אם אין אני לי, מי לי"כך כתוב בפרקי אבות, ובהמשך נאמר: "וכשאני לעצמי, מה אני". כן נאמר )דברים ד( "אין עוד מלבדו". למראית עין, נראים משפטים אלו כסותרים זה את זה, אך במבט קרוב ניתן לראות, כי הם יכולים להתקיים, ואף הכרחי שיתקיימו, בכפיפה אחת.

הבעל שם טובמקובל מהמאה ה-81, שחי ברוסיה, כתב שבבוקר אדם צריך לקום וללכת לחפש עבודה, כאילו הבורא אינו קיים, והוא נמצא ברשות עצמו, ואף אחד מלמעלה לא יעזור לו. ולמרות שהוא מאמין בבורא, הוא צריך לומר שהבורא לא משפיע על התנהגותו. כלומר: אני בעל הבית של עצמי ושל עתידי.

בעל הבית בעולם, יכול להיות האדם או הבורא, אחד משניהם. בנקודה שניתנת לי לבחירהאני בעל הבית, כי הבורא לא נמצא בה, כביכול. כך אדם צריך לפעול במשך כל היום. אלא שבערב, לאחר ששב לביתו וכסף בכיסו, בשום אופן אל לו להגיד, שזה הוא שהרוויח, ושהוא זה שמצא את העבודה, ושהתמזל מזלו. הבורא הוא שתיכנן הכל, ואפילו שכבת כל היום במיטה, ולא נקפת אצבע, היה לך בכל מקרה אשר הרווחת.

אך השכל שלנו כלל אינו מסוגל להבין זאת, לא כל שכן לאחד את שתי התפיסות האלו, הנראות מנוגדות זו לזו. רק אחרי רכישת תכונות רוחניות, האדם מסוגל לאחד את המושגים היסודיים, וההפכיים האלו.

וביום המחרת אותו הדבר, "היום הבא", פירושו הרגע הבא. כשמעמידים אדם מול בחירה, הוא צריך להתייחס לזה בצורה אחת: "הכל תלוי בי". ולאחר מימוש הבחירה, ללא ציפיות ואמונה בה', מה שלא יהיה, הוא חייב לומר"הכל נעשה ביד ה'". צריכה להיות הפרדה ברורה בין שתי התפיסות, כאילו מדובר בשני אנשים שונים: מאמין ושאינו מאמין, לפני ההחלטה ואחריה, ואין הכוונה במובן הדתי והחילוני. מאמין ושאינו מאמין, הם מצבים של מי שמחפש רוחניות.

בתורה כתוב, שבראש השנה רושמים אותנו למעלה ב"ספר" מסויים. שם רושמים לכל אחד, מה יהיה לו במשך השנה הזאת, מי יחיה ומי לא, כמה ירוויח כל אחד, מי יתחתן, יתגרש, במה יחלה ועוד. אם הכל נקבע מראש, ואומרים לנו כך, אז למה אנחנו צריכים לעשות משהו בחיים אלה, מדוע עלינו להתאמץ? האם האדם מסוגל לשנות את מה שהבורא עשה?

רק לקבלה יש תשובות לשאלות אלו. פילוסופיה ומדע אינם עוסקים בשאלות אלו, מאחר שהם תוצאתו של השכל האנושי. שכר האדם על המאמצים שלו, הוא ביחס נכון למה שקורה.

לאדם צריכה להיות הבנה ברורה, למה הוא זקוק לצורך התקדמותו הרוחנית. ואחר כך זוהי הבחירה החופשית שלו. אדם זקוק לידע, כדי שיהיה לו חופש בחירה. כל עוד אין לו ידע, לא קיים חופש בחירה.

כשהגעתי לרב ברוך אשלג, הוא שלח אותי ללמוד אצל תלמידו הוותיק הלל. לפני כן ניסיתי ללמוד אצל רבים, אך לא קיבלתי הסברים שסיפקו אותי. לעומת זאת, הלימודים אצל הלל מצאו חן בעיניי בזכות היותם הגיוניים, ברורים ורציונליים. בהתחלה הכל נראה לי ברור לכאורה, חשבתי כי אין לי, אלא לשנן את ששת כרכיו של תלמוד עשר הספירות, וכך אוכל מיד ליטול חלק בהנהגה העליונה הפועלת עלי, ועל כל העולם כולו.

הגיעה השעה, והרב"ש זימן אותי להשתתף בשיעורים, שהוא מעביר. מרגע זה, כל אשר חשבתי למובן, נעשה סתום לגמרי, ועלו בי עוד ועוד שאלות, שנותרו ללא מענה. הלימוד אצל הרב, לא רק שלא סייע בהבנת החומר, אלא הוביל אותי להכיר בעובדה, כי אינני מבין מאומה.

רק לאחר תקופה ארוכה הבנתי, כי הרב"ש נתן לתלמידיו ידע עיוני תחילה, ורק אחרי כן היה מראה להם כיצד להשתתף בהנהגה. אלא שהמעבר להשתתפות פעילה בהנהגה העליונה אינו רציונלי, ולכן על כל אחד ואחד להשיגו בעצמו, ונוצרה תחושה של אי-הבנה מוחלטת.

הרב"ש לא לימד את תלמידיו לשם בקיאות תיאורטית, בשמותיהם של מושגים רוחניים, או לשם יכולת להתפלפל בהם, ללא הבנת טבעם. במקום זאת, רצה הרב"ש להביא את תלמידיו לידי מצב, שבו ירגישו את המושגים הללו. זוהי דרך לימוד שונה לגמרי מלימוד תיאורטי. בדרך לימוד זו, המטרה אינה כמות הידיעות שיקבל התלמיד, אלא איכותן. כלומר, באיזו מידה הדברים שהתלמיד שומע, יסייעו לו להתקרב בעצמו לדברים, שהוא קורא בספר.

הרב לא קיבל תלמידים חדשים. תלמידים חדשים, הוא היה מפנה למורים אחרים, תוך מעקב אחר התפתחותם. ותלמידים שהפגינו רצינות והתמדה, ביקש ללמדם בעצמו.

הרצון האנושי להבין, לנהל ולשלוט הוא רצון חיובי מאד, כיוון שהוא מביא להיתווספותם של רצונות נוספים. בסך הכל צריך אדם לרכוש את "מפתח הקסם", מסך ואור חוזר, כדי שייכנס מיד לרוחניות.

בעל הסולם כתב בכוונה את תלמוד עשר הספירות בצורה, שככל שלומדים אותו יותר, כך הולכות ומתרבות השאלות. הדבר נחוץ, כדי שתהיה לאדם אפשרות להשקיע את מאמציו במשהו, תוך שימוש בכוונה מסויימת. המאמץ בא מלמטהמהאדם, ואילו את הכוונה נותן הבורא מלמעלה, אך לא לפני שהאדם מרגיש, כי ניסה כבר הכל, ואין לו לאן לפנות עוד, וכי הוא ממש נדחק לפינה. רק אז מבקש האדם באמת עזרה מהבורא, ובקשתו האמיתית נענית.

העיקר בעבודה הרוחנית, הוא לשמור על סבלנות ונחישות. תפילת האדם מוגדרת, על ידי המצב בו הוא שרוי, ותלויה במקום הימצאותם של הניצוצות. כל עוד האדם לא משיג רוחניות, נדמה לו כי ככל שיתאמץ פחות, כך ייטב לו. אולם לאחר שנכנס לעולם הרוחני, האדם מצטער על כך שעשה כה מעט, למען השגת הרוחניות.

הדרך להשגת רוחניות כרוכה בביצוע פעולות צמצום של האדם. מה פירוש הדבר "לעשות צמצום"? כדי להסביר זאת, ניקח כדוגמא אנשים, המעונינים לרזות. אנשים אלה מבינים, כי התענוג אשר יפיקו מהרזיה, עולה על התענוג שבאוכל. ישנם מקרים בהם האוכל הופך ממש ל"אויב" עבורם, עד כדי כך שהם ממש שונאים אותו. עבורם להתחיל להקפיד על דיאטה, זהו צמצום הרצון.

העיקר בעבודת הצמצום, הוא להכיר ברוע. לשם הכרת הרוע ניתנה לנו התורה, שיש בה את אותו יחוד נפלא, המאפשר לנו להבין מיהו האויב והמכשול, בדרכנו להשגת הרוחניות.

האדם נאלץ לעבור קשיים רבים בחייו, עד שנדמה לו, כי אין כל תועלת ותכלית בעבודתו, כל עוד הוא לא מבין היכן נמצאת האמת. כל עוד לא עושה האדם צמצום, הוא לא יכול אפילו להתחיל לדעת, היכן היא נמצאת. כאשר הוא כבר נמצא ברוחניות, הוא בידיים טובות, ושוב אינו זקוק לדיבורים, שהריהו רואה בעצמו את אשר עליו לראות.

כל עוד האדם לא מקבל מלמעלה את הכוונה הנכונה, עליו להשקיע במעשה, אפילו לתועלת עצמו, בתקווה לשנות את מצבו. האדם אינו נדרש להתאמץ רק לשם המאמץ, שהרי תכלית הבריאה היא ליהנות, ואילו מאמץ פירושו יסורים, או העדר של דבר מה. אילו ניתן היה לעבור לכוונה להשפיע לבורא, או לעבור לתענוג רוחני, ללא כל מאמץ אדרבא, איננו חייבים לחפש קשיים בעבודתנו.

אך אם המאמץ מהנה, הרי שוב אין הוא מאמץ; הדבר משול לאם המניקה את תינוקה, ונהנית מכך. ואם נניח, שהמאמץ לחשוב על הבורא, שהיה בהתחלה קשה ומלאכותי, נעשה לפתע מהנה, חיוני וחשוב, אזי הוא עובד מחזקת מאמץ לחזקת תענוג, ושוב אין צורך במאמצים. המאמצים היו נחוצים, אך ורק כדי לעבור את המחסום הרוחני הזה.

כאשר אדם מתחיל לעסוק ברוחניות, גם עבודתו במשלח ידו משתנה, היא מקבלת מילוי אחר. אנשים הסובבים אותו, ודאי שלא ישימו לב לכך. כך למשל, אם ינגנו את ניגוני העולמות הרוחניים, הטובים שבמבצעים, הניגונים הללו יהיו דומים לכל מוזיקה אחרת, משום שאנשים שאינם עוסקים ברוחניות, עלולים להוריד יצירה רוחנית מוגמרת, עד לרמה של דבר יפה, אך מצוי.

אסור להצטער על העבר או להאשים את עצמך שפעלת לא נכון, או שחיית לא כראוי. הכל נעשה באופן המיטבי, והיה אמור לקרות כפי שקרההכל נמשך מלמעלה. עובדה זו עוד תתגלה לעיני כל אחד ואחד מאתנו. ככל שנכנסים עמוק יותר, אל תוך הרוחניות, כך הולך ומתרחק העבר. יום אתמול נראה כאילו היה לפני שנים רבות, ובוקר וצהריים ייתפשו בערב כימים עברו.

העבר חולף, והעתיד נסתר, ואינו תלוי בנו. יש לחיות בהווה, ברגע זה ממש, הנמצא בגבול בין הרגע שחלף לזה העומד בפתח.

רבי, הרב ברוך אשלג היה נוהג לרשום, את כל מה שהיה שומע מאביו. כאשר באתי אליו ללמוד, התחלתי לשאול אותו את שאלותיי הקשות, שאלות שהציקו לי, אך הוא כל הזמן נמנע מלתת תשובה. עד שפעם אחת, הניח לי לקרוא בכתבי ידו, כדי שאמצא בהם את מה שחשוב לי ומעניין אותיואז, בזמן שאני קורא בכתביו, בתוך המצבים השונים שאני נמצא בהם, אבין את מה שעלי להבין. הוא הוסיף, שהכתבים האלה יספיקו לי לכל החיים, אפילו בזמן שהוא כבר לא יהיה.

השיחה הזו התקיימה ב-1981. אז הוא נתן לי מחברת, שממנה עשיתי העתק, ואחר כך קראתי והשתמשתי בו עשר שנים. ב-1991, יום לפני פטירתו, הוא העניק לי את המקור, ואמר: "תקרא, זה בשבילך", וביקש ממני לבוא למחרת מוקדם יותר, כדי לעזור לו להניח תפילין. הוא כבר ידע את הכל מראש, אבל אנילא ידעתי ואיחרתי. כשהגעתי, הוא היה כמעט ללא הכרה, ולנגד עיני הלך לעולמו.

המאמרים והכתבים, שמסר לי חשובים ועמוקים לאין שיעור. בכל פעם שקוראים בהם, נדמה לאדם שהוא מבין משהו, אבל בקריאה הבאה, הוא רואה עד כמה שהתפיסה שלו היתה שגויה, ואז מגלה לעצמו עוד ועוד דברים לעומקם. הבנת הנקרא תלויה במצב הפנימי שבו נמצא הקורא.

המאמרים האלה נכתבו מקצה ההשגה הרוחנית. אבל יכול לקרוא בהם כל מי שנמצא גם ברמות הרוחניות הנמוכות, ואפילו ברמה של העולם שלנו. כל אחד יכול למצוא בהם את המצב האישי שלו, מה עליו לעשות במצבו, ומה המחבר רוצה להגיד לו באותו רגע.

מומלץ לקרוא מאמרים אלה, ואפילו רק כמה שורות ביום. לפני שנתו, נהג רבי לפתוח את המחברת לכמה שניות. זה הספיק להתפשטות האור בנשמה.

אחד המאמרים העמוקים והחשובים ביותר של הרב הוא "אין עוד מלבדו". זהו מאמר שחייב להיות מונח על שולחנו של כל אחד, כל מי שמשתוקק להידבק בבורא. המאמר כולל בתוכו את כל תורתו של בעל הסולם, כל הגישה שלו לבריאה, כל מה שאדם חייב תמיד להחזיק בתוך עצמו ולהרגיש תמיד. זהו המאמר הראשון בספר "שמעתי" שהוצאתיו לאור.

הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. במילים אחרות, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה. והתועלת מהדחיות היא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה, אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים, למעלה מהדעת, הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד, היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות, ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה אפילו כקוצי של יוד, קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר, ומה יהיה הסוף.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

מתוך המאמר שלפנינו עולה, כי הבורא הוא השליט היחיד בבריאה, והוא זה שברא את האדם עם תכונות מסויימות, העניק לו את כל הכוחות הדרושים, העמידו בנסיבות אשר, עוזרות לו להתקדם לקראת מטרת הבריאה בצורה האופטימליתאבל הבורא אינו מסייע לאדם, ואף מבלבל אותו עד בלי סוף בהסתבכויות שונות ומשונות: פיטורים מהעבודה, מחלות, כשלונות ויסורים, בעיות במשפחה, ועוד דברים רבים. כל זאת עושה הבורא, אמנם שהאדם לא מגלה אותו כמי שעומד מאחורי כל מה שהוא עובר.

התקופה בה האדם זוכה לקבל יחס כזה מהבורא, היא די ארוכה. אין לאדם ברירה, אלא לעבור את כל המצבים הללו, לרכוש בהם ניסיון, אשר יאפשר לו בהמשך אפשרות לזכות בשלמות, בנצחיות, באינסופיות ובדבקות עם הבורא.

תקופה זו מגיעה לסיומה, כאשר האדם מגיע להחלטה, שרק הבורא בעצמו יכול לעזור לו. החלטה זו מעוררת בלבו תביעה אמיתית, שהבורא יפתח לו את עיניו ולבו, ויקרב אותו אליו בדבקות נצחית.

רצונו של הבורא הוא, שהאדם בעלייתו מהעולם שלנו לעולמות הרוחניים, ירכוש את כל תכונותיהם, ובכל עולם ועולם יהיה כמו הבורא, ויחליפו. אך ללא עזרת הבוראאין אפשרות לעשות זאת. האדם לא מסוגל לעשות דבר בכוחות עצמו. כל היסורים וכל הצרות שפוקדים אותנו, הם משום שהרצונות-התכונות שלנו הם הופכיים לתכונות הבורא, והופכיים לאור.

בגלל הופכיות התכונות, כל מה שאנחנו רואים בעולמנו, לא קיים באמת במציאות, אלא הוא רק תוצאה של השתקפות התכונות שלנו באור העליון. כאשר האור מגיע ממעל, האדם לא מרגיש את האור, אלא את תכונותיו האישיות המקולקלות בתוכו, ואז כדי להרגיש את האור עצמו, עליו להיפטר מרוע האגואיזם, מההפרעות.

וכאשר האדם זועק לבורא שיעזור, מתברר פתאום, כי"כל הדחיות שהיה לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן, בלי דעת. ומשום זה, ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים, ומה חסר לו עוד. וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא, במצב שהוא רחוק מקדושה, משאר עובדים שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאם כן הוא, תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחר שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

הבורא שולח לאדם מכות, כדי להחזירו אל מטרת הבריאה. בדרך כלל, אם טוב לאדם והוא מקבל תענוגים, לא איכפת לו אם הבורא קיים או לא. אבל דווקא במצבים ה"טובים", חשוב שהאדם יהיה בדביקות עם הבורא. לשם כך שולח הבורא מכות, כדי שבני אדם יִזָכרו בו. אם רע לאדם, הוא מתחיל לחשובכך או אחרתעל הבורא. לפיכך, כל מה שנדרש הוא, לשהות במחשבה על הבורא, דווקא כשטוב לך.

הקבלה מדברת על הרגשות העדינות ביותר בנשמה. האדם אינו מצפה למכה. היא באה בצורה לא צפויה, כשהאדם מנותק מהבורא. על כל אחד מאתנו פועלת ההשגחה הפרטית של הבורא, גם אם אנחנו שוכחים אותו. כדי להזכיר לנו את עצמו, הבורא שולח לנו אותות מיוחדים בצורת מכות גורל, מכאן נאמר לאדם, שעליו לכוון תמיד את מחשבותיו לעבר הבורא. ויותר מכך לא נדרש.

[...] מי שאומר שיש כח אחר בעולם היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה, הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו, לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה, כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

אין בנו אף מחשבה, שמקורה אינו בבורא. כך נקבע מראש במחשבת הבריאה, ואנחנו לא יכולים לשנות דבר. אם כך, מיהו ה"אני"? ה"אני" הוא מי שמרגיש, את מה שבא מלמעלה. תחילה כל המחשבות ממעל נקלטות בנו כבלבול, שהוא תוצאה מכניסת הרוחניות לתוכנו, לתוך הגשמיות.

אבל לאט-לאט,אותו בלבול מוצא את מקומו באדם. האדם מתחיל לעבוד, ומתחיל להבין, שבלי זה, למעשה לא ייתכן להתקדם בדרך הרוחנית. "עליה" היא הסכמתו של האדם עם מה שהבורא עושה, ובה האדם מרגיש את עצמו מלא, שלם, נצחי. הוא נפרד מהגוף שלו ומשתייך רק לרוחניות.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק, להשתעשע ולנשום אויר, במקום סרחון (ואפשר לומר, שמובא בספרים שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר, ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות, מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו, טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל, חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא, אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה, היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי, בערך הרגשת הכאב הכללי, כלומר שיש צער השכינה, בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי) ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום, לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא, אבל הרצון לקבל הנאה, צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.

ומשום זה, מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה, ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך, ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה, נמצא שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים.

(בעל הסולם, ספר "שמעתי" מאמר "אין עוד מלבדו")

הבורא שולח לאדם טוב. אבל הטוב הזה, בעברו דרך האגואיזם, מורגש כרע: מחלות, מתחים, ומכות גורל למיניהן. בזמן הרגשת הרע, האדם לא יכול להודות לבורא. אילו היה האדם יודע, ומצטער על כך שרע לבורא מהרגשת אותו ההבדל, בין הטוב שהוא שולח, לרע שמרגיש האדם, או אילו היה מרגיש את שמחת הבורא על כך שטוב לו, לאדם עצמו, או-אז הוא היה פועל אחרת.

במלים אחרות, כל המחשבות, כל המעשים, כל מה שמתרחשעלינו לכוון לבורא. כי רק כך, יוצא האדם מה"אני" שלו, מגופו, לרוחניות.

לשם מה מקובלים מתארים לנו את העולם העליון?

כדי לעזור לנו להתחיל לחוש את העולמות העליונים. האדם נברא כדי לחוש את העולמות העליונים, או במלים אחרות, לחוש את תחושת הבורא. אנחנו, שלא מסוגלים לראות את תחילת הבריאה, ואת סיבתה, לא מסוגלים לראות גם את סופה, ולכן איננו מסוגלים להבין את משמעות החיים שלנו.

חוקר מעולם אחר, בהתבוננו בעגל בן יומו ובתינוק בן יומו, יאמר כי התינוק חסר פוטנציאל, וקרוב לוודאי שלא יתפתח בצורה מרשימה, בעוד העגל בן יומו שכבר מסוגל ללכת, ומבין הכללו נתן הטבע את כל מה שנחוץ לחיים, ולכן הוא יתפתח יותר מהתינוק.

כך יחשוב על העולם שלנו, כל אורח מעולם אחר. הוא יגיע למסקנה זו, מכיוון שאינו מסוגל לראות את המצב הסופי, בתום כל שלבי ההתפתחות, לכשיעשה האדם פריצה קדימה ויתפתח הרבה מעבר להתפתחות העגל.

אם לא נראה באופן ברור את התוצאה הסופית, את המטרה שלנוואנחנו לא מסוגלים לראות אותה כיום, אם נישאר אך ורק במגבלות העולם שלנוששנמשיך להאמין שהחיים שלנו מתחילים ומסתיימים רק בעולמנו.

לכן מקובלים חוזרים ומציינים בכל ספריהם, שיש ללמוד קבלה. גם אם אדם לא מבין את מה שהוא קורא, אלא "סתם" קורא, הרי בלא יודעין ימשוך אליו על ידי כך, את האור הרוחני שסובב אותנו. אותו האור שבהדרגה גם מטהר אותו ומכין אותו לתחושת הכוחות הרוחניים, עד שברגע מסוים, תחילה בלא מודע, ואחרי כן במודע, הוא מתחיל לחוש את העולם הרוחני.

הוא מסוגל אז לראות ולהבין את כל המידע, שהוא מקבל על חייו, שהוא על התפתחות נשמתו במהלך גלגוליה הקודמים והעתידיים, והוא מקבל כוחות רוחניים חדשים, כדי ללמוד איך לבקש ולקבל את המדרגות הבאות של נשמתו מהבורא.

האם כל אדם יכול להיות מקובל?

אם אדם לומד עם מורה רוחני ובהתאם לשיטת הלימוד הנכונה, הוא יהא בבוא העת, מקובל. האדם "הופך" להיות כלי, שבו הוא עצמו מבצע ניסויים. האדם עצמו הינו המודל של הבורא, שאותו הוא חוקר.

במידה שבה אדם משווה צורתו לבורא, הוא עצמו יכול להרגיש מהי רוחניות. אזכיר כי תהליך ההתקדמות הרוחנית מחייב בניית שתי נוסחאות: האחת, בניית ההשגה הרוחנית בתוך עצמך, הליך הנקרא בניית המסך. הנוסחה השניה, היא זו שמראה כיצד להשתמש במסך הזה. כדי לבנות את שתי הנוסחאות הללו ולהמחישן, זקוק האדם לרב-מדריך, לקבוצה ולספר ללימוד קבלה.

יש הסבורים שהחוש השישי הוא ביטוי למחלה נפשית, ומסווגים אותו כהזיה. מהי האמת?

בחוכמת הקבלה אתה חש את כל הסובב אותך, ובמקביל אתה מסוגל לבחון את המציאות כעומד מהצד, מכיוון שלמדת לחוש את עצמך, ואת מקור התחושות שלך, הבורא. הבנה זו היא אינדיבידואלית, ואף אחד לא יהיה מסוגל להעיד על נכונותה או לתארה בדיוק. אבל חוכמת הקבלה היא המדע השימושי ביותר שקיים, וכל התוצאות מושגות בו בדרך של ניסוי.

הקשר הרוחני הישיר עם הבורא, הוא זה שמאפשר לאדם לראות ולהבין את המציאות האמיתית, ואת חלקה הזניח, למעשה, שאנחנו מסוגלים לקלוט במגבלות העולם שלנו.

היכן ההבדל בין תחושות המקובל, לבין חוויות של מתַקשרים, מיסטיקנים או אנשי דתות שונות?

מי שמגיע לדרגה רוחנית של התגלות הבורא יווכח בהבדל. הנסתר הופך גלוי, רק למי שמסוגל להבין. ואיך אדם שטועה, יהיה מסוגל להבין שהוא טועה? רק בעזרת הקשר עם מקובל אמיתי, הוא יתחיל להבין בהדרגה, שכל התחושות שלו נטולות ידע אמיתי, ואין להן בסיס ושיטתיות.

היכולת לחקור באופן שיטתי ומבוקר את כל המציאות, לפי שיטה מדעית, להעריך את התוצאות המתקבלות מול מקובלים אחרים, שגם עבורם הנסתר הפך גלוי, ועבודה בהמשכיות, בבקרה, ותוך ניסויכל אלה מבדילים בין חוכמת הקבלה לבין כל השאר.

במאה ה-19 כל האנושות חיפשה גאולה באמנות, והאמינה כי "היופי יציל את העולם"; במאה ה-02, האמינו הכל רק בכוח, עוצמה והתקדמות מדעית. היום הגענו לזמנים, שבהם האנושות מגלה אט אט שהחיים שלנו תלויים רק בחוקי טבע עליונים, וכדי לקחת חלק במערכת חוקים זו, צריך להגיע לשורש שלה בעולם העליון.

עוד נתחיל לחוש צורך להבין את שורש החיים העליון. חיינו, מעצם טבעם, יניעו אותנו לחפש גאולה ויכולת להשפיע על כל התהליכים בעולם. האנושות תגלה, כי לא ניתן להתקיים ללא יכולת מעורבות שלנו בהשגחה העליונה. וכך, חוק היקום הכללי יצליח להניע אותנו להתפתח מבחינה רוחנית, הודות לזה, שאדם מטבעו הוא יצור עצלן ואגואיסט, ורק דרך היסורים והסבל אפשר להשפיע עליו.

חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם להימנע מהסבל או להפחיתו, ולהקדים למנוע את מכות הגורל. לימודי חוכמת הקבלה מעניקים לאדם כוחות רוחניים, הבנה ויכולת התנהגות נכונה בעולם הזה. בכך האדם מסוגל להימנע מתקלות, ואסונות. מקובלים שואפים להביא לדרגה הרוחנית הזו את כל עם ישראל, ואחריו גם את כל העמים האחרים.

כיצד זה שלמרות העונג והאושר העילאי שטמונים בקבלה, אין נהירה המונית ללמוד חוכמה זו?

כל דור מורכב משכבת הנשמות של כל הדורות הקודמים לו. אמנם בדורנו יורדות אל העולם הזה הנשמות הגסות ביותר, נשמות עבות, בעלות רצונות גדולים מאוד ואף רחוקות מרוחניות, אך לא בהכרח מודעות הן למה שנחוץ לשם תיקונן, ולכן הציבור הרחב נותר אדיש לחוכמת הקבלה.

האדם הממוצע אינו רוצה לחיות בחלומות על העתיד. היות שהגוף שלנו חש רק את ההווה, שואף האדם לקבל אך ורק תענוג גשמי. איש אינו נחפז לקבל לידיו את עבודת התיקון הרוחני המפרכת. אבל אם האדם יבין שזו הדרך היחידה לגאולה, לא יהא מסוגל לנטוש את לימודי הקבלה.

אפילו אם כל האנושות תגלה באחד מהימים, שקיים אמצעי להשגת רוחניות, עדיין כל אחד יתייחס לכך באופן שונה, בהתאם לסוג נשמתו: חלק מהאנשים יתחיל להתעניין בנושא, חלקם יקנו דעת בנושא, באמצעי לימוד מרחוק. אחרים יפקדו מעת לעת מקובלים, חלקם ילמדו באופן סדיר אך לא לעיתים קרובות, ורק מעטים יתמסרו ללימודי חוכמת הקבלה, בהתאם לצורך הפנימי של נשמתם. באיזה מסלול ינותב כל אחד מאתנו, אין זה חשוב. העיקר הוא שעל כל אחד ואחד מאתנו לדעת שחוכמת הקבלה קיימת, זמינה ולהבין את יעודה.

ככל מוצר המיועד לקהל יעד, כך גם הקבלהפונה לקהל מגוון: יש ציבור רחב המסתפק בבקשת ברכות מ"חכמים", יש לומדי תורה בצורת היסטוריה, יש אנשים שתרים אחר סודות האותיות, כמבקשי מטמון. בקרב שוחרי חוכמת הקבלה האמיתית, ישנם אנשים אשר קרובים יותר "למרכז"לרצון להידבק בבורא, וישנם אנשים שלומדים את הקבלה כמדע, והם חפצים בידע בנושא. הדבר דומה למעגלי מים שנוצרים מזריקת אבן: כל אדם ששמע על חוכמת הקבלה, יתמקם לעומתה, בעמדה שתואמת את שאיפתה של נשמתו לתיקונה. אלה שעדיין לא הגיעו לחוכמת הקבלה, זמנם טרם הגיע.

האם נערים יכולים לשמוע שיעורי קבלה?

מומלץ לכולםוגם לנוערלקרוא את ספרו של בעל הסולם "מתן תורה".

על מה מבוססת ההשגה הרוחנית שלנו?

ההשגה שלנו מבוססת על תחושה, על מגע. דרך זו מעניקה את ההתעמקות המושלמת ביותר, הנדרשת לצורך השגה בעולמנו. שכן בחוש המישוש, באים לידי ביטוי כל יתר החושים בגוף האדם. חושים אלה, ראיה, שמיעה, ריח וטעם, אינם שלמים ואינם מעניקים לנו את הרגשת המציאות, כפי שמעניק חוש המישוש. חוש המישוש בעולמנו, הוא תוצאה מפעולת הביטוש של אור המקיף במסך; כפועל יוצא מפעולה זו מתאחדים בכלי אחד, בהשגה אחת של האור, כל חמשת הכלים של הפרצוף: מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, שהם כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות בהתאמה. הדבר מתרחש כאשר האור הישר יורד מלמעלה למטה, מדרגת כתר )מוח(, עד לדרגת מלכות (עור), ושם מכה במסך, ואור חוזר עולה ממנו מלמטה למעלה, עד מדרגת כתר. כלומר, אם האור מגיע לדרגת עור, כל הספירות שבפרצוף מתאחדות והמשמעות היא, שכל שאר החושים מתמלאים אף הם באור, במידע. הם אמנם פועלים למרחוק, בניגוד לחוש המישוש, אך אינם מלאים בנפח המידע, ולכן אינם אמיתיים לגמרי, ולא מגיעים עד מלכות.

כיצד רואה הקבלה כפיה על אדם כנגד רצונו?

קיים כלל: "אין כפיה ברוחניות". כל סוג של כפיה, לרבות ציווים, העשויים ליטול מהאדם, במישרין או בעקיפין, את זכות הבחירה החופשית שלופסול. בכפיה גוזלים מן האדם את הדבר החשוב ביותר שנתן לו הבורא, כדי שיוכל להבין את מהותו, וכדי שעל ידי תיקונה של מהות זו, יוכל להתקדם לקראת הבורא. על כן כפיה מנוגדת לחלוטין לכל הטבע האמיתי של הבריאה.

בעת הלימוד נתקל האדם במצבים בהם אין לו תשובות לשאלות מהותיות, ובו בזמן אין ביכולתו לנסח שום שאלה. מדוע זה מתרחש?

מצב זה מתרחש, כאשר אדם לא מרגיש בתוכו את החומר הנלמד, והוא טרם התגלה אצלו בחושים. במקרים אלו אין לאדם תגובה על מה ששמע.

מה ההבדל בין דעת ואמונה?

הרגשת האדם את הבורא בבירור, נקראת "אמונה". "דעת" היא מה שנראה מחוץ לאמונה, בעיני מי שעדיין לא מרגיש את הבורא. לכן דעת, זוהי ראיה מוגבלת של העולם, ואמונה היא ראיה שלמה. כאשר האדם מסרב ללכת רק דרך הדעת, ולקבל כלים אגואיסטיים בלבד, הוא מתחיל להרגיש רוחניות, וההרגשה הזאת נקראת אמונה. אמונה היא הדבר היחיד שחסר לנו.

מהו דינו של מי שחייו שגרתיים ומעוטי-סבל, ומבקש ללמוד קבלה?

תכונות חיים אלו, משמען שזכית ביחס מיוחד מלמעלה. נראה שבעבר בגלגולים הקודמים שלך, כבר סבלת. בכל מקרה הכל תלוי בסבל.

שפה

האם אותיות ומילים קיימות בתחושות של האדם?

אנו זקוקים לביטוי של תחושותינו באמצעי כלשהו. לשם כך קיים צופן, והוא השפה. את ביטוי התחושות ניתן לעשות בכל צורה. "עולם אין-סוף" מתואר על ידי ארבע אותיות בלבד: י', ה', ו', ה', אלו הן ארבע בחינותא', ב', ג', ד'. במהלך השתלשלותם לעולם שלנו, הן מתחברות לצורת האותיות, למלל, לצירופי מילים, עד שהן נהפכות בעולם שלנו לשפה שלמה.

האם באותיות אצור כוח כלשהו?

כל העולמות נבנו על ידי כוחות המסומנים כאותיות. אי אפשר לומר שבאותיות יש כוח, אלא הן מסמלות כוח. כל הכוחות הבסיסיים, תכונות שבעזרתן נוצר העולם, מסומנים על ידי 72 האותיות של האלף בית העברי )22 בסיסיות ו-5 סופיות(.

אם הקבלה היא הדרך היחידה להשגת הרגשת הבורא, האם זה מחייב את כל בני האדם בידיעת עברית?

אין זה משנה באיזו שפה מדבר אדם. כל עוד הוא חותר אל הבורא באמצעות רצון לתקן את עצמו, לפי מידותיו של הבורא, הוא מקבל מידע, שלא בא לידי ביטוי במילים, ומידע זה מובן לו לחלוטין, שכן הוא חודר לכל החושים ולהכרה. המידע הזה רוחני, והוא לא מלובש במלים או במשפטים, ובו משתמשים מקובלים בשיחם.

שגרת חיים

האם מקובלים צריכים לקיים שגרת חיים רגילה?

חוכמת הקבלה מחייבת אדם להשתתף באורח פעיל בשגרת העולם הזה: לעבוד, להקים משפחה, ללמד וללמוד. עם זאת, בכל פעולה שגרתית שלו, חייב אדם להגשים את מטרת הבריאה, שהיא השגת קשר רוחני עם הבורא. הבורא ברא את העולם שלנו על כל הפרטים שלו, בדיוק כפי שהוא היום, והמטרה היא, שנדע להגיע לדרגה הרוחנית של הבורא, בהתבסס על המציאות הקיימת. לכן חוכמת הקבלה אינה מבוססת על צומות, על כל אופני ההתנזרות )במיוחד חיים במנזרים(, על הגבלות עצמיות )נדר לא להתחתן, הגבלות פיסיות ואחרות(, או על כפיה ואיומי עונש בעולם הזה ובעולם הבא.

מורי, הרב ברוך אשלג, לא הסכים לקבל כתלמידים, אנשים שבמקום לעבוד, לומדים תמורת תשלום. חוכמת הקבלה לא תומכת בשיטת לימוד כזו, שמשמעותה היא, שהלומדים אינם מקיימים חיים רגילים, ואינם עובדים. זו תופעה מתקופת הגלות, כאשר העם היה מנוע מלעבוד ולהתפרנס, ויהודים עשירים תמכו בעניים, כדי שילמדו את התורה.

בעל הסולם שלח את ילדיו לעבוד, לאחר שסיימו את הישיבה. במשך שנים רבות עבד מורי, הרב"ש, בבניה, בסלילת כבישים ובעבודות אחרות. מטרת הבריאה היא, שכל האנושות תיעשה דומה בתכונותיה לבורא. מובן שמבחינה חיצונית שום דבר לא ישתנה בעולם הזה, כולנו נמשיך לעבוד, פיסית ורוחנית.

כיצד מתייחסת הקבלה לבעיית חינוך ילדינו?

ישנן דרכים רבות לחינוך בעולם שלנו, ואף אחת מהן לא מושלמת, כיוון שאת פרי החינוך אנו רואים רק כעבור עשרים-שלושים שנה. ואז, ברוב המקרים, מאוחר מדי לשנות דפוסי התנהגות. כל תהליך החינוך בקבלה מושתת על העברת השיטה לכל אדם, בצורה פסיבית וללא הפעלת לחץ, תוך הסבר מקיף על השיטה, והסבר לשם מה צריך אדם להרגיש רוחניות. יש להדגיש באזני לומדי הקבלה, כי שיטה זו מוליכה להתנהגות נכונה, ומאפשרת לראות את תוצאות המעשים של האדם, ובכך להימנע מטעויות. רק במתן דוגמה אישית, נוכל לקדם את ילדינו לקראת ההבנה מהי הקבלה, ובמה יוכלו לזכות, אם יבקשו לעסוק בחוכמה זו. את הבחירה אם ללמוד קבלה, יעשו הילדים עצמם.

מחשבות

כיצד משפיעות מחשבות האדם על המציאות הנראית לעין?

המדע מודרני הגיע לסברה שהאדם, בכוח רצונו, משפיע על תוצאות המחקרים. אסטרו-פיסיקאים החלו להפנים את העובדה, שכל היקום הוא מחשבה אחת בלבד. ולפי הקבלה, זה נובע מכך שהבורא לא יצר שום דבר, מלבד השאיפה האגואיסטית לקבל ולהרגיש את אורו, שאיפה שבאה לידי ביטוי כתענוג. ואילו האור עצמו ממלא באופן שווה את כל המציאות. אופן תחושת האור תלוי רק בשאיפה עצמה. למה הדבר דומה? לאדם רעב, שבשאיפתו ימצא טעמים נפלאים גם בפיסת לחם, ולעומתו אדם שבע, שלא יתרשם אף מארוחת מלכים.

ליחסו הסובייקטיבי של האדם כלפי נושא מסויים, יש השלכות רבות על עיצוב דעתו והתייחסותו לנושא. למשל, אם נתבונן באופן אגואיסטי בכוס מיץההנאה הגלומה בה עבור האדם, נושאת אופי אגואיסטי, שכן בעזרתה הוא מרווה את צמאונו, אך אם הוא מבין שכוס המיץ גורמת לו רק כמות מסויימת של הנאה, כמות הנאה שניתנה לו, כדי שיוכל לקבל את ההנאה בכוונה להסב הנאה לבורא, אזי ביחס זה שיצר האדם כלפי המיץ, הוא הופך את ההנאה האגואיסטית שלו, להנאה רוחנית. אור הבורא בא לביטוי בעצם חומרי.

וכך בכל דבר בעולם שלנו: אם יסתכל אדם על הכל בעזרת רצונותיו המתוקנים, הוא יהיה מסוגל לראות את כל העצמים הרוחניים סביבו, שמשתקפים בצורות חומריות של העולם הזה. יכולת הראיה הזו תלויה אך ורק באדם עצמו: אם התכונות האגואיסטיות שלו עברו תיקון, רק עד דרגת עולם העשיה, הריהו מסוגל לראות רק את עולם העשיה, שמשתקף בכל העצמים הפיסיים סביבו.

אם תיקן את הרצונות האגואיסטיים שלו בדרגה רוחנית של עולם היצירה, הוא יהא מסוגל לראותו משתקף בעולם שלנו. וכך הלאה, עד שאדם מתחיל לראות ולחוש את כל העולמות הרוחניים, כמו ספֵרות עגולות, והוא עצמו נמצא במרכזן, ומחוץ לכל המערכת הזו נמצא המקור לכל, הבורא.

לכן נאמר, שכל העולמות נבראו עבור האדם, וכל העולמות נמצאים בתוכו, ומחוצה לו נמצא הבורא עצמו. אין ביכולתנו לחוש כלום מחוץ לגבולותינו, אלא רק לחוש בתוכנו את תגובותינו על פעולות הבורא סביבנו. לדרגות התגובות האלה, אנחנו קוראים "עולמות". במלים אחרות, עולמות הן הדרגות של הרגשת הבורא.

למצב שבו אנחנו כלל לא חשים את המציאות כבורא ומקור, אלא רק את ההשתקפות החומרית של הבורא, אנו קוראים "העולם הזה, העולם שלנו". תחושת הבורא הזו היא המרוחקת והנסתרת ביותר. קיימות חמש דרגות של הרגשת הבורא, שנקראות חמשת העולמותמהעולם שלנו, דרגת האפס ועד הרגשה מלאה, שלמה, של הבורא בעולם אין-סוף.

רמות הרגשת הזולת, ובמקרה זה הרגשת הבורא, מעידות על השתוות הצורה של אדם עם האור, עם הבורא.

אם האדם חש את הסביבה שלו אך ורק בעזרת איברי החושים שקיבל בלידתו, הרגשתו נקראת "העולם הזה". ואם הוא מצליח לתקן את רצונותיו בהתאם לרצונות הבורא, באותה מידה הוא מתחיל לחוש את הבורא. והמידה הזו נקראת "העולם הרוחני" של האדם או הדרגה הרוחנית שלו.

בשיעור זה תלמד על:

א.שלושה מקורות ללימוד: רשב"י, האר"י ובעל הסולם

ב.ארבע בחינות דאור ישר

ג.משל האורח ובעל הבית

ד.חופש הבחירה

ה.השתוות הצורה

ו.שורשי הבריאה

ז.פרצוף רוחני

מיהם המקובלים שמהם אנו לומדים?

כל שאנו יודעים על העולם העליון הוא מבני אדם שחוו בעצמם את חוויית העולם הרוחני, והצליחו לתאר בספרים שכתבו את המבנים השונים שבעולם הרוחני, את דרכי הפעולה שלו וכן את השיטות לגלות אותו ולהתקיים בו. הודות לשיטות אלה, אתה ואני החיים בעולם הפיסי, הגשמי, מסוגלים כיום לצאת אל העולם הרוחני ולהימצא במקביל בשני העולמות. כך נגיע להבנה מלאה של היקום, לתחושת שלמות, להבנת מטרת הבריאה ולגילוי עצמי.

לימוד הקבלה מתבסס בדור הנוכחי על שלושה מקורות מרכזיים: ספר "הזוהר" שכתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השניה לספירה; כתבי האר"י (האלוקי רבי יצחק, 1572-1534) מקובל ידוע שחי בצפת וכתבי הרב יהודה אשלג הקרוי "בעל הסולם" (1954-1884).

לשלושת המקובלים הגדולים האלה נשמה אחת משותפת שהתגלגלה בכל פעם לגופו של אחד מהם כדי לרכוש בכל פעם שיטה חדשה לגילוי העולם העליון והשגתו ובכך להקל את לימודי חוכמת הקבלה על הדורות הבאים.

נשמה זו הגיעה להשגה שלמה וברורה ביותר בגלגול האחרון שלה, בחיי הרב יהודה אשלג. הנשמה שירדה אל עולמנו בגלגול זה הגיעה להבנה כל כך עמוקה עד שהצליחה להסביר ולתעד את מבנה העולמות הרוחנייםהחל ממצבם הגבוה ביותר, מתחילת הבריאה הראשונה, ועד התיקון הסופי של היקום.

בעולם שלנו אנחנו רודפים אחרי מנות בודדות של אור שמתבטאות בהנאות כמו: השגה של ידע והשכלה, שליטה, כבוד ותאוות גופניות. כאשר האור ממלא את האדם לגמרי וללא הגבלה הוא מורגש כשלמות, כתענוג מלא וגמור. לא נותרים בו שום רצונות. תהליך ההתמלאות באור נעשה באופן הדרגתי, וקרוי "סולם". על כך כתב הרב יהודה אשלג, בעל "הסולם", שנקרא כך על שם שיטת "הסולם", השיטה להתעלות רוחנית אשר פיתח בפירושו לספר "הזוהר", פירוש "הסולם". אחת מההקדמות שחיבר בעל הסולם לספר "הזוהר" היא "הפתיחה לחוכמת הקבלה" וכך הוא כותב שם:

[...] הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבהשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע. [...] השפע הוא מעצמותו ית', כלומר שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים [...] האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש.

(הרב יהודה אשלג, "פתיחה לחוכמת הקבלה" אותיות א' ד')

ארבע בחינות דאור ישר

"האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית'", כלומר, מהבורא נמשך אור; האור הוא הרצון לברוא את הנברא ולתת לו הנאה ותענוג. שלב זה קרוי "בחינת שורש" או "כתר".

אחרי כן, האור יוצר לעצמו כלי, רצון לקבל, שתואם לחלוטין את האור שברא אותו. כך שהאור ממלא במדוייק את הכלי, ומסב לו הנאה. שלב זה קרוי "בחינה א'", או "חוכמה".

תכונת האור היא להעניק שפע, "להשפיע", כלומר, לתת, ולהעניק הנאה, ותכונת הכלי היא לקבל וליהנות. אולם כאשר האור נכנס אל הכלי הוא מעביר אליו את תכונותיו, ואז הכלי מתחיל לרצות לתת במקום לרצות לקבל, ממש כפי שהיה קודם לכן. הבחינה שבה הכלי משתוקק להידמות לאור, ברצונו לתת, ומסרב לקבל, היות שעדיין אין לו מה לתת, קרויה "בחינה ב'" או "בינה".

בהמשך הדברים, הכלי שהתרוקן מתחיל להרהר על כך שמטרת הבריאה היתה ליצור אותו וגם להסב לו הנאה, ושליהנות הוא יכול רק כשהוא מקבל חלק כלשהו של האור. ולכן נוצרת הבחינה הבאה: רצון חדש להנות, נניח לצורך ההמחשה %01 מהאור, אבל לקבל למען הבורא, ובשארית הכלי להישאר במצב של אי קבלה. הבחינה המשולבת הזאת קרויה "בחינה ג'", או "זעיר אנפין".

איור 1. ד' בחינות דאור ישר

הרצון לקבל שבבחינה הזאת מורכב למעשה משני רצונות מנוגדים: קבלה ונתינה. הכלי מגלה שפעולת הקבלה היא פעולה טבעית יותר מהנתינה או כל פעולה, שהיא הפוכה מלקבל ועל כן התכונה השורשית של הכלי, לקבל וליהנות, מתעוררת לחיים מחדש. אור החסדים ממלא רק 10% מקיבולת הכלי ולכן אינו מסוגל להעביר לכלי את תכונתו לתת. התכונה "לקבל" גוברת על השינוי שנעשה בתוך הכלי, והבחינה חוזרת לרצון המקורי שלהששלקבל תענוג.

בהתאם לזה, הכלי מחליט להתמלא במאה אחוזים של האור, וזאת במטרה לקבל הנאה מרבית. מצב זה קרוי "בחינה ד'", או "מלכות". הכלי הזה שהתמלא במלואו באור, קרוי "הנברא האמיתי". בבחינה זו רצון הכלי "בוקע" מהכלי עצמו, דבר ששונה מהכלי שבבחינה א', מה גם שלכלי בבחינה א' אין רצונות עצמאיים. הוא מתמלא באור בגלל רצון האור עצמו, כלומר לפי רצון הבורא.

רק בבחינה ד' מתבצעת הבחירה האמיתית של הנברא לקבל את האור המגיע מהבורא. הרצון הבסיסי הזה, ליהנות מהאור, נוצר כעת מתוך הנברא עצמו.

ארבע הבחינות "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות" נקראות ארבע בחינות דאור ישר שמגיעות מהבורא כדי ליצור רצון לקבל אמיתי, כלומר נברא אמיתי (ראה איור 1).

אין ביקום אלא רצונו של הבורא להנות והרצון של הנברא ליהנות. כל הבריאה לאורך כל שלבי התפתחותה פועלת אך ורק בהתאם לזה. כל הדרגות של דומם, צומח, חי והמדבר רוצות לקבל חלקיק של ה"אור". כולן רוצות ליהנות.

הבורא ברא את הנברא לא כדי שיהנה מהאור באופן אגואיסטי אלא כדי שיהנה ממנו בצורה שלמה ובלתי מוגבלת. אם האור נכנס אל הכלי וממלא אותו עד תום, אזי הכלי לא רוצה יותר לקבל שום דבר. האור מדכא את הרצון לקבל ועם היעלמות הרצון, נעלמת גם ההנאה.

לקבל ללא הגבלה אפשר רק במקרה שאתה מקבל לא למען עצמך, כלומר מקבל למען נותן האור, ואז האור שנכנס אל תוך הכלי לא מדכא את הרצון ליהנות; ממש כמו שאנו מרגיעים רעב ותיאבון גדול. אנו מתחילים לאכול וכעבור זמן מה תחושת הרעב מגיע לרוויה ואין אנו מעוניינים לאכול עוד, גם אם מדובר במאכל האהוב עלינו. ההנאה האמיתית שאנחנו חווים קיימת רק על הגבול שבין הרצון ליהנות לבין ההנאה עצמה שכן מרגע שההנאה מתחילה למלא את הרצון, מתחיל הרצון ליהנות להיעלם בהדרגה. ואם ההנאה גדולה יותר מהרצון היא יוצרת בנו דחיה.

כדי לעשות את ההנאה מושלמת ובלתי מוגבלת, יצר הבורא מתכונת מיוחדת. הרעיון העומד בבסיסו: אם ההנאה שאני חווה נובעת מכך שאני מסב הנאה לאחר, ולא מעצם הקבלה לעצמי הרי ההנאה אינסופית. ההנאה תלויה במידת התענוג אותו אני יכול להעניק ובמקבל. ככל שאתן למקבלים רבים יותר ויותר, כך איהנה יותר. המצב הרוחני הזה מוליד שלמות ונצחיות ושייך לתכונות הבורא. למצב הזה בדיוק מבקש הבורא להביא את הנבראים.

אם הנברא משתוקק רק לקבל אזי הוא באופן טבעי מנותק מהבורא ומרגיש רק את מה שמתרחש בתוכו. אבל, אם בנוסף למה שהוא מרגיש בתוכו היה מרגיש עד כמה הבורא נהנה מזה שהנברא נהנה אזי הנאתו של הנברא היתה בלתי מוגבלת, כאם שנהנית להעניק הנאה לילדה.

המצב האופטימאלי של האדם הוא השלמות. האור טומן בחובו לא רק הנאה אלא גם גילוי אינסופי, קיום נצחי, הבנה עצמית עמוקה, ניתוח והבנה של מטרת הבריאה. המַתכּוֹנת האידיאלית של קבלת תענוג מתבססת על כך שהבורא מעניק את האור לנברא והנברא מקבל את האור בתנאי שכוונתו תהיה למען הבורא. צורה זו נקראת "אור חוזר" להבדיל מ"אור ישר" של הבורא.

למימוש הדגם הזה במציאות צריך קודם כל שיהיה רצון שימשוך את האור הישר של הבורא אל הנברא. אחרי כן הנברא מציב מסך בדרכו של האור. המסך נפרש על הכלי שרוצה לקבל לעצמו, והוא זה שמונע את כניסת התענוג אל הכלי. פירוש הדבר שהכלי יכול לקבל תענוג אך ורק במידה שהוא מוכן לתת, כלומר לקבל למען הבורא. בשלב זה הנברא מידמה בתכונותיו לבורא. למעשה מתבצע תהליך פשוט: הבורא נותן הנאה לנברא, והנברא מסכים לקבל הנאה זו אבל רק משום שהבורא ייהנה מזה.

משל האורח ובעל הבית

בעל הסולם מביא דוגמא פשוטה לכך במשל "האורח ובעל הבית". בעל הבית מזמין את האורח לסעוד על שולחנו. האורח מתיישב ואינו אוכל מכיוון שלא מעונין להרגיש את עצמו כמקבל מה גם שאינו יודע עד כמה כן בעל הבית בכוונתו לכבדו. באורח מתעוררת תחושת בושה מכיוון שהוא המקבל, ובעל הבית הוא הנותן. על כן הוא מסרב לאכולששסירוב שיסייע בידו לברר את כוונתו האמיתית של בעל הבית.

אם בעל הבית ממשיך להתעקש ולהפציר באורח לאכול, הריהו, בדרך זו, מבטא את רצונו הכֵּן לכבד את האורח ולא משאיר מקום לספק שאם יאכל האורח יסב הדבר למארח הנאה רבה. לאחר שסרב כמה פעמים מתחיל האורח לאכול. והוא כעת מרגיש לא עוד כמקבל אלא כנותן ההנאה, בהשתכנעו שיוכל להסב לבעל הבית תחושת הנאה.

באופן כזה הם מחליפים תפקידים. אמנם המארח הוא זה שהכין את האוכל וערך את השולחן, אבל הוא מבין שרצונו להסב הנאה לאורח תלוי רק ברצון האורח עצמו; והאורח הוא זה שיכול להביא להצלחת המשימה ומעצם זה יכול לנתב את המצב בהתאם לרצונו.

הבורא ברא את הנברא כך שתחת השפעת האור הוא מתחיל להרגיש בושה מקבלת הנאה. הבורא הוא הנותן, ועם זאת, בעזרת חופש הבחירה שלו, רצונו החופשי, הנברא יכול להגיע למצב בו הוא משתוקק לקבל הנאה לא למען עצמו, אלא למען הבורא. במקרה כזה הנברא עולה למדרגה של הבורא. במלים אחרות, מלכות עולה עד לכתר ומקבלת את תכונות הבורא.

תכונות והרגשות אלה לא ניתן לתאר במילים. מה גם שבהתפתחות הרוחנית הנוכחית שלנו עדיין אין אנו מסוגלים להבין את התחושות האלו. יציאה אל העולם הרוחני, אפילו אל המדרגה הראשונה שבו, שווה לנצחיותהנאה שלמה ואינסופית. ובאשר למדרגה האחרונה הרי שמתוך העולם שלנו ובשפתנו אנו לא ניתן להגיד כלום.

היכן חופש הבחירה?

חוכמת הקבלה מלמדת את ההתפתחות ההדרגתית של הנברא ברוחניות. היא עוסקת בתיקונים ההדרגתיים אותם עובר הנברא מהעולם שלנו, דרך כל העולמות, עד למדרגתו של הבורא, שהיא מדרגה של שלמות ונצחיות. את כל הדרך הזו אנחנו צריכים לעבור בעודנו מלובשים בגופנו הפיסי ונמצאים בעולם הזה.

מקובלים הגיעו למצב שלמות רוחנית במדרגת הבורא ותיארו לנו אותו בספריהם. הנשמות, כל אחת בזמנה, חייבות כולן להגיע למצב סופי זה, ועד שכולן, עד אחרונה שבהן, תעבורנה תיקון, לא יחדל גלגול הנשמות, כלומר לא תחדל ירידת הנשמות אל עולמנו, ורק בעולמנו ניתן לבצע את התיקון במטרה לצאת אל עולם הרוחני ולהשיג בסופו של דבר את בחינת שורש, "כתר".

בגלגול אחד לא ניתן להשיג את כל זה. כאשר האדם נולד הוא מקבל נשמה שכבר היתה בעולם הזה, עברה תיקונים מסויימים ורכשה ניסיון מסויים. לכן בני האדם שנולדים חכמים יותר ובעלי ניסיון עשיר לעומת דורות שקדמו להם הם אף בעלי הכנה מתאימה להתמודד עם המציאות העכשווית של הקידמה הטכנולוגית והתרבותית, ולשינויים הבלתי פוסקים החלים בחברה.

בדורנו הולך וגובר הרצון בקרב המונים ללמוד קבלה. הנשמות צברו ניסיון עשיר מהחיים הקודמים במידה כזו עד שאדם, עוד בשנות העשרים המוקדמות של חייו אינו מסוגל להתקיים ללא השגת רוחניות. עם זאת רק יחידים מתוך מיליארדים חשים צורך כלשהו להתחבר לרוחניות.

בעוד כמה שנים נגיע למצב בו יספיק גלגול חיים אחד ואפילו פחות מכך כדי להגיע לרוחניות. זוהי מטרת הבריאה וכך תוכננה. כולנו חלקים מאותה "מלכות" ולכל אחד מאתנו תכונות מוגדרות ויעוד מוגדר בעולם הזה. שינוי תכונות האדם, הן בהשפעתם של גורמים חיצוניים שונים והן בהשפעת לימוד הקבלה, מאפשר לו לעבור כמה תיקונים שבסופם יגיע למצב הרוחני העליון.

דרכו של כל אחד מאתנו מוגדרת ונקבעה מראש. כך גם הנשמה והתכונות שאתם אנחנו נולדים. איש לא בוחר לעצמו את הנשמה. ומה בעצם נותר בשליטתנו? במה מתבטא חופש הבחירה שלנו, אם בכלל? מדוע בכל זאת נבראנו כיצורים בעלי תבונה ולא כעצמים מיכניים מופעלים? במה הבורא מאפשר לנו לבטא את עצמנו?

התשובה קצרה אך משמעותית: הבורא נתן לאדם את חופש הבחירה ללכת בדרך התיקון וההתעלות הרוחנית מרצונו החופשי. הקצב בו הוא מתקדם אל עבר התיקון תלוי במידה בה האדם מעורר בעצמו את הרצון לכך.

כל אחד מאתנו חייב לעבור את כל הדרך מנקודת ההתחלה שבה כולנו נמצאים ועד גמר התיקון. בעניין זה אין חופש בחירה. חובתנו לעבור את כל השלבים והתחושות שבדרך, לחוות ולהרגיש את כל המצבים האלה ובהדרגה להכליל אותם בתוכנו.

חופש הבחירה הוא בכך שאנו יכולים להסכים עם כל הדברים שמתרחשים בדרך, להצדיק את כל השלבים שבדרך ולבחור את המהירות המירבית לעבור בה את תהליך התיקון ולהגיע לדבקות בבורא. עניין זה ורק זה תלוי באדם עצמו ובו אנו רואים את מהות הבריאה: שיהיה לנו רצון משלנו להיפטר כמה שיותר מהר מהמצב בו אנו נמצאים מרגע בריאתנו, להיתקן ולהגיע למצב הסופי, לדבקות מלאה בבורא.

במידה שבה הרצון הזה מתגלה באדם, באותה מידה הוא רשאי להיקרא בן אדם, אחרת תהא זו צורת חיים חסרת זהות. חוכמת הקבלה היא המדע היחידי שמפתח באדם אישיות עצמאית, אינדיבידואלית וחופשית באמת.

ארבע הדרגות של התפתחות הכלי נבדלות זו מזו בכוח הרצון שלהן ליהנות, הקרוי "עביות". רצון זה לא קיים כלל בבחינת שורש ובבחינה א'. ככל שהבריאה מתרחקת מהבורא, כך גדל בה הרצון ליהנות וכך הוא נעשה גס ואגואיסטי. הרצון אינו יודע שובע. בחינה ד', "המלכות", אגואיסטית לחלוטין והרצון ליהנות נגזר ממנה ממש. ארבע הבחינות הבאות נמצאות זו בתוך זו: כתר נמצא בחוכמה, כתר וחוכמה בבינה, כל השלוש בזעיר אנפין, וכל ארבע הבחינות נכללות בתוך המלכות. כל בחינה תומכת בזו שבאה אחריה ומבטיחה את קיומה (ראה איור 2).

איור 2. בחינות שורש, א', ב', ג', ד'.

בחינה ד' מקבלת את כל האור שממלא אותה עד תום. האור שממלא את הכלי בתענוג מעביר לו גם את תכונתו "לתת". תהליך זה מואץ כאשר הכלי מושך את האור לתוכו מרצונו החופשי. ואז מלכות מתחילה להרגיש שתכונותיה מנוגדות לחלוטין לתכונות האור. היא חשה את האגואיזם שלה בהשוואה לתכונות הנותן. הרגשה זאת מעוררת במלכות תחושה כה גדולה של בושה עד שהיא מפסיקה לקבל את האור ונשארת ריקה.

הסתלקות האור ממלכות קרויה "צמצום א'". מלכות שנשארת ריקה מוצאת בכך נקודת איזון עם הנותן בה שניהם לא מקבלים ולא נותנים, ולא מעוררים זה בזה הנאה כלשהי. כיצד איפוא נעשית מלכות בכל זאת דומה בתכונותיה לבורא?

בדיוק כפי שזה מתרחש במשל "האורח ובעל הבית". מלכות דוחה את כל האור שמגיע אליה מכיוון שלא מעונינת להרגיש עצמה כמקבלת. אחרי כן היא מציבה תנאי לפיו תקבל חלק מסויים מהאור לתוכה אבל לא למען ההנאה העצמית שלה, אלא כדי להנות את הבורא, בידעה כי רצון הבורא הוא להנות אותה. קבלה מסוג זה שוות ערך לנתינה, ומלכות הופכת ממקבלת לנותנת.

ניתן לראות שכדי להגיע לרצון האמיתי צריך האור לעבור ארבעה שלבים של התפתחות, ארבע "בחינות". תהליך דומה קורה עם כל אחד מרצונותינו. מרגע שרצון מסוים יוצא מהבורא ועד שהוא מתהווה בנו הוא עובר את כל השלבים של התפתחות האור. ללא אור לא יכול להיווצר רצון. האור הוא המקור והרצון הוא התוצאה.

פרצוף רוחני, שפה רוחנית

וכך ניתן לתאר את מבנה הבריאה כפי שנוצר בבחינה ד' (ראה איור 3). אור היוצא מהבורא קרוי "אור ישר". אור שמחזירה המלכות קרוי "אור חוזר". אור הנכנס אל הכלי באופן חלקי קרוי אור פנימי.

איור 3. הכלי, המסך ואור חוזר

תחילה האורח שמסב עם המארח מסרב לאכול, אחרי כן הוא משתכנע לאכול קצת מהאוכל רק כדי לגרום הנאה לבעל הבית, אף על פי שהיה מוכן ומזומן לאכול את כל מה שמוגש לפניו. כלומר יש לעשות כאן שימוש ברצונות אגואיסטייםעם כוונות דווקא אלטרואיסטיות. כאשר האורח בוחן את המצב הוא מבין שאינו יכול לקבל את כל הארוחה בכוונה לגרום תענוג לבעל הבית; כדי להשיג מטרה זו הוא יכול לקבל רק חלק קטן מהארוחה.

לכן לאחר הצמצום יכול הנברא לקבל בצורה אלטרואיסטית רק כמות מוגבלת של האור, נניח 20%, ואת יתרת ה-80% הוא דוחה. אותו חלק של הנברא שמחליט כמה מהאור הנברא יכול לקבל למען הבורא, קרוי "ראש". החלק שמקבל את האור קרוי "גוף", ואילו החלק שנשאר ריק קרוי "סוף", שם הנברא תוחם את גבול קבלת האור.

כפי שניתן לראות חלקי הנברא ברוחניות נקראים בהתאם לחלקי הגוף של האדם. למעשה בעולם הרוחני לא קיימים שמות, מספרים, או תגים. המקובלים בחרו לעצמם שפה פשוטה למדי. היות שכל מה שקיים בעולמנו הפיסי, מגיע אלינו מעולם הרוח, קיים קשר ישיר מלמעלה למטה. לכל עצם רוחני קשר אל כל עצם פיסי שבעולמנו ולכל עצם בעולמנו ישנו שם. בשם של העצם מהעולם שלנו אנו קוראים את העצם הרוחני שהוליד אותו.

נניח שבעולמנו קיימת אבן, הווה אומר שבעולם הרוחני קיים כוח שהיה המקור להיווצרות האבן הזו וגם הוא "אבן". השוני הוא בכך ש"האבן" הרוחנית היא "שורש" רוחני בעל תכונות מסוימות, ובעולמנו קיים ענף התואם של השורש הזה, שקרוי אבן.

כך בנויה השפה הרוחנית. כאשר אנו מכנים בשם, מושגים ופעולות בעולם שלנו הכוונה היא לשמות ופעולות בעולם הרוחני. לא בתורה, לא בתלמוד ובשום ספר קדוש אחר, לא מוזכר ולו במלה אחת העולם הפיסי שלנו, חרף העובדה כי הספרים האלה נכתבו בשפת העולם שלנו. כאשר מזכירים אובייקט כלשהו המוזכר בספרים אלה הכוונה היא לאובייקט התואם לו בעולם הרוחני.

לכן החלק הרוחני שאחראי על הניתוח והחישוב, קרוי "ראש" (ראה איור 4), וחלק המסך שנמצא מעל המלכות ומאפשר לאור להיכנס קרוי "פֶּה". החלק שאליו נכנס האור קרוי "גוף". הקו שמגביל את הגוף מלקבל לתוכו את האור קרוי "טבור". החלק האחרון שנשאר ללא אור קרוי "סיום". וכל העצם הזה בכללותו קרוי נברא, נשמה או מלכות.

הפרצוף שמקבל לתוכו %02 מהאור מתחיל לחוש לחץ חיצוני מהאור הסובב אותו, אור מקיף שכביכול בא לרמוז שיש להמשיך ולקבל את האור המביא אתו הנאה גדולה יותר. בעינינו עדיף לא לקבל כלל הנאה מאשר ליהנות במִגבלות. חוסר הסיפוק מתחיל ללחוץ הן בפנים והן מן החוץ. וקשה מאוד לעמוד בפיתוי.

איור 4. מבנה פרצוף רוחני

הפרצוף יכול היה להימצא במצב של אדישות זמן רב, אבל מרגע שקיבל חלק מהאור הוא מתחיל לחוש לחץ לקבל הן בפנים והן מחוץ. אם יקבל אור נוסף יהיה זה כבר למען ההנאה העצמית שלו, מכיוון שכוח ההתנגדות לאגואיזם הפנימי שלו שווה רק ל-20%. הפרצוף לא מסכים לקבלה זו שכן לא לשם כך בוצע צמצום א', ועל כן הוא דוחה את הדרך הזו. נותרת בפניו רק דרך אחת: להוציא את כל האור ולחזור למצבו הקודם עד אשר יקבל שוב את האור. וזה מה שהפרצוף בוחר לעשות.

לחץ מקביל של אור פנימי ואור מקיף על הטבור קרוי "ביטוש פנים ומקיף". איך מתבצעת כניסת האור אל הגוף בדוגמא של %02? המסך שתחילה עמד בפֶּה דראש יורד בלחץ האור ל-20% מתחת לפֶּה, אל הגוף, עד קו הטבור. כאשר האור יוצא מהגוף, עולה המסך בחזרה מלמטה, מנקודת הטבור אל הפֶּה דראש, כאילו דוחף את האור אל מחוץ לגוף. לפני שהפרצוף קיבל את האור ידע עליו ועל ההנאה שהאור מביא, על הרצון שיש בו, בפרצוף, ומה כח ההתנגדות שלו להנאה העצמית.

בהתאם למידע שנשאר אצל הפרצוף מהמצב שבו היה מלא באור, לפני הצמצום על הרצון בעולם האין-סוף; ומהמידע שנשאר מהמצב שלאחר הצמצום, אוגר הפרצוף זיכרון מסויים על העבר, זיכרון שקרוי "רשימות".

בעולם הרוחני לא קיים דבר מלבד הרצון לקבל הנאה, וכן אותה הנאה לסיפוק הרצון הזה. הרצון ליהנות קרוי כזכור "עביות", והוא המידע על הרצון עצמו שבתוך הפרצוף, ואילו וההנאה קרויה "התלבשות" והיא מידע על האור ש"מתלבש" על הכלי. כלומר, קיימים רק בורא ונברא. מכל מצב קודם נשארות רשימות מה"התלבשות" ורשימות מה"עביות". שני הפרמטרים האלה מספיקים בהחלט כדי לאפיין את מצבו הקודם של הפרצוף. כל פרצוף, לאחר יציאת האור, יודע בדיוק מה קרה לו בזמן הימצאות האור בתוך גופו. יש לו ניסיון מצטבר לסייע לו לדעת כיצד לנהוג בעתיד (ראה איור 5).

כעת הפרצוף מבין שהוא אינו יכול להחזיק ב-20% מהאור ומחליט לנסות להחזיק ב-15%, גם הם למען הבורא. לשם כך הוא צריך לרדת "נמוך" יותר כך שהראש והפֶּה שלו יהיו נמוכים מהפרצוף הקודם. האור שמגיע למסך נדחה, ואל תוך הפרצוף נכנסים רק 15% מהאור.

כיצד נקבעות התלבשותם ועביותם של הפרצופים? החישוב לקבלת האור מתחיל מעולם האין-סוף, לאחר שמלכות )עביות ד'( התמלאה לחלוטין בכל האורות המיועדים לה (ד' דהתלבשות), כלומר מאפיין הקבלה העצמית של המלכות הזו היה ד' של ד' ("מלכות דמלכות").

הפרצוף הבא כבר מודע לכך שיכול למלא באור רק את עביות ג' וכך הלאה. בכל פרצוף נוסף הולכת וקטנה היכולת למלא את גופו באור למען הבורא. בסך הכל יש 25 פרצופים כאלה המשתלשלים מלמעלה למטה. וכאשר יוצא הפרצוף האחרון, חלקו התחתון עובר את הגבול המפריד, הוא "המחסום" שבין עולם הרוח לבין העולם שלנו, ומאיר בעולמנו. העולם שלנו מהווה מצב של "מלכות" שבו אין לה כלל מסך כנגד האגואיזם.

5. חמישה פרצופים של עולם אדם קדמון

בשיעור זה תלמד על:

א.מטרת הבריאה

ב.התענוג ואופן קבלתו

ג.לימוד בקבוצה

ד.התענוג מהנתינה

ה.התלבשות ועביות

ו.צמצום א'

ז.חמשת חלקי עולם א"ק

ח."ביטוש פנים ומקיף"

מטרת הבריאה

הקבלה נועדה לשמש לנו ככלי-ידע בחיינו אך עלינו להבין תחילה מהי מהות חיינו, מה משמעותם, לשם מה ניתנו לנו והיכן הם מתחילים ומסתיימים?

הבורא ברא את כל העולמות יחד, מקבילים זה לזה, כולל העולם שלנו. הוא ברא את האדם להנאתו האינסופית והמוחלטת של האדם. כדי להגיע למצב הזה נדרש האדם לדעת כיצד מתפקדת כל מערכת העולמות ומהם החוקים והכללים שלה. כללי העולם הזה נגזרים מכללי העולם הרוחני, שם אנו נמצאים לפני הלידה וחוזרים לשם לאחר המוות. ורק אותו פרק חיים שאנחנו עוברים בתוך הגוף הפיסי שלנו הוא בעל חשיבות עבורנו. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעבור אותו תוך ניצול מיטבי של כל המאורעות בחיינו. הטעם לכך הוא שכדי להגיע לרוחניות צריך האדם לדעת את הכל, ולנצל את כל ההזדמנויות הנפתחות בפניו.

על האדם לדעת ולהבין את טבע העולם שלנו, הדומם, הצומח, בעלי החיים ובני האדם, להבין את הנשמה שנמצאת בתוכו הוא, ואת הכללים לפיהם היא מתפתחת. בחיים האלה האדם צריך להגיע אל המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, לפי חוקי ההתפתחות הרוחנית. יהיו הזדמנויות לכך במידה מספקת, אם לא בחיים האלה, אז בגלגול הבא, או בגלגולים הבאים. חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם להאיץ את הדרך. שכן הבורא יצר נוסחה מעניינת: ייתכן שהאדם יתחיל מאליו, ביום בהיר אחד, לתהות לשם מה הוא חי בעולם הזה, בלי לחכות לסבל שידחוף אותו לכך וייתכן שהבורא ישלח לאדם סבל כה רב שיכריח אותו לשאול את השאלות האלה ולא יותיר לו ברירה אחרת. כלומר, כל אחד מאתנו נע לכיוון המטרה, והשאלה באיזו דרך נע: עליו לבחור אם יעשה זאת מרצונו החופשי או אם הדבר ייכפה עליו בדרך סבל ויסורים. חוכמת הקבלה פורסת לפנינו שיטה לעבור דרך זו מרצוננו החופשי, בצורה האופטימלית והמהירה ביותר, שיטה בה נוכל להתקדם בהנאה.

הקבלה מסבירה מהו המטען הרוחני אותו צריך לרכוש האדם בחיים האלה. אין היא מסבירה כיצד לפתור את הבעיות הקיומיות המעיקות שלנוהשגת הצלחה עסקית, הבטחת אושר משפחתי וכדומה. בעיות יום-יומיות אלו מעצם קיומן נועדו להניע אותנו להשיג אותו מטען רוחני. וכוחה של הקבלה שהיא מלמדת אותנו איך להפוך בעיות יום-יומיות אלו למנוף להשגת המטרה שאליה דוחף אותנו הבורא.

כאשר האדם מבין את חוקי העולמות הרוחניים, הוא יודע כי הכל מגיע אליו מלמעלה וכן משיג לשם מה הוא מגיע אליו. הוא אף יודע כיצד לנצל בצורה היעילה ביותר את כל מה ששולח אליו הבורא.

כאשר אנו נתקלים בבעיה או קושי, לרוב איננו יודעים מה לעשות ואל מי לפנות. כאשר אנו מתמודדים עם בעיות היומיום שלנו בגישה אליה הורגלנו, כלומר בצורה ישירה, אנחנו כביכול מצליחים לחמוק מהבעיה, אך היות שאנחנו לא הולכים למטרה שלשמה הבעיה נוצרה מלכתחילה, מגיעות אלינו בעיות נוספות. כל הבעיות הללו ייעלמו מאליהן רק כאשר ימלאו את תפקידןלדחוף אותנו אל עבר גילוי מטרת החיים.

כאשר נדע את כל החוקים הרוחניים, נתבונן בבירור, כמשקיפים ממעל, על המתרחש, ונראה את הקשר בין כל הדברים. כל פעולה שלנו בעולם הזה תיעשה נהירה לנו והחיים יקבלו טעם חדש: הם יפסיקו להיראות "נגררים". אנחנו מצרפים לחיינו את כל המצבים הרוחניים שהיו בטרם הגיעֵנו לחיים אלה ואת המצבים הרוחניים שאחרי החיים האלה. כך אנו זוכים לרמה אחרת לחלוטין של קיום.

רבים בזמננו מתחילים לתהות על משמעות החיים, ומה שמעבר להם. הדבר נובע מניסיון קודם שצברו הנשמות במשך הגלגולים הקודמים שלהן.

התענוג ואופן קבלתו

הבורא ברא סבל ויסורים כדי שהאדם יעמיק לחשוב על הכוונה של הסבל הזה, על המקור שלו, והסיבות לבואו. כך האדם פונה אל הבורא במחשבה, עוד בטרם הבין את מקור הסבל. הבורא מחכה לרצון שלנו ליצור עמו קשר. כאשר האדם נוטל לידיו ספר קבלה הוא מסוגל להתקדם אל עבר המטרה באמצעות הלימוד וללא היסורים שדוחפים אותו. כך האדם מקדים את מועד הסבל, מתנסה בו, אך בצורה של הנאה, והוא מבין מהיכן בא ואיזו מטרה הוא בא לשרת. במצב זה הבורא הופך ממקור הסבל למקור ההנאה. מהירות ההתקדמות לעבר המטרה תלויה באדם עצמו. וכאן מתחיל למלא תפקיד חופש הבחירה שלו.

הבורא ברא הנאה עבורנו, והוא דוחף אותנו להשתמש בה באופן נכון. המשיכה להנאה שאינה מושגת, גורמת לנו סבל. הסבל הינו העדר המילוי. ואנו מוכנים לעשות הכל כדי להשיג את אותו התענוג. יתר על כן, ברגע שאנחנו משיגים את מבוקשנו ההנאה הזו מתפוגגת ואנו מייד שבים לתור אחר תענוג נוסף אחר. בעולם שלנו סבל אף פעם לא יתמלא בתענוג ומילוי התענוג גורר אחריו סבל. ההנאה מורגשת רק על הגבול שבין הסבל לתענוג, ורק כהרגשה ראשונית.

שיטת מילוי זו פגומה ואינה יעילה. כדי שההנאה תהיה בלתי פוסקת נדרש ללמוד לתת לאחר, תוך הכרה שהבורא רוצה להסב לנו הנאה. וכי עלינו לקבל מהבורא תענוג רק כדי להסב לו הנאה, ולא למען הנאתו העצמית.

במצב התפתחותנו הנוכחי אין מילים שיכולות להסביר זאת, את שיטת קבלת התענוג האינסופית, ולכן קשה מאוד ובלתי אפשרי לדבר על זה. ההבנה של שיטה זו מגיעה רק כאשר הבורא מתגלה לאדם. את הבורא מתחיל האדם להרגיש לאחר מעבר המחסום שבין העולם שלנו לעולם הרוחני, כלומר בעודו נמצא 000,6 מדרגות לפני גמר התיקון. כל מדרגה רוחנית היא מידה של גילוי הבורא. גמר התיקון מגיע רק לאחר שהאדם מתקן את כל רצונותיו.

השלב הבסיסי והראשוני בלימודי חוכמת הקבלה כרוך בקריאה בלבד. בשלב זה יש להרבות בקריאה ככל האפשר כדי שהחומר יחלחל ויפעל בנו. השלב הבא מוקדש לעבודה בקבוצת הלימוד ושם התלמיד מאחד את רצונותיו עם הקבוצה. הכלי הרוחני שלו גדל בהתאם למספר האנשים שבקבוצה.

אז מתחילים לחוש את מה נמצא מעבר לאינטרסים האישיים של כל אחד. במקרה הנתון מדובר בכל אחד מחבריה של הקבוצה שמתפקדת למעשה כבורא, כיוון שכל מה שנמצא מחוצה לאדם הוא כבורא. העבודה העיקרית מתחילה ומסתיימת בקבוצה.

לאורך ההיסטוריה היו לכל המקובלים קבוצות של תלמידים. רק בעזרת הקבוצה ודרך היחסים ההדדיים שנרקמו בתוכה הם הצליחו לגלות את העולם הרוחני. גמר התיקון יגיע כאשר כל האנושות תהפוך לקבוצת מקובלים אחת. הדרך עוד ארוכה, אף כי החזון מתקרב יותר ויותר להתממשות. בכל מקרה, כל השורשים וכל הכוחות לצורך האיחוד הזה קיימים בעולם הרוחני.

לימודי הקבלה נחלקים לשני שלבים: האחד, השתלשלות הבריאה מלמעלה למטה, כלומר התפתחות הבריאה מהמצב הראשוני שלה, ממחשבת הבריאה, ועד העולם שלנו. השני, השתלשלות מלמטה למעלה: כיצד האדם מתחיל לעלות מהעולם שלנו ועד למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. עלייתו איננה פיסית, שכן הגוף הפיסי שלו נשאר בעולם הזה, אלא במובן התפתחותו הרוחנית.

לפרצוף שני מצבים: כאשר הפרצוף מקבל אור ונהנה קרוי הכלי הזה חוכמה ואילו כאשר הכלי משתוקק לתת, וגם מזה הוא נהנה, הוא קרוי בינה. שני הכלים הללו מנוגדים זה לזה. קיים גם מצב שלישי, מצב הביניים, בו הכלי מקבל מעט מהאור למען הבורא ובחלקו הגדול נשאר ריק. מצב זה קרוי זעיר אנפין מכיוון שיש בו, לשם דוגמא, רק 10% של אור חוכמה ו-90% של אור חסדים (ראה איור 1). כאשר בתוך הכלי נמצא אור החוכמה, קרוי מצב זה פרצוף, וגודלו של הפרצוף, תלוי בהיקף אור החוכמה שהוא מקבל.

המצב האחרון שמתרחש קרוי בחינת מלכות או "הנברא האמיתי" מכיוון שבחינה זו רוצה לקבל בעצמה את אור החוכמה ולכן אור החוכמה ממלא את מלכות במלואה. המצב הזה קרוי גם עולם אין-סוף שמשמעו קבלה בלתי מוגבלת. אחרי כן מחליטה מלכות שמעוניינת להמשיך ולקבל את האור, שלא לממש את הרצון הזה, מכיוון שהיא מבינה שהרצון לקבל למען עצמה מרחיק אותה מהבורא; ועל כן היא מבצעת צמצום ראשון, הקרוי "צמצום א'", צמצום שמשמעו סילוק האור והתרוקנותה. מלכות שמחזירה את האור הופכת להיות דומה בתכונותיה לבורא.

התענוג מהנתינה מורגש כֵשלמוּת וכמלאות והוא לא מסתלק, מפני שכאשר נותנים ובו בזמן מרגישים למי נותנים, ובכך מהנים אותו, ניתן להרגיש תענוג בלתי מוגבל בכמות ובאיכות. הכלי נברא כך שכאשר יתמלא באור הוא יקבל גם את תכונות הנתינה של האור, כדי שבסופו של דבר ידמה לו. כדי להידמות לאור וליהנות ממנו, מתקינה מלכות מסך נגד האגואיזם, מעל לכל הרצונות שלה. בהתאם לרצון של המלכות לתענוג, לדוגמא, רצון שמידתו 100 קילוגרם, נמצאים לפניה 100% של האור.

בעזרת מסך של 100 קילוגרםעוצמת ההתנגדות לרצון שלה להנאה עצמיתהמלכות דוחה את כל ההנאה, ומחליטה שהיא יכולה לקבל אותה כמות אור, שבעזרתה תספק הנאה לבורא ואף לא לקבלו לעצמה. קבלת אור בצורה כזו מתוך כוונה להעניק הנאה לבורא היא שוות ערך לנתינה.

התלבשות ועביות

האור שמגיע אל מלכות קרוי כאמור "אור ישר"; אור מוחזר ממלכות קרוי "אור חוזר". 20% מהאור שהמלכות מקבלת לתוכה קרוי "אור פנימי". חלק גדול מהאור שנשאר בחוץ קרוי "אור מקיף". בחלק התחתון של מלכות, לשם לא יוכל להיכנס "אור החוכמה", מצוי "אור החסדים".

מהמצב של המלכות בעולם אין-סוף נשארו רשימות ד' דְהתלבשות (מידע על כמות ואיכות האור שהיה מלובש בכלי) וד' דְעביות (מידע על הכוח של הרצון). החישוב בראש הפרצוף על קבלת 20% הראשונים של האור למען הבורא נעשה על ידי מלכות על סמך הרשימות של ד' דהתלבשות וד' דעביות. כדי להרגיש בושה רוחנית על קבלת האור, נדרש תחילה להתחיל לחוש את הבורא, לחוש את תכונותיו, להרגיש שהוא הנותן ולראות את גדלותו. ההשוואה בין תכונות הבורא לתכונות האגואיסטיות של האדם מביאה את המלכות לחוש בושה.

כדי לחוש תחושה זו של המלכות דרושה דרך התקדמות ארוכה ברוחניות. כמידת הגילוי וההבנה של גדלות הבורא, כן מתעורר הרצון לעשות דבר מה למענו. נתינה ל"גדול" ממך שקולה לקבלה. גם בעולמנו ניתן להבחין בכך, למשל: אם לאדם מזדמן לעשות משהו למען אחר שנתפס בעיניו כבעל שיעור קומה הוא יבצע זאת בחפץ לב, לעתים אף ללא תמורה, ובהנאה מרובה. הוא יקבל הנאה מעצם העשיה. תכלית העבודה שלנו היא שהבורא יתגלה בפנינו, ונראה את עוצמתו ושהדבר יהווה מקור האנרגיה כדי שנוכל לעשות משהו למען הבורא. גילוי הבורא מגיע כאשר לאדם יש רצון אמיתי לשרת מטרות אלטרואיסטיות, כלומר רצון לרכוש תכונות אלטרואיסטית.

חמשת חלקי עולם אדם קדמון (א"ק)

הפרצוף הראשון שמקבל חלק מהאור קרוי "גַלְגָלְתַא" (ראה איור 5). לאחר ביטוש פנים ומקיף שפירושו הכאה במקביל על המסך שבטבור על ידי אור פנימי ואור מקיף, חש הפרצוף שאין בכוחו לעמוד מול פיתוי האור שעוד נמצא בחוץ ולוחץ עליו. האור המקיף מכריחו לקבל אור נוסף, ואז הוא מחליט לסלק את כל האור שהיה ברשותו. במצב כזה לפרצוף אין בעיות, אין לו שום קשר עם ההנאה, הוא פשוט לא מרגיש את האור.

עם סילוק האור המסך עולה, נחלש ומתאחד עם פֶּה דראש. פעולה זו נקראת "הזדככות". כאשר המסך יורד בהשפעת האור הוא מקבל עביות גדולה יותר.

לאחר הסתלקות האור מהפרצוף הראשון נשארו בו רשימות ד' דהתלבשות וג' דעביות. דרגה אחת של עביות נעלמה מכיוון שהפרצוף הבין כי אינו יכול עוד לפעול ברמה הקודמת, שהיא ד' דעביות. בהתאם לעביות ג' המסך יורד מפֶּה דראש לקומה יותר נמוכה מד' (קומה ד' היא הפֶּה של פרצוף גלגלתא ואילו קומה ג' היא החזה שלו).

האור מלמעלה לוחץ שוב על המסך והמסך מצידו, דוחה אותו. אחרי כן מחליט המסך לקבל את האור בהתאם לרשימות, אך לא מתחת לרמה של טבור דגלגלתא מכיוון שאפילו פרצוף גלגלתא אינו מסוגל לקבל את האור מתחת לטבור. הפרצוף השני שמתפשט עכשיו, קרוי "ע"ב" (עַבּ).

שוב מתרחש ביטוש פנים ומקיף, ושוב האור מסתלק. רשימות חדשות, כלומר מידע חדש נשאר בפרצוף: ג' דהתלבשות, אור מהקומה השלישית ולא מהקומה הרביעית כמו בע"ב, וב' דעביות; שוב איבוד דרגה אחת של עביות הרצון בגלל ביטוש פנים ומקיףלחץ של האור המקיף והאור הפנימי.

לכן המסך שתחילה עלה לפֶּה דְע"ב במהלך הסתלקות האור יורד כעת לרמת חזה דע"ב, שבו תתרחש היווצרות הפרצוף החדש לזיווג על הרשימות ג'-ב'. הפרצוף הזה קרוי "ס"ג" (סָג).

לאחר מכן שוב הביטוש מכריח את המסך לעלות לפֶּה דראש של ס"ג עם רשימות ב'-א'. בהתאם לרשימות יורד המסך לחזה דס"ג, וממנו יוצא הפרצוף הרביעי "מ"ה" (מַה), אחר כך לפי אותו העיקרון יוצא הפרצוף החמישי "ב"ן" (בֹּן) על רשימות א'-שורש.

כל פרצוף מורכב מחמישה חלקים, או חמש בחינות: שורש, א', ב', ג', ד'. בלי חלקים אלו לא יכול להווצר שום רצון. מבנה זה מהווה מערכת קשיחה שאינה משתנה לעולם. הבחינה האחרונה, בחינה ד', מרגישה את כל ארבעת הרצונות הקודמים לה, שבאמצעותם יצר אותה הבורא והיא נותנת לכל רצון שם, בהתאם לאופן תפיסתה את הבורא בכל רגע נתון; לכן הרצונות האלה נקראים "הבורא", או הוי"ה (י-ה-ו-ה).

רצון לתענוג מחולק לחמש תת רמות, שאותן מסמנים כך:

א.תחילת האות י', קוצו של י' (קש"י) תואם את ספירת כתר;

ב.האות י'תואמת ספירת חוכמה;

ג.האות ה'תואמת ספירת בינה;

ד.האות ו'תואמת ספירת תפארת;

ה.האות ה'תואמת ספירת מלכות;

האותיות האלה נכתבות יחד בצורת קש"ייהוה.

וזה שם הבורא, מכיוון שהבריאה חשה את הבורא בתוכה ולפי תחושתה נותנת שם לבורא. חמשת חלקי הרצון, הבריאה, נקראים ספירות: כתר, חוכמה, בינה, תפארת, מלכות.

אם הפרצוף נמלא באור חוכמה, הוא קרוי ע"ב, ואם בתוך הפרצוף יש אור חסדים הוא קרוי ס"ג. בהתאם ליחס ולשילוב בין אור החוכמה ואור חסדים אנחנו מקנים שמות לכל הפרצופים. כל המתואר בתורה אינו אלא פרצופים רוחניים, שמתמלאים ביחס מסויים על ידי אור החוכמה או אור חסדים.

אחרי יציאת חמשת הפרצופיםגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ןששנמחקות כל הרשימות, במילים אחרות, כל הרצונות שניתן למלא למען הבורא הולכים ופוחתים. המסך עצמו מאבד לחלוטין את היכולת לקבל את האור למען הבורא והוא מסוגל רק להתנגד לאגואיזם, כלומר, לא לקבל דבר.

לכן, אחרי הצמצום הראשון יכולה מלכות לבצע חמש פעולות עקביות של קבלת האור. מבנה זה של חמשת הפרצופים קרוי עולם אדם קדמון. אחרי כן, דבר לא יוכל להתרחש. מלכות מימשה באופן מלא את חמש הרשימות שלה. מלכות שנתמלאה לגמרי באין-סוף לאחר הצמצום הראשון, מסוגלת, בעזרת חמשת הפרצופים, להתמלא באור רק באופן חלקי, עד הטבור. המטרה היא להביא לכך שמלכות תהיה מסוגלת למלא באור למען הבורא, גם את חלק ה"סוף" שלה, מהטבור ועד סיום רגלין.

וזאת כי הבורא רוצה למלא את מלכות בהנאה אינסופית. לכן כל מה שצריך הוא ליצור את התנאים המתאימים לכך שלמלכות יהיו רצון עצמאי ויכולת למלא את החלק הנותר באור, וכך להחזיר הנאה לבורא.

בשיעור זה תלמד על:

א.חמשת החושים

ב.גילוי רוחני

ג.תיקון בעולמות הרוחניים

ד.משיכת אור מקיף

ה.תורות אחרות

הקיום שלנו נמצא כביכול רק בתוך החושים שלנו. כל מה שאנחנו רואים סביבנו, מבחינתנו, קיים סובייקטיבית, הודות לחושינו. אילו היו חושינו שונים היינו מרגישים הכל אחרת, מתבוננים על העולם אחרת. אפילו היו שינויים לא משמעותיים בחושינו, תפיסת המציאות שלנו היתה שונה לחלוטין.

כל מה שאנחנו חשים קרוי היקום. היות שכל התחושות שלנו סובייקטיביות, גם התמונה המתקבלת אצלנו סובייקטיבית. המדע מנסה להרחיב את גבול ההרגשה של החושים שלנו בעזרת מכשירים אלקטרוניים חדישים, אך כל אלה, אין ביכולתם להשפיע על תחושותינו עצמן.

דרך חמשת החושים נכנס אלינו המידע: מראות, צלילים, טעמים, ריחות ותחושות. מידע זה עובר בתוכנו תהליך של עיבוד, והערכה לפי אמת מידה אחת בלבד: מר או מתוק.

הזדמנות לפתח חוש שישי העניקו לנו מלמעלה. חוש זה ניתן לרכוש בעזרת לימודי חוכמת הקבלה. לימודים אלה מבוססים על המקורות הנחוצים, קבוצה בעלת אותה המטרה, והדרכה של מורה אמיתי. לימוד הקבלה יכול לשנות איכותית-רוחנית את חושינו כך שיפתחו לנו את הצוהר לעולם הרוחני ולבורא.

לפי חוכמת הקבלה, הדבר היחידי שנברא הוא הרצון ליהנות. המוח האנושי קיים כדי לפתח את תחושת ההנאה, וכן להעריך אותה בצורה נכונה. המוח הוא כלי עזר בלבד לפיתוח תחושה זו.

כתוצאה מלימודי חוכמת הקבלה האדם צריך לפתח תחושה אמיתית וברורה של היקום, כמו התחושה הנוכחית שיש לו על העולם שלנו. מבט מפוכח על שני העולמות מתוך השגה רוחנית פורס בפנינו את התמונה המלאה, כולל הבנת הכוח העליון של הבורא שנמצא מעל לכל היקום.

מדובר בתחושות חדשות המתעוררות באדם, לא בשכלו, אלא בלבו, שבנוסף לתפקודו הגופני, מגיב על כל הגירויים הפנימיים שלנו. לאמתו של דבר התחושה היא מהות רוחנית טהורה, וגם החושים שלנו הם רוחניים לחלוטין.

במצבנו הראשוני אין אנו מבינים וחשים כלל שקיים משהו שנסתר מאתנו. אנחנו מתחילים להבין זאת במשך לימודי חוכמת הקבלה ואז עלינו להבין שמדובר בהתקדמות גדולה. בהדרגה אנחנו מתחילים לגלות איזשהו כוח עליון שמתקשר אתנו ושולח לנו כל מיני מצבים, אנחנו מתחילים לראות את הסיבות והתוצאות שלהם יותר בבירור. זוהי רמה מסוימת של גילוי.

האדם מתחיל לחוש את הבורא, הוא מבין בבירור את כל הסיבות והתוצאות של פעולותיו ולפיכך מבחין באותן פעולות שמזיקות או מועילות לאדם. המועילות קרויות "מצוות", ואילו והמזיקות קרויות "חטא". מובן מאליו שאף אחד לא יעבור במודע על המצוות, מכיוון שהוא כבר יודע על מה הוא ייענש ועל מה יקבל תגמול.

גילוי הבורא בידי האדם מעניק לאדם הזדמנות לנהוג בצורה נכונה בכל מקרה נתון תוך השגת תועלת מקסימלית. אדם כזה קרוי "צדיק". הוא רואה את הבורא, רואה גם את התגמול על כל הטוב.

הצדיק תמיד מצדיק את הבורא. ככל שהאדם ממלא את המצוות הרוחניות, כך הוא מקבל עוד ועוד אור. האור הפנימי הזה קרוי "תורה".

בתהליך הגילוי ההדרגתי של הבורא, האדם מטפס במדרגות הרוחניות ובכל מדרגה מבצע פעולה רוחנית, "מצווה". כך הוא מקבל אור נוסף. האדם הופך לצדיק גדול עד שמגיע למצב בו הוא מסוגל לבצע מצוות ללא שום התייחסות לעצמו, כמה טובה או רעה הרגשתו. הוא רואה את הבורא כהתגלות כל הטוב ואת כל הפעולות שלו כשלמות. כל זה בא בעקבות הגעה לדרגה רוחנית מסוימת של גילוי הבורא.

לאחר שעבר את כל 6,000 המדרגות, מבין האדם שכל מה שהבורא עשה ועושה עבורו ועבור האחרים נעשה במטרה אחת ויחידהלהנות לנבראים בצורה אינסופית. כאן האדם מתמלא בהכרת תודה אינסופית כלפי הבורא, וברצון לגמול לבורא בכך שכל הפעולות שלו נהיות מכוונות למען הבורא, והרצון לעשות למען הבורא גובר כל הזמן. זהו מצב של אהבה נצחית ואינסופית כלפי הבורא.

רק עתה האדם מתחיל להבין שהבורא, גם בעבר, עשה רק טוב. לפני כן, במצבו הלא מתוקן, סבר שהבורא שולח לו מכות וגורם לו סבל. אור הבורא אינו משתנה, אך כאשר הוא נכנס לרצון המנוגד לו הוא מעורר תחושה הפוכה.

העולם הרוחני מושג רק על הגבול שבין המצבים החיוביים והשליליים. אין צורך לפחד משום מצב שבא. אנשים מתחילים ללמוד קבלה ולפתע צצות ומתעוררות בעיות שלא היו קודם לכן. הדבר היחידי שקורה הוא שהתהליך התקצר וללא לימודי קבלה היו נתקלים באותן בעיות עצמן רק כעבור עוד שנים אחדות. כדי להמחיש זאת, נתאר בדמיוננו שיום אחד שעובר על מקובל שווה ערך לעשור בחייו של אדם רגיל. בשני המקרים יעבור אדם אותם אירועים שנגזר עליו שיקרו לו, בהבדל אחד: הודות לקצב המוגבר שבו הוא פועל כעת, פרקי הזמן מצטמצמים והאירועים נדחסים.

אם האדם יושב בשיעורים ומקשיב בצורה נכונה, תוך שמקטין את עצמו, את גאוותו את מה שנדמה לו כשכל וידע, הריהו מתחיל בהדרגה לחדור אל הנשמע ולהשיג את התמונה האמיתית.

אנו לומדים את התהליכים של ירידת העולמות כדי שבעת הלימוד נוכל למשוך אלינו אור רוחני התואם את החומר הנלמד. בהדרגה מזכך האור את הכלים שלנו, מתקן אותם והופכם לאלטרואיסטיים. לתלמידים ותיקים שלומדים זה שנים, ותלמידים חדשים שהתחילו ללמוד רק לפני כמה חודשים, פתוחה אותה ההזדמנות להתפתחות רוחנית. יתר על כן, לתלמידים החדשים רצון עז יותר להשיג את הכל. הנשמה שלהם מנוסה ומוכנה יותר.

משך תקופת לימודי חוכמת הקבלה אינו בעל משמעות מיוחדת. מה שחשוב הוא, עד כמה מתמזג התלמיד עם הרצון הכללי של הקבוצה, כיצד הוא משתלב בקבוצה ומוריד מערכו ביחס לאחרים. הודות להשתלבות בקבוצה אפשר, תוך תקופה קצרה, לגלות רבדים רוחניים שהאדם לא היה מסוגל להגיע אליהם לבדו אף במשך שנים של לימודים.

יש להיזהר מאנשים שחושבים עצמם למקובלים, בעלי פילוסופיות ואמונות שונות, שלמעשה רחוקים מאוד מחוכמת הקבלה. צריך כאמור לקרוא ספרות נכונה, וללמוד בקבוצה אחת עם מורה אחד. תלמיד שמנסה במקביל ללמוד גם חומר אחר, לפי מקורות אחרים, מזיק בראש ובראשונה לעצמו וגם לקבוצה בה הוא נכלל.

כאשר הגעתי לחוכמת הקבלה, רציתי לדעת איך מורכב העולם שלנו, היקום והכוכבים, אם מחוץ לעולמנו קיימים חיים במקום אחר ביקום, ומה טיבם, ומה הקשר בין כל הדברים. התעניינתי בצורת החיים הביולוגית והמשמעות שלה.

היות שתחום העיסוק שלי הוא ביו-קיברנטיקה, שאפתי להבין את מערכת הוויסות של צורות החיים השונות. וכך, מלמעלה, ניווטו אותי אל חוכמת הקבלה. ככל שהתקדמתי בלימודי הקבלה מצאתי שאותן שאלות מטרידות פחות. הבנתי שחוכמת הקבלה כלל לא מתייחסת לשאלות קיום הגוף הפיסי שלנו, וכי מצבי החיים והמוות שלו אינם קשורים לעולם הרוחני.

העולם הרוחני יורד אל תוך העולם שלנו ויוצר את כל מה שסביבנו: דומם, צומח, בעלי חיים והאדם. את העולם הזה ניתן ללמוד בעזרת חוכמת הקבלה, מתוך ידיעת השורשים הרוחניים והקשר שלהם עם העולם שלנו.

כדי להמחיש זאת, די אם נבחר דוגמא מתע"ס )תלמוד עשר הספירות(, חלק י"ב, שמסביר איך נולדת הנשמה בעולם הרוחני. הדברים כפשוטם נראים לנו דומים להיווצרות עֻבָּר ברחם אימו, לידה, שלבי הגדילה של האדם, והשלבים הנוספים. לכאורה רפואה טהורה. לאחר הקריאה נוכל להתחיל להבין מדוע בעולם שלנו רואים תוצאות מסוימות של חוקי ההתפתחות הרוחניים. התפתחות הנשמה מתוארת בשפה המתארת את התפתחות הגוף בעולם שלנו.

הורוסקופים, אסטרולוגיה וניבויים אינם קשורים בכלל לחוכמת קבלה, אלא רק לגופנו הפיסי. לחוש כל מיני דברים, זוהי תכונה חייתית לחלוטין. אנחנו יודעים בוודאות שכלבים וחתולים רגישים יותר מאתנו, ומרגישים אירועי טבע לפני שהם מתרחשים.

תחילה האנשים מנסים לפתח יכולות אלה שבעזרתן הם סבורים שיוכלו לשנות את עצמם, את חייהם ולהשפיע על גורלם. אבל למעשה על הגורל ניתן להשפיע רק אם האדם ילמד להשפיע על הנשמה שלו וילמד לשלוט בה.

בכך שאנחנו לומדים את חוקי העולם העליון אנו מתחילים להבין את חוקי העולם שלנו. במידה שניגשים אליהם מנקודת ההשקפה של הקבלה, נעשים כל המדעים, כימיה, פיסיקה, ביולוגיה, קלים יותר להבנה. אבל, כאשר האדם נמצא ברמה הרוחנית שוב אינו מתעניין במדע חומרי, עמוק ככל שיהיה. התעניינותו עוברת לדבר מאורגן ועמוק יותר.

כל מקובל שואף כל הזמן להתעלות מעל לרמה הרוחנית שלו, ולא להנמיך ממנה. אלא שאם ירצה בכך, יוכל בקלות לזהות את שורשי ההתפתחות של כל מדע גשמי.

בעל הסולם נהג לכתוב מעת לעת על הקשר שבין המדעים הגשמיים למדע הרוחני. מקובל נוסף, הגאון מווילנה אהב לעסוק בהבדלי אפיון שבין חוקי העולם הרוחני לחוקים שבעולם שלנו. הוא אף כתב ספר גיאומטריה. בזמן שהיה באחד העולמות הגבוהים ביותר, הוא קישר את העולםדרך כל העולמותלמדע שבעולם שלנו.

אנו, שאין לנו שום הבנה ברוחניות, פשוט נלמד את חוכמת הקבלה, ופינו יהגה את מלותיה. כי גם בהגותנו את המלים בפשטות, אנו יוצרים קשר נסתר עם המקובל שכתב אותן, ומושכים אלינו אור מקיף מהמדרגה בה הוא נמצא. קריאת ספרי מקובלים תסייע לנו למשוך אור מקיף שיוביל אותנו בהדרגה קדימה.

נשמות המקובלים נבדלות בסוגים וברמות שלהן, ומכאן גם ההבדל בניסוח הטקסטים של חוכמת הקבלה וההבדל באינטנסיביות של האור שאנו מושכים אלינו. אור מכל ספרי התורה, כולל חֶלקה הנסתר של חוכמת הקבלה, קיים תמיד.

אם נתייחס למשל לספר שכתב המקובל משה רבנו אודות נדידתו עם העם במדבר, ככתבו וכלשונו, לא תוכל התורה להשפיע עלינו בשום דרך. אלא שאם נבין על מה מסופר, חמשת ספרי התורה יהפכו לגבינו לגילוי רוחני, שבו כתובות כל מדרגות ההשגה של העולמות הרוחניים, הוא הדבר שאותו רצה להעביר לנו משה.

אותו דבר ניתן לומר על "שיר השירים". הכל תלוי באופן שבו קוראים ומבינים את הכתוב. ניתן לקבל את הטקסט כפשוטו, שיר של אהבה, או כגילוי רוחני נדיר, אשר התפרש על ידי ספר "הזוהר" כהתקשרות הנעלית ביותר עם הבורא.

חשוב למצוא מקורות קבליים שיכריחו אותנו באמצעות תוכנם לחשוב על הבורא ועל המטרה שאליה יש להגיע. וללא שום ספק נגיע למטרה הזו. מקורות בעלי תוכן המסיט את הקורא מהמטרה האמיתית רק יגרמו נזק. האור המקיף מגיע אלינו בהתאם לרצון שלנו לקבל אותו. אם הרצון מכוון לעבר מטרה לא נכונה, האור לא יגיע.

אנו רוכשים רצונות שונים ללא הרף. ההתפתחות שלנו תלויה ברמת הרצונות הללו. תחילה אנו מבקשים רצונות ברמה הנמוכה והבסיסית ביותר, ברצונות החייתיים, אחר כך אנו מבקשים עושר, כבוד, שליטה ומעמד בחברה. בשלב מאוחר יותר מתפתח בנו הרצון לידע, תרבות ומוסיקה.

מעל לכל הרצונות האלה קיימת הרמה הגבוהה ביותרהרצון לרוחניות. כל הרצונות האלה נוצרים בנשמות שלנו באופן הדרגתי, במהלך גלגולים רבים. תחילה ירדו לעולמנו הנשמות שהיו מונעות ברצונות חייתיים בלבד, ובדורות הבאים התעוררו הרצונות לעוצמה ולכסף, ואחרי כן למדע ולמשהו נעלה, שהמדע לא יכול לספק.

לא ייתכן שלאדם יהיו שני רצונות במקביל. כך למשל, יש רצונות שהם עדיין לא ברורים ולא מבוררים, אך רק לאחר שיתבררו וינותחו כראוי, יתגלה שזהו רצון אחד בלבד. האדם מקבל כמה רצונות במקביל ומהם הוא בוחר אחד, בתנאי שהוא מסוגל להעריך נכון את מצבו.

בשיעור זה תלמד על:

א.הרגשת החסרון

ב.מסך רוחני

ג.חמשת פרצופי א"ק

ד.נקודות דס"ג

ה.צמצום ב'

ו.מקום עולם האצילות

בדיוק כשם שאנחנו חשים כי רצון שלנו בא על סיפוקו, או כי לא נענה, כך גם בפרצוף קיימת תחושת הנאה של מילוי כאשר האור נכנס ותחושת ריקנות וחוסר שביעות רצון כאשר האור יוצא, על אף זאת שבעולם הרוחני אין תחושת ריקנות שכן אם יוצא אור החוכמה נותר אור החסדים בכל מקרה, פרצוף שמסלק את האור יודע בדיוק לקראת מה הוא הולך בסרבו לקבל תענוג כלשהו.

בעולם הרוחני מדובר על סירוב לקבל תענוג כלשהו מתוך רצון שהוא נקי מהנאה אגואיסטית, והחלפתה של ההנאה האגואיסטית באלטרואיסטית. אם הפרצוף מבחין שאינו מסוגל לקבל למען הבורא הוא לא יהא מוכן לקבל למען עצמו. כדי להגיע להחלטה כזו דרושה תמיכה מסוימת וכוח אנטי-אגואיסטי, כלומר מסך. המסך הוא זה אשר קובע את הכל. כאשר המסך קיים, הכלי מתחיל לראות את האור במקום החושך שקדם לו.

היקף האור המתגלה נגזר מכוח המסך. אור ללא מסך לא מאפשר בשום אופן להבטיח את המעבר לפעולות אלטרואיסטיות. דווקא העדר האור, אותו צמצום ראשון שביצע הכלי, מאפשר לכלי להציב מסך שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד לקבל את האור. ניתן לדבר על רצון רוחני רק כאשר קיים המסך.

המטרה המרכזית בלימודי חוכמת הקבלה היא השגת תכונות הבורא, מילוי באור של הפרצוף, הנשמה. ברגע שהאור נכנס אל הכלי, מייד הוא מתחיל להקנות לכלי את תכונותיו האלטרואיסטיות. האדם מבחין מהו בהשוואה לאור, מתחיל להרגיש בושה מהיותו המקבל, ומשתוקק להידמות לבורא. הכוח של אור הבורא אינו מסוגל לשנות את טבע הכלי אותו יצר הבורא, אלא רק את הכוונה שבה הכלי משתמש באור, מהנאה עצמית להנאה למען הבורא.

קבלה כזו נקראת "קבלה על מנת להשפיע" (קבלה לשם נתינה). בכך שמחזירה את ההנאה לבורא היא מאפשרת למלכות לקבל הנאה מלאה מהאור, ומכאן נהנית מכך שהבורא נהנה. בבחינה א' של התפתחות האור הישר, מלכות רק מקבלת הנאה מהאור שנכנס אליה; ועקב כך שעברה את כל הדרך הלוך ושוב מעולם אין-סוף לעולם שלנו, עם מסך, מקבלת המלכות שוב את כל האור לתוכה, אלא הפעם למען הבורא. זה מאפשר לה להגיע להנאה אינסופית ברצונות התחתונים ביותר וכך גם בעליונים ביותר. תחושה זו נקראת תחושת השלמות.

בחמשת הפרצופים של עולם אדם קדמון מסתיימות כביכול כל רשימות עולם אין-סוף, שבעזרתן ניתן למלא את המלכות עד הטבור. מתחת לטבור גלגלתא נותרו רצונות חזקים מאוד. על הרצונות האלה אין מסך ולא ניתן למלאם. אילו היינו מסוגלים למלא את החלק התחתון של גלגלתא באור, היינו מגיעים לגמר התיקון. כדי להגיע למצב הזה יורדות נקודות דס"ג מתחת לטבור (ראה איור 6).

"נקודות" הם פרצופים שיוצאים בעת הסתלקות האור מפרצוף ס"ג, הקרוי גם פרצוף בינה. פרצוף בינה הוא פרצוף שמסוגל להתפשט בכל מקום. הוא משתוקק לתת ורק לתת, איננו זקוק לאור החוכמה, התכונה שלו היא נתינה, של אור חסדים. ס"ג יוצא על רשימות ג' דהתלבשות, ב' דעביות. גלגלתא וע"ב שפועלים ברצונות אגואיסטיים לקבל, לא היו מסוגלים לרדת מתחת לטבור, ביודעם ששם נמצאים רצונות אגואיסטיים חזקים עוד יותר. נקודות דס"ג, תחת הטבור, ממלאות את גלגלתא באור חסדים, הנאה מנתינה. ההנאה הזו חופשית להתפשט בין כל רצונות הפרצוף.

מתחת לטבור, נקודות דס"ג יוצרות פרצוף חדש, שיש לו עשר ספירות משלו: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. הפרצוף קרוי נקודות דס"ג. זה פרצוף חשוב בעל תפקיד מכריע בתהליך התיקון בהיות חלק מפרצוף בינה, אשר מעלה אליה רצונות לא מתוקנים, מתקנת אותם בדרגתה, ומעלה אותם עוד יותר.

בפרצוף גלגלתא, ב"ראש" ישנן הספירות כתר, חוכמה, בינה; ב"תוך" ישנן חסד, גבורה, תפארת; ומתחת לטבור ב"סוף" ישנן נצח, הוד, יסוד, מלכות.

כאשר נקודות דס"ג ירדו מתחת לטבור והתחילו לתת אור חסדים לסוף הגלגלתא, הן הרגישו בתגובה חזקה מאוד מהרשימות שנשארו אחרונות, מהאור שפעם מילא את הכלים האלה.

אלו רשימות ד'-ג'. הכוח של ד'-ג' גדול מכוחו של המסך של נקודות דס"ג ב'-ב', ולכן ס"ג אינו מסוגל לעמוד כנגד האור, שגורם לו לרצון בעוצמה כל כך חזקה, ומתחיל לרצות לקבל למען עצמו.

בחינת בינה בהתפשטות "אור ישר" מלמעלה למטה (ראה איור 1), מורכבת משני חלקים. בחלק הראשון בינה אינה רוצה לקבל כלום, אלא נותנת הכל. החלק הזה קרוי ג"ר (גָר) דְבינה, והוא אלטרואיסטי לחלוטין בכל תכונותיו. ואילו החלק השני חושב על קבלת האור, אבל בכוונה להעביר אותו הלאה. הוא מקבל את האור, אבל לא למען עצמו, וקרוי ז"ת (זָת) דְבינה.

איור 6. התפשטות פרצוף נקודות דס"ג מתחת לטבור

אותו דבר מתרחש בפרצוף נקודות דס"ג, שהוא בעל תכונות של בינה. שש הספירות הראשונות שלו קרויות ג"ר דבינה, וארבע התחתונות, ז"ת דבינה. כל אור החוכמה העצום שמגיע אל ג"ר דבינה, לא נוגע בבינה; היא אדישה כלפיו. וז"ת דבינה שרוצה לקבל על מנת לתת לתחתונים, יכולה לקבל את האור רק עד דרגת עביות ב'. אם הרצונות שמגיעים אליה גדולים מעביות ב', היא מתחילה לקבל למען עצמה.

אבל לאחר צמצום א' ישנו איסור של מלכות לקבל למען עצמה. לכן ברגע שרצון כזה מתעורר בז"ת של נקודות דס"ג, מלכות עולה וניצבת בגבול שבין רצונות אגואיסטיים ואלטרואיסטיים, כלומר באמצע התפארת. פעולה זו של המלכות נקראת "צמצום ב'". בקו הזה נוצר גם גבול חדש להתפשטות האור, "פרסא", שקודם היתה בסיום דגלגלתא.

אם לפני כן היה האור יכול להתפשט רק עד הטבור בניסיון להגיע גם אל מתחת לטבור ללא הצלחה, הרי עם התפשטות פרצוף נקודות דס"ג מתחת לטבור, חודר לשם אור החסדים וכאילו יצר בסיס להתפשטות העתידית של אור החוכמה עד הפרסא. אבל לפני צמצום ב' התפשט אור חסדים מתחת לטבור. לאחר הצמצום מתחת לפרסא אין כלל אור כלשהו מתחת לפרסא.

פרצוף נקודות דס"ג יוצר מתחת לטבור מושג שקרוי "מקום". מקום זו ספירה שבתוכה מסוגלת להתקיים ספירה אחרת, קטנה בהיקפה מהספירה הראשונה. העולם שלנו קיים במקום כלשהו. אם נשאב ממנו את כל היקום, מה שיישאר יהיה "מקום".

אלא שמקום ריקני אנחנו לא מסוגלים לחוש. זהו ריק שאותו לא ניתן למדוד. הוא שייך למימד אחר. במקביל לעולם שלנו קיימים עולמות רוחניים, שלא ניתן לראות או לחוש אותם, היות שגם הם נמצאים במימד אחר.

במקום של ג"ר דבינה מתחת לטבור יופיע בעתיד עולם האצילות. מתחת לפרסא בחלקה התחתון של תפארת, יווצר עולם בריאה. במקום ספירות נצח, הוד, יסוד, יופיע עולם יצירה. ובספירת מלכותעולם עשיה, שחלקו האחרון קרוי העולם הזה.

מתוך חמש ספירות כיצד נוצרו עשר? לבד מזעיר אנפין )ז"א(, כוללת כל אחת מהספירות, כתר, חוכמה, בינה, ומלכות, עשר ספירות. ז"א כולל רק שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. אם במקום ז"א נציב את שש הספירות שלו, הרי שיחד עם כתר, חוכמה, בינה ומלכות הם ימנו עשר. לכן לעתים הם נקראים חמש ספירות ולעתים עשר. אין פרצוף שמורכב משתיים עשרה או תשע ספירות.

את מונחי חוכמת הקבלה אין צורך לתרגם לשפות אחרות. כל המונחים מגדירים פרצוף רוחני כלשהו או חלק ממנו. התרגום עלול ליצור תמונה כלשהי של עולם שלנו, דבר שנאסר בפירוש. יש איסור להוריד את הרוחני לגשמי. המלים ראש, פֶּה, גוףויותר מאוחר נפגוש מושגים נוספים כמו נשיקה, חיבוק, זיווג ואחריםהמלים הללו עלולות לעורר אצלנו אסוציאציות שלא קשורות לחוכמת הקבלה.

בשיעור זה תלמד על:

א.התפשטות האור

ב.צמצום ב'

ג.אור חוזר

ד.חמשת פרצופי א"ק

ה.נקודות דס"ג

ו.קטנות עולם הניקודים

ז.עולם האצילות

תחילתו של הנברא היא באור שיוצא מהבורא, האור שהוא הרצון ליהנות, וההתחלה הזו קרויה כאמור בחינת שורש (ראה איור 1). האור יוצר רצון שיהנה מהאור בהתאם ליכולת הרצון ואשר קרוי בחינה א'. לאחר מילויה באור מקבלת בחינה א' את תכונת האור, את הרצון לתת הנאה. בחינה א' בסופה מתחילה להיקרא בחינה ב'. לבחינה זו אין מה לתת, היא מבינה שביכולה לתת הנאה למישהו רק אם תקבל למענו חלק כלשהו מהאור. מההבנה של בחינה ב' שהיא חייבת לקבל למען הנותן נוצרת בחינה ג', זעיר אנפין, ולה יש שתי תכונות: לקבל ולתת. כאשר בחינה ג' מרגישה את שתי התכונות האלו היא חשה שהקבלה טבעית יותר ומהנה יותר לגביה, שהלא כך נוצרה בחינה ג' מלכתחילה בבחינה א', ולכן היא מחליטה לקבל את מלוא האור, בדיוק כמו בבחינה א'. בחינה ג' מתמלאת לגמרי באור זה מרצונה החופשי ולכן נהנית בצורה אינסופית.

בנקודה זו בחינה זו היא בחינה ד' הנקראת מלכות עולם אין-סוף, או הנברא, האמיתי והיחיד. הגדרת "הנברא" כוללת שני תנאים: א( הוא יודע מראש מה הוא רוצה; ב( מתוך קבלה ונתינה הוא בוחר בקבלה. שלוש הבחינות הראשונות אינן נקראות נברא, כי לאף אחת מהן אין רצון עצמאי, אלא רק רצון הבורא או תוצאותיו של הרצון הזה.

לאחר שבחינה ד' התמלאה באור, בדומה לבחינה א', היא מתחילה לקבל את תכונות הבורא ומרגישה כמקבלת. מתעוררת בה בושה הגורמת לה להחליט להיעשות דומה לבורא בתכונותיה, כלומר לא לקבל את האור. כעת היא מבצעת צמצום א'. נשאלת השאלה מדוע, עוד בסוף הבחינה הראשונה, לא נוצר הרצון לעשות צמצום? ובכן, בסוף בחינה א' הרצון יצא מהבורא ולא מהכלי עצמו. כאן, בבחינה ד' הנברא עושה צמצום על הרצון העצמאי שלו לקבל, כלומר לא משתמש בו.

הצמצום לא נעשה על קבלת התענוג, אלא על ההשתוקקות לקבל למען עצמו, כלומר הצמצום הוא על הכוונה. בצמצום הראשון הכלי הפסיק לקבל. אם עכשיו הכלי מחליט לקבל את האור, אבל לא למען עצמו, יוכל להתמלא בכמות מסוימת של אור, בהתאם לכוח של הכוונה שלו להתנגד לאגואיזם. קבלה כזו של אור למען האחר זהה לנתינה. הפעולה בעולם הרוחני מוגדרת לפי הכוונה, ולא לפי הפעולה עצמה.

הצמצום הראשון מעיד על כך שהכלי לא ייהנה בעתיד למען עצמו. צמצום א' לא יופר לעולם. לכן המטרה הראשונית של הבריאה היא לנטרל את הרצון להנאה עצמית. הנברא הראשון, בחינה ד', יש בו כדי להסביר כיצד ניתן לקבל הנאה מלאה מאור הבורא. וצמצום א' מעיד על כך שהמלכות לעולם לא תקבל הנאה למען עצמה. בהמשך נסביר איך לממש עד תום מצב זה, כלומר לקבל מקסימום תענוג שלא למען קבלה עצמית.

לצורך כך המלכות מציבה מעל האגואיזם שלה את המסך שבתחילה דוחה את כל האור המגיע אליה. כך המלכות בוחנת את עצמה אם בכוחה לעמוד כנגד כל ההנאה העצומה שנמצאת באור שלפני המסך, ואשר תואמת את רצונה העצום לקבל את ההנאה. ואמנם כן, היא מסוגלת לעשות זאת. ביכולתה לדחות לחלוטין את כל ההנאה, ולא לקבל את האור.

אבל במקרה כזה הכלי נפרד מהאור. איך להגיע למצב שבו לא דוחים את כל האור, אלא מקבלים חלק ממנו ומקבלים אותו למען הבורא? לצורך זה, אור שהמסך דוחה, האור החוזר, צריך להתלבש על האור הישר ויחד אתו להיכנס אל תוך הכלי, הרצון לקבל הנאה. כלומר האור החוזר הוא תנאי שמאפשר לקבל את האור הישר, ההנאה (ראה איור 3).

האור החוזר ממלא תפקיד של כוונה אלטרואיסטית. לפני קבלת שני האורות האלה, נערך בראש חישוב באשר לכמות של האור שניתן לקבל למען הבורא. והכמות הזו בדיוק נכנסת אל ה"תוך".

הפרצוף הראשון, לפי כוח המסך שלו, יכול לדוגמא לקבל 20% מהאור. אור זה קרוי אור פנימי. אור שלא נכנס אל תוך הכלי ונשאר מחוץ לו, קרוי אור מקיף (ראה איור 4).

הקבלה הראשונה של 20% מהאור נקראת פרצוף גלגלתא. אחרי כן, תחת לחץ האור המקיף והאור הפנימי על המסך בטבור, מוציא הפרצוף את כל האור. המסך שלו עולה בהדרגה למעלה מהטבור לפֶּה, תוך שהוא מאבד את הכוח האנטי אגואיסטי שלו, ומגיע להשתוות עם המסך שנמצא בפֶּה דראש. בעולם הרוחני דבר לא הולך לאיבוד. כל פעולה מהווה המשך של קודמתה. 20% מהאור שנתקבלו מהפֶּה עד הטבור נשארים במצבו הקודם של הפרצוף.

הפרצוף נוכח לדעת שלא היה מסוגל להתמודד עם 20% מהאור ולכן מחליט שיקבל שוב בעתיד את האור, אבל לא 20%, אלא 15% מהאור. לצורך כך הוא צריך להוריד את המסך מהפֶּה לחזה של פרצוף גלגלתא. כלומר צריך לרדת למדרגה רוחנית נמוכה יותר. אם בתחילה הוגדרה הדרגה הרוחנית שלו על ידי רשימות ד'-ד', כעת רק ד'-ג' יגדירוה. האור נכנס על פי אותה המערכת ויוצר פרצוף חדש, ע"ב. הגורל של החדש זהה: גם הוא מוציא את כל האור. אחרי כן נוצר הפרצוף השלישי ס"ג, אחריו מ"ה וב"ן. כל חמשת הפרצופים ממלאים את גלגלתא מהפֶּה שלה ועד הטבור. העולם שהם יוצרים קרוי עולם אדם קדמון. גלגלתא דומה לבחינת שורש, כל כולה עובדת בנתינה, כיוון שכל מה שהיא מקבלת מהבורא, הוא על מנת לתת, ובכך היא משווה עצמה לבורא.

ע"ב מקבל פחות אור למען הבורא וקרוי חוכמה, כמו בחינה א'; ס"ג רק נותן וקרוי בינה, כמו בחינה ב'; מ"ה דומה לז"א, כמו בחינה ג'; וב"ן דומה למלכות, בחינה ד'.

היות שס"ג בעל תכונות של בינה, הוא מסוגל להתפשט מתחת לטבור, ולמלא באור את החלק התחתון של גלגלתא (ראה איור 6). מתחת לטבור קיימת גם הנאה מהידמות לבורא, בכך שנה"י )נצח-הוד-יסוד( דגלגלתא הנמצאים מתחת לטבור, דוחים את אור החוכמה ומקבלים הנאה מאור חסדים. ההנאה הזו היא הנאה של ד' דעביות.

לנקודות דס"ג יש עביות ב' והן יכולות לקבל הנאה מנתינה, רק מעצם מהאור שבדרגה הזו. נקודות דס"ג אינן מסוגלות לעמוד כנגד ההנאה שבדרגה ד'. אם תתחלנה לקבל את האור, יהא זה למען עצמן. וזה מה שהיה קורה אלמלא מלכות, שנמצאת בסיום גלגלתא, לא היתה עולה לאמצע תפארת של פרצוף נקודות דס"ג, ויוצרת סיום חדש לאור, הקרוי פרסא, שמתחתיה האור לא מסוגל לחדור. בכך מלכות עושה צמצום שני על התפשטות האור שקרוי צמצום ב' (ראה איור 6).

להמחשה, נביא מהעולם המוכר לנו דוגמה של אדם בעל חינוך טוב וערכים טובים שלעולם לא העלה בדעתו לגנוב כסף. אם הפיתוי יגבר, ויזדמן לו לגנוב מיליון דולר, הרי למרות החינוך שקיבל ייתכן שלא יעמוד בפיתוי. ההנאה הנשקפת לו עולה על היכולת להתנגד לה.

צמצום ב' הוא ההמשך של צמצום א', אבל על הכלים דקבלה. וכאן התרחש דבר מעניין: בנקודות דס"ג, פרצוף אלטרואיסטי מטבעו, מופיעות תכונות אגואיסטיות, ומייד חוסמת אותן מלכות. היא עולה ויוצרת קו המגביל את התפשטות האור למטה, שקרוי פרסא. הפרסא מונעת מהאור להתפשט למטה ממנה.

הראש של פרצוף דס"ג מורכב מחמש ספירות: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, שגם הם מחולקים לכלים דהשפעה )כתר, חוכמה, ומחצית הבינה( וכלים דקבלה (מאמצע הבינה עד המלכות).

כלים דהשפעה (כלים שנותנים), נקראים גם גלגלתא ועיניים (גו"ע) וכלים דקבלה (כלים מקבלים)אוזן, חוטם, פֶּה (אח"פ).

משמעות צמצום ב' הוא שמרגע זה ואילך הפרצוף אינו יכול לעשות שימוש בשום רצון של קבלה. חל איסור להשתמש באח"פ, כך החליטה מלכות כשעלתה לאמצע התפארת. לאחר צמצום ב' כל הרשימות עולות לראש דס"ג עם בקשה ליצור שם פרצוף רק בדרגה של גלגלתא ועיניים. זאת כדי שגם הפרצוף הזה יוכל לקבל מעט מהאור הנוצר מההתקשרות עם הבורא. מצב זה מעיד על כך שהמסך צריך כבר להימצא לא בפֶּה דראש, אלא בנקבי עיניים, בהתאמה עם קו הפרסא שבאמצע תפארת דגוף. לאחר הזיווג בראש דס"ג, יוצא משם פרצוף שמתפשט מתחת לטבור עד הפרסא.

הפרצוף החדש שמתפשט מתחת לטבור עד הפרסא מתלבש על פרצוף הקודם, נקודות דס"ג, אך רק על חלקו העליון, בו נמצאים הכלים האלטרואיסטיים. הפרצוף החדש הזה נקרא קטנות דעולם הנקודים, והוא נולד על רשימות ב'-א' מצומצמים. עולם כזה למעשה לא קיים בין חמשת העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, מכיוון שהעולם הזה נולד ומייד נשבר. אבל כל עוד היה קיים, היו ספירות הכתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה ושליש של תפארת שלו, נחלקות לעשר ספירות, הנקראות באותם שמות מ"כתר" עד "מלכות". אלא שספירות חוכמה ובינה מכונות אבא ואמא, וספירות ז"א ומלכות נקראות "זו"ן", זעיר אנפין ונוקבא.

לאחר הזיווג דהכאה בנקבי עיניים בראש דס"ג, על פי בקשתן של הרשימות מהפרצוף התחתון, )עושה הפרצוף זיווג שני על הרשימות דגדלות בפֶּה דראש. במהלך הזיווג, מהס"ג תחת הטבור, מתחיל להתפשט אור עצום שמנסה לחדור אל מתחת לפרסא.

לפרצוף הנקודים אין שום ספק שיוכל לקבל את כל האור למען הבורא. למרות צמצום ב' הוא משוכנע שהוא ניחן בכל כוחות הנדרשים לצורך זה. אבל בזמן שהאור נוגע בפרסא, הכלים נשברים מכיוון שמסתבר שהפרצוף משתוקק לקבל את כל האור למען עצמו. האור עוזב מייד את הפרצוף, ואז כל הכלים, גם אלה שהיו מעל לפרסא, נשברים.

כך, מתוך רצון הפרצוף להשתמש גם בכלים דקבלה למען הבורא, כלומר ליצור את עולם הנקודים בגדלות, תוך שימוש בכל עשרת הכלים, נשברים כל המסכים, כל הכוונות למען הבורא.

בגוף הפרצוף דנקודים, כלומר בזו"ן מעל לפרסא (חסד, גבורה, תפארת) ומתחת לפרסא (נצח, הוד, יסוד ומלכות) יש רק שמונה ספירות, וכל אחת מהן מורכבת מארבע בחינות (מלבד השורש) שמורכבות מעשר ספירות, כלומר בסך הכל: כלים שנשברו 320=10*4*8 מתוך 320 (ש"ך) החלקים האלה לא ניתן יהיה לתקן את המלכות שמהווה 32=4*8 חלקים מתוך 320. 288 החלקים הנשארים ניתנים לתיקון. 32 (ל"ב) החלקים נקראים "לב האבן". ורק הבורא יכול לתקן אותם בגמר התיקון.

הרצונות האגואיסטיים וגם האלטרואיסטיים נשברו ביחד, והם התערבבו. ועכשיו כל חלקיק של הכלים השבורים מורכב מ-288 (רפ"ח) חלקים שניתנים לתיקון ו-32 חלקים שלא ניתן לתקן. השגת מטרת הבריאה תלויה מעתה אך ורק בתיקון עולם הנקודים השבור. אם נצליח לעשות זאת, נמלא את בחינת ד' באור.

כדי ליצור מערכת שלמה שתוכל לתקן את הכלים השבורים של עולם הנקודים, נוצר עולם התיקון או עולם האצילות.

בשיעור זה תלמד על:

א.125 המדרגות

ב.חטא האדם הראשון

ג.שבירת הכלים ופירוד הנשמות

ד.עולם הניקודים

ה.עולם התיקון

ו.פרצופי עולם האצילות

ז.יציאת עולמות בי"ע

מהבורא ועד העולם שלנו נמצאים חמישה עולמות. כל אחד מהם כולל חמישה פרצופים, ובכל פרצוף חמש ספירות. בסך הכל ישנן מאה עשרים וחמש מדרגות רוחניות מאתנו ועד הבורא. מלכות שעוברת את כל המדרגות האלה מגיעה למדרגה האחרונה, וכך מתערבבת בחינת ד' שהיא למעשה הנברא האמיתי, עם כל ארבע הבחינות שקדמו לה. מלכות מקבלת את כל תכונותיהן וכך הופכת להיות דומה לבורא. זוהי מטרת הבריאה.

כדי שמלכות תתערבב עם תשע הספירות הקודמות, נוצר פרצוף מיוחד שמורכב ממלכות ומתשע הספירות, מכתר עד יסוד. פרצוף זה קרוי "אדם הראשון". בתחילה, תשע הספירות ומלכות אינן מחוברות ביניהן בשום צורה. לכן נאמר שתחילה האדם לא היה יכול היה לאכול מפרי עץ הדעת.

כאשר האדם מבצע את חטא עץ הדעת, שמשמעו שהכלים שלו נשברים, ארבע הבחינות העליונות, או תשע הספירות הראשונות נופלות אל תוך המלכות. בחינה ד' יכולה אז לבחור אם להישאר אותה המלכות או להעדיף להתפתח רוחנית ולהידמות לארבע הבחינות. אם המלכות תישאר דומה לעצמה, משמעו שנשמת האדם נמצאת בעולם העשיה. אם תיהפך לדומה לבחינה ג' משמעו שהיא נמצאת בעולם היצירה. אם המלכות תיעשה דומה לבחינה ב' משמעו שהמלכות נמצאת בעולם הבריאה. כאשר היא משתווה עם בחינה א' משמעו שהיא נמצאת בעולם אצילות. ואם מלכות דומה לבחינת שורש, משמעו שהיא נמצאת בעולם אדם קדמון.

כל התנועה הרוחניות מלמעלה למטה, ממלכות עולם אין-סוף (שנקראת גם "מלכות דאין-סוף") עד העולם שלנו וחזרה לעולם אין-סוף, מחושבת מראש. הכל מתוכנן בכיוון של מטרת הבריאה; בחינה ד' מדמה עצמה לבחינות שמעליה ונמצאות בתוכה: תחילה מדמה עצמה לבחינה ג', אחר כך לבחינה ב', לבחינה א', ולבחינת שורש.

כל העולמות הם ביטוי של ירידת הבורא מלמעלה למטה, כביכול הצמצום שלו, התרחקות הדרגתית של הנברא מהבורא, עד שהנברא מגיע לעולמנו ומתנתק לחלוטין מהבורא ומפסיק להרגיש אותו. כאשר הנברא מתחיל לעלות הוא עושה את דרכו באותן 125 המדרגות של חמשת העולמות, עולמות שנוצרו מלמעלה למטה, בדיוק למטרה זאת. מכל מדרגה אליה מגיע האדם, הוא שואב כוחות רוחניים שמסייעים לו לעלות למדרגה הבאה, וכך הלאה.

ירידת המדרגות מלמעלה למטה היא תהליך של ירידה בטיב ובאיכות של הנשמה. העליה במדרגות מתנהלת בהתאם להתקדמות הרוחנית. ככל שיורדים מטה, כוחה של כל מדרגה מידלל, והיא בעלת מסנן גדול יותר החוסם יותר ויותר את אור הבורא ביחס לבריאה. עליית האדם מלמטה למעלה פותחת בפניו יותר ויותר את אור הבורא, וכתוצאה מכך מעניקה לו כוחות רוחניים הולכים וגוברים להתגבר על תלאות הדרך.

במהלך שבירת הכלים נופלות אל תוך המלכות, החלק האגואיסטי, תשע הספירות האלטרואיסטיות, שאותן מלכות מנסה לנצל לטובתה. מתוך זה מתערבבים החלקים האלטרואיסטיים עם אלה האגואיסטיים. במידה שאור חזק יאיר על התערובת הזו, הוא יעורר את המלכות ויגרום לה להבין מה היא ומיהו הבורא. בכך תינתן לה הזדמנות להשתוקק להיות דומה לספירות העליונות, כלומר לאור הבורא.

למראית עין, שבירת הכלים היא מעשה אנטי רוחני, אך זהו התהליך היחידי ההכרחי שיכול להעניק למלכות הזדמנות להתחבר עם התכונות האלטרואיסטיות של הבורא, ולעלות לדרגתו. לאחר שבירת הכלים מתחילות להיבנות שתי מערכות מקבילות של העולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון: מערכת אלטרואיסטית ומערכת אגואיזם.

העולמות בנויים על בסיס שבירת הכלים ולכן המערכת שלהם מבינה את נשמת האדם. נשמת האדם מורכבת אף היא מכלים אלטרואיסטיים ואגואיסטיים. החטא של האדם הראשון עירבב בין שני סוגי הכלים האלה, ועקב כך פרצופו נשבר. בעליה של כל חלקיק כזה למדרגה המתאימה בעולמות, הוא מוצא שם תכונה שתואמת אותו. שבירת נשמות (אדם הראשון) ושבירת העולמות (עולם נקודים) בנויים על בסיס זהה. ביחס לנשמה, העולמות הם בבחינת מעטפת חיצונית. הדבר דומה לעולם שלנו שבו יש מעטפת חיצונית והיא היקום, האדמה וכל מה שסובב אותנו, וביחס לאדם כל הסובב אותו נמצא בפנים.

המבנה של עולם האצילות תואם לחלוטין את מבנה עולם הנקודים. אחרי צמצום ב' עולות נקודות דס"ג לראש דס"ג עם שלושה סוגים של רשימות:

מרשימות ב'-א' מצומצמות נוצר עולם הנקודים בקטנות על כלים גלגלתא ועיניים ומתפשט למטה מטבור עד הפרסא. פרצוף זה, ככל פרצוף אחר, מורכב מראש וגוף. הראש שלו מתחלק לשלושה חלקים: ראש ראשון שקרוי "כתר", ראש שני שקרוי "אבא" (חוכמה) וראש שלישי שקרוי "אמא" (בינה). גוף עולם נקודים קרוי זו"ןז"א ונוקבא. עד הפרסא, מלמעלה, נמצא ג"ר דזו"ן, ומתחת לפרסא, ז"ת דזו"ן.

לאחר מכן עולם נקודים רוצה לצאת בגדלות, כלומר לחבר אליו גם את האח"פים. אבל כאשר האור העליון מגיע לפרסא ומנסה לחדור אל מתחת לה, עולם הנקודים נשבר. הראש של כתר והראש של אבא ואמא נשארים, שכן ראשים אינם נשברים. וזו"ן, כלומר הגוף נשבר לחלוטין הן מתחת לפרסא והן מעליה. סך הכל היו 023 (ש"ך) חלקים שנשברו, מתוכן 23 חלקים (לב האבן) לא יכול האדם לתקן בכוחות עצמו. 882 (רפ"ח) החלקים הנותרים ניתנים לתיקון. לאחר מכן, לצורך תיקון הכלים שנשברו נוצר עולם התיקון או עולם האצילות. הרשימות של כל 320 החלקים השבורים עולות לראש דס"ג.

תחילה הראש דס"ג בוחר את הכלים הזכים ביותר, הקלים ביותר לתיקון, כי בהתאם לחוק התיקון מתקנים תחילה את מה שקל יותר לתקן כדי שבעזרת הכלים המתוקנים האלה ניתן יהיה לתקן את השאר.

מתוך הכלים המתוקנים נוצרים פרצופי עולם האצילות שדומים לעולם הנקודים בקטנות:

א.כתר עולם האצילות או עתיק;

ב.חוכמה או אריך אנפין;

ג.בינה או אבא ואמא;

ד.ז"א;

ה.נוקבא או מלכות.

עולם האצילות או עתיק משמש דמות מופת לעולם הנקודים. הוא ממוקם מהטבור של גלגלתא ועד הפרסא; אריך אנפין ממוקם מפֶּה דעתיק ועד הפרסא; אבא ואמא מפֶּה אריך אנפין ועד טבור דאריך אנפין (א"א); זעיר אנפין מטבור א"א ועד הפרסא; ומלכות נמצאת בצורת נקודה מתחת לז"א (ראה איור 8).

כל פרצוף מורכב מ"גלגלתא ועיניים", כלים שנותנים ("כלים דהשפעה"), ו"אח"פ", כלים שמקבלים ("כלים דקבלה"). בהגיע זמן שבירת הכלים לכל פרצוף יש ארבעה חלקים ולא שניים: גלגלתא ועיניים, אח"פ, גו"ע בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גו"ע. התערובת הזו נמצאת בכל אחד מ-320 הכלים שנשברו והמטרה היא לשבור כל חלקיק ולהפריד בו את הגו"ע מהאח"פ.

סדר התיקון מורכב מכך שעולם האצילות מפנה כלפי כל חלקיק לא מתוקן קרן אור חזקה שמפרידה מהחלקיק את הגו"ע, ומעלה אותו למעלה, ואת האח"פ הנותר עולם האצילות "מותיר בצד" ככלים אגואיסטיים ולא עושה בו שימוש.

לאחר שעולם האצילות מתקן את כל הגו"ע עולה מלכות של עולם האצילות לבינה, כלומר אל מתחת לראש של עולם האצילות. הראש של עולם האצילות הוא עתיק, א"א, או"א. שם מלכות מבצעת את הפעולות הבאות:

א.זיווג על ב' דעביות, ובכך יוצרת את עולם הבריאה;

ב.זיווג על א' דעביות, ובכך יוצרת את עולם היצירה;

ג.זיווג על עביות שורש, ובכך מולידה את עולם העשיה.

העליה לבינה הזיזה את עולם האצילות שתי מדרגות כלפי מעלה: כעת מלכות נמצאת במקום שהיה אבא ואמא, ז"א נמצא במקום של אריך אנפין, ואריך אנפין ועתיק עולים למעלה בהתאם. פרצוף מלכות של עולם האצילות שקול בעליה זו כנגד בינה, אבא ואמא, והוא מסוגל להוליד משהו חדש. וכך ממלכות דאצילות נולד עולם הבריאה ומתמקם במקום חדש, במקום ז"א של עולם האצילות, מתחת לראש שהוליד אותו. כמו תמיד הילוד הוא בדרגה אחת מתחת למוליד.

אחרי כן נולד עולם היצירה. חלקו העליון, ארבע הספירות הראשונות שלו, מתמקם במקום המלכות של עולם האצילות, ובהתאם לכך חלקו התחתון, שש הספירות התחתונות תופס את מקום שש הספירות הראשונות של עולם הבריאה.

איור 7. לידת עולמות בריאה, יצירה, עשיה

העולם הבא, עולם העשיה, ממוקם מחציו של עולם הבריאה ועד חציו של עולם היצירה. ארבע הספירות של עולם היצירה ועשר הספירות של עולם העשיה נשארות ריקות. המקום הריק שנשאר קרוי "מדור הקליפות", כוחות הטומאה.

וזהו, אם כן, סדר הדברים: עולם הנקודים יצא בקטנות עם שלושה ראשים: כתר, אבא ואמא,וגוף זו"ן )זעיר אנפין ונוקבא(. כל זה קרוי גלגלתא ועיניים, והוא תופס מקום מהטבור עד הפרסא. אחרי כן התחיל לצאת פרצוף גדלות עולם הנקודים, ובכל חלק שלו, ראש וגוף, עשר ספירות. הגַדלוּת מתרחש בכתר, באבא ואמא, וכאשר זו"ן רצה לקבל גדלות, עולם הנקודים נשבר. כל הכלים של הגוף נשברו ל-320 חלקים, נפלו מתחת לפרסא, והתערבבו ביניהם, וכך נוצרו ארבע קבוצות: גו"ע, אח"פ, גו"ע באח"פ, ואח"פ בגו"ע.

לצורך תיקון הכלים שנשברו, נוצר עולם האצילות. תחילה נולדים שלושת הפרצופים הראשונים שלו, עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא שתואמים במלואם לפרצופי הכתר, אבא ואמא בעולם הנקודים. זעיר אנפין ומלכות תואמים לאותם הפרצופים בעולם הנקודים.

כאן מסתיים תיקון הכלים של גו"ע שהוצאו מכל 320 החלקים השבורים. בהמשך הדברים נשאר גו"ע שבתוך האח"פים. אמנם לא ניתן להפרידם, אבל ניתן לקרבם אל האור בעזרת קרן אור מכוונת. אצילות רוצה לעשות תיקון באח"פ. מלכות עולה לבינה ויולדת שם את עשר הספירות של עולם הבריאה, שנמצא במקום של ז"א דעולם האצילות, היות שמלכות דעולם האצילות עצמה נמצאת באבא ואמא.

בשלב זה נולדות עשר הספירות של עולם היצירה שבחלקו מכסה את עולם הבריאה, ובחלקו נמצא מתחת לפרסא בחצי העליון של עולם בריאה. ולבסוף, עולם עשיה נמצא מחציו של עולם הבריאה ועד לחציו של עולם היצירה. החל מחציו של עולם היצירה ובכל עולם העשיה נמצאת ריקנות, מדור קליפות.

בהמשך נראה שהעולמות מסוגלים לעלות ולרדת, אבל תמיד כולם ביחד בהתייחס למיקום הראשוני שלהם. רק לשם המחשה, כל המתואר לעיל, מתואר בתלמוד עשר הספירות על פני יותר מ-000,2 עמוד ומהווה מדריך להתקדמות בעולמות הרוחניים. כל התיקון של כל בני האדם נוגע לצמצום ב'. אנו לא מסוגלים לצאת אל מעבר לצמצום א', ולא נוכל לתאר לעצמנו, אילו כוחות, ואיזו מציאות קיימים שם. כל זה שייך לסתרי התורה.

בשיעור זה תלמד על:

א.פרצופי עולם הניקודים

ב.פרצופי עולם האצילות

ג.מהו אח"פ

ד.שבירת הפרצופים

ה.לידת האדם הראשון

ו.קשר עם הבורא

הפרצוף הראשון בעולם האצילותעתיקנולד על רשימות א' שורש, תחילה בקטנות, מטבור עד פרסא. ואחרי כן התפשט בגדלות על רשימות ד'-ג' עד העולם שלנו. זהו הפרצוף היחיד שהודות לו מאיר אור הבורא בעולם שלנו, אף כי איננו מסוגלים לחוש אותו עדיין, אבל האור מאיר עלינו ומושך אותנו למעלה. ואלה שעולים מהעולם שלנו אל מתחת לפרסא, למקום בו נמצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה, נקראים "צדיקים".

נזכיר כאן שהפרצוף עתיק מתפשט לא רק עד הפרסא, כדי להעביר את האור לפרצופים שבעולם אצילות, אלא גם מתחת לפרסא: מכיוון שעתיק נמצא בצמצום א', הוא מסוגל להתפשט בכל מקום, ובהמצאו מתחת לפרסא, הוא מאיר לנשמות הצדיקים שרוצות לעלות לעולם האצילות. בעולמות בי"ע "נותנים על מנת לתת" ("להשפיע על מנת להשפיע"), ובעולם האצילות "מקבלים על מנת לתת" ("לקבל על מנת להשפיע").

הפרצוף הבא, אריך אנפין, חוכמה, נולד בקטנות. אחרי כן נולד פרצוף אבא ואמא (בינה), אחריו יוצא פרצוף ז"א, ואחרונה נולדת המלכות בצורת נקודה. האח"פים של חמשת הפרצופים בעולם האצילות הם כלים דקבלה. צריך לשקם ולתקן אותם.

עולם האצילות הוא העולם היחידי שאותו לומדים. את יתר העולמות לומדים רק במידה שבה הם קשורים לעולם האצילות. המטרה היא לעלות בסופו של דבר את כל הנשמות אל עולם האצילות. פרצוף אריך אנפין עוטה על עצמו, בנוסף, כיסויים שנקראים "שערות", בדומה לשיער שמכסה את גוף האדם. דרך השערות עובר האור אל תוך העולמות התחתונים. אם הנשמות שנמצאות בעולמות התחתונים רוצות לקבל את אור החוכמה, הן פונות אל אריך אנפין ודרך "י"ג מידות הרחמים" שלושש13 חלקים של פרצוף שערותמקבלות את אור החוכמה. אם הפרצוף הזה מצטמצם, האור אינו מגיע אל העולמות וכל העולמות סובלים מכך, ומכאן כל הגלויות. אם אריך אנפין מעביר דרכו את האור, באה התקופה הנעימה ביותר.

כדי לקבל אור חוכמה מאריך אנפין צריך לעלות לראשו של אור זה. כאשר מלכות דעולם האצילות עולה לרמה של הראש דאריך אנפיןששמשמעו שהיא מתקנת את תכונותיה עד כדי כך שהופכת להידמות לאריך אנפין. התהליך הזה מתבצע בצורה הבאה: תחילה מגיעה בקשה ממלכות לאבא ואמא, שמתקנים את המלכות, ולאחר מכן היא עולה לראש של אריך אנפין.

בפרצוף הבא, אבא ואמא, יש רק אור חסדים. בעזרת האור הזה, מלכות וז"א עוברים תיקון כדי שיוכלו אחר כך לקבל אור חוכמה מהראש של אריך אנפין. אבא ואמא יוצרים פרצופים נוספים, שנכנסים אל תוך ז"א ומלכות לשם הדגמה של האופן שבו יש לבצע פעולה זו או אחרת. פרצוף נוסף כזה שמעניק לז"א ולמלכות את הכוח והידעששקרוי "צֶלֶם".

כל מה שמתקן זה אבא ואמא, וכל מה שצריך לתקן זה מלכות וז"א. מדוע צריך לתקן רק את שני הפרצופים האלה? מכיוון שהם אלה שנשברו בעולם הנקודים. שלושת הפרצופים הראשונים של עולם האצילות נולדו על הרשימות של ראשי עולם הנקודים.

זעיר אנפין של עולם האצילות קרוי "קדוש ברוך הוא" (הבורא). מלכות דעולם האצילות נקראת "שכינה", איסוף כל הנשמות. כל השמות המוזכרים בתורה, מקורם בעולם אצילות. והנפשות הפועלות בעולמות בי"ע, ממילא נמצאות בשליטתו של עולם האצילות.

עולם אצילות אינו מאפשר לאור להיכנס מתחת לפרסא, מלבד קרן אור חלשה, היא "אור התולדה". זאת כדי שלא תתרחש שוב שבירת כלים, כפי שקרה בעולם הנקודים.

ובכן איך מתקנים את האח"פים שנמצאים מתחת לפרסא? מאירים אותם באור עצום שבאמצעותו הם רואים את ההבדל ביניהם לבין הבורא ובאים לידי רצון להיתקן; ואז הם פונים לפרצוף העליון, שלמעשה ברא אותם, בבקשה לקבל תכונות של נתינה, את המסך. אם בקשת האח"פ אמיתית וכנה, הפרצוף מעליו מעלה את הפרצוף שמתחתיו מעולמות בי"ע אל עולם האצילות.

איור 8. יציאת פרצופי עולם האצילות

תהליך המילוי באורות מתרחש כולו רק בעולם האצילות. האח"פים בעולמות בי"ע מהווים שבע ספירות ז"א ותשע ספירות תחתונות של מלכות דעולם האצילות, מכיוון שהגו"ע של זעיר אנפין וספירת הכתר של מלכות נמצאים בעולם האצילות. אל האח"פים של ז"א ומלכות שנמצאים בעולמות בי"ע עולה בקשה לעזרה. אם נעלה את הספירות האלה ונחבר אותם לספירות המתאימות בעולם האצילות, נוכל למלא אותן באור. מצב זה ייקרא אז גמר התיקון.

במה נבדלים אח"פים שעולים, מאותם האח"פים שהאור היה צריך לרדת אליהם, אל מתחת לפרסא? ההבדל הוא באיכות: במשך עלייתו, האח"פ מתפקד ככלי נתינה ולא ככלי קבלה. אנחנו כביכול מנתקים את התכונה העיקרית שלו, כלומר, משתמשים בו כגלגלתא ועיניים. זה תורם לעולם האצילות, אבל לא מתקן את האח"פ במהותו. בעלייתו עושה האח"פ שימוש לא באור שלו, אלא באור של גו"ע.

לבד מן האח"פים שניתן להעלותם לעולם אצילות, נשארים בעולמות בי"ע כלים רבים שלא ניתן להעלותם, מכיוון שהם לא מתערבבים עם גו"ע. מה ניתן איפוא לעשות כדי לתקן גם את הכלים האלה? בהתאם לשבירה בעולמות יש ליצור גם שבירת כלים בתוך הנשמות.

לצורך כך לוקחים את מלכות דאין-סוף שמהווה את האגואיזם המוחלט שבנברא, ללא שום תערובת אלטרואיסטית, ונמצאת במצב של צמצום אותו קיבלה מרצון, ומחברים אותה עם כלים של גלגלתא ועיניים דזו"ן בעולם אצילות. התוצאה היא שילוב של כלים דהשפעה עם כלים דקבלה, שילוב שבו, באופן טבעי הפרצוף יישבר לחלקיקים קטנים, ניצוצות אלטרואיסטיות יתערבבו עם האגואיזםורק אז תהיה תקווה לתקן את המלכות בעזרת הניצוצות האלה.

לאחר יציאת עולם האצילות בקטנות, מלכות דאצילות עולה עד לרמה של פרצוף "אמא" )בינה( בעולם האצילות ומולידה שם את עולם הבריאה בהזדווגותה עם עביות ב'. בזיווג השני של מלכות על עביות ג' נולד עולם היצירה. הזיווג השלישי של המלכות על עביות ד' מוליד את עולם העשיה. לאחר כל זה נולד פרצוף חדש עם גלגלתא ועיניים בקטנות, האח"פ של הפרצוף הזה בגדלות יהיה בעתיד לבא המלכות של עולם אין-סוף בעצמה. הפרצוף הזה קרוי "אדם הראשון". ומדוע היה צורך להוליד את כל העולמות הנוספים של בי"ע? כדי ליצור סביבה מתאימה לפרצוף החדש, שבה יוכל להתקיים, לקבל את האור הדרוש לו, בהתאם לרצונותיו המשתנים.

לידת אדם הראשון

פרצוף אדם ראשון נולד בקטנות, כמו עולם הנקודים, עם כלים של גלגלתא ועיניים. כמו כל פרצוף אחר, הוא ירצה אחרי כן לצאת לגדלות. וברגע שמתחיל לקבל ממלכות דעולם אין-סוף, את אור הגדלות, בכלים דקבלה (אח"פ), הוא נשבר לחלקיקים קטנים.

כאשר נולד האדם הראשון, הוא היה "צדיק" לחלוטין, נולד "מהול"ששלא היו לו כלים דקבלה. אלא עם התפתחותו רצה לעשות תיקון על "גן העדן" כולו, כלומר על כל הרצונות שהיו לו, למרות שקיים איסור מפורש לבצע זיווג על מלכות דמלכות, מאחר שזו האחרונה איננה מסוגלת לקבל דוגמאות אלטרואיסטיות משום כלי דהשפעה שנפל לתוכה.

אדם הראשון היה בטוח שיכול לתקן את מלכות של עולם אין-סוף, היות שזהו האח"פ שלו.

אבל ברגע שהאור התחיל לרדת מעולם האצילות אל מתחת לפרסא, אדם הראשון נשבר (ל-600,000 חלקים). כל אחד מהחלקים האלה זקוק במהלך 6,000 שנים, שהן 6,000 מדרגות רוחניות, כדי לבצע את התיקון הפרטי שלו. אותו החלק של האגואיזם, שהאדם יכול להקריב למען הבורא, קרוי הנשמה שלו.

לאחר השבירה, כל הרצונות של אדם הראשון נפלו לדרגה האגואיסטית הנמוכה ביותר. בין בני האדם, אין קשר; כולם חיים בנפרד, וכל חלקיק נפרד איננו משתוקק אלא לקבל הנאה אגואיסטית בעולם הזה, ולכן נוצרו בעולמנו תנאים מיוחדים שעוזרים לאדם ליצור מחדש את הקשר עם הבורא, כדי שיוכל לקבל את אור התיקון מלמעלה.

כאשר האדם, במהלך התיקון, מעלה אל הבורא בקשה לתקן את כל הרצונות שלו, אור הבורא מגיע אל האדם, והוא, בסדר רצוף של 6,000 פעולות, מתקן את נשמתו עד הדרגה הרוחנית שבה היא תידמה בתכונותיה למלכות דעולם אין-סוף ותקבל את כל אור הבורא למענו.

כל מה שאנו לומדים מתייחס רק לעולם האצילות ולפרצוף אדם הראשון. כל מה שכתוב בתורה מתייחס לחלק מסויים של הפרצוף הזה, או לעולם שבו הפרצוף נמצא. בהתאם לשיעור עלייתו של האדם ברוחניות, ולחלק שהוא תופס בפרצוף האדם הראשון, תלויה הרגשתו את העולם שבו הוא נמצא בכל רגע נתון.

להתחברות עם עולם רוחני צריך האדם שיהיו בו תכונות משותפות עם העולם העליון. אם מכל הרצונות שלו לפחות אחד יתאים במידה מסויימת לתכונות הרוחניות לתת, הרי דרך הנקודה הזו כבר קיים קשר עם הבורא. המשימה המורכבת ביותר היא להגיע לקשר ראשון זה. כאשר אדם מתחיל להרגיש את הרוחניות, הוא יודע את זה בבירור ואין מקום לטעות. דרוש רק שהאדם ירצה לשנות את הרצונות שלו. הבורא רוצה לתקן אותנו ורק מחכה לבקשה שלנו.

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. כל שינוי שחל הוא רק בנשמות. בכל שלב חדש הנשמה מקבלת מידע חדש לחלוטין מהאור. הבורא נענה לבקשה רק בתפילה אמיתית. ואם אין שום מענה, זה אומר שהרצון עדיין לא אמיתי. ברגע שהאדם נעשה בשל לכך, המענה מגיע, שכן האור תמיד משתוקק להיכנס אל הכלי.

בשיעור זה תלמד על:

א.רוחניות מול גשמיות

ב.כלי התיקון

ג.גילוי הרצון לקבל

ד.שיטת האר"י על פי בעל הסולם

ה.הבריאה בעיני המקובל

בכל "ספרי הקודש", היינו התנ"ך, המשנה, התלמוד, "הזוהר" וכו' מתוארות התחושות הרוחניות שאליהן צריך אדם להגיע. ספרי הקודש אינם עוסקים אלא בהעדפת הרוחני על פני הגשמי, ברוממות הבורא, והם למעשה ספרי קבלה. הבורא אינו צריך שנכבד אותו מכיוון שהוא נטול אגואיזם לחלוטין, כלומר הוא לא זקוק לכך לעצמו אלא כדי להסב לנו הנאה עד למידה שנעדיף אותו על פני הגשמי, והיא המידה בה ניעשה דומים לו. רוממות הבורא מעידה על מידת תיקונו של הכלי. שיטה יחודית לתיקון הכלי היא אלטרואיזם. ההנאה מאיחוד עם הבורא יכולה להיות אינסופית, נצחית, שלמה, רק אם לא תהיה מוגבלת על ידי אגואיזם.

כדי להמחיש את העובדה ששום דבר טוב לא יצמח מאגואיזם, די אם ניזכר בשיעור הגבוה של מתאבדים בקרב בעלי המעמד הגבוה בכל מדינות העולם. יתרה מזאת, המדינות המפותחות נמצאות במקומות הראשונים בעולם בשיעור ההתאבדויות בקרב האוכלוסיה. גם אם ניתן לאדם את הכל, עדיין לא יראה מהו הטעם שבחיים. קבלת ההנאה משככת את ההשתוקקות אליה. את הטעם שבחיים ניתן להרגיש רק על הגבול שבין ההנאה לסבל.

דרישת הבורא לתיקון הכלי מאגואיסטי לאלטרואיסטי נוצרה למעננו, ולא כדי לרוממו. המצב הנוכחי שבו נמצא האדם, קרוי "העולם הזה", והמצב הבא שלו קרוי "העולם הבא". עולם הוא מה שאני חש נכון לרגע זה, והתחושה הבאה היא עולם חדש.

כל אדם שהחל ללמוד דבר מה, וכעבור זמן נטש לימודים אלה, ספג משהו בכל זאת. זה חי ונשאר בתוכו. כל אחד מאתנו מרגיש בתת ההכרה שלו מהו הדבר החשוב ביותר בחיים.

אנשים נבדלים זה מזה בתכונותיהם. יש אנשים ממולחים ופיקחים. והם מגיעים בזמן קצר להצלחות מרובות, צוברים ממון במהירות, נעשים בעלי השפעה ומנצלים את האחרים לקידום מטרותיהם. אחרים איטיים בהתפתחותם, "לא יוצלחים". ייתכן שהם עובדים אף יותר קשה מהפיקחים, אך בפועל משיגים פחות. בעולם שלנו לא ניתן למדוד ולהעריך במדוייק את מאמציו של אדם מכיוון שהם תלויים בתכונות פנימיות רבות, שאתם הוא נולד. אין ברשותנו כיום מכשירים שמסוגלים למדוד ולכמת את התכונות והמאמצים הפנימיים של האדם. ואין הכוונה למאמץ פיסי, אלא למאמץ הפנימי, הנפשי.

בעל הסולם כתב שבעולם הזה 10% מבני האדם אלטרואיסטים. אלה אנשים שמפיקים הנאה מכך שנותנים לאחרים. כשם שאגואיסט מסוגל להרוג אדם כי לא קיבל מה שרצה, כך גם אלטרואיסט מסוגל להרוג אדם אם שוללים ממנו את האפשרות לתת. לדידו לתת זהו אמצעי לקבל הנאה. אנשים אלה הם בכל זאת אגואיסטים, מכיוון שכוונתם, על אף היותה סמויה, היא לקבל משהו כתוצאה מנתינה. כמובן גם הם צריכים להיתקן.

בעצם הם צריכים לעבור דרך ארוכה יותר של גילוי הרע והכרתו. העובדה שהם בעצם אינם אלטרואיסטים מצריכה תקופה ארוכה יותר של הכרה עצמית שבסופה יכירו בהיותם אגואיסטים. עם זאת, ככל שהאדם מחוספס ואגואיסטי יותר כך הוא קרוב יותר לעבור לרוחניות. בשלב זה שבו האגואיזם גדל מאוד, האגואיזם שלו כבר בשל דיו לתחילת דרכו לקראת העולם הרוחני. מה שנותר לאדם הוא רק להכיר בכך שהאגואיזם מזיק לו, ולבקש מהבורא לשנות את הכוונה שלו מ"לקבל למען עצמו" לכוונה "לקבל למען הבורא".

תכונת הבושה מופיעה במלכות דאין-סוף כאשר היא תופסת את משמעותה של בחינת שורש, כתר, בחינה שבה קיימת תחושה של ניגוד מוחלט בין האדם לאור הבורא. מלכות עצמה לא חשה את האור, אלא רק את התכונות שהאור מעורר בה. באור עצמו אין שום תכונות. מלכות חשה את התכונות האלה כתוצאה מההשפעת האור עליה.

כל התגובות שלנו הן הכרחיות ומועילות, והדברים אמורים הן בתגובות רוחניות של נשמה, והן בתגובות של הגוף שלנו כחי לכל דבר. מקובל להניח שכל המחלות הן תגובה של הגוף מתוך כוונה להישאר מאוזן. נניח שאדם חולה במחלה מסוימת: הגוף במכוון גורם לעליית החום כדי להתמודד עם החיידקים ולהגן על עצמו. מחלה יש לראות לא כמצב חולי של הגוף, אלא כביטוי חיצוני, כתגובה על משהו שמתרחש בגוף, על הפרת האיזון הפנימי. לכן גם אסור לחסל סימפטומים של מחלה לבל נחסל את יכולת התגובה של הגוף לרפא את עצמו.

האגואיזם שלנו מתוחכם להפליא. במידה שמתעורר בנו רצון שלא ניתן לסיפוק, דואג מיד האגואיזם שלנו לדכאו לבל ייגרם לנו לסבל מיותר. ברגע שנוצרים תנאים מסוימים שמאפשרים לנו להגיע לסיפוק, מייד מתעוררים בתוכנו רצונות בהתאם. קביעה זו נכונה גם לגבי אדם זקן, חולה, וחלש שכבר לא קיימים בו רצונות מיוחדים, פרט לרצון בסיסי אחד, להמשיך ולהתקיים. הגוף שלנו מדכא רצונות שלא ניתנים להגשמה.

חוכמת הקבלה שוללת את האבולוציה מכל וכל. התפתחות הנברא היתה על פי ארבע בחינות דאור ישר (ראה איורים 1 ו-2), כאשר בחינת א' הפכה לבחינה ב', ב' ל-ג' וכך הלאה. וכאשר נוצרה מלכות אין-סוף היא ספגה לתוכה את כל הרצונות של הספירות העליונות. הם נמצאים בתוכה ולא ניתנים לשינוי בשום אופן.

כאשר יופיעו בעתיד כל שאר העולמות והפרצופים, לא יעיד הדבר על שינוי ברצונות, אלא על שינוי בכוונה. בהתאם לכוונה יוצאים אל הפועל רצונות כאלה או אחרים. הרצונות עצמם אינם משתנים ולא נוצר משהו חדש, שלא היה קיים קודם לכן. כך גם המחשבות שעלו בנו היום ולא אתמול. אתמול הן רק היו נסתרות מאתנו. הכל נמצא בתוכנו מלכתחילה, אלא שהדברים מתגלים לנו בהדרגה בזמן כשהם מוגדרים, ולא בבת אחת. שום דבר חדש אינו נוצר.

לא ניתן להפוך דרגת קיום מסויימת לאחרת. כך לא ניתן להפיח חיים בדומם, או להפוך צומח לחי וחי לצומח. קיימות דרגות ביניים בין טבע הדומם וטבע הצומח, לדוגמא האלמוגים. בין הצומח לחי קיימת צורת חיים, שניזונה ישירות מן האדמה והיא קרויה "אַדְנֵי השדה". בין בעלי חיים לבני האדם קיים הקוף. הוא לא לגמרי בעל חיים אך גם לאדם לא יכול ליהפך.

הדבר היחיד שעשוי לקרות הוא שאם קיים באדם הניצוץ האלוהי שמושך אותו אל הרוחני, ומתוך זה מופיע בו רצון להשיג דבר נשגב מהעולם הזה, אז אדם הופך ל"בן אדם". לפי הגדרה זו של הקבלה אין בפועל הרבה אנשים עלי אדמות שניתן לכנותם בני אדם, למעשה מדובר בבודדים.

וכשמדובר בהופעת הרצון להשיג דבר נשגב יותר בעולם הזה, במשיכה אל הרוחני, ראוי שנזכור כי ההתפתחות המדעית והטכנולוגית נוצרה כדי שנגיע למבוי סתום, ולהבנה שלא ניתן להתקדם בדרך זו. אך ראשית דבר יש להגיע למבוי הסתום הזה.

שיטת האר"י

לכל המקובלים היו תלמידים. בשום פנים ואופן אין לסווג את התלמידים לטובים יותר או פחות, לשואפים יותר או פחות. כל אדם נוצר מלכתחילה עם רצונות מסויימים, ואף אחד לא יכול לדעת מדוע נוצר כפי שנוצר ולמה מתהווים בו הרצונות כפי שהם מתהווים. כל תהליכי הסיווג והמיון בקבוצה נעשים באופן טבעי כך שתיווצר קבוצה קבועה ויציבה.

האר"י התחיל לעבוד לפי שיטה חדשה. אולם גם אז, תלמידיו לא הצליחו להבין באמת את האר"י, מלבד אחד: בקבוצה של תלמידי האר"י כבר היו מקובלים גדולים, אבל רק אחד מהם זכה לקבל ממנו את כל הידע, חיים ויטל. הדרך בה מלמד המורה תלויה בסוג הנשמות שיורדות אל העולם הזה, כלומר בסוג הנשמות של תלמידיו. לפני האר"י היו שיטות אחרות של לימוד. אך החל מגילוי שיטת הלימוד שלו יכול כל אחד, מאז ללמוד קבלה, אם יש בו רצון בכך. גם ההמונים יכולים ללמוד קבלה, ובלבד שיהיה להם רצון.

בעל הסולם לא שינה מהותית את שיטת האר"י, אלא רק העמיק והרחיב אותה. הוא כתב פרשנות מפורטת יותר לספרי האר"י ולספר "הזוהר". הודות לפרשנות זו כל אחד בדור שלנו החפץ ללמוד את חוכמת הקבלה ולהתקרב אל העולם הרוחני והוא מסוגל להבין את המשמעות הפנימית של כל החומר הנלמד, וכן לעשות הקבלה לכל ספרי התורה.

נשמות שירדו לעולם הזה לפני האר"י קיבלו את הרוחניות באופן חיצוני בלבד. לאחר פטירתו של האר"י התחילו לרדת לעולם נשמות שלמדו וניתחו את עצמן ואת העולם הרוחני בשיטה מדעית-רוחנית. לכן כל הספרים לפני האר"י כתובים בצורת סיפורים ואילו הספרים שלאחר תקופתו כתובים בדומה לתלמוד עשר הספירותבשפת הבחינות, הספירות והעולמות. זוהי פסיכולוגיה הנדסית, גישה מדעית לנשמה.

מקובל אינו מוצא צורך להתעסק במדעים שונים בעולם שלנו, ולערוך ניסויים ומחקרים שונים. הוא מסוגל לספק את כל ההסברים מנקודת ראותה של חוכמת הקבלה, המקור לכל המדעים. לכל מדע יש שפה משלו. אם המקובל אינו מדען בהשכלתו הוא יתקשה לתאר תופעות כאלה ואחרות בשפה ובמונחים המקצועים של אותו המדע.

המקובל חש את החוקים האמיתיים של היקום שמהם נובעת המהות החומרית, והרוחנית. באיזה שפה הוא יתעד את יחסי הגומלין שבין התופעות השונות? שהרי בצורה כלשהי הוא צריך לתעד את הכוח הרוחני שמהווה את היסוד לעולם הזה, ואת היחסים ההדדיים בין העצמים הרוחניים.

את הדברים האלה לא נגדיר בשום נוסחה של העולם שלנו. בעולם הרוחני יכול המקובל להעביר את התחושות שלו לזולתו אך לא לעשותן נגישות לאלה שעדיין לא נכנסו אל העולם הרוחני ואפילו ניתן היה בצורה כלשהי להעביר להם משהו, בכל זאת לא היה ניתן להשתמש בכך בעולם שלנו עד אשר האדם ישתנה. אילו אנשים היו משנים את התכונות שלהם, הם היו מסוגלים לתקשר בשפה הרוחנית ולבצע פעולות רוחניות.

כל אחד מקבל וסובל בהתאם לרמה שבה הוא נמצא. כדי להפוך יסורים אלה לרוחניים חסר מסך, שאותו לא מקבלים סתם כך. דרישה זו יוצרת חיץ, הפרדה. ולכן חוכמת הקבלה נקראת גם"חוכמת הנסתר" עבור אלה שעדיין לא השיגו אותה.

ב"מבוא לספר הזוהר" מתוארות ארבע דרגות של הכרהחומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת ומהות. המדע שלנו מסוגל להתמודד רק בכל מה שקשור לחומר ולצורה המלובשת בחומר. צורה ללא חומרששהיא מושג מופשט לחלוטין, שלא ניתן לנתח אותו בבירור. ומהותששהדבר שמפיח חיים באובייקטים או יוצר תגובותבכלל לא ניתנת להבנה. תופעה דומה קיימת בעולם הרוחני. מקובל שלומד דבר מה ברוחניות יכול להשיג את החומר ואת הצורה שבחומר, אבל צורה מופשטת של החומר איננה בתחום השגתו. כלומר גם בעולם הרוחני קיימות מגבלות בהבנה וביכולת התפיסה של היקום. אלא שכאשר המקובל מגיע לרמה רוחנית מסויימת הוא מקבל מלמעלה מתנה שפותחת בפניו את כל סודות היקום.

בשיעור זה תלמד על:

א.יציאת העולמות

ב.השגת עולם אין-סוף

ג.פרצופי עולם האצילות

ד.שלש עליות בשבת

ה.משמעותו הרוחנית של הזמן

ו.התקדמות בעזרת אור מקיף

ז.גמר התיקון

יציאת חמשת העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה היא מימוש של חמש הספירות כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות שנמצאות בתוך מלכות עצמה. מלמעלה למטה מתפשטים העולמות ומגדילים ברציפות את עביותם של ארבעת הרצונות הראשונים מאפס (בחינת שורש) ועד ארבע (בחינה ד'), כן העולמות הם הסביבה שמקיפה את מלכות, כשם שאדם מוקף בסביבה.

מכוח החושים שיש לו אדם מרגיש רק את הסביבה הקרובה ביותר אליו. וזהו עולם העשיה.

כאשר החושים משתפרים והתכונות משתנות, מתחיל האדם בהדרגה לחוש את הסביבה הבאה, ואחרי כן סביבה נוספת, חיצונית יותר וכך הלאה. כל העולמות מהווים מעין מסננים העומדים על דרכו של האור ומגבילים את התפשטות האור המקיף. עם כל עולם שהאדם משיג, הוא מסיר מסנן נוסף ומתקרב יותר ויותר אל אור הבורא. אילו היה אור הבורא מגיע לאדם במישרין, ללא הסביבה המקיפה אותו, היתה מתבצעת שבירת הכלים של האדם.

בהדרגה, עם הסרת המסננים וחשיפת העולמות, מכניס האדם את כל העולמות האלה לתוכו ונשאר עם האור. האדם הופך להיות דומה לאור. המצב הרוחני הזה מגיע בגמר התיקון. כאשר האדם נמצא תחילה בתוך העולמות הוא חש את השליטה וההגבלות שלהם. כדי להיפטר מההגבלות אלה על האדם לקבל על עצמו תיקון פנימי, שמתאים, לדוגמא, לתכונות של עולם העשיה. המשמעות היא להיות אלטרואיסט בדרגה של בחינת שורש. כאשר אדם מצליח לגבור על עולם העשיה, הוא נכנס לתוכו, ומשאיר בו את חותמו. בשלב זה הוא כבר מרגיש את עולם העשיה. כדי להרגיש עולם מסויים הכרחי להידמות לתכונותיו, אז גם העולם הזה ייכנס לתוכו.

כך אדם הופך אלטרואיסט בדרגת העביות הראשונה, בעוד המטרה העומדת לנגד עיניו היא לספוג לתוכו באופן דומה את כל העולמות, ולקבל את תכונותיהם גם בדרגות העביות הבאות: ב', ג', ו-ד'. בצורה כזאת המלכות שסופגת לתוכה את התכונות של ט' הספירות הראשונות מיתקנת. האדם יוצא אל מעבר לגבולות של כל העולמות אל עולם אין-סוף.

כדי שאדם יוכל להתחיל בתהליך התיקון הוא צריך להיות מורכב מתכונת הבורא ומתכונתו העצמית, תכונת הקבלה שלו. כל פרצוף הבא בעולם אצילות מתחיל מהפֶּה של הפרצוף הקודם, פרט לפרצופי ז"א ומלכות: ז"א מתחיל מטבור אבא ואמא ומלכות מתחילה מטבור דז"א.

לפני היווצרותם של עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, נקראים שלושת הפרצופים האלה כתר, חוכמה, בינה, והם תואמים את כתר, חוכמה ובינה בעולם הנקודים. הראש של עולם האצילות נמצא בהתאמה לשני הראשים בעולם הנקודים ואף ממלא אותו תפקיד. ראש עולם האצילות יצא ראשון ברשימות הכלים הלא שבורים בראש עולם נקודים. אך ז"א ומלכות עברו תיקון בהדרגה. מז"א תוקנו רק גו"ע וממלכות רק נקודה. האח"פים של ז"א ומלכות נמצאים בעולמות בי"ע. אם נצליח לתקן אותם אזי כל העולמות יתוקנו. התיקון מתבצע בפרצוף אדם ראשון.

פרצוף אדם ראשוןמלכות דעולם האצילותעולה לבינה. הדבר נעשה בשלוש תנועות. כל עולם האצילות עולה שלוש מדרגות. המצב הרגיל של עולם האצילות קרוי "יום-חול". בימים אלה עולם האצילות מואר על ידי אור חלקי שמגיע עד הפרסא.

ואחרי כן מגיע מלמעלה אור בעוצמה גבוהה יותר שמעניק לעולם האצילות תכונות רוחניות נעלות וכל העולם עולה מדרגה רוחנית אחת. במקום שהיה ז"א נמצאת עכשיו מלכות. ז"א עולה לדרגת אבא ואמא. אבא ואמא מתמקמים במקום אריך אנפין ואריך אנפין עולה לדרגת עתיק, עתיק עולה עוד יותר למעלה לס"ג (ראה איור 9).

העליה הראשונה של עולם האצילות נעשית בערב שבת. העליות האלה נקראות התעוררות מלמעלהאתערותא דלעילאדבר שבעולם שלנו תואם לימים, שבועות, זמן. כל מה שקורה, קורה לפי חוקי הטבע ואינו תלוי בנו.

איור 9. עליות עולמות בי"ע

העליה הבאה מעלה את עולם האצילות מדרגה נוספת, ואת מלכות לדרגת אבא ואמא. במדרגה זו היא רוכשת תכונה נוספת: את הכוונה "לתת". כעת מלכות מסוגלת לקבל למען הבורא. היא כבר בעלת מסך ומסוגלת לבצע זיווג דהכאה וליצור פרצופים אחרים. על התכונות של אבא ואמא מצד אחד, ותכונות מלכות עולם אין-סוף מצד שני, היא יוצרת פרצוף חדש הקרוי אדם הראשון.

המצבים הרוחניים שנקראים "ערב שבת", "שבת", "מוצאי שבת" וכו', יכולים להופיע אצל המקובל שלא בהתאם לימים שבלוח השנה. אם בשבת שלפי לוח השנה אסור לנסוע ולעשן, הרי בשבת הפרטית שהיא מצב רוחני יחודי מותר לעשות הכל. עם זאת, המקובל חי ככלות הכל גם בעולם הזה ונוהג בהתאם לחוקיו. המושגים הרוחניים האלה לא ניתנים כלל להשוואה עם אלה של העולם הזה. לדוגמא, שישה ימים יכולים לעבור אצל מקובל בשבריר של שניה ומצב רוחני של שבת יכול להימשך כמה ימים.

כל דבר שמתממש בעולם הזה, שייך לגוף שלנו, וכל מה שמתממש ברוחניות שייך לנשמה. בינתיים, כפי שניתן לראות, הנשמה אינה מתואמת עם הגוף. כאשר העולם שלנו יעבוד בהתאם למערכת הרוחנית, דבר שיקרה בגמר התיקון, כל פעולותינו בעולם הזה ובעולם הרוחני וכל הזמנים, יתאחדו לאחד.

אם עכשיו אתם עוברים שינוי מסוים תוך שניה, והשינוי הבא יתרחש בעוד חמש שנים, אז השניה הבאה שלכם תימשך חמש שנים. זמן ברוחניות משמעו שינוי בתכונות. בעולמנו יכולים לעבור אלף שנים, עד שהאדם יהיה מוכן להתחיל בלימוד חוכמת הקבלה. כאשר אנחנו נכנסים לעולם הרוחני, אנו עוברים ביום אחד מצבים שעברנו קודם לכן במשך כמה גלגולים. זהו שינוי הזמנים וקיצורם. את השנים הרוחניות, ששת אלפי המדרגות בי"ע, לא ניתן להשוות עם זמן בעולם שלנו.

העליה מעולמות בי"ע לעולם האצילות נקראת שבת. כל האיזור מהטבור של גלגלתא ועד הפרסא קרוי שבת. בזמן העליה הראשונה מתוך שלוש עליות, עולם הבריאה עולה לאצילות, במשך העליה השניה, עולם היצירה עולה לאצילות ובעליה השלישית עולה גם עולם העשיה לאצילות. העליה של עולמות בי"ע ועולם האצילות נעשית בו זמנית.

במשך העליה השלישית, ז"א, מלכות דעולם האצילות ועולמות בי"ע נמצאים במרחב של עולם האצילות. ראשי עולם האצילות: עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא יוצאים אל מחוץ לגבולות עולם האצילות לעולם אדם קדמון, וראש גלגלתא עולה (בעליה ראשונה) מראש ע"ב (בעליה שניה) ומראש ס"ג (בעליה שלישית) אל עולם אין-סוף.

מי שמגיע מהעולם שלנו רק אל העולם הרוחני הראשוןעשיהיכול במשך העליה השלישית לעלות לעולם האצילות ולהימצא במצב רוחני של שבת. אבל אחרי כן הוא יורד למטה, שכן ההתעוררות שבאה מלמעלה אינה שכר שהרוויח האדם עצמו, אלא הדבר יורד אליו מלמעלה כמתנה.

הכיוון של הזמן הרוחני הוא תמיד מלמטה למעלה. כל הנשמות, כל האנושות, בלי משים, עולים כל הזמן למעלה, מתקרבים לבורא כדי להתאחד אתו. תהליך זה קרוי התקדמות בציר הזמן הרוחני. המדידה היא תמיד בכיוון הטוב והחיובי של הציר, גם אם האדם בתחושותיו, מרגיש תנועה זו כשלילית, כנסיגה. האדם הוא אגואיסטי, ולכן מעריך את כל מה שקשור לרוחניות כדבר שלילי. האדם לעולם אינו נסוג לאחור במהלך התקדמותו אל עבר הרוחניות.

האדם בעולם שלנו לא צריך לשאוף להגברת האגואיזם, אלא צריך להשתוקק אל הבורא. במהלך העבודה בכיוון הזה, טרם התיקון, ירגיש בכל זאת איך האגואיזם שלו גובר, כלומר הטבע האגואיסטי שלו יתגלה לו בהדרגה בצורה השלילית ביותר בהשוואה לתכונות הבורא.

בזמן לימודי חוכמת הקבלה האדם מושך עליו את האור המקיף בעוצמה הולכת וגוברת, ובאור הזה התכונות האמיתיות של האדם מורגשות כיותר ויותר שליליות. התכונות נשארו כפי שהיו, אבל האדם מתחיל להשוות אותן עם תכונות האור של הבורא ומכאן ההרגשה השלילית. דווקא לאדם מתגלה הרע שבו ולמרות זאת, תחושה זו מעידה על מגמת התקדמות לעבר הבורא.

עולמות בי"ע אלה הם כלים אלטרואיסטיים שנפלו לאח"פ מתחת לפרסא. גם עולמות אלה מתחלקים לגו"ע ואח"פ. גו"ע שלהם נגמר בחזה דעולם היצירה, כלומר אחרי עשר הספירות של עולם הבריאה ושש הספירות של עולם היצירה. ארבע עשרה הספירות התחתונות, החל בחזה דיצירה ולמטה )ארבע ספירות של עולם היצירה ועשר ספירות של עולם העשיה(, הן האח"פים של עולמות בי"ע.

עולם האצילות מאיר באורו על עולמות בי"ע עד חזה דעולם היצירה. עולם האצילות קרוי "שבת". שש עשרה הספירות העליונות של עולמות בי"ע )גו"ע(, מפרסא ועד חזה נקראים "תחום שבת", ועולם האצילות עצמו קרוי "עיר".

איור 10. עיבורה של עיר

גם כאשר כל עולמות בי"ע עולים למעלה לעולם האצילות, ניתן להפעיל רצונות שנמצאים מתחת לפרסא עד חזה דעולם היצירה (גו"ע). לכן בעולם שלנו אפשר לצאת בשבת מעבר לעיר, אבל רק בגבולותיה, בתוך תחום השבת. המרחק הזה הוא 2,000 אמה ו-70 אמה (בערך 2,000 צעדים). כיצד הוא מתחלק? מפרסא ועד חזה עולם הבריאה המרחק הזה קרוי "עיבור" ומהווה 70 אמה. מרחק זה שייך עדיין לעולם האצילות, למרות הימצאותו מחוצה לו. זהו קו שמקיף מבחוץ את כל העיר, כמו בטן של אישה הרה שבו מתפתח העֻבָּר, שכאילו כבר חרג מתוכה, אבל בכל זאת שייך אליה. והמרחק מחזה דעולם הבריאה ועד חזה דעולם היצירה הוא 2,000 אמה.

כל המרחק מפרסא ועד הסיום 6,000 אמה. חלק מעולמות בי"ע, מחזה דיצירה ועד הסיום, קרוי מדור הקליפותהאח"פים של עולמות בי"ע; אלה כוללים ארבע ספירות של עולם יצירה ועשר ספירות של עולם עשיה. זהו מקום שריק לחלוטין מקדושה ולכאן אסור לצאת בשבת מעבר לתחום אלפיים אמה.

בישראל יש מקומות בהם מציבים סביב העיר גדר תיל מיוחדת שמסמנת בבירור את גבולותיה. פעולה זו קרויה "עירוב". תיקון יחודי זה הופך את כל העיר לשטח אחד. בתחום המוגדר הזה ניתן ללכת, להוציא ולהכניס דברים. בעולם הרוחני כל זה נעשה כדי שבשבת נוכל לאחד את כל הרצונות הקיימים שלנו לתכונה אלטרואיסטית אחת. בשבת הנשמה עולה לעולם האצילות ונמצאת ברשות הבורא, באחדות שלמה. בנשמה שולט רק האור העליון שיורד למטה. אך כשיש כמה רשויות, הנשמה נמצאת בשליטת הכלים התחתונים.

כאשר האדם עובר את המחסום ועולה אל העולם הרוחני, הוא אינו עובר דרך מדור הקליפות, מכיוון שבשבילו המעבר לעולם הרוחני אינו נעשה בשבת, כאשר עולמות בי"ע נמצאים בתוך עולם אצילות.

ברוחניות, אין השבת נכנסת אצל כל אחד באותו זמן. בעולם שלנו במדינות ובערים שונות השבת נכנסת בזמנים שונים, אבל אם האדם לא נמצא עוד תחת השפעת האדמה ושמש, לדוגמא בחלל, הוא צריך לשמור שבת לפי שעון ירושלים: בהתאם לרוחניות )שבת היא רמת העולם אצילות. העליה לעולם האצילות נקראת ערב שבת(; ירושלים היא המקום שבו נמצא הבורא.

מעלים את הנשמות לאצילות כדי שיראו את ההגבלות שקיימות שם, ויוכלו אחר כך לשמור על ההגבלות האלו בעצמן. כאשר האדם מגביל את עצמו מרצונו, שוב אינו שם לב למגבלות אלו היות שהוא נמצא מעליהן והן לא לוחצות עליו יותר. כל הפעולות האלו נובעות באופן טבעי מהתכונות העצמיות של אותו אדם. מטרת הבריאה היא שנעלה באופן עצמאי, והשבת קיימת כדי להראות לנו מה יש בעולמות העליונים, ואל מה צריך להשתוקק.

מצב התיקון שורר כאשר אור הבורא מאיר עלינו באופן ישיר, ללא שום הגבלה, ולא דרך העולמות שמסננים ומחלישים אותו; ובהאירו עלינו במישרין גורם לנו הנאה נצחית ואינסופית בהתאם למטרת הבריאה.

בשיעור זה תלמד על:

א.פרצוף אדם הראשון

ב.השתוות הצורה

ג.התיקון

ד.מסננים רוחניים

ה.תפקיד ישראל באדם הראשון

אדם הראשון הינו הנברא היחידי. פרצוף זה מגיע לגובה של שלושת העולמות: בריאה, יצירה ועשיה. ראשו נמצא בעולם הבריאה, גרונו משתרע עד חזה דעולם היצירה וגופו משתרע מחזה עולם היצירה ועד סוף העולם הזה. הרגליים תופסות את מקום עולם העשיה.

איך ממוקמות הארצות בתוך העולמות? בעל הסולם אומר כך: עולם אצילות קרוי ארץ ישראל. המקום הקרוב ביותר אליו, ירדן, תופס את מקום עולם הבריאה. לפי הוראת הבורא, שניים משבטי ישראל, שני חלקי הנשמה, יכולים להימצא בירדן, כלומר בעולם הבריאה, היות שתכונות העולם הזה (תכונות הבינה) כמעט שאינן נבדלות מתכונות עולם האצילות (חוכמה).

הארץ הבאה שאף היא נחשבת קרובה לארץ ישראל, סוריה, היא המלכות של עולם הבריאה. ממלכות דעולם הבריאה ועד חזה דעולם היצירה נמצאת ארץ שני הנהרות, או בבל. שוב אנו רואים שהמרחק מהפרסא ועד חזה דעולם היצירה שייך עדיין לארץ ישראל וקרוי "כיבוש דוד"על שמו של אדם שהצליח ליישם את הרוחניות בעולם שלנו. כל מה שאנו לומדים ברוחניות חייב פעם אחת להתממש גם בעולם שלנו.

המציאות מורכבת מהבורא והאדם, ובמילים אחרות מהרצון לתת הנאה ומהרצון לקבל הנאה. אבל מסביב לאדם נמצאים חמישה מסננים שמסתירים את אור הבוראחמשת העולמות. אם האדם פועל בצורה טבעית ובהתאם לכל רצונותיו, הוא נמצא תחת המסננים כלומר תחת השפעתם. אבל אם האדם משתוקק לתקן את עצמו, בהתאם לתכונות של לפחות אחד המסננים, למשל התחתון ביותר (עולם העשיה), הוא עולה מעליו, ותכונותיו הופכות דומות לתכונות של אותו עולם.

ואם גם בהמשך הדברים התכונות שלו יהיו דומות לתכונות שני העולמות הנותרים, האדם ינטרל גם את השפעתם של שני המסננים האלה, ויעלה מעליהם. ואז אור הבורא יכנס היישר אל תוך נשמתו. כל מה שקורה לנו בין שתי הנקודותחיים ומוותמהווה תוצאה ישירה של תהליכים שקורים בעולם הרוחני. האור משתוקק להיכנס אל תוך מלכות ללא קשר למצב שבו היא נמצאת. האדם צריך לדחות את האור, חרף היותו מסוגל לקבל אותו. אנו עכשיו נמצאים תחת צמצום ונדמה לנו שהבורא אינו רוצה שנחוש אותו, ולכן אינו מתגלה לפנינו. אנו אף נענשים מידיו, אם איננו מקיימים את הכתוב בספרי התורה.

אם לדוגמא האדם תיקן את עצמו בהתאם לעולם העשיה משמעו שהוא נמצא בעולם הזה. הוא הסיר מעליו מסנן אחד שסינן את האור וכעת הוא עצמו מעכב את האור מלהיכנס וכל זאת כדי שיוכל לקבל אותו בכוונה לתת לבורא. ואז הוא נוכח לדעת כי לבורא אין זה משנה אם אנו עושים צמצום על מנת לקבל למען הבורא או שמא מקבלים אנחנו את האור למעננו. האדם עצמו עולה לדרגה שבה אין שום הבדל בין קבלה ונתינה, אמת ושקר, מצווה וחטא.

כאן כבר הבחירה וההעדפה תלויה בו, באדם. מצד הבורא קיים רק רצון לגרום לאדם להנאה; מהו סוג ההנאה? הדבר תלוי במקבל. העיקר הוא שיש לקבל החלטה עצמאית ללא כל התניה מהבורא; יש להעדיף התעלות אלטרואיסטית, אף כי אין צפוי על זה תגמול נוסף ואף אין עונש אם לא נוהגים כך. הבחירה היא לא ברמה של שכר ועונש, אלא ברמה רוחנית גבוהה ביותר, תלושה לחלוטין מהעצמי ונטולת אינטרסים אישיים.

הבורא הציב כאמור בפני האדם חמישה מסננים שמסתירים אותו מפני האור העליון. מאחורי המסנן החמישי הבורא כלל לא מורגש, ושם נמצא העולם שלנו. החיים בו מתקיימים רק מניצוץ אור קטן )נר דקיק(, שממנו מורכבת כל משמעות החיים שלנו, כלומר שילוב כל ההנאות שעברנו במהלך כל הדורות, בכל הנשמות, לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האור הזה מאיר בעוצמה כל כך חלשה עד שכל המעשים שעושות הנשמות לא נחשבים לחטא, אלא מוערכים כדרגת קיום אנושית גופנית מינימלית. אין שום מגבלות על קבלה זו של ההנאה המינימלית.

אם רוצים יותר מההנאות של עולמנו זה צריך להידמות בתכונות שלנו לעולם הרוחני. כל הנאה רוחנית פירושה נתינה אלטרואיסטית ללא כל התחשבות בעצמך. כדי להגיע לדרגה רוחנית כזו יש לעלות למדרגה מסוימת בה המסנן חוסם בפנינו את האור, ולהיות מסוגל לבלום בעצמך את האור הנכנס, בעזרת התכונות הרוחניות החדשות שלך, ולעשות זאת במקום המסנן. ואז המסנן חדל להתקיים לגבי אותו אדם אבל מעתה האדם עצמו מסוגל לבלום את האור שמנסה לחדור אל תוך הכלי שלו, כדי שיוכל בהמשך לקבל את האור למען הבורא.

איור 11. פרצוף אדה"ר

נשמת האדם הראשון היתה בהתאמה לשלושים הספירות של שלושת העולמות בי"ע, שהם בעצם התהוות של עולם האצילות, אבל נמצאים בתוך הרצונות האגואיסטיים, עם עביות ב', ג', וד'. כאשר האדם מתקן את פעולותיו, ומפיח בהן רוח, הוא עולה עם העולמות לעולם האצילות. אחרי שהוא עובר את 6,000 המדרגות של התיקון, עולה אדם הראשון עליה שלמה אל עולם האצילות. כל נשמה היות שהיא בעצם חלק מפרצוף אדם הראשון, ועל כן עוברת אותה הדרך. האדם עצמו אינו בוחר מה לתקן, אלא הוא מתקן את מה שניתן לו מלמעלה, מה שמתגלה לפניו, וכך עד המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

תפקיד ישראל באדם הראשון

הכלי הרוחני נשבר ל-600,000 חלקים, ואיבד את המסך שלו. את המסך צריך ליצור מחדש, ואת העבודה הזו מבצעים החלקים השבורים עצמם, ומתוך העבודה יגיעו להכרה עצמית ויוכלו מאליהם להשיג את הבורא.

הכלי הרוחני מורכב משני חלקים: החלק מהפֶּה עד הטבור שקרוי כלים דהשפעה, כלומר הרצונות "לתת"; כלים דהשפעה, למרות שבתוכם הם אגואיסטיים, פועלים במטרה לתת. החלק מהטבור ומטה קרוי כלים דקבלה, והם רצונות אגואיסטיים לחלוטין שמטרתם רק לקבל.

אין פירוש הדבר שהכלים העליונים הם טובים ואילו התחתונים רעים, אלא שבכלים העליונים הרצונות קטנים ובכלים התחתונים הרצונות גדולים יותר. לכן על הכלים העליונים קיים מסך ועל התחתונים איננו. החלק העליון של הפרצוף קרוי "ישראל" והחלק התחתון קרוי "גויים".

הרצונות החלשים ביותר הם הראשונים לעבור תיקון, מכיוון שתיקונם לא דורש זמן רב, אחריהם עוברים תיקון הרצונות מתחת לטבור, האגואיסטיים יותר. ראשית נדרש לתקן את הרצונות שנקראים ישראל, אחר כך מגיע תורם של הרצונות שנקראים גויים. בגמר התיקון כל הרצונות מתאחדים כדי ליצור שוב כלי אחד משותף ועל כן אין שום הבדל בין ישראל לגויים, פרט לסדר בו הם מתוקנים.

נשאלת השאלה: אם נשמות ישראל, הן הכי פחות אגואיסטיות כיצד העם היהודי נתפס כעם הכי אגואיסטי בעולם? הסיבה לכך היא שהגיע זמן התיקון שלהם, הם כבר נמצאים ברמת התפתחות גבוהה יותר ולכן דווקא הרצונות שלהם הפכו גלויים. הגויים עדיין לא יכולים להיתקן, לכן הרצונות שלהם עודם מוסתרים ושרויים בתרדמה.

אלא שבבוא זמנם ניווכח עד כמה הרצונות שלהם גדולים עוד יותר מרצונות ישראל. ברגע שהנשמות האלו יתחילו את תהליך התיקון שלהן, נשמות ישראל שכבר עברו תיקון, יוכלו הודות להם לעלות. הגליותיהם של היהודים מישראל, ההתיישבות בין הגויים והחזרה לארץ ישראל, כל אלה היו דרושים כדי להעלות בגויים אותם ניצוצות נשמה, שניתן יהיה לצרף את הגויים עם הניצוצות לישראל לצורך תיקונם המשותף.

הגויים המשמשים ככלים אגואיסטיים יכולים לעבור תיקון רק לאחר תיקון ישראל, ולכן דוחפים את ישראל, שהם הכלים האלטרואיסטיים, לעבור את התיקון. מכאן נובעת כל השנאה כלפי היהודים, ומה שקרוי אנטישמיות. אם ישראל היו עוסקים בתיקון נשמותיהם בלבד ולא חושבים גם על דברים אחרים, יחס הגויים כלפינו היה משתנה מהותית. הם לא היו באים אלינו בטענות, נהפוך הוא, הם היו נושאים את היהודים על כפיים. אבל היות שישראל אינם עוסקים כיום ביעוד שלהם, השנאה כלפיו בקרב הגויים רק הולכת וגוברת, אפילו בקרב העמים שאין להם מושג על קיומם הפיסי של היהודים.

כדי שהדור הנוכחי יוכל לצאת אל העולם הרוחני עליו לעיין בספרי קבלה רלוונטיים, נכון להיום ספר הלימוד המרכזי הוא תלמוד עשר הספירות. לפני ארבע מאות שנים על מנת לצאת אל העולם הרוחני היו צריכים לקרוא את ספרי האר"י. ולפני האר"י היה זה ספר "הזוהר". לכל דור, בהתאם למידת ההתפתחות הרוחנית שלו, יש ספרים שהם מיוחדים ומותאמים לו כדי לסייע לו לצאת אל העולם הרוחני.

כאשר האדם יוצא ומגלה את העולם הרוחני הוא יכול לקרוא בכל ספרי הקבלה שכן הוא נוכח לדעת שכל הספרים האלה מתאימים לו. להידמות לעולם הרוחנימשמעו לשמור בתוך עצמך על כל חוקי העולם הרוחני. ובהתאם לזה מתפתחת הנשמה שלנו. במצב הגילוי הסופי עבור האדם, כל העולמות, הן העולם שלנו והן העולמות הרוחניים, מתאחדים ואז האדם קיים במקביל בכל העולמות. או אז אם הוא עושה פעולה כלשהי בעולם שלנו, במקביל אותה פעולה מתבצעת בעולם הרוחני.

קבלה מהי?

מהי "שפת הקבלה"?

קבלה היא הוראה עתיקת יומין, החובקת מגוון שפות, ובה אופני ביטוי רבים: שפת הסיפור כמו בתורה, שפת הדינים כמו בתלמוד, שפת הקבלה עצמה, המשתמשת בנוסחאות, שרטוטים ומטריצות. הקבלה משתמשת בחוקים מתמטיים טהורים, כדי להביע תופעות רוחניות. ישנם אופנים רבים לתאר את התחושות והרגשות האדם. אך שפת הקבלה היא המדויקת מכולן, והיא שפה מדעית. תחושות רוחניות ניתן לבטא גם בשפת המוסיקה. אמנם איננו מכירים את המוסיקה שחיברו המקובלים בעבר. בכל זאת היו שירה ומוסיקה בהן הביעו מקובלים את אשר הרגישו בעולם הרוחני. המוסיקה הקבלית האחרונה, היחידה והמקורית ששרדה, היא זו של הרב יהודה אשלג ושל הרב ברוך אשלג, בנו הבכור.

שפת המוסיקה טובה שכן היא מגיעה לאוזני כולם, גם לאלה שאין להם ידיעה בשפות האחרות של הקבלה. דבר זה מאפשר גם לאדם שאינו שרוי במציאות הרוחנית להרגיש ולהשתתף באותן חוויות והרגשות שהמקובל הרגיש באותו רגע בעולם הרוחני.

מהם עקרונות חוכמת הקבלה?

החוק היחידי שקיים בכל המציאות הוא ההנאה המירבית של הבריאה מהבורא. כל שאר החוקים מתבססים על החוק הזה ומהווים למעשה מקרים פרטיים שלו. כל מה שקורה במציאות אינו אלא ישום הלכה למעשה של חוק זה. כל דבר ביקום, בכל נקודת זמן נתונה, מונע על ידי הכוח שדוחף את האדם להגיע למצב של הנאה מירבית, התמלאות באור הבורא. פעולת הבורא דומה לפעולת חוק המשיכה: הבורא נמצא במרכז היקום. בתחילת הדרך הוא הרחיק את הנשמות מרחק של חמישה עולמות ממנו אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיהעד הנקודה המרוחקת ביותר שקרויה העולם הזה. אחרי כן הוא מתחיל למשוך אותנו אליו.

אנחנו חשים את התהליך הזה כמשהו שנכפה עלינו, מלווה בסבל ויסורים למיניהם. הסבל הזה נועד לדחוף אותנו לשינוי הטבע האגואיסטי שלנו לאלטרואיסטי. שהלא הבורא מטבעו אלטרואיסטי. התרחקות או התקרבות אל הבורא משמעו שינוי תכונות האדם במימד הרוחני: ככל שדומים יותר לבורא, לתכונה האלטרואיסטית שלו, נמשכים אליו בעוצמה רבה יותר, ואילו הגברת האגואיזם גורמת להתרחקות מהבורא.

במידה שנשקיע מאמצים בהתקרבות רוחנית אל הבורא, ולא נמתין עד אשר הכוח המושך שלו ישפיע עלינו בצורה מכאיבה, נוכל לצמצם את הסבל שלנו, ולחוש את הכוח המושך של הבורא כמשהו טוב הגורם לנו הנאה. אם נתעקש ולא נרצה לתקן את התכונות שלנו, ובפרט נסרב לקבל תכונות אלטרואיסטיות של הבורא, נחוש בעולם הזה סבל רב שיתבטא בקשיים, בחולי ובמוות.

חוכמת הקבלה מאפשרת לנו מימוש עצמי מכל הבחינות, כדי שבמודע נוכל להתקדם אל עבר הבורא, ולא נזדקק להשפעת הכוח המאלץ הנוקשה שלו. אדם שלומד את חוכמת הקבלה, ובין השאר, את שיטת ההתקרבות הרוחנית לבורא, מקבל כוחות רוחניים וידע, ואז הוא מסוגל בכוחות עצמו ובצורה מהירה וקלה לעבור את כל הדרך הרוחנית להתקרבות אל הבורא. בעשותו כך הוא מונע מעצמו ומכל העולם מחלות, אסונות, ומלחמות. כל התופעות השליליות בעולם שלנו הן פועל יוצא של פעילות הכוח המאלץ של הבורא, שדוחף אותנו לתיקון.

אתה, הקורא, כבר לוקח חלק פעיל בניהול העולמות מעצם העובדה שהתחלת לחשוב, לנתח, להתווכח, להסכים או להתנגד למה שקראת. אתה מעורר בתוך נשמתך את נקודת הקשר הרוחני עם הבורא ועל ידי כך מושך את אור התיקון אל העולם שלנו, מרכך את ההשגחה העליונה, ומרכך את הנוקשות שלה. לכן חוכמת הקבלה היא המדע הכי מועיל היום, שפוקח את עינינו לראות כיצד אפשר לחיות כראוי.

מהו המבנה המתימטי של חוכמת הקבלה?

המבנה המתימטי של חוכמת הקבלה גדול ומורכב. ברובו הוא מורכב מגימטריות, אלא שיש בו גם מטריצות, נוסחאות, יחסי תלות מורכבים; וכן סדרות, כמו במתמטיקה. למבנה זה מתחברות גם אותיות. למעשה אי אפשר להבין את כל המערכת הזו, עד אשר יווצרו בלומד תחושות, בהתאמה למצבים שנלמדים. חוכמת הקבלה איננה מדע תיאורטי שעניינו העולם הרוחני, או השמיים, כפי שרבים נוטים לתאר לעצמם, אלא זהו המדע המעשי מכולם, היות שהוא נלמד ומובן רק מתוך השפעותיו על הלומד עצמו: האדם מבצע במסגרתו איזו פעולה רוחנית ומרגיש על עצמו את התוצאה.

רק הוא מבין מה בדיוק הוא עושה, ורק הוא מרגיש את התוצאה. את התחושות האלו ניתן לתאר, ולהעביר למישהו אחר רק בעזרת שפה יחודית. אך להרגיש את הפעולה הרוחנית שבוצעה, להבחין בה, יכול רק מי שחוזר על אותה הפעולה. לכן חוכמת הקבלה היא מדריך לעשיית פעולות רוחניות. כל פעולה רוחנית נקראת מצווה. האור שמתקבל כתוצאה מביצוע הפעולה קרוי "תורה".

בורא

מה ההבדל בין "מצד הבורא" ובין "מצד הנברא"?

מצד הבורא משמעו כל הבריאה יצאה ממחשבתו יתברך ונוצרה דרך ארבע דרגות )בחינות( של אור ישר ונקראת עולם אין-סוף. בעולם אין-סוף כל הבריאה מתקיימת בשלמות שלהמצד הבורא, שאותה הנבראים יכולים לקבל בתחושותיהם רק אחרי שיעלו בתחושתם, מהעולם הזה לעולם אין-סוףמצד הנברא. ואז גם מצד הנבראים יתגלה מה שקיים תמיד מצד הבורא.

מהי עבודת השם, ומדוע היא נקראת כך?

עבודת השם היא עבודה שהבורא עושה. מדוע נהוג לחשוב שמדובר דווקא בעבודת האדם? התשובה לכך היא שאת כל העבודה מלמעלה למטה עושה הבורא, ואילו מלמטה למעלה עושה הבורא עבודה רק במידה שהאדם מבקש לעלות רוחנית. לכן כל עבודת האדם היא לחוש נחיצות בעליה רוחנית ולדרוש זאת מהבורא, כלומר לדרוש זאת מהמדרגה הרוחנית היותר גבוהה, אשר ביחס למדרגה התחתונה ממנה תמיד נקראת בורא.

הבריאה כולה מתחילה מהבורא, שהוא כוח עליון שרוצה ליצור נברא שמשתווה אליו בשלמותו. אילו הכוח הזה, שהוא מושלם, היה בורא משהו שאינו מושלם, הרי שהוא עצמו לא היה מושלם.

מטרתו של הבורא, מהיותו מושלם, לברוא נברא השווה לו בשלמותו. הרצון הזה המוטבע באור קרוי "מטרת הבריאה". מחשבת הבריאה הזו מגדירה את כל ההתפתחות של הבריאה מתחילתה ועד סופה. בכל שלב ושלב של התפתחות הבריאה, כל מה שקורה בעולמות הרוחניים לכולם, ובכל מצב ועל כל סאת היסורים שבדרך שהנבראים מרגישים בעולם שלנו, כל זה מכוון לאותה מטרה: להביא את הנברא למצבו המושלם והטוב ביותר.

חוץ מהאדם אין שום נברא אחר לא רק בספרים נקרא על כך, אלא גם נראה ונרגיש את הדבר בכל הרבדים של הבריאה, לא רק בעולמנו, אלא בכל העולמות כולם. אם הבורא מושלם אז גם המעשה הסופי שלו מושלם. אך האם ניתן לקרוא למעשה הסופי שלו מושלם כל עוד מצבי הביניים אינם מושלמים ומלאים יסורים ואי צדק?

מצבי הביניים, לרבות אלה שאנו נמצאים בהם כעת מושלמים; אך אנו איננו מרגישים את שלמותם. הדבר תלוי במערכת הכוחות של הטומאה, שלא מאפשרת לנו להרגיש את המצב המושלם בו אנו נמצאים. חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם לנטרל את השפעת כוחות הטומאה עליו, ולפי מידת הנטרול להרגיש נצחיות, את המצב האין סופי שבכל קיום ולא רק את עולמנו הקטן והמוגבל.

מה פירוש שמו הכללי של הבורא הֲוָיָה?

פירוש השם הויה הוא שהבורא יוצר ומחיה, בעבר, בהווה ובעתיד, כלומר מעל הזמן, כפי שאנו צריכים להשיג את הבורא ברוחניות מעל לזמן.

מה ההבדל בין שמות ה' וכינוייו?

שמות ה' משמעו "עשרת השמות הקדושים בתורה" והם תואמים את עשר הספירות כגון השם "א-ה-י-ה" הוא ספירת כתר, השם "י-ה" הוא ספירת חוכמה וכו'. כפי שמתאר בעל הסולם באותיות הראשונות של הפתיחה לפירוש הסולם. והכינויים השונים הם תכונות הבוראשש"חנון", "רחום", "נוצר חסד עליון" וכוי, והן תכונות שהוגדרו כך מתוך מה שהשיגו מקובלים.

האם לבורא יש משמעות של טוב ומטיב?

המונח טוב ומטיב בהתייחסות לבורא משמעותו שונה במקצת מזו המוכרת לנו. הסיבה לכך היא שאנחנו מחשיבים כטוב את מה שממלא את הרצונות האגואיסטיים שלנו. מה שטוב לי אני קורא "טוב", מה שרע לי אני קורא "רע". הכל יחסי לרמת ההתפתחות שלנו.

מה פירושו של היכל ה'?

היכל מורכב מ"הי" ו"כל". היכל משמעו שכל מי שנכנס להיכל המלך, מקבל את כל מה שהבורא הכין עבורו. אדם שמשיג מצב פנימי הקרוי היכל נכנס למגע שלם ונצחי עם הבורא. וכל עוד לא השיג מצב זה, נשמתו עוברת תיקונים הדרגתיים בתכונותיה.

הבורא נקרא גם "מקום". מקום הוא המרחק בין האדם לבורא, לכן והאדם חייב לבוא למצב בו יידבק בבורא, יתמזג עם בורא. קו הגבול שהוא מרגיש בינו לבין הבורא גם הוא קרוי מקום. מרגע שאדם עובר את כל התיקונים ונדבק בבורא, הוא משיג את תחיית המתים )תחיית תכונותיו(מה שקרוי "קימה" ומכאן באה המילה מקום. ואת הבורא והתכונות של עצמו הוא מרגיש כהיכל.

עולמות

מהו "העולם שלנו"?

העולם שלנו הוא מה שהאדם מרגיש בתחושות האגואיסטיות והלא מתוקנות שלו. כמידת התיקון של ה"אני" שלו, כך הוא מתחיל להרגיש עולם חיצון יותר.

מה משמעות "העולם הזה"?

העולם הזה )בתכונותיו( הוא הנקודה המנוגדת ביותר לבורא. כאשר אדם מתחיל להתרכז בעצמו וללמוד קבלה, האור המקיף מתחיל להאיר לו בהדרגה. במשך הלימוד האדם מעורר על עצמו את הארתו של האור המקיף ועם הזמן הוא מתחיל להרגיש עצמו יותר ויותר מקולקל )הכרת הרע(. זה נובע מכך שהאדם מתחיל להרגיש את עצמו בהשוואה לאור.

כשאור זה יאיר לאדם במלוא עוצמתו, בעולם הזה, הוא ירגיש עצמו מנוגד לחלוטין לבורא ואז הוא יזעק לעזרה. בתגובה לזעקה, הבורא יציל אותו ויעלה את האדם מהעולם הזה אל מעבר למחסום, אל המדרגה הראשונה של העולם הרוחני.

מכל האמור, מובן שכל בעייתנו היא להגיע להכרת הרע של האגואיזם שלנו, הטבע שלנו. לכך נוכל להגיע, רק בהשפעת אור התורה, או האור המקיף שמאיר לנו בזמן לימוד הקבלה. האור נקרא מקיף, כיוון שעדיין אין הוא יכול להיכנס לאדם בגלל נוכחות הרע שבתוכו.

מדוע אנו והעולם שלנו בנויים בצורה של הרצון לקבל כפי שנבראנו?

האור היוצא מהבורא עובר דרך ארבע בחינות שבמהלכן הוא מתעבה, לפני שהוא יוצר תחתיו "כלי" שהוא הרצון לקבל את האור, וליהנות ממנו. הרצון הזה הוא הבחינה החמישית, מלכות. אלא שברגע שמלכות מתחילה להרגיש בתוכה את האור, היא מחליטה להידמות לו. לכן בפנימיותה היא מנסה להידמות לארבע הבחינות שקודמות לה, ולכן גם היא מתחלקת בתוכה לחמישה חלקים.

בחלק שהבחינה החמישית מסוגלת להידמות לארבע הבחינות, היא מידמה, והחלק שבה שלא יכול להידמות לאף אחת מארבעת הבחינות הקודמות, נשאר בעינו ללא שינוי.

הבחינה השלישית מתחלקת לשישה תת חלקים ולכן אנו מונים עשרה חלקים או עשר ספירות בכל נברא. עשרת חלקים נקראים גם שורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל. שלושת הראשונים מתאחדים בגוף האדם, שני האחרונים קיימים בנפרד, כמו בגדים והעולם שמסביבנו. ההפרדה הזו מתרחשת בשל צמצום ב' )הצמצום השני( שנעשה בעולמות.

לשם מה נחוצים עולמות רבים?

ריבוי העולמות דרוש הואיל והרצון האגואיסטי נבנה בהדרגה תוך התרחקות מהבורא: בעולם אין-סוף נוצר תחילה רצון, השורש של הנברא העתידי. אחר צמצום ב' נוצר הרצון לקבל למען עצמי, אבל הרצון גם מרסן את עצמו מלקבל. אחרי כן עם שבירת הכלים, מופיעים רצונות דטומאה, "קליפות", שמיד רוצים לנצל את הרצון האגואיסטי. ואז עם חטא האדם הראשון, נולדים עולמות שלמים של כוחות דטומאה. מערכת כוחות דטומאה שווה ומנוגדת למערכת הכוחות דקדושה, והאדם נמצא ביניהם כדי ליצור את התנאים של חופש הבחירה.

מהם "עולמות מקבילים"?

כל חמשת העולמותאדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה מקבילים זה לזה. ננסה לתאר בדמיוננו חמש טבעות בעלות מרכז משותף. ואין עוד מלבדם. כעת נעתיק אותה תמונה חמש פעמים, זו תחת זו. קיבלנו חמישה שטחים מקבילים שבכל אחד מהם חמישה עיגולים. השטחים הללו הם עולמות הנקראים אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה עשיה. נציב בצדם של שטחים אלו עוד שטח ובו חמישה עיגולים ונקרא לו עולם אין-סוף. מהצד השני נציג עוד שטח ובו חמישה עיגולים והוא אדם. בין אדם לעולם אין-סוף ישנם חמישה עולמות. אדם מסוגל לקשר את עצמו בהדרגה, בעזרת התכונות שלו, עם כל העולמות ולהגיע להשתוות הצורה בתכונות, עם עולם אין-סוף. בהתאם לשינוי בתכונותיו חש עצמו אדם עובר )פנימית( מעולם לעולםמהרגשת עצמו בעולם הזה בלבד עד הרגשת עצמו, באורח דומה לגמרי, לעולם אין-סוף, לבורא. חמשת העיגולים שבכל מרחב נקראים דומם, צומח, חי, מדבר )אדם(. רמות קיום אלו הן גילוי הבורא בכל אחד מהעולמות.

אורות

מדוע משווים זכר ("אבא") לחוכמה ואשה ("אמא") לחסדים?

אור חוכמה הוא השורש של התכונות הזכריות ואור בינה הוא השורש של התכונות הנקביות. אפשר לראות את ההבדל אפילו בכתיב של המילים: איש, אשה. בין שתי המילים מבדילות האותיות י' )בגבר( ו-ה' )באשה(. י' מסמנת את ספירת חוכמה, ואילו ה', את ספירת הבינה, שבמלכות.

מכיוון שכל חלקי המציאות קשורים זה בזה ומשלימים זה את זה, וכל חלק כולל בתוכו במידה כלשהי את האחרים, הרי כל חלק או תכונה או פעולה שנחקור, תמיד ניתן להסביר אותם בדרכים שונות, אף כי תמיד יהיה מדובר בארבע הבחינות של הבריאה "ארבע בחינות דאור ישר".

האם אדם מרגיש את נשמתו ולא את גופו הפיסי?

הגוף הגשמי הפיסי הינו אשליה. אדם צריך להשיג את המצב בו הוא ירגיש את נשמתו. את זה מאפשרת הקבלה; היא מאפשרת לך להרגיש את תחילתה של הנשמה, ואחר כך לפתח אותה לכלי עצום, שאותו ימלא הבורא בעצמו.

מהו "כוח עליון"?

זהו הכוח של הטוב המוחלט שמנהיג אותנו. אך מתוך שאיננו מתוקנים, הכוח מורגש כרע ומזיק.

האם חוכמת הקבלה מלמדת מאגיה? האם מותר, ובאיזו צורה, לעסוק "בקבלה מעשית"? האם יש אמת וכוח בקמיעות, טבלאות קבליסטיות, ציורים, תרשימים?

חוכמת הקבלה אוסרת בפירוש לעסוק בפעולות כאלו. מטרתה להקנות לאדם שאיפה וכוחות רוחניים כדי שיהיה מסוגל להתפתח ולהגיע לדרגה רוחנית של הבורא.

מהו כלי?

כלי הוא רצון שתוקן על ידי המסך והודות למסך של הכוונה לקבל למען הבורא, הוא מקבל הזדמנות למלא בתענוג את הרצונות האגואיסטיים ליהנות. רצון שלא תוקן על ידי המסך עדיין לא קרוי כלי, אלא רשימו, קליפה וכו'.

לשם מה נולד האדם כבן או כבת? למה איש זה צריך לממש את היעוד שלו בארץ ישראל, והאחר, הרחק מישראל? לפי אילו אמות מידה בוחרים בקירבה משפחתית?

שאלות האלה מתייחסות אך ורק למנגנון ההשגחה העליונה, שקרוי זו"ן עולם האצילות. מערכת זו מורכבת משני חלקיםזעיר אנפין ונוקבא, זכרי ונקבישנמצאים במערכת יחסי גומלין ביניהם. יחסי הגומלין ביניהם יוצרים זמן (ימים, שבועות, חודשים, שנים). מהזיווגים של של ז"א ונוקבא נולדות הנשמות. תכונות הנשמות מגדירות את התכונות של הגוף הפיסי, שבו הנשמה מתלבשת. עוד לפני שילד נולד בעולם הזה, נוצרת הנשמה שלו ויורדת אל העולם הזה.

אנו מדברים כאן בנושאים אלה במונחים ארציים במימדים של זמן, מקום, ותזוזה, אף כי מימדים אלה אינם קיימים בעולם הרוחני. אלא שדווקא יחסי הגומלין בין החלק הזכרי והנקבי של זו"ן עולם האצילות קובעים את כל מה שיקרה בעולם שלנו.

אין שום אפשרות לתאר בצורה קלה ופשוטה את כל מגוון האפשרויות של היחסים בין שני החלקים האלה, כיצד שניהם מתקשרים, מתלבשים זה בזה, מזדווגים ויוצרים נשמות חדשות. זוהי מערכת מורכבת מאד. מתוך יותר מאלפיים עמודים שב"תלמוד עשר הספירות", שהוא ספר הלימוד העיקרי בחוכמת הקבלה, בערך אלף שש מאות עמודים מוקדשים לתיאור של זו"ן עולם האצילות.

כיצד יכול עצם רוחני להתחלק לעשר ספירות אינספור פעמים?

ניתן לבודד כל חלק של עצם רוחני ואפילו הקטן ביותר, ולחלקו פעם נוספת לעשרה תת חלקים, וחוזר חלילה, עד אינסוף. הרצון שברא הבורא לא משתנה, ומה שמשתנה הוא רק המידה בה משתמשים ברצון שיש עמו כוונה למען הבורא, וזה תלוי בגודל המסך. כלומר, עצם רוחני הוא חלק מרצון אחד ויחיד שברא הבורא ושעליו נעשה מסך.

מהו ההבדל בין "אני" ו"אין"?

שתי מילים אלו מורכבות מאותן אותיות אך כל אחת מהן היא בסדר אותיות שונה. סדר זה תלוי כלפי איזו מדרגה הבחנה זו מתגלה. המלכות שבפרצוף נקראת "אני" באותה המידה שהיא מגלה את מצבה, ואת המדרגה שלה. עם זאת היא הבסיס והמוליד של הפרצוף הבא, התחתון יותר. מבחינתו של הפרצוף התחתון, היא שורש, כתר, או "אין", מאחר שהתחתון לא יכול להשיג את העליון מעבר לפעולות העליון בתוכו. מסיבה זו אין אנו יכולים להשיג את הבורא עצמו אלא כפי שכתוב: "ממעשיך הכרנוך".

מדוע אומרים "הדם הוא הנפש"?

לנשמה, כלומר לאור הבורא הממלא את פנימיות הרצון המתוקן, יש חמשה שמות, או חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נאמר כי "הדם הוא הנפש" מכיוון שהמילה "דם" באה מהמילה דומם, שהיא דרגת הדומם שברוחניות. כלי הדם הם כוחות הנשמה הנקראים מלאכים, שליחי הנשמה, כי הם מחיים את הגוף.

מהו יסוד החומר?

יסוד הוא הגבול התחתון ביותר בהשגה של עצם או של תופעה כלשהי. אך אין מדובר בחלק יסוד שהופרד למרכיביו ולא ניתן יותר לחלוקה. וזאת משום שיסוד כזה שלא מתחלק לעוד חלקים לא נמצא בעולם שלנו, אלא רק בשורש הרוחני של אותו עצם או אותה תופעה. בקבלה קוראים ליסודות אש, רוח, מים ואדמה (אפר או עפר). אדמה לעולם לא תתמוסס ותהפוך ממוצק לנוזל. מסיבה זו יש מצווה לכסות דם בעפר.

מעל יסוד האדמה נמצא יסוד המים שמורכב מגזי המימן והחמצן למרות צורתו הנוזלית. מעל המים נמצא יסוד הרוח שמורכב מסוגים שונים של גזים ותמיד נמצא בצורת גז. מעל יסוד הרוח נמצא יסוד האש שנמצא מעל כל היסודות, אינו מתפרק ולעולם אינו משתנה. האדמה היא היסוד התחתון מכולם והיסוד לכל שאר היסודות. גם בעולמנו, המים נמצאים על פני האדמה, מעליהם הרוח והאש מעל כולם.

מהו הקשר בין ארבעת קצוות תבל וארבעת יסודות החומר?

כנגד ארבעת קצוות תבל, מזרח, מערב, דרום וצפון, ישנם ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ואדמה. בספירות המקביל הוא חוכמה, בינה, ז"א ומלכות. כאשר אור החוכמה נמצא בתוך האש, אור הבינה בתוך מים, אור ז"א בתוך רוח ואור מלכות בתוך אדמה, משמעו שכל האורות נמצאים בכליהם וכך משיגים את תחיית המתים.

מהו קול?

היווצרות הקול נובעת מהתנגשות העליון שהוא ראש הפרצוף, עם התחתון, שהוא הגוף שלו, סוף הראש, שהוא השפה העליונה, וההתחלה של הגוף שהיא ה"שפה התחתונה". שפה בא מלשון סוף. כאשר שתי מדרגות מתנגשות, הלכה למעשה, נולד דבר חדש שהיה מוסתר קודם והוא נולד בצורה של דיבור.

מהו זמן?

זמן הוא הרגשת הקלקול, החיסרון. מידת הזמן היא מידת ההרגשה של הקלקול, שאותו צריכים לתקן ולמלא באור. במילים אחרות, מקום וזמן )רצון שצריכים לתקן( מגיעים מאותו מקור והוא הרגשת חוסר השלמות. זו הרגשה נפלאה ביותר של גילוי החוקים והתכונות של הבריאה, שנולדים מהתפשטות האור הפשוט מהבורא. ככל שמתרחקים יותר מהבורא, מתגלה אי השלמות יותר ויותר ולכן מופיעים חוקים, קטגוריות תכונות ובריאות.

האם יש מצב ביניים בין טוב לרע?

טוב הוא חסד. רע הוא דין. ביניהם נמצאים רחמים.

כל הבריאה נבראה ב"צלם" אדםמה פירושו?

ב"צלם" הכוונה היא עשר ספירות שתוקנו בשלוש קווים וכוללים ראש, תוך )גוף(, סוף )גפיים(, המורכבים מרמ"ח איברים. המונח "צלם" נובע מכך שהאדם בעולם שלנו בנוי מחומר שונה אך כהעתק של פרצוף רוחני.

"ספירות" הן התכונות, ה"לבוש", שהבורא עוטה כדי שבעזרתן יוכל להופיע לפני הנבראים. הן אינן התכונות הפרטיות שלו, ועליהן אנחנו לא יכולים לומר דבר, כי אנחנו לא מסוגלים לתפוס אותן. נוכל לתפוס רק את מה שהוא רוצה לגלות לנו. ביחס אלינו הספירות הן התכונות "החיצוניות" שנקראות גם "מידות".

כל תכונה של הבורא מופיעה למי שמגלה אותה, כאור מסויים, ומעוררת בו הרגשה מסויימת. לפי ההרגשה הזאת הוא מכנה את הספירה, ומעניק לה שם. כל הארה שבאה מהבורא לאדם היא צורה מסויימת של השגחה, אות שמעוררת באדם תגובה מסויימת. כל צורות האור האלה שיוצאות מהבורא כלפי האדם נקראות באופן כללי "הארת השכינה".

במידה שבה האדם מתוקן, במידה זו הוא מרגיש את אור הבורא: אם אף תכונה באדם אינה מתוקנת, הוא לא מרגיש את האור שבא אליו מהבורא, אף כי גם אז הבורא שולט עליו בלי שהאדם ירגיש בכך. במקרה ששום תכונה באדם איננה מתוקנת האדם לא מאמין שקיים בורא.

במידה שתכונותיו של האדם דומות לתכונות האור, באותה מידה הוא מתחיל להרגיש את האור שיוצא מהבורא, מרגיש את הבורא, ומתחיל להבין שכל ההשפעות של הבורא עליו הן צורות של אהבה וחסד, לרבות התחושות של פחד, אכזריות וכדומה, שחש קודם לכן.

כל צורות האור של הספירות מבטאות את יחס הבורא לבריאה והשגחתו עליה, כלומר הספירות הן מוליכים של השגחת הבורא לנבראיו.

צורות האור השונות היוצאות מהבורא, מסתכמות בעשר צורות יסודיות הנקראות "עשר ספירות". חוכמת הקבלה מבררת מה יוצא מהבורא אל הנבראים, כלומר חוקרת את עשר הספירות, ולכן הספר הבסיסי בקבלה נקרא "תלמוד עשר הספירות".

מהבורא יוצא אור, במתכונת של עשרה אורותספירות, שמחוללים את כל הבריאה. כל מגוון הנבראים שיש בבריאה, מקורם בצירופים השונים של התכונות של עשר הספירות, כי עקב הצירופים האלה נבנות בכל ספירה עשר תת-ספירות ובכל אחת מהן קיימות עוד עשר תת-ספירות וכן הלאה עד אינסוף.

כל התכונות של הבריאה מקורן בתכונות הטמונות בעשר הספירות. לכן קיים הבדל בין הברואים. כלומר, ה"ענפים" הנבדלים שבבריאה, קשורים ביניהם וגם יוצרים ענפים חדשים. אפשר לתאר את כל הבריאה כעץ שיש לו שורש, שהוא מקור, גזע, וענפים שהם העתקים של השורש. כל מה שמתרחש בשורש, מתרחש לאחר מכן בענפים, ולא יכול לקרות משהו בענפים שלא קרה לפני כן בשורש.

"צמצום" הוא חוק הבריאה, ולפיו הנבראים לא נבראו מושלמים, אלא כל אחד נברא בחוסר שלמות מסויים. שלמות היא התאמה מלאה בין כל נברא לבורא. בהתחלה הבורא ברא את הכל במצב השלם והסופי שלו, ואחר כך הסתיר את עצמו מהנבראים ובצורה כזאת יצר חלל ריק, שנקרא "עולם הצמצום".

"עולם האין-סוף" הוא האופן הכללי של המציאות שלפיו הכל מלכתחילה נברא בידי הבורא בצורה מושלמת, אלא שהשלמות מוסתרת מהנבראים ומתגלה להם בהדרגה בהתאם לרצון הפרטי של כל אחד ואחד מהם.

לכן על אף זאת שכל הבריאה נמצא בשלמות ונצחיות ושרויה באושר, תחילה האדם אינו מרגיש זאת ורק כתוצאה משינוי תכונותיו, בהתאם לתכונות של הספירות, של האור, הוא מתחיל להרגיש את המציאות האמיתית. מציאות זו הנקראת העולם הבא.

כל הבריאה מעצם יצירתה מחוייבת להגיע לגילוי המצב האמיתי שלה, ובדרך זו מתבצעת שליטת הבורא דרך הספירות.

"מקום" נוצר מתוך ההסתר של הבורא מהנברא. ההסתר הוא שיוצר "מקום" שהוא ריקנות ההרגשה, תחושת-ריק או העדר. את ההעדר יצר הבורא כדי שהאדם באופן עצמאי ישאף להרגיש את הבורא, ויגלה אותו בתוך עצמו, בתכונותיו המתוקנות בהתאם לספירות.

"רשימו" הוא הזיכרון שמתגלה לנברא מהעבר על כל מה שנעלם מהרגשתו וכיצד היו פני הדברים אלמליא היה נעלם ממנו הכל.

הודות לרשימות, הנבראים מסוגלים להתקיים בתוך החלל הריק, בלי המילוי של אור הבורא. בהעדר כל תענוג, הנבראים היו שרויים בבטלה. הרשימו משתנה באדם בלי הרף והשינוי הזה הוא מה שמעורר אותו לתנועה, להשתוקקות ולהשגה של מה שיעורר בו הרשימו. שינוי הרשימות הוא מה שגורם לנו את הרגשת התנועה, הזמן, החיים.

בזכות הרשימות, הדברים הטובים והדברים הרעים מופיעים בהרגשה שלנו, במידה שווה, ולנו נותר רק להבין שהם שווים ולהכריע באמצעות מחשבות ופעולות לכיוון החיובי. שוויון זה הוא שנותן לאדם את חופש הבחירה, את היכולת להכריע בין הדברים הטובים לרעים. שכן העדר שוויון בין שני סוגי ההרגשות משמעו שהכל כבר נקבע מראש עבורו.

"קו" היא צורה של הנהגת הבורא, לפיה מיתקנים כל הנבראים וחוזרים אל השלמות. הקו הוא חלק מהשלמות שכל הברואים ירגישו בעתיד. שלמותם תושג לאחר תיקונם באמצעות השגחת הבורא שיורדת עליהם דרך הקו, כלומר בהתאם למצב בו הם נמצאים בכל רגע.

בנברא נמצאות הרשימות, והאור יורד אל הנברא דרך הקו מעולם אין-סוף המלא באור. בהתאם לרשימו, הקו ממלא את הנברא באור ונותן לו חלק מסויים משלמותו של עולם אין-סוף. כל מטרת הבריאה היא למלא את חוסר השלמות של האדם, הרגשה של העדר הבורא, ההרגשה של חיסרון אור הבורא בנבראים.

כדי להביא את האדם למצב מושלם זה, הבורא משתמש בהשגחה של טוב ורע, טוב וגם רע מרגיש רק האדם מצד עצמו מאחר שמצד הבורא ההשגחה היא תמיד לפי מידת הטוב המוחלט, אלא שבמידת התכונות הלא מתוקנות של האדם, ההשגחה של הטוב המוחלט מורגשת כרע. ובמידת התיקון של התכונות כך גם השגחת ה"רע" מורגשת כטוב. לכן נאמר כי בתוך ההשגחה של "טוב ורע", טמונה ההשגחה של הטוב המוחלט.

"רשימו" הוא החלק מהאור הכללי והשלם של עולם אין-סוף. בהתאם לרשימות שנמצאות בנברא זה או אחר מעביר הקו את האור לנבראים שקיימים בחלל הריק ונמצאים בחוסר תחושה של הבורא ובהרגשת חוסר שלמות.

נאמר שהרשימו מעורר ומניע את הגוף-הרצון. אבל הקו לא רק ממלא את הגוף-הרצון, אלא תוך כדי המילוי הוא מתקן את הרצונות לפי הרשימו.

"צינור"כאשר אור מעולם אין-סוף יורד אל הנבראים שנמצאים בחלל ריק, בהרגשה של חוסר שלמות, וממלא אותם לפי הקו, הדבר קרוי "העברת אור בצינור". בכך הנבראים מתאחדים עם הבורא.

באופן הזה הבורא מקרב את אליו הנבראים. אך הוא משפיע על כלל הנבראים גם שלא באמצעות העברת אור בצינור. עם זאת יש לזכור שהנהגתו הגלויה של הבורא מורגשת רק על ידי אלה שנמצאים בעולמות העליונים, לפי שיעור יגיעתו של האדם.

בגמר התיקון הכללי הבורא שוב מתגלה לכל הנבראים כמנהיג של כולם בדרך של הטוב המוחלט, כלומר לא בעזרת הצינור, על פי תכונותיו האישיות של כל אחד, אלא כטוב השלם, במידה השווה לכולם בכל עת.

זהו מצב של גמר התיקון, כאשר כולם מרגישים את הטוב המוחלט, אהבה, נצחיות, שלמות הידיעה והתענוג. מצב זה הוכן למעננו מראש בידי הבורא בעולם אין-סוף, וכל זה צריך להתגלות לנבראים, בהתאם למידת השלמות שלהם, לפי רשימו וקו.

"אור פנימי ואור מקיף"כאשר אור מעולם אין-סוף, יורד לנבראים, הוא מתחלק לפנימי ומקיף, כלומר לממלא ולמקיף. הדבר שהבורא מגלה לנברא, מה שממלא את הנברא, קרוי אור פנימי. ומה שטרם השיג הנברא מכלל השלמות, מוסתר באור מקיף.

לכן כל אור אין-סוף, כלומר אור של אותו מצב מושלם אליו יגיע הנברא בעתיד, מתחלק למצב הנוכחי של שלמות חלקית שאליה כבר הגיע משרכש דרגה מסויימת בעולם הרוחני, ולחלק מהשלמות שאליה עדיין לא הגיע.

מאחר שהנברא לא מקבל את כל האור אלא מגביל את קבלתו, האור החלקי שאותו הוא מקבל, נמדד ביחס לאור האין-סוף, לפי מדד של חמישה אורות נרנח"י )נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה(.

"עשר הספירות הפנימיות והחיצוניות" אלה הם מצבים של גילוי והסתר של הבורא כלפי הנבראים, הנובעים מהשגחה גלויה או נסתרת, והמצבים האלה מתבטאים בנברא בשני אופנים: נשמה וגוף. כאשר הגוף שולט על האדםמתגלים החסרונות וההשגחה הנסתרת, באותה מידה שבה הגוף שולט בנשמה. ולהיפך, במידה שהנשמה שולטת באדם במידה זו האדם נמצא בשלמות.

החיבור בין הגוף והנשמה מתבצע לפי מידת החיבור של הקו עם הרשימו, וההנהגה מתבצעת בהתאם למידה בה הם מחוברים: הקו מתייחס לחלק הפנימי, ואילו הרשימות או הכלי מתייחסים לחלק החיצוני של ההנהגה. אך בזמן הולדת הפרצופים הרוחניים מתאחד הפנימי עם החיצוני, וכל חוסר חיבור ביניהם גורם לשליטה של זה על זה.

"אדם קדמון" הוא העולם הראשון והעליון של העולם הרוחני. מאחר שכל האור לכל העולמות שהם נמוכים ממנו, עובר דרכו מעולם אין-סוף ויורד מתוכו, לכן באור שאותו הם מקבלים נמצאות התכונות, הכלים, של עולם אדם קדמון.

"אותיות" הן כלים. האור מפרצוף ע"ב עדיין אינו נושא בתוכו אותיות כי שם האותיות רוויות לגמרי באור. אור מפרצוף ס"ג כבר מתבטא באות "ה'"ששכשורש של הכלי העתידי. באור היורד מפרצוף מ"ה הנקרא פרצוף זעיר אנפין ישנה אות ו' כהתחלה של הכלי העתידי. באור היורד מפרצוף ב"ןמלכות, יש אותיות, בפרט ביציאה מהפרצוף כאשר הן מתנגשות ונעלמות. כך נולדות כל כ"ב האותיות, היינו הכלי השלם.

לאחר שבירת הכלים ב"עולם הנקודים" נשארות בכל כלי רשימות מהשבירה, ואינן נעלמות עד לגמר התיקון. בזמן השבירה כל האור עוזב את הכלי וזה גורם לכל החסרונות והפגמים שבכלי. מכאן נובעת שליטת הגוף על הנשמה, כי במידת שליטת הגוף על הנשמה, כך מידת חוסר התיקון שבגוף, כלומר ברצון.

אבל זה השבירה התרחשה בכוונה תחילה כדי ליצור באדם אגואיזם, רצון עצמאי ליהנות מאור הבורא. עם זאת נוצרו גם התנאים לתיקון הגוף, הרצון, כדי להתחיל בתיקונו, עד שיגיע לרמת הנשמה-האור, שלא יהיה שום הבדל בין הנשמה לגוף, ולא יהיה הבדל בין רצון האדם ורצון הבורא.

אחרי כן הרצון, הכלי-גוף, יורד עוד יותר נמוך בתכונותיו, עד שהוא נעשה דומה לגוף ההולך על שניים. כל זה תוכנן מראש עוד משבירת הכלים בעולם הנקודים. אך מאחר שהמצב המתוקן גם הוא טמון בעולם הנקודים עוד לפני שבירת הכלים, יחזור כל רצון לא מתוקן למצבו המתוקן ויהיה דומה לאור, ובמידה בה הוא ידמה לאור, יכנס בו האור.

במשך ששת אלפי השנים, כלומר בטרם נתקנו כל הנשמות, ורק יחידים היו הופכים להיות מקובלים, לא מורגשת הרוחניות, שהיא התגלות הבורא בעולם הזה. אבל לאחר שכל הנשמות מיתקנות, נגיע למצב הקרוי "גמר תיקון", ובעולם הזה יתגלה בכל הבורא. והעולם הזה יהפוך למושלם, כיוון שהאור מעולם האין-סוף ירד אליו, היות שהפרסא של עולם האצילות תעלם ולא תהיה עוד מכשול להתפשטות האור. המצב הזה נקרא "האלף השביעי".

אחרי כן יבואו עוד כמה מצבים זה אחר זה. יהיה זה כאשר הגוף ייכנע בהדרגה לנשמה, ואז תתחיל "תחיית המתים" ותיקון הדרגתי של הרצונות תחת שליטת הנשמה.

מאחר שרצונות הגוף שנקראים "אח"פ" מורכבים משלושה רצונות אגואיסטיים בעלי עביות ב' ג' ד', עבודת התיקון שלהם היא לא כמו אח"פ דעליה, אלא מתרחשת בצורה הדרגתית:

תיקון של עביות ב' והמילוי שלה, במקומה תחת הפרסא, קרוי "האלף השמיני". תיקון של עביות ג' והמילוי שלה, במקומה תחת הפרסא, קרוי "האלף התשיעי". התיקון של עביות ד' והמילוי שלה, במקומה תחת פרסא, נקרא "האלף העשירי".

על מה שיתרחש עם גמר התיקון של כל הנשמות, כאשר אור הבורא יתגלה בבירור גם בעולם שלנו, אף אחד לא יכול לדעת. אפילו המקובלים שעולים בכל המדרגות של העולמות הרוחניים, יכולים להשיג את המדרגות רק עד האלף השביעי. אבל איך יהיה גילוי הבורא בעולם שלנו לאחר התיקונים באלף השישי והשביעי, זאת הם אינם יכולים להשיג. עם זאת, בעל סולם כותב שקיימות גם נשמות שמשיגות את המצבים שעדיין לא התרחשו במציאות. עוד כתב כי נשמות אלו יורדות לעולמנו פעם בעשרה דורות, וכי נשמתו-הוא היא מהסוג הזה. אבל כיצד זה קורה זאת נמנע מלהסביר, כי עלינו החובה להשיג את המצב הזה בעצמנו.

מצב של גמר תיקון מתאפיין בכך שהרצון ליהנות המקורי )האגואיזם( נעשה דומה בטבע שלו לאור, דבר שלא ניתן לדמיין.

כל עוד יש הסתרה על הבורא, קיימים עולמות אבי"ע וההשגחה מתבצעת דרכם.

עולם הנקודים הוא השורש והמקור להופעת הרע. באמצעות הרע הבורא מגלה את יתרון האור על פני החושך בכך שהחושך הופך שוב להיות כמו האור. כל העולמות קיימים אך ורק כדי לגלות את שלמותו של הבורא באדם ובבריאה, ולכן כל העולמות מתחלקים לשני סוגים: תחילה מתגלה ההסתרה, ואחריה מושגת השלמות. בעולמות אבי"ע נמצאת ההשגחה בזמן הסתרת הבורא.

שבירת הכלים כוללת בתוכה שני חלקים: קלקול והתרוקנות; תיקון ומילוי.

"עולמות בי"ע" נוצרו מהכלים השבורים של עולם הנקודים, והכלים שבראש, שלוש הספירות הראשונות, עברו לעולם האצילות. אחרי כן עולם האצילות משלים את עצמו על חשבון השלמתם של הכלים של עולמות בי"ע.

"שבתות" ו"חגים" הם מצבים של קטנות וגדלות ז"א )של עולם האצילות(. מצב הקטנות משמעו יניקה, ומצב הגדלות משמעו גאולה. אלה הם מצבים זמניים שכל הזמן משתנים עד לגמר התיקון.

"תמונת הבורא"הבורא מציג את הנהגתו בצורה של עיגולים וקווים: בירידה מלמעלה למטה הוא מראה את כוחותיו ואת אותות ההנהגה שלו המסודרים כמו עיגולים שנמצאים זה בתוך זה: העיגול העליון הוא חזק וגדול יותר, ובמרכז נמצא העולם שלנו שבו מתגלה האור באופן הקלוש ביותר.

כאשר הבורא מציג את השגחתו בצורה של שלושה קוויםקו ימין, קו שמאל, קו אמצעי, הוא מגלה על ידי זה את הנהגתו במידת הרחמים והדין, ב"צלם אדם", וכיצד הכוחות האלה מלובשים בו.

"מלכות" נקראת תמונת ה' משום שרק בה מרגיש האדם את הבורא, בתכונות שניתנו לו מלמעלה. מה שאדם משיג הוא משיג בהרגשתו הפנימית, בתוך המלכות שלו, אבל רק באותן תכונות שבמלכות שהוא קיבל מלמעלה.

1.התענוגים של הנשמות מקורם בגילוי האור. ככל שהאור גדול יותר כך ההנאה שהנשמה מקבלת גדולה יותר. בכל סוגי האור העיקר הוא השלמות.

וזה הדבר שהבורא רוצה לפתוח לפנינו בעולם אין-סוף: לתת לנשמות הנאה שלמה ונצחית מתחושת היחוד. עולם אין-סוף משמעו מצב שבו הנשמות נמצאות בשלמות מתוך איחודן עם הבורא.

2.בעולם אין-סוף אין מקום שלא מלא בשלמות. כלומר, כל הנשמות חשות רק שלמות מתוך האיחוד עם הבורא. כדי שהנשמה תגלה את השלמות הזאת יצר הבורא מקום שהוא ריק משלמות.

כאשר מתקנים את המקום הריק משלמות כך שהוא יתמלא שלמות, אז מושגים הכוח והאיכות של השלמות, כי האור מתגלה רק מתוך החושך שקדם לו.

3.מה שנמצא בעולם אין-סוף כשלמות נמצא גם כן ב"קו": בצורה של הסתר השלמות ובצורת רשימו. הרצון לשלמות שברשימו מיתקן ומתמלא באמצעות הקו.

סיום תיקון כל הרשימות בעזרת הקו הוא למעשה חזרה לאותו המצב שבו קבלת האור היא בצורה אינסופית, כלומר ללא הגבלות, כפי שהיה בתחילה.

4.הרשימו הוא השורש והבסיס של הגוף הרוחני, וכל הפעולות שמתבצעות, מקורן ברשימות, ממש כמו שבזרע טמונים כל התכונות והפעולות של הישות שעתידה להיווצר.

קו הוא הבסיס והשורש של הנשמה וכולל את כל הכוחות המנוגדים והשונים ככוח אחד. הוא שולט בכל פעולות הרשימו במטרה להחזיר הכל למצב התחלתי שבו הנברא והבורא מתאחדים ברצונותיהם.

5.אור עולם אין-סוף פועל בכל הכיוונים האפשריים ובכל מצבי הבריאה, בכל הרמות הרוחניות שלהם. אור זה אינו מוגבל כלל בפעולותיו והוא משפיע באמצעות שלמותו על הכל.

אלא שהעולם לא נוצר כשהוא מורכב מתכונות שלמות ובלתי מוגבלות, כי אם בהדרגה, בגילוי עקבי של כוחות הבורא.

תכונות רבות וכוחות שונים באיכותם ובעוצמתם מתאחדים לצורך פעולה אחת. הודות לכך יש בידנו להשיג את פעולות הבורא. הפעולות השלמות והאינסופיות ביחס אלינו נחלקות לחלקים נפרדים ומוגבלים. לכן אנחנו מתארים את פועלו האחד והשלם של הבורא כסדרת פעולות מתמשכת, וכביטוי של כוחות שונים, אף כי רק רצון אחד קיים בבורא והוא להנות לנבראיו וזהו פועלו היחיד.

איננו מסוגלים לחקור את הבורא בשלמותו ובנצחיותו. אבל הודות לכך שהפעולה הבודדה שלו נחלקת לפעולות רבות, שונות ומנוגדות, יש ביכולתנו לדבר, לחוש, להבין, לחקור לתאר ולהשיג בסיכומו של דבר, את הפעולה הבודדה שלו כסכום של כל שאר הפעולות.

6.ספירות הן תכונות שונות של הבורא כלפי הבריאה, כדי שבעזרתן יוכל להשגיח עליה. לבורא עצמו אין תכונות. כלפי הבריאה יש לו רק תכונה אחת "טוב ומיטיב" אלא שזו מתעטפת בעשר תכונות שהן הספירות. בתכונות האלה הבורא מתייחס אל הנברא: יוצר אותם, שולט ומשגיח, ומביא אותם לאותה תכונה אחת הזהה לו.

התכונות האלה, הספירות, נוצרו מכיוון שניתן להשפיע על הבריאה רק כאשר הבורא נסתר לגמרי מהאדם ומסתיר את שלמותו, ורק אחר כך הוא מתגלה בפניו בהדרגה, עד שמתגלה במלואו.

כל הפעולות וכל הבריאה נוצרו אך ורק כדי שהנברא יהיה מסוגל לגלות את שלמות הבורא. זוהי מטרת הבריאה. התכונות, והמחשבות השונות הן הספירות שאותן רואה הנברא. כך למשל אם מישהו היה מסוגל לראות את נשמת האדם הוא היה יכול לקרוא את מחשבותיו שמתגלות כהשתוקקות אחת. כך האדם המגלה רואה את הספירות.

7.הרשימות שמהם באים כל הרצונות )כלים( הן היסוד להשגחה שיש עמה שכר עבור מעשים טובים ועונש עבור מעשים רעים. קו הוא אמצעי להשגת השלמות על ידי תיקון כל הבריאה,הרצון ליהנות שמחזיר את הרע לטוב.

8.ספירות נקראות אור הבריאה, האור שבנברא, כי תחילה הנברא חש בהיעדר האור, ואחר כך הוא מגלה את האור ואת ההארה של האור ומכאן מקור המלה "ספירה".

עם גילוי הבורא מבין הנברא את משמעות האור ומקבל את היכולת להפרידו מן החושך, שהוא הרגשת העדר הבורא. כל מה שנברא הוא רק הרצון להרגיש את האור. הרגשת האור מתפרשת כתענוג, כלומר הבורא הינו האור, הינו התענוג שמרגיש הנברא.

לכן אין שום דבר במציאות חוץ מהבורא שהוא האור, והנברא שהוא הרצון לחוש את האור. כל הכוחות, הנסיבות, הכל מלבד שני מרכיבים האלה של היקום האור והרצון לחוש את האוראלו הם רק ביטויים שונים של פעולות הבורא שמטרתם להביא את האדם לידי הרגשת האור.

9.אחרי הסתלקות האור מעולם אין-סוף נשאר רשימוחלקיק של אור במרחב ריק ובו רצון ליהנות מהאור הכלול מכל הרצונות )של הגופים, הנשמות(.

10.אור אין-סוף נמצא סביב כל הבריאה, והרשימו נמצא בתוך הבריאה. ובין הבריאה לבין אין-סוף נמצא הקו והאור.

המציאות כולה מורכבת אך ורק מבורא ומהבריאה העיקרית לו הנקראת אדם. לכן כל מה שהאדם חש הוא הבורא, שהרי מלבדו לא קיים לפני האדם דבר. אם האדם לא חש את הבורא עצמו בצורה גלויה, אלא רק את מה שסביבו, כפי שאנחנו חשים כיום, פירוש הדבר שהבורא נסתר ממנו, מאחורי עולם שקרוי העולם הזה.

העולם הרוחני הוא העולם בו הבורא מורגש ועולם זה קיים רק בתוך האדם שמרגיש את הבורא. אם האדם אינו חש את הבורא, משמעו שהוא אינו נמצא בעולם הרוחני, אך אם האדם מתחיל לחוש את הבורא משמעו שיצא אל העולם הרוחני. ככל שהאדם חש את הבורא בעוצמה חזקה יותר כך הוא נמצא גבוה יותר בעולם הרוחני. מהעולם שלנו שבו הבורא אינו מורגש ועד לתחושת הבורא בעוצמה החזקה ביותר, חייב האדם לעבור מאה עשרים וחמש מדרגות של עליה רוחנית. עם כל מדרגה חש האדם את הבורא ביתר שאת.

ואלו דרגות תחושת הבורא המשתנות לפי ירידת העולמות מלמעלה למטה:

אדםבורא. כאן שוררת הרגשת הבורא הנקראת "עולם אין-סוף"ששתחושה ללא קצה, ללא מגבלות, ללא שום הבדל בין אדם לבורא.

אדםאדם קדמוןבורא

אדםאצילות + אדם קדמוןבורא

אדםבריאה + אצילות + אדם קדמוןבורא

אדםיצירה + בריאה + אצילות + אדם קדמוןבורא

אדםעשיה + יצירה + בריאה + אצילות + אדם קדמוןבורא

אדםהעולם הזה + עשיה + יצירה + בריאה + אצילות + אדם קדמוןבורא

המדרגות הן העולמות שמפרידים את האדם מהבורא. האדם מסוגל לחוש רק את העולם שנמצא הישר לפניו. את שאר העולמות שמבדילים בינו לבין הבורא הוא אינו חש כלל רק המדרגה שמעליו מורגשת. אם אדם נמצא ב"עולם הזה" המדרגה שמעליו נקראת לדידו "טבע". יתכן שהמדרגה שמעליו תיקרא "בורא", אך זה בתנאי שהוא עלה לעולם העשיה, או מעבר לו. המדרגה שמעלינו נקראת תמיד בורא מכיוון שהיא אשר מולידה, שולטת ומזינה את המדרגה שמתחתיה.

העולם הזה הוא כל מה שאנחנו רואים סביבנו וכל מה שאנחנו מסוגלים לחוש בעזרת החושים שלנו. במלים אחרות, העולם הזה הוא איך שאנחנו חשים את הבורא עכשיו לפני שהתחלנו לתקן את איברי החושים שלנו. בתיקון החושים אין הכוונה לשיפור יכולת הראיה, השמיעה או לחילופין רגישויות מסויימות, אלא בתיקון כוונות הלב שמקבל את מה שמגיע אליו מחמשת החושים שלנו כהנאה או כסבל.

כל המדרגות מורכבות בצורה כזו כך שבכל מדרגה נכנס החלק תחתון של המדרגה שמעליה. כלומר כל מדרגה, כשמגיע תורה, מורידה את חלקה התחתון אל חלקה העליון של המדרגה שמתחתיה.

בסופו של דבר, בכל מדרגה רוחנית בה נמצא האדם יימצא תמיד החלק התחתון של המדרגה הרוחנית שמעליה.

יכולת העליה הרוחנית ממדרגה למדרגה מתממשת הודות לכך שבכל רגע נתון קיימת באדם מדרגה רוחנית גבוהה יותר אליה הוא שואף לעלות. הבעיה היחידה היא העומדת בפניו היא כיצד לנצל בצורה האופטימלית הזדמנות זו?

המדרגה הרוחנית בה נמצא אדם קובעת את כל הרצונות והתכונות שלו. האדם יכול לשנות את תכונותיו לטובות יותר רק אם יעלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. או אז תכונות אותה מדרגה עליונה יהפכו לתכונות הטבעיות של אותו אדם. אך כל עוד הוא נשאר במדרגה שלו, הוא חושב ונוהג בהתאם למה שהוא מקבל מהמדרגה הזו וזה מה שמגדיר את ההכרה העצמית שלו.

איך ניתן איפוא לשנות את תכונות, רצונות מחשבות, אם הן תוצאה או תולדה ישירה של הסביבה )המדרגה הרוחנית( בה נמצא האדם? לשם כך מצוי בכל מדרגה רוחנית חלק מהמדרגה שמעליה. אחרת לא היתה לאדם שום אפשרות לעלות ממדרגה למדרגה. כלומר, החלק של המדרגה הרוחנית העליונה שנמצא במדרגה התחתונה, הוא בעצם מתווך בין שתי המדרגות. אלא שאותו חלק יכול היה לקשר בין שתי מדרגות רק אילו היו לו איתן תכונות משותפות ותכונות כאלו למעשה לא קיימות ברוחניות, כי שתי תכונות זהות יהיו לדבר אחד שלם.

ניתן להתנתק מהתכונות של המדרגה הרוחנית בה אדם נמצא ולקבל תכונה חדשה מדרגה רוחנית גבוהה יותר רק כאשר מפסיקים לחלוטין לחוש את הצרכים, התכונות והרצונות שלנו בדרגה הרוחנית הנוכחית. רק אז מקבלים את התכונות, הרצונות וההשתוקקויות החדשות.

לכן ברוחניות שולט עיקרון האלטרואיזם. שהרי היכולת להתנתק מעצמך ומהרצונות שלך הכרחית לחיים הרוחניים ולהתקרבות אל הבורא. כך למשל אם מלאך מהעולם הרוחני היה בטעות מגיע לעולמנו, הוא היה מופתע והיה אומר: "איך אתם בכלל מסוגלים להתקיים רק במסגרת של הרצונות שלכם, באגואיזם שלכם? הרי האגואיזם לא מאפשר לכם לשנות כלום בחייכם, אתם לא יכולים לגדול, לחיות, להשתפר ולהתפתח."

לכן הפרצוף העליון מרוקן בכוונה חלק מהרצונות שלו, מתרחק מהם ורוצה בהם רק כדי "לתת". רצונות אלה הופכים להיות לכאורה לא שלו. ובכך הוא מבטיח לעצמו יכולת להימצא עם הרצונות האלה במדרגה שמתחתיו, ולרצות את מה שרוצה התחתון, אבל לרצות לא למען עצמו אלא כדי להשתוות אל התחתון. השתוות כזו עם התחתון אפשרית לגבי העליון והודות לעזרה של העליון, התחתון מסוגל להרגיש בתוכו את העליון, לא כעליון, אלא כחלק ממנו.

האור שיוצא מהבורא יוצר רצון שיהנה מהאור. רצון זה קרוי "מלכות". עד שהאור מגיע למלכות הוא עובר תשעה שלבים של שינוי, המכשירים אותו להיות מתאים לברוא את המלכות. תשעת השלבים, הספירות, קרויים: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. אחר כך נוצר השלב האחרון הקרוי "מלכות". ששת השלבים מחסד עד יסוד נקראים "זעיר אנפין". בסך הכל לפנינו "עשר ספירות", שהן תשע דרגות שונות של האור ו"מלכות"הרצון לקבל את כל האור.

"מלכות" זוהי הנשמה או הנברא האמיתי, שמרגיש שרוצה לקבל את התענוג מהאור. המלכות מתחילה לקבל את האור, ויחד אתו את תכונותיו, בדומה לעולם שלנו שבו כל השפעה שהיא מותירה בנו את חותמה. דבר דומה מתרחש במלכות, כשהיא מקבלת את האור של ט' הספירות הראשונות.

איור 12. ספירת מלכות

אמנם מלכות היא מבנה אגואיסטי, אבל בזמן שהיא מקבלת את האור של ט' הספירות הראשונות, היא מקבלת גם את תכונותיהן האלטרואיסטיות. מידע חיצוני, כלומר האור, העובר דרך תשע התכונות האלטרואיסטיות של המלכות, אינו מתעוות, משום שהאגואיזם אינו עומד בדרכו. אור זה רק מצטמצם לאותה המידה שבה הנשמה תתמלא בו בצורה אופטימלית, ולא תתמלא יתר על המידה, שכן גם מילוי יתר מביא ליסורים.

מעבר לחלק של המלכות שרכש את התכונות האלטרואיסטיות של האור, קיים במלכות חלק נוסף, שאינו מסוגל להרגיש אף אחת מתכונות האור, ולפיכך אינו יכול להשתנות. חלק זה קרוי "לב האבן" כמתואר באיור 21.

כל עבודת האדם היא לנטוש את החלק של מלכות הקרוי "האני" שלי, דהיינו להפסיק לכאורה לפעול באותו חלק, משום שעד גמר התיקון ובוא המשיח נשאר חלק זה אגואיסטי. לפיכך על החלק הזה של המלכות הכרחי לבצע צמצום הקרוי "צמצום א'" ואין להשתמש בחלק זה בשום צורה.

לעומת זאת, הספירה העשירית, אותו חלק מהמלכות שקיבל את תכונות האור ויכול להרגיש את תכונות האור הממלא אותו, וכתוצאה מכך להשתנות, צריך בהדרגה ללבוש צורה חדשה, ולהתחיל לפעול בדומה לאור. כדי להחדיר במלכות את תכונות האור נערכת פעולה הנקראת "שבירה" או "הכאה" שכתוצאה ממנה, תכונות ט' הספירות הראשונות חודרות אל תוך המלכות. הדבר נובע מכך שאין די בהבנה שתכונות האור והמלכות הפכיות, אלא המלכות חייבת להתחיל ולפעול כמו האור ולהשתוות לט' הספירות הראשונות. כיצד ניתן לבצע זאת, אם שום אור לא נכנס לתוכה? לצורך כך נעשתה "שבירת הכלים", שבירת הרצונות. השבירה נעשית באמצעות מהלומה של אור המעבירה את האור דרך כל תשע הספירות אל תוך המלכות. כך המלכות מתערבבת עם יתר תשע הספירות, בתהליך המכונה "שבירת כלים" או "חטא".

אחרי שבירת הכלים נוצרו ארבעה סוגים שונים של רצון:

א.רצונות אלטרואיסטיים לחלוטין, אלה שהיו בט' הספירות הראשונות;

ב.רצונות אלטרואיסטיים שהתכללו בתוך רצונות אגואיסטיים;

ג.רצונות אגואיסטיים שהתכללו בתוך רצונות אלטרואיסטיים;

ד.רצונות אגואיסטיים לחלוטין.

כלומר לאחר שבירת הכלים נתווספו שני סוגים מעורבים של רצון. רק בשלב זה ניתן ליצור נשמה שבה המלכות תהא מתוקנת כמו ט' הספירות הראשונות, שכן בכל רצון אגואיסטי נמצא עתה ניצוץ של אלטרואיזם. כעת נחוץ כוח כלשהו, "כוח התיקון", אשר יתן לכל ניצוץ אלטרואיסטי יכולת לגבור על הרצונות האגואיסטיים, ובכך לתקן את הרצונות האלה.

תהליך זה מתממש באמצעות ספר מתאים של חוכמת הקבלה, שכתב אותו מי שכבר תיקן את עצמו בהתאם לאור. בעת קריאת הספר מועברות "הוראות" כיצד לבנות את הכלי הפנימי בהתאם לאור. בזמן הקריאה, גם אם אין הקורא מבין את הכתוב, הוא מושך עליו "אור מקיף" אשר בהדרגה מטהר ומתקן את רצונותיו.

הלימוד בהדרכה קפדנית של מורה-מקובל, עם קבוצת לימוד שחבריה רוצים להשיג את מטרת הבריאה, ההשתוות לבורא, יניב תוצאה מובטחת. כמו כן, כאשר נכוון את הרצונות שלנו לרצונותיו המתוקנים של המקובל, מחבר הספר, נדע מהו סדר התיקון של חלקי נשמתנו.

במהלך תיקונו מתחיל האדם בהדרגה להרגיש שרצונותיו שבורים. הוא לומד להפריד, למיין ולברור אותם לפי טיב וסוג התכונות, ואחר כך לצרף אותם לפי סדר מסויים ולקבצם יחד. דרך זו אמנם ארוכה אבל מעניינת ומיוחדת: האדם מתחיל לגלות בו עצמו תכונות חדשות, לחוש עצמו כנברא, וחושף את הקשר שלו עם הבורא ועם שאר חלקי הבריאה. ואז הוא מגיע לכלל הבנה אודות מנגנון המערכת החיצונית, כיצד היא בנויה, ואודות דרכי הפעולה של ההנהגה העליונה.

מטרת הבורא היא שהאדם ילמד תחילה כיצד להנהיג את עצמו כדי שיוכל אחרי כן להנהיג את הבריאה כולה במקומו.

הבורא ברא נשמה אחת כללית הנקראת "אדם" או "אדם הראשון". נשמה זו נשברה ל-600,000 חלקים, וכל חלק מורכב מארבעה רצונות. ה"משימה" שמוטלת על האדם היא לא רק לתקן את עצמו אלא גם את חלקו בנשמה הכללית. כל אחת מהנשמות חייבת לתקן את היחס שלה כלפי כל 599,000 הנשמות האחרות, ובאופן הזה היא מתקנת את עצמה, היות שכל נשמה בודדת בנויה מ-600,000 חלקים שבכל אחד מהם ט' הספירות הראשונות. מהיכן מגיע המספר 600,000 נשמות? פרצוף רוחני המורכב משש ספירות וכל אחת מהן אף היא מורכבת מעשר ספירות, עלה לדרגת האלף העשירי. מכאן המספר 6*10*10000=600 אלף. נשמות יכולות להיתקן דרך גופים פיסיים בלבד, ואילו הגוף יכול לעבור תיקון רק בעזרת פעולות פיסיות משותפות עם קבוצה, שכוונתן להשיג אותה מטרה יחידה. קיימות פה שתי פעולות מעשיות: לימוד ועבודה כללית לשם תיקון רוחני של הנשמה.

אין ביכולתו של אדם לשנות את רצונותיו, שכן הם נבראו על ידי האור. כל מה שדרוש הוא לשנות את כיוון הפעולה של הרצונות האלה, לעבר המטרה שלשמה הוא רוצה לממש אותם. אם לזמן מה האדם לא ימלא רצון כלשהו, אזי הרצון הזה שוב יחזור אליו בצורה עוד יותר משובשת. דרוש אם כן לפעול בצורה הנכונה של השימוש ברצון הזה.

ביהדות אסור לרעוב, להתייסר ולהתנזר. התיקון צריך להיות רק ביחס אל הכוונה, באופן שבו משתמשים ברצון. ואז ניווכח שכל הרצונות הכרחיים לנו להשגת המטרה. ומשום זה נאמר שאדם ככל שהוא אגואיסט, הוא בעל רצונות גדולים יותר. ככתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

כאשר ארבע הבחינות נוצרות מן האור שהוא הבחינה ההתחלתית, בחינת שורשהבורא, נוצר כלי שהוא רצון לקבל תענוג, כלי שהן בכמותו והן באיכותו נמצא בהתאמה מוחלטת עם האור שממלא אותו. בריאה זו, בצורתה הסופית, שחשה עצמה עצמאית לחלוטין, נקראת "בחינה ד'", "מלכות", "בריאה".

בזמן שבחינה ד' התחילה לקבל את אור הבורא ולהתמלא בו, תפסה שהבורא הוא אשר נותן את האור, התענוג, והיא זו שמקבלת את האור ומתענגת עליו.

לכאורה אין בכך שום רע: תינוק קטן, למשל, מקבל הכל בהנאה מאמו. אמו נהנית מזה שהיא נותנת והוא מקבל. ומה רע בכך?

הבורא והנברא נמצאים באיחוד גמור: זה נותן וזה מקבל. כאשר הנברא, המלכות, מקבל את כל מה שהבורא נותן לו, הוא קרוי מלכות עולם אין-סוף, פירוש הדבר שהוא לא מוגבל בקבלת האור שמגיע אליו מהבורא. הבורא והנברא קשורים זה לזה באופן מוחלט, אך יש ביניהם הבדל. במצב זה הנברא אינו עצמאי, ולא נמצא בהתאמה לבורא, היות שהוא לא יכול באמת ליהנות. התענוג שהוא מקבל, אינו נצחי, ומתפוגג מיד.

כדי להביא את הבריאה לרמת התפתחות רוחנית בה היא תוכל להרגיש תענוג נצחי, בלתי פוסק ובשיעור מלא, כלומר כדי שהתענוג יהיה שלם, הכרח להוציא את סיבת התענוג אל מחוץ לנברא. רק אז הנברא לא יהיה מוגבל בהיקף של גודל הרצון שלו ליהנות, כי אחרת התענוג שמתקבל מיד מכבה את הרצון לקבל אותו. בכוח הדדיותם הרצון לקבל את התענוג והתענוג המתקבל מבטלים זה את זה, וכך יורדים לטמיון הן הכלי והן האור.

כיצד ניתן להגיע לכך שככל שהכלי מתענג יותר, כך הרצון שלו והיכולת לקבל את התענוג גדלים? רק כאשר מקור התענוג, והסיבה שלו, יהיו מחוץ לנברא עצמו. במצב זה הנברא יקבל תענוג מזה שהוא נותן תענוג, וככל שיעניק יותר, כך באותו שיעור יגדל התענוג שיקבל מהנתינה. תהליך זה הוא אינסופי. מכאן רואים בבירור, שאלטרואיזם, אינו המצאה מלאכותית אלא כורח לעשייתו של הכלי שלם. רק בכלים אלטרואיסטיים ניתן לחוות בו זמנית את התענוג עם השתוקקות הולכת וגוברת אליו.

הבורא, ביוצרו את מלכות עולם אין-סוף, השלים רק מרכיב קטן מהעבודה. כעת נדרש לפתח כלי זה עד למצבו השלם כך שאם ימשיך לקבל הוא יתחיל לתת ללא גבול, אל מחוצה לו. וכך הכלי החדש הזה, שמכוון לנתינה, יוכל למלא את עצמו בצורה אינסופית.

ההתפתחות האינסופית של תהליך זה אפשרית רק בתנאי ששני הצדדים יתנו: הבורא ייתן בצורה ישירה, בשיעור הרצון והאפשרות שלו לתת, והנברא יתן ב"כיוון הנגדי", בצורה של "אור חוזר"; כלומר, הנברא מקבל על מנת לתת. הוא מקבל תענוג הואיל וזו הדרך היחידה לתת תענוג לבורא. והקבלה היא תולדה של אהבה לנותן.

בעולם הגשמי שלנו, אנו חיים לשם מימוש רצונות אגואיסטיים קטנים, וכשאנו מתמלאים בתענוגים האלה, מיד אנו מפסיקים לרצות בהם. ושוב מחדירים בנו מלמעלה רצונות חדשים, ושוב אנו מזדרזים בעל כורחנו לנסות למלא אותם, וחוזר חלילה. הופעות חוזרות ונשנות של רצונות בתוכנו, והסיפוק הרגעי שלהם הכרחיים להתפתחותנו. ניתן לראות זאת היטב אצל ילדים: הטבע נותן להם כל הזמן רצונות חדשים, ובכך מאלץ אותם להתקדם ולהתפתח. בלעדי תהליך זה לא היה האדם מתפתח. ככל שהאדם סקרן יותר, רוצה לדעת, כך הוא עשוי להגיע לרמת התפתחות גבוהה יותר.

התהליך של התפתחות הרצונות מתרחש בדרך טבעית במשך אלפי שנים. מאז בריאתה עוסקת כל האנושות רק במעבר מרצון אחד לשני, וכשהיא מצליחה למלא רצון אחד, מיד מופיע בה רצון חדש, גדול יותר. ללא התעוררות של רצונות חדשים אין הטבע יכול להתקיים. אילו באדם לא היה מופיע מידי פעם רצון חדש הוא לא היה נותר בחיים. הציפיה למילוי הרצון ולתענוג העתידי מניעה את הכל. היא זו שנותנת את הכח המניע, גורמת למצבי הרוח השונים שלנו ומספקת אנרגיה. האור שעתיד לבוא, האור המקיף, מאיר מרחוק ונושא בחובו הבטחה להיכנס אל תוך רצונותינו ולמלאם.

ישנם ארבעה סוגים של רצון לקבל:

א.רצון בתענוגים גופניים: מדובר ברצונות למלא צרכים בסיסיים, מזון, מין, משפחה, צאצאים, ביטחון. לרצונות אלה שואפים גם בעלי החיים.

ב.רצון בעושר: מדובר ברצון שלא קיים בבעלי החיים, ועם זאת זהו רצון פרימיטיבי מאד, כיוון שהמושג עושר מופשט ומתואר אצל האדם כאמצעי להשגת אותם תענוגים בהמיים.

ג.רצון בשליטה: רצון לשלוט על הדומים לך, תחושה של צורך להיות מעל הרמה הטבעית של הסובבים אותך, ובו בזמן אין זה רצון להתעלות על עצמך, על הטבע שלך, אלא רק על אחרים.

ד.רצון בידע ולהשכלה: רצון זה מעלה את האדם מעל לטבע, אך לא מעל הטבע שלו עצמו.

בכל אדם קיים מכלול של רצונות אלה. ההבדל בין אדם לאדם הוא רק ביחס שבין שלבי ההתמסרות לרצונות אלה. תהליך התפתחותו של האדם הוא תולדה של התפתחות הדרגתית של אותם רצונות, מהנמוכים ועד הגבוהים, וכאמור הם הדוחקים באדם לנוע קדימה. אם האדם הגיע להבנה שחסר לו רצון ליהנות, והוא יודע מהו התענוג שנשלל ממנו, אזי יסבול כמידת התענוג שהוא סבור כי נשלל ממנו. רבים חפצים להגדיל את רצונותיהם המיניים כי הם מבינים שיוכלו לקבל תענוג הרבה יותר גדול. אחרים רוצים להפחית את תשוקתם לאוכל היות שעל פי הבנתם, אם יגבילו עצמם, יסבלו פחות.

מי שאינם שואפים לעושר, לשליטה או להשכלה לא יכולים להתפתח ולהתקדם בצורה נכונה שתאפשר מאוחר יותר לעבור לרצונות השואפים לשלמות בכל. לשם כך ניתן לנו בעולם הזה מגוון של רצונות קטנים, אותם עלינו לפתח כדי להגיע בסופו של דבר לבורא. רצונותיו של אדם מקובל חזקים ואגואיסטיים יותר מאדם רגיל, כי הם בעצם תוצאה של התפתחות ארבעת סוגי הרצונות הטבעיים שלנו.

ולמה הרצונות שלנו צריכים להתפתח? הנברא, האדם בעצמו, יוצר כלי חדש, כלי של נתינה, ובכך נוצר נברא חדש. ואת הנברא החדש הזה לא הבורא ברא. בנקודה זו בדיוק מתבטאת השלמות של הבורא. הבורא ברא נברא ונתן לו אפשרות לשנות את עצמו, את הטבע שלו, ולברוא בעצמו רצון חדש, שלא הבורא בראו, רצון לתת. בכך שהנברא יוצר בעצמו את הרצון החדש לנתינה הוא מדמה את עצמו לבורא ומגיע לשלמות מלאה. הבאת הנברא למצב שלמות זה היא למעשה מטרת הבריאה. מצב זה של תיקון סופי ומלא קרוי "גמר התיקון".

הגדלת חשיבותו של הנותן, הבורא, מאפשרת להגדיל פי כמה את התענוג שמתקבל ממנו. באותו שיעור שהאדם מדמה לעצמו את גדלות הנותן כך מורגש אצלו גודל התענוג. עקב כך הכל תלוי בנברא: עד כמה הוא מגדיל את חשיבות הנותן, ומכיוון שהבורא הוא אינסופי אזי גם הרצון לתת לבורא גדל בצורה אינסופית, וכך גם התענוג מהקבלה ממנו אינסופי.

גלגולי מקובלים בעולם הזה ו-600,000 נשמות

לפי הנתונים הפיסיולוגיים שלהם, כל האנשים שווים. מבחינה חיצונית גבר חזק וחסון, אתלט למשל, מועדף על אינטלקטואל חלש והססן. זאת, במידה וננתק את המהות הפנימית של האדם, ונמדוד אותו לפי הנתונים הגופניים הבהמיים בלבד. במקרה זה מובן שניתן להשתיל באדם איברים חדשים ללא קשר למוצאו, להתפתחותו ולתכונותיו.

הבחנה אמיתית בין אדם לרעהו ניתנת רק על סמך המהות הפנימית שלו, של תכונותיו. בשונה מתכונות הגוף, תכונות אלו אי אפשר להשתיל ולהעביר מאיש לאיש. ייתכן שבעתיד יהיה ניתן להעביר ממוח אחד לשני מידע על העולם שלנו שהרי מידע זה הוא גשמי, שכמו מידע הנשמר במחשב. הזיכרון שלנו הוא בסך הכול התנסויות של גופנו בעולם הזה. כמו שאמר הרב"ש: האדם, בעזבו את העולם שלנו, ובחזרו אליו, לא משנה דבר מלבד "חולצה". הנשמה נשארה, ה"חולצה" שלה הוחלפה. וזהו עניין גלגול נשמות.

ישנן נשמות שהשלימו את תיקון תכונותיהם אך בשל יעודן המיוחד צריכות לחזור לעולם שלנו, אלא הפעם ב"חולצה" אחרת: רבי שמעון לא צריך היה לחזור כרבי שמעון, הוא חזר כהאר"י. והאר"י חזר והיה לבעל הסולם. זו היא אותה נשמה אשר בדורות שונים חוזרת לעולם שלנו לשרת אותנו מבחינה רוחנית. בעל הסולם כתב על עצמו שהוא גלגול של האר"י, והאר"י כתב שהוא גלגול של רבי שמעון. את זה מגלים מקובלים כאשר מגיעים לרמה הרוחנית שבה היו בגלגול הקודם.

כל הנשמות נולדות עם רצון אגואיסטי בלי יוצא מן הכלל, ואף אחת מנשמות המקובלים לא הופיעה לעולם הזה אחרי שנעשתה "מקובל" או "נביא". הפעולה הראשונה שעושה הנשמה (הנברא) לקראת הבורא היא צמצומו של הרצון האגואיסטי להנאה עצמית.

מהנברא מסתלק לגמרי כל אור (תענוג) והוא מחליט שיקבל אור רק באותו השיעור שיכול "להחזיר" לבורא. קבלה כזאת נקראת נתינה.

בכל שבריר אור שהנברא מקבל הוא צריך להבחין בכך שהתענוג שהוא מקבל בא אליו מהבורא, ושהוא נהנה כי הבורא רוצה שהוא יהנה, ובכך הוא נותן תענוג לבורא, שכל רצונו הוא ליהנות לנברא.

לאחר שרצון הנברא לקבל כדי שהבורא יתענג (ה"מלכות") הגיע להשתוות בתכונות עם רצון הבורא להיטיב לנבראיו ("כתר"), הנברא והבורא נמצאים בהתאמה. כדי להידמות לבורא מתחלקת הבריאה ל-600,000 חלקים-נשמות, ומתרחקת מהבורא עד שלא מרגישה אותו. המרחק שנוצר בינה לבין הבורא מתחלק ל-125 מדרגות, וכל מדרגה מסננת כמות מסויימת של אור עד אשר מאחורי המדרגה האחרונה, המדרגה ה-125, האור לא מורגש יותר. שם נמצא העולם שלנו.

המושג "העולם הזה" בקבלה אינו העולם המוכר לנו בו אנו נמצאים, אלא מצב רוחני של הבריאה שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא מבודד ומרוחק לגמרי מהבורא. מצב בו האדם מכיר בכך שישנו בורא ומרגיש בהעדרו. דווקא ממצב כזה, שבו הנברא מפתח בתוכו באופן עצמאי, תוך התאמצות, רצון לענג את הבורא הוא מדמה עצמו לבורא.

השתלשלות העולמות, המדרגות, הפרצופים, לפי 125 מדרגות, נוצרה בידי הבורא בעצמו. לכל אורך המדרגות עדיין אין שום רצון ופעולה עצמאיים מצד הנברא. אלא מהנקודה הנמוכה ביותר, כשהנברא מנותק לגמרי מהבורא, מתחיל הוא בעצמו מתוך רצונו האישי לפסוע על פני אותן 125 מדרגות, בחזרה למצב עולם אין-סוף שממנו יצא, לקראת הבורא.

מלכות עולם אין-סוף התחלקה ל-600,000 נשמות, וכל אחת מהן צריכה באופן עצמאי לעבור את הדרך שלה מהעולם שלנו עד עולם אין-סוף, תוך הגדלת המסך שלה עוד ועוד. כל חלק כזה שמצוי בדרך זו קרוי "מקובל". על כל החלקים לעבור את כל הדרך בהיותם בגוף הגשמי שלנו עד שיעברו את כל המצבים הרוחניים.

ואז, גם בדרגה הנמוכה ביותר, ברמת הגוף, יתרחש גילוי עולם אין-סוף הקרוי "גן עדן ארצי".

על כדור הארץ שלנו כ-7 מיליארד גופים פיסיולוגיים. נשאלת השאלה כיצד ל-7 מיליארד אנשים יכולות להספיק 600,000 נשמות בלבד? ובכן, למספר הגופים הביולוגיים הקיימים אין שום קשר למספר הנשמות, הנקראות "נקודה שבלב". קיימות רק כמה עשרות נשמות בדור אחד ש"מלובשות בתוך גופים". כל שאר הגופים מסתובבים ללא כל מטרה וללא נשמה.

600 הוא מספר מותנה של חלקים שהמלכות התחלקה בהם, ושצריכים לתקן את עצמם. כל הזמןוליתר דיוק, כל שניה, מתרחשים גלגולים ומעברים של חלקי המלכות הללו. אנחנו לא מבינים מהי מציאות שאין בה מימד זמן, אבל ברוחניות לא קיים מושג של "זמן" ולכן קשה בשלב זה להסביר את תהליך הגלגולים והמעברים. מרגע שנרכוש את התחושה, איך באמת בנוי העולם, לא ישארו בלבנו שום שאלות וספקות, שכן נוכל לראות הכל בעצמנו.

אדם הראשון"אדם הראשון", או "אדם", היא הנשמה הכללית והיא מתחלקת לחלקים שנקראים "נשמות בני-אדם".

אור וכליהרצון לקבל שבנברא נקרא "כלי", והשפע שהנברא מקבל נקרא "אור".

אח"פ (אָחַפּ)החלק המקבל בנשמה.

אח"פ דעליוןחלק מהפרצוף העליון הנמצא בתוך התחתון.

אחורייםהתייחסות הבורא לנברא לא כשמו "טוב ומיטיב" אלא בהיפוך מהנראה.

בירורפעולת ההפרדה בין תכונות או רצונות של הנברא לאלו של הבורא. מתבצעת באור העליון המגיע למבצע הפעולה.

בריאה-יצירה-עשיה (בי"ע) דטומאהמאגר הכוחות האגואיסטיים הנמצאים לעומת כוחות ההשפעה שבעולמות בריאה-יצירה-עשיה דקדושה.

בריאה-יצירה-עשיה (בי"ע) דקדושהמאגר כוחות ההשפעה הנמצאים לעומת הכוחות האגואיסטיים שבעולמות בריאה-יצירה-עשיה דטומאה.

גלגלתא ועיניים (גו"ע, ג"ע)החלק המשפיע שבנשמה.

דבקותהשוואת הצורה המקרבת ומדביקה את הרוחנים זה בזה.

הבחנות ובירוריםשלבי הכרת ההנהגה העליונה.

זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא) דאצילותחלק בעולם האצילות שממנו נמשכות לנשמות הנהגה והשגחה כדי להביאן לגמר תיקונן.

זיווג דהכאהפעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחינה ד', ומדחה את אור השייך לה. מצד אחד "מכה" באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר, ומהצד השני "מזדווג" עם האור, כלומר, גורם לו רבייה והרחבה יתרה.

זעיר אנפין )ז"א(נציג הבורא או הכתר )אריך אנפין( שבעולם האצילות מול המלכות דאצילות, שכוללת בתוכה את כל הנשמות.

חפץ חסדיםתכונת הבינה.

יהוד-יםהמשתוקק להתייחד ולהידבק עם בוראו נקרא "יהודי".

יחוד-יםהמצב שבו הנברא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא.

כח"ב תו"מכתר, חוכמה ובינה, תפארת ומלכות. ראה גם נרנח"י.

כליהרצון לקבל שבנברא.

ל"ב האבןל"ב (32) מלכויות שבנשמה שאי אפשר לתקנן עד גמר התיקון.

מ"דהאור העליון שיורד מלמעלה כדי לעזור לאדם שמעלה את המ"ן.

מלכות דאין-סוףהרצון לקבל הכלול באור אין-סוף; עולם אין-סוף אשר שם אין שום שינוי צורה בין הכלי לבין האור.

מ"ןבקשת התחתון לקבל תכונת ההשפעה בדומה לעליון.

מסך כוח התנגדות לרצון לקבל שבמלכות, המעלה את הנשמה לפעולת ההשפעה.

נרנח"ינפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ה' חלקי האור הממלא את ה' חלקי הנשמה, כח"ב תו"מ, שהם כתר, חוכמה, בינה, תפארת ומלכות.

עבה, עוביגודל הרצון לקבל שבנשמה.

עביותהרצון לקבל שבנשמה.

ע"סעשר ספירות.

עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבאה' פרצופי עולם האצילות שמהם יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות.

פניםהבחינה הטבעית שבפרצוף או ביחסו לזולת.

פרצוף"עשר ספירות" זו למטה מזו, הבאות על ידי עליית המלכות למאציל.

פרצופיםמדרגות שבעולמות נקראות פרצופים, סה"כ 5 בכל עולם, וכך 52 בכל המציאות.

קו ימיןתכונות של השפעה שנרכשות מהופעת הפרצוף העליון )"הבורא"(.

קו שמאלרצון לקבל שבנברא שמתעורר לפי יכולתו של הנברא לתקן אותו.

רצון לקבלחומר של כל מהות.

רשימו, רשימותמידע שמצוי בנשמה המתעוררת ועולה להכרת האדם, כדי להקנות לו מקום לתיקון ולהתקדמות לקראת מטרת הבריאה.