חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם

הודות להתפתחות הטכנולוגיה, המדע, הרפואה והתקשורת בכל העולם, האדם רכש יכולת להיות מעורה במתרחש בכל מקום בעולם ולפקח על כל המצבים שאליהם הוא נקלע. ועם זאת מתגלה לנגד עינינו עד כמה אנחנו מרגישים היום הרבה פחות בטוחים ופחות ופחות מבינים מה באמת קורה במציאות. תופעות כמו דיכאון, אלימות, סמים והתאבדויות, כולן מצביעות על ההכרח לשים קץ להשמדה העצמית של האדם, לעצור לרגע ולחשוב מהי מטרת המציאות הזאת? מה הוא השורש של המציאות? ואיך אפשר באמת לשנות את חיינו?

באמצעות חוכמת הקבלה האדם יכול להשיג תשובה לשאלותיו אלה. תכלית חוכמת הקבלה היא לאפשר לאדם לגלות את המציאות האמיתית ולרומם אותו לדרגת שלמות, לדרגת חיים עליונה, שנועדה לאדם מראש במחשבת הבריאה. לשם כך המקובלים במשך אלפי שנים העבירו מדור לדור את חוכמת הקבלה והתאימו אותה לאותו הדור, הגם שעשו זאת בשפה נסתרת, משום האיסור להפיץ את החוכמה.

המקובל הראשון, שהחל לכתוב במגמה לגלות את הקבלה כשיטת מחקר, הוא הרב יהודה לייב הלוי אשלג "בעל הסולם", (1884 – 1954). הוא פיתח שיטה ללימוד חוכמת הקבלה המאפשרת לכל אדם לחקור את המציאות שבה הוא חי, ולגלות את שורשה ומטרתה. הוא הראשון שעשה בספריו צעד קדימה לקראת הקורא הרגיל. הוא לא כתב רק למיוחדים שיגלו את ספריו, שרק מגובה השגתם הרוחנית יצליחו לעמוד על כל הרעיונות שכתב.

אלא בעל הסולם טרח בכתביו להעביר לכל אדם את הידע הטמון בספרי הקבלה, ובתוך הידע - את הרגש. כי טבע האדם הוא להרגיש. האדם יכול להתקשר לחומר שבספרים האלה, לרצות להבין אותו ולרצות להתחבר אליו, אם יש לו קשר אליו גם במוח וגם בלב. ועל ידי חוכמת הקבלה האדם חוקר את הרגשות שלו, בודק ממה בנויה מהותו, ומגלה שהיא בנויה ממוח ומלב, שהלב הוא מכלול הרגשות, ושהמוח הוא כלי שרת לבקרת הרגשות ולניהולם.

אדם שמתעמק בבירור השאלות: מי אני, מה אני, ממה אני מורכב, איך אני מרגיש, איך אני חושב, ממה בנויה תפיסת המציאות שלי, ממה מורכב העולם שלי, התשובות לשאלות האלה בונות באדם את תמונת המציאות הסובייקטיבית של עצמו ושל עולמו. והניסיון של האדם להכיר את עצמו ואת עולמו לא בצורה סובייקטיבית, אלא בצורה אובייקטיבית, מדעית ובלתי תלויה בעצמו, וכל מה שקשור בהתרשמויות, בחקירות ובהבחנות העוברות עליו במהלך ניסיון זה, הם עיקר העיסוק של חוכמת הקבלה. מפני שחוכמת הקבלה היא מדע, מדע שאיננו עוסק לא במחשבות ופילוסופיות ולא במיסטיקה, אלא במה שהאדם משיג בצורה מוחשית בחושים שלו.

לכן, חוכמת הקבלה לעולם מתגלה לפי הכללים "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" [1], ו"מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם ומילה" [2] שמשמעותם היא, שבחוכמת הקבלה מדברים רק מתוך השגה ברצונות המתוקנים, שמסוגלים להרגיש הבחנות מעל "הרצון לקבל" הגשמי האגואיסטי הטבעי שלנו, שבו אנו קיימים. ואת תמונת המציאות האמיתית אנו מסוגלים להשיג רק לאחר תיקון הטבע האגואיסטי שלנו.

כיום, לאחר תקופת ההשכלה, אחרי תקופת הטכנולוגיה ולקראת סוף תקופת המדע, האנושות חוזרת לחיפוש פנימי רוחני, שאליו חייבים להגיע, על פי בעל הסולם, עם כלים מדעיים כדרך להבנת המצבים הרגשיים שהאדם עובר.

את סדרת מאמריו המובאת בספר זה חיבר בעל הסולם בין השנים תרצ"ג - תרצ"ד (1933 – 1934) כהכנה ללימוד נכון של כתבי הקבלה וכדי לבאר את דרך הלימוד. ולמרות שבעל הסולם רצה בכל מאודו, מגובהו הרם, לקרב את חוכמת הקבלה לאדם הרגיל, גם מאמרי היסוד שלו הקלים ביותר מבין כתביו, עדיין קשים להעברה. ואפילו אדם עם רצון גדול להבין, צריך להתרגל לשפה ולאופן הכתיבה של בעל הסולם.

מטרתי בספר זה היא להסביר את עיקרי תורתו של בעל הסולם ולחבר בין בעל הסולם, גדול מקובלי דורנו, לבין הציבור הרחב, כדי שזה יגלה בחוכמת הקבלה את התרופה שלו, המאור שמתקן, ומכך ישיג חיים מלאים ובהירים.

המטרה המרכזית של המקובלים היא להתאים את החוכמה לגובה האדם הרגיל. לעשותה קלה לשימוש לכל אדם, כך שכל אחד יוכל לממש בבחירתו החופשית את מחשבת הבריאה המוכנה לו מראש. ספר זה נועד להעניק לקורא הסבר רציונאלי של הדרך שלו לגילוי תכלית חייו בעולם הזה, כך, שאם וכאשר תעלה בו השאלה "מהו הטעם בחיי?", המתעוררת בפני האנושות כולה, תהיה לפניו שיטת לימוד מוכנה וברורה, שעונה בבהירות על השאלה הזאת. שיטת לימוד, שמאפשרת לכל אדם להתקרב יותר אל הגילוי של העולם העליון.

השיחות המובאות בספר זה מכוונות את הקורא לצלול אל מעמקי הפנימיות של חומר הבריאה כדי שיכיר מבעד לחומר של העולם שלנו את הכוחות ואת הקשרים הנסתרים של העולם העליון. תקוותי היא שהקורא יגלה לעצמו עולם עליון מופלא.

מאת העורכים: על הספר

ספר זה הוא אוסף שיחות על מאמרי היסוד של בעל הסולם, שהרב ד"ר מיכאל לייטמן נשא בפני תלמידיו בשנת 2004. השיחות נרשמו ועובדו על ידי התלמידים. פרקי הספר בנויים משני חלקים: חלק המאמר וחלק הביאור על המאמר שכולל שאלות ותשובות. להקלת העיון בספר, להלן הסבר על מבנה הספר ועל אופן העריכה של המאמרים וביאוריהם.

א. חלק המאמר

בספר מובאים 17 מאמרים מסדרת מאמרי היסוד של בעל הסולם. מאמרים אלה נערכו מחדש מתוך כוונה לכתוב ביתר פשטות וקיצור מה שנמצא במאמרי בעל הסולם המקוריים. מאמרי הספר הזה דומים למקור, הם תרגום מעובד שלהם לשפה מודרנית יותר.

בעל הסולם לא כתב את מאמריו אלה כמאמרים שלמים, אלא כקטעים ופסקאות שכתב לעצמו אם כטיוטות, אם כקטעי רישום מתוך זיכרון או כתזכורת, כאשר כל נושא בפני עצמו מתאים לחיבור גדול. רובם היוו מעין טיוטה שניתן להרחיב ולהפוך למאמר שלם, שאפשר לפרוס אותו על פני דפים רבים.

אנו העדפנו בחלק זה להיצמד לדברי בעל הסולם, בלי להרחיב. וזאת כדי שגם אדם שאינו לומד קבלה יוכל לקרוא ולהבין אותו בקלות יחסית, ולהתקרב אל המקור.

ב. חלק הביאור

לכל מאמר נוסף ביאור העונה על השאלות שמתעוררות בזמן שמסבירים את המאמרים לתלמידים מתחילים, באמצעות אמרות ודוגמאות שהשתמשו בהם בעל הסולם, הרב"ש [3] ומקובלים אחרים.

המטרה כאן היא להסביר לאנשים שאינם מעורים בקבלה את מונחי הקבלה העיקריים, כך שהמאמר יהיה אמנם ארוך הרבה יותר מהמקור אך מובן, שוטף ונוח לקריאה למתחילים.

קורא שמתייחס לביאור כמו לשיחה חופשית המשאירה מקום לרעיונות מסוימים להיוותר נסתרים ולאחרים להתגלות כאילו היו כתובים בין השורות, דרך התייחסותו זו נעשה שותף בדיוני הספר.

בדרך זאת ניסינו ליישם את גישתו של בעל הסולם, שהיא לימוד על העולם הרוחני כדי למשוך את האורות העליונים, שהם אלה שמשנים את טבע האדם. שינוי זה מאפשר לתלמיד להשיג בהמשך את כל המצבים והרעיונות הנשגבים שבכתבי המקובלים.

רבים מטילים ספק בהיותה של חוכמת הקבלה מדע. האם יש לראות בחוכמת הקבלה מדע מן המדעים המדויקים, העוסק בטבע העולם הסובב, דוגמת הפיזיקה, הכימיה וכיוצא בזה, או לימודים הומניים כמדעי החברה והרוח, דוגמת הפילוסופיה והפסיכולוגיה? או אולי זה מדע מיוחד, הדורש מן החוקר לא רק ידע, אלא גם תכונה מיוחדת, שאותה אין לו מלידה?

המונח "מדע" מתייחס אל חקר העולם שסביבנו, שאותו ניתן לרשום, וכך לחזור עליו, למסור ולשחזר אותו בעזרת חמשת החושים הטבעיים, הנתונים באדם מלידה, וכן בעזרת מכשירים המרחיבים את טווח רגישותם של חושים אלה.

המקובלים טוענים שאדם הלומד על פי שיטת הקבלה, רוכש חוש חדש, חוש שישי, שנקרא "מסך" או "נשמה". באמצעות אותו חוש האדם חוקר את הגירויים המורגשים בו, בדומה לגירויים בחמשת החושים. את הרגשותיו אלה הוא רושם, מנתח, מחבר ומאחד. המקובל עורך את תצפיותיו בדיוק כמו כל מדען חוקר אחר. התצפיות נערכות במשך מאות בשנים, ומאושרות על ידי אלפי חוקרים מקובלים אחרים. אלא כל ההבדל בין החוקרים המקובלים לבין חוקרים שאינם מקובלים הוא בכך, שהמקובלים חוקרים את הסובב אותם באמצעות חוש נוסף, שאותו יכול לרכוש כל אדם המעוניין בכך.

לאחרונה מתגלה, גם מנקודת מבטם של מדענים, כי תמונת העולם אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין, וכל כולה נקבעת על ידי הצופה. החוקר אינו חוקר את העולם שסביבו, אלא רק את תגובתו שלו לעולם.[1] אם כך, אפשר להגדיר את כל המדעים המדויקים כידע, שהאדם משיג באמצעות חמשת חושיו, הנתונים בו מלידה. ואת חוכמת הקבלה ניתן להגדיר כמדע על טבעי. כלומר, מדע, שאותו משיגים רק אלה הרוכשים, קודם לכן, חוש נוסף.

קצת משונה לגלות לפתע את האפשרות להצטייד בחוש שישי, שבאמצעותו ניתן לקבל מידע חדש על העולם, שבו האדם מורגל לקלוט מידע באמצעות חמישה חושים בלבד. אך ברגע שהאדם מוכן לקבל את ההנחה הזו, כל היתר כבר נראה לו טבעי לחלוטין. ואז, חקר העולם באמצעות החוש השישי, נקרא מדע, כמו חקר העולם באמצעות החושים, שאיתם נולד האדם.

השגותיו של המקובל הן מדעיות. הוא יכול לחזור עליהן ולשחזר אותן. כל ספרי הקבלה מהווים, בעצם, שיטה לגילוי ולויסות החוש השישי, ומתארים מה שנקלט באמצעותו, בדומה לניסויים שעורכים פיזיקאים, כימאים ומדענים אחרים. שכן כל אחד יכול לחזור על הניסוי, ולקבל את אותן התוצאות, שמתאר החוקר המקובל בספריו.

מכאן, שחוכמת הקבלה היא מדע מדויק לא פחות ואפילו יותר משאר המדעים. וזאת משום שמלכתחילה היא מביאה בחשבון את העובדה, שהשגת האדם מוגבלת על ידי חושיו. החוש השישי מאפשר לחוקר לקלוט את המציאות הסובבת אותו בהתאם לתכונות שלו. זוהי פריצת דרך תפיסתית עבור האדם.

רכישת החוש השישי מעלה את האדם לדרגה גבוהה יותר בהשגת הסובב, והופכת אותו לחוקר אמיתי. משום שכאשר הוא משנה את תכונותיו, הוא קולט תמונות חדשות לחלוטין. למעשה התמונות כולן הן אמיתיות, אך ההבדל היחיד ביניהן הוא מידת הויסות של החוש השישי. אך היות שאנשים אינם מבינים את מה שהמקובלים מרגישים ומשיגים, הם משייכים בטעות את חוכמת הקבלה לדת, למיסטיקה, או לכל תחום ידע אנושי אחר, מלבד לחקר העולם שסביבנו.

הקבלה אינה נקראת מדע אלא חוכמה: "חוכמת הקבלה". מפני שלא כמו כל מדע אחר, היא מגלה עולם עליון. חוכמת הקבלה נתפסת בתוך האדם, והוא זה שמרגיש ומשיג אותה. באמצעות אותם חוקים ובאותה גישה כמו במחקר מדעי נסויי.[2] אבל מה שמייחד אותה מכל יתר השגות האדם, הוא לא רק שאינה ניתנת מלידה, אלא שבעזרתה תופסים את החלק העליון של המציאות, שכל מה שקורה באותו חלק, יורד ומתלבש בחמשת החושים של האדם, ונעשה מורגש בנו כמציאות דעולם הזה.

על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים להשיג את המציאות בשורשיה. לא עוד חלק של המציאות, אלא את דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו. במציאות אין "לפני" ו"אחרי", היינו שמגלים אותה כמה שניות לפני שהיא באה, ואז בלית ברירה היא באה ללא שליטתו של האדם עליה. אלא הכוונה ב"דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו" היא, ששם ניתן לשלוט במציאות לפני התלבשותה בעולמנו, שהאדם על ידי התערבות של היחס שלו למציאות יכול לשנות אותה ולשלוט בה.

אם האדם רוצה שהמציאות תבוא אליו מכיוון ההשפעה לבורא, לחיות את המציאות בחמישה החושים רק כדי ליהנות לבורא, הוא קובע בחוש השישי את האזור, את הרמה, של היחס שלו. וכך כל המציאות שהוא מרגיש בחמשת החושים מקבלת צביון לגמרי שונה. כלומר, לא משיגים איזה חלק נוסף או מרגישים עוד משהו במציאות, אלא משיגים את השורש. עולים כביכול לחדר הבקרה והפיקוח של המציאות.

האדם מתעלה מעל עצמו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא. לשורש שממנו יוצאים כל הכוחות, ומתלבשים אחר כך בחומר של העולם הזה במעשים ובעובדות. אם שם, במקור, האדם משנה את היחס אל אותם הכוחות - לא את הכוחות עצמם, אלא את היחס שלו אליהם, הם מתלבשים בעולמנו בצורה שמורגשת על ידו אחרת לגמרי. ובמקום שתעלה בו הרגשת הכלים הריקניים, קורה בו ההפך, הוא מרגיש הצטברות וגדילה של כלים מלאים באור.

הכול תלוי ביחסו של האדם, איך הוא מתייחס דרך החוש השישי, לְמה שהולך להתגלות. כי המציאות באה ומתקדמת תמיד לקראת גילוי הבורא לנבראים. אם הגילוי הזה הוא ברצון הנברא, כמו שברצון הבורא, היינו, בהשתוות הצורה ביניהם, אז הוא נקלט בנברא בהתקרבות ובביאת השפע, שכל הזמן מתגבר ומתרחב. ואם התהליך הזה בא לא ברצון הנברא, כלומר, לא בהשתוות הצורה עם הבורא, לא באותה כוונת השפעה כמו שבא השפע, אז ההתפתחות הזאת באה ומורגשת בבני האדם כהתפתחות רעה, מאיימת, שמחשיכה את חיי האדם בכל חמשת חושיו.

כלומר, החוש השישי הוא לא חוש שנוסף לחמשת החושים, הוא מעל לחמישה החושים, הוא המסך, שעל ידי שליטה בחוש השישי, על ידי נתינת הכוונה הנכונה בו, האדם מרגיש בחמשת החושים מציאות אחרת לגמרי. מחושך לאור. מהרגשה של ריקנות בחמישה חושים, וייסורים ואִיום, להרגשה של שפע, ביטחון, שלווה, נצחיות ושלמות.

החוש השישי הוא החוש הרוחני, שהאדם צריך לרכוש אותו בעצמו ולשלוט בו בעצמו. הוא ניתן לאדם בצורה כזאת, כדי שבחוש הזה האדם יהיה עצמאי וקובע את עצמיותו. לכן, במידה שהאדם שולט בחוש השישי, הוא נקרא "אדם". בכך שהוא מביע את עצמו בחוש השישי, הוא קובע את יחסו לבורא, את מידת התחברותו עם הבורא, את מידת תיקונו.

מכאן רואים, שחוכמת הקבלה היא לא חוכמה נוספת על שאר החוכמות, אלא היא מאפשרת לאדם לשלוט בחוכמות האחרות, להבין אותן, ואפילו לשנות אותן. כלומר, אדם שקובע את היחס שלו למציאות על ידי החוש השישי, מתחיל להרגיש בחמישה חושים התפעלות אחרת מהחוקים, מהשפע שבא מלמעלה.

השפע, שבא מלמעלה, נכנס לכלים, ופועל בכלים כממלא אותם, ולא כמגלה בהם חושך. ואז כל מדעי הטבע: הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, יניבו תוצאות בכיוון אחר, תוצאות הפוכות מאלה שהתקבלו קודם במחקר מדרגת העולם הזה. לא שתוצאות המחקרים הקודמים הן שגויות, אלא שהן נכונות, כל עוד הבורא לא מתלבש בעולם. אבל אם האדם ישנה את החוש השישי, והאור יבוא, ובהתאם לזה יתלבש בחמשת החושים, האדם ירחיב את הידע שלו על התפעלותו החיובית של הטבע מהשפע שבא.

כלומר, האדם יחקור לא את הכלים הריקניים מהאור, עד כמה הם סובלים, אלא הוא יפתח מדע אחר, שיבחן איך האור מתלבש בכלי ומשלים אותו. הוא יחקור לא את הטבע, שבא ופועל מתוך חוסר, מתוך כורח הישרדות, אלא איך הטבע עולה ופורח לקראת האור, לקראת הבורא, ברצון אמיתי וחופשי. וכך גם החוקים, הם יתגלו כחוקים חיוביים, ולא מתוך שלילה.

האדם לא ישיג את השחור על גבי הלבן כחיסרון, אלא את הלבן לעומת השחור כשלמות ונצחיות. ההשגה תהיה מצד האור, מצד הכלי המתוקן, שעל ידי המסך הופך לאור, ומקבל צורות של האור, תכונות של האור. כך יתפתחו המדעים, אם האדם יפַתח אותם מתוך החוש השישי, שיהיה החוש שישלוט, ויביא את השפע לתוך חמשת החושים.

ואז חוכמת הקבלה לא רק תעלה ותהיה לפני כל החוכמות אלא היא תכיל את כולן. יתגלו בה גם כל המדעים, הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, כחלקים נוספים של "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, שמדבר אמנם גם על העולם שלנו, אבל לא מסביר אותו. על ידי זה שנמשיך את האור לתוך החומר של העולם הזה, נגלה אותו כלפינו, איך הוא והטבע כולו חיים לא מתוך חיסרון, אלא מתוך החיוב.

כרגע לא פשוט לתאר את המצב שיתגלה. אבל ניתן לתאר אותו מתוך הנחה, שכל הכלים של דומם, צומח וחי הם רק תוצאה. וכדברי ספר הזוהר, הם כולם נכללים בתוך האדם, ועולים ויורדים יחד איתו.[3] לכן אם האדם יהפוך להיות "אדם", כלומר, יהיה דומה לבורא, אז בהתאם לדרגתו, גם דומם, צומח וחי יקבלו הזנה אחרת ומילוי אחר. ואז נראה איך גם העולם הזה, שנכלל בעולמות בי"ע (עולמות בריאה, יצירה ועשיה), יעלה יחד איתם לעולם אין סוף. לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב. שכל הטבע יבוא להתחבר עם הבורא, אפילו הדרגות הנמוכות והבזויות ביותר.

חוכמת הקבלה תהיה המדע היחיד, שיכלול את כל יתר המדעים. כולם יעסקו בה כדי להעלות את כל הטבע לבורא, ולהעלות דווקא את הדרגות הנמוכות והרחוקות ביותר, בהשתוות עם הבורא. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שבמצב הג' כל המציאות צריכה לחזור לאין סוף.[4] החזרה כולה נעשית על ידי האדם, שכל הטבע נכלל בו. אבל מצד שני אפשר לומר, שעולמנו יישאר "עולם כמנהגו נוהג".[5] כלומר, יישארו בו אותם הפרטים, אבל הם כולם יתקיימו בו, לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב, בחיבור עם הבורא.

המציאות שמתגלה בחוש השישי

בחוש השישי לא מגלים עוד קטע, פלח של המציאות שלנו. אלא המציאות שלנו נשארת כפי שהיא. בחוש השישי מגלים חלק מציאות שהוא מעלינו, מעל כל החושים שלנו. החוש השישי הוא ה"אור חוזר", שבו מרגישים את האלוקות, על ידי זה שרוצים להשפיע לבורא. על ידי זה שנותנים כוונה בחוש השישי, מתוך החומר שלנו, מתוך חמשת החושים, מקבלים אחר כך את האור בתוך אותם חמישה חושים, ומתחילים לראות שהאור הזה מלובש בכל המציאות של חמשת החושים.

החוש השישי אינו חלק נוסף של אותה המציאות. ולא הרחבה של החושים הקיימים. לא שיש לאדם עיניים או אוזניים "עליונות", שבעזרתן הוא יכול לראות למרחוק, למימד נוסף, שלא הרגיש או ראה ופתאום הוא רואה, אלא על ידי החוש השישי האדם קובע, שהוא מרגיש את האלוקות בתוך חמשת החושים שלו, ואז הם הופכים להיות חמישה חושים רוחניים. הוא מקבל ראייה רוחנית, שמיעה רוחנית, שאינן מתלבשות בהכרח בעין או באוזן. אלא הוא מגלה עוד חמישה ערוצים, היותר עליונים מחמשת החושים שלו.

גם בחמשת החושים, שבהם האדם מרגיש ותופס את העולם, הוא מרגיש את השורש של העולם, הוא מרגיש את הבורא. איך הבורא מתלבש בכל חוש שלו, כדברי הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה".[6] ואז האדם מתחיל להרגיש בחושיו מהבורא, איך הוא שומע ממנו, איך הוא רואה ממנו. איך הבורא עומד אחרי חושיו, וממלא אותם, ובדרך זו רוצה להתלבש בו. "להתלבש בו" הכוונה, שהבורא נכנס כמו מילוי, לאותה תמונת עולם שבה האדם ממלא את עצמו.

באותה תמונה שהאדם רואה לפניו כריקנית מהבורא, אמנם שכרגע הוא לא מרגיש אותה כריקנית, הבורא מתגלה כנותן התמונה, כמי שנמצא בתוכה בכל פרט ופרט שלה. ואז כל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים שלו, הופך לאות, לסימן, למתנה, למשהו שבא מהבורא ובכך העולם שלנו הופך להיות מידת הקשר של האדם עם הבורא, מידת ההתחברות שלו איתו.

ככל שהאדם מרגיש שהבורא יותר מלובש בכל המציאות שהוא מרגיש, ומגלה שהבורא נמצא בו, ומכוון את חושיו כדי שירגיש אותו כך, הוא הולך ומאבד את "האני" שלו. ונשארת לו רק נקודה אחת, של צופה בלבד, הוא צופה בבורא בתוכו, ובבורא מחוץ לו. וזה נקרא שהבורא עשה את הכלי, וממלא את הכלי עם תמונת העולם.

ואיפה "האני" של האדם? כאן נפתחת לו האפשרות לקבוע את היחס שלו למה שקורה. דווקא בנקודה הזאת, שהאדם מרגיש שאין "אני", מתגלה לו אפשרות, הזדמנות, היכן לקבוע את "האני" שלו. דווקא מתוך נקודה שרואה, שהכלי אינו שלו, אינו על חשבונו, וגם המילוי אינו על חשבונו. שכל חמשת חושיו אינם שלו, וכל המילוי, תמונת העולם שמרגיש בחמשת החושים, אינם שלו. דווקא אז האדם מתחיל להרגיש יכולת לקבוע יחס להתלבשות הבורא בו, והיחס הזה נקרא ללכת ולפתח את החוש השישי, מעל חמשת החושים. בחוש השישי האדם קובע את "האני". איך הוא רוצה להרגיש מצד הכלי. שהוא רוצה להרגיש בעצמו את המילוי שבכלי, שהוא רוצה לקבוע מי הוא כלפי המילוי, כלפי הבורא. ואז גדל "אדם". וההתפתחות הזאת, שמתחילה להיות שופעת באדם, היא נקראת חוכמת הקבלה.

לכן המדעים, כל מדעי הטבע שאנו מפתחים בחמשת החושים, הם רק חלקים קטנים, וביכולתם להשתנות ולהתרחב הרבה יותר ממה שידוע ונגלה לנו כעת. מפני שהאדם גילה רק חלק קטן מהמציאות שלו, רק מתוך החוסר בכלים, ולא מתוך השפע שמתגלה בכלים. כלומר, הנקודה שאליה מגיע היום המדע הקובע שהוא נמצא במבוי סתום, זו קביעת הכלים הריקניים לאחר שהאדם מימש כל מה שניתן היה לגלות בהם. כמו שמתוך חוסר שפע, מגלים ייאוש בכל מה שהאדם מייחס לכלים שלו בהתפתחות החברתית והפנימית שלו כלפי משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. כך כלפי פיתוח הידע במדע, כאחד מעיסוקי האדם, הנעשה מתוך חוסר השפע, המדע מגלה את השליליות ואת חוסר היכולת להמשיך להתפתח מתוך חוסר האור בתוך הכלי.

כיום הגענו למצב המיוחד הזה, שפילוסופים ומדענים, שעומדים ברומו של המדע, אומרים שהם מסתכלים על העולם שלנו כמאיים על האנושות כולה. לטענתם האנושות איבדה את השליטה, ואת היכולת להבין לאן היא מתפתחת. נשארו לה עוד כמה שנים להתפתח, עד לנקודת המשבר שתורגש באנושות כתהום נוראית מכל הבחינות - חברתית, חינוכית, תרבותית, אקולוגית, וגם מדעית.[7]

במדע השבר הזה בא לידי ביטוי בחוסר יכולתו לגלות את המחשבה, את האנרגיה, את המהות של החומר, מה שמסובב את החומר וממלא אותו מבפנים. ועד שלא תתגלה המהות הזאת, אין למדע יכולת להתפתח יותר. המדענים קוצבים שנים ספורות לתום ההתפתחות הזאת. הם טוענים שהאנושות נמצאת לפני פיצוץ שלא היה כדוגמתו.[8]

למה? מפני שתמיד השבר קרה רק בחלק מסוים: או במדע, או בטכנולוגיה, או בתעשייה, או בתרבות, או בחינוך, או בקשר עם הדת. וכאשר שבר אחד החליף את השני, קראו לו "מהפכה". כאשר נפלה הדת, באה התפתחות תרבותית וטכנולוגית חדשה. כאשר נפלה הטכנולוגיה, כמו שקרה ביוון העתיקה, באה התפתחות תרבותית. כאשר נפלה התרבות, באו ימי הביניים, ולאחריהם עידן התעשייה. כלומר, תמיד האחד בא תמורת השני.

כעת האנושות הגיעה למצב, שבכל התחומים, בכל שטחי עבודת האדם בעולמו, הוא הגיע למיצוי מוחלט, למיצוי התוצאה השלילית, כולל מבחינה דתית. לא שחוזרים לדתות, כפי שהיה פעם, שדתות כנצרות ואיסלאם התפתחו מתוך היהדות ולזמן מה הוסתרו על ידי התפתחות תעשייתית, תרבותית ומדעית. כעת, מפני שהאדם מגלה, שבכל ההתפתחות המדעית, החברתית והתרבותית, הוא לא מוצא דבר, אז כביכול מתוך ייאוש מהן הוא חוזר לדת.

העולם אמנם מתחיל לגלות משיכה לדת, משיכה מעט אחרת, משיכה למיסטיקות ולשיטות רוחניות למיניהן, אבל החזרה הזאת לדת היא גסיסתה של הדת. היא נועדה לבדוק את הדת, לבקר אותה, ולהיווכח שגם הדת לא מביאה לאדם את התוצאות שציפה לקבל ממנה בעבר, שהוא חושב שבכל זאת נמצאות בה. החזרה לדת גם לא תצלח למרות אותן פילוסופיות ותיאוריות, הטוענות שיהיה קשר כלשהו בין דת למדע, והדתות יכנסו לתוך חיינו, וכך האדם יצליח להימלט מתחושת חוסר האונים. אלא צריך להיות ברור, שגם כל ההתפתחות הזאת, הפריצה הזאת, הפיצוץ הזה, שבא בזמננו מרוב התעניינות בדתות, הוא האחרון, ומטרתו לגלות גם בדת את הריקנות ואת חוסר התשובה, על הכלים הריקניים שמתגלים. עוד נהיה עדים למלחמות דת, שיהיו השיא של כל מלחמות האדם לעזוב את דרגת העולם הזה, ולעבור לעולם ההשפעה. כלומר, מה שקורה בזמננו הוא סיום מוחלט שמסכם את ההתפתחות האנושית במשך אלפי שנים בכלים דקבלה.

אדם המוסיף לידע שלו את הסיבתיות - כלומר: שהבורא בונה וממלא אותו בו, שהבורא מסובב לו כל פרט בחקירתו על החומר, בתוך החומר ובתוכו עצמו, גם במחשבה שלו גם בחקירה במושא, ושהבורא מתכנן את המחשבות שלו כלפי מה שהוא חוקר - יגלה שהסיבות להתנהגותו הן אחרות.

היום מדע נחשב תקני, כאשר לוקחים חומר אחד ואחר כך חומר שני, יוצרים ביניהם קשר ורושמים את התוצאות שמתקבלות. אבל האדם יכול לעלות בחקירות שלו לרמה אחרת, לרמה של סיבתיות, של "למה?". היום האדם לא שואל זאת, כי הוא לגמרי נשלל מקשר עם הסיבה. שאלת ה"למה?" לא קיימת בו, מפני שאין לו דחף לשאול אותה. אלא המדע שלו מסתכם אך ורק ברישום תוצאות.

אבל ברמה של סיבתיות, האדם מבין למה מלכתחילה הוא נבנה כך. למה יש נחיצות בחומרים אורגניים למשל. על ידי החושים הוא מגלה רק צורות שונות ורבות של חומר אורגני, וברמת הסיבה הוא יגלה, למה יש לו חושים, ומחשבות, ויכולת לגלות את החומר שנמצא לפניו כחומר אורגני. למה הוא מצטייר כך בחושיו. למה נתנו לו לגלות ולחשוב ולהתייחס אל החומר כאורגני.

האדם יגלה בכל הרמות את המציאות של "אני והעולם", את הסיבתיות לה, ואת התוצאות ממנה. יהיו לו שאלות, שהיום איש לא מתאר לעצמו שהן קיימות. אז הוא יבין מהו מדע באמת. כיום המדענים, הם בסך הכול אוספים תוצאות מהניסיונות שלהם, בכל מה שנמצא בידם, לא יותר. ואת כל מה שיוצא מתחום החושים שלהם, הם לא מסוגלים אפילו לתאר.

אבל אדם שמגלה את הסיבה, חקירת הסיבתיות מעלה אותו לדרגות חקירה שונות לגמרי. הוא לא מרחיב את המדע, הוא לא שואל, למה המתכת או החלבון נבראו בצורה כזאת. אלא הוא מתחיל לשאול ולראות למה מאפס, מאֵין, מִלא קיים, נבראה צורה כזאת, מה היא צריכה להשלים לצורך תכלית הבריאה.

האדם יסתכל על החומר כצופה מצד הבורא, מאפס, מהתחלת הבריאה, איך הוא ברא אותה ממיליוני חלבונים ובאיזה סוגי חומרים. למה הוא עשה אותה בצורה כזאת, והכניס בחומר את כל התכונות האלה, למרות שמלכתחילה לא היה לו לא רצון ולא צורך להיות כך. אלא המחשבה הראשונה והמטרה האחרונה, מחייבים יצירת חומרים בצורה כזאת, והתחברות ביניהם בחוקים כאלה. אז החוקר ירגיש את כל השרשרת של יצירת כל המציאות וביאתה לסוף, וירגיש אותה כדבר מחויב והחלטי.

היחס הזה הוא המדע, ולא כפי שקורה כיום, שרק מסכמים בדיקות, שעושים עם חומרים שונים. גם המדענים מבינים, שלא ניתן לגלות בשיטה הזאת תמונה שלמה ואמיתית. איזו תמונה אפשר לגלות בתנאים שלנו, בטווח כזה של הרגשה וחקירה? בשנים הקרובות המדענים יבינו את האפסיות ואת חוסר האונים בהמשך החקירות שלהם על החומר. לא שאין להם יותר מה לחקור. להפך, בשיטה שהם חוקרים, לחקירות האלה אין סוף. תמיד אפשר להשוות בהן זה עם זה, וזה לעומת זה. אלא הם יבינו, שהתוצאות שלהם לקויות מלכתחילה. ואז לא יהיה להם יותר דחף להמשיך בחקירות שלהם. הם ידעו מראש שכמה שלא יחקרו, המחקרים האלה לא יובילו אותם לשום תוצאה, אלא הם ימשיכו לשוטט כמו עיוורים מגששי קיר.

המדע והמדענים על פי חוכמת הקבלה

כיום המדען חוקר את המציאות, לפי מה שמתגלה בחמישה חושים. הוא עורך השוואות בין התוצאות שלו, כדי להבין יותר את התנהגותו של חומר מסוים בקשר עם חומר אחר. אבל אם הוא עולה בחקירתו מעל חמשת החושים, הוא מגלה את הסיבתיות, למה החומר הזה קיים, ולמה יש בו חוקים כאלה.

מתוך ידיעת השורשים של החומר, למה החומר הזה נברא כך, למה הוא צריך להיות קיים למטרה הסופית, הוא ימצא שהחקירות שהוא עושה בחמשת החושים מיותרות. המדענים מנסים בחקירותיהם הנוכחיות, בעקבות ניסויים בחומר, להגיע לחוקים, להגיע להבנת השורש שקדם לחומר, ולהכרת החומר בשורשו. אבל אם הם יעלו ישר לשורש, הם ידעו למה החומר הזה נברא בצורתו זאת, ולמה היה צורך שהוא ייברא. הם יכירו את תכונות החומר בשורש, ולא יזדקקו לתלי תילים של חקירות, שטובות לטווח מסוים, וההנחות שלהן לא מדויקות. הם יידעו את נשמת כל המציאות, את הפנימיות שלה, את כל מה שנעשה.

ולכן המדע בצורתו הנוכחית יחדל להתקיים. המדענים יתעלו לדרגה אחרת, שבה עובדים עם החוש השישי. יותר הם לא יצטרכו לרדת ולעסוק במולקולות ואטומים, אלא הם יעסקו במדע מתוך מניע אחר. המניע שלהם יהיה לגלות את השורש, מי הוא העומד מאחורי החומר, מה הסיבה לחומר ומה תפקידו הסופי.

הרצון לגלות את האלוקות הוא סוף כל המדעים. כי אחרי הרצון למדע בא הרצון לרוחניות, לאלוקות. לפי סדר עליית הרצון, מכסף, לכבוד, למושכלות ולרוחניות. כמו שהאדם רוצה להבין ולגלות מתוך החקירות שלו את הנוסחה הכללית של כל המציאות, כמו שאיינשטיין רצה לדעת לא רק מהי הנוסחה E=MC2, אלא מהי הנוסחה שכוללת הכול, כך הוא ירצה לגלות את החוק הרוחני.

כולם יצטרכו להיות בעלי השגה, בפרט המדענים. מפני שאצלם הדחף לדעת את החומר יעלה לרמה של דחף לדעת את הבורא. רבים מהם מבינים זאת כבר היום ומשתוקקים לכך. לכן הם שמחים שמביאים להם את מדע הקבלה. אבל ישנם כאלה שנשארים במדע כחוקרי מציאות רגילים, שלא רוצים לעלות למעלה. אבל כשהם יבינו, שבמקום להשקיע סכומי עתק בהגשמת הרעיונות, אפשר לעלות לשורש הבעיה או לשורש החומר, הם יחסכו כסף רב, ועשרות שנות מחקר, כי יבינו את השורש.

וכך המדענים יהיו למדענים מקובלים. הם יגלו למשל איזה ליקוי ברצון להשפיע של האדם נותן תוצאה שלילית כזאת או אחרת בחומר, בכל הדרגות שלו, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. יתכן שיהיה מדע כזה, שהמדען המקובל יגיד לאדם מה בדיוק חסר לו לתקן. כפי שמסופר על האר"י, שאמר לתלמידיו מה חסר להם לתקן בנשמתם, כך מקובל רופא יאמר מה צריך לתקן ל"על מנת להשפיע", כדי לא להרגיש ליקוי, או תוצאות רעות בדרגות האחרות.[9]

אבל אין כאן שאיפה לתקן מתוך כוונה לא להרגיש מחלות. לא הכיוון איך להיות בריא הוא שיעלה את האדם לדרגת התעסקות בכוונה "על מנת להשפיע", כי אז הוא יהיה בכוונה "להשפיע על מנת לקבל". אלא, האדם יעסוק בהשפעה, מפני שהיא השפעה, השוואת הצורה עם הבורא. והתוצאות השליליות שיש בחומר לא יסיטו את האדם. הן לא יביאו אותו לכוונות ולרצונות לעסוק בתיקון כדי להיות בריא יותר. גישה שהיא לגמרי פסולה ואינה יכולה להיות על מנת להשפיע.

המדע יתפתח לכיוון של חקירת ההשפעה על ידי החוש השישי, בדומה ל"תלמוד עשר הספירות", אך בצורה יותר פתוחה, יותר מפורטת, על פני כל הרמות שהאדם מרגיש בחמשת חושיו, ויגלה בכולן את הבורא. הגילוי הזה הוא מה שחסר לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שעולמנו לא חסר אלא את גילוי הבורא.

האדם שחי במערה לפני אלפי שנים, אם מלכתחילה היה מגלה את הבורא, היה מאושר ומגיע לגמר תיקון. אבל לגילוי הבורא צריך להגיע מתוך ריקנות, מתוך החלטה פנימית שחייבים לעשות תיקון. ולכן רק אחרי אלפי שנות חקירות והתפתחות של המדעים, אנחנו מגיעים להכרה, שמה שחסר בעולמנו אינו אלא התגלות האלוקות, ובכך חוזרים כביכול לנקודת ההתחלה של הסיבוב.

במסגרת החיים שלנו אי אפשר לשנות את המציאות. רק אם תופסים את הבורא כסיבה, כמילוי בכל התוצאות שבעולם שלנו, אז מרגישים את העולם באופן שונה, ובמצב שונה לגמרי. מרגישים שיש לעולם שלנו שורש, שיש לו מטרה, ובהתאם לכך מרגישים את עצמנו, שנמצאים מעל העולם הזה ומשתמשים בו להשגת המטרה.

לפי תיאוריו של בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון", הרבה לא משתנה. האדם מרגיש אותם דברים בחמישה חושים. אבל בהתלבשות הבורא בתוך חמשת החושים, העולם הזה כאמור לא נעלם, אלא מקבל צביון אחר לגמרי, של שלמות ונצחיות.[10]

"עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי"[11], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[12], הכוונה היא, שהכול מתקיים מלמעלה, מצד הבורא, באותם חוקים מוחלטים. והאדם בנוסף להרגשתו הנוכחית, רק מגלה את "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[13] משהו נוסף, השורש לכל פרט, בדרגת דומם, צומח, חי, או אנושי שבו.

אנחנו מגלים את הבורא בתוך כל חלקי המציאות. אבל הגילוי שלו בתוך כל חלקי המציאות, נותן לנו עולם הפוך. כי כשהאדם מגלה את הסיבה לחומר ואת הסיבה למילוי, כלומר, משני הצדדים, שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, בכך האדם משנה בצורה דרמטית את תפיסתו, עד כדי היפוכה.

לכן כתוב: "עולם הפוך ראיתי".[14] הכול כלפי האדם המשיג. אבל מי שנמצא ליד אדם כזה ולא משנה את עולמו, לא משיג את הסיבתיות, שהבורא הוא שעושה, ונמצא בתוך החומר וממלא את החומר, לו אין ראיה כזאת, הוא נמצא עדיין בתוך חמשת חושיו.

ב"עולם כמנהגו נוהג" הכוונה היא, שסדרי הבריאה לא משתנים, אלא כלפי האדם המרגיש. הוא מכניס את הבורא לעולמו, וכלפיו סדרי הבריאה לא משתנים, הוא רואה עולם כמנהגו נוהג. כלומר, דווקא בכך שהאדם רואה, שהכול כביכול השתנה כלפיו, הוא מגלה שהכול נוהג כמקודם - שהכול היה גם קודם, אלא הוא לא קרא נכון את התמונה.

הקבלה - שורש כל המדעים[1]

מבוא / החובה ללמוד את חוכמת הקבלה / החובה להעביר את שיטת ההשגה / הניסוח הנכון של שיטת הקבלה / השגת חוכמת הקבלה

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות[2], וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים".[3]כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.[4]

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א. השגת התגלות הכוח העליון.

ב. חקירת הכוח העליון והשימוש בו.

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף[5], סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות, וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

חוכמת הקבלה אינה מבוססת על המדעים האחרים, אלא כוללת אותם. היא גבוהה מהם והם יוצאים ממנה, כי חוכמת הקבלה מדברת על החוקים שנמצאים בגובה העולם העליון, שממנו משתלשל העולם שלנו, וכל החוקים שלו. אבל כדי להבין את היקף החוכמה הזאת, כדי להיכנס בתוכה ולראות את הקשר בין חלקי המציאות, חשוב להכיר את כל החוכמות דעולם הזה, שהם ענפיה הפרטיים של חוכמת הקבלה. ודרכן להבין, להכיר, ולהעריך יותר את החוכמה הזאת, המקיפה את המציאות כולה.

חוכמת הקבלה מקיפה את מה שנמצא בכל הרמות של העולם הזה, ואת מה שנמצא בעולמות העליונים, כולל יחסי בורא ונברא, כלומר, כל מה ששייך ליחס הבורא כלפי הנבראים. כי החוכמה הזאת מתחילה מהאור העליון שמתפשט מהבורא, ובונה לעצמו כלי, נברא. מהתחלת הנברא, דרך כל ההתפשטות, ודרך התהליך כולו שהנברא עובר בחזרה למטרה, למצב המתוקן, המושלם. ועוד לא ידוע עד כמה החוכמה הזאת הולכת וממשיכה הלאה. מפני שלא את הכול ניתן להסביר ולגלות, בלי להכשיל את מי שעדיין לא נמצא בדרגות המתאימות.

לכן צריך להעריך עד כמה שחוכמת הקבלה חשובה, יחידה ונעלה, עד כמה היא נחוצה לאדם. כי אפשר למצוא בה את כל התשובות על כל השאלות, שהאדם יכול לשאול, על עצמו, על חייו, על הסיבות לנעשה איתו. בעוד שדרך המדעים דעולם הזה ניתן לקבל תשובות, אבל חלקיות, מוגבלות לזמן מסוים, למקום מסוים, למצב מסוים.

המיוחד בחוכמת הקבלה, שהיא לא מסבירה לאדם את היחסים בין חלקי המציאות, כפי שעושה המדע דעולם הזה. אלא היא מסבירה מה קורה עם המציאות בהתאם להנהגת הבורא את המציאות. היא מסבירה למה הנברא או סביבתו נמצאים במצב מסוים כתוצאה מיחס הבורא אליו. כלומר, בניגוד לפיזיקה, לכימיה וליתר מדעי הטבע, בקבלה, מלימוד מצב מסוים, יודעים את הסיבה הראשונה לאותו מצב, ויודעים גם איך אפשר לתקן אותו, לשפר, לשנות. מה שאין כן בלימוד חוכמות חיצוניות, שבהן לא יודעים את הנתונים האלה.

בקבלה מקבלים את הידיעה הקשורה לשורש, לסיבה לאותו מצב. לא ידיעות חלקיות על המצב עצמו. אלא דרך לימוד של כלי בדרגה מסוימת בסולם המדרגות, סולם שממשיך גם בעולם שלנו ומשום כך גם בו אפשר לדבר על אורות וכלים, מקבלים ידיעות על כל המדרגות. מאין סוף עד המצב שעליו לומדים, שנמצא בו הכלי, הנברא, וממשיכים אותו גם למטה מהמדרגה הזאת, עד המקום הנמוך ביותר. כלומר, אותה הדרך שהנברא עבר בתיקון שלו מלמטה למעלה.

וכך לומדים על כל היקף המצבים של הנברא, של האובייקט שאותו חוקרים, וצוברים ידיעה ברורה על אופיו, על מצבו, על מטרתו, על צורתו הנוכחית ועל צורתו העתידית בכל מצבי התפתחותו עד הסוף. והידע הזה שמקבלים בצורה מלאה ושלימה בכל מצב ובכל מדרגה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו".[1]

בבוא הזמן המדענים יהיו בדרגתם של חוקרי הטבע הרוחני, ויחקרו ויגלו את כל החוכמה הזאת, מהגובה הרוחני ועד הגובה הגשמי, כולל מה שמתלבש בגשמיות, ויראו איך חוכמת הקבלה מתלבשת בכל החוכמות דעולם הזה. ואז הם יבינו איך כל התכונות וכל החוקים שמתגלים בעולם הזה, נובעים ויוצאים מחוכמת הקבלה, מהשורש העליון. וכך כל חלקי המציאות יתקשרו לאדם בצורה נפלאה גם בגשמיות וגם ברוחניות וחוכמת הקבלה תתגלה כשורש כל המדעים.

בדורות הקודמים, לא מן הסתם חייבו המקובלים את תלמידיהם ללמוד את "שבע חוכמות העולם"[2], הכוללות גם ציור ומוסיקה, כביטויים של האדם, ורק אחר כך לגשת לחוכמת הקבלה. כדי שיהיה להם בסיס רחב דיו לגשת מ"תחתון" ל"עליון", לפי החוק שמתחתון נלמד עליון, מהענף לשורש. והחקירה הזאת של מדעי העולם הזה, כתנאי לגשת לעיסוק בחוכמת הקבלה, מהווה ראיה ברורה נוספת לכך, שהקבלה היא חוכמה ולא דת.

בזמננו פטורים מן החובה הזאת, מפני שצריך לגלות את חוכמת הקבלה ככוח המתקן לכלל הנשמות. היום צריך לעסוק בתיקון הכלל. הכלל הגיע לגובה שבכל העולם רכשו את החוכמה על העולם הזה, והאנושות בכללה מגלה את האפסיות של החקירות והידיעות שלה על העולם הזה. בדורות הקודמים רק יחידים קיבלו דחף לבורא, "נקודה שבלב", ללא התפתחות דרך דומם, צומח, חי, מדבר, היינו, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

האנשים האלה היו נשמות, שלהן תפקיד מיוחד בעולם הזה. ולשם כך הם קיבלו זיקה להתקשר לחוכמת הקבלה ולהגיע לגילוי הבורא. ולכן לפני ויחד עם העיסוק בחוכמת הקבלה הם היו צריכים לעסוק גם בחוכמות חיצוניות. מה שאין כן בזמננו העולם נמצא בהתפתחות כללית, האנשים מבינים את החוכמות האלה, כי כולם לומדים אותן בבית הספר, וכבר נמצאים באותם המדעים. לכולם יש ידע מספיק.

מהי ההתפתחות העתידית של המדע?

כבר היום מתגלה למדענים, שבלי להשתנות בעצמם, הם לא יכולים לחקור את החומר. "חומר" הכוונה גם לכוחות, לכל דבר גשמי שנמצא תחת הכוונה הרוחנית. בחקירות מתקדמות הם מגלים, שתכונותיהם משפיעות על תוצאות החקירה. לא שהחומר משתנה, החומר נשאר אותו חומר, והתנאים אותם תנאים, אלא המדענים, מפני שהם בעלי תכונות שונות, הם מגלים תופעות שונות.

המדענים מגיעים להכרת הרע. לתלות שבין תמונת העולם לתכונת הכלי. מתברר להם שהאדם מגלה מתוך הכלי שלו. שהתופעות נראות שונות אפילו בחושים. לא כתופעות פסיכולוגיות, שכל אחד מגלה או מרגיש את העולם אחרת, אלא בצורה מדעית, במדידה של התופעות. הם מגלים שחקירת המציאות והחומר ביתר עמקות, תלויה ברמת ההתפתחות הנפשית והאיכותית של החוקר.

איך הם הגיעו להכרה הזאת? פיתחו כלי השמדה שיכולים להרוס הכול, וכעת מגלים את הכרת הרע שבהם. ומהנקודה הזאת והלאה, יתחילו לגלות שהתפתחות יכולה להיות רק על ידי שיפור פנימי של האדם. ועל הפרק עומד הגילוי, שיותר מזה המדע לא יכול להתפתח.

כל ההתפתחות האנושית היתה רק כדי לגלות לאדם, לְמה הוא מגיע בהתפתחות לפי הטבע שלו. שהוא הולך ומשמיד את עצמו, ומגיע רק להרס הטבע שלו ולא יותר. מהחוכמות, מהמדע, לא צריך יותר, אלא להגיע להכרה הזאת של הרע. ורק לספק את הרצון האגואיסטי של כל אחד, עד כדי כך שהרצון הקטן ביותר שלו יהיה חשוב לו יותר מכל המציאות, מכל מה שיקרה לזולת.

ואחרי הגילוי שחיי האדם נעשים בלתי נסבלים בהתפתחות הזאת, כתוצאה מהפחד, מחוסר האונים, מהריקנות ומחוסר היכולת לברוח, אז מתוך הכרת הרע, נפתח פתח לגשת מהחוכמות החיצוניות ולהיכנס לחוכמת האמת. אלא ההבדל הוא, שבחוכמת האמת מקבלים נתונים לפי תיקון הכלי. היכולת לשלוט בחומר היא בהתאם לתיקון הכלי. ולפי התיקון מתחילים להתייחס לכל המציאות כמו הבורא. זאת אומרת, מקבלים, קונים, כוח, מעמד, עוצמה, הבנה, כמו האלוקות, שנמצאת מעל הטבע.

האדם מתחיל להבין, שאם הוא נמצא בתוך הטבע עם התכונות שלו, אז היחס שלו לטבע ולעצמו הוא הרסני. ורק בהתעלות מעל הטבע, כלומר, בהתעלות מעל הרצון לקבל שלו, הוא מתעלה מעל השימוש הרע בטבע. וכך הוא מתחיל לחקור רק כוחות שאיתם מנהלים את הטבע. הוא חוקר ורוכש כוחות מעל הטבע. כוחות שבנו את החומר, ומנהלים את החומר, ובכך מתייחס לבריאה כבורא.

במידה שהאדם עובר את התיקון, שמעמיד אותו במצב כמו הבורא, ומשווה צורתו לבורא, הוא יכול להתייחס אל הבריאה מלמעלה, מעל הבריאה, לשלוט ולנהל אותה. היחס שלו לכל הבריאה נעשה לטובת כל פרט ופרט בבריאה. כי לפי התיקון שלו, הוא נמצא בדרגה מסוימת של "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[3]

מה שאין כן כשהאדם פועל מתוך הרצון לקבל, מתוך החומר, למען עצמו ולמען החומר, כלומר למען יתר הנבראים, אז פעולתו הרסנית תמיד. כי האדם לא עובר תיקון, אלא פועל מתוך האגו. ולכן פעולתו לא יכולה לגרום למשהו טוב, אלא היא תמיד לרעה. אבל אם רוצים לגרום לתוצאה טובה, ולהביא ברכה לכל העולם, חייבים לפני שפונים לעסוק בחוכמות חיצוניות, אפילו אם רק לומדים אותן כמדע טהור, לתקן את עצמך, ולעסוק בטבע רק לפי מידת התיקון שמשיגים.

ומדוע לא קרה כך במשך כל ההיסטוריה? כפי שהקבלה מלמדת, הכול נעשה כדי לגלות את הכלי. החומר שלנו, הטבע שלנו, כל היחס שלנו לעולם, בכל דרגות העביות, מרצונות לתענוגים גופניים ועד לרצונות לתענוגים אנושיים, לכסף, כבוד, מושכלות, כל פנייה מהעביות הזו שמתגלית היא תמיד הרסנית. ובלי גילוי הרע לא תיתכן התחלת התיקונים. כי האדם צריך להגיע למידת הנחיצות לצאת מהרע. כלומר, לגלות שהטבע הזה הוא לרעתו. וכך מתגלה לאדם, שכל עיסוקיו בעולם הזה זקוקים לשינוי יסודי, מהותי, בעיסוק עצמו. ופעולותיו מקבלות תוכן שונה, כיוון דהשפעה, עליהן רוכבת הכוונה דלהשפיע.

קשה לנו לתאר עדיין איך האדם יִראה את העולם, ואת העיסוק בטבע ובחברה, אבל השינויים יהיו מהותיים. מצד אחד "עולם כמנהגו נוהג".[4] כלומר, לא יתכנו שינויים בפעולות הפיזיות. אבל מצד שני, היחס של האדם לעולם ישתנה, והוא שישנה את מהות העולם, בהתאם לעולם הרוחני. השורשים יתלבשו בענפים בצורה נכונה, והאור יאיר דרך כל הענפים, כדברי הכתוב: "חשכה כאורה יאיר".[5] ולהתלבשות הזאת אפשר להגיע דרך הקשר בין חוכמת הקבלה לחוכמות העולם, כפי שבעבר ציוו המקובלים על תלמידיהם. ואותה דרך היא הראויה גם בזמננו.

המדע הרגיל וחוכמת הקבלה יעבדו יחד. "העולם כמנהגו נוהג". האדם ימשיך לחיות בתוך החומר שלו, עם הגוף שלו, ועם מה שסובב אותו. אלא על ידי חקירת הטבע הרוחני, הוא יֵדע איך להשתמש בטבע בצורה נכונה לטובת עצמו, לטובת כל חלקי הבריאה ולטובת הבורא, כטובה אחת. כי המקובל נכנס לחקירות אמיתיות בחומר הבריאה, באותה מידה שהוא רוכש תיקונים רוחניים.

האם בכלים חיצוניים ניתן יהיה ללמוד על התכונות של הכלים הרוחניים?

כלי שמודד ומשווה בין אלקטרונים או גושים, אי אפשר למדוד בו תכונות פנימיות. אלא לפי התוצאות שמופיעות בחומר גשמי, אפשר יהיה לחשב את הסיבות הפנימיות, שיש ביניהם ברוחניות. למשל, למה האחד לבן והשני כחול. אפשר למדוד במידות רוחניות, לפי השורשים, מה ההבדל בין כחול ללבן. למה הבדל בין השורשים נותן בעולם שלנו הבדל בין הצבעים.

אבל לא שאפשר יהיה עם כלי שמודד צבעים למדוד רמה רוחנית. מדוע? מפני שהחלוקה למבנה קבוע של י' ה' ו' ה', לפי הרמות ולפי המדרגות, לא משתנה. לכל דרגה יש כלים משלה, שאיתם אדם יכול למדוד, לבדוק ולפעול.

איך אפשר לגדל מדען עתידי?

כל ילד שיכנס לגן או לבית הספר, ילמד איך להתייחס נכון לחיים. לא "מדען" שמגיע בגיל עשרים ללמוד באוניברסיטה. אלא כל ילד קטן יהיה חייב ללמוד יחס נכון לחיים. בגיל עשרים אין מה לעשות איתו, הוא כבר גדול ומקולקל.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים". כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

חוכמת הקבלה היתה בהסתר עד לתקופת האר"י (1534 - 1572). עם בואו של האר"י מתחילה התקופה המיוחדת ביותר בהיסטוריה. מזמנו של האר"י ואילך הקבלה חייבת לצאת מן ההסתר. ובה בעת מתחילה ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של העולם. למרות שהאנשים לא מיד גילו, שהעולם מתחיל להשתנות. אבל כך קרה, כי מזמנו של האר"י התחילה ההתפתחות לקראת תיקון הכלים. ולכן חוכמת הקבלה מתגלה לנו היום בצורת התיקון שגילה האר"י. ואין גדול ממנו בגילוי חוכמת הקבלה.

מזמנו ואילך החל גילוי חוכמת הקבלה. החסידות החלה להתפתח, פעל הגאון מוילנה, ובין המתנגדים היו כאלה שהחלו ללמוד את חוכמת הקבלה. למרות שהעיסוק בקבלה נתקל כל פעם בהתנגדות גדולה, גם בתקופת האר"י עצמו וגם בתקופת רמח"ל (1707 - 1747) ולאחריו. אבל בכל זאת החלה התפתחות. עד כדי כך, שתיקון העולם, תיקון האדם, ביאת כל המציאות לגמר התיקון, למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, תלויים רק בשימוש בחוכמת הקבלה, בלימוד כמו שנאמר: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".[6] על ידי לימוד הקבלה מגיעים לידיעה, לנחיצות, למעשה התיקון. ואז מבצעים אותו ומגיעים למטרת הבריאה. ובקרוב יתגלה, שחוץ מהחוכמה הזאת, האדם לא זקוק לשום חוכמה אחרת.

לאחר שיתגלה, עד כמה כל עיסוקי האדם הם לרעתו, חוץ מהנחוצים ביותר, אלה שמשרתים את חיותו, כמו אוכל וכדומה. לאחר שהאדם יגלה, שפיתח את כל עסקיו מתוך רצון לקבל לעצמו, ושהוא לרעתו, הכול ישתנה. יהיו שינויים גדולים ביחס של האדם לחייו, ביחס לכל המערכות שבנה בעולם הזה. אבל השינוי לא יתחולל בבת אחת.

לכן לא תהיה קריסה של העולם הזה. וגם לא יכולה להיות קריסה. כי במקום מה שיקרוס, יבוא הכוח הרוחני, הכוח העליון, המחייה, שמביא את השפע. אבל דברים רבים ישתנו בעולם. המדע ימשיך להתפתח, כי בלי מדע לא נוכל להתקיים. אלא שבתוכו תהיה התלבשות של חוכמת הקבלה. השורשים יתלבשו בתוך הענפים, ויחד הם יתנו תוצאות אחרות לגמרי ממה שנראה היום.

וזאת במקום שהמדע יספק את צרכי העולם בעזרת המצאות בתחומי הביולוגיה והכימיה, כמו הדברה של מזיקים ושינויים גנטיים בפירות וירקות, או בחיות ובהמות, שאלה שינויים מיוחדים, שבלעדיהם שום דבר לא נישמר, ולא ניתן לספק לעולם את כמות המזון הנדרשת. אלא ההתלבשות של השורשים בענפים תיתן מתוך השפע, תיקונים ותוצאות כאלה, שהאדם לא יידרש לעשות שינויים מלאכותיים בטבע, אלא הם יקרו בדרך טבעית, של התלבשות רוח בגשם.

אם מתייחסים לטבע בצורה נכונה, אין צורך בהדברה, אין צורך בשינויים מלמטה למעלה, אם על ידי הכוונה מושכים שפע מלמעלה למטה. כל ההישגים שהאדם השיג בצורה מלאכותית, שבסופו של דבר קלקלו את הטבע, הם מזעריים. בכל המערכות מפיקים ממאה אחוז של חומר, הספק, תועלת, של כמה אחוזים בודדים. וגם התועלת הזאת פועלת לרעתנו, וצריך להוסיף חוכמות ומדעים כדי לתקן את התוצאות שלה. כלומר, מחזור אין סופי של רע.

וכאשר נפסיק את היחס הזה, ונתחיל להתפתח מתוך התייחסות נכונה, בהתלבשות הרוחניות בגשמיות, אז נתייחס נכון לטבע, ונפיק ממנו הספק מרבי ותוצאות טובות, ללא קלקולים ותוצאות רעות בעתיד, כמו זיהום, מחלות ועוד, שצריך להוסיף עליהם תיקונים. כיום, ככל שהאדם מתקדם הוא נעשה יותר חולה וזקוק ליותר תרופות. אבל העולם ישתנה. בכל המערכות יתחוללו שינויים רק עקב שינוי הגישה.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א. השגת התגלות הכוח העליון

ב. חקירת הכוח העליון והשימוש בו

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

לכל מקצוע אפשר לגשת ובכמה שיודעים בו, להתחיל להשתמש, ולהמציא, ולעשות, ולקלקל. כי בעצם לא יודעים בו מאומה. בסופו של דבר ההמצאה והמעשה הם לרעה. עד כדי כך, שהאדם חי בפחד מתוצאות מעשיו בעולם הזה. אבל בחוכמת הקבלה אי אפשר לו לאדם לרכוש את הידע לפני שהוא מגיע לתיקון, כלומר, לפני שהוא מגיע לאותו הטבע, שבו הוא לא יהיה מסוגל להשתמש לרעה בידע של חוכמת הקבלה.

בקבלה מתקנים תחילה את המשתמש, ואחר כך נותנים לו ידע איך להשתמש, ורק בסוף הוא מתחיל להשתמש במה שקיבל. ההתפתחות הזאת היא הדרגתית, שלב אחר שלב, בכל מדרגה ומדרגה. ולכן שום סכנה לא נשקפת מחוכמת הקבלה, לעומת כל יתר החוכמות והידיעות של העולם הזה, שבלי יוצא מן הכלל מסוכנות לשימוש האדם. מפני שהאדם מקבל ידע, ומשתמש בו רק מתוך האגו שלו, לרעת עצמו ולרעת האחרים.

העולם חייב להתגלגל עד הכרת הרע, עד המצב שהאדם מגלה, שהתפתחותו לפי הטבע האגואיסטי היא כולה לרעתו, בכל פניה ובכל עיסוק. אבל אם לא היה צורך להגיע להכרת הרע, האדם היה חי בעולמנו בצורה אידיאלית. הוא היה מתפתח עד הגובה, שהיה מספק לעצמו חיות. שעוזר לו למצוא מערה לחיות בתוכה עם משפחתו וילדיו, או לתור אחר אוכל. וחוץ מאותם עניינים הנחוצים לקיומו, המשך ההתפתחות שלו היה אך ורק בתיקונים פנימיים, בהשגת האלוקות.

ומתוך השגת האלוקות האדם היה משיג את הטבע, ומשתמש בטבע רק לטובת התפתחותו הרוחנית. ורק לתכלית הזאת היה מוסיף בהתפתחותו הגשמית. אם היה לו צורך לשורר לבורא, היה ממציא כלֵי נגינה ושירים. אם היה לו צורך להתקשר לכוחות מסוימים, ולהביע זאת בצורה גשמית, היה מפתח כלים, מכשירים ומערכות שונות. וללא צרכים כאלה, לא היה לו דחף להתפתחות גשמית. כי כל מעשיו היו נובעים מתוך התיקון הפנימי, מהרצון להידבק בבורא.

אבל הדרך הזאת בלתי אפשרית, כי בהתחלה חייבים להגיע להכרת הרע, ולהבין שהתיקון מתחיל מתוך הכרת הרע. ומי שלא מבין שהתיקון חייב להתרחש בצורה כזאת, מתרעם על הבורא ומבַכה את הקלקול, שהתחיל לפני אלפי שנים, והביא את האדם למצב איום ונורא. וחולם על האפשרויות האחרות, שהיו יכולות להיות לאדם, אם היה מתפתח נכון. אבל צורת ההסתכלות הזאת היא לגמרי לא מציאותית ולא נכונה, מפני שכל הבריאה חייבת להשתלשל משיא גוֹבְהה באין סוף, עד לעולם הזה, ל"מצב הראוי"[7], לנקודה האחרונה הקוטבית לשלמות ונצחיות.

במשך כל התפתחות האדם, המדע הוא האמצעי שמספק לאדם את כל הצרכים שהאגו שלו דורש, צרכים לכסף, כבוד, שליטה ומושכלות. ולכן המדע רע לאדם. אבל אין טעם למחות נגדו, כי חייבים להתפתח בצורה הזאת. אי אפשר שלא לפתח את המדע, אם נמצאים במצב של חוסר אונים שבו אין אפשרות להאכיל את האנשים. אם לא היו ממציאים את הפלסטיק והניילון, העולם לא יכול היה להתקיים. אבל אי אפשר לומר שההמצאה הזאת טובה או רעה, אלא כל דבר יש לו מטרה, להביא את העולם להכרת המצב האמיתי.

וההתפתחות כולה צריכה להביא את האדם להכרת הרע. לכן משך כל הדורות, ההתפתחות גם המדעית וגם הטכנולוגית היא טובה, מפני שהיא מגלה לנו את הרע שבנו. לכן נהוג לומר, כמה שיותר מר, יותר אמת. ומי שרואה את הנולד, מבין שההתפתחות המדעית חייבת להביא לתיקון. ולפיכך הוא שמח בקלקולים שמתגלים, ומשתמש בהם בצורה מועילה. הוא לא מפחד שהם יתגלו, אלא אדרבה, הוא מוכן שהקלקול יתגלה.

לכן הקבלה לא אומרת, כדרכם של מתנגדי המדע, שלא צריך את המדע, ושצריך לחזור ולשכון באוהלים ובמערות. אלא היא צועדת ברוח הזמן, יחד עם המדענים ועם העולם המודרני. אבל יודעת לאן ולאיזו צורת התפתחות המצב הזה מוביל. להבדיל מכל הזרמים והסוגים של הדת, שמתייחסים לכל החוכמות ובעיקר לחוכמת הקבלה, כמבטלות את הדת.

ובחוכמת הקבלה אין ביטול הדת. אלא ככל שהדת תלך ותתגלה, יתגלו בה השורשים של חוכמת הקבלה, והקשרים האלה יתגלו לנו מלמטה למעלה. ועל ידי המדעים והחוכמות נוכל להבין את הנחיצות שבחוכמת הקבלה. ובעזרתם לגלות את הרע שבנו, שמביא את האדם בהתפתחותו המדעית למצב מסוכן, על סף ייאוש. לכן מדע שמתפתח, והשכלה שכובשת את העולם, נחשבים טובים לתהליך התיקון.

חוכמת הקבלה, התפתחותו הרוחנית של האדם, היא אף פעם לא נגד המציאות. בניגוד לכל הדתות, שמגלות עד כמה ההתפתחות הזאת היא נגדן. כי הן מתבססות על העיקרון, שהאדם רע, שהוא לקוי, שהוא אומלל, ומציעות לו כנגד זה פיצוי פסיכולוגי, המתקה, ולא תיקונים. לכן אין זה עולה בקנה אחד עם הדת, שהאדם נעשה יותר עצמאי, שהוא גדל ונעשה חכם. אבל ההתייחסות של חוכמת הקבלה היא הפוכה לגמרי מן הדת.

לכן לא רק שאין קשר בין דת לקבלה, אלא מפרידה ביניהן תהום עמוקה. כי הקבלה היא החוכמה המודרנית והמתקדמת ביותר, ומשום כך הפוכה מן הדת. בקבלה האדם מחכה לגילוי בכלים דהשפעה, על ידי השוואת הצורה. והדת אוסרת גילוי. היא מחייבת את האדם לסגור עיניים, להאמין במשהו שהוא לא רואה. לפיכך אין ניגוד גדול יותר מהניגוד שבין הדת לחוכמת הקבלה. כי מדובר על גובהם המרבי של כל עסקי האדם. ועל זה נאמר: "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[8]

ולכן חוץ מאשר את חוכמת הקבלה, הדת מסוגלת לסבול כל דבר. והראיה לכך היא שישנם אנשי מדע, שהולכים יד ביד עם הדת ללא שום הפרעה. כי בנוגע אליה הם מדברים לא כמדענים אלא כפי שקיבלו אותה בשחר ילדותם.

למה חושבים שהקבלה היא דת?

אנשים חושבים שהקבלה היא דת, כי המקובלים חיו בתוך חברה דתית. לאחר חורבן בית המקדש, כאשר החל עניין הדת הנוכחית, של מעשים בעלמא ללא פנימיות, המקובלים התקיימו באותה אוכלוסייה בלי להתבלט ובלי לצאת ולומר את דברם. אלא הם כתבו בצורה נסתרת, כפי שקוראים היום ב"זוהר" ובכתבים אחרים, כדי לא לגעת בכללות העם. הם הבינו היטב, שאי אפשר להגיש לעם את חוכמה הקבלה.

עד השל"ה הקדוש )הרב ישעיה הלוי הורוביץ, 1558 – 1630) כל הרבנים הגדולים היו גם מקובלים. כל אחד בגובה אחר, אבל בהרגשה פנימית של האלוקות. אבל אי אפשר היה לתת את הרגשת האלוקות לעם, כי לא היה בו חיסרון לרוחניות. לכן המקובלים הגדולים לימדו את העם פעולות גשמיות בלבד. כי מה עוד הם יכלו לתת לעם, חוץ מהוראות איך להסתדר בעולם הזה עם סימנים חיצוניים, כדי לשמור על מסגרת האומה. וכך נפוצה המחשבה, שקבלה ודת הן אותו דבר.

אבל במשך כל הדורות היתה תורה אחת למקובלים, ותורה אחרת לכל העם, כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואי אפשר אחרת, כי כל אחד שומע לפי התפתחות הרצון שלו, והוא לא יכול אחרת. לכן אי אפשר לתת אותה תורה לכולם. כולם רואים מה כתוב בכל התורה או בחומש, אבל כל אחד מקבל אותם אחרת. לכן נפוצה הדעה, שהקבלה שייכת לדת, וכאילו נמצאת בתוכה. אבל הדת היא מה ששייך "לבעלי בתים", לפני שמתגלה בהם הנקודה שבלב. וכדאי שיישארו דתיים ולא יברחו ליתר קלקול, כי אין בכך שום תועלת. הרע יתגלה להם במקומם, במסגרת הדת, ואין טעם לצאת בשבילו מן הדת.

ואדם שיוצא לגמרי מן הדת, יש בו שאלות שאינן מאפשרות לו להישאר בתוך הדת, וצריך לתת לו את חוכמת הקבלה. הוא יוצא מן הדת, מפני שהרצון לקבל שלו דורש משהו, שהדת לא יכולה לספק לו. כלומר, כשהאדם לא מסתפק בדת, אפשר כבר לתת לו את חוכמת הקבלה. אבל האדם צריך להיות או בחיצוניות או בפנימיות, ולא לצאת ולהיות לגמרי חופשי.

אם כך, למה בתקופת ההשכלה יצאו מן הדת? זו היתה כעין תקופת מעבר, שחייבים לעבור אותה בכללות האומה. אבל לאדם פרטי אין חובה לצאת. גם אם הוא מקבל תוספת רצון לקבל ומתחיל לשאול, הוא יכול להישאר דתי. למרות שהיום גם בציבור הדתי יש שאלות וסתירות פנימיות, עד כדי חוסר יכולת להמשיך ולהתקיים כך.

האם פעולות רוחניות התבטאו בדורות הקודמים גם בקיום פעולות בגשמיות?

כשבית המקדש היה קיים, אנשים עשו גם פעולות ברמה הגשמית, ששייכות ליחס האדם לאלוקות. הם הביעו כוונות פנימיות גם בגשמיות, והרוחניות התלבשה אצלם בתוך הגשמיות.

כל המבנה של בית המקדש הוא בהתאם למבנה הרוחני. בספר "משכני עליון", הרמח"ל מצייר את המבנה של בית המקדש השלישי, ומראה איך מהכוחות והתכונות של הדרגה הרוחנית המתוקנת, נובע מבנה גשמי, כולל חלוקת המבנה לחלקים, לפינות, לעזרת גברים ולעזרת נשים, ומידותיו של כל חלק וחלק.[9] מפליא עד כמה מקובל ענק כמו הרמח"ל ראה את התוצאה, את הכלי המתוקן, שמקבל את המילוי השלם, ונקרא "בית המקדש" - "בית" שיש בו קדושה - כמבנה גשמי של בית מקדש, ויכול היה להעביר אותו לשרטוט ממשי.

מתוך מה שעולה בספרי הקבלה, סביר להניח, שהשורש הרוחני יתבצע גם במצבו הגשמי הנמוך ביותר והסופי ביותר. כי הקדושה חייבת להיות בכל הקומה. ומתוך ההכרה בפעולות הרוחניות, האדם יבצע בצורה טבעית, פעולות שיוצאות כענף מהשורש הרוחני. ובעולם הזה יהיו תוצאות מהגובה הרוחני. עדיין לא ידוע איך זה יקרה, ובאיזו צורה. קשה לתאר את העניינים הרוחניים האלה. אבל הם יהיו חייבים להתרחש. כי בכל זאת המבנה הוא אחיד. ומה שהאדם יקיים בצורה רוחנית, יהיה לו דחף ורצון לבצע ולהביע בצורה גשמית.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

במאמרים: "גלות וגאולה", "אהבת ה' ואהבת הבריות", בעל הסולם כותב, שהכרת העולם העליון לא הסתלקה מהעם היהודי בבת אחת. ההכרה הרוחנית התקיימה בימי אברהם אבינו בתוך קבוצת המקובלים שהוא ייסד, גם כאשר הפכה לעם, וגם בגלות מצרים הנחשבת לפי "תלמוד עשר הספירות" לגלות יחסית. כל העליות והירידות הן יחסיות, לעומת המצבים שלפניהן ואחריהן. לכן לעם היהודי תמיד היתה מידה מסוימת של הרגשה ושל קשר עם האלוקות, עד שבצורה פתאומית הקשר הזה התחיל להתנתק בחורבן הבית הראשון כאשר העם התפלג לצְדוּקים ולפְּרוּשים. חלק מהאומה החל לאבד אז את ההכרה הרוחנית, היינו, לאבד את הכלי הרוחני, מסך וחוש שישי, וחלק מהאומה עדיין לא. ולכן לא הבינו איש את רעהו. כפי שגם כיום, מי שנמצא בהכרה הרוחנית, מי שהגיע להיות מקובל, הוא לא יכול להתקשר עם אנשים שלא נמצאים בקשר עם האלוקות. נוצרת לו בעיית תקשורת איתם. הם לא מבינים אותו, והוא למרות שמבין אותם, לא יכול למסור להם מה שהשיג, ואיך הוא חי בהכרת הבורא.

בחורבן בית שני התרחש נתק סופי בין העם לבין העולם העליון, לבין הבורא, והוא נקרא יציאה לגלות האחרונה. העם עבר ארבע גלויות, בבל, יוון, פרס ואדום, לפי שלבי התפתחות הרצון לקבל בעביות א', ב', ג', ד' בהתאמה. בשלוש הגלויות הראשונות אין נתק מוחלט של הקשר בין העם לבורא. אלא רק בגלות האחרונה, שבה יש צורך להגיע לעביות הגדולה ביותר, ולנתק מוחלט מהבורא, כדי להגיע להכרת הרע ולעלייה בסוף הגלות, כפי שאנו מתחילים עתה, ביציאה מגלות לחירות. כלומר, לחזרה לקשר עם הבורא.

לכן הגלות האחרונה היא הגלות הגדולה ביותר. בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שמזמן חורבן בית שני ואילך, נוצר בינינו לבין חוכמת הקבלה קיר, "מחיצת הברזל", שהיא המכבידה עלינו, וגורמת לכל צרותנו. שאותה צריך לשבור, ועל ידי חוכמת הקבלה להתקשר למטרה, לבורא, ולהגיע לדבקות בו.[10]

עם הסתלקותה של ההכרה ברוחניות, בהרגשה הרוחנית, ההכרה בבורא, נשארו רק לבושים ריקים, שאין בהם אותו קשר עם הרוחניות, אלא רק מעשים חיצוניים. דרך המעשים האלה אין מילוי פנימי, אין קשר לכוונות על מנת להשפיע, אלא הם רק פעולות "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה".[11] מאותם מעשים נוסדה לאט לאט מה שנקרא היום הדת היהודית.

אבל אין לבטל את הפעולות החיצוניות האלה. הן עושות את שלהן. הן נותנות לעם מסגרת ומחזקות את האדם בדרך. ובתוך המסגרת הזאת ישנם כאלה, שאפשר לכנותם "דומם דקדושה", שמקיימים את כל המעשים מתוך תמימות, מתוך רצון כנה להידבק לרוחניות, בעביותם הקטנה מאוד.

אם רוכשים כוונות נכונות, כוונות על מנת להשפיע, על כל רצון ורצון, מתקנים בכך כל רצון ורצון מתרי"ג (613) הרצונות שבנשמה. ועושים מהם כלי שלם לקבלת התגלות האלוקות, שזוהי מטרת הבריאה. אז כל הפעולות החיצוניות הופכות למצוות אמיתיות, לפעולות רוחניות. והאור שמתגלה באותם כלים מתוקנים נקרא תורה. עד אז מקיימים טקסים, "מצוות ללא כוונה", שלהם עצמם חשיבות רבה. אבל לעומת הרוחניות הם עניין מת, "כגוף בלי נשמה", ללא חיים.

העניין הזה מורכב מאוד, ויש מקום להבנה לא נכונה, ויש בעיה לדבר עליו. נוטים להאשים את המקובלים, שהם מזלזלים במצוות, שהם משווים את הדת היהודית לדתות אחרות, ועוד כהנה וכהנה האשמות. קשה להסביר את כל המורכבות הזאת. וגם אין בכך צורך עדיין. במאמר "עת לעשות", בעל הסולם אומר, שכל הבעיות בעולם נובעות מגילוי הדברים טרם זמנם. ולכן אסור לגלות דברים, שאם יתגלו, הם יגרמו לקלקול. אלא חייבים להשתמש רק בדברים המועילים לצורך התיקון. המקובלים, שיש להם ידיעה רבה על העולם, על המציאות, על מורכבות המציאות, על כל המערכת, על התוכנית שלה ועל פעולותיה, אסור להם בינתיים לדבר עליה, כי אין זה מטובתו של העולם, שהם יגלו אותה.

מי מתנגד לגילוי חוכמת הקבלה? מי שמפסיד מגילוי החוכמה הזאת. מי מפסיד מידיעת האמת, מכך שבני האדם יודעים לשם מה הם קיימים? אלה שניזונים מאי ידיעת האמת.

ההבדל בין גילוי חוכמת הקבלה לאי גילויה, הוא שאנשים בהתאם להתפתחותם, מתחילים להבין שאין ניסים ונפלאות, כפי שהיה נדמה להם, אלא העולם מתנהג לפי חוקים מוחלטים. ובעיקר, שהאדם אינו מִסכן, שכל היום צריך להתפלל, ולחכות מלמעלה לרחמי שמים, שלא באים ולא יבואו, שלא היו אף פעם, ולא יהיו. אלא האדם נוצר במצב הראוי והרצוי, הנמוך והרחוק ביותר מרוחניות, כדי לתקן את עצמו בכוחותיו הוא, עם כל מה שיש בו, ויש בו את כל האפשרויות.

הגישה שלפיה האדם צריך לתקן את עצמו, היא גישה מנוגדת לדת. כי כל הדתות מלמדות את האדם, שעליו להתפלל, שהוא נבזה, שהוא תוצאה מחטא עץ הדעת, שהוא נולד בחטא ובחטא הוא קיים, ושחייו חייבים להיות חיי עונש וסבל, עד שהם אולי ישתנו. ואיך הם ישתנו, לכל דת פתרון אחר. אבל לאף אחת אין את הגישה, שהאדם צריך לתקן את עצמו, ושהמצב שהוא נמצא בו הוא המצב הראוי לתיקון. ולאף אחת אין את האמצעי לתיקון.

ואילו חוכמת הקבלה אומרת, שלאדם יש יכולת לפתוח את הכוח העליון, את האור העליון, שיתקן אותו. ועד שהאדם לא יתקן את עצמו, לא ישתנה דבר לקראת המטרה. אלא ההפך, האדם תמיד יסבול יותר ויותר, כדי שמתוך נחיצות יגלה את האמצעי לתיקון. אמצעי שבסופו של דבר יתגלה לכולם. השאלה היא רק מתי: או במהירות, על ידי אמצעים פשוטים, או באריכות הזמן, על ידי סבל, מלחמות ורציחות. הבחירה נתונה בידי האדם, לפעול במהירות לגילוי ולמימוש מטרת הבריאה והאמצעים להשיגה.

לכן, גם אם הקבלה רוצה להתקיים בצורה יפה וטובה בלי לפגוע באף אחד, בכל זאת יהיו כאלה שירגישו, שהיא מאיימת על זכותם ועל קיומם, ותורגש תגובה כלפיה. אבל העולם מתקדם והרצון לקבל גדל בבני האדם, והם לא יהיו מסוגלים להישאר כמקודם. ולא יהיה צורך להילחם נגד אלה שלא נותנים לבני אדם לראות את האמת, אלא יספיק רק פרסום שישנו פתרון לאדם, והיתר יתגלגל מעצמו. אבל לחוכמה הזו מחכים שונאים רבים בדרכה. וגם אם היא תשתדל להגיע איתם לפשרות, שלעת עתה נראות אפשריות, לגבי העתיד אין לדעת, כי על דבר שלא התגשם אף פעם, אי אפשר לדבר.

יתכן שהפצת חוכמת הקבלה אפשרית דווקא בקרב החלק המשכיל מהאוכלוסייה, שבין כה וכה מנותק מהדת, שכולל: מדענים, אנשי רוח, אנשי תרבות וחינוך. אין צורך לפנות לאלה שהדת אוחזת בהם, אלא מוטב לפנות לאלה שכבר בשלים, שלא נמצאים בקשר חזק עם הדת.

לקבלה אין כוונה לשבור את הממסד הדתי, וללמד את העם לא לקיים פעולות חיצוניות, אלא רק להוסיף לקיום המצוות את עניין תיקון הכוונות. אבל התוספת הזאת, היא שמעוררת התנגדות כלפי הקבלה מצד הדת היהודית.

יש להניח, שכל התהליך של הכרת חוכמת הקבלה בדורנו יתקיים ויתקדם בצורה המתאימה לדורנו. מפני שגם האוכלוסייה הדתית הולכת ומשתנה, ויותר מכירה בליקויים שלה, ובחוסר הכוונה, בחוסר הקשר לאמת. הכרה זו הולכת ומתגלה גם בחלק הדתי וגם בחלק החילוני, ושני חלקי העם נמצאים במשבר. לכן נראה שהתהליכים ילכו ויתקדמו בכל חלקי העם מתוך הבנה והכרה בחוסר התכלית בחיים, ויהיו הרבה יותר מהירים ממה שמצטייר כרגע.

ההבדל בין הדת לקבלה מתואר כאן בהקצנה, אבל דווקא ההבדל הזה, הוא שיובן בעתיד כהבדל שחייבים לתקן. לומדי הקבלה יכולים לסייע לתקן ולקרב בין הגורמים האלה בעבודה פנימית כאגודה אחת, ככלי אחד ובעבודה חיצונית - על ידי הפצה, על ידי התפשטות הידיעה על מטרת הבריאה ועל חוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון. אבל תמיד צריך להתאים את אופן ההפצה לתקופה שבה נמצאים, לבצע אותה בצורה המועילה ביותר כדי שתתקבל בציבור.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף, סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

לפי כתבי בעל הסולם וכתבי מקובלים אחרים, ברור שהשינוי נעשה על ידי האר"י הקדוש, שאין גדול ממנו. במהפכה שעשה, הוא מהווה נשמה שדמותה היא נקודת ציון, סימן, שממנו ואילך העולם מתחיל להיכנס לתיקון. עד האר"י הכול היה כהכנה לתיקון, ומהאר"י והלאה מתחילה תקופת התיקון האחרונה. וודאי שגם לתקופה הזאת יש שלבים משלה, עד שהמצב בא ומבשיל, ונעשה מוכן כלפי הנשמות, הן מבחינת הספרים והאמצעים, והן מבחינת היחסים בתוך העם, בעולם ובאנושות, בהתאם למידת ההתפתחות התרבותית, המדעית והטכנולוגית. בסוף המאה ה - 20 האנושות הגיעה למצב, כפי שמתאר אותו בעל הסולם, והיום מורגש גם בחושים שלנו, שכל עיסוקיו של האדם עלי אדמות מגיעים לקריסה, ומתגלים כחסרי תועלת, וסופם שהם כולם לרעת האדם. אלה התנאים הנחוצים כדי שהתיקון יכנס בפועל.

ובאותו זמן ממש גם חוכמת הקבלה מוכנה יותר להפצה מאשר בזמנו של האר"י, לאחר שעברה התפתחות שלא היתה עד להאר"י. רק אחריו החלו להתפתח הספרים והשיטות וכך עד בעל הסולם, המקובל שצמח מכל הקודמים לו, ופיתח את השיטה עד למצב שכל אחד יכול להשתמש בה. ספריו הם שחותמים את השיטה כולה.

ומה שנעשה היום בעולם על ידי הפצת חוכמת הקבלה זו רק הפשטה, הכנה, כדי להביא את האדם לכתבים ולספרים, שכתב בעל הסולם. כי מי שקורא ולומד, חייב לעסוק בכתבים המקוריים של בעל הסולם, כי רק בלימוד מתוך כתביו ישנו המאור שיכול להחזיר את האדם למוטב. לא תמצא אותו בכתבים אחרים.

הספרים שנכתבו אחרי בעל הסולם נועדו רק כדי לקרב את האדם בצעדיו הראשונים, לפני שהוא מסוגל להיעזר בספרי בעל הסולם. אפילו אם ההסבר באותם ספרי לימוד והכנה יותר מוצלח ויותר קרוב אלינו מספרי בעל הסולם, אפילו אם הם פשוטים, טובים, קרובים לאנשים, ומאוד מקובלים בקרב העם, העם צריך לדעת, שהכוח הרוחני יכול לבוא רק מספרי בעל הסולם, וכל יתר הכתבים הם רק כדי ליצור קשר עם ספריו.

וגם לא חשוב עד כמה מבינים את כתבי בעל הסולם. אלא, הקדושה, הכוח שנמצא בהם, הוא שמתקן את האדם, ולא החוכמה ועמקות ההבנה, שאפשר לו לאדם לקבלם מספרים אחרים, יותר מאשר מספרי בעל הסולם. ההבדל בין הספרים שלו לשאר הספרים הוא לא במידת ההבנה, אלא בכוח הרוחני שנמצא בהם. ועל הנקודה הזאת צריך לעמוד, ובה לדייק, ואותה להסביר שוב ושוב. הגישה הזאת, השיטה הזאת, צריכה להיות ברורה מתוך צורת העיסוק בקבלה, גם בקבוצת לומדי הקבלה הפנימית, וגם כשמלמדים אחרים. שאמנם יש חומר עזר, כי האדם בן זמננו לא מסוגל מיד לגשת לספרי בעל הסולם, אבל הוא חומר עזר בלבד.

איך פועלים על האדם כתבים של מקובל?

המקובל כותב את ספריו מהרמה הגבוהה שבה הוא נמצא. לכן האדם שאוחז בכתבים האלה ומתקשר אליהם, זוכה ל"אור מקיף" מאותה מדרגה, שבה אחז המקובל בזמן כתיבת הספר. כך כתבי המקובלים פועלים על האדם, לא חשוב איזו תמונה, או איזו מערכת נצייר לעצמנו.

לכן כתבי בעל הסולם, שהגיע לסוף כל התיקונים ולגובהם המרבי, עד כדי כך שלצורך כתיבתם לאנושות, ביקש שיורידו אותו מדרגתו[12], והגיע להישגים שאיש מלבדו לא זכה להם, כתביו הם המועילים ביותר. בפרט, שבניגוד למקובלים אחרים, הוא לא כתב את כתביו לעצמו, ולא למקובלים כמוהו, אלא לאדם הפשוט שחייב להגיע לתיקונו. עליו היתה מוטלת האחריות, והוא זה שנשלח לעולם הזה, כדי להביא לנו את הכתבים, שעל ידם האנושות תגיע לתיקון. חוץ מכתביו אין כתבים אחרים, שיכולים להשפיע על האדם, ומסוגלים להביא את הכוח שיתקן את האדם. לא מדובר על מה שיקרה בעוד דור או שניים, אלא על מה שנכון להיום.

מי שמבין, מי שמרגיש, מי שנמצא באחיזה כלשהי ברוחניות, אם נשמתו נמצאת בתיקונים על ידי ג' קווים, ואינה שייכת לשיטת הרמ"ק )משה קורדובירו, 1522 – 1570), אלא לשיטת התיקון של דורנו, לשיטת האר"י, הוא רואה ומבין, שחוץ מכתבי בעל הסולם, אין היום כתבים אחרים, שיכולים להשפיע לאדם את כוח התיקון. ומי שקורא בספרים אחרים, פשוט אינו מרגיש את העובדה הזאת.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

משני התנאים של העיסוק בכתבי המקובלים, הראשון הוא ההבנה שצריך ללמוד, שצריך לאחוז בהם ולזכור אותם, כדי שיהיה קשר ותהיה הרגשת שייכות. אי אפשר ללמוד אם לא נישאר לאדם משהו מהלימוד, אחרת מהיום למחר הוא לא מרגיש קשר אליו. לשם כך הבורא ברא באדם אמצעים שכליים, כמו זיכרון, הבחנות, הבנות. ולא כדי שיפַתח את חייו בעולם הזה, שעל פני האדמה יתפתח בשכל וחוכמה.

שכל וחוכמה אנושיים ניתנים לאדם ונמצאים בו רק לצורך הזה, שבזמן ההכנה לתיקון הנכון, לפני שהוא עובר מחסום, הוא יוכל לאחוז בכתבי המקובלים, וללמוד אותם אף עם שכלו האנושי, ועל ידי כך למשוך אור מקיף. אם לא היה צורך לעבור תקופת הכנה, מהדרגה הגשמית ועד הכניסה לרוחניות, לא היה צורך בשכל. לשם מה האדם צריך זיכרון? לשם מה הוא צריך מגוון תכונות, שמבחינות ומבדילות אותו מן החי? רק כדי לעשות את התיקונים בתקופת ההסתרה של הבורא. אלא האדם בנוי כך, שיש בו חלק "חייתי" מסוים, המפותח יותר מהחי, שבחלק הזה ישתמש לפני כניסתו לרוחניות.

לכן בזמן ההכנה, לפני שנכנסים לרוחניות ורוכשים כלים, שאיתם עובדים בצורה אחרת, בצורה של "נשמת אדם תלמדנו"[13], חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה, כמו שלומדים את יתר החוכמות, אבל בכוונה להגיע ללימוד הנכון, להרגיש מה מסופר בספר. כי דווקא על ידי הכוונה הזאת להגיע לפנימיות שעליה מסופר בספר, מושכים אור מקיף.[14]

חייבים לאחוז בספר בשכל וחוכמה, אבל זוהי אחיזה מינימלית, שאינה תלויה ביכולתו של האדם, בכמה הוא חכם, מוצלח וחריף. ואם אוחזים בטקסט, היתר כבר תלוי עד כמה האדם מרגיש, שהוא סובל, שאינו נמצא בפנימיות שעליה נכתב.

בכתבי המקובלים יש עניין של הבנה ועניין של הרגשה. ההרגשה היא בתנאי, שהאדם רוצה להיכנס להרגשת העולם העליון. להיות המשפיע ולהרגיש מהם כוחות ההשפעה. לפי איך שהאדם משתוקק להשפיע, בהתאם למידת ההשתוקקות הזאת, משפיע עליו אור מקיף, והוא מתקדם בדיוק להרגשת העולם העליון. ואיך שומרים על איזון בין הבנה להרגשה? אדם שלומד לפי השיטה הנכונה, ומשתדל בכל מאודו לקיים מה שאומרים לו בדרך, אז אפילו שהוא טועה, הטעויות שלו הן כדי להבין שטעה, ולתקן את עצמו.

למי פונה חוכמת הקבלה?

באדם מתגלה נקודה שבלב, לאחר שהתפתח בכל יתר הכיוונים, בכל יתר הרצונות, רצון לכסף, לכבוד, למושכלות. או לאחר שהרגיש בהם ריקנות וחוסר כדאיות להתפתח בהם. נקודה שבלב יכולה להתגלות גם באדם פשוט, שכביכול נראה פשוט, או שבגלגולו הנוכחי מתעסק במשהו, שלא נחשב למיוחד בחברה. עם זאת מבין אנשי הרוח והמדע יש לפנות אל אותם אנשים שמרגישים ומבינים את עמקות השבירה שקיימת בתוך האנושות, ואת המצב האנוש שבו נמצאת האנושות, והם יחד איתה.

האדם עצמו יכול להיות במצב אנוש, ובלי להיות מפותח דיו לראות שכך גם כל העולם. וזו נקראת חזרה בתשובה דרך הלב, דרך הרגש. אבל בדורנו האדם חוזר דרך השכל. כלומר, ישנם גם כאלה וגם כאלה, כדברי בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שלאדם טובע בנהר זורקים חבל, או כנגד הלב או כנגד השכל.[15] בדרך כלל באים לקבלה אלה שמרגישים בלב, אבל צריך לפנות לאלה שיכולים לתפוס את הרעיון של הקבלה בשכל. אנשים שמדברים מתוך השכל על רגש, ועל איך לבטא את כאבו של האדם והאנושות.

האם גם על ידי הפצת החוכמה מושכים אור מקיף, או רק בזמן לימוד כתבי בעל הסולם?

אור מקיף מאיר כתוצאה מרצון האדם להיות מתוקן במצבו הרוחני, ומכל פעולה שהוא עושה כדי שעל ידה המצב הזה יתבצע. וודאי שאם האדם עוסק בהפצת הקבלה, והוא משתוקק לראות כתוצאה ממנה את העולם מתוקן, מחובר, מלוכד, ככלי להשראת הבורא, לאור העליון, אז הוא סובל, ומצפה, וחושק, ורוצה את התיקון הזה. ובפרט אם האדם גם עושה את הפעולות, בייחוד אז יש באותן פעולות סגולה גדולה ואור מקיף. אלא שכל פעולות האדם עדיין נובעות רק ממה שהוא מתאר לעצמו, מהם תיקונים, מהם מצבים מתוקנים, ומהו מצב שכל העולם מלוכד בלב אחד.

אבל כדאי לבצע פעולות הפצה, כי רואים אפילו מהדוגמה של יהושע, שהיה משמש למשה. שמתוך זה שעזר למשה בהפצת חוכמת הקבלה בעם, בלי שלמד בעצמו, אלא רק מתוך זה שהיה משרת להתפשטות החוכמה, כפי שאנו משרתים היום לבעל הסולם, הגיע לזכות להיות המוביל. כלומר לרכוש ממשה את כל החוכמה, ולהגיע גבוה יותר מכל החכמים - שרק למדו.

לכן, מצד אחד, בפעולות עצמן יש כוח גדול וסגולה גדולה. אבל מצד שני, אם לומדים, אז מבינים וקשורים למקור, אפילו שלא מרגישים את המקור עצמו, אלא הקשר הוא דרך האור מקיף. לכן לא יתכן ששעתיים לפני תחילת היום, האדם לא ילמד, כי הלימוד מסדר לו את היום. אמנם הוא מתיש את האדם, ולא נוח בחיים המודרניים, אבל אין לו ברירה.

אם האדם רוצה, שכל היום שלו יהיה בתיקון, בכיוון נכון, הוא חייב לפנות בוקר, או לפני העבודה, להיכנס לקשר עם הרוחניות על ידי אורות המקיפים, ומתוכו לפעול אחר כך בחיי היומיום. הוא צריך להשתדל שכל החיים האלה יהיו מסודרים, כחלק מהדרך שלו אל המצב המתוקן. ואז כל היום הוא יתייחס לחיים שלו כשלבי התיקון, ויסתכל אחרת על מה שקורה לו, ויתייחס אחרת למה שנעשה איתו. היחס שלו לעולם יהיה אחר. הוא לא יחיה בחברה ובהשקפה כמו אדם רגיל, אלא כניסתו לעולם תהיה ברצון לשמש את המטרה.

האם המדע יכול לקבל את התנאי, שלפיו בלימוד הקבלה יש סגולה?

המדע לא יכול לקבל את התנאי, שבלימוד הקבלה יש "סגולה נפלאה לאין ערוך" לעורר אור מקיף המחזיר את האדם למוטב, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".[16] וגם לא צריך להסביר את התנאי הזה בשפה הזו. אלא להסביר, שההשגה באה כביכול רק על ידי ההרגל, מתוך זה שאדם לומד. בדומה לאדם שבא ללמוד להיות חרט, ונוטל חתיכת ברזל ומתחיל לעבוד. בהתחלה הוא לא מרגיש את הברזל, ולא מבין איך להתייחס אליו. הוא מקלקל גם את הברזל וגם את כלי העבודה. אבל לאט לאט על ידי העבודה עם הברזל, הוא מתחיל לפתח חוש ולהרגיש את הברזל, כאילו את הרגשת הברזל, איך הברזל מגיב לפעולה כזאת או לפעולה אחרת.[17]

האדם הזה קולט בתוכו מה שנמצא מחוץ לו, ובונה מודל פנימי של הברזל, ולכן מרגיש איזה תגובה הוא יקבל מהברזל, אם יעשה איתו כך או אחרת. הוא כביכול מייחס לברזל את החושים שלו, את הכאב שלו, את התחושות שלו, כמו שאנשים מתייחסים למחשב או למכונית כאל משהו חי ומגיב. הוא מתחיל להרגיש את הטבע, מתוך הרגל העבודה.

אותו דבר קורה בחוכמת הקבלה. על ידי זה שהאדם לומד בספרים שמספְרים על העולם הרוחני, על הפעולות שלו, על החוקיות שלו ועל כל מה שיש בו, האדם בונה בתוכו תבנית, מערכת פנימית, תבונתית, שכלית, איך עובד העולם הרוחני. ומתוך זה שהוא מתחיל לראות איך אותו מודל עובד בחיים, איך המודל הזה מסתדר עם כל החוקים שידועים לו, עם חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, עם חוקי הפסיכולוגיה, עם חוקים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים. על ידי זה שהוא רואה איך עובדת המערכת שחוכמת הקבלה בונה בתוך האדם, המערכת הזאת מתחילה להתקשר עם העולם שהוא מכיר. והאדם לאט לאט נכנס לעולם הרוחני.

אבל לעולם הרוחני אי אפשר להיכנס בלי קניית החוש השישי. האנשים יכולים לדמיין, שהם כבר נמצאים במערכת הזאת, אבל הדמיון הזה הוא רק דמיון שכלתני. וכן הם יכולים להפעיל לפי הרגשתם את החושים, אבל אלה רק חושים אנושיים. חסרים להם בתמונה הזאת הרגשה וקשר עם הכוחות, עם מקור הכוחות הרוחניים, היינו, עם הספירות, עם העולמות רוחניים, שעליהם לא מסבירים.

לא צריך לדבר על מה שקשה להסביר. אלא, מתוך זה שמדענים מתחילים לעסוק בקבלה, וחושבים שעל ידי השכל בלבד נכנסים לרוחניות, הם מתחילים להרגיש שינויים, לעבור עליות וירידות. מתחילה להיבנות בהם הכנה לכלי הפנימי, הרוחני, לנשמה, למה שנקרא החוש השישי. ומתוך השינויים האלה הם נכנסים לעבודה ומתחילים לראות מהי. ואז הם גם לומדים וגם מרגישים את כל התהליך, וממשיכים הלאה.

על כמה מהם רואים שהתהליך כבר עובד, בלי שום בעיה. הם מתחילים להבין שלימוד הקבלה בונה בהם משהו רגשי. אולי ישנם עוד מקצועות לימוד, שיכולים לבנות באדם הכנות רגשיות, אבל בלימוד הקבלה ההכנות הן על - טבעיות. אנשי מדע רואים, שמה שהם רוכשים הוא כנגד הטבע שלהם. פתאום אובד להם הרצון, פתאום הם מרגישים מבולבלים, פתאום הם לא מסוגלים לעכל את העולם הזה ונמצאים כביכול מחוץ לו, כמשקיפים עליו. הם עוברים, כל מה שאנשים עוברים בבניית הכלים הפנימיים.

לכן, אפילו אם לא מסבירים, שבכתבי מקובלים יש עניין של אור מקיף, כמו למשל, באסיפה גדולה, שבה נוכחים אנשים, שידיעה כזאת רק תרחיק אותם מהתהליך. אז נותנים את הדוגמה של לימוד מקצוע החרטות, ואומרים שגם בקבלה, על ידי הלימוד מתחילים להרגיש את מערכת הכוחות שנמצאת מעבר למציאות. שחוכמת הקבלה היא חוכמה על איך מתנהל העולם שלנו. זה חלק מהאמת, לא כולה, אבל לא חייבים לספר הכול, אלא רק מה שמועיל.

איך אדם יכול להגיע להרגשת כאב מחוסר הרגשת המציאות הרוחנית?

אם אדם לא מרגיש, הוא פשוט לא מרגיש. אם הוא לא מרגיש חיסרון בהרגשה רוחנית, איך הוא ירגיש כאב? בדומה להרגשה שחסרה לו אצבע שישית, או חסר לו חוש שאין לו. אין מה לעשות אם אין הֶרגש.

הֶרגש קונים על ידי חיסרון. חיסרון קונים או מבחוץ, מהחברה, או מלמעלה, מהבורא. גם מתוך עצמו, נקרא מהבורא. אבל לחיסרון הזה אי אפשר לחכות. לכן, יש רק אפשרות אחת להגיע לחיסרון בהרגשת המציאות הרוחנית: שהחברה תשפיע על האדם את החיסרון הזה. שמתוך הקשר עם החברים, האדם ירגיש שחסר לו העיקר בחיים, עד כדי כך שבלעדיו חייו אינם שווים. שהוא חי בדרגה הנמוכה ביותר, בדרגה מתה, שאין בה שום חיות ממשית, אלא רק של הגוף, שגם הוא עוד מעט ימות. ועל ידי הקנאה, האדם יכול לקנות מהחברה כהצלה, חיסרון להרגשה הרוחנית. רק החברה יכולה לגרום לו לחיסרון כזה.

אמות המידה להערכת המדע / החשיבות של חוכמת הקבלה / הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים / ההשגה - במאמץ / שפת המדע / נציגי המדע / נציגי חוכמת הקבלה / פרסום המדע / הסתרת חוכמת הקבלה

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

החשיבות של חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א. חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב. היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג. מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

למדע אין ערך בפני עצמו, אלא לפי התועלת שהוא מביא. וחוכמת הקבלה היא מדע אלוקי, שיש לו ערך עליון, מפני שעל ידו זוכים לגלות, לא את חוקי הטבע הרגילים, שנמצאים לעיני העולם הזה ועוזרים לאדם להטיב את חייו, אלא את החוק הכללי הנקרא "אלוקים". ומתוך הגילוי הזה זוכים להתעלות ולהשתוות הצורה, לדרגה הגבוהה ביותר שאליה האנושות יכולה להגיע. כלומר, לעשות נחת רוח, להידבק, להשפיע. מעשים שכרגע לא ידוע לנו מה הם בדיוק, אבל הם נצחיים ושלמים.

לכן, לפי המטרה שמשיגים על ידי חוכמת הקבלה, לעומת המטרות שמשיגים על ידי יתר החוכמות, ניתן לראות שחוכמת הקבלה היא מדע אציל, מיוחד וראוי. מה שאין כן ההתעסקות ביתר המדעים והחוכמות, שמביאה לאדם רק ייסורים והרס, ולא עושה אותו מאושר.

אדם שלא תיקן את עצמו לפני השימוש במדעים, אלא משתמש בהם עם האגו שלו, גורם הרס על ידי המדע. ובאגו הזה כפי שהוא, אם יש ביד האדם לא יותר ממקל ואבן, הוא יכול להרוג את השני בקרב מגע. אבל אם יש בידי האגו הזה מטוסים, טילים ופצצות, אז בכוחו להרוס את כל האנושות. כי הוא לא עבר תיקון לפני השימוש במדע.

והמיוחד בחוכמת הקבלה, שאפשר להשתמש בה רק לפי מידת התיקון שמקבלים. ולכן העיסוק בה הוא תמיד ברכה לאדם ולאנושות. בעל הסולם כותב שאפילו אריסטו התריע בכתביו, שלא למסור את המדע לידי אנשים לא הגונים, מחשש שימכרו את החוכמה ויסחרו בה.[1] אבל למרות שהוא התריע על כך, רואים היום, איך שמדענים מנצלים את הידע שלהם בטבע, וממציאים פצצות או רעלים במקום תרופות, ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. כי כל הידע בתחום הפילוסופיה והמדע הגיע לידי אנשים שלא עברו את תהליך התיקון.

חוכמת הקבלה גורסת, שתחילה על האדם לתקן את עצמו, את כל מה ששייך לטבעו. ורק לאחר מכן, במידה שהוא מתוקן, להשתמש בידע שלו על הטבע. וכל ההתפתחות של האדם משך אלפי שנים, בחוכמות, בתרבויות ובחברות, היא רק לרעתו. כי ההתפתחות הזאת נובעת מתוך הרצון לקבל, מתוך הרצון לרכוש ולכבוש. ולא כפי שהיא צריכה להיות, שקודם יש תיקון, ורק אחר כך שימוש בטבע על ידי התיקון.

וכך אחרי אלפי שנות התפתחות לא נכונה, האדם מגיע לכלל הכרת הרע. וכל ההתפתחות שלו בתחומי המדע, הטכנולוגיה, התרבות, החברה והחינוך, נמצאת בפשיטת רגל כללית. האנושות מתקרבת לפיצוץ, לאכזבה כללית מהדרך שעברה במשך אלפי שנים. ומי שעבר את כל הדרך, אלה אנחנו ולא מישהו אחר. וכאשר נגלה את זה, תהיה לנו הרגשה שאלפי השנים האלה, עברו עלינו כתקופת חיים אחת שהגיעה לפשיטת רגל כללית, ממש כמו אדם שפושט רגל. ומתוך כך נגיע להחלטה לתקן קודם את טבענו, ורק אחר כך נשתמש בכל מה שיגיע אלינו. ואז, כדי לתקן את עצמו, האדם ירצה את חוכמת הקבלה. ורק לאחר מכן ישתמש בכל מה שיש לפניו, בכל המדעים ובכל יתר החוכמות. כלומר, טוב לומר: "בשבילי נברא העולם"[2], אבל רק לאחר שיודעים איך להשתמש בטבע.

האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו, שמשתמשים בו לטובת האגו?

אדם לא יכול להשתמש בחוכמת הקבלה לטובת עצמו, אלא אם הוא סוטה מהכיוון. מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ובמקום להמשיך ולהשתמש בה באותו כיוון של הלימוד, היינו, לצורך התיקון, הוא מתחיל למכור אותה. אבל את חוכמת הקבלה האמיתית, אי אפשר למכור. וזה סימן שאוחזים באמת, ולא עוסקים במכירת קמעות, חוטים אדומים, מים קדושים ודומיהם.

זאת אומרת, לחוכמה עצמה אין קונה. כמו שבעל הסולם אומר במאמרו "עת לעשות", שהגיע הזמן שבו אפשר לפתוח את החוכמה. כי רק אותם אנשים שיזדקקו לה לצורך תיקון הנקודה שבלב, שאין להם ברירה, אלא הם חייבים ללמוד אותה, רק הם ייטלו את החוכמה וישתמשו בה לצורך הזה בלבד. ויתר האנשים יעסקו תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" בעיסוקים אחרים. עד שיגלו שגם עיסוקיהם אלה הם חסרי ערך, ויגיעו לחוכמת הקבלה האמיתית.[3]

לעיסוק בחוכמת הקבלה האמיתית לעולם לא מגיע מישהו שאין לו צורך בשימוש הנכון בה. אדם כזה יכול להסתובב כך בין קבוצות הלימוד, לשבת עד שהזמן יאזל, אולי לעשות משהו, ולהתקדם. אבל האדם צריך כמה פעמים ביום, מהבוקר עד הערב, להצדיק בפני עצמו את החיים שלו, ואת הלימוד שלו, ולמצוא בהם כדאיות רוחנית עליונה. כי בחיי העולם הזה אין לאדם שום הצדקה למעשה כזה, ללמוד קבלה. כמו שוודאי אין לו הצדקה לחייו הקשים, ואין שום מילוי לאגואיזם שלו בעולם הזה.

לכן לחוכמת הקבלה האמיתית אין מה למכור. ולא באים אליה אנשים, שיש להם עדיין רצון אגואיסטי, רצון שלא בא מתוך הנקודה שבלב, אלא ממשהו לידה. אולי הם יבואו ויסתובבו בחברה, ואולי יהיו חברים טובים, אבל לא יחזיקו מעמד, אלא לזמן מה. עד שיבינו, שהמקום הזה אינו בשבילם. שאין בו מילוי לרצון דעולם הזה. אלא רק מילוי לרצון שמכוון כבר לרוחניות, לבורא. היינו, רק לנקודה שבלב.

בהפצת הקבלה לא מפרסמים את חוכמת הקבלה, אלא את הידיעות הקודמות לה. מסבירים לאדם איך בנוי העולם, איך בנוי היקום, הטבע, האדם שנמצא בטבע, בהיקף שמדענים רגילים לא מסוגלים לגלות. מוסיפים לאדם ידיעות, שאמנם התגלו על ידי איש אלוקי שמכונה "בעל הסולם", אבל הוא גילה אותן על אודות חוקים דעולם הזה, והן כל חוקי הטבע. ועניינה של הפצת הקבלה הוא גילוי הידיעות האלה לעולם, כי על ידן המדענים יגיעו ליתר פקיחת עיניים, שהעיסוק הרגיל במדע, אין בו תועלת ללא התקדמות לכיוון הרוחני, לחיפוש הרוחניות.

ואז כבר יבואו אלה שיש להם עניין בחוכמה עצמה. ואלה שעדיין לא מגולה בהם הנקודה שבלב, על ידי העיסוק הזה, הם בכל זאת יזרזו את הופעת הנקודה שבלב. אבל אי אפשר לפתוח לאדם את חוכמת הקבלה עצמה. כי אין לו דרישה, אין לו רצון אליה. אמנם אפשר לומר לו, שכדאי להשפיע, לאהוב את הזולת, להגיע לאלוקים, לבורא. שכך הוא ירגיש ביטחון, ויידע מה יהיה מחר, וישלוט בכל העולם. אבל אחרי שהוא לומד כמה שיעורים, הוא מרגיש בתת ההכרה שלו שהלימוד הזה לא הולך לאותו כיוון, ועוזב. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".[4] וכך יהיה תמיד. ובקבלה אף פעם לא מחזיקים בכוח מי שמתייאש והולך. אלא שמחים שהוא הולך לאחר שבירר משהו, כי בירור הוא דבר טוב.

חשיבות חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א. חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב. היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג. מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

אין לאדם עיסוק אחר עלי אדמות, שהוא גבוה יותר מהעיסוק בחוכמת הקבלה, שעל ידה הוא רוכש עולם עליון, נצחי ושלם. בעוד כל יתר עיסוקיו של האדם, לא רק הגופניים ועיסוקי כסף וכבוד, אלא אפילו מושכלות ומדעים דעולם הזה, לא מקנים לו דבר, מלבד ייאוש, ריקנות, ולעיתים גם הרס וצרות. כלומר, כל עיסוק בעולם הזה מעבר לקיומו ההכרחי של האדם, הוא שלילי. וכל עיסוק בחוכמת הקבלה הוא חיובי.

מכאן נובעות השאלות: האם לעזוב את המדע ולא לעסוק בו יותר, אלא רק בחוכמת הקבלה? ומה יהיה עם העולם, הרי "עולם כמנהגו נוהג"[5], וצריך להאכיל אותו ולהסתדר בו? האם על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, נשנה את כוחות הטבע ואת סדרי הטבע כך, שיהיה שפע בעולם, והאנשים לא יחלו, וחוקי הטבע המשתנים ישחררו את האדם מצרכים שונים שיש לו היום? התשובה לשאלות האלה אינה פשוטה. אלא שהיום, כאשר אנו נמצאים בתהליך התפתחות מתקדם, חייבים לפעול מתוך סדרי החיים שאליהם הגענו, ובהתאם להם. כמו אדם שהגיע בעסקיו להכרת הרע, אבל נמצא משוקע בחיים, בעבודה, בעסקים, במשפחה, בכל המערכות שהכניס את עצמו אליהן, מקודם שהגיע להכרת הרע, ומתוכן גם חייב להתחיל את התיקון שלו.

כך גם העוסקים בחוכמת הקבלה, כיוון שהם ממשיכים לחיות בעולם המודרני, בעולם המדומה עם עסקים מדומים, הם חייבים לעסוק בו כמו כולם. הם רק צריכים להוסיף לכל העיסוקים האלה את חוכמת הקבלה, ועל ידה לתקן את עצמם. ואז גם השימוש בכל סדרי העולם הזה יהיה מתוקן. ולא שאפשר לסמוך על לימוד חוכמת הקבלה, שיעזור לי להיפטר מהעולם הזה. ואז להפסיק לעבוד או להשתמש בדברים שרגילים, ומיד לעצור את תעשיית התרופות, למשל, ועוד כמה תעשיות. אלא לפי חוקי הטבע וחוקי התורה, אדם חולה חייב ללכת לרופא ידוע ומומחה, גם אם הוא לא יהודי, ולהשתמש בעצתו ובתרופתו. ורק לאחר מכן להודות לבורא שהציל אותו, כלומר, לקשור הכול יחד כ"הוי"ה אלקים", כפי שבעל הסולם כותב באגרת משנת תרפ"ה.[6]

אדם שלומד קבלה חייב להמשיך בסדרי החיים. ולכן מי שמתחיל ללמוד חוכמת הקבלה, ועקב כך מתחיל לשנות את חייו, מפסיק לעבוד וכדומה, הוא הולך בדרך לא נכונה. כי גם אם החיים נעשים לו קשים, והוא מפסיק להתעניין בסדרי העולם הזה, הוא חייב להמשיך.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, צריך לדעת שעיקר כתבי הקבלה, וגם התורה והתלמוד, כתובים בשפת הענפים.[7] ואפילו בשפת הקבלה עצמה, שבה מדברים על ספירות, פרצופים, וכל הפרטים והפריטים שבהם, גם בה משתמשים בשפת הענפים, וקוראים למונחים רוחניים בשמות מהעולם הזה, כמו "ראש", "תוך", "סוף", וכדומה.

ולכן, תחילה צריך לתרגם את המילים האלה למונחים רוחניים. כי הרי לא ידוע לנו מהו האובייקט הרוחני, שעומד מאחורי כל מילה ומילה. האדם יכול רק לתאר כנגדה אובייקט גשמי, מעשה גשמי, כוח או פעולה, אבל לא לתאר את האובייקטים הרוחניים. מילה כמו "מסך", למרות שיודעים מהי בגשמיות, ואפשר לתרגם אותה ליתר השפות, אבל לא ידוע מהי ברוחניות. ובלי להכיר את המושג הרוחני עצמו, אפשר לתאר אותה כקיר, כמסך טלוויזיה, כמסך מסתיר, או אפילו כמסך מגלה. וכך לגבי כל מילה ומילה שלומדים בקבלה.

ומי שלא מגיע לידיעת השפה, מי שלא מרגיש מהו צביונה הרוחני של כל מילה ומילה, אינו לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא עדיין בהכנה. ולכן כל שאיפתו של תלמיד מתחיל חייבת להיות לרכוש את שפת הענפים, כדי לעלות מהענפים לשורשים. ואז כשיידע מה צריך להרגיש, להכיר, לראות, להבין, תחת כל מילה ומילה בצביונה הרוחני, נקרא שהתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה. ולפני כן, לפני ההשגה מענף לשורש, האדם לא לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא בהכנה.

הבעיה היא שהתלמידים המתחילים רוצים לתפוס את העניינים מיד, ללא תיקון עצמי. ובלי שני התנאים העיקריים שעל ידם רוכשים את חוכמת הקבלה:

התנאי הראשון - אחיזה בגדלות הבורא מעל הכול.

התנאי השני - ידיעה שרק על ידי החברה אפשר להגיע לדרישה לגדלות הבורא ולתיקון עצמי.

אדם שלא מטפל בשתי הנקודות העיקריות האלה, התקדמותו איננה נכונה. אלא "חוכמתו מרובה ממעשיו".[8] הוא לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה טכנית. איך, היכן ומתי יוצאות הרשימות, ומה הפעולות שנעשות שם. הוא נעשה בקיא בהן, ויודע בעל פה את כל הדפים. אבל בלי להבין ובלי להשיג את פנימיות הכתוב.

אמר הרב ברוך שלום אשלג (רב"ש) לתלמידיו, שב"תלמוד עשר הספירות" מספיק להשיג שורה אחת, כדי להיכנס פנימה לתורה כולה. כי כל החוכמה וכל התורה נמצאות בלב האדם. ואחרת, הלימוד הוא סתם שינון וידיעה בעל פה, בלי יכולת לתאר את המושגים בצביונם הרוחני הנכון. מה שגם עומד בסתירה גמורה לדברי בעל הסולם על סדר הלימוד. בעל הסולם אומר, שתחילה צריך לשנן ולדעת בעל פה כל מושג ומושג, מה ההגדרה של המושג הרוחני. כדי שאחר כך בתוך הטקסט הכתוב, להשתדל, ולרצות לבנות ולסדר את מה שכתוב, בצורה רוחנית ורגשית נכונה. ואז מתוך הדרישה הזאת, יבוא האור מקיף, ויתחיל לקרב את האדם להרגשה הפנימית של אותן המילים.[9]

ולכן הסיבה לכך שמדענים מקובלים הם מעטים היא כי האדם משתוקק לידע, לידיעה, לחוכמה, ולא לשינוי עצמי, שדורש ממנו להגיע להשתוות הצורה לשורשים, מתוך לימוד הענפים. לימוד הענפים הוא בשכל, והשאיפה היא להגיע לשורשים בהרגשה.

האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי? והאם דווקא לימוד החוקים והדינים שבשפת התנ"ך והתלמוד יעורר בו את הצורך בתיקון מתוך שיראה עד כמה אינו מקיים אותם?

כביכול אפשר לחשוב שדרך לימוד החוקים והתיקונים, שמוסברים בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד, האדם יראה שהוא לא מקיים את דרישת החוקים האלה. ושהצער על כך יביא אותו לדרוש תיקונים, ולהגיע אליהם דרך העיסוק בחוכמת הקבלה. מה שאין כן בלימוד חוכמת הקבלה בשפת הקבלה.

בשפת הקבלה הוא לומד חומר טכני יבש, שכביכול אין לו שייכות אליו. והלימוד הטכני על פעולות מכניות של "מסכים", "אורות", "כלים", "זיווג דהכאה", "ביטוש", "התלבשות", "רשימות", אולי מסיט אותו מהכרת הרע, מונע ממנו לראות עד כמה אין לו השתוות עם אותם תנאים קדושים, שתלמוד התורה דורש מהאדם.

אבל במאמר "מהות חוכמת הקבלה" מתאר בעל הסולם את ארבע השפות (שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה), וקובע ששפת הקבלה היא השפה המועילה ביותר. מפני שהאדם בן זמננו, עם האגו שיש לו, לא מסוגל להוציא את המאור המחזיר למוטב, אלא מחוכמת הקבלה. כי דווקא בה נמצא המאור החזק ביותר להחזירו למוטב. ואפשר לעורר אותו בקלות, על ידי לימוד כתבי המקובלים שכתובים בשפת הקבלה.[10]

שפת הקבלה אינה נלמדת כדי ללמוד ספירות ופרצופים, אלא הלימוד הוא אמצעי בלבד. לכן לא חשוב מה האדם יודע. הבקיאות בחומר לא נועדה אלא כדי לגרום לאדם להיצמד לחומר הנלמד ולדרוש מאור בזמן הלימוד. ולא מפני שיש איזו חשיבות לידיעת הפרטים שמובאים ב"תלמוד עשר הספירות". הבקיאות היא רק סימן חיצוני לעיסוק בחומר, ומספיקה הבנה שטחית, ולא הבנה עמוקה. לא צריך לזכור את החומר בכוח. צריך ללמוד כדי להיצמד למקור הלימוד ולחיים.

גם תלמידי רב"ש לא עסקו בפרטי הפרטים של החוכמה, ולא היו בקיאים בכל חלקי "תלמוד עשר הספירות", לעומת תלמידים אחרים שלמדו ושיננו דפים שלמים. כי הדרך היא לגמרי אחרת. גם בעל הסולם לא הגיע לידע שלו מתוך שינון דפי ספר, אלא מתוך השגה. ולכן צריך להשיג. ההשגה הרוחנית הקטנה ביותר, שווה יותר מתלי תלים של ידיעות שטחיות שמשננים מהספר. וההבדל הזה בין לדעת מה כתוב לבין לדעת את פנימיות הכתוב, נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[11]

בקבלה אי אפשר לשפוט אנשים לפי הידע שלהם. מי שיש לו שכל חריף וזיכרון טוב, או ישן טוב לפני השיעור, ויש לו זמן לחזור על החומר, הוא לומד מצוין ובקיא בו היטב. ומי שנמצא בבלבול, ולא מסוגל להתרכז בזמן הלימוד בגלל בעיות פנימיות, או בגלל שלא מוצא את עצמו, החומר לא נקלט בו, כי יש לו שאלות אחרות. ואז הוא משתמש בלימוד מתוך ייאוש, ומצפה שיבוא ממנו המאור המחזיר למוטב, ולא הידיעה עצמה. כפי שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעטלף מצפה לחושך, לידיעה, והתרנגול מצפה לאור, לאמונה.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

בניגוד למדע הרגיל, את חוכמת הקבלה לא משיגים על ידי השכל. לא על ידי השקעה לפי שעות, ולא על ידי הצטיינות טבעית, אלא רק בהתאם לפנימיות הרצון. כלומר עד כמה האדם חייב למלא רצון יותר פנימי בו. אם לומדים מתוך אותו רצון פנימי, אם נמצאים בו, אז לומדים חוכמת הקבלה.

מה שאין כן אם הרצון שלו עדיין חיצון, לומדים משהו אחר שרק ממלא את אותו רצון. אז האדם לא יכול ללמוד חוכמת הקבלה, אלא לומד חוכמה אחרת. וזה נקרא "חוכמה בגויים תאמין, ותורה בגויים אל תאמין".[12] כלומר, אדם שיש לו רצון להשיג ולמלא תאוות דעולם הזה לכסף, כבוד, זיווג מוצלח, עבודה טובה, איזה עיסוק, ידיעת המחר, שליטה בגורל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, זה נקרא "חוכמה בגויים תאמין". הכוונה לאדם שלומד ורוכש תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" ידיעות וחוכמות שמוכְרים בחוגים שונים, על אסטרולוגיה, הכרת תווי הפנים, קריאת כף היד ועוד. או שלומד "תלמוד עשר הספירות" בלי לדרוש דבר מהלימוד, חוץ מיֵדע. כלומר הכול נמצא במישור העולם הזה, וכל המאמץ שלו מכוון להשגת העולם הזה.

אבל אם המאמץ שלו מופנה להשגת המאור, שחסר לאדם רק המאור, מפני שהוא מרגיש כחולה שחייב תרופה, אז הדרישה שלו היא אחרת, והלימוד שלו נקרא תורה, ש"המאור שבה מחזירו למוטב"[13], ולא "חוכמה בגויים".

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

מי שמגלה את החוכמה, מי שפותח אותה, מי שבונה אותה מניסיונות ומלימוד ההֶרכבים, הוא בונה לה שפה מתוך הבנת התופעות. והשפה שהוא מפתח היא מתוך ידיעתו את התופעות שגילה. ולכן גם השפה שממציא, שדרכה הוא מעביר את ידיעותיו, ורושם ומסביר את התופעות, זו השפה הקרובה ביותר לאופי התופעות. הוא מגלה את התופעות, כי הוא כנראה נמצא ברמה שלהן, ומהווה את הכלי שבו מתגלה התופעה. לכן הוא יכול לכתוב ולהביע באותה שפה את הצורה הקרובה ביותר לתופעה עצמה. כלומר, לתת תמונה או תיאור של התופעה. כך עושה מדען רגיל שמגלה חוק חדש או תופעה חדשה. הוא ממציא להם נוסחה והסבר כולל ומקיף. מתוך שהוא מבין ומרגיש את התופעה שהגיע אליה, ונמצא מקושר אליה, הוא מוצא מילים חדשות או ישנות, שהן הכי קרובות ומתאימות למה שהוא רוצה להסביר בתופעה החדשה.

אלא בשפת הקבלה, בניגוד לשפת המדע הרגיל, החיצוני, לא צריך לחפש מילים חדשות, או להמציא אותן מתוך אותיות והרכבים אחרים של זה דומה לזה. כי מי שמגלה תופעה רוחנית, מתוך הכרות עם התופעות הרוחניות, הוא יודע איך נקראת התופעה החדשה. מיד מצטייר בתוכו איזה שם, והוא מבין לְמה התופעה שבו שייכת.

וזה הדבר המופלא בגילוי תופעות רוחניות. שאין צורך להמציא שמות, אלא ההיכרות עם התופעה מעניקה לה את שמה. כי הכרת התופעה נעשית בכלי המורכב מ - י' ה' ו' ה' שיש בו עשרים ושתיים אותיות, שעובר התפתחות הנקראת טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), המורכבת גם מידיעות וכלים קודמים, וגם של אלה שיבואו אחריה, אשר מביאה לגילוי אותה תופעה. כלומר, הכרת התופעה כוללת השגת הסבר מקיף ושם ומילה עליה.

לכן כתוב, שכאשר "אדם הראשון" נולד, הוא התחיל "לתת שמות" לכל מה שראה בגן עדן.[14] כלומר, התחיל להכיר את התופעות, לקבל אותן בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. ואז קיבל מהן התרשמות וידע איך מכנים כל תופעה, באיזה שם. וגם אנו, כמו אדם הראשון, כשמשיגים רוחניות, מתוכה מבינים מה הן התופעות שמרגישים, שקודם רק למדנו על קיומן. ואפילו אם לא לומדים מראש איך התופעות נקראות, ברגע שהאדם מגיע לגילוי, הוא יודע לכנות את התופעות בשֵם.

האדם מרגיש שֵם של תופעה לפי הכלי שלו. והכלי, שבו הוא מרגיש את התופעה, כלול מ - י' ה' ו' ה', מעשרים ושתיים אותיות, מכל הרשימות, כלומר, מכל המושגים, ההבנות וההכוונות, שהאדם צבר במשך התפתחותו, עד בניית הכלי הזה. ומה הוא משיג? הוא לא משיג משהו שנמצא מחוץ לו, אלא תיקונים של הכלי עצמו.

כי מהו המילוי של הכלי? אותו אור עליון שנמצא גם קודם בתוך הכלי, אלא עכשיו לפי התיקונים שעבר, האדם מרגיש חלק מאותו אור עליון. אבל הוא מודד ומרגיש את התיקונים של עצמו, הנקראים אור כלפי הכלי שלו. שהכלי הוא הרצון. והתיקון הוא האור כלפי הרצון כולו. כלומר, הכלי מודד את מידת התיקון של עצמו, ומתוך שמודד אותו, יש לו שֵם.

אבל איך האדם מודד את השם? האדם מודד רק תיקון הכלים, הוא מרגיש, מודד ושוקל את הכלים. וכל ההבחנות של הכלים המתוקנים, הן אותיות השפה שלו - טנת"א. ואז יש לו שם. לשם הזה הוא מגיע על ידי משפטים קודמים, סְדרות של שמות, כלומר, התפתחות הכלים, כדי להגיע לכלי המפותח הזה, שבו האדם מגלה את השם.

ועל זה נאמר: "כל התורה היא שמות קדושים, שמות הבורא".[15] שֵם הוא התגלות האור בתוך הכלי. וכל גילוי של האור בתוך הכלי, נקרא שהבורא מתגלה. כי האדם מגלה את האור העליון לפי השתוות הצורה אליו. מתוך שנעשה דומה לבורא, הוא מגלה את התיקונים שלו, ולא שלומד ומרגיש את הבורא עצמו. אלא שהוא מכיר את עצמו המתוקן, זה נקרא "בורא".

למה אין ידיעה בעם, שכל כתבי הקודש כתובים בשפת הענפים?

מי ילמד את העם, אם המורים ומנהיגי העם בעצמם אינם יודעים את השפה הזאת? כולם אומרים, שבתורה כתובים דברים רבים, שיש בה פרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) שהיא עמוקה מיני ים, ומכילה את כל סודות העולם, מקצה העולם ועד סופו. אבל אלה אמרות בלבד. ואי אפשר להאשים אנשים, שעוד לא התפתחה בהם הנקודה שבלב. כי באותה מידה שאין לאדם חיסרון, באותה מידה הוא מיד משתתק, נרגע, נעשה מאופק. רק במידה שיש לאדם חיסרון, שבוער בו משהו, הוא מתקדם ועולה ופורץ.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

האדם רוצה להתפאר בעיני החברה. לאו דווקא בעיני החברה הקרובה של הסובבים אותו, אלא בעיני האנושות כולה. ולא לזכות רק להכרה של דורו, אלא של הדורות הבאים. ולשם כך האדם מוכן לעשות הכול.

כך מרגיש מטבעו האגו של האדם, מפני שאנו באים מכלי אחד, ומקבלים את כל השפע לא בכלי של כל אחד, אלא בהתחברות הכלי של כל אחד עם הכלים האחרים. כלומר, האדם נמצא בכלים האחרים ובהם מרגיש את המילויים. ולכן, גם בקדושה וגם בקליפה, מה שמקובל אצל האדם וחשוב לו מעל הכול, היא האהדה של האחרים, המורגשת בכלים שלהם. מפני שהם הכלים האמיתיים, שבהם הוא יכול להרגיש משהו. חוץ מתענוגים גופניים, שהם מילויים הכרחיים לחיים, שצריך למלא אותם לפי דרישות הגוף הביולוגי, שבו האדם קיים. את כל מגוון התענוגים האנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עם כל העושר שיש בכל אחד מהם, האדם לא מקבל בכלים שלו, אלא בכלים של החברה. וזה נובע מתוך ההתקשרות של הנשמות בכלי אחד.

לכן דעת החברה, כלומר המילוי שהאדם גורם בכלים האחרים, או המילוי שהכלים האחרים גורמים לו, לטובתו, נחשב למכובד והחשוב ביותר לכל נפש ונפש שבכלי האדם הראשון ביחס לכל יתר הנפשות שבכלי הזה. ומתוך כך, כותב בעל הסולם, דעת החברה היא הדבר החשוב ביותר לאדם. אם הוא רוצה או לא, חושב על כך או לא, הוא תמיד לוקח את דעת החברה בחשבון, מתוך אותו מבנה, שבו הוא רק פרט אחד מתוך הכלי הכללי. ואז כל אחד מוכן לעשות בכלי שלו את כל המאמצים כדי לגרום למילוי בכלים של החברה. מלבד אלה שמנתקים את עצמם מהחברה, למשל על ידי סמים. אבל מי שלא מנתק את עצמו, אין לו ברירה. הוא מרגיש קשור לאחרים ועושה בשבילם, אפילו אם הוא מטפס על הר אי שם בלי שאף אחד רואה, ועושה מעשה גבורה שאף אחד לא מכיר ולא יודע, כי זה עניין רוחני, הנובע מתוך החיבור הפנימי, הרוחני, לכל יתר הכלים בכלי אדם הראשון.

ומה שיש לאדם ביסודו, ומה שיהיה לו אי פעם, הוא רק מה שיהיה בכלי הכללי הזה, שבמישור החיים שלנו נקרא "מה יחשבו עלי". כלומר, המילוי של האדם הוא הכבוד והחשיבות שיקבל מכולם. רוצה או לא רוצה, האדם נמצא תחת התנאי הזה, כעבד של אותו מבנה. אלא אם כן מעלים את חשיבות הבורא ואת הקשר עימו, מעל דעת החברה.

ואז, לא שהאדם יוצא משליטת החוק הזה ולא איכפת לו מהחברה, אלא הוא מתחיל להשתמש בחברה, כדי להגיע לבורא. יותר חשוב לו להיות מחובר עם הבורא. להתפעל ולהתחבר ולהתקבל בעיני הבורא. הוא כביכול מחליף את החברה עם הבורא. אבל גם אז, הוא לא מקבל את המילוי בתוך הכלי הפרטי שלו, אלא בכלים של החברה. הוא מקבל בכלים של החברה את דעת הבורא, את ההשתוות עימו, ואת ההתחברות איתו.

כולנו כלי כללי של אדם הראשון, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחד משישים ריבוא נשמות, שהם כיום שמונה מיליארד בני אדם. וכל אחד במקורו, במדרגה הרוחנית שבה כולנו קיימים, לא מקבל לתוך הכלי שלו, אלא מרגיש את החיים, את החיות שלו, בתוך הכלים של האחרים.

ומתוך שכולם מחוברים יחד, וכל אחד מתמסר לאחרים וקונה כלים של כולם, ובהם מרגיש את החיים והחיות. אז מרגישים שקשורים אחד לשני גם ברצונות של העולם הזה, במילויים שבאים מכסף, כבוד, מושכלות.

הכול נמשך מהמבנה הרוחני. ואם במבנה הרוחני לא היינו מחוברים יחד ומרגישים הנאה דווקא בכלי הכללי, שתלויים במילוי ובהרגשה, במה שנמצא בכל יתר הכלים, אז גם בעולם הזה לא היינו משתוקקים לכסף, כבוד, מושכלות. מדוע לאדם חשוב לדעת, שיש לו מיליון, ולמישהו אחר יש מאה? כי ההפרש ביניהם משפיע על המילוי. ההפרש הוא המילוי של האדם.

אדם שעובד כדי שיהיו לו שני מיליארד במקום מיליארד, מרגיש היטב את ההבדל בין רצון למיליארד לבין רצון לשני מיליארד, לעומת מי שעוד לא הגיע לרצונות האלה ואינו מרגיש כלל בהבדל. והוא מרגיש בהבדל כי בעיני הבריות זה מכובד יותר, ומתקבל יותר. הוא מרגיש את עצמו יותר חשוב כלפיהם, שהמילוי שלו יותר חשוב ממה שיש להם. כלומר, כל המילויים החברתיים בנויים על הפער בין האדם עצמו לבין האחרים. או לטובתו, על מנת לקבל, לפני המחסום, או לטובת הזולת, לאחר המחסום.

מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

הקבלה לא עוסקת בשאלות האלה, אלא הן שייכות יותר לתחום הפסיכולוגיה.[16] אבל במושג הזה של יחס לחברה יש מרכיבים רבים. וכל מושג גדול אינו מבטל את המושגים האחרים, אלא הם נמצאים בתוכו בצורה נסתרת. כמו בעלייה מרצון לרצון. שאז כל הרצונות הקטנים נמצאים ברצון היותר גדול, אבל בצורה נסתרת, כלא נמצאים, כביכול מעדיפים את החדש על פני הישן, הקטן יותר. אבל רצון חדש לא מוחק את הרצון הקודם. אלא משתמשים בו, ולעיתים אפילו בצורה הפוכה. בעלייה לרצון החדש, האדם יכול לא לאכול ולא לישון ולעסוק רק בחוכמה. ובכל זאת הוא לא מפסיק להשתמש ברצונות הקודמים. אי אפשר סתם כך לעזוב אותם, כי הם כולם מרכיבים של הרצון, חלקים מהרצון הכללי של האדם.

ואין חשיבות לחלוקה הזו של הרצונות: להתפאר בעיני החברה כשחקן, או להתפאר בעיני החברה כמדען. אלא שוקלים לפי הכלים, לפי גודל הרצון. ובעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר.[17]

האם הרצון לכבוד ולהכרה מצד החברה עולה על הרצון למושכלות?

כל המילויים של האדם מתחלקים לשלושה סוגים: גופניים, חברתיים ורוחניים. מילויים גופניים, שהגוף דורש לפי חוקי הקיום הביולוגיים: אוכל, משפחה, בית, מין, בטחון. ומילויים חברתיים מכסף, כבוד, מושכלות, שהאדם משתוקק ונדחף אליהם רק על ידי החברה. כי אם היה חי לבדו, הוא כלל לא היה חושב עליהם.

"מושכלות" הכוונה להתעמקות בתוך הטבע, שלא בהכרח מיועדת להכרת הסביבה לצורך הקיום הגופני. אלא גם בכסף, גם בכבוד וגם במושכלות, האדם הולך למלא את הכלים, מפני שהוא רוצה להתפאר בעיני החברה. והאמרה "קנאת סופרים תרבה חוכמה"[18] היא הוכחה לכך שקנאה היא אכן הכוח הגדול ביותר שיש בחברה, ביחסים בין אחד לשני.

האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

כל רצון באדם הוא מימוש עצמי. בדרגה הראשונה, דרגת העשירות, מימוש עצמי נקרא רצון להיות עשיר, ולא משנה לאדם באיזו דרך. בין אם לגנוב מיליארדים ובין אם להרוויח מיליארדים, בין שמישהו ייתן לו, ובין שפתאום ייפול לידיו. לא חשוב, העיקר התוצאה.

בדרגה השנייה, דרגת הכבוד, כבר איכפת לאדם באיזו צורה הוא מבטא את עצמו, לכן נקרא שהוא מממש את עצמו. עשיר לא צריך לבטא את עצמו, להראות שהוא יפה או חזק. אבל שחקן רוצה כבוד. כלומר, "מימוש עצמי" נקרא לקבל כבוד על משהו שיש בו ואין באחרים, ואולי יש באחרים אבל לא באותה מידה. וזה ההבדל בין עשירות לבין כבוד ומושכלות.

אלא בכבוד חייבים להתפאר במעשים דעולם הזה. ובמושכלות האדם מתפאר בהישגים פנימיים, במשהו שיש בתוכו ואין באחרים. לכן הרצון למושכלות הוא הרצון הגדול ביותר. הוא בוודאי מבטא מימוש עצמי. אבל הוא גם מימוש עצמי כלפי החברה, כמו הכבוד אצל שחקנים או הכבוד אצל אנשי ציבור. רצון לכבוד שמתחלק לאופנים, של כבוד ושל שליטה ועוד.

ובמושכלות לא משנה לאדם מה החברה חושבת על החיצוניות שלו, העיקר שיכבדו את המילוי הפנימי ביותר שלו. שיש לו ידיעה על משהו שנמצא בעולם שאחרים לא מודעים לו. ברצון למושכלות טמונה בעצם השגת הבורא. להשיג את הבורא, את המעשים שלו, את הטבע. ידיעה שאין לאף אחד.

הרצון הזה הוא הרצון של המדען האמיתי, הוא הגבוה מבין כל הרצונות האחרים. ואחריו בא כבר הדחף להכיר את המקור של הטבע, את המקור של המציאות. דחף לקשר ממשי עם הבורא. וגם בו הכול הולך לפי הכבוד, מכבוד עצמי עד לכבוד ה', מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". אבל הדחף הזה יוצא באופן החלק ביותר, מרצון למושכלות לרצון להכיר מושכלות עליונות, בבורא.

ומה ההבדל בין החוכמות החיצוניות לחוכמת האמת? חסרה בהן רק ידיעת המקור, הבורא. והאדם, ככל שהוא משתנה, הוא מתחיל להכיר את הטבע בהתאם לשינויים בתוכו. והמנגנון הזה, שהאדם משתנה, ומכיר את הטבע שמשתנה, ושוב משתנה, ושוב מכיר את הטבע שמשתנה, הנוסחאות האלה שהוא רוכש, הוא נקרא חוכמת האמת. כי האדם לא רוכש משהו מוחלט שקיים מחוץ לו. אלא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו הוא רוכש את הטבע, שזה הטבע של התיקונים שלו. מתוך התפתחות של אותה משיכה, אותה נטייה, להכיר את הטבע, רק בכלים אחרים, בהכרה של הכוח הכללי.

על כל צעד ושעל, לכל מקום שהאדם פונה, וכל מה שהוא מרגיש, נעשה מתוך הרצון. והרצון של האדם כולל תמיד חמש דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'. בדרגות שורש, א', ב', ו - ג', האדם לא מכיר מה הדבר שהוא רוצה לקבל וממִי, באיזה הקשר ואיך, אלא רק בדרגה ד'. ולכן לאדם שלא נמצא בהרגשה הזאת, קשה לסמן עד איפה עוסקים בחוכמה הרגילה, ומהיכן מתחילים לעסוק בחוכמת האמת.

ומה ההבדל? ההבדל הוא, שבחוכמת האמת, האדם מתחיל להכיר שיש כוח כללי, בורא. והאדם מקבל אותו כתנאי, כמקור, כקובע בהישגים שלו בהשגת המציאות. ועליו להכניס את בעל הבית לתמונה הכללית. וכל העולם שהוא חוקר, זה בשבילו כבר תוצאה מאותו בעל הבית. כך מתרקמת בו ההבנה, שכל העולם זה המקום, שבו הוא מתקשר לבעל הבית.

שהעיקר הוא בעל הבית, ולא העולם. אלא העולם הוא העתק של תכונות האדם. ואם האדם משנה אותן הוא מגיע לעולם, למרחב, לתיקונים כאלה באותו מרחב, שנמצא יחד עם בעל הבית. כלומר, אדם שמתקן את הכלי שלו, מתחיל להרגיש מה קורה בתוכו, את בעל הבית, שיכול להיכנס לתוך הכלי שלו. כפי שנאמר, שהאדם יכול לגרום לבורא להיכנס לעולם.[19]

מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

ההבדל בין ידע לבין השגה רוחנית הוא, שידע קונים לאט לאט על ידי יגיעה. על כל יגיעה מקבלים פיסת מידע נוספת, נפתח ומתגלה נתון נוסף, וכך צעד אחר צעד נבנית החוכמה. להבדיל מחוכמת האמת, שאותה רוכשים על ידי גילוי פתאומי, הנקרא "יגעתי ומצאתי".[20] שאין קשר בין היגיעה והחיפוש לבין מה שנפתח לאדם. הגילויים לא נאספים פעם אחר פעם, ומתקבצים לאוסף ידיעות שנקרא חוכמת הפיזיקה או חוכמת הכימיה. אלא היגיעה שהולכת ומצטברת, נותנת לאדם זכייה, מציאת חן בעיני הכוח העליון, בעיני הבורא. שמגלֶה תמורתה לאדם, אבל לא כתוצאה ישירה של היגיעה, תמונה אחת מלאה ושלימה המתגלה לו בבת אחת. ולא שמגיעים לאותה תמונה כמו בבניית פאזל, שמגלים אותה בחלקים, כפי שקורה בגילוי החוכמות דעולם הזה.

ביגיעה לגילוי הרוחני מחוברים יחד כמה רצונות, לעומת ההישגים בחוכמות הרגילות. כדי להגיע לחוכמה הרוחנית, הולכים ורוכשים את החוכמה האלוקית, לאו דווקא מפני שיש השתוקקות לדעת בשכל, אלא קודם כל מפני שיש תשוקה פנימית למלא כלי אחר, כלי פנימי, רגשי.

אמנם גם פיזיקאים ומדענים אחרים, שהולכים לרכוש חוכמות, ממלאים כלים רגשיים, כי האדם הוא רצון ליהנות, אבל פועלים אצלם כלים ששייכים לשכל. כלומר, הם לא יודעים, ולא רוצים, ולא דורשים מעצמם לקיים את התנאי, שכדי לרכוש ידיעה, עליהם להשתנות לא בשכל אלא להצטיין בתכונות אחרות, בתכונת ההשפעה, להזדהות עם הכוח העליון, להידמות אליו. וההבדל הזה הוא הבדל מהותי.

כדי לרכוש את חוכמת האמת, האדם חייב להיות ראוי לה. זאת אומרת, מתוקן באותה רמה שהוא רוצה לגלות אותה. ואז היגיעה שלו איננה על קניית החוכמה, אלא איך להשתפר בהתאם לה, כדי שתיפתח בפניו. ואפילו ב"לא לשמה", בזמן שרצים אחרי הישגים, אחרי החוכמה עצמה, עדיין הריצה הזאת היא בידיעה שלצורך זה חייבים להשתנות, להיתקן.

למה המדענים הם הקהל שמתאים לקלוט את רעיון הקבלה?

מתוך רצונם להגיע להישגים בתחומי המדע, המדענים מקבלים את מאמרי בעל הסולם, שבהם מוסברים חוקי המציאות בצורה יותר בולטת, כוללת וחדישה. ומפני שהידיעות האלה חסרות להם, הם מקבלים אותן, ומיד רוצים לקשור את הידיעות האלה עם מה שהמדע השיג עד כה. הם שואפים להתקדם שלב נוסף, להבנה נוספת, לתפיסה כוללת נוספת של המציאות. ומתוך כך תהיה להם יותר הבנה איפה הם חיים. הם לא ירגישו צורך מיידי להתקדמות רוחנית, אבל העיסוק במאמרים האלה יעזור להם לעורר את הנקודה שבלב. כי אחרי התפתחות במושכלות, מגיעה ההתפתחות הרוחנית.

מלבד זאת, הידיעה על המציאות בכללותה כפי שמסביר בעל הסולם, יש בה ידיעות רבות שאינן ידועות למדענים, המתארות את חוקי המציאות, את סיבתם ואת אופניהם, בהקשר לחוקים רוחניים. מידיעת המציאות בכללותה נובעת ההכרה הפשוטה, הראייה המושכלת, של אותם החוקים, כחוקי העולם האמיתיים, הכוללים חוקים חברתיים וחוקי דרגת האנוש והתנהגותו.

גילוי העובדות האלה למדענים ידרבן אותם לכבד את חוכמת הקבלה, ולהעמיק בה בחיפוש אחר התשובות. והחיפוש יבנה בהם הבחנות והכנות לתפיסת מושגים יותר רוחניים. מדען שיעסוק במאמרי בעל הסולם אפילו רק בהקשר לחוכמה שלו, בהכרח ישתנה. פתאום הוא יכיר בהם כאוצר של חוכמות מיוחדות שאינן קיימות באנושות, אלא הגיעו אליו מלמעלה, מהשמים, ויתחיל להתייחס למאמרים בכבוד ולראות בהם דבר יקר.

אין לדעת עד כמה העיסוק הזה יאלץ את המדענים להשתנות. אבל אם מתוך המאמרים האלה הם יגיעו להכרה, שהאדם על ידי שינויים בתוכו משפיע על המציאות. ידיעה זאת עצמה חשובה מאוד. ולא שצריך לפנות לבורא בתפילות ותחנונים כל הזמן, כמו שחושבים בכל הדתות וגם לא שהאדם חופשי לגמרי לעשות כרצונו בעולם הזה. אלא ההסתכלות שלהם תקבל תמונה יציבה וסדר. ובכך הם משתנים.

ואם נגיע לכך שהידיעות של חוכמת הקבלה יחדרו בין חכמים חיצוניים, שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית, הפרסום הזה יזרז את הפצת הקבלה ויביא להתקדמותה של כללות האנושות. ואם מפרסמים את החוכמה ואת ההוכחות עליה בין אנשים שלא עוסקים במדע, אין תגובה מספקת. וזה הסימן שלא פונים לשכבות הנכונות של הציבור.

בשכבות, שנמצאות בכבוד או במושכלות, יש יותר חיפוש. אמנם חיפוש במישור דעולם הזה, אבל קרוב לרוחניות. גם לרוחניות לא מגיעים מפני שרוצים רוחניות. לכן הפנייה למדענים, בייחוד לאלה שניזונים מהציבור, היא יותר מפוקחת ומועילה. כי הם תופסים את חוכמת הקבלה מהר. המוח והרצון שלהם יותר מפותחים לתפיסה כזאת. אמנם לאחר שהם מרגישים אותה, הם לא רצים מיד לחיות לפיה, אבל הם לפחות מכירים בה.

לא מדובר ביחידים, אלא בקהל, בציבור רחב, שאפשר למצוא בו הד ותגובה רחבה לרעיון הקבלה. ציבור שצריך בכללות לעמוד בפסגת הפירמידה האנושית. ובדרך כלל לא מוצאים התעניינות כמו זאת של המדענים בין אנשי השוק. למרות שיכול להיות עובד בשוק, שיתעניין בטבע וירצה להכיר את החיים. אבל ככלל, בהפצה פונים רק למקומות שבהם מרוכז קהל היעד.

למרות שגם בקרב המדענים, יש כאלה שאינם מדרגת המדענים, שאינם משתוקקים לידיעה, אלא רוצים להרוויח כסף וכבוד. בכל זאת רובם משתוקקים לידיעה טהורה, רובם נמצאים בדרגת מדבר, ורוצים להכיר את המציאות הכללית, להכיר את הבורא, את מעשי ה'. לא אותו, הוא עוד לא ידוע להם. אלא רוצים להכיר את המעשים שלו. הם לא יודעים שהם מחפשים דווקא את המעשים שלו, אבל לכך הם נמשכים.

הפנייה למדענים אינה כדי להפוך אותם למקובלים. הפנייה אליהם היא מפני שהם בשלים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לתפוס את הרעיון של חוכמת הקבלה. איש לא מצפה שמהיום למחר תתעורר בהם נקודה שבלב, והם יבואו ללמוד קבלה. הם עדיין נמצאים ברצונות דעולם הזה, ללא נקודה שבלב, וכמוהם כל הציבור.

ואם המגמה היא לאתר מכלל הציבור, רק את האנשים עם נקודה שבלב, אז חייבים לפרסם בעולם כולו מהי חוכמת הקבלה. ואז יש סיכוי, שלפתע יבוא מישהו מארץ אחת, מישהו מארץ אחרת, מישהו עשיר, מישהו עני, ובלא הבדל מי הם, יתגבשו ויתקבצו יחד. וכך נוכל למשוך אור מקיף כללי לעולם כולו. וכדי להגיע לאנשים האלה, שהם החשובים ביותר, כדי לברור אותם, להכיר אותם ולמשוך אותם, חובה לפרסם את חוכמת הקבלה בכל העולם. והכלי שבו כדאי לפרסם את חוכמת הקבלה, שדרכו הידיעות עליה יגיעו לכל העולם, הם אנשי המדע. מפני שהם הקרובים ביותר לחוכמת הקבלה. שנמצאים עדיין ברצונות דעולם הזה, אבל כדאי להם לרכוש את ידיעותיה.

המדענים לא בהכרח יהפכו לתלמידי קבלה. אלא הידיעות שתביא הקבלה לאלפים ולמיליונים מהם, יחוללו שינויים רבים, גם אם האנושות עצמה תתקדם רק במעט בהבנה הכללית של המציאות, איך היא פועלת, ובעיקר איך היא קשורה יחד.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

המדע שמתפתח דורש כוחות, אמצעים ומשאבים, שאין למדענים. ולכן הם נאלצים למכור את המדע תמורת בצע כסף, כדי להמשיך בחקירותיהם ובהתפתחותם המדעית. אבל, כאמור, עוד אריסטו התריע, שאסור למכור את המדע לאנשים שאין בהם תשוקה למדע אלא עדיין יש בהם רוח חומרנית, תשוקה לכסף ולכבוד. כי הם ישתמשו בהישגי המדע ובתוצאות המדעיות לרעת האחרים, כפי שקורה כיום.

לכל מדען ברור היום, שהוא לא עובד לצרכי המדע אלא לצרכי השוק. היום ברור שכל המדע הוא הזמנה מקהל, שרוצה יתר כוח, כבוד וכסף. ולמרות שהמדע הוא פסגת ההתפתחות האנושית, במקום להיות הגבוה מכל יתר הרצונות של האדם, הוא הופך למשרת שלהם. כך שיתר תשוקות האדם ניזונות מהמדע. כלומר, האדם משתמש במדע לצרכים ולרצונות נמוכים יותר מהרצון למושכלות. והטענה, שבלי המדע האדם לא היה מפתח לא תרופות ולא את כל אותם תנאים שמאפשרים לספק מזון לעולם, אין לה תוקף. מפני שאם האדם לא היה מפתח את כל אלה, הוא בסך הכול היה פחות מתרבה. והרי לא לזה נועד המדע. אלא כל רצון חייב לשמש את דרגתו, ואת הדרגה הבאה של ההתפתחות הרוחנית.

לכן האדם צריך להשתמש ברצונותיו הגופניים, אותם רצונות שהגוף דורש לעצמו: אוכל, מין, בית ומשפחה, במידה ההכרחית בלבד. ובשאר הרצונות עליו להשתמש להמשך התפתחותו כחלק מהחברה, להתפתחות רצונות גבוהים יותר, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות. עליו להשתמש ברצון לכסף ולכבוד כדי להתפתח הלאה לרצונות הגבוהים.

כך צריך להיות סדר ההתפתחות, ולא ההפך. על האדם להשתמש בכל רצון, ובכל ההישגים ממנו, בכל המילויים שבו, גם בתענוגים גופניים וגם בתענוגים אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, רק במידה הנחוצה וההכרחית, וביתר הרצונות להשתמש לטובת התפתחותם של רצונות גבוהים יותר. אלא שבכל הרצונות של האדם, ובמיוחד בתחומי המדע, לא כך קרה. ולכן היום אנו מגלים, שהתוצאות מהתפתחות האדם ומהכרת עולמו, הן לרעתו. ומהתוצאות האלה חשש אריסטו, בהזהירו את המדענים עוד בתחילת ההתפתחות האנושית, שלא לקבל תלמידים, שעלולים למכור את המדע.

אדם, שמסדר את רצונותיו בצורה נכונה, מגלה שבכל מצב, בכל מדרגה, יש חלק מהמדרגה העליונה שנקרא "אח"פ דעליון". שבמצבו הנוכחי, יש את הרצון שהוא חי בו, וישנה גם תחילת התפתחותו של רצון גבוה ונעלה יותר. בדומה לילד, שאמא גוערת בו, למה במקום לשחק כדורגל הוא לא פותח ספר. היא לא אומרת לילד לעשות מה שאין בו, אלא דורשת ממנו לעשות מאמץ, ומכל הרצונות שנמצאים בו, לבחור ברצון הגבוה יותר. היא מדביקה לרצון הגבוה חשיבות יתר במקום הרצונות הנמוכים.

רצונות נמוכים הם הרצונות הטבעיים של הדרגה הנוכחית, טבע המדרגה. לאחר שגדלים, "לפתוח ספר" נעשה כבר הטבע, ועניין אחר, עליון יותר, נעשה מעל הטבע, ודורש מהאדם מאמץ כדי לבחור בו, ואחר כך במשהו מעליו, וכך בכל פעם. צורת ההתפתחות הזאת נובעת מהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, שכל מדרגה תחתונה יוצאת ממדרגה עליונה, בצורה שהאח"פ דעליון שלה נמצא ב"גלגלתא ועיניים דתחתון".[21]

לכן, ההתפתחות של האדם היא כל פעם להעדיף ולעבור מרצונות טבעיים לרצונות גבוהים יותר, לאח"פ דעליון שנמצא בו, ולשם כך עומדים לרשותו כוחות, הכנות, אפשרויות, חברה, חינוך ולימוד. ורצון גבוה יכול להיות לכסף וכבוד, אם הוא גבוה ואיכותי יותר מהרצון הקודם, הטבעי. וההתפתחות היא מרבית, כשמשתמשים ברצון הנוכחי, הטבעי, לפי מידת ההכרחיות, מפני שהוא הרצון הטבעי, שהאדם עדיין חי וניזון ממנו. ובכל שאר הרצונות - רק כדי לרכוש רצון גבוה יותר.

ואף פעם אי אפשר לעסוק ברצון גבוה כדי לספק רצונות נמוכים. כי הם לא לצורך התפתחות, ואף לא בכיוון ההתפתחות. אבל מפני שהאדם לא נמשך לתיקונים, להתפתחות לקראת מטרה גבוהה, הוא משתמש ברצונות הגבוהים יותר כדי להשיג על ידם הישגים נאים ותוצאות יפות, בכך שהוא יורד ומשתמש איתם לטובת הרצונות הנמוכים. מה שמתבטא במיוחד במדע ובמושכלות.

לכן אריסטו הורה למדענים לקחת תלמידים, שיש להם רק רצון למושכלות. כלומר, שהרצון שלהם למושכלות הוא רצונם הטבעי, שהם כבר התפתחו לאותה דרגה. ולא שהרצון הטבעי שלהם הוא עדיין לכסף, לכבוד או לשליטה. אחרת הם יעסקו במושכלות, כדי לחזור ולספק את הרצון הטבעי שלהם. ובמדע טמון כוח רב, ואפשרויות שמגדילות את יכולתו של האדם אלפי מונים, ומי שמחזיק במדע, יכול להחריב את העולם, או להצליח לקנות את כולו, ולשלוט בו. אלא שהמדע לא נועד לצורך זה.

המדע הוא השלב האחרון בהתפתחות האנושות, כדי שהאדם יבוא למדע עם רצון להשכיל מהו העולם שבו הוא נמצא. שישתוקק לדעת את העולם, ודרך הרצון לדעת ישאל, מהו העולם ומה אני בו, ויגלה את הרצון לשורש, לאלוקות. כי התשובה על השאלות האלה היא הכרת הבורא. ולא חזרה אחורה לסיפוק תאוות גופניות ורצונות לכסף וכבוד.

בימינו המדע התפתח למדע שימושי, שנועד לתועלתו הגופנית והאנושית של האדם בעולם הזה. אלא התוצאה היא שהעיסוק הגבוה ביותר, הנעלה ביותר של האדם בעולמנו, משמש לצרכיו הנמוכים ביותר. ולכן לא צומחת מהמדע שום תועלת. כי התועלת מהמדע היא כמו התועלת מכל מדרגה - לשרת את המדרגה העליונה שלה. שכך הוא כיוון ההתפתחות הנכון. בדומה לסדר התיקונים הנכון מדומם לצומח, מצומח לחי, מחי למדבר וממדבר לאלוקות. כפי שקורה בטבע בצורה טבעית. הצמחים ניזונים מהדומם וגדלים מתוכו, החי אוכל צומח או חי ומשרת לאדם, והאדם שניזון מכל הדרגות הקודמות, משרת לבורא.

אין כלים שלא עברו שבירה, כולל כלים של דומם, צומח וחי. אבל הם לא יכולים לתקן את עצמם. רק בבחינה ד', האדם, מתקן את עצמו. ובתיקונים האלה הוא כולל גם את התיקונים של הכלים האחרים. בכך שנכלל מהאחרים הוא מתקן אותם. אין בחתול כלי שצריך לתקן, אלא האדם מתקן את הכלי של החתול שנמצא בהתכללות בו. זאת אומרת, בכלים של דומם, צומח וחי, אין כלים שצריך לתקן. אלא הכלים שלהם שצריכים תיקון, נמצאים בבחינה ד', באדם. ואם כל התהליך מתפתח בכיוון הזה, אז מלמעלה למטה חוזרת דרך אותו התהליך התפתחות של השפע, והעולם מגיע לתיקון ולמטרה.

ובצורת התפתחותנו הנוכחית, האדם מגיע למבוי סתום בכל התחומים ובכל הערוצים. ובהכרח יבוא להכרת הרע, שהתפתחותו לא נכונה. כי כל התפתחות חייבת להתחיל מהשאלה על מטרת ההתפתחות, לשם מה, למה עוסקים במדע. לכן חייבת להיות אצל המדען תחילה התפתחות רוחנית, פנימית, נפשית ואתית, כלומר, שהמדען מגיע ברצונות שלו לגובה המדע שהוא חוקר, ורק אז הוא חוקר אותו.

ואם המדענים יחקרו את החוכמה בצורה כזאת, הם ירגישו שיש לאן להתפתח. כי ההתפתחות מעבר למדע של היום, היא התפתחות רק על ידי שינוי האדם עצמו. לא שינוי במכשירים ובהמצאות. אלא ההתפתחות, הגילוי, פתיחת העולם לפני המדען, יתרחשו רק על ידי השינוי הפנימי במדען עצמו.

השאיפה לרוחניות היא אותו רצון, כמו יתר הרצונות הקודמים. כמו רצונות גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות. העניין אינו הרצון עצמו, אלא כיוון ההתפתחות שלו.

הרצונות של האדם מתפתחים על ידי שני גורמים. גורם שמושך קדימה למטרה, הנקרא התפתחות ב"דרך תורה", שהאדם מחפש איך לפתח את הרצון, מרצון קטן לרצון גדול, על ידי הבחירה ברצון הגבוה והטוב לפי איכותו. התפתחות שמביאה להתקדמות המהירה והמועילה ביותר. או שההתפתחות היא ב"דרך ייסורים", הנקראת הכרת הרע. שהאדם מתעסק ברצון מסוים, עד שהוא מבין שרע לו, ומגלה עד כמה התוצאות מהשימוש בו רעות בשבילו. ומאין ברירה מחליף שימוש ברצון אחד לרצון שני. וכך עובר משימוש רע לשימוש, שאולי יהיה יותר טוב בשבילו.[22]

כך שאין הבדל בין רצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, או לרצונות רוחניים. הרצונות עצמם הם לא רעים ולא טובים. אלא המטרה של השימוש בהם היא זו שיכולה להיות טובה או רעה לבעל הרצון. בקבלה לומדים על המציאות, שכל הרצונות מתעוררים לצורך, שהאדם יגדל על פניהם, עד הרצונות הגבוהים ביותר, כדי שכל רצונותיו יהיו בדומה לרצון הבורא. ועד שהאדם לא מגיע לצורה של רצון הבורא, הוא נמצא בהתפתחות.

כשמסתכלים על כל התהליך, דרכי ההתפתחות הם באותם שלבים. אלא ברצונות רוחניים האדם מתחיל להשתוקק לשורש, לבורא. בתחילה הוא משתוקק על מנת לקבל, "לא לשמה", ולאחר מכן הוא משתוקק על מנת להשפיע, "לשמה", שגם בה יש מדרגות התפתחות רבות. אבל בתהליך לפני התעוררות הרצון לרוחניות, האדם לא יודע איך הוא מתפתח.

ללא חוכמת הקבלה, שהיא השיטה וההוראה שמלמדת איך העולם בנוי, וללא העצות של המקובלים שנותנות לאדם הכוונה נכונה, האדם מתפתח באותם שלבים של רצונות גופניים ואנושיים, על ידי ייסורים. כפי שקרה לאנושות במשך אלפי שנים. אבל כעת האנושות בכללה מתקרבת לשלבים האחרונים של הרצונות דעולם הזה, להתפתחות הסופית לפני הכרת הרע הכללי. ובעזרת גילויים או מכות נמרצות היא תלך ותכיר בכך שההתפתחות שלה לא טובה.

ודרך תורה או דרך ייסורים הן הכוח המחייב את האדם לעבור מרצון לרצון, מדרגה לדרגה. או על ידי התעניינות בספרים, שהוא רוצה להתפתח, לומד, מחפש ומכיר חברה מתאימה, כי סביבה מפתחת. או על ידי ייסורים, שהוא לא רוצה להתפתח, ואז מתפתח מאין ברירה, כי חוק ההתפתחות לוחץ עליו. אבל תמיד בכל רצון נוכחי שלו נמצא אח"פ דעליון, רצון יותר גבוה, והאדם יכול לבחור או בטוב או ברע.

האם אריסטו הזהיר מפיתוח המדע?

אריסטו הזהיר שלא לגלות חוכמות לאנשים לא הגונים, כי הם יסחרו בחוכמה וימכרו אותה. כלומר, הם ישתמשו בהישגי המדע ובמושכלות למלא רצון לתאוות נמוכות. הוא לא הזהיר מפני הרצון לפתח רצונות גבוהים יותר. הבעיה היא כלפי הרצונות התחתונים. אדם שיש לו רצון לשליטה, ששולט במדע ובתוצאותיו, ישתמש במה שהשיג במדע כדי לשלוט.

"לסחור", "למכור" נקרא השימוש לצורך רצון נמוך יותר. אבל לרצון גבוה יותר, האדם חייב לשאוף - זו דרך ההתפתחות. לעולם לא לרדת.

רצון האדם חייב להתעלות, ולהיות כתומך ומחזיק את מדרגת האלוקות, וזה נקרא לשרת את האלוקות. זאת אומרת, כל מדרגה תחתונה היא תחתונה לפי הטבע שלה. אבל אם היא רוצה להידמות למדרגה עליונה, היא מדמה את עצמה על ידי גדילה איכותית, לא כמותית. כל גדילה, ובעיקר ברוחניות, נעשית על ידי שינוי איכותי.

איך האדם נעשה דומה לאלוקים? על ידי שינוי כוונת הרצון שלו לעל מנת להשפיע. הוא לא צריך להגדיל את הרצון. הרצון בלאו הכי גדל, אלא ההשתוות היא בצורה. שכל הרצונות שלו מקבלים צורה בעל מנת להשפיע.

כל אדם מסוגל וחייב להגיע להשתוות הזאת. ולשם כך עליו להשתמש בכל האמצעים והתנאים שנמצאים בו. וכך יוצא שהוא לוקח גם את כל הרצונות של הדומם, הצומח והחי, ומקבץ אותם בתוך עצמו יחד עם הרצונות שלו, ואז הופך אותם בעל מנת להשפיע. וכך כל הטבע, כל הרצון הכללי שברא הבורא, מקבל את אותה תמונה, אותה צורה, כמו הבורא. וזה נקרא שהאדם משרת לעליון.

למה אי אפשר לסחור בחוכמת הקבלה?

מחוכמת הקבלה לא מקבלים שום דבר, לכן היא נקראת חוכמת הנסתר. חוכמה שנסתרת מהאדם, ונפתחת רק בהתאם להכנת האדם, אם הבורא מעיד שהאדם לא יחזור לטבעו הרע. ועד אז האדם לא מרגיש, ולא יכול ליהנות משום פרי רוחני, משום גילוי.

אלא רק לפי מידת התפתחותו הרוחנית של האדם, לאחר שקנה מסכים וכוחות, והדרגה הפכה לטבע שלו, בלי שהוא יכול לסגת ממנה. כי הבורא שנפתח, האור, נעשה עֵד שלא ייפול, ומחזיק את האדם, והאדם משיג כוחות רוחניים, ונעשה בעל המדרגה, בעל הכוח הרוחני. בכל התפתחות רוחנית, תחילה בא התיקון, לאחר מכן בא המילוי, ורק בַסוף באה השליטה בַּכוח, במדרגה, בטבע.

ולכן אין מניעה שכל אחד יבוא וישתמש בחוכמת הקבלה. כי עם חוכמת הקבלה, אומר בעל הסולם, אי אפשר לסחור בשוק.[23] בכל דבר אחר אפשר לעשות מקח וממכר, להחליף זה בזה. מדען שרוצה פרנסה מוכר את המדע שלו למישהו שתמורת כסף רוצה לקנות כבוד וכדומה. אבל חוכמת הקבלה היא חוכמה על רוחניות, ואינה מביאה לאדם שום תועלת גופנית או אנושית. כלומר, הוא לא מקבל מחוכמת הקבלה מילוי לרצונות של העולם הזה. ולכן אי אפשר למכור אותה.

לקבלה זקוק רק מי שרע לו, וחייב כבר לצאת ולחפש מילוי רוחני. לכן אין סכנה, שהאדם יפנה את הישגיו בחוכמת הקבלה חזרה לרצונות נמוכים. המקרים שבהם השתמשו כל מיני חכמים לא מקובלים בידיעות הקבלה קרו במהלך ההיסטוריה כחלק מהתפתחות הדתות, מפני שהיה צורך עליון במעין קלקול, כפי שקרה בשבירת הכלים. והקלקול לא קורה בצורה טבעית, בהתפתחות מלמטה למעלה, אלא בהתפתחות מלמעלה למטה.

האדם מצדו חושב שהגיע ללמוד קבלה במקרה. הוא עצמו לא יודע למה הוא בא ולומד, ולא יכול להצדיק את מה שקורה לו. אבל פעולות רבות בחייו האדם עושה ללא ידיעה וללא הבנה, כאילו מתוך חוסר הכרה למה הוא עושה. כי בעולמנו מתקיימים כחולמים, על ידי דחפים, בלי להבין היכן נמצאים ומה עושים. אבל אדם שמגיע לקבלה, הביאו אותו מלמעלה. והיתר תלוי בו.

אם האדם מגיע ללמוד קבלה, היה רצון מלמעלה שיתקרב לאמת, ועל האדם להתחזק בלימוד. כדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[24] ועל האדם מוטל להפעיל יגיעה כדי להתחזק בדרך. כי מיד לאחר שהבורא נותן לאדם הזדמנות, הוא מתחיל לתת לו הפרעות, כדי שהאדם ילך ויתחזק בדרך. שעל ידי ההפרעות ירכוש כוחות והבנות היכן הוא נמצא, ואיך להתקדם באותו הכיוון.

בחירתו של האדם היא להוסיף יגיעה כדי להחזיק בדרך ולא להיזרק מהמסלול. אבל מלמעלה הבורא פותח לו את הדרך, ומראה לו מה כדאי לו.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

בעל הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון "האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.

המצב בימינו מחייב את פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה שלו כבר מכוונת לבורא.

והקבלה חייבת לאפשר לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.

במאבק בין הרצון הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם, ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[25] היא בלבד חופש הבחירה שלו.

כלומר, האדם מגלה שאין בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[26], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל ה"ראש" שלו.

אלא הוא צריך לבחור חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות, רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.

והעיקרון הזה נובע מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.

איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

משיכה לרצונות נמוכים נובעת מהעיקרון, שכולנו נשמה אחת, ואדם שנכלל בדרגה של הסביבה הופך להיות כמוה. לא חשוב מהי אותה דרגה. בדומה לסיפור על רבי יוסי בן קִיסְמַא, שלא רצה לעבור לעיר שאין בה חכמים. כי למרות כל חוכמתו ולמרות שהיה גדול הדור, הוא ידע שאם ילך להתגורר בעיר שאין בה חכמים, סופו שיהיה כמו כל תושביה, מתוך הטבע.[27] כי הסביבה עושה את האדם.

לכן הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ואין שום אמצעי אחר בין המדרגות, כדי לעבור מדרגה אחת לחברתה. וכך גם מלמטה למעלה, וגם מלמעלה למטה.

איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

בסיפורי המקובלים המקובל תמיד מתואר כאדם סגור, שלומד בצנעה ולא מתערבב עם הבריות. וגם היתה להם עזרה מלמעלה. הבורא נתן לקהל, לעם, לסביבה, שנאה וזלזול כלפי המקובלים, והיא שעזרה להם להישאר בבדידותם. אלא השנאה המתמדת כלפיהם עזרה למקובלים להישאר בדרכם המיוחדת. שזו למעשה שמירה מעולה מלמעלה.

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[28]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[29] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[30], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[1]להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[1]להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה. בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כלומר, כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, שהעולם משתנה, ושהגיעה העת לעשות, הגיעה העת לגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. ובמאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה דווקא בעיתוי הזה. הכלים שלו הם כלים שנמצאים לא פחות מגובה עולם האצילות, מהיכן שבאות כל הפקודות וההוראות להפעלת העולם הזה. ובהתאם לכלים האלה הוא נמצא בהבנה מה הולך לקרות בעולם, בפני איזה שינויים העולם עומד. ולכן הוא בא וקבע כבר לפני כמאה שנה, שעליו לפתוח את חוכמת הקבלה לקהל הרחב.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

לאחר שבעל הסולם קובע, שחובה לגלות את חוכמת הקבלה, הוא עוזב את הנושא הזה ופונה לתיאור היסטורי. הוא מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות כמו היום, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה, שאין בה שום טעם ושום צורך כי היא לא שייכת למטרת הבריאה. וזאת, מפני שמלאכת הדפוס בראשיתה היתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה כדי להוציא לאור את ספרו. ולא כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

ובחוכמת הקבלה, בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם לא רצו לפרסם ספרים. ולכן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, שיצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון להוצאתו לאור. אפילו בעל הסולם התקשה בהוצאת ספריו ושרף רבים מהם. "פירוש הסולם" לספר הזוהר לא היה נכתב אם לא היה נאסף די כסף להדפסת הספר. הוא לא היה מוכן לכתוב ספר שיישאר על הנייר, והוא כתב חלק נוסף רק כשהיה לו די כסף להדפיס אותו. ובתנאים האלה, הוא אומר, לא יצאו ספרים תחת ידיים בלתי אחראיות.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

מרגע שמלאכת הדפוס נעשתה קלה, ירד מחיר הספר, וכך כל אחד יכול היה להוציא ספר. ובתוך כמאה שנה אנשים בכל העולם החלו לקרוא, והספרות היפה החלה לפרוח. קודם לכן אנשים בכל העולם הכירו רק את התנ"ך, ולפתע החלו להוציא ספרים, שאין בהם תועלת.

ומשנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של מומחים, שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא. כלומר, את האנושות כולה שטפה ספרות זרה שלא מביאה את האדם למטרת הבריאה, וכבשה את דעת הקהל. אנשים החלו לנוע במחשבותיהם לאותם כיוונים שקבעו להם ה"מומחים" למיניהם.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

עד השל"ה הקדוש (1558 - 1630), לא היו ביהדות ספרים שלא נכתבו ברוח הקודש, כלומר, שלא נכתבו על ידי אדם שהשיג את העולמות העליונים. כל רב בכל קהילה, שעסק בלימוד רציני של התורה, היה בעל השגה, ולא כל שכן מי שלקח על עצמו אחריות לכתוב ספר או פירוש. אבל מתוך שהמקובלים הסתירו ולא רצו לכתוב ספרי קבלה, באו אנשים שלא ידעו מהי קבלה, אלא ידעו עליה רק מפי השמועה, וטרחו לכתוב ספרים בשם הקבלה. וכך בימי הביניים ולאחריהם נכתבו ספרים רבים על ידי גויים. ומפני שהקהל לא ידע מהי קבלה, דעתו של הקהל על הקבלה נקבעה לפי מה שחושבים באותה ספרות זרה של אומות העולם.

בעם ישראל התופעה הזאת התחילה כאמור לאחר השל"ה הקדוש. החלו לצאת אז ספרי קבלה, שלא נכתבו על ידי בעלי השגה. ולכן בעל הסולם אומר, שחייבים לקום כנגדם, שאסור לשתוק. שחייבים כנגד הספרים האלה להוציא ספרים אמיתיים, אחרת יבוא חורבן. כי מתקרב ובא הזמן, שהאנשים יצטרכו לקבל הדרכה והכוונה איך להגיע למטרת הבריאה. ואם יגיעו לידיהם ספרים לא נכונים, הם יגרמו קלקול גדול, עד שהאנושות תגלה את הטעות. ועד אז עלול לעבור זמן רב וסבל נורא. לכן, למרות שהאמת טִבעה להתגלות, עלינו לעזור לה להתגלות. וכנגד אותם ספרים שיוצאים תחת ידם של אנשים בלתי אחראים, עלינו להוציא ספרים אמיתיים.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

שני סוגי כותבים כתבו על הקבלה ספרים לא נכונים:

א. כותבים קדומים מתקופת ימי הביניים וכותבים מן המאות ה - 17 וה - 18 כותבים שלא הבינו מהי קבלה, ונדמה היה להם שקבלה היא מה שהם מבינים. היו ביניהם גם גויים שחשבו שהם יודעים מהי הדת היהודית, ומהי חוכמת הקבלה שבה.

ב. כותבים מהמאה ה - 20 - כותבים שרצו להרוויח כסף מהקבלה. לא היה חשוב להם אם הם מבינים מהי קבלה או לא, אלא אם אפשר להרוויח ממנה או לא. ולא מדובר באנשים שכתבו ברצינות, כי היה נדמה להם שזו חוכמת הקבלה וטעו מחוסר הבנה, אלא באנשים שכתבו לפי טעם הקהל, והלבישו את חוכמת הקבלה על מה שטוב לקהל. כמו שכיום אנשים מוכרים את הקבלה כדרך להצליח בעולם הזה. מוכרים לקהל עצות איך למצוא זיווג מתאים או איך להצליח בעסקים, בלבוש של חוכמת הקבלה.

ועל סמך ספרי קבלה כאלה שנכתבו לפי דרישת הקהל, נוצרה בדעת הקהל הדעה שחוכמת הקבלה היא אוסף עצות איך להצליח בעולמנו, אמצעים שמביאים מזל, שעוזרים בפתרון חלומות, בגירוש שדים ורוחות. פעולות שקובעות את ההצלחה והעתיד, שבעזרתן אפשר לנצל את הטבע ואת הקהל להנאת הקורא. וכמובן שהתייחסות כזאת לספרי קבלה וכתיבת ספרים כאלה יוצרת שוק שאפשר להתעשר ממנו.

למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ספרים נכתבים כבר אלפי שנים, בעיקר ספרי דת. לא היה על מה עוד לכתוב, לא היה חיסרון אחר. מה גם שרק מעטים ידעו קרוא וכתוב וספר עלה כסף רב. לכן ספרים נכתבו רק לפי התעניינותם של עשירים מופלגים כמו מלכים ואנשים רמי מעלה, שבשבילם נכתבו גם ספרים, שלא היתה להם שייכות לדת.

במשך ההיסטוריה נכתבו גם על הקבלה ספרים רבים. כתבו אותם מקובלים, גם כאלה שהיו בין קבלה לפילוסופיה, וגם גויים שלא ידעו מהי קבלה, אבל מתוך עיון בספרי קבלה מקוריים כתבו ספרים לפי מה שתיארו לעצמם. אלא שתפוצת הספרים האלה היתה מוגבלת לעותקים אחדים, שלא הדאיגו אף אחד, מפני שבעם ישראל לא היתה התעניינות בהם, כי שייכו אותם לפילוסופיה, למשהו זר.

אולם ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה ובהישג ידם של הכותבים, החלו להתרבות הקלקולים. ומתקופת הרנסנס )המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות, מפני שארגון קשוח וסגור של העם שמר על דעת הקהל, ודעת הקהל השפיעה מאוד על כל אחד ואחד. ומתוך יראה, איש לא הרשה לעצמו לחשוב, שאפשר לכתוב או לפרסם ספר על כל מה שבא לו.

אבל ככל שהלכה וגדלה העביות, שלא גְדלה בצורה עקבית קבועה אלא בהכפלה, בצורה תלולה, החלו גם ביהדות לכתוב ספרות המכונה "ספרות יפה", נוהג שלא היה קיים קודם לכן. ומתקופת ההשכלה ואילך )המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור. אנשים אלה החלו להוציא ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה ועוד.

והספרים האלה הביאו לקלקול עד כדי כך גדול, שהיום דעת הקהל הפוכה לגמרי מן האמת. אנשים חושבים שמקובל תפקידו לתת ברכות ולחלק קמעות, לעסוק במזל כמו במשחקי מזל, שאסורים ביהדות מדורי דורות. האר"י עצמו כתב שאסור לעסוק בברכות וקמעות, אותו שימוש לא נכון בקבלה, שמטעה את העם לחשוב, שמקורו ביהדות, מהעמקות שלה, משורשו של העם.

המיסטיקה התפתחה ביהדות רק לאחר תקופת ההשכלה, כאשר יהודים החלו לצאת מהדת ולקרוא ספרות יפה. מהמאה ה - 19 החלו לקרוא בשקיקה ספרים חיצוניים של אומות העולם, על הרפתקאות, על אהבה, או על פילוסופיה ותרבות זרה.

ולפני כן לא התפתחה מיסטיקה ביהדות, כי לא קראו ספרים חוץ מהספרים הקדושים. אף אחד לא קרא טקסט שלא היה שייך לספרי הקודש. כך היה, עד שהרצון לקבל פרץ, והתחילו להתעניין בכל הבא ליד, כדי להרגיע את הרצון לקבל. היכן שמוצאים עצות איך לעשות שיהיה לי טוב, מיד פונים לעצות האלה. וכך התחילה ספרות המיסטיקה.

רואים כמה תקופות שונות האנושות עוברת בזמננו, איך כל כמה שנים מתעסקים הן הפרט והן הכלל בעניין אחר, ועוברים משיטה לשיטה, מאופן אחד לאופן אחר, של חיפוש איך למלא את עצמנו. כך האדם וכך החברה. מה שהופך לשיגעון עולמי.

ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

מלימוד ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.

ומתוך שלא השיגו את הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.

כי האדם בנוי כך, שהוא לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך הקבלה.

באותה גישה נחקרים גם ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר "הזוהר", כתב אותו משה רבנו.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

נקודת המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך לעסוק בה.

אדם לא יודע מה אמיתי ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[2] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.

הכול הוא רק לפי רצונו של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.

ולפני שיש לו רצון לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[3], הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[4] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.

לכן, גם אנשים שמגיעים לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול להמשיך להתבשל במקומות אחרים.

אבל גם אותם מקומות שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם לגלות כמה שיותר מהר את האמת.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

כל קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים, וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.

בכך הוא כביכול פוטר את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[5]

אבל במאמר "עת לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה, שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של כחמישים מאמרים בעיתון הזה.

וכשמקובל גדול כמו בעל הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר? איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.

כדי לפעול על כלל הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש לציבור את העבודה.

רואים זאת כאשר מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון, היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.

מה הבורא עושה ומה האדם?

הבורא מגלה לאדם את המצבים אחד לאחד. ובידי האדם לקבוע את הקצב שהוא עובר ממצב למצב. כפי שבעל הסולם כותב על עניין הבחירה החופשית ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[6] הבורא נותן לאדם את הכיוון, כדי שמהר יממש אותו ויזרז את התפתחותו. כלומר, הבורא משאיר לאדם להוסיף רצון להתפתחות לקראתו.

למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

בהשתלשלות העולמות והמדרגות מלמעלה למטה, וגם במבנה הנשמות, הכול בא ומשתלשל מהעליון. אין מדרגה שאינה כוללת בתוכה את האח"פ דעליון, ואת האח"פ שלה, שנמצא בתוך גלגלתא ועיניים דתחתון. כל מדרגה היא אמצעי בין שתי מדרגות, ומתחלקת לחלק עליון ששייך לעליון, ולחלק תחתון ששייך לתחתון. ולה עצמה אין שום דבר, חוץ מלהחליט שהיא אינה שייכת לעצמה. וכך בסופו של דבר צריך האדם להיראות. בכל מה שקשורים לתחתון, לשמש לתחתון. בכל מה ששייכים לעליון, למסור את עצמו לעליון. והמִתְאַם הזה נקרא הפצה, להיותו מעביר של השפע מלמעלה למטה.

ולכן כל מדרגה אינה "נרשמת" על שמה, אלא על שם המוליד אותה, כי הוא הקובע את הדרגה שלה, את האופי שלה. מי היא "חוכמה"? חוכמה שנולדת מ"כתר". ומי היא "בינה"? בינה שיוצאת מחוכמה ונמצאת תחת חוכמה. לכן גם באדם שרכש רוחניות, קובע מי שהוליד אותו, מי שהוליד את הרוחניות שלו, כי האדם עצמו לא יכול להוליד את עצמו. אלא המדרגה העליונה צריכה להוליד אותו.

ולכן בקבלה מציינים מי תלמיד של מי. כי רק לפי הרב שלו, לפי המורה שלו, אפשר להבין מהיכן יש לו כל מה שיש לו, כלומר, מי הוליד אותו בצורה רוחנית. ואדם שאין לו "אבא" שמוליד אותו, לא יתכן שיש לו משהו רוחני. למרות שבהיסטוריה היו מקובלים, שגדלו יותר ממי שהוליד אותם לרוחניות. כפי שנהג לספר הרב"ש על המקרה של בעל הסולם. בעל הסולם היה תלמידו של הרב מפורסוב. הוא נסע לבקר את רבו, וגילה שהגיע לדרגה גבוהה מדרגת רבו, ושאין לו יותר מה ללמוד ממנו. וכך הבין שהגיעה העת לצאת לארץ ישראל.

הרב נתן לו את הכיוון ואת הידיעות הראשונות, אבל היתר היו התגלות רשימות של בעל הסולם. בדומה לילד שנותנים לו את כל התנאים, והוא כבר גדל. אבל למרות המקרים האלה שתלמידים עלו על רבם, ידע רוחני אמיתי וכיוון נכון, אפשר לקבל רק ממורה קרוב, כי לא ניתן למסור אותו ממרחקים. אלא מי שנמצא קרוב למורה, תופס יותר מהר ובצורה יותר אמיתית, ללא מילים, מתוך קירבה.

אבל יתכן שמתוך הרצון והרשימות שיתגלו באנשים יתרחש שינוי כזה שגם הרחוקים יתרשמו נכון ויתפסו את הרוח הפנימית, שאי אפשר היה למסור עד כה דרך הספרים, ויתחילו לקבל אותה דרך הספרים או דרך האינטרנט. אבל כרגע התהליך הזה לא עובד בכל העוצמה, כמו בתלמיד שנמצא ליד הרב. ומי שאין לו מורה אמיתי, אין לו ידע אמיתי. אולי הוא יודע היטב את החומר, אבל אין בו רוחניות. כי רוח אפשר לקבל רק דרך האח"פ דעליון, שנמצא באדם ומטפל בו.

ועדיין אין הוכחה לכך, שאדם שאין לו מורה אבל קורא ספרים, יכול להתחבר דרכם לדרגה יותר עליונה, שתטפל בו ותיתן לו את הרוח הנכונה. יתכן שיהיו השלכות כאלה, שבהתגלות הרשימות והרצונות מלמטה נראה שינוי, שתחתון מתחבר לעליון, אבל עד כה לא קרה כדבר הזה, אלא ההפך. אנשים שנמצאים רחוק ולא מחוברים לרב בצורה אישית ופנימית, אמנם מתקדמים אבל בצורה מאוד איטית.

הדבר עשוי להשתנות. אבל עלינו לזכור שידע רוחני חייב לבוא דרך לימוד מספרים אמיתיים וממורה אמיתי, שקיבל את החוכמה שלו ממישהו מוסמך וגדול. אבל עדיין לא יודעים, כי נמצאים בתקופת מעבר שלא ידוע איך תהיה התפשטות חוכמת הקבלה בעולם. והיא חייבת להתפשט, לא רק כידע אקדמי דרך אוניברסיטה פתוחה כלל עולמית, אלא שבתוך הידע תימסר הרוח שלה מלמעלה למטה.

לא ידוע איך תיתכן מסירה כזאת ללא חיבור אישי למורה, שיקרֵא אולי "פרופסור" או "דוקטור", אבל שחייב להיות מקובל. לא ידוע איך הוא ימסור לתלמיד את הרוח ללא קשר אישי ביניהם. יתכן שהרצון של התלמידים יגדל במידה כזאת, שהיום עדיין לא רואים אותה, או שהמסה הכללית של האנשים בכל העולם, ההתכללות ביניהם, הרצון הכללי, יפעל בצורה כזאת, שהמרחק לא יהווה יותר הפרעה.

ולא רק כלפי המורה המקובל שנמצא בחיי חיותו בעולם הזה. אם לתלמידים יש רצונות גדולים וחזקים, הם יכולים לגלות קשר עם המחבר גם ללא קירבה גופנית. כפי שהאר"י אמר לפני פטירתו, שאם תלמידיו יהיו ראויים, כלומר, אם הם ירצו, הוא יבוא וילמד אותם. ושאלו, איך הוא ילמד אותם אם הוא עוזב את העולם? על כך ענה האר"י, שאין להם עסק בנסתרות, היינו באיזו צורה העליון יכול להתלבש בתחתון ולמסור את הרוח ללא קירבה גופנית.[7]

לכן אין לדעת איך זה יקרה. בתקופתנו אין מקובל בשיעור קומתו של הרב"ש, שיכול ללמד הלאה. וכנראה שהלימוד יתרחש בצורה אחרת: או שבכל זאת תבוא אישיות גדולה, או שיגדלו מורים מקובלים מלמטה למעלה, או שמצד העולם יתגלה רצון גדול, בהמוני אנשים, שישנה את הקשר בין עליון לתחתון.

הרצון של התחתון הוא הגורם לקשר עם העליון. מהי העלאת מ"ן? בינה נמצאת בחיסרון לתת, אבל למטה אף אחד לא רוצה לקבל. היא שרויה בסבל. העליון יושב ומחכה עד שהתחתון יבוא אליו וידרוש.

העליון חייב להיות בכלים של העליון, כדי להתפתח לטובת התחתון. אין מצב שהעליון לא נמצא ברוחניות, אבל הוא יותר חכם, ואם דורשים ממנו רוחניות, הוא מקבל ונותן. מהיכן הוא יקבל? איך אפשר לפנות אליו אם הוא כמו כל אחד? לא שוקלים את האדם לפי הידע שלו, אלא אם הוא נמצא ברוחניות או לא. אבל אם העולם ידרוש מהמקובלים, הם יתקדמו יותר מהר. לכן הפצת הקבלה גורמת לזירוז הדרך.

הפצת הקבלה בימינו לא שייכת למה שהיה בדורות הקודמים. זו תקופה חדשה ותנאים חדשים. בימינו עוסקים בציווי של בעל הסולם בתקווה לזכות בכל העזרה שיכולה לבוא ממנו. וכל אחד, אפילו אם הוא רק מתחיל ללמוד, יכול להשתתף בתנועה הזאת לקראת התיקון. להיות שייך ללימוד ההדדי ולגיבוש הרצון ההדדי, לעלות את המ"ן מלמטה למעלה.

ומלמעלה מי שמשגיח ופועל בנו, היא נשמתו של בעל הסולם, שהביא לנו את שיטת הקבלה בצורה המתאימה לדורנו, שאותה לומדים ודרכה רוצים להגיע למטרה. כלומר, כל העבודה שלנו היא להימשך ולהכין את עצמנו לקשר עם בעל הסולם, לא בצורה גשמית, אלא בצורה פנימית. שאם נהיה ברצון הנכון כלפי אותו אח"פ דעליון הרוחני, הוא יעזור לנו ויטפל בנו.

לתהליך הזה אין קשר לגופים, אלא לרצונות. ככתוב בדברי האר"י, שאם תלמידיו ירצו, אם "יהיו ראויים", הוא יבוא וילמד אותם, כלומר, יטפל בהם.[8] גם היום וגם לתמיד, הקשר הוא אותו קשר. אלא שבכל הדורות היתה אפשרות למצוא רב מקובל בלבוש גשמי, ולהתקשר אליו, לשרת אותו, להיות לידו, וכך להתרשם מהפנימיות שלו, כמו שבעל הסולם מתאר ב"מאמר לסיום הזהר". ובזמננו נעלמה האפשרות הזאת.

ומה יהיה, לא ידוע. יתכן שהרצון הכללי של כל האנושות, גם בכמותו וגם באיכותו, יתגלה כפי שאמר האר"י. אבל אם אנחנו נהיה ראויים, יבוא וילמד אותנו, לא האר"י, אלא בעל הסולם, שהוא אותה נשמה, רק בצורה יותר גלויה, יותר קרובה. השיטה היא אותה שיטה, רק שיותר קרובה אלינו. כך צריך לקרות, אבל איך בדיוק זה יקרה, איש לא יודע.

ומי שמלמד, צריך ללמד לפי אותם עקרונות של הרב"ש: תחילה במאמרים או מכתבים הקשורים בעבודת ה', ולאחריהם "פתיחה לחוכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.[9] כי האור מחזיר למוטב ולא המורה מחזיר למוטב.

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א. אין צורך לפרסם

ב. אי אפשר לפרסם

ג. סוד שמור של הבורא[1]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[2]יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[3]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א. אין צורך לפרסם

ב. אי אפשר לפרסם

ג. סוד שמור של הבורא

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

לפרסום הידיעות של חוכמת הקבלה יש תנאים, ולפרסום יתר הידיעות אין תנאים, מפני שיש חוק של השתוות הצורה, של התאמת הכלי לאור, של הקדמת הכלי לאור. והחוק הזה פועל על כל חלקי הבריאה כך, שאם האורות באים לכלים לא ראויים, מתרחשת שבירה. ו"חטא אדם הראשון" [1] היה, שאכל פגה, פרי עץ לא בשל [2]. כלומר, כל החטאים הם מפני שהכלי עדיין לא בשל.

הבורא יצר את הנברא עם רצון לקבל, והוא רוצה להביא אותו לדרגת השוואת הצורה, לדבקות, לכן הוא נותן לנברא בעיה, עבודה, שעל הנברא להגיע לפתרונה. למצוא היכן היא בדיוק השתוות הצורה, במה, באיזה אופנים, באיזו דרך, באיזו שרשרת היא צריכה להתפתח. ובמציאת הפתרון הזה חייב הנברא להקדים את הבורא, כלי קודם לאור.

התיקונים האלה של הכלים, למרות שהם כולם נעשים על ידי האורות, הם באים רק בהתאם להעלאת מ"ן, רק על ידי התפילה. אפילו בתפילה שלפני תפילה, כלומר, על חיסרון שעדיין אינו חיסרון, או על כל התחלה של קשר שהאדם מרגיש, שאין לו קשר ולא רוצה קשר, גם עליהם חייבת לבוא תפילה, העלאת מ"ן. ומקצה החוט הזה האדם מתחיל להתפתח, עד שמגיע לתפילה אמיתית, לדרוש את האור המחזיר למוטב.

ואם בנברא לא מתפתחת שרשרת הבקשות האלה, מתוך עצמו, מתוך הכרתו, במה הוא נמצא ולאן עליו להגיע, נקרא שהוא "פרי לא בשל". ובדרך הזאת אסור לו, מתחילת הבריאה ועד סופה, לקבל משהו לא לפי מצבו, או לא לפי דרגתו, כי קבלה כזו תביא לקלקול. היא לא תבנה בנברא את הבקשה, את הכלי, אלא ההפך. הקלקול עלול לסתום אותו, ולבלבל אותו, ולהעמיד בפניו מטרות ומטלות לגמרי שונות ולא נכונות ביחס לאותם המצבים שהנברא נמצא בהם לעת עתה.

ולכן מלמעלה, מהשמים, האורות מגיעים תמיד לפי הסדר, ומגלים לפי הסדר רשימות בתוך הנברא. אבל הנברא יכול להתקדם, יכול להגיב בעצמו על האורות האלה, רק על ידי הסביבה. אמנם הבורא מעורר אותו לפי סדר נכון של סיבה ומסובב, אבל הנברא יכול להתחיל לממש את הסדר הזה, או אפילו להימצא ללא ידיעתו תחת אותה התפתחות מהשמים, רק אם הוא נמצא בחברה.

לכן הבורא ברא סביבנו חברה, סביבה, כדי שהנברא, על ידי שימוש נכון בחברה, יוסיף מידת השתוקקות למה שמעורר בו הבורא. שבדיוק לאותו כיוון, הוא ימצא כוחות סביבתיים שידחפו אותו קדימה, שזו כל בחירתו החופשית. ואם הנברא לא משתמש בחברה בצורה נכונה, למרות שהבורא כל פעם מעורר אותו נכון, אז במקום למצוא כוחות נכונים להתקדמות בדרך, ולתוספת יגיעה שמביאה למ"ן הנכון, הנברא מוצא בחברה מטרות שקריות שמבלבלות אותו, והוא לא מתקדם באותה צורה שהבורא מעורר אותו, אלא מתקדם למשהו אחר.

כך הדרך נעשית מסורבלת, קשה וארוכה. בדומה לאותם מקרים בחיים, שנמצאים באיזו דרך ולפתע פונים לכיוון לא נכון, ואז מגיעים למבוי סתום כשמגלים את הטעות, ונאלצים לחזור ולמצוא את הכיוון הנכון שבו צריך להמשיך. כך האנושות כבר אלפי שנים נמצאת בחיפוש אחר המטרה הנכונה, ועדיין לא מצאה את נקודת הפריצה לכיוון הנכון.

לגלות את הכיוון הנכון אפשר רק לאחר שמגלים את כל יתר הדרכים, שכולן מביאות את האדם למבוי סתום. אבל לא חייבים להיכנס לאותן דרכים. אלא אפשר על ידי החברה לעורר אור מקיף, ובאורו לראות מלכתחילה את השביל הנכון, ולהימנע מכניסה לכל יתר השבילים.

ואופן ההתקדמות תלוי כולו במידת בשלותו של הנברא. לכן חשוב שהחברה, הסביבה, תביא לנבראים רק את הדברים הנכונים להתפתחותם. ואלה שמביאים לאנושות ידיעות מן הסתם, שאין בהן צורך להתקדמותה כלפי המטרה, הם מזיקים לאנושות. ולכן חכמי הקבלה הזהירו במיוחד, שאסור לגלות לאדם דבר טרם זמנו, לפני שהוא זקוק לו, משום שהוא עלול לקבל אותו בצורה לא נכונה, לפרש אותו בצורה שאינה לטובת התקדמותו.

אין מניעה שהאדם יתבלבל, ויקלוט מטרות או יקנה רצונות מהחברה, בעניינים הקשורים לחייו הרגילים, כי הבלבול שלו נשאר במישור העולם הזה. אבל אם הוא מקבל ידיעות על חוכמת הקבלה, שאינן לפי דרגתו, הן עלולות לגרום לטעות מתמשכת, שייקח לו זמן רב ויגיעה רבה להתגבר עליה, ותיגרם לו אריכות התיקון. לכן את מה שנמצא בשליטתם, המקובלים דאגו לא לפתוח, מעבר לצורך של האדם.

גם בלימוד הקבלה, וגם בחיים, כל אחד מקבל מלמעלה, מהבורא, מה שלטובתו, והיתר תלוי במידת התפתחותו. לכן אסור לדרוש שמלמעלה יתנו, אלא לדרוש עזרה בתיקון, וכל היתר כבר יבוא. כפי שכתוב: "שנא את הרבנות" [3], כלומר, צריך לשנוא את הגדלות, לשנוא לקבל יותר ממה שזקוקים לפי מידת הכלי, כי בכך האדם נעשה "מקבל" במקום "משפיע".

לכן האדם זקוק לידע וכוחות רק לשם התפתחות מידת ההשפעה שבו. ואם הצורך לידע ולכוחות אינו נובע מרצון להשפעה, אלא רק מרצון לקבל, מרצון למלא את הכלי, הצורך הזה לא יכול להתקיים ברוחניות. ואם הוא לא מתקיים מלמעלה, אלא על ידי החברה, על ידי הסביבה, הוא מזיק לאדם. מהחברה מותר לקבל לא את הידיעות, אלא רק התרשמות מרצון החברה, ואותו להוסיף לרצון העצמי להתקדמות כלפי מעלה.

לפיכך בין החברים לדרך הרוחנית אין צורך לדבר על ידע, על ידיעות, על ניסיון בעבודה, ולא כל שכן על אופני היחס של האדם לבורא. אלא כפי שהיה נהוג תמיד בין המקובלים, לדבר על דברים קלי ערך, ומתוך ההתקשרות החיצונית הפשוטה, להעביר אחד לשני התפעלות מהרצון שיש בלב להשגת התיקון. ואין צורך להתחלק איש עם רעהו במידע או בידיעות, כי גילויים באים מלמעלה.

לכן התנאי הראשון לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, הנקרא "אין צורך", הוא תנאי חמור מאוד. ואחרי אלפי שנות התפתחות מתגלה היום לאדם, שחייו הגשמיים נקלעו למבוי סתום, מפני שהתמלא בידיעות לא נחוצות למטרה. שאם האנושות היתה בוררת ומקבלת רק מה שצריך למטרה, לא היה לה צורך בהתפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית ובכל אופני החברה והשלטון. אלא כל דאגתה היתה רק על כיוון התפתחות אחד, הכיוון הרוחני. ובכל היתר היתה מסתפקת בנחיצות בלבד.

ואם לומדים לפי המקורות שהשאירו לנו בעל הסולם ורב"ש, נמצאים בשמירה מעולה של הכתבים עצמם. מהכתבים אי אפשר לקבל יותר ממה שיודעים. אין כוחות ואין מידע, יותר ממה שאפשר להעביר לאחרים. לכן צריך רק לדאוג שאנשים ישמעו ויבינו את הקבלה בצורה נכונה וטובה. בדומה לילדים בבית ספר, שמלמדים אותם במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותם. גם לימוד הקבלה צריך להיות מועבר במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותו של האדם.

בניגוד למה שחושבים, בחוכמת הקבלה אין לא כוח ולא קסם שאפשר להעביר אותם מאחד לשני, שהשני בא ונוטל ומשתמש בהם לרעה כדי לנצל אחרים. אין שום סכנה שעל ידי חוכמת הקבלה נותנים לאדם כוחות וידיעות מהשמים, שאיתם הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים. חוכמת הקבלה פועלת רק עם מסכים. ללא מסך אי אפשר להיכנס ולפעול ברוחניות. ומי שיש לו מסכים כבר יודע ויש לו חשבונות משלו, מה ואיך לפתוח לתלמידים ולאנשים אחרים.

אבל מי שאין לו מסכים צריך לדאוג כמו כל מורה בבית ספר, להעביר לתלמיד את כמות הידע שמתאימה להתפתחותו. ואין טעם ללמד תלמידים מתחילים חלקים מתקדמים של "תלמוד עשר הספירות", או לבלבל אותם עם פלפולים שמתעמקים בהם תלמידים ותיקים. כי לכך צריך הכנה שכלית וגם הכנה נפשית כלשהי, שתוך חודש חודשיים, כל תלמיד מתחיל מדביק את הפער הזה.

לכן אין בעיה בלימוד הקבלה, שמעבירים או לא מעבירים מידע אסור מרוחניות. אלא בדומה לכל לימוד רגיל, צריך לשמור להעביר את החומר לפי תוכנית לימוד שמתווים מראש, ומחליטים שהיא המתאימה לאותם תלמידים.

למה התפתחות טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפריעה להתפתחות רוחנית?

ההתפתחויות האלה מפריעות, מפני שאין בהן צורך. אם האדם היה מתפתח בהן במידת הצורך, אז הן היו דבר נכון וטוב. אבל בכל סוגי ההתפתחות האנושית, על כל אופניה, התרבותי, הכלכלי, המדיני והחברתי, המטרה של האדם היא להגיע על ידם למילוי.

ואם האדם היה מפתח את יתר אופני ההתפתחות הגשמיים מתוך הצורך להגיע לדבקות בבורא, הם היו מובנים לו מתוך הצורך בהתפתחות רוחנית, ולפי זה הוא היה מתפתח. או לא היה צורך שיתפתח בהם, אלא הם היו מסתדרים מתוך השפע הרוחני, שהיה מביא תוצרת, מילוי, הרגשה של מילוי, גם בגשמיות, "בגשם". הרוחניות היא הנחיצות היחידה שצריכה להיות מחויבת, וכל כיווני ההתפתחות האחרים אינם נכונים. מפני שכל יתר שבילי ההתפתחות של האנושות ושל האדם התפתחו מבלי להתקשר למטרת הבריאה.

אלא לפתע החלו לייצר ולעסוק בדברים מיותרים, שאין בהם צורך. לכתוב ספרים ושירים על נושאים שאינם שייכים למטרה, ולפתח מכונות ומדעים שלא נחוצים להשגת המטרה. ועל העיסוקים המיותרים האלה בזבזנו אלפי שנים וכוחות, שהביאו את האנושות לאותו סיבוך, שמתגלה לה כעת. אם היו אומרים לנו לפני מאתיים שנה, שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האנושות אינה לטובת האדם, איש לא היה מקשיב, כי כולם היו בסחרור שההתפתחות הזאת מביאה אושר ותקווה לאדם.

אבל כעת, ככל שמגיעים לסוף ההתפתחות, מגלים עד כמה היא היתה לרעתנו. כנגד ההתגלות ההדרגתית של הנקודה הסופית, של מטרת הבריאה, מתגלה לעינינו ההתפתחות השקרית שלנו. עד כה בזבזנו אלפי שנות חיים של סבל רב ויגיעה, שהלכו כולם ל"סיטרא אחרא", ועוד יהיה עלינו לצאת ממנה. האנושות עוד לא מכירה את כל הדרך חזרה, את דרך התיקון.

וכמו במצב הכללי, כך גם בחיים הפרטיים של האדם. אחרי ארבעים שנות עבודה ויגיעה בבנייה ועשייה, לאחר שנגמרים לו הכוחות, פתאום האדם מגלה שלא השיג בחייו כלום. לכן, חוכמת הקבלה לא אוסרת על האדם להתפתח, אלא להפך, תמיד תבוא התפתחות הדרגתית מכסף לכבוד, למושכלות, ולבסוף לרוחניות. אבל ההתפתחות הזאת חייבת להיות מתוך רצון להגיע למטרה, מתוך "סוף מעשה במחשבה תחילה" [4], בלי לאבד את המטרה שנקבעה בתחילת הדרך.

גם אז הרצון לקבל מתפתח בנו בצורה הדרגתית, אבל השימוש בכסף, בכבוד, בשליטה ובמושכלות, הוא לטובת השגת המטרה. וכך הכלי יבוא תמיד מבושל בצורה הראויה, ולפי אותה צורה יקבל את המילוי. כלומר, הכלים יהיו מותאמים לאורות, ושניהם יתפתחו יחד זה על ידי זה, ויגיעו למטרה בצורה הקצרה והטובה ביותר.

ואם נשארים באמצע הדרך, יש תמיד סבל. אבל אין מצווה ולא חיוב "להישאר באמצע". אם יכולים לקפוץ לסוף, חייבים לקפוץ. אלא בלתי אפשרי שנקפוץ לסוף. לכן הרצוי ביותר הוא לעשות את הדרך בצורה נכונה, טובה ועקבית. להתפתח מסיבה למסובב כמה שיותר צמודים, בלי לברוח בכל צעד הצידה מהמטרה, אלא במצב הנוכחי לגלות, שגם המצב הבא הוא הכרחי.

אנחנו מפתחים אנרגיה גרעינית, בלי שנדע, כי עוד לא גילו לנו, עד כמה האנרגיה הזאת היא דבר איום ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו. אי אפשר לסגור כורים גרעיניים ולא לנטרל פצצות גרעין. וכך העולם הופך למחסן עצום של אנרגיה גרעינית, שבכל רגע עומד להתפוצץ ולהביא נזק נוראי, שאין מה לעשות נגדו. לאדם אין לא כוחות, לא כסף ולא טכנולוגיה לנטרל את מה שעשה במו ידיו.

כך גם לגבי רעלים וגזים כימיים, שהאדם יצר. לא רק לשמור אותם לא פשוט, אלא עוד כמה שנים יתגלה איזו פצצה מתקתקת אצורה בהם. כל הכוחות שנמצאים בידי האנושות לא יספיקו לה כדי לנטרל את כל הגזים הרעילים, ואת כל האנרגיה הגרעינית שטמונה בפצצות. לאנושות אין שום אמצעים להיפטר מהם, גם לא לזרוק אותם מכדור הארץ. וכך יתגלה לעינינו, שאותם פיתוחים שפיתחנו אין בהם צורך כדברי הכתוב במאמר זה.

אלא תפקיד הקבלה לדאוג להתפתחות הרוחנית, ולא איך לנטרל פצצות גרעין וגזים רעילים. עליה להביא לאנושות את הידיעה על ההתפתחות הנכונה. והידיעה על ההתפתחות הרעה, עוד צריכה להתגלות. האנושות עוד צריכה להבין ולהכיר את התפתחותה הנוכחית במלוא הכרת הרע שבה. כדי שהכרת הרע והצער ממנה, יעזרו לאנושות, לא רק לצאת ממצבה, אלא גם לעזוב את יתר דרכי ההתפתחות, חוץ מההתקדמות למטרת הבריאה.

ואסור לטשטש את הרע הזה. אדם שנמצא בהכרת הרע, אסור להביא לו תרופה לפני שהוא רואה את המחלה שלו. אחרת היא לא תרופה, הוא לא צריך אותה. כל פעם צריך להיות כלי מוקדם לאור. והקבלה, בתרופה שהיא מביאה לאנושות, אינה מטשטשת את הבעיה של האנושות. אלא להפך, היא מעוררת את האדם לראות אותה הרבה קודם. כי בלי לראות את הבעיה ובלי להכיר שהיא רעה, האדם לא יוכל למצוא את הדרך הנכונה.

לכן לומדים בקבלה, שבא האור ומחזיר למוטב. על ידי מה? האור פותח את הרע שבו נמצאים, לפני שהרע מתגלה בצורה טבעית. על ידי השכל, על ידי החוכמה, האדם מתחיל לראות את המחלה, כמו בצילום רנטגן, לפני שהיא נאחזת בגוף כולו. וזהו עניין האור המחזיר למוטב, שמושכים אורות מקיפים, כדי להגיע להכרת הרע. כלומר, צריך לתפוס את הטעות עוד בשורשה, לפני שהיא מתגלה בכלים הסופיים.

בדומה למצב, שמתחילים ללכת בשביל ולאחר זמן משנים את מסלול ההליכה, וצריך לראות שנשארים בכיוון הנכון. הקבלה מפתחת באדם את האמצעי לראות את סוף הדרך, הנקרא "להגיע להכרת הרע על ידי התורה". [5] זו הכרה שחייבת להיות לאדם, כדי לראות מה יש בסוף הדרך, ולתאר את עצמו שהוא נמצא בסוף. הוא צריך להרגיש את סוף הדרך, ומלבד אותו הכיוון הנכון, הוא חייב לבדוק גם את כל יתר הדרכים.

ואם הוא משיג את האור, שמראה לו את כל השבילים עד סוף הדרך, האור הזה מקצר לו את הדרך. מקצר בלבד, כי האדם חייב ללקט את כל ההתרשמויות הנכונות והלא נכונות מן הדרך, שבלעדיהן בלתי אפשרי להגיע לסופה. לכן מי שעובר בדרך, לא יכול לדלג על אף שלב, אבל הוא יכול לעבור את השלבים בדרך תורה.

כלומר, להכיר בכל מצבי ההתפתחות האחרים כרעים, מבלי להיכנס אליהם עם החומר, עם הגוף, ולהתבלבל בהם עשרות שנים. אלא הוא "יטעם" את התפתחותו הרעה של כל פרט ופרט, ורק לאחר מכן יגלה את הדרך הנכונה. אבל את כל ההליכה הזאת הוא יעשה באור, בעזרת אותו מכשיר הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבדומה לצילום רנטגן, מאתר איפה נמצא הרע, ולפי "התמונות" האלה האדם רואה מיד איך ללכת.

למה התפתחות תרבותית היא התפתחות רעה?

שירים על אהבה גשמית או סרטים שמבלבלים את העולם, במטרות שהם מציבים על המסכים, אינם מקצרים את הדרך של האדם למטרה, אלא רק במידה שהם מזרזים את ההתפתחות הרעה. על ידי ההתפתחות התרבותית הזאת, האדם מגלה את הרע הרבה יותר מהר. לכן קורה תהליך של התפתחות.

כלומר, יותר גרוע להישאר ברצון קטן ושקרי כל החיים, מאשר לממש את הרצון, ליישם אותו, אפילו עד המצבים הנמוכים ביותר, כדי לגלות מהר שהכול ריק. לכן שירים וסרטים עוזרים כרע במיעוטו. אבל בצורה אידיאלית עדיף היה שהאדם לא היה נכנס לכיוון ההתפתחות הזה, והיה רואה מראש באופן חד וברור, שההתפתחות צריכה להיות רק לכיוון אחד.

והאדם שמחפש מילוי יכול לקנות שכל מראש, במקום כל פעם לחפש מילוי באותה שיטה ולא למצוא אותו, ובסוף רק ללמוד שבצורה כזאת אי אפשר להתמלא. שלא עוזר להיתקע כל פעם באותה טעות, ולחשוב שבצורה הזאת שלפניו יהיה לו טוב יותר.

אבל האדם ממשיך לחלק פרסים לאלה שמצליחים להביא לו יותר תענוג, ויותר לבלבל אותו.

מהי הכרת הרע הנכונה?

הכרת הרע הנכונה היא לא לגלות את הרע במצב שהרע התפתח לצורתו הסופית, ומאין ברירה בורחים ממנו. מצב הנקרא "מכבש ההתפתחות", שבאה מכָה מאחור, והאדם מכוח הרע שמתגלה, חייב לחזור ולחפש דרך אחרת. אלא לראות את הכרת הרע מראש. ולראות אותה מראש אפשר רק על ידי החברה, שאינה מספקת לאדם חוכמה ולא אור, אלא התרשמות בתוך הרצון.

תוספת הרצונות, שהאדם נכלל בהם מהחברה, שקולט מהחברה, הם רצונות למטרה לעומת רצונות לכיוונים אחרים. חברה נכונה נותנת לאדם רצון לשביל אחד, לעומת עשרות שבילים שנמצאים לפניו. היא מגדילה לנו את הרצון לכיוון הנכון, וכך גדל הסיכוי של האדם להתקדם בו, או לגלות את הפחיתות ואת השקריות של כל יתר השבילים, לעומת השביל הנכון.

רק על ידי חברה אפשר לפתח את הרצון לרוחניות מבלי לטעות בדרכים אחרות. ולא טוב אם החברה נותנת מידע וידיעה על התפתחויות לא נכונות. מחברה צריך לדרוש רק כוח להתפתחות נכונה, עידוד ללכת בחיוב, ולא הטפות מוסר איך כדאי ללכת, שאז נמצאים בייסורים, בהרגשה רעה של השגחת הבורא. התפתחות נכונה היא לקבל מהחברה כוח, משיכת יתר, לכיוון הנכון.

ומה האדם עצמו יכול לעשות כדי להגיע מהר להכרת הרע? להשקיע בחברה כדי לעורר בה יתר כוח לכיוון הנכון. להשקיע בכניעה כלפיה ולהתפעל ממנה ביתר עוצמה לכיוון הנכון. האדם צריך לדרוש מהחברה התפתחות לכיוון הנכון, ולדרוש מעצמו להיכנע כלפיה, כדי שתשפיע עליו.

ואם בחברה לא רואים תוצאות, למרות כל התיקונים שעושים, צריך להבין שהסיבה לזה היא, שהחברה הזאת לא לבד, אלא יש לה חיבור לכל העולם, לכלי הכללי.

מה היתרון בגילוי מוקדם של הרע?

אין תרופה, לפני ידיעת המחלה. לכן תחילה צריכים לדעת שיש מחלה. לגלות את המחלה בצילום רנטגן לפני הסבל, לפני שהיא תתגלה על הבשר, ותהפוך חשוכת מרפא. לכן הולכים לרופא מומחה, שמסתכל על האדם ומיד יודע מה המחלה. בעוד האדם עצמו, גם אם יסתכל על עצמו, לא יראה אותה ולא ייקח תרופה. לכן מומחה נקרא "החכם עיניו בראשו" [6], "הרואה את הנולד" [7], את מה שייצא בסוף. ומומחה מזהיר את האדם לקחת תרופה מיד, לפני שיהיה מאוחר וייגרם לו סבל מיותר.

וכך הקבלה אומרת לאנושות, שיש בורא, "רופא כל חולים", שעל ידי האור שלו יכולים לגלות מראש מהי המחלה. וכל העיסוק בלימוד חוכמת הקבלה הוא רק כדי למשוך אורות מקיפים, שבדומה לקרני רנטגן, יראו לאדם את התוצאות מראש, ויביאו אותו להכרת הרע לפני שהוא ימעד לתוכו. או לחילופין, שיכיר בכל ההתפתחות שלא לצורך כרעה, מבלי ש"יִגע" בה. ומיד יזהה את כל הגורמים לצורות ההתפתחות הלא נכונות, וימגר אותם מן העולם.

לכן בעל הסולם אומר, שיש תנאי הנקרא "אין צורך", שאוסר לגלות לאדם משהו, שאינו מפתח אותו לכיוון המטרה. האדם חייב להתפתח לכיוון המטרה, וכל כיוון אחר או צורה אחרת של התפתחות לא עוזרים לו, אלא מביאים לו רק צרות. לכן ההגבלה הראשונה והחמורה ביותר על חוכמת הקבלה היא "אין צורך". גם כלפי המקובלים וגם כלפי תלמידיהם שנמצאים בדרגות רוחניות ונקראים "תלמיד חכם", לומדי חוכמה.

אסור לפתוח לאדם יותר מדרגתו, אלא רק אותה מידה שעוזרת להתפתחותו. וקורה גם שמקובלים מגלים לאדם יותר קו שמאל ממה שצריך, כלומר, באור של המקובל האדם רואה את המצב כנגדו, את החושך. וזה מצב שיכול להזיק לאדם ולהוציא ממנו את הכוחות להתפתחות, את התקווה, את הביטחון, משום שהוא לא מוכן עדיין לסבול את הקו שמאל. ומי שאין לו קו שמאל, שלא התפתח לפי טבעו במידה מספקת, גם אם נמצא בקבלה, אסור לפתוח לו יותר ממה שבכוחו לסבול.

לכן יש לנקוט משנה זהירות, שלא להביא את האדם לידי ייאוש, לחשוב שהתקדמות לרוחניות קשה מדי ובלתי אפשרית, שאז יחליט לעצור ולחכות. כל אדם מתקדם וחי מחיוב, משמחה, ממילוי. לפיכך צריך לדאוג שתלמידים יישארו תמיד בהרגשה טובה, במרץ, בביטחון ותקווה. והאיסור "אין צורך" שייך לגילוי קו שמאל. שאסור לצאת משיעור או מישיבת חברים בהרגשה לא טובה, אחרת אין התקדמות, אלא צריך לצאת מהם בשמחה ובהתפעלות.

האם צריך לפתח כוח סבל כדי להתקדם למטרה?

האדם לא מסוגל בעצמו לפתח כוח סבל. כוח סבל הוא תוצאה מחשיבות המטרה. האור שבא מעורר באדם את חשיבות המטרה, ומראה לו עד כמה היא גדולה וחשובה, ומיד הוא מקבל כוח לסבול כדי להגיע אליה. לכן צריך להגדיל בעיני האדם את גדלות הבורא, ואז כדאי לו להיפטר מיתר הדברים, ולסבול מכל מה שיהיה בדרך, כדי להגיע אל הבורא.

גדלות הבורא צריכה לתת את הכוח לסבול. אחרת הכוח של האדם הוא כוח הייסורים, שחייב לברוח מהרע. כוח שפועל לטווח קצר, עד שיוצאים קצת מהייסורים, ומרגישים יותר טוב. מכבש ההתפתחות פועל רק באותו רגע. וברגע הבא שוב צריך להגיע עד הכרת הרע, ולברוח מהרע במילימטר אחד לנקודה הבאה בדרך, שבה האדם ירגיש יותר חופשי, ויוכל לנשום לרווחה. ואז שוב צריך לגלות את הרע. וכך נראית כל הדרך של האנושות.

וכשאדם תופס מטרה רחוקה, אבל גדולה בעיניו, אין לו צורך בכוח דחיפה מאחור. אלא הוא נמשך אליה ונאחז בה כמטרה שעוד מעט יקבל אותה, ומראש הוא מרגיש את המילוי. ואין לו צורך אחר אלא שהמטרה הזאת תלך ותגדל לעיניו כל הזמן.

איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ההבדל בין הרצונות הוא רק בגודל הרצון. בעולמנו גודל הרצון מתבטא בלבוש מסוים הנקרא "כסף", או "כבוד", או "שליטה", או "מושכלות", שהם לבוש חיצוני על הרצון הפנימי. ובהתפתחות כלפי רוחניות מרגישים את הלבושים האלה בצורה אחרת.

כפי שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", בגמר התיקון האדם יעבוד כל היום לטובת הזולת. הוא לא יבטל מעבודתו או יעבוד כדי להרוויח את לחמו בלבד, אלא יעבוד עבור חסרונותיו של השני. וכך במקום כבוד עצמו, הוא יעבוד כדי למלא את כבוד הבורא, ושליטתו תהיה על עצמו ולא על אחרים. [8]

הביטויים החיצוניים האלה הם צורות שמקבל הרצון לקבל שגדֵל, בדומה לילד שגדֵל. בינקותו הוא אהב צעצועים, אחר כך הוא נמשך לספרים, ויותר מאוחר לסרטים ומחשב, ובבגרותו הוא חובב מכוניות ואופניים. ההבדל הוא רק בגודל של הרצון לקבל. וככל שהרצון לקבל גדֵל, מתעוררות באדם צורות חדשות, מלאכותיות, שהחברה מביאה לו אותן.

וכך בחברה אחרת אותו רצון לקבל יתבטא בצורות אחרות, הוא יעורר באדם ציור, לבוש חיצון, צורה חיצונית אחרת. בחברה שלנו יתעורר בו רצון למחשב או לאופניים, ובשבט אינדיאני יתעורר בו רצון לכמה נוצות, כדי להרגיש גדול. הציור שהאדם מצייר לעצמו, מה הרצון שלו, ואיזה מילוי מגיע לו, תלוי בחברה. לכן אם היינו מתפתחים לקראת מטרת הבריאה, הצורות שהיינו מקבלים על הרצון לקבל שהלך והתגבר, היו מכוּוַנות אחרת ממצבנו הנוכחי, הן היו מקבלות צורה לקראת המטרה.

האם אפשר לחנך ילדים לעבור מרצונות גשמיים לרצונות מכוונים למטרה?

עם ילדים אפשר להצליח יותר מאשר עם מבוגרים, כי הם עדיין לא מבולבלים על ידי מטרות שקריות, שהחברה ממלאת בהם את המבוגרים. ילדים שמתחנכים בסביבה נכונה, מתפתחים נכון. אלא שהסביבה הזאת חייבת להיות אמיתית. לא כמו ברוסיה, שרצו לחנך דור חדש על אידיאלים, שלא היו קיימים בחברה עצמה, ולכן הגיעו לפשיטת רגל.

במשך שנים הטיפו לדור הצעיר ברוסיה, שצריך לאהוב את הזולת, בעוד שבחברה עצמה לא קיימו את האידיאלים האלה. אהבת הזולת היתה קיימת, אלא שעבור המבוגרים היא לא שימשה אידיאל. לכן גם הילדים קלטו אותה בצורה שקרית. הם שאפו לתפוס את הרעיון שלימדו אותם, אבל ראו שבחברה מתקיים ההפך. וההבדל הזה בין הרצוי למצוי היה מורגש מאוד וקלקל את הדור.

אבל אם המבוגרים היו מבינים, שכדאי לקיים את אהבת הזולת, למרות שלא קיימו אותה בעצמם, אלא רק היו רואים בה מטרה, הילדים היו מפנימים אותה כמטרה. הם היו סופגים את הרעיון הזה מהחברה, וגדלים לאור התפיסה החדשה. ואז לפחות הם, אם לא האבות, היו מתפתחים בצורה נכונה.

בעל הסולם מתאר את מה שיקרה בגמר התיקון. יהיו אנשים שלא יוכלו להתרשם מהמטרה, אבל החברה המתוקנת תקבל אותם רק בתנאי שיתבטלו בעצמם כלפי החברה, כלפי מטרת הדבקות בבורא, ויחתמו על התחייבות למסור את ילדיהם לטיפול החברה. אותם אנשים לא יקבעו את גורל ילדיהם, כי הם לא בכיוון הנכון כלפי המטרה, אלא ימסרו את ילדיהם לחינוך החברה. רק בתנאי הזה אדם יוכל להצטרף לחברה המתוקנת, משום שבדרך הזאת ניתן לנטרל את הגישה שלו, ולהציל את ילדיו מהתפתחות לא נכונה. [9]

וכשלחוכמת הקבלה יהיו תומכים רבים, אמצעים רבים וחברים רבים, היא תוכל לבנות חברה. כדי לפתח מערכת חליפית צריך מספר רב של אנשים. כל זרם חרדי שמכבד את עצמו, בונה מערכת חינוך עצמאית, הכוללת גני ילדים, בתי ספר, כוללים, כיתות לימוד, וכן מערכת בריאות ומערכת סיעודית תומכת ועוד. זו מעין מדינה בתוך מדינה. ויש בכך צדק רב, כי מי שרוצה לשמור על הקו שלו, חייב לבנות חברה משלו, כי הסביבה היא המחנכת את האדם.

כיום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, וצריך להשתדל לעשות מה שאפשר. אבל ילד שגדל בחברה, שהאידיאל שלה הוא מטרת הבריאה, כאשר הוא מַפנים את האידיאל הזה, הוא רוכש את הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם. ורק צריך לשמור שלא ייצא לחברה אחרת, כי שם הוא מיד מקבל התרשמות, שבלתי אפשרי לו להיסגר מפניה ולהיבדל ממנה.

לכן בעל הסולם אומר, שצריך לבנות חברה קטנה, קבוצה, שתקיים את כל חוקיה של החברה הרוחנית, ובה יתפתחו גם החברים וגם הילדים לכיוון הנכון. והדור החדש שיגדל בה, הוא יגדל בסביבה נכונה. והיום צריך לעשות מה שאפשר בתנאים הקיימים. עדיין אין בתי ספר וגני ילדים, ולא מערכת שמספקים לאדם סביבה נכונה לחיות בה, והילדים יוצאים לעולם הרחב ולתרבות הרגילה.

מהבעיה הזאת נובעת השמירה היתרה של החברה החרדית על החינוך. היא לא רוצה השפעה זרה של טלוויזיה, קולנוע וסרטים, שיוציאו את האדם מהמסגרת. הם מבינים היטב מה נקרא "חברה זרה".

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

התנאי של "אי אפשר", אינו נובע מהדרגה הגבוהה אליה מגיע המקובל, אלא בדומה למה שקורה בעולמנו. יכול להיות פרופסור גדול בעל ידע עצום, שאינו מסוגל להעביר את ידיעותיו בצורה מובנת. הוא מכיר את כל רזי המקצוע בעמקות יתרה, וברורים לו כל הקשרים של החוכמה, ולמרות זאת הוא לא מסוגל להסביר אותה לאחרים.

ויש אדם אחר, שבקושי מבין את המקצוע, ולא בעמקות, וללא קשרים רבים בין מרכיבי החוכמה, אבל מטיב להסביר אותה ולהרגיע בעזרתה ולמלא בה כל ספק, ונחשב לכן מורה מצוין. כלומר, הוראת החוכמה אינה תלויה בעמקות ההבנה של המורה. למרות שמי שרוצה להשפיע את החוכמה, חייב שיהיו לו אי אלו ידיעות וגילויים בתחומה. אבל לא בהכרח מי שיודע יותר, מסביר טוב יותר.

עיקרון זה נכון גם בעניין גילוי חוכמת הנסתר. בנוסף למקובלים שעליהם אנחנו יודעים, פעלו מקובלים רבים שלא ידוע לנו מי היו, מתי פעלו ומה עשו, למרות שהם עשו מעשים גדולים למען העם והאנושות. הם פעלו בלי לגלות את עצמם, אם משום שלא קיבלו רשות להתגלות, אם משום שראו עצמם כלא ראויים, ואם משתי הסיבות גם יחד. אבל למקובלים שהתגלו, היתה הכנה מיוחדת בנשמתם, שבנוסף לה קיבלו רשות להתגלות.

והתנאי "אי אפשר" נובע מהטבע עצמו. שאי אפשר לגלות משהו הנמצא מעבר למחסום, שלאדם אין שום דמיון, או חוש, או הרגשה כלפיו. לא הכנה בשכל ולא הכנה בחושים. אלא בהתאם לדרגת התפתחותם, הנבראים מפתחים שפה להתקשר זה עם זה. ושפה זו מהווה ביטוי לקשר ביניהם. אם יש לנבראים הרגשות משותפות וצורך להעביר אותן אחד לשני, כלומר, איך למלא את עצמם, שזה רצון שנמצא ביסוד כל נברא, אז הם מעבירים את אותה ידיעה מהם והלאה, או מוכנים לקבל ידיעה כזאת מכל הנבראים האחרים.

לכן כל חוכמת האדם, כל החוכמות שפיתחה האנושות, כל הקשרים בין האנשים, נובעים רק מהצורך של האדם למלא את עצמו באמצעות הקשר עם אחרים. אבל ככל שהנבראים מתפתחים, ומפתחים את החושים ולידם את השכל, במידה הזאת מתפתחת גם שפתם. לכן יש שפות רבות, וכל שפה מתפתחת ומשתנה בכל אומה בהתאם להתפתחותה. וכל קבוצה או אומה מפתחת את אופני השפה שלה בהתאם לתנאי חייה ולתקופתה.

וכמו שבעולם הגשמי, השפה נובעת מרצונם של בני האדם להתקשר ביניהם, כדי להתמלא אחד על ידי השני, כך גם בעולם הרוחני, המקובלים פיתחו לעצמם שפה, כדי לדבר איש עם רעהו ולהעביר ביניהם מידע, ידיעות, שיטות ועצות. אבל הבעיה היא להתקשר בין העולמות, בין בני אדם שנמצאים בחושים שונים, שיש לצד החושים של כל אחד מהם שכל אחר, ורצונות הפוכים שאינם דומים או זהים.

אם האחד נמצא בגשמיות והשני ברוחניות, אז אין קשר ביניהם ואין להם צורך בשפה משותפת, הם מנותקים זה מזה. הרצון של האחד לא שווה לרצון של השני, ואין להם צורך לעזור או להיעזר אחד בשני, צורך שמפתח שפה. אבל אפילו אם ירצו בקשר ללא הצורך הטבעי הזה, לא תיתכן ביניהם שפה משותפת, היינו, שהאחד יבטא את הרגשתו כלפי השני. כי שפה מבטאת הרגשה, השפה כולה היא קשר של הרגשה עם פעולה, עם שכל, עם סיבה ומסובב.

וכך אדם, שנמצא בעולם אחר וברצונות אחרים, לא יכול לתאר לשני, שלא נמצא באותו עולם, מה הוא עושה, מה הוא מקבל, מה היה הרצון שלו, ומה יהיה, והשני ירצה אותו דבר. וגם אם ירצה, הוא לא יוכל לקלוט את השפה, להבין אותה, כלומר, להרגיש ולקלוט מה שנאמר, לאמץ את הדברים וליישם אותם על עצמו, מפני ששפה זרה אפשר לשמוע, אבל לא להבין. וגם אם מבינים, לא מבינים מה רצו לומר בה, כי נמצאים בתפיסה שונה וברצון אחר.

והקושי קיים משני הצדדים. מצד אחד, אנשים שנמצאים בשני עולמות שונים, אין להם רצון ואין להם צורך אחד בשני. ומצד שני, אפילו אם העליון רוצה לתת לתחתון קצה חוט מעולם עליון לעולם תחתון, שיעזור לתחתון, הוא לא יכול. כי המוח והלב שלו עובדים על פי נוסחאות שונות מאלה של התחתון, שמסתובב שם בעולמו. והתחתון, עד שלא יהיו לו רצונות דומים לרצון העליון, הוא לא יוכל להתקשר עם העליון, לשמוע את שפתו ולהבין אותו.

שפת הקבלה היא השפה שמשתמשים בה אלה שנמצאים בעולם העליון. אלה שיש להם הרגשה משותפת, הבנה משותפת, מטרה משותפת, רצון משותף, על מנת להשפיע. ומתוך הרצון הזה הם מבינים איש את רעהו ומתקשרים זה לזה. בני אדם רגילים יכולים להשתמש באותה שפה, לא מתוך הבנת השפה, כי אין להם אותו רצון, אלא מתוך המטרה המשותפת. אם הם רוצים אותה מטרה, אז הם רוצים לקלוט את אותה שפה, וכך נעשים מוכנים לקלוט חלק מעוצמת השפה, מאותן ידיעות שמקובל אחד רוצה למסור למקובל שני. ואותו חלק נקרא אור מקיף.

היינו, אם מקובל אחד מוסר ידיעות למקובל שני בשפת הקבלה, הוא מוסר לו בצורה מפורטת כל מה שכלול בעולם העליון. נתונים מדויקים, שאותם חַברו יכול לבצע, ולהבין מה הוא הרגיש, ומה הוא מייעץ לו לעשות, כמו שבעולמנו שומעים לעצת חבר. אבל, אם התחתונים רוצים לשמוע לעצת העליון, למרות שהם לא מבינים אותו, ולא יכולים לקלוט בעולמם את המסר שלו, כלומר, ליישם את עצתו על הרגשתם, מתוך הרצון הזה בלבד, הם מצליחים לקלוט אותו חלק בשפתו שקשור למטרה ולא להבנה.

הבנה, חוכמה, יכולה להתגלות רק בכלים מוכנים. אבל הארה מהמטרה יכולה לבוא אפילו אם אין כלים נכונים ומוכנים, אלא רק רוצים אותה מטרה. ולמה? מפני שגם העליון, שנותן ידיעה לתחתון דרך השפה, מתכוון למטרה שהוא עצמו לא נמצא בה. ואם התחתון הולך יד ביד עם העליון, משום שהוא רוצה באותה מטרה, נחשב שהם משתווים ביניהם. כי המטרה הזאת, לא שיש בעליון ואין בתחתון, אלא אין בעליון ואין בתחתון. ומהי המטרה? רצון העליון ששניהם יהיו במצב מיוחד. להעלות את התחתון למצב מיוחד שגם לא נמצא בעליון, אלא חייב להיות בשניהם יחד.

וכך התחתון משתתף ברצון העליון, אפילו שנמצא למטה מהמחסום. בדומה לילד קטן, שלא מבין לאן ולמה, אבל הולך יחד עם הגדול לכל מקום שהגדול הולך. הוא מדביק את עצמו לעליון "למעלה מהשכל". מפני שהעליון רוצה בפעולה, התחתון מתבטל ונמצא עימו באותה פעולה, באותה תנועה. ובהתאם להשתוות הצורה הזאת הוא מקבל הארה, הוא מקבל כוח ונמצא יחד עם העליון. והיכולת הזאת להתבטל, היגיעה שמשקיעים בה, מידת הרצון להשתתף עם העליון, היא נקראת לצרף לעליון את הרצון, את המ"ן. אותו כלי של הרצון, שבו התחתון מקבל אור, שמחזיר אותו למוטב.

סגולת השפה היא בכך, שאותה חבילה של רצון, מרץ, מידע, ביטחון, שמביא עימו העליון, עוברת לתחתון רק בכלי שרוצה להיות דבוק לעליון, ללכת עימו באותה פעולה, "למעלה מהדעת", לְמה שהעליון רוצה להוביל אותו. לא שהתחתון קובע את הרצון, כלומר, דורש מהלימוד ומהספר שיאירו לו, לפי מה שהוא חושב שרוצה. אלא עליו לדעת בעלמא, לשאוף לדעת, מה העליון רוצה ממנו, לאן הוא רוצה לקחת אותו. ולא שחשוב לו לאן, אבל שירצה להיות עם העליון באותה דרך, להסכים שייקח אותו לאן שהעליון חושב לנכון.

וכוונה כזאת בזמן הלימוד בונים בהדרגה, משום שיש בה אופנים פנימיים רבים, שהתלמיד צריך לחיות בתוכם, להיות בהם, שיהיו בשבילו כמו בית, בזמן שחושב על הקשר שלו עם העליון. ועל ידי הכוונה הזאת הוא לאט לאט מגלה את האח"פ דעליון, שמאיר לו, שנותן לו את הבית הזה, כדי להידבק בו, להיות בתוכו. ואת כל ההכנות האלה ניתן לעשות על ידי הלימוד, באמצעות קליטת המידע והרגש. אבל אם התחתון שם לו למטרה לרצות לתפוס את ידו של העליון כמו ילד קטן, וללכת אחריו בעיניים עצומות, ללא שום ביקורת בכלים שלו, בכלים של התחתונים, אז הוא מתחיל להרגיש שמובילים אותו.

לכן אין טעם להתרעם על שפת הקבלה ועל המוגבלות שלה. הרי טבעי הדבר שאי אפשר להסביר בה משהו. אלא לומדים בה רק כדי להתקשר, כעין זריקת חבל או קצה חוט, ולא את פנימיות הדברים, את מהותם, את הפירוש הנכון והאמיתי שלהם, שאין לנו במה לקלוט אותם. אבל תחתונים שרוצים להתקדם, יש בהם נקודה שבלב, אותו "חלק אלוקי ממעל" [10], שבלעדיו לא נקראים "תחתון כלפי עליון". וכשיש אותו לאדם, הוא כבר מוכן להיות מובל על ידי העליון.

ומי הוא אותו עליון? לא כל מקובל יכול להתקשר ולהוביל את התחתונים, למרות שכל אחד מהם מתקן את הרצון לקבל שלו, ב"להשפיע על מנת להשפיע", ואולי גם ב"לקבל על מנת להשפיע", ונמצא בדרגות רוחניות. אלא נדרשת תכונה נוספת בנשמה, הנקראת מהות הקשר עם התחתונים. כי מבנה הנשמות דומה למבנה של גוף האדם, שיש בו איברים חיוניים שהכרחיים לקיומו, ואיברים משניים, שאינם הכרחיים. יש בגוף איברים פנימיים כלליים כמו מוח, לב, כבד וכליות, שמשרתים את הגוף כולו, ואי אפשר לחיות בלעדיהם. ואיברים כמו ידיים ורגליים, שאפשר להמשיך ולחיות גם כשהם חסרים.

אלא האיבר הכללי, החיוני, הוא נחשב פנימי יותר ביחס לאיברים האחרים, משום שהוא קשור לכל תא ותא בגוף, כדי לספק לו את שרותיו ולהיות אחראי על חיותו. והקשר הזה לא שייך לקשר ההדדי בין חלקי הגוף, אלא למערכת ההפעלה, למערכת האספקה, שמביאה את החיות לגוף, כפי שידוע לפיזיולוגים שעוסקים בגוף החי.

ואותה החלוקה קיימת בנשמות של גוף אדם הראשון. יש נשמות כלליות, פנימיות, בדומה למוח, לב, כבד, כליות, שהן אחראיות על תפקודו של הגוף כולו. ולנשמות האלה, הנקראות נשמות מיוחדות, יש עוצמת אור מקיף מיוחדת.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.

הנשמות המיוחדות יורדות לעולם הזה על מנת להימצא בגוף, ולהתקשר דרכו עם מי שנמצא בעולמנו, כדי להעביר לו במסר חיצוני, או של דיבור, בזמן שהמקובל נמצא בחיי חיותו, או בכתיבה, שמשאיר לדורי דורות משהו שקשור לאור המקיף שלו. ומי שמשתוקק להיות דבוק לאותם המקובלים, יכול על ידי החיצוניות הזאת של צלילים, או סימנים, או אותיות, להידבק בהם כמו קטן לגדול, ולהשתמש באור המקיף שיש להם, כדי להתחיל לקבל ממנו השפעות ותיקונים.

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

הנשמה הגבוהה והמיוחדת ביותר היא אותה נשמה, שבאה לעולמנו מאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י ובעל הסולם. היא חוזרת ומופיעה בכל תקופה של התפתחות הרצון לקבל מדרגה לדרגה, כדי על פני הדרגה החדשה של הרצון לקבל, שמתפתח מעביות שורש לעביות א', ב', ג', וד', לפתוח ולהוליד שיטה חדשה לתיקון הרצון לקבל שצמח.

וכך אדם הראשון שהתגלה בעביות דשורש, אברהם אבינו שהתגלה בעביות א', משה, הרשב"י, האר"י ובעל הסולם, הם המקובלים שהביאו את שיטת התיקון, שערוכה היום לפנינו בכל עוצמתה ובמלוא יכולתה לעזור. ובעל הסולם, המקובל שהופיע בתקופתנו, אופן הגילוי שלו ושפת הכתיבה שלו הם המותאמים לכלים שלנו, ולכן מאפשרים לנו לקלוט באמצעותם את האור המקיף בצורה המועילה ביותר.

האם יש קשר בין התפתחותו של המקובל ליכולתו לבטא את הגילויים שלו?

מקובל מתפתח ללא קשר ליכולתו להתבטא. התכונה הזאת לא שייכת לגודל ולגובה הנשמה, אלא לסוג הנשמה.

בעל הסולם מציין כאן, שלפני רשב"י היו מקובלים גדולים הרבה יותר, אבל רשב"י היה נשמה מיוחדת בדור מעבר. ומפני שהשתייך גם לדור של טרם החורבן, וגם לדור שלאחר החורבן, לכן לאחר החורבן, כשהרצון לקבל פרץ מדרגה לדרגה ונעשה יותר גדול בדרגה אחת, ניתנה לו הרשות להשתמש בידע וביכולת שהיו לו לפני החורבן. ומהזַכּוּת של טרם החורבן, לספר על פעולות רוחניות שיהיו ברצון לקבל לאחר החורבן.

רשב"י השתמש במעבר הזה משני הכיוונים. את הזַכּוּת שהיתה שייכת לדור הקודם, הוא הסביר לדור החדש של הרצון לקבל. ואילו המקובלים שהיו לפניו, למרות שכולם היו מוריו כמו רבי עקיבא, שאף ידע הרבה יותר ממנו, או אנשי כנסת גדולה, ולפניהם תלמידיו של משה רבנו, הם לא כתבו לדורנו.

כמו שרואים בעולמנו, יש אנשים שיודעים להסביר, שנחשבים נואמים בחסד עליון, וישנם כאלה שלא יכולים להוציא מילה, למרות שהם גדושים בכמות ידע ובאיכות הבנה. אין קשר בין הדברים. אמנם מכבדים יותר את אלה שיכולים לבטא את עצמם, מפני שבעזרתם אפשר לעשות יותר תיקונים בעולם. אבל מכבדים אותם רק לפי היכולת החיצונית, כי איש לא יודע מהי ההכנה הפנימית שלהם.

גם האדם עצמו לא יודע מהי מידת הכנתו הפנימית, ושופט את עצמו לפי ביטוי חיצוני. הוא לא מכיר את עצמו הפנימי. אלא רק לאחר שעולה על המדרגה הבאה, מתגלה לו המדרגה הקודמת שבה היה. האדם אף פעם לא מכיר את מצבו. לכן אין לשפוט את החברים לפי ביטוי חיצוני. וגם החברים עצמם, אל להם למדוד את עצמם לפי איך שהם מרגישים את עצמם. אלא בהדרגה, דרך ההבנות האלה, האדם מגיע להכרה, שהיחס הנכון כלפי עצמו, כלפי הסביבה וכלפי הבורא, הוא רק למעלה מהדעת. כי הוא עצמו אף פעם לא יכול לתפוס ולמדוד את עצמו ואת העולם בצורה נכונה.

למה רב"ש, בנו של בעל הסולם, הסתופף בצילו של אביו?

רב"ש היה מקובל גדול בזכות עצמו, אבל בפעולתו הוא התחבר כל כולו לאביו, והשתדל והשתוקק לחיות בצלו. לכן למרות שנות פעילותו הרבות, רק בעשר השנים האחרונות לחייו הוא החל לכתוב מאמרים בעצמו. וגם אז רק מפני שהגיעו אליו תלמידים חדשים, והיה צורך לתת להם יותר מלימוד ושיחות, שגם הם היו בצורה לא מובנת. שהיה לוקח לתלמיד לפחות שנה להתרגל, עד שהבין את הנאמר, בלי שהדברים ישמעו לו כשפה אחרת. ומכך נבע ההכרח להעביר את תורתו לכתב. והוא אמנם הצליח בכך.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

קריטריון נוסף בנוגע לאיסור פרסום חוכמת הקבלה הוא, למי מותר למסור את החוכמה. חוכמת הקבלה מהווה אמצעי להגיע למטרה, למי שמשתוקק למטרה. ומי שאינו משתוקק למטרה, אין לו תפיסה בה ולא הבנה. לאור אין מה להביא לו, אומר בעל הסולם, ולכן הוא מרגיש חושך. [11] הוא מתחיל להשתמש בכל הידע של הקבלה בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם הכיוון הנכון כדי להגיע למטרה.

הכלי תמיד חייב להיות מוקדם לאור. היינו, שיש לאדם צורך במטרה, והוא מכוּוַן להשיג אותה. הוא משתוקק למטרה, ויכול לכוון ולסדר את עצמו כלפיה, ומוכן לאחוז בעליון כדי להגיע אליה. הוא מוכן לסבול את סדר ההתפתחות הלא נעים, שעתיד לעבור עליו, כדי להגיע למטרה. כלומר, הוא מצרף לעצמו את מידת האמת, והיא נעשית לו חשובה יותר ממידת הסבל שמוכן לסבול, כדי להשיג את מידת האמת הזאת. רק לאדם הזה חוכמת הקבלה יכולה לעזור, כי הוא מוציא את הכלי שבנה ומגיש אותו לתיקון.

ומי שכלל לא מרגיש ולא מבין את המטרה, מי שאין לו שום הכנה או דחף נפשי להגיע למטרה, הוא לא זקוק לידיעות של חוכמת הקבלה, להפך, הן עלולות לבלבל אותו. כי הוא לא מחפש בידיעות האלה מעבר למה שמוכן בכלי שלו. ולְמה הכלי שלו מוכן? למלא את עצמו בתענוגי העולם הזה. לכן האנשים מגיעים למקובלים עם צורך אנושי, להשיג זיווג טוב, להצליח בעסקים, להסתדר עם הפרנסה, לשפר את הבריאות, ומצפים לקבל מהם ברכה שתעזור.

אבל חוכמת הקבלה לא נועדה למטרה הזאת. חוכמת הקבלה מיועדת להביא לאדם כוחות להתקדם לכיוון ההשפעה, לפי הצורך במטרה שיש בו לפני שפותח את הספר. אפילו במצב של "לא לשמה", שרוצה ולא רוצה. כי גם "לא לשמה" הוא כיוון נכון, שהאדם חושב על המטרה, יודע אותה, מבין שכך צריך להיות ואין ברירה, אבל לא מסכים עדיין. לכן המקובלים הגבילו את מסירת החוכמה, ערכו לאנשים שהגיעו אליהם בדיקות ומבחנים והציבו להם תנאים מחמירים.

עד היום משתמשים בקבלה כאילו יש בכוחה לעזור לאדם בחיי העולם הזה. עדיין חושבים שבכוחו של המקובל לעזור להטיב את החיים האלה, שהתפילה והרצון שלו פועלים בצורה שמועילה לאדם הפשוט. אין הבנה, שהמקובל בהתקשרותו עם האדם, יכול להביא לו רק אור מקיף ומאותה מדרגה עליונה, שמופיעה כלפי האדם כדוגמה בלבד, ככוח שמוציא אותו ממצבו, להעלות אותו למעלה. היינו, לעשות אותו יותר מתוקן, יותר משפיע, יותר דומה לבורא.

אין למקובל כוח אחר. וכל הסיפורים שמספרים על המקובלים, כאילו הם יכולים לעשות אותות ומופתים בעולם הזה, הם בדויים ושקריים. בלתי אפשרי לאף אחד לעשות אותם, כי "חוק נתן, ולא יעבור" [12], "אני הוי"ה, לא שיניתי" [13], "עולם כמנהגו נוהג". [14] הכול נמצא תחת אותם חוקים, ואף מקובל לא עושה פלאים ולא הופך מעשה בראשית. הדבר היחיד שהמקובלים מסוגלים לעשות, והם עושים, הוא לפעול על מי שניתן לקדם אותו למטרה.

אמנם ישנן פעולות, שהמקובל יכול לצרף לעצמו את התחתון, ולעשות איתו פעולה כרצון אחד, בתנאי שמבטלים את התחתון. אבל הפעולות האלה נעשות רק בתנאים מיוחדים בלי להזיק לתחתון, או כדי שיהיו לו יותר כוחות, או לצורך מטרות שהמקובל רואה בהן נחיצות. אבל גם אז הן לא נעשות כדי להטיב את חיי התחתון בעולם הזה.

האם בעבודה פנימית צריך לרצות להידבק לבורא או לאור המקיף של המקובל?

למרות שכל העיקרון של לימוד הקבלה בדורנו הוא לפתוח ספר של בעל הסולם ולהשתמש בכלי שלו, באור המקיף שבא על ידו, אין צורך לבטא רצון להידבק דווקא בו, באח"פ שלו, באור המקיף שבא על ידי הפעולה שלו. אמנם אין זמן ברוחניות, והאח"פ שלו פועל כלפינו גם כעת, ועושה כלפינו פרצוף חיצון ופעולה חיצונית מיוחדת, כעליון כלפי תחתון, אבל אין צורך להתקשר אליו, ולהזכיר את שמו, ולהשתדל להיות עימו בקשר פרטי, אישי, מיוחד. ואפילו לא עם רבי שמעון, שהביא לנו את "הזוהר".

למה? כי כל המקובלים, כמו כל העולמות, כל המדרגות שבינינו לבין הבורא, הם רק נציגי הבורא כלפינו. לא מתוך רצון שלהם, אלא מפני שהם נדבקים לרצון של הבורא ומביעים אותו כשליחים נאמנים, יש להם כוחות להשפיע לאדם ולתקן אותו. לכן אין צורך לפנות אליהם, אלא לאותו כוח שממנו הם שואבים את הכוחות לפעול עלינו. הם רק המעבר, המרכבה. הם שואבים כוחות מהשורש העליון, ומעבירים אותו לאדם שרוצה תיקון.

והטעות הזאת אל מי פונים, ממנה נובע שורש העבודה הזרה, אומר הרמב"ם. כי מלכתחילה האנשים הבינו שיש בורא אחד, וצריך להתפלל אליו, ולהיות קשורים עימו. אבל הם הרגישו שרע להם מאיזה רוח, או הר געש שמתפוצץ פתאום, או משמש, ירח, קור או חום, שהם תלויים באדמה ובעצים. הם ידעו שמאחוריהם עומד הבורא, אבל הרגישו קשורים לנציגי הבורא שקרובים אליהם. וכך הלכו ועזבו את הכוח האחד והתחילו להשתחוות לנציגיו. שכחו שהם נציגים בלבד, והחלו להדביק להם ישות עצמאית, וכל אחד מהם הפך לאל בפני עצמו, כעין "אלוקים" בצורות שונות. [15]

וההתייחסות הזאת היא פסולה, משום שהיא מביאה לקלקול, ליחס שגוי ולכיוון לא נכון כלפי המטרה. הקשר שלנו הוא רק עם הבורא. והנשמות הגבוהות שפועלות בכל המדרגות, הן אמנם מתבטאות בגופי בני אדם, אבל הן מהוות מעבר בלבד, כעין מתאם, בינינו לבין הבורא. שרק הוא המטרה, והוא מקור הכוח, ואליו בלבד צריך להתכוון.

למה המקובלים חדלו להגביל את החוכמה והחלו לפתוח אותה לכולם?

מזמנו של האר"י המקובלים הפסיקו לבדוק מי מתאים ללמוד קבלה. כפי שכתוב בהקדמת חיים ויטאל לשער ההקדמות של "עץ חיים", שמזמנו והלאה כל אחד, גם קטן וגם גדול, לא חשוב מה תכונותיו, מה השגותיו, ומה הכנותיו, יכול ללמוד את חוכמת הקבלה. מפני שבזמן האר"י הרצון לקבל גדל בדרגה נוספת, מה שהביא להופעת נשמת האר"י בעולם הזה, כדי לתת שיטת תיקון לדרגה החדשה של הרצון. [16]

ברצון לקבל שגדל, האדם החל להשתוקק למלא אחד מן השניים, או למלא את הרצון לקבל החדש, או למלא את הנקודה שבלב. הוא לא נשאר יותר ברצון לקבל קטן, שרוצה בחוכמת הקבלה כתוספת. אלא הרצון לקבל שגדל בוער באדם להתמלא בכל דבר, בכסף, בכבוד, במושכלות, בתאוות גופניות. הוא לא הסתפק במושכלות, למרות שזו הנטייה, שאפיינה את הרצון לקבל החדש. אלא הרצון לקבל גדל כלפי כל מגוון הרצונות, מתאוות גופניות לאוכל ומין, דרך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

ומצב כזה לא היה בעולם משך כל ההיסטוריה. למרות שהיו תרבויות שלמות, שהתבססו על השתוקקות לתאוות גופניות ואחרות. אבל לא בעוצמה ובכמות כפי שקורה היום, שלא חשוב לאדם כלום בחיים, העיקר הכסף, או שמוכנים לעשות הכול כדי לקבל כבוד. בעבר ההשתוקקות של העם היתה למלא רצונות גופניים לאוכל, לבית טוב, ולא לכסף וכבוד, כמו שהיום כולם רוצים עוד ועוד. גם במושכלות, האדם רוצה לדעת הכול על העולם שבו הוא נמצא, מהו החלל ומה יש מעבר לו. וכל הרצונות האלה חיים ובוערים בו.

והנקודה שבלב נמצאת או לא נמצאת, בתוך הרצונות האלה. אבל אם היא נמצאת, ודורשת להגיע להשגת מטרתה, אז האדם פותח את הספרים ורוצה להשיג אותה. ואם היא לא בוערת בו, ולא חזקה יותר משאר הרצונות של האדם, הוא משתוקק לדברים אחרים, ולא ניתן לשכנע אותו לקחת לידיו ספר.

ובכלל, ברצון לקבל האחרון הזה, חוכמת הקבלה מתגלה כחוכמה. כי הרצון הגדול הזה הוא רצון לקבל שיכול לבטא מושכלות, בניגוד לרצונות הקודמים, שלא יכלו לבטא מידע מדעי. וכך הביטוי הזה של חוכמת הקבלה, לא כרמזים או כסיפורים כמו ב"זוהר", ולא כדימויים ציוריים כמו בכתבי הנביאים ובתורה, אלא כשפה מדעית יבשה של ספירות, הבחנות, דרגות, אורות שמגיעים לכלים לפי נרנח"י, הוא ביטוי שמקרב ללימוד בספרי הקבלה רק את מי שמרגיש מתוכו קשר לכַּתוּב, שבתוך החומר הזה מוסתר משהו, שאליו הוא צריך להגיע בנקודה שבלב.

לפיכך אין טעם יותר בהסתרת החוכמה. ואפשר לפתוח אותה לכולם. כי מי שניגש אליה ופותח את הספרים ומתקדם, הוא מי שיש בו נקודה שבלב. למרות שגם בין האנשים האלה יש עדיין כאלה, שלומדים מספרים רק לצורך לימוד, ועוד לא מסוגלים למצוא את הקשר הפנימי בין הנקודה שבלב למה שכתוב בספר. אבל היכולת לקשור בין השניים כבר בדרך. הם לומדים ולא באים לקלקולים, כפי שרואים אצל אלה, שמוכרים קורסים בקבלה להצלחה בזוגיות או בעסקים. הם לא לומדים בספרי בעל הסולם המקוריים. רק מי שיש לו נטייה ויחס לחוכמה הזאת מתוך הנקודה שבלב, נוטל לידיו ספרים אמיתיים.

לכן אין ממה לחשוש. לא יתכן מצב שמישהו יפתח בספר "תלמוד עשר הספירות", ויחלק ברכות לפי מה שכתוב שם. אפילו בצורה חיצונית הספר לא בנוי בצורה שמושכת את האדם, ואין בו ביטויים שאפשר להשתמש בהם בצורה שקרית. לא כל שכן בהשפעתם הפנימית, שמייצבת את האדם בצורה מאוד חדה כלפי היחס ללימוד, לספרים ולמטרה. התורה של בעל הסולם לא מושכת את אלה שאין להם נקודה שבלב, את אלה שרוצים להשיג דרך הקבלה זוגיות והצלחה בעסקים. ללימוד הקבלה מגיעה איכות ולא כמות. לימוד הקבלה מיועד רק לראש הפירמידה.

איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

האדם נמשך אליו ולא יודע למה. הוא מרגיש שבספר הזה כנראה מדובר עליו, שיש בספר איזה סוד בשבילו, ומתחיל לחפש בין המילים. מדובר בכלי פנימי, שהאדם לא יודע איך, אבל מרגיש קשר, הספר מושך אותו.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

בחוכמת הקבלה, חלים על כל פרט ופרט שלושת האיסורים האלה יחד, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו" [17], מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד, וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.

האיסור האחרון, "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה כבר הוסרו במשך ההיסטוריה, כאשר הכול השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוּסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים, שגם עובדי ה', כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר מה נמצא ברומו של עולם. [18]

לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שאז המקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם בלי חשש. מי שיבוא ללמוד, יש לו השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ויחס מיוחד ואישי להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.

ואם אין באדם הכנה, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי הוא עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות השונות. לא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. אז הוא לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.

לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, נועד ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה. במאמר הזה בעל הסולם מסביר שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג מגילוי הזה של חוכמת הקבלה, כי יבואו בשעריה רק אלה שראויים לה.

ומי שהולך בעקבות בעל הסולם, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק אנשים מעטים, מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים מגלים באותה בהירות, שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת הקבלה. להפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.

ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. ולפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, האדם יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.

ומי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לו לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, חיבורים שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.

גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, המושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא שאדם ירגיש מחויב, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא צריך להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.

למה ללא הנקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?

כל דבר שנמצא בעולם, בא ונברא ופועל רק לצורך הגבוה ביותר. אבל השאלה היא האם הוא פועל בדרך הקצרה והנכונה הנקראת דרך התורה, או בדרך ארוכה ומלאת ייסורים. מסופר שאברהם אבינו שלח את תלמידיו "קֶדְמַה" [19], כלומר, להתפזר בעולם. ומהם צמחו כל הדתות והאמונות למיניהן. הם כביכול עסקו בעבודה זרה. אלא שבצורה אחרת האנשים לא היו מסוגלים לקלוט את מושג הכוח עליון.

המוח, השכל, הנפש, עדיין לא היו מוכנים לתפוס את המושג הזה, שנמצא אצלם במימד אחר. אפילו היום, אנשים לא מסוגלים לקלוט אותו. הוא לא מתלבש בתאים של המוח ולא של הרגש. גם מי שבא ללימוד הקבלה, צריך לעבור מאבק פנימי, ממש מהפכה פנימית, בהסתכלות שלו על החיים, בתפיסת המציאות שלו. יש כאלה שעוברים את המהפך הזה בקלות, ויש כאלה שעוברים אותו באובדן מסוים של התמצאות בחושים. כלומר, אפילו אנשים שמוכנים לרעיון של קשר עם הכוח העליון, עוברים משבר שדורש כוחות רבים ומאמץ פנימי.

לא כל שכן כאשר מדובר בדרגות האנוש, שמתפתחות באיטיות משך הדורות. ואם מתבוננים בעמים פרימיטיביים, אותו סוג אנשים שחי בצורה הגשמית ביותר, רואים שגם הרוחניות לא מפותחת אצלם. אי אפשר להסביר להם על שום הסתכלות אחרת שקרובה לרוחניות. הם מסוגלים להאמין רק במה שכדאי להם, מתוך רצון לקבל לא מפותח. אבל אם מלבישים מן רוחניות, שקשורה לרצונות שלהם, שהבורא מלובש בכסף ובכבוד, הם מוכנים להכיר שיש כוח עליון. אם הכסף או הכבוד שלהם תלויים בבורא, הם מוכנים להתמסר לו.

לכן, אם הקבלה תתאים את ההסבר שלה לגבי תמונת העולם, לצורך של האנשים, היא תוכל לקדם אותם. גם השיטות והדתות האחרות, שלעת עתה פועלות על האנושות, צמחו והתפתחו לא מן הסתם, אלא היתה להן מערכת הפצה רחבה מאוד. איך הנצרות התפתחה והתפשטה בכל העמים, שבאותם זמנים לא ידעו קרוא וכתוב? על ידי הציור. השימוש בציור כאמצעי הפצה נבע מחוסר התפתחות של האנושות, ולא מסיבה אחרת.

רוב האנשים בכל העמים חיו בלי ידיעת קרוא וכתוב. ורק בעם ישראל היה נהוג מדורי דורות, מאברהם אבינו ואילך, ללמד קרוא וכתוב כל ילד מגיל שלוש, כדי שיגדל וילמד את השיטה דרך קריאת התורה. וכבר במשנה מופיע ציווי כזה. לכן לא היה עם כדוגמתו, שבו כולם ידעו קרוא וכתוב. אלא בכל האומות שלטה הבורות ברוב האוכלוסייה עד אמצע המאה ה - 19.

והנצרות הלכה יחד עם רמת ההתפתחות של תקופתה, עם האמצעי שאפשר היה להציע לאנשים, שלא ידעו קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיון שלה. לכן התחילו בנצרות לצייר סמלים. למשל, ציור של איש מחזיק דלי מים, סימל קדוש מסוים. וציור של איש מחזיק אלומת חיטה, או רוכב על חמור, סימל קדוש אחר. בצורה כזאת בנו בנצרות מערכת סימנים, שבעזרתה יכלו לספר סיפורים.

רואים היום שבכל האומות, האנשים לא היו מסוגלים לתפוס בצורה אחרת את רעיון העליון. אלא בהדרגה, לאחר שמתפתחים, מתחילים להבחין שמדובר ברעיון הרבה יותר מופשט ממה שנראה בתחילה. ואז מסוגלים לקלוט מושגים מתקדמים כמו "ללא זמן", "ללא תנועה", "ללא מקום". מושגים שהחלו להתגלות במדע רק מזמנו של איינשטיין, ולפניו גם המדענים לא חשבו שהם קיימים.

אם רוצים להביא לידיעת כל העולם מה כתוב ב"זוהר" או בכתבי האר"י, צריך להסביר את המושג "מעל הזמן", שאין מקום ואין תנועה, לקהל שבקושי תופס את מושג הזמן. המקובלים ידעו וחשו את הקושי הזה, לכן את המושגים הרוחניים העבירו לתלמידיהם בהדרגה. אבל גם באדם עצמו נדרשת הכנה מרובה.

וכדי שהאנושות תגיע להכנה כזאת, היה צורך שיבוא מדען מדרגתו של איינשטיין, ויגלה את תורת היחסות, שעד היום רבים לא מבינים אותה. שכדי ללמוד אותה חייבים לעבור מהפכה פנימית, להסתובב כמה חודשים מבולבלים, ורק אז תופסים את הרעיון שלה. זו תופעה ידועה בקרב סטודנטים שלומדים את תורת היחסות.

לכן הקבלה לא יכולה להתגלות בבת אחת. אלא המקובלים קבעו זמנים מיוחדים לפתיחת החוכמה בהתאם להתפתחות האדם. אחרת היא מקלקלת. כי כל החטא, שנובע מחטאו של אדם הראשון, הוא אכילת פרי בוסר, רצון לקבל "לא מבושל", ללא כיסוי המסך. וגילוי ללא מסך רק מזיק לאדם. [20] לפיכך נפוצה בעם הידיעה שחוכמת הקבלה מסוכנת, שאפשר להשתגע ממנה, שבגללה עוזבים את הדרך והולכים לאיבוד. וזאת, כדי לבטא שיש בה מושגים, שהאדם חייב לקבל אותם רק לפי מידת הבשלות שלו.

ודי בחלק קטן מכלל האנושות שיקלוט את רעיון העליון, כדי להביא את האור הנקרא "משיח". והיתר, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", יצטרפו אליהם מתוך הבנה שכך צריך להיות, אבל ללא הרגשה פנימית, שבשבילה צריך כוחות ומסכים מיוחדים. אלא הם יצטרפו לדרך הרוחנית מתוך הבנת חשיבותה ויהיו מוכנים לעזור ולהיות בה. [21] ההצטרפות לקבלה היא בדומה למבנה של פירמידה. והרצון להשתייך אליה לא תלוי בלאומיות. מקובלים גדולים כמו רבי עקיבא ואונקלוס, שמהם קיבלנו את כל שיטת הקבלה, לא השתייכו במקור לעם היהודי, אלא לשורש גבוה, גם מצד הכלים דגלגלתא ועיניים וגם מצד הכלים דאח"פ. [22]

לכן בהפצת הקבלה חייבים לחבר ספרים בשיטה שתהיה כמה שיותר מתאימה לדורנו, תוך הבנה שהקבלה צריכה את כולם ושכולם שייכים לה בהתאם למבנה של הפירמידה לפי גודל הרצון. חייבים לגרום לכך שכולם יהיו בדרך תורה ולא בדרך ייסורים ולא לשכוח את אותם האנשים, שאין להם יכולת נפשית לקבל את רעיון העליון. שיקבלו אותו בשכל ולא בנפש, ברגש. שיקבלו איזו התייחסות, אהדה, קשר. כמו בכל תחום אחר, פחות רוחני ופחות אמיתי, שגם בו יש תמיד אנשים שייכים יותר ואנשים שייכים פחות.

ולכן כאשר "עוטפים" את הקבלה בצורות שהעם מסוגל לקבל, סימן שנותנים הסבר בצורה נכונה. בכל הרצאה ובכל שיעור תמיד עוטפים רעיון, שהוא רעיון ללא מילים, במשהו שהשומע יהיה מוכן לקלוט את המסר שלו. בכל הסבר בקבלה טמונים ידיעה ורעיון יותר גבוהים ממה שבאותו רגע מספרים.

כל העניין עצמו, גם הסיבה וגם ההבנה, אינו כפי שמסבירים, אלא הרבה יותר חד וגבוה. אבל באין ברירה, כדי להתקשר לאדם או לקבוצה, חייבים להסביר בצורה ובמבנה שמתאימים לשומעים. בדומה ל"שקר" שבו משתמשים, כשנותנים לילדים מעדן חלב בטעם שוקולד. הילד חושב שקיבל מעדן שוקולד, אבל האימא יודעת שבתוכו יש חלב, שאותו חשוב לתת לילד.

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד" [23], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו" [24] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.

הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.

אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

בספר תהילים נמצא המאור המחזיר למוטב. ומי שקורא בו נשאר אמנם בדרגת דומם, אבל מדרגת דומם הוא יבוא לדרגת צומח. כי הוא תלוי בספרים הקדושים ולא בסגולות. וכאן ההבדל הוא מאוד עדין.

אדם שמקיים תורה ומצוות בתמימות, שמאמין שמקריאת ספר תהילים לו ולמשפחתו יהיה טוב, והוא צריך לקרוא בספר הזה מפני שהבורא ציווה. זו אינה עבודה זרה כמו חוט אדום או קמע, אלא לפי דרגתו של האדם זו מידת הקשר שלו עם הבורא. ואחר כך מאותו ספר הוא יבוא לספרי הקבלה. במשך הזמן הוא יראה שספר תהילים וספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" הם אותו ספר. בכולם הוא קשור עם הבורא ומבקש ממנו שיעזור לו. הוא אולי קורא בו "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" [25], ולא חושב על משהו אחר חוץ מטובת עצמו, אבל הוא מבקש שהבורא בעצמו יביא לו טוב. והיחס הזה הוא כל ההבדל בין הדת היהודית המקורית לבין יתר האמונות.

במקורה, הדת היהודית חייבת לתת לאדם התפתחות הדרגתית מדרגה לדרגה, לפי מידת הדרישה שלו, כי הכול נמצא בתורה. כך היה עד חורבן בית ראשון ושני, כשהמנהיגים היו מקובלים. הם חינכו את העם בהתאם לתהליך ההתפתחות. אבל לאחר חורבן בית שני נוצרה מחיצה מבדלת בין העם לקבלה, עד שבדורות האחרונים נעשו "פני הדור כפני הכלב" [26], שהולכים ומחפשים כמו כלב מרחרח, איפה יש יותר רווח.

אם המנהיגים של היום היו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, הם היו מחנכים את העם להתפלל ולקרוא תהילים, כדי שיהיו לו בריאות ואושר. וכך העם היה מתפתח, שהוא קשור לאותו מקור, ולא משתחווה לחפצים מהעולם הזה. האדם היה יודע שאפשר להשיג טוב דרך התפילה. ולמרות שתפילתו היתה "לא לשמה", והאמצעים שלו היו רק לעצמו, לא היה בחייו דבר שיסיט אותו מהדרך.

מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

לאט לאט הוא יתבגר מבפנים ויגיע לרצון לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה החיצונית הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.

העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים אותם ומתי. הם הביאו מלמעלה צורה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם, המשפחה, והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.

המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שבמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שצורה זאת של הדת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לרווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו ועשו בה קלקול גדול.

והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הישראלית, ובכל העולם אין. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. המערכת נשארת שלמה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.

וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם בעל צורה נכונה. חיפוש של מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שגם דרגת דומם דקדושה נדרשת על ידי העם, אלא שאז יחפשו ויבנו אותה בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם. [27]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

מטרת הבריאה, המטרה שבשבילה נברא האדם ונבראה כל המציאות, היא רצונו של הבורא ליהנות לנבראים. כלומר, לברוא מישהו שיקבל את כל טובו, שיקבל את הטבתו. הטבה שיכולה להיות רק שלמה ונצחית כמו הבורא עצמו, לא פחותה ממנו. כי הוא לבדו קיים, ופחות מדרגתו אין ולא קיים. ומה שנדמה לאדם שהוא קיים בדרגות פחותות ממנו, במצבים שונים משלמות ונצחיות, במצב מחוץ למצב הבורא, זו אשליה בלבד. לכן כתוב "אין עוד מלבדו" [1], שחוץ ממצבו לא קיים שום מצב אחר.

וכדי שהאדם יגלה באיזה מצב הוא נמצא וקיים, הוא חייב להשיג את השכל הפועל, את דרגת הבורא. להשיג אותה בסדר של פעולות השגה, שעוברות עליו ובונות בו חוש מיוחד. דרכן הוא רוכש גם את השכל הפועל. מתוך מה הוא רוכש אותו? מתוך "ממעשיך היכרנוך" [2], כלומר, האדם לומד על עצמו את כל פעולות הבורא, שאז נקרא שהוא עוסק בעבודת ה'. כלומר, ה' עושה את העבודה, והאדם לומד אותה.

ומתוך שהאדם לומד את פעולות הבורא עליו, הוא לומד את הכוונות שלו, את התכונות שלו, את השכל שלו, שהוא הסיבה לפעולות. וכך הוא מגיע מלימוד הפעולות, מהרגשת הפעולות, לקניית שכל הבורא, הדרגה הגדולה ביותר בהתפתחות האדם, הדרגה היחידה שבה הוא קיים. וכל מה שפחות ממנה נקרא "דרגות ההסתרה" [3], שאותן האדם בכוונה עובר, כדי לאט לאט על ידי לימוד פעולות הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא.

בדומה, אומר בעל הסולם, לנגר שעושה שולחן מתוך כוונה מיוחדת, מתוך מחשבה ורצון, שמתבטאים בפעולה שלו. אבל אין לדעת מה הוא השכל שלו, אלא רק על ידי "ממעשיך היכרנוך". כלומר, לפי המעשה שלו לומדים על השכל שפעל במעשה. כך הנבראים, אין להם אפשרות אחרת להגיע לדרגה של הרגשת פעולות הבורא עליהם, להכרה או לדרגה של הבורא עצמו, לשכל שלו, אלא רק להרגיש פעולה אחר פעולה, לפענח אותן נכון, שהן לטובת הנבראים, וכך לגלות את יחס הבורא אליהם, היינו, את השכל שלו.

וכדי לתת לאדם יכולת לגלות את יחס הבורא בצורה עצמאית, להרגיש את פעולותיו ולהשיג את השכל הפועל, הבורא חייב לבנות אותו מחומר הפוך ממנו, מחומר הרצון לקבל. כדי שהאדם ירגיש את כל פעולות הבורא בצורה הפוכה מטיב הפעולה שהבורא מפעיל עליו. שיוכל כ"יתרון האור מן החושך" [4], מהניגודיות שהוא מרגיש בפעולת הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא, את כוונותיו. וכך האדם מפתח את ההבנה, ההרגשה, ההכרה של פעולת הבורא, מהמצב הנגדי בפעולה ובהרגשה עד למצב דומה לבורא בשכל ובכוונה.

ולכן הדרך של התפתחות האדם כוללת תמיד שלושה מצבים:

א. ברצון לקבל מרגישים מצב הפוך מהבורא.

ב. משתדלים להכיר מה הוא המצב בבורא עצמו.

ג. במה שיכולים, נדבקים בשכל הפועל. והמצב הזה נקרא "קו אמצעי".

ואם האדם שם לב שכל מה שעובר עליו, בא מתוך השכל הפועל של הבורא, שפועל על החומר של האדם, בדומה לשכל הנגר, שפועל על העץ כדי לבנות שולחן, אז הוא נמצא תמיד, כל רגע בחייו, בחקירה של פעולות הבורא, בהשגה של שכל הבורא. וכך הוא מקצר את הזמנים בצורה המועילה ביותר, ומגיע לקניית שכל הבורא בעצמו, וקונה אז את דרגת הבורא.

דווקא בהשתוות בין שכל האדם לשכל הבורא, הם נמצאים באותה דבקות, שנקבעה מראש על ידי הבורא כמטרת הבריאה. כלומר, אין לאדם דרך אחרת, אלא לעבור על כל פעולות הבורא, להרגיש את כל פעולות הבורא עליו, ולהכיר בטיב כל פעולה ופעולה, שמצד הבורא הן כולן על מנת להשפיע, לטובתו, ולא כמו שתמיד נראה לאדם מלכתחילה, שהוא רואה ההפך מהפעולות האלה. אלא עליו להגיע להצדקה שלהן, ומתוך כך להבין את השכל, את המטרה שלהן.

האדם יכול לזרז את התפתחותו רק על ידי היחס שלו, היינו, לראות כל מצב ומצב כפעולת הבורא עליו, ולגלות בכל מצב ומצב את ה"אחד, יחיד ומיוחד" [5], ה"אין עוד מלבדו" שפועל. שכדי להכיר את השכל הפועל, חייבים להשתוות, להזדהות, להתחבר עם הפעולה, להצדיק אותה, ללמוד אותה, לקבל אותה, ומתוך זה להכיר את השכל הפועל שבה. כך קונים כל מדרגה ומדרגה מלמטה למעלה, וכך מגיעים למטרת הבריאה.

השכל הפועל הוא כוונת הבורא בבריאת הנבראים. ההחלטה מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה, היא השכל. וההחלטה הזאת מהיכן היא באה? היא באה מאהבה, מטבע של "טוב ומטיב". ש"טוב ומטיב" הפעיל את השכל, לעשות פעולה בצורה מסוימת, שהפעולה הזאת תגלה את השכל, כדי שנבין שהשכל נובע מהאהבה, מטוב ומטיב.

אם כך, למה מספיק להשיג את השכל הפועל? דרך השכל הפועל האדם צריך להגיע ליחס של הבורא כלפינו. היחס שלו כלפינו הוא בדיוק הכוונה שלו. אבל כשהאדם מגיע לשכל הפועל, ומבין מה שעשה בו הבורא, מתעוררת בו אהבה, בדיוק באותה מידה כמו אהבת הבורא אליו, שהפעילה את השכל ואת הפעולה. לכן הפקודה היא "ממעשיך היכרנוך". לכן המטרה היא דבקות.

מהי דבקות? השתוות הצורה ולא יותר, כי מתוך הדבקות, מתוך השתוות הצורה, מתוך השתוות הפעולות, השתוות התכונות, האדם מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. הוא לא יכול להרגיש מתוך הבורא, מה שהבורא מרגיש. אלא הוא עושה את עצמו דומה לבורא, ואז מרגיש מה שהבורא מרגיש.

הדבר דומה למה שקורה בעולם שלנו. אדם שלא עבר מצב שהאחר עבר, לא יכול להזדהות איתו. רק אם הוא עבר מצב דומה למה שעבר האחר, אז הוא יכול להבין אותו, ולהשתתף עימו בשמחה ובצער. רק כך נוצרת ביניהם הרגשה משותפת. רק מתוך השוואת המעשים, השוואת הפעולות, באים להשוואת הרגשות. כי רגש אי אפשר למסור. אלא צריך לבנות כלי שירגיש אותה התפעלות, אותה התרגשות, כמו שמרגיש השני.

לכן על ידי זה, שמגלים את הפעולות ועושים אותה פעולה כמו הבורא, משיגים את השכל שלו באותה הפעולה, ואז משיגים את הרגש של אותה הפעולה.

איך אפשר לפרש את מעשי הבורא בצורה נכונה?

אם ורק אם האדם לא תלוי בטבע שלו. לכן כדי לגלות את פעולת הבורא בצורה הנכונה, התיקון הוא להתנזר, להתנער, להתרחק, מכל נגיעה עצמית בדבר. לא לערב את ה"אני" בשום דבר, לא להכניס שום הפרעה בפעולה.

כך רוצים לפעול תמיד בתחום המדע, לא להיות מעורבים במדידה. אלא שזה בלתי אפשרי, משום שבכל דבר שהאדם בודק או מודד, חום, קור, לחץ, הוא תמיד מעורב במדידה. הוא מכניס בה משהו מעצמו ואז מודד את התגובות. ומדידה כזאת אינה אובייקטיבית, כי האדם מודד איך הוא מתפעל, איך המכשיר מתפעל ממשהו, אבל לא את הנושא עצמו.

ובחקירת השכל הפועל צריך לצאת מההגבלה של המדידה כפי שהיא בעולם הזה, ולמדוד את הפעולה כפי שהיא עצמה. לכן הרוחניות נקראת "למעלה מהדעת". כי האדם צריך להתעלות מעל לכל נגיעה של עצמו בפעולה. לראות אותה בצורה נקייה לגמרי, כאילו הוא לא קיים ולא נמצא כלל במציאות.

אבל אם הפעולה עוברת על האדם עצמו, על החומר שלו, ולא על מישהו אחר, אז איך הוא יכול להיות לא קיים, אם הוא האובייקט שעליו מתבצעת הפעולה? הוא חייב לעשות צמצום, להתעלות מעל ההרגשה שלו, וכך בשכל "קר", כפי שאומרים המדענים, ללא שום נגיעה של עצמו, לראות את הפעולה מעל עצמו, בצורה בלתי תלויה בו. ומתוך הפעולה עצמה, שהאדם צופה בה, חוקר אותה, כאילו היא אינה עליו וכאילו הוא אינו קיים, הוא מכיר את הפעולה ואת השכל הפועל.

לכן היחס הזה לפעולה נקרא למעלה מהדעת. הבורא עושה תרי"ג פעולות על האדם, שעל האדם להידמות אליהן. העליון נותן דוגמה ומורה איך לעשות, שזה נקרא "נה"י דאמא שיורדים לתוך זעיר אנפין". וזעיר אנפין חוזר ומעתיק את הפעולה הזאת, חוזר עליה. ומתוך שהוא עושה אותה בצורה בלתי תלויה, הוא מתחיל להבין את השכל של "אמא".

לעליון ולתחתון יש אח"פ דאמא משותף. "גדלות דֶמִין הא'" היא על ידי שגלגלתא ועיניים דתחתון יכולים להשתוות עם האח"פ דעליון, להתחבר איתם. התחתון לא משתמש עם האח"פ שלו, הוא משתמש עם האח"פ דעליון. משלים אותם לעשר ספירות, ועל ידי כך יכול לעשות פעולה כלשהי. זה נקרא שהעליון עוזר לתחתון לבצע פעולה, עושה יחד עימו פעולה. העליון נותן לתחתון את כל הכוחות וכל ההבנות, ומהתחתון נדרש רק רצון להשתתף, היינו גלגלתא ועיניים.

ומתוך כך התחתון, גלגלתא ועיניים, לומדים את הפעולה עצמה. ואחרי שהם לומדים, יש להם שכל איך לעשות את הפעולה. כלומר, יש להם כוח ורצון. הם הבינו מהי הפעולה הזאת, מה טוב בה, ואז הם מבקשים כוח, לוקחים את האח"פ שלהם ומבצעים את הפעולה בעצמם. והביצוע הזה נקרא "גדלות דֶמִין הב'", הגדלות הרגילה.

וכשמשיגים את הפעולה, את השכל הפועל, ומבצעים את הפעולה, אז מגיעים לדבקות, להתאמה. ומתוכה מרגישים מה מרגיש הבורא בזמן שפועל, שכך הנברא מרגיש ממה שהבורא פועל באותה הפעולה. וההרגשה הזאת היא נקראת "להטיב לנבראיו". שהנברא מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. ואין יותר מההרגשה הזאת של שלמות ונצחיות בהשפעה. אהבת הבורא לבריות מורגשת בנברא כאהבת הבריאה לבורא, בדיוק באותה עוצמה. כלומר, הנברא משיג את השכל ואת השורש של השכל, את "רצונו להטיב לנבראיו". [6]

למה האדם לא מרגיש מלכתחילה את הבורא במעשי הבורא?

מעשי הבורא על האדם מורגשים באדם בניתוק מהבורא, היינו שהאדם לא יכול לייחס אותם לבורא, וכן בצורה הפוכה מהבורא. וזאת כדי לתת לאדם אפשרות להתנער, להתנזר, להתנתק, מנגיעה עצמית בדבר. אם האדם היה רואה את הפועל, אם הוא היה מרגיש את הפעולה כטובה, שהפועל נותן תענוג, או הפעולה נותנת תענוג, הוא לא היה יכול להינתק מהם.

מפני שהפועל נסתר, והפעולה מורגשת בנו כשלילית, יש לאדם יכולת לצאת ממעורבות אישית בפעולה ולצפות בפעולה בצורה בלתי תלויה, שזה נקרא לקנות כוח הבינה מעל הרצון לקבל. ואז לחקור את הפעולות שמעל הרצון לקבל בצורה אובייקטיבית, ללא שום קשר להרגשת מר או מתוק, אלא לחקור אותן רק לפי בירור של אמת או שקר.

מר או מתוק הם בהרגשה ובירור שמעל ההרגשה נבחן כאמת או שקר. אמת ושקר שייכים לתכונות הבורא, איך האדם מעריך ושוקל אותן. מר ומתוק הם הרגשה בתוך האדם, ללא שום קשר כביכול לבורא. אם האדם קונה את חשיבות הבורא, את חשיבות הקשר עימו שהיא יותר מאיך שהאדם מרגיש, החשיבות הזאת נותנת לו אפשרות לעשות צמצום, להתעלם מהרגשתו, להיות בתוך טיב הפעולה ולא בהרגשה, איך לעת עתה הפעולה מורגשת בכלים שלו.

בחיים שלנו אין דוגמאות בולטות למצבים שבהם הרגשת חשיבות מדכאת כאב שמורגש. אבל כל החיים שלנו הם חשבון ארוך של חשיבות מול סבל. אפילו אדם שיושב ולומד, הוא סובל מלחץ על הגוף, מאי נוחות, שמביאים אותו לשקול מה כדאי, אם עדיף לעשות אחרת, לשקול חשיבות כנגד סבל. רווחים לא במישור הגופני, אלא במישור אחר, נפשי, שעוזרים לו לא לראות את הסבל, לא להרגיש שלא נוח ולא נעים לגוף, אלא ההפך, להיות שמח בפעולה.

ללדת ילדים, לטפל בהם ולגדל אותם, אינן פעולות נעימות במיוחד, אבל מי לא רוצה אותן? אלא עושים שיקול. כלומר, אפילו בחיים הגשמיים, האנושיים, האדם לא פועל לפי אינסטינקטים, בניגוד לחיות ובהמות שממליטות ומגדלות צאצאים מתוך דחף טבעי, ברמה אינסטינקטיבית. אלא האדם שוקל. הוא לוקח בחשבון נתונים נוספים, וכשהוא מחשב אותם ליד תענוג או ייסורים גופניים, גם הם מקבלים אותו צביון כמו אותו תענוג או ייסורים. יכול להיות הפסד של כסף ועם זאת יש לו בריאות, או כבוד, או אהבה, או שנאה, או פעולה שעלולה לקלקל את הבריאות ועוד. הכול הוא שוקל, והשיקול הוא תמיד של תענוג לעומת ייסורים.

כל הרמות של עיסוקי האדם הם רק שיקול של כל אחד ואחד מהנתונים, שמביא את כולם לאיזו משוואה. אם כך, איך אפשר להתעלות מעל התענוג או הייסורים? על ידי קניית חשיבות הבורא. אם הוא חשוב, אז גם המזוודה הכבדה ביותר מורגשת לאדם כמו תיק קטן. כל הבעיה היא לקנות חשיבות. וחוץ מזה אין כלום. אבל אי אפשר לגלות חשיבות, אלא על ידי הקדם מאמצים של האדם עצמו. אם החשיבות היתה מגולה, הכול היה פשוט מאוד. כל העבודה הקשה היא להכיר בחשיבותו של מי שנסתר. לאחר מכן כבר יש כוחות וכל מה שנחוץ.

לנו קשה לקבל, שאם לא מנענעים את האדם, שום דבר לא מתרחש, שאחרת לא נכיר בחשיבות. נפילה באה מחוסר קשר. והקשר נוצר מהרגשת הייסורים. איך מהייסורים מרגישים חוסר קשר? על ידי שמוסיפים ייסורים בטיב אחר, שהם חוסר הקשר. העליון לעולם לא נותן דברים טובים, כי הוא רוצה לעורר התקרבות לצמצום, לניתוק מהרצון לקבל. מצד העליון המצב הפוך, כל "החיבוקים", כל הרגשות הטובים כביכול, מחלישים את הנברא. אבל מצד התחתון, מצד האדם עצמו, מצד הקבוצה, מצד החברה, חייבים כל הזמן לעורר חיוב, כי משלילה אי אפשר לחיות. לכן הכרח לעורר בחברה גדלות הבורא וחשיבות המטרה.

כדי להגיע לפעולה כמו הבורא, האדם חייב להתנער ולהתנזר מהשתתפות עצמו, מרווח לעצמו. וכדי לעזור לו, הבורא מכניס בו את המצבים האלה. לפיכך נאמר: "דרך תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". [7] ואנחנו לא מבינים את פעולות הבורא. לא מבינים מה הן הפעולות שנעשות מלמעלה, ותמיד חושבים שהן לא בסדר. אבל איך באים לקבלה? מתוך השאלה מהו הטעם בחיינו, מתוך שאין לאדם שום טעם בחייו ומחפש הצלה לעצמו. לכן אי אפשר לקבל כל רגע ליטוף, כי התהליך כולו הוא כדי לצאת מעל הרצון לקבל ובצורה הדרגתית מאוד, ש"פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". [8] ורק בגמר החשבון נותנים לאדם מסך.

לכן בעל הסולם כותב, שיש לטפס להר המלך, עד שמגיעים לארמון. וכל זמן שמטפסים, אין לאדם לא רוויה, ולא רווחה, ולא חניית ביניים, באיזה מקום טוב ונוח באמצע הדרך. אלא כל החניות וכל המנוחות אפשריות רק על ידי גדלות הבורא. שהמלך שיושב שם למעלה, הוא כל כך גדול בעיני האדם, שהוא לא מרגיש שום קושי להגיע אליו. עד כדי כך הוא מנותק לגמרי מכל אי - נוחות אישית. [9]

כלומר, אם לא מגדילים את גדלות הבורא, שהיא כוח העלייה של האדם, אי אפשר לעלות על ההר. ה"הר" הוא הרצון לקבל. ו"לטפס" על הרצון לקבל, להיות מעל לרצון לקבל, אפשר רק על ידי גדלות הבורא. היא הכוח, אין חוץ ממנה. כי באדם יש רק שני נתונים, רצון לקבל והרגשת הנותן. לכן לא נכון לומר, שהאדם מתעלה מעל הרצון לקבל לפסגת ההר, אלא ההר עצמו הוא הרצון לקבל שלו.

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם ולהיות יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

לעולם אי אפשר לצמצם הרגשה, אלא רק להכניס בה עוד נתון אחד. רצון לקבל אי אפשר לצמצם. אי אפשר להרוס אותו, למחוק אותו, להרוג אותו. אי אפשר לעשות איתו שום דבר. אלא ליד הרצון לקבל אפשר לבנות איזו חשיבות בנוסף לו, מפני שיש באדם רצון לקבל, כמו ב"בחינה א'", והבורא נתן לו חוץ מרצון לקבל, גם את הרגשת הנותן, הרגשת עצמו, שממנה התפתחה בחינה ב'.

לכן אין לאדם חוץ משני הנתונים האלה:

א. רצון לקבל, שמרגישים בו תענוג או ייסורים.

ב. חשיבות הנותן, חשיבות בעל הבית כגדול או קטן, שאפשר לפתח ליד הרצון לקבל.

אם בעל הבית יותר גדול מההרגשה ברצון לקבל, אז לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו. האחד מדכא את השני. לכן לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לגדלות בעל הבית. ואז הרצון לקבל לא קיים, לא איכפת לאדם מה קורה בו, עד כדי כך שהוא מתחיל להשתמש ברצון לקבל לטובת בעל הבית, לטובת הרגשת בעל הבית.

אם מגיעים למצב, שחשיבות בעל הבית יותר גדולה ממה שקורה ברצון לקבל, נקרא שמגיעים לצמצום. מאותו רגע והלאה לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו, גם אם כולו ריק. הרגשת בעל הבית מדכאת את הריקנות הזאת, את הסבל הזה. אבל בשביל זה הבורא צריך להתגלות. וההתגלות שלו נקראת עדות, עדות הבורא, שהאדם "לא ישוב לכסלו עוד". [10]

ואז האדם חי בגדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא הוא חושב מה בכוחו לעשות למען הגדלות הזאת. הוא מעורר הרגשה בתוך הרצון לקבל שלו ומצרף אותה לגדלות הבורא, כדי לבנות את עצמו שווה לאותה גדלות, לאותה צורה, כדמות בעל הבית שמתגלה.

אין חוץ משני הנתונים האלה. לכן אין לאדם שום עבודה ללא הרצון לקבל. או שעובדים בתוך הרצון לקבל, ואז נקרא שנמצאים בעולם הזה. או שמפתחים גדלות הבורא, שנותנת לאדם אפשרות להתעלות מעל הרצון לקבל, פעולה הנקראת למעלה מהדעת, ולעבוד בגדלות הבורא, שאז נקרא שנמצאים בעולם הרוחני, ב"ט' ראשונות", בעולמות רוחניים. העקרונות הם פשוטים מאוד, כי אין חוץ מבורא ונברא. ובנברא מתגלים שני הנתונים האלה, גם הרצון ליהנות וגם בעל הבית, המאציל.

האם ניתן לתאר מהי גדלות הבורא במילים של העולם הזה?

גדלות הבורא היא י"ג מידות הרחמים, מה שמתגלה מ"ראש דאריך אנפין" בעולם האצילות. אפשר לראות בסידור תפילה איך מבטאים את גדלות הבורא. בדרך כלל מתארים אותה כ"אחד, יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו" וכדומה. אלה מילים שנכתבו על ידי מקובלים שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד בשפת הענפים המשתמשת אמנם במילים של העולם שלנו, אך ורק כדי לתאר שורשים רוחניים. כמו על ידי הרמח"ל בסידור התפילות שלו. [11]

את גדלות הבורא לא ניתן להגדיר במילים. כמו שמראה סיפור חסידי ידוע על הרב הגדול לוי יצחק מברדיצ'ב, שערך סדר פסח יפה והסתובב מתגאה בו, פתאום הוא שומע מהשמים את הבורא אומר: "הסדר שלך היה טוב ויפה, אבל סדר פסח שעשה משה העגלון, הוא יותר חשוב לי". מיד הלך למשה העגלון לחקור איך עשה את "הסדר".

תחילה לא הבין העגלון, מה הרב הגדול רוצה ממנו, לאחר מכן התרצה והתחיל לספר לו, איך באותו היום הוא היה כל כך טרוד בעבודה, שבכלל שכח שהגיע ערב פסח. אבל פתאום הוא נזכר, ששבוע יהיה אסור לשתות וודקה, אז התחיל לשתות ולשתות, עד שנרדם. לפנות ערב מנערת אותו אשתו: "קום! צריך לעשות קידוש, הגיע ליל הסדר". הוא קם, הסתכל על השולחן, ראה שיש מה לאכול, שהכול יפה וטוב, מילא את כוסו יין ובירך: "תהיה בריא!", ושוב נרדם.

כלומר, בברכה לבורא "תהיה בריא!", הוא אמר כל מה שיש לו בלבו. ובאמת, איך אפשר לבטא הרגשה? באיזה מילים? גם אי אפשר לספר הרגשה בכמה בחינות וספירות. אלא, מה בעל הסולם עושה בכתביו, הוא נותן לאדם נתון טכני, שאם האדם מבצע אותו על הרצון לקבל שלו, אז הוא מרגיש על מה בעל הסולם מדבר. ולכן הקבלה נקראת תורת הנסתר.

ואי אפשר אחרת. מקובל לא יכול למסור לאדם הרגשה, הוא יכול למסור לו נתונים, רשימות, מידע, איך לבצע אותה פעולה. לכן קוראים לתהליך הזה "ממעשיך היכרנוך". מתוך הידיעה על הפעולה, מביצוע הפעולה, מגיעים לשכל הפועל, להרגשה.

איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

לעולם האדם לא יכול לצייר לעצמו גדלות הבורא, וגם זיכרון לא יעזור לו, אפילו שהרגיש אי פעם התפעלויות כאלה, אלא רק החברה יכולה לעשות זאת. אם הנברא, האדם, מחכה עד שיוכל לעשות זאת לבדו, זה לא יעזור לו, אלא רק החברה.

את גדלות הבורא מגלים רק על ידי הערבות. והאמצעי להעביר איש לרעהו את גדלות הבורא הוא הקבוצה. אם הבורא נסתר, אין לאדם שום אמצעי מלבד הקבוצה. אין לו שום ספָּק, מקור, שיכול להשפיע עליו, להביא לו את תמונת הגדלות. האדם לא יודע מה קיים ומה לא קיים.

החברה יכולה להכניס לו דמות, שהוא יחיה ממנה כל חייו. זהו כוח החברה. כל האנושות חיה מהכוח הזה. אנשים רצים כל החיים אחרי דמויות שבונה להם החברה, מה גדול, מה חשוב, מה טעם החיים. האדם מוכן להרוג את עצמו לשם אותן הדמויות שהחברה מציירת לו כחשובות. לכן צריך לבנות חברה או להשתייך לחברה, שמציירת לאדם את דמות הבורא. לא חשוב אם זו דמותו האמיתית של הבורא או לא, מספיק שהחברה מספקת לו את דמות הבורא.

ותמיד חייבים למצוא תחבולות ולבושים, כדי שפרסום הגדלות לא ידחה, אלא יתקבל ויחייב. צריך ללמוד מחברות, איך הן עושות פרסום ומכוונות אותו לקהל. הן משקיעות בפרסום הון עתק, ומאמצי הפקה, ותחכומים חדשים כל פעם. הרווח בהן גלוי, רואים אותו בחוש.

ואם יודעים, שתלויים בגדלות הבורא, אז רק מחפשים כל היום איך, באיזה תחכום, באיזו ערמומיות, יכולים בכל זאת לבלבל את הרצון לקבל, שיתפעל מדמות הבורא הלא נודע, שיהיה כנודע, כנמצא. אחרת כתוב: "לא אותי, קראת יעקב". [12]

ואם החברה מפתחת את דמות הבורא כגדול, כנגד הרצון לקבל של האדם, אז אין שום קושי לעלות על הרצון לקבל, על ההר, על הר סיני, על ההר להיכל המלך. ובכך כל עניין העבודה הרוחנית.

מהו היסוד של חוכמת הקבלה / חוק הכלל והפרט / ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים / שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה / שמות מופשטים / הממשיות שבחוכמת הקבלה / הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה / חוק השורש והענף בעולמות / שפת המקובלים היא שפת הענפים / מסירת הידע מהמורה לתלמיד / המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך"[1], אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[2]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת "הענפים", שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

מהתעמקות בהגדרה הזאת מובן, שחוכמת הקבלה היא החוכמה שמקיפה את כל המציאות וכוללת אותה בתוכה. כי אין חוץ מהאור שיוצא מהבורא, ובסדר סיבה ומסובב בונה, בורא, יוצר ומאציל את כל הכלים, את כל העולמות, הנשמות, ואת כל מה שבהם ואיתם.

הכול כלול באותה השתלשלות של כוחות עליונים, של אורות עליונים, שמשתלשלים מהבורא, וכוללים לא רק את הנבראים עצמם, שנולדים באותה השתלשלות, אלא גם את סדר הנהגתם, את סדר תיקונם, ואת סדר הגעתם לתכלית הבריאה. כלומר, חוץ מ"עצמותו", שבו אסור לגעת, כי אין לאדם אחיזה בו, אין בכל המציאות נושא, שלא יהיה כלול בחוכמה הזאת, הנקראת חוכמת הקבלה.

סדר ההשתלשלות הוא לא רק עניין כללי, אלא הוא גם מתפרס לפרטי פרטים ומגיע לעמקות כל הנבראים, על כל הכוחות שפועלים בהם, והתכונות שמהן הם מורכבים. ואין פרט, ולו הקטן ביותר, שלא נכלל בחוכמה הזאת. וכל יתר החוכמות חוץ מחוכמת הקבלה, אומנם שאי אפשר לומר עליהן שהן מחוץ לה, כי הן כלולות בה, הן חוכמות שהאדם ממציא, ורק במסגרת העולם הזה.

העולם הזה הוא אותו מצב בהשתלשלות הנשמות, שבו הן מגיעות לניתוק מהתמונה האמיתית, מהמצב האמיתי, מההשגה האמיתית של המציאות. והעולמות נמצאים באיזה סחרור, דמיון, מימד, שנחשב מתחת לחיים האמיתיים, שלפעמים קוראים לו חלום ולפעמים מצב פחות מדרגת מוות. והאדם שנמצא בניתוק מהעולם הרוחני, האמיתי, במציאות מוגבלת של חמישה חושים בלבד, מתוך המסגרת הקטנה והצרה הזאת, הוא בונה לעצמו חוכמות שעוזרות לו לשרת את הרצון לקבל ששולט בו, בתקווה למלא אותו, את הרצונות האגואיסטיים שלו.

על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, אפילו ב"לא לשמה", גם לא בחוכמת הקבלה האמיתית אלא במה שניתן בעולם הזה כדי למשוך את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב, כשמשתדלים ויוצאים להשגות עליונות, אמיתיות, נצחיות, ומגיעים לחוכמת הקבלה האמיתית, החוכמה על המציאות האמיתית ולא זו שמורגשת בחמשת החושים, במוגבלות של הרצון לקבל. אז רואים עד כמה כל יתר החוכמות שהאדם מפתח הן מוגבלות ולא אמיתיות. כלומר, הן לא יכולות לתאר ולהסביר לאדם את ההנהגה האמיתית, ואת הקשר האמיתי בין כלים לאורות, בין חומר לכוח, בין בורא לנברא.

לכן בסופו של דבר, הסדר הזה של השתלשלות הכוחות העליונים, הוא שיביא את הנשמות להשגות עליונות. ואז יתבטלו כל יתר החוכמות, ותישאר רק חוכמת הקבלה, שעל ידה האדם מגיע למטרה שבשבילה הוא נברא. שלמענה יצאו מהבורא מלכתחילה כל הכוחות האלה, כל האורות, בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, כדי להגיע שוב לאותה מטרה, ל"סוף מעשה במחשבה תחילה". [1]

וכך יוצא, שאפילו בעולם הזה, אין לאדם עיסוק אחר חוץ מהעיסוק בחוכמת הקבלה, באותה מידה שהוא מסוגל לעסוק בה. כי הוא נמצא בכלים אגואיסטיים, שבהם לא יכולים לגלות את חוכמת הקבלה, אלא רק אור מקיף. אבל אם על ידי עיסוק כזה בקבלה האדם מגיע להשגת העולם העליון, אז הוא מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה.

כלומר, מהגדרת היסוד של חוכמת הקבלה שבמאמר הזה מתבאר, שאין לאדם במה לעסוק יותר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בחוכמת הקבלה. מפני שכל השורשים העליונים שיוצאים מהבורא כוללים בתוכם את כל המציאות.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק נקרא תנאי, ששולט מהמדרגה העליונה על המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה, כשהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

אבל החוק תמיד פועל, ותמיד הוא פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות לקיים את המדרגה העליונה, כלומר להידבק במדרגה העליונה, או לא לרצות לקיים אותה.

החוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר, שגם בכל רגע ורגע, וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". [2]

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, כשלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים דרך כל המצבים, ממצבים ההפוכים מהמטרה אל המטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להימצא מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שהחוק הזה מחייב, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח, ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון שלהם. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידת ההסכמה, שנותנת לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה, בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא כמו כל פרט אחר בבריאה, בלי יוצא מן הכלל. כל פרט בבריאה נמצא תחת השפעתו השלמה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו ואין שום פרט שיכול לצאת משליטת הבורא. לא שבתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא בתוך מה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

למשל, האדם לא חושב איך הגוף שלו מתקיים, איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, המערכת פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול רצונות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

והבועה הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסתה של תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר בינה נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת, מחשבה של השפעה, מולידה באדם את הרגשת החופש, את ההרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסתה של תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק בקטן, כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל באופן עצמאי, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול, והוא משתמש בו כך.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, בראש שלו, לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות האלה הם כל החיים שלו, עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

יוצא שחוק הכלל הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. אבל לא לעשות את הפעולות בפועל, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון. [3]

כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם. אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן. היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך". [4] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג" [5], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם ישן נושן" [6], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

מה ההבדל בין כלל ופרט?

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. עליהם להוביל את האחרים, או להכין עבורם משהו. על כך, בעל הסולם לא מפרט יותר. וזה לא בהבנתנו. הרי גם את המדרגה שנמצאים בה אנחנו אף פעם לא מבינים, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים, שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שנאמר, שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך" [7] ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. הבחירה שבידי האדם היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית, וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.

למה הקבלה מתייחסת לרגשות בשפה יבשה של פרצופים ועולמות כמו הכימיה?

השיטה של מדע הכימיה לגרום לרגש היא לחבר אלקטרודה למוח או לטפטף חומר, כדי שהאדם ירגיש אוהב או שונא, וכמו הקבלה גם הכימיה מדברת על הסיבות לרגש ברמה אחרת ממה שהאדם מרגיש.

יש עולם, כלומר, יחס של האדם, שהוא מתייחס אל העולם כדבר שנמצא מחוץ לו, כמו כימאי. אלא שהכימאי שעורך ניסוי, גם לפני הניסוי, וגם בזמן הניסוי ולאחריו, גם עליו נעשות פעולות מבחוץ. ורק באופן שבו הוא תופס את העולם, תלוי העולם שבו הוא נמצא ואותו הוא מבטא. אבל למרות שהוא מתייחס לניסוי כמשהו מחוץ לו, גם הוא עצמו נמצא בתוך הניסוי.

כלומר יש עולם, שהאדם מתייחס אל עצמו, שבו נעשות הפעולות, וכך מסתכל על העולם. חוכמת הקבלה לא רוצה לדבר על הרגש, אלא על הסיבות לרגש. שאם האדם רוצה לעשות את הפעולות של חוכמת הקבלה על עצמו, אז הוא מגיע מרמת הניסוי לרמה של התוצאות, לרמה של הרגשה.

בקבלה האדם רוצה שהפעולות האלה יעברו עליו. ואם הוא רוצה, הוא מביא אותן אליו. הוא מעתיק אותן מהעליון, מיישם אותן, מבצע אותן, על עצמו. ואז הוא מרגיש גם את הפעולה וגם את התוצאה. הוא כביכול עולה מדרגת הפעולה לדרגת ההרגשה. הוא חי בהרגשות, ברצונות, ולא בפעולות עצמן.

אבל גם הפעולות, שחוכמת הקבלה מדברת עליהן, אינן פעולות יבשות, אלא האדם עצמו יכול להכניס או לא להכניס בהן רגש. התיאורים האלה של "בחינה א'", "בחינה ב'", "מסך", "אורות", "רשימות", שנמצאים במצבים שונים, הם בדומה למוסיקאי, שמרגיש את המוסיקה לפי התווים, ויכול לשיר ולבכות מקריאת התווים. אבל מי שלא מבין תווים, רואה בהם רק נקודות קטנות עם זנבות, בלי להרגיש בהם כלום.

הכול עניין של שפה. לכן אי אפשר לומר על ספרי המקובלים, שהם כתובים בצורה יבשה, אלא הם לא מדברים אלינו. כי יש הבדל בינם לבינינו. בשביל אדם רגיל, תיאורים של מסך מסוים או כמות אורות מסוימת הם רק תיאורים של תוספת כמות. אבל בשביל מקובל, שנמצא ברמה של רגשות, התיאורים האלה הם משהו אחר. בעיקר, שהרגשות האלה אינם כלפי עצמו, אלא כלפי החיבור עם הבורא, ששם ההגברה שלהם היא לאין שיעור.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

האדם נמצא מול הבורא. זהו מעמד שהוא והבורא נמצאים בו תמיד. לא חשוב אם הוא מרגיש את המעמד הזה או לא, מרגיש יותר או מרגיש פחות, המעמד עצמו הוא תמיד אותו מעמד. אלא באדם בלבד תלוי עד כמה הוא מסוגל לגלות לעצמו, לפי התנאי של השתוות הצורה, את הבורא, את הכוח שלו, את ההנהגה וההשגחה שלו, את היחס שלו כלפיו.

לגלות אותו אנו חייבים ממצב שלא נמצא בבורא, ממצב שלא היה במציאות לפני שהאדם התייצב במצב המיוחד הזה, הנקרא מקום הראוי, מקום הרצוי, שהוא מצבנו בעולם הזה. [8] שממנו, מהנקודה הזאת ואילך, עלינו לגלות מי עומד לפנינו, מולנו, כנגדנו. מלבדו אין דבר אחר במציאות. היחס שלנו כלפיו, או היחסים בינינו, הם שבונים באדם את תמונת העולם. ומה שקורה לו, מה שעובר עליו בעולמו, הוא רק גילוי היחס של הבורא בנברא, בהתאם לאיך שהנברא מתאים, דומה, מבין, מחקה את הבורא. ובתהליך הזה בלבד נמצא חופש הבחירה שלו. כלומר, כשמציבים את עצמנו נכון וקוראים נכון את התמונה שעומדים מול הבורא, אז מגלים את היחסים בינינו, על ידי זה שמתאימים את עצמנו אליו, בהתאם ליחס שלו כלפינו. הגילוי הזה בלבד הוא הפעולה החופשית שביכולתו של האדם לעשות.

וכל יתר הפעולות, שנדמה לאדם שהוא עושה במציאות חייו, וחושב שבהן הוא משפיע או מקבל, הן פעולות שנובעות מתוך הרצון לקבל הטבעי, שקובע לו מראש את כל הדחפים, הרצונות והכיוונים. שהוא כלל לא מביע את עצמו, אלא הרצון לקבל בדרכו הטבעית, מביא את האדם להכרה, שעליו להבין, שהוא עומד מול הבורא, וחייב לממש את בחירתו החופשית.

ומה הן שתי הדרכים האלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה? הן לא שתי דרכים לעלות ולרדת כבסולם מדרגות. אלא הכוונה היא למעמד האדם מול הבורא, בשרשרת גילוי היחסים עימו, שהיא נקראת סולם המדרגות. שבכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, יש לו יכולת לגלות יחס יתר של הבורא אליו, ובהתאם, יחס יתר של האדם לבורא. והגילוי הזה הוא נקרא לרכוש את המדרגה הבאה. וגילוי הולך וגובר של היחסים האלה ביניהם, כמו בין שני בני אדם, הוא נקרא לעלות בסולם המדרגות.

ולמה ההשתלשלות הזאת נקראת השתלשלות מלמעלה למטה? מפני שהבורא מייצר לאדם את התנאים המתאימים לגילוי יחס יתר מצד האדם. הבורא מזמין תחילה את האדם למעמד מסוים, שבו עליו לתת יגיעה לגילוי אותו מעמד, אותו היחס, ולאחריו האדם מגלה את הבורא, ומתחבר עימו בצורת חיבור חדשה. וזה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך את זה, ותתקדם אלי". [9] והאדם, או מתחזק ובוחר בדרך הנכונה, או שעוזב. ואז בהתאם לרצון לקבל שלו, מתגלגל שוב לאותו מעמד, אלא לאחר שהייסורים מחייבים אותו לכך, ולא בחירתו החופשית.

כלומר, או שהאדם בוחר בחברה טובה, שמסייעת לו בגילוי יתר יחס עם הבורא. בחירה חדשה, בחירה טובה, שעולה לו במאמצים רבים. כי עליו לבנות את החברה הזאת, להתבטל כלפיה, ולדאוג שתשפיע עליו יחס מיוחד, כיוון מיוחד והתפתחות מיוחדת - השקעה שהיא כולה נגד הרצון לקבל שלו. או שהוא בוחר חברות אחרות, ולאחר שבכולן מקבל מכות, ונשאר לא מסופק וממורמר, הוא מגיע לאותו מצב שחייב לבחור בחברה נכונה, אבל בדרך ייסורים. לאחר שמתגלגל, מגיע לאותה נקודה, לאותה הבחירה. אבל מרגע שבוחר בה, בוחר.

ומהי אותה בחירה בחברה? בחירה בגילוי יחס הבורא אליו, איך הוא מתגלה אליו ב"ייחוד הוי"ה אלוקים". [10] היינו, הבורא נותן לאדם תמונת עולם, תמונת יחסים כאלה בינו לבין האדם, שמותירה לאדם שתי אפשרויות. או לומר, שהכול בידי שמים, הכול מהבורא, או לומר "הכול אני". כלומר, שיש שתי רשויות. רשות אחת, רשות של הבורא בלבד, ולאדם אין שום בחירה חופשית. או רשות אחרת, שהבורא לא קיים, אלא "הכול אני".

ושני המעמדים האלה, שתי ההתייחסויות האלה כלפי העולם, הן פסולות. כי הן מנתקות את הקשר בין הבורא לנברא. או הבורא איננו, או הנברא איננו. והתקשרות, התקדמות לאיחוד ודבקות בין בורא לנברא, יכולה להיות רק אם שניהם קיימים, אך לא כרשות הרבים, אלא כרשות היחיד. אבל איך תיתכן התקשרות בין שניים כשכל אחד הוא כרשות היחיד, והרי זה סותר את זה? עושים זאת על ידי טיפול ב"קליפת נוגה". שאין כוח בורא בנפרד ואין כוח נברא בנפרד, אלא מה שאפשר מעבירים לצד הקדושה, ומה שלא, משאירים למטה.

כלומר, כל הגוף שבו מטפלים, ואותו מביאים לתיקון, מתחלק לשלושה שלישים: שליש עליון דתפארת, שליש אמצעי דתפארת, ושליש תחתון דתפארת. בשליש העליון ובשליש התחתון אין מה לטפל, כי שליש עליון הוא קדושה, ושליש תחתון הוא "סיטרא אחרא". אלא כל הטיפול הוא בשליש אמצעי דתפארת, שבו מקום הבחירה.

לכן בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי מי לי". [11] זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו". [12]

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכול וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שלא רוצה להצטרף לכוח האחד, לא של הבורא ולא של "האני", לא לשליש עליון דתפארת ולא לשליש תחתון דתפארת, אלא עוסק רק בבירור שליש אמצעי דתפארת, אותו חלק שמותר וניתן לו לברר, בו הוא מייחֵד "הוי"ה אלוקים".

הוי"ה היא ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהבורא פועל בכל המציאות. ואלוקים הוא איך הבורא מתלבש בכל הטבע, אותו גילוי שהאדם מוסיף מלמטה למעלה. בכך מגיעות פעולות הבורא להתאמה עם פעולות הנברא, ונעשה הייחוד, הקשר, הדבקות, ורכישת המדרגה, אותה מציב הבורא כלפי האדם. ולאחריה שוב מתגלים תנאים למדרגה הבאה, וגם שם מוצבים לאדם אותם התנאים ואותן העבודות. אבל אין מדרגה אחת דומה לחברתה, מפני שהכול מתבאר ונעשה ברצון לקבל שונה, ואז יש לאדם תמונת עולם שונה.

וזה נקרא שתי דרכים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שאין לתאר אותן כדרך משתלשלת, אלא כמעמד בין האדם לבורא. שהבורא מציב תנאים, והאדם מקיים אותם, מגיע להשתוות הצורה, מברר את היחסים ביניהם. ושוב הבורא מציב תנאים, ושוב האדם מקיים אותם ומברר את התנאים ביניהם. וכך הולכים ומתגלים ביניהם היחסים יותר ויותר. וגילוי היתר הזה נקרא מדרגות, עד שהאדם מגיע לגילוי כל פעולות הבורא.

ולרכוש מדרגה נקרא כל פעם לבאר עוד יותר את היחסים בין האדם לבורא. על ידי מה? על ידי שהבורא נותן תנאים לאדם, וזה נקרא "מלמעלה למטה". והאדם מתוך בחירה חופשית עובד בתנאים האלה, ומגלה את היחס שלו לבורא, בהתאם, בדומה, ליחס של הבורא אליו. העבודה הזאת נקראת לרכוש את המדרגות, לעלות במדרגות.

בדומה ליחסים בין בני אדם. שהאחד מגלה שהשני חשוב לו, אבל שמערכת היחסים ביניהם ממש מקולקלת, ואין להם ברירה אלא לשפר אותה. ואז האדם חושב איך לשפר אותה, ובצורה הדרגתית, לאט לאט, בתחבולות שונות ובפעולות עקיפות וישירות הוא מנסה להתקרב אל חברו.

וכל פעם בהתאם להתקרבות שלו, השני דוחה אותו או פועל כלפיו, ובהתאם לכך הוא משתנה. אבל אין לו ברירה, הוא חייב לנסות. ומה השני רוצה? אולי הוא לא רוצה אותו, כמו בעולם הזה, ולכן דוחה אותו ומעמיד לו מכשולים, שלא יתקרב אליו. ואולי דווקא רוצה אותו, אבל שזה ידרוש ממנו כוחות להגיע אליו, כדי שהקשר הזה יהיה לו יקר, שבעתיד לא ישליך אותו מן הסתם.

רואים זאת אצל נשים, שיש להן טבע של הרצון לקבל, שהן רוצות שהגבר יחזר אחריהן. והחיזור הזה נקרא קניין. האדם משקיע כוחות, והדבר הופך לשלו, כאילו ששילם בעדו. והקניין הזה הוא הדדי. האדם משקיע כוח בבורא, מכניס בו כביכול את היגיעה שלו, וכך יש לו מקום שהשקיע, מקום ששייך לו. ואז הוא נעשה יקר לאדם, והוא קונה אותו. ובצורה כזאת הוא רוכש הבנות, השגות, מחשבות, של הבורא.

השגת המדרגות של היחסים בין בורא לנברא, היא השגה שבאה ביגיעה גדולה, והיא חייבת להיות כך. לכן נברא הרצון לקבל, שהוא נגד הקשר הזה. והאדם חייב למצוא תחבולות מיוחדות כדי להתגבר על ההתנגדות שלו לקשר הזה. ואין דבר בעולם שיש לנו התנגדות אליו, חוץ מהתנגדות להתקשרות לבורא.

הרצון לקבל, אופיו, טבעו, מיוצב ובנוי בתוכו בצורה כזאת, שהוא מתנגד רק לקשר הזה. ולכן כל הדברים האחרים בעולם, שהאדם הולך לעשות, הם בהסכמת הרצון לקבל. ורק ההליכה לבורא, היא לא בהסכמתו. והבורא מגלה לאדם את מקום היגיעה שלו, הנקרא בחירה חופשית, ששם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "בזה תתחזק". אבל זהו הדבר הקשה ביותר. והוא היחיד שקשה.

לכל הפעולות של הרצון לקבל, האדם יכול למצוא תמיכה, גם בציבור וגם בתוך עצמו. כי יש לו רווח כלשהו, אבל לא כנגד התקשרות לבורא. כאילו יש סביב האדם מעגל ובכל שלוש מאות שישים מעלות הוא יכול להסתובב, ורק לכיוון אחד ישנה התנגדות. כך בכל יתר הכיוונים, מלבד להתקשר לבורא, האדם מוצא תומכים, רווח, הצדקה כלשהי בעולם. כך אנו בנויים.

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך", אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

כמו שהאדם חוקר את העולם הזה, היינו, את המציאות שנמצאת בהרגשתו, בהשגה הטבעית שלו, כך ישנה חוכמה מיוחדת, מדע, שאיתו האדם יכול להיכנס לחקירה של המציאות, שמתחילה להיות מורגשת בו רק על ידי השיטה הנקראת חוכמת הקבלה.

ואדם שמתחיל לקבל כלים נוספים להרגשת המציאות, שאינה מורגשת בנו בצורה טבעית, אותה מציאות נוספת הנקראת רוחנית או עליונה, מתחיל להרגיש תופעות שלא מרגישים במציאות הטבעית. ולכן נוצר ההכרח לרשום לעצמו, או להעביר את הידיעות והדעות מאחד לשני, כפי שנהוג בין מדענים בכל חוכמה, במילון מיוחד שהמקובלים פיתחו לעצמם.

וכך הם יצרו את שפת הענפים, שבה הם קוראים לשורשים עליונים בשמות של התוצאות שלהם בעולם הזה. או שבחרו בשמות אחרים, מתוך גימטריות, מתוך כלים ואורות, מתוך המעמד הרוחני שיש לאותה תופעה, שאותה רוצים לכנות בשם. אבל למעשה אין שום הבדל בין השמות שנלקחים מהמילון של המציאות הטבעית, לבין השמות שהמקובלים נותנים מהרגשת המציאות העל טבעית. אלא ההבדל הוא רק כלפי אדם שלא מרגיש את המציאות העליונה, את הרוחניות.

כך למשל אדם שקורא בתורה רק סיפורים במילים מוכרות. מצד אחד השפה הזאת מכשילה את האדם ומבלבלת אותו, כי הוא רגיל לתאר מאחורי המילים האלה מושגים מהעולם שלו, מהעולם הזה, ולא מבין אחרת. אבל מצד שני, אם הוא היה קורא מילים שלא מבין מה יש אחריהן, היה לו חוסר טעם וקושי להתייחס למידע שמקבל, כי לא היה מרגיש יחס לאותם מושגים טכניים יבשים, כמו רשימות, פרצופים, מסכים ועביות.

אבל הן בשפת הקבלה והן בשפת הענפים אפשר למצוא בכתבים מסוימים של בעל הסולם וגם בספרו "תלמוד עשר הספירות", מילים שכלל לא קיימות בעולמנו, שהוא קורא לתופעות רוחניות בשמות שאין לנו שום הבנה בהם, שהוא לא נתן להם הסבר ולא חיבר להם מילון, אלא השתמש בהם לעצמו, לכן הם כולם נקראים שמות מופשטים. אבל הם אינם מופשטים, הם שמות לאותן תופעות ולאותם כוחות שפועלים בעולמנו, אלא בנסתר מהאנשים שעדיין מרגישים הכול רק בחלק הטבעי של העולם.

והשמות האלה, התופעות שנקראות בשמות האלה, מתגלות רק למי שרוכש חושים נוספים, את החוש השישי, מסך ואור חוזר, שבשבילו הם אינם שמות מופשטים, אלא הוא חי בהרגשה, בהערכה, בהתקשרות, עם התופעות האלה, והם נעשים לו לשמות רגילים. מה שאין כן לאדם שעדיין לא נמצא בתוך החיים הרוחניים, לגביו הם עדיין מופשטים לחלוטין, היינו, ללא קשר למה שהשם מביע ומבאר.

והאדם צריך להבין, שהשמות האלה אכן מופשטים כלפיו. ולא לדמיין אותם, עד שלא משיג את האובייקט עצמו, שנמצא מאחורי השם הזה. להיות בהבנה ברורה שכל זמן שהוא לא משיג את התופעה, השם עצמו הוא מופשט עבורו. ולא לסבך את עצמו בשקר עצמי, שהשם או ידיעת המילים, מקנה לו השגה והבנה וקשר ואחיזה בתופעה הרוחנית עצמה.

ומדוע חשוב להבין עניין זה? כי אחרת האדם חושב, שכבר יש לו משהו ביד. אבל אם הוא מבין שהוא עדיין רק קורא שמות מופשטים, מתוך זה הוא מתחיל להשתוקק להבנת השמות, היינו, להשגת התופעות שנמצאות מאחורי השמות, שהן בעצם כוחות. כי רוחניות היא רק כוחות. כוחות שמתגלים בפעולות שונות ובהתקשרויות ביניהם.

האם השגת העולם הרוחני תלויה בלימוד השמות המופשטים?

בשום מקום לא כתוב כמה שמות צריך להכיר או כמה חלקים ופרקים ב"תלמוד עשר הספירות" או בספרים אחרים צריך ללמוד בעל פה או בכתב, וגם לא כמה מבחנים יש לעבור כדי להגיע להכרתו ולהרגשתו של העולם העליון. מפני שההשגה אינה שייכת לא לכמות ידע ולא למספר דפים, אלא תלויה רק ברצונו של האדם להיכנס להרגשת השמות האלה, להזדהות עימם, לקבל על עצמו את האופי שלהם.

ולצורך זה עליו להשתוקק לברר מה הן צורות ההשפעה, ביטויים דלהשפיע, לתת, לתרום, לצאת מעצמו, לדאוג על מה שמחוץ לו, לזולת. איך הם מתבטאים בכל שם ושם, כל אותן התופעות שהן מחוץ לגופו של האדם. וכאשר האדם משתוקק לגלות משהו בצורה כזאת, נקרא שהוא רוצה לגלות את השמות הקדושים. "קדושה" נקרא השפעה. וכך לפי ההשתוקקות להשפיע, הוא מושך על עצמו את האורות המקיפים, שהם מתקנים אותו, ולאט לאט נותנים לו את התכונות האלה, את הטבע שיש בשמות. ולפיו האדם מתחיל לגלות את התופעה הרוחנית.

ורכישת היכולת הזאת לא תלויה בכמות הידע. יש אנשים שלומדים הרבה ויודעים מצוין את החומר. ויש אחרים שמשתוקקים, ולא מסוגלים להיות שקועים בלימוד, כי לבם בוער אחר הדאגה "איפה אני כלפי ההשפעה, למה אין לי יכולת להשפיע, למה לא הגעתי אליה, היכן האגו שלי, למה אני עם האגו שלי עדיין לא יכול להיכנס לכיוון הנכון?". לכן יש שלומד ויש שעובד, והם שני דברים שונים. ומי שעובד על עצמו, על הרצון לקבל שלו, על המחשבות שלו, על ההשתוקקות שלו, נקרא עובד ה', שעובד על עצמו כדי להידמות לה'.

גם העבודה הזאת נעשית מתוך לימוד, אפילו בחלקים ששייכים לחוכמה הרוחנית. אבל רק לאחר שהאדם לומד בכוונה נכונה. רק אז הלימוד מביא לו תועלת, אורות מקיפים, כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [13] ואם הוא לא לומד עם כוונה נכונה, גם אז הוא מגלה לאט לאט את התופעה הרוחנית, אבל כבר בדרך ייסורים. כי בכל דבר, אם האדם לא מתכוון אליו בדיוק, כל סטייה קטנה ממנו נקראת דרך ייסורים.

אפילו בלימוד ובעבודה בקבוצת חברים, רוב ההתקדמות היא בדרך ייסורים. כי האדם כמעט ואי אפשר לו לכוון את עצמו ישר למטרה. ככל שמשתוקקים ללכת בקו ישר, ההשתוקקות להישאר בקו ישר היא היגיעה של האדם. ועבודתו היא כל פעם לסטות מהקו, ושוב לרצות להחזיר את עצמו אליו.

באיזו מידה צריך להשתוקק להבין את הטקסט לפי מושגי השפעה?

יש שיטות לימוד שקוראים את הכתוב ומתרגמים אותו לפעולות השפעה שנראות לאדם כך או אחרת. אבל אין לכך שום חשיבות. בלימוד הקבלה האדם יכול לקרוא ובקושי להבין את השפה. כי העיקר הוא ההשתוקקות.

לכן הלימוד בספרים נקרא סגולה, שאינה דורשת הבנה. כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, אע"פ שאינם מבינים מה שלומדים". [14] שאפילו שלא מבינים מה שלומדים, מתוך ההשתוקקות להבין מעוררים אורות המקיפים.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושיה שמתעוררת על השגת הרוחניות, שהרוחניות אינה ממשית כמו הגשמיות, נובעת רק מחוסר הבנה וחוסר הרגשה של הרוחניות. שהרוחניות היא כוחות שאי אפשר להתקשר איתם, להשיג אותם, כמו כל דבר שהאדם משיג ואוחז בו, רואה אותו, טועם אותו, נושם או מריח אותו. אנשים לא יכולים להעלות על דעתם שזו אותה השגה. ובעל הסולם דווקא אומר כאן במאמר, שהשגת רוחניות והשגת גשמיות זה היינו הך.

נניח שכולם היו מאבדים את חוש הראייה, והיה נולד דור חדש שלא יודע מהי ראייה, ואיש לא היה יודע לספר להם מהי, או היה זוכר ויכול לספר, אבל לא היה בכך שום תועלת, כי אין להם חוש ראייה, כמו שאדם רגיל כלפי מקובל, גם אז האנשים היו לומדים, ויודעים איך להסתדר. הם היו משתמשים ביתר החושים, וכותבים לעצמם חוכמות, ומוסרים אחד לשני התפעלות ממה שהם מרגישים, חוץ מחוש הראייה.

ולא היה קורה דבר. אלא היה להם עולם משלהם, שחסרה בו רק התפעלות מחוש אחד. אמנם חוש חשוב מאוד, שמקבלים ממנו את עיקר ההתפעלות מהעולם ומהמציאות, אבל הם היו מסתדרים. והיו חיים מגילוי תגובת החושים שלהם על מה שנמצא סביבם. ואם היינו צופים בהם היינו רואים, איך הם בודקים את העולם, איך הם חוקרים אותו, איך ללא חוש הראייה הם מסתדרים ומסמנים לעצמם כל מיני סימנים אחרים בצורה אחרת, ללא הכרה בחוסר החוש. ולנו, לאנשים שיש להם אותו חוש, הם יראו כחסרי ידיעה וחוכמה.

אלא שלא מדובר על גובה ההשגה, למרות שההבדל הזה קיים בין רוחניות לגשמיות, שהמקובלים הם בעלי חוש נוסף, שאין לנו. אבל עצם ההשגה בגשמיות הוא כמו ההשגה ברוחניות, עם חוש הראייה או בלעדיו כמו עם ההרגשה הרוחנית או בלעדיה. כי גם ללא חוש הראייה, האדם חוקר את העולם, את התופעות שקורות לו, בפגישה עם משהו. כפי שרואים איך העיוורים מתייחסים לסביבתם. בפגישתם עם מישהו הם נוגעים לו בפנים, וכך מכירים אותו. כלומר, מה הם חשים? הם חשים את התגובה שלהם. העיוור זוכר איך החומר הזה מגיב. הוא לא יודע מי הוא, אלא איך הוא מגיב לאותו חומר.

אותו דבר קורה עם כל החושים של האדם, וגם ברוחניות. לעולם לא משיגים את הדבר עצמו, אלא רק את ההתפעלות מהתופעה, לפי איך שאנו בנויים. בעולם עצמו אין דומם, צומח, חי, מדבר, אלא רק כוח. כוח אחד שמתפרס לכוחות רבים, שהם משפיעים עלינו. האדם פועל עם הכוחות שלו בהתנגדות לאותם כוחות, הוא מרגיש ובודק אותם, ויכול לחקור אותם, וללמוד אותם בצורה כזאת, שהוא לא יודע מה נמצא מולו, אלא איך הוא מגיב עליו.

ותגובות אלה האדם רושם, וכך אוסף את ההשגות שלו, הנותנות לו את תמונת העולם. כלומר, העולם לא קיים מחוץ לאדם, אלא הוא תמונה שהאדם בונה מתוך התגובות שלו לכוחות שפועלים עליו. ואם ישתנו חושיו, הרגשותיו, רגישותו, הוא ירגיש תמונה אחרת. גדולה יותר או גדולה פחות, אם רגישותו עולה כמותית. ואם היא עולה איכותית, הוא ירגיש מה בולט יותר ומה פחות, כלומר, את היחסים המשתנים בין התופעות, ובהתאם לכך איך העולם משתנה לצורות שונות. ואם הוא ירכוש חושים נוספים, תתווסף לו עוד תמונה על התמונה הקודמת.

זאת אומרת, ממשיותה של חוכמת הקבלה, ביחס לחוש הנוסף, היא אותה ממשיות כמו שבעולם הזה. על ידי רכישת החוש הנוסף, האדם בודק וחוקר תופעות נוספות, בדיוק כמו עיוור שמקבל חוש ראייה. גם עם חוש נוסף, האדם בודק וחי ורואה רק את תגובותיו על משהו שלא מושג.

ולכן המקובלים אומרים, שאפשר לחקור רק חומר וצורה מלובשת בחומר. וצורה מופשטת היא פרי דמיוננו בלבד, ואינה קיימת במציאות, אלא בכוח. כמו העולמות לפני השגת הנשמות, שאין להם צורה, אלא הם קיימים בכוח. והמהות, אותה מציאות שמחוץ ליחסינו אליה, היא כלל לא מושגת לנו, היא "עצמותו", שעימו אין לנו שום קשר. אבל מה שמשיגים, הוא בדיוק באותה דרגת מציאותיות וממשיות, כפי שמשיגים בעולם הזה עם החושים הרגילים.

לפיכך, אלה שרוכשים חוש נוסף ומתקדמים לתמונת עולם יותר רחבה, עולים בהשגות שלהם, ולא שהם נכנסים למרחב, שבו מתבלבלים או חשים תופעות לא ממשיות. זאת אומרת, המקובלים רוכשים ידיעות יותר ממשיות מהעולם הזה, שהן מתגלות בנוסף לעולם הזה. הם מרגישים את הכוחות שפועלים על העולם הזה. והעלייה הזאת במדרגה של הכרת המציאות, היא נקראת "להשיג את השורשים של העולם הזה". אבל גם את השורשים האלה, שהמקובלים משיגים אותם בצורה ממשית, הם משיגים רק ביחס לעצמם, לפי אותו חוק הנקרא "חוק השתוות הצורה".

זאת אומרת, החוש של האדם פועל כך, שלפי מידת השתוות הצורה של החוש עם תופעה חיצונית, החוש מרגיש את התופעה. אבל הוא לא מרגיש את התופעה החיצונית, אלא מרגיש את הצורה של עצמו. כמו למשל בחוש השמיעה. האדם שומע משהו, מפני שהחוש שלו מקבל צורה של משהו מבחוץ, אבל האדם מודד את הצורה שקולט החוש, ולא את ה"משהו" שנמצא מבחוץ. וכך בכל החושים. כל חושי האדם פועלים לפי השתוות הצורה.

ובחוש הרוחני העיקרון הזה בולט עוד יותר, מפני שבעולם הרוחני מדברים רק על צורות. בצורה טבעית, בעולם שלנו, בחושים שלנו, השפה היא מוטעית, היא שקרית, מתבטאים בה כאילו משיגים ומרגישים מה שנמצא מבחוץ. אבל אין דבר כזה, אלא ביטוי כזה בשפה נובע מהחיים שלנו. כך האדם נולד וכך הוא מרגיש. לכן לוקח זמן רב לשכנע אותו וללמד אותו, שהוא לא משיג שום דבר מחוץ לו, אלא הוא משיג לפי צורות שנמצאות בתוכו, לפי השתוות הצורה.

והאנושות עדיין לא מבינה עובדה זו. למרות שאחדים מהמדענים כבר מגלים אותה ומסכימים עימה, אבל היתר עדיין לא תופסים אותה. ואילו אצל המקובלים, התהליך הזה בולט ופשוט, מפני שעל כל השגה רוחנית, הם חייבים תחילה לשקוד על בניית הצורה המתאימה לאותה השגה. כלומר, הבורא מציג משהו ומורה לאדם להשיג אותו. הוא נותן לו התחלות, רשימות, דוגמאות של צורות, שאם האדם עושה בתוכו אותה צורה, הוא משיג, מרגיש, אותה תופעה חיצונית. בצורה כזאת, הבורא מלמד אותנו, מה שאנחנו עוד לא יודעים ועוד לא רואים.

מהי מדרגה עליונה לפני התלבשותה בתחתונה, או מדרגה תחתונה לפני שמגיעה לעליונה? שנותנים לאדם רמז, שאם הוא יעשה על הדמות הפנימית שלו, הכנות פנימיות מסוימות, הוא ירגיש מבחוץ תוצאה מסוימת, תופעה מסוימת, לפי השתוות הצורה. ואם לא היו נותנים לאדם דוגמאות איזה צורות עליו לבנות בתוכו, הוא לא היה מרגיש משהו שנמצא מבחוץ. כי האדם לא מרגיש משהו שנמצא מחוץ לו, לפני שהוא עושה בתוכו את הצורה המתאימה.

בלי דוגמה האדם לא יכול להתקדם בהכרת המציאות הרוחנית. לכן הדרגה העליונה מורידה את האח"פ שלה אלינו, כלומר, אימא עילאה מורידה את האח"פ שלה ונותנת דוגמה ל"זו"ן". והעליון נותן דוגמה לתחתון איך לעשות כדי לראות, להרגיש ולגדול. כמו שבעולם שלנו מלמדים את הקטן. אבל בעולם הזה יש לקטנים דחף להידמות לגדולים, בדומה לקוף אחרי בן אדם. הם עוקבים אחר הפעולות ומחקים את הגדולים. וברוחניות אפשר להידמות לעליון רק על ידי בחירה חופשית.

וגם אז לפי דוגמאות. כי העולם הרוחני נסתר. ואם לא מביאים לאדם צורות שעליו לעשות כדי להרגיש תופעות רוחניות, הוא לא יֵדע אותן. לכן הכניסה ללימוד הצורתי, של מימוש צורות על עצמי, נקראת עבודת האדם או העבודה בחוכמת הקבלה.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

כל אוצר המילים שלנו נולד מתוך התרגשויות, התפעלויות מתופעות שאנו מרגישים. האדם, כמו כל הבריאה, שבכל העולמות, הוא רק רצון לקבל. וליד הרצון לקבל שלו ישנו מוח, שתפקידו לעזור לרצון לקבל למצוא את המילוי, למצוא את הרצוי, את מה שהרצון רוצה. והמוח, מתוך שעובד לחפש את הרצוי, או כדי לברוח מהבלתי רצוי, נותן הגדרות רגשיות לכל תופעה ותופעה, כלפי הרצון לקבל שלו. ואת התופעות הרגשיות האלה מבטאים בצלילים.

ומפני שלכל סוג של נשמות יש ביטוי משלו, לכן יש שפות רבות, לפי קבוצות של נשמות, לפי אופי התפעלותן מאותה תופעה. רואים שהאנשים מרגישים אותה תופעה, אבל אם הם באים משורש אחר, מלאום אחר, ספרדי, צרפתי, גרמני, ואפילו אם הם קרובים ביניהם, הם מתבטאים בצורות שונות. כלומר, הביטוי הפנימי שמופיע בהם משורש הנשמה, גם הוא אחר.

בעולם שלנו, אנו מבטאים התפעלות. אבל מי שלא עבר אותה התפעלות, הוא לא מבין את המילים של האחר. מתוך סך ההתפעלות הכללית שאדם לומד בחייו, הוא יכול להבין מהמתפעל את ההסבר הכללי, ולהכניס את עצמו להרגשה משותפת עמו. אבל אם התפעלות כזאת אף פעם לא היתה בו, הוא לא יכול לתאר אותה לעצמו. ואז הצליל, או הסימן, או האות, שהאחר מוסר לו על התפעלותו, נשאר בו ריק. היינו, הוא רואה את המילה, אבל אחרי אותה מילה הוא לא רואה שום התפעלות. הוא לא מרגיש מה צריך להיות מאחורי המילה. הוא לא יכול לתאר, לא תכונה ולא תחושה.

וכמו בעולם הזה, כך גם בקבלה. אלא שלנמצאים בעולם הזה, אפילו שלא עברו אותה התפעלות, יש אפשרות לדבר ובמידה מסוימת להבין אחד את השני. אבל להימצא בעולם העליון, היכן שהמקובלים נמצאים, פירושו להיות מוכן להרגיש אותו. לכן לא יתכן שמקובל, קודם נמצא במדרגה רוחנית מסוימת, ורק אז מתחיל להרגיש אותה ולחקור אותה. אלא הוא צריך להכין את הכלים שלו, להיות מוכן לאותה מדרגה ומסוגל לה, ואז הוא מרגיש את המדרגה ונמצא בה.

ובכל המדרגות, מפני שהן כוללות כלי, שתמיד כלול מעשר ספירות ונרנח"י, כל אחד יכול למסור לשני את התפעלותו, והשני יכול להבין אותו בצורה חלקית. כי ברוחניות כל מצב דומה למצב אחר שברוחניות, רק במידה שונה. אבל בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, אי אפשר למסור מה שנמצא בתוך הרצון לקבל, איך הרצון לקבל מתפעל, מפני שברוחניות הרצון לקבל מתפעל מתוך שהוא נותן, שהוא מוסר, שהוא מרגיש חסרונות חיצוניים, איך הם סובלים, ואיך הוא ממלא אותם, ועד כמה הוא שמח שממלא אותם, ונמצא בהתפעלות מהאפשרות הזאת. זהו המילוי הרוחני, שיחד עימו באה השגת הבורא, את מי שהוא ממלא, ואיך הבורא מתפעל ממנו.

אז איך אפשר בכלל למסור את טיב ההרגשה הזאת, ולא כל שכן את גודלה, לאלה שנמצאים בהתפעלות רק מאיך שהם מקבלים, מאיך שהם מרגישים רק את עצמם, ולגמרי מנותקים מהרגשת האחרים? יוצא מכאן שבלתי אפשרי שהאחד יבין את השני, כי הכוונות שלהם הפוכות.

ולא חשוב מה מרגישים וממה מתפעלים, אלא חשוב רק הנתק הזה, שמגיע על ידי כיוון הכוונה, כיוון ההתפעלות. כלומר, יכולים לאכול ולשתות יחד ולתת מתנות אחד לשני וכדומה, ולא חשוב על מה מדובר, על יחסים, על פעולות, או על מחשבות. אבל מפני שהם הפוכים, כלומר, שיטת החשיבה וקליטת התענוג בתוך אותו הכלי, אותו רצון ליהנות, היא הפוכה, לכן הם לא מבינים זה את זה. עד כדי כך שאומרים, שהעולם הזה והעולם הרוחני מנותקים זה מזה, ואינם מורגשים יחד.

לכן למי שנמצא בעולם הרוחני, יש קושי גדול לבטא את עצמו, כלפי אלה שנמצאים רק בהרגשת העולם הזה. היינו, מי שנמצא בפעולות דהשפעה, שהמחשבות שלו, והכוונות שלו, והחשבון שלו, והפעולה שלו, הם כדי להשפיע, לא יכול להיות מובן למי שנמצא בצורה הפוכה ממנו, כמונו, שכל המחשבות והרצונות והחשבונות והפעולות שלנו, הם איך למלא את עצמנו. אנו נמצאים בכיוון הפוך מאותו אדם ולא יכולים להבין אחד את השני. אלא ש"לא יכולים להבין" כולל גם אותנו, התחתונים, שגם לנו יש בעיה להיות מובנים בעולם הרוחני.

בעולם הרוחני נמצא בורא, שלא שומע אותנו עד שנרצה לחשוב, לרצות, לעשות כמוהו. אבל בעולם הרוחני נמצאים מקובלים, שרוצים לעזור לנו, ולמשוך אותנו לשם. אבל הם לא יכולים להגיע אלינו בהסבר שלהם, כי אנחנו לא מסוגלים לשמוע מה הם מדברים, אפילו שהם מביאים לנו כתבים וסיפורים למיניהם, ורוצים שעל ידי צורות התבטאות שונות נתקשר אליהם.

כלומר, כל בקשה או פנייה לעולם ההוא לא עוברת, אם היא לא באותו סגנון כמו המחשבה, הרצון והפעולה שפועלים שם. אותו דבר כלפינו, מלמעלה למטה. לפיכך שני העולמות נמצאים בנתק. מי ששם שם, ומי שכאן כאן. היינו, מי שרוכש את היכולת לעבוד בהשפעה, חש את שני העולמות. ומי שעדיין נמצא רק בקבלה, ברצון האגואיסטי, חש את העולם הזה.

אם כך, איך עוברים מעולם לעולם? מקבלים כוח מלמעלה, שמושך את האדם מלמטה למעלה, מהעולם הזה לעולם הרוחני, וכך נכנסים. אבל אלה שנמצאים בעולם הרוחני, יכולים לעזור לאלה שעדיין נמצאים בעולם הגשמי. וכדאי להם לעזור לנו. ראשית, מפני שהם נמצאים ברוחניות והרצון שלהם הוא רצון להשפיע. ושנית, מפני שכולנו כלולים בכלי אחד, באותה נשמה אחת. ולעבור לחַיוּת ולהתפעלות, להיות בעולם הרוחני, במדרגה העליונה ביותר, היינו, בדבקות בבורא, זו המטרה.

כל מי שנמצא בעולם הרוחני, שרואה את המטרה הזאת, ומשיג אותה במידה של המדרגה שבה הוא נמצא, רוצה לעזור לתחתונים. כי הטבע הוא, שמי שקונה דרגה עליונה, אותה דרגה, אותה רמה שהשיג, מחייבת אותו לדאוג לאחרים שעוד לא השיגו אותה. זאת אומרת, לעבוד בצורה של השפעה, להתחיל להיות כעליון כלפי התחתונים, ותחתון כלפי העליונים. לבקש אצל העליונים ממנו עבור התחתונים ממנו. כי זו צורת ההשפעה.

והמקובלים מצאו אפשרות לעזור לאותן הנשמות, שעוד לא נמצאות בעל מנת להשפיע, היינו, באותה שיטת החַיוּת שיש בעולם העליון. הם כותבים על הפעולות והתופעות של העולם הרוחני בארבע שיטות, שפות, סגנונות, ביטויים, הנקראים: שפת התנ"ך, שפת המדרש, שפת ההלכה ושפת הקבלה.

כשלומדים את הביטויים האלה, לא מבינים מה הם אומרים, על מה המקובלים כותבים. מפני שהם מתארים איך צריכים להיות בעל מנת להשפיע. שפירושו לתת הכול, לחשוב רק על השפעה, לחיות ברצון של השני, לאהוב את כולם. הם כותבים על כל אותם מצבים שאף אחד לא מסוגל ולא רוצה ובכלל לא יכול לתאר לעצמו. אלא מתוך שקוראים על הפעולות ועל התופעות שכך מתבטאות, מקבלים מהפעולות האלה הארה. אבל הארה שיורדת אל האדם באותה עוצמה כמו הרצון שלו להיות בהן.

ומי שלא רוצה להיות בפעולות האלה, אלא לקרוא מה שכתוב מתוך סקרנות, או כדי להתחכם, אין לו יותר מהארה קטנה מאוד. לא כל שכן מי שקורא כדי לרכוש על ידי זה כוחות ולשלוט על האחרים, הוא מקבל חושך במקום אור, נעשה כעטלף במקום תרנגול, כפי שמתאר בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [15]

אבל מי שקורא על פעולות דהשפעה, ונדחף על ידי ספרים קודמים שקרא, על ידי מורה וקבוצה, על ידי שכנוע עצמי, על ידי ייסורים שמרגיש בעולם הזה, לעבור לסגנון קליטה ולצורת חיים של השפעה, של מחשבה על נתינה. אז לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, באה לו מאותן הפעולות ומאותם המצבים, הארה מיוחדת הנקראת אור מקיף, שלאט לאט בונה באדם גם רצון וגם יכולת להיכנס לפעולות כאלה.

ברגע שהאדם "חותך" עצמו מהתוכנה הטבעית, שבה הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל, ועובר לתוכנה אחרת, לעבוד עם כל הרצונות והכוחות והמחשבות שלו בעל מנת להשפיע, נקרא שעבר את המחסום, שנכנס לעולם הרוחני. וכאשר הקליטה שלו, המחשבה שלו, החשבון שלו, הם לגמרי הפוכים מקודם, אז הוא רואה עולם הפוך, ומצטרף לאותם, שנמצאים בסגנון חיים של השפעה, של נתינה, של חשיבה על הזולת בלבד.

וכמו שהיה תחתון והפך לעליון, עתה הוא מבין עד כמה יש לו רצון לעזור לאחרים, ועד כמה קשה לו לבטא מה הוא משיג ומרגיש לאלה שרק לפני רגע היה שייך אליהם. ועתה הם נמצאים משני צידי המחסום ולא מבינים איש את רעהו, מפני שהם מתפעלים ומתרגשים מדברים אחרים לגמרי, מכיוונים שונים של מחשבה ורצון.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

מהו חוק ענף ושורש בעולמות? כל העולמות, כל המדרגות, כל המצבים, הם מאוד שונים זה מזה. אפילו בעולם הזה, העולם הקטן, הגרגיר הקטן ביותר שבכל המציאות, שהיחס בינו לבין העולם הרוחני הוא כמו היחס בין כדור הארץ לבין היקום כולו, שאין לו גבול, שלמרות גודלו הזעיר, בכל זאת הוא כולל התפעלויות, התרגשויות, מצבים, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר, שיש לאדם. ממצב של אושר ותענוגים מכל הסוגים, ועד מצב של צער וצרות גדולים. ההבדל בין המצבים הוא מקצה לקצה, במשך כל החיים שלנו.

ועד כמה שהם שונים, בכל זאת כל המצבים בעולם הזה וכל המצבים בעולם הרוחני, כל מצב ומצב שבו נמצא הנברא, התבנית שלו היא אותה תבנית של עשר ספירות, שנמצאות ביחס מיוחד לאור שבא אליהן. ולא יכול להיות אחרת. אלא היחס המיוחד בין הכלי לאור, הוא שקובע את מצב הכלי, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר.

ומצב הכלי נקרא העולם שלו, מהמילה העלמה. עד כמה שהכלי, לפי התכונות שלו, כלומר, לפי המסך שיש עליו, מסתיר או מקבל את האור, לפי השתוות הצורה. כלומר, "עולם" נקרא מידה של גילוי והסתר, לפי הרצון והמסך שבתוך הכלי.

הכלי עצמו הוא תמיד עשר ספירות, והאור שבא הוא תמיד אור מופשט. ורק המסך שיש בכלי, המתאים ומתאם את האור לכלי, הוא הקובע את מידת ההסתר ואת מידת הגילוי של האור כלפי הכלי. כמה אור נכנס לתוך הכלי, ובהתאם לו כמה אור נשאר כעודף מחוץ לכלי. כל המצב הזה של התפעלות הכלי מן האור, הוא מורגש בכלי כעולם שלו.

ואפשר לומר אחרת. האור המופיע לפני הכלי הוא הבורא, כי הוא בורא את הכלי ומקיים אותו ושולט בו. לכן "עולם" נקרא מידת הקשר בין כלי לאור או בין נשמה לבורא. המצב שנברא מלמעלה, נקרא עולם אין סוף, שבו אותו הכלי שנברא בעשרה חלקים, בעשר ספירות, הוא מקבל את כל האור ונמצא עימו בדבקות. עולם אין סוף הוא עולם אין גבול, מצב אין גבול, שאין הגבלה מצד הכלי, איך הוא מקבל את האור. באיזו דבקות, באיזה חיבוק הוא נמצא עימו. ובמצב הזה שבעולם אין סוף, הכלי עצמו נקרא נשמה והאור שבו נקרא בורא, "הוא ושמו אחד". [16]

ואחר כך הכלי רוצה לעשות סדר ביחסים האלה. להתקשר לבורא ולהיות עימו בקשר רק לפי השתוות הצורה. ואז מתחילים לצאת כל אותם המצבים שבין כלי לאור, שבין נשמה לבורא. וכל המצבים האלה הם חלק מאותו מצב שהיה באין סוף. גילוי חלקי של הבורא בתוך הנברא, של האור בתוך הכלי, לפי מידת המסך.

וכך נוצר סדר ירידת המדרגות ממצב אין סוף ועד העולם הזה. שככל שהכלי נמצא עם מסך מופחת יותר, הכלי יותר רחוק ממעמד האין סוף, ופחות מרגיש בתוכו את הבורא, את האור, נמצא בסולם המדרגות יותר רחוק מאין סוף. עד שהכלי יורד לדרגה האחרונה, לדרגת האפס שלפני העולם הזה, היכן שהכלי לא מרגיש את הבורא והופך לגמרי מנותק ממנו. עד כדי כך שלא מרגיש את השורש שלו, את המילוי, מאיפה הוא בא, מי מוריד אותו, איך הוא קיים. משום שאין שום מסך, שום התאמה ביניהם. כי כל הרצונות של הכלי הם כבר על מנת לקבל, כנגד כל הרצונות שלו מעֵבר לעולם הזה שהם תמיד בעל מנת להשפיע או בצמצום.

כלומר הכלי הוא אותו כלי כמו באין סוף. אבל באין סוף על כל הרצונות בכל עוצמתם יש מסך. ובפחות ממנו, יש ירידת המדרגות, שבכל מדרגה ומדרגה, עד כמה שאין מסך, יש צמצום על הרצונות, וכמה שיכולים עושים מסך. עד שיורדים לעולם הזה. במדרגה התחתונה לפני העולם הזה, על כל הרצונות יש צמצום ואין מסך. ולמטה ממנה אין כבר גם כוח הצמצום והכול על מנת לקבל.

בכל המדרגות ישנו אותו כלי של עשר ספירות, וההבדל הוא רק במסך ובאור שממלא את הכלי. ולכן בכל המדרגות שבכל העולמות כולל העולם הזה, יש חוק ענף ושורש, שהכלי בעולם הזה בנוי כמו בעולם הרוחני. אלא מפני שאין לו מסך, הוא מרגיש את המצבים שלו בצורה הנקראת גשמיות.

כלומר, אין עולם גשמי כפי שאנו מתארים אותו לעצמנו, שיש חפצים ויש "אנחנו", ויש משהו מסביבנו. הכול דמיון בתוך כלים דקבלה. כך הכלי מרגיש התפעלות בתוך עשר ספירות, בתוך עשרה רצונות. ואם הוא רוכש רצון עם מסך, אז עולה להרגשה אחרת, להתפעלות אחרת. אבל החוק הזה של ענף ושורש, שבכל מצב ומצב כלי כלול מעשרה חלקים עם אור שנמצא לפניו, התמונה הזאת, המצב הזה, קיים בכל מדרגה ומדרגה.

אלא אחרי שהכלי הרוחני יורד ממצב אין סוף, בהחלשת המסך, המעטת המסך, עד למצב שאין מסך ואין צמצום על הרצון לקבל, נשאר רצון לקבל קטן מאוד, אפילו פחות ממידת הכרחיות הקיום ברוחניות. וברצון הזה כלי יכול להתקיים בעל מנת לקבל. אם לוקחים ומחברים יחד את כל הרצונות, כל התשוקות, של העולם הזה, בכל הנשמות, בכל הזמנים, אלה שהתגלו ואלה שעוד יתגלו בדורות הבאים, כלפי הרוחניות הם רצון לקבל קטן מאוד.

וכאשר האדם רוכש מסך ומתחיל לעלות לרוחניות, אז בכל מדרגה ומדרגה הוא מקבל תוספת רצון ובהתאם לזה רוכש עליו מסך, ואז רואה תוספת של מציאות, קשר שלו עם הבורא, שהוא נקרא עולם חדש, מדרגה חדשה. בכל מדרגה יותר עליונה, יש יותר רצון, ועליו מסך והתגלות האור בתוכם.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

ההבדל בין העולמות ובין המדרגות הוא בחומר, ברצון לקבל שמשתמשים באותה מדרגה. ככל שהאדם יכול לקנות רצון לקבל יותר גדול, ועליו לקנות, לרכוש מסך, לעבוד עם הרצון לקבל בצורת ההשפעה, בדומה לבורא שנמצא מולו, כך הם מתאחדים, מתחבקים, נדבקים יחד. בהתאם למסך שהאדם רוכש על הרצון ולמידת הדבקות שלו בבורא, הוא משיג, כלומר, קובע את העולם הרוחני, את המצב הרוחני שלו.

וגם כעת כולנו נמצאים מול הבורא, אבל בניתוק ממנו, כי הרצונות, המחשבות והמעשים שלנו לא דומים לבורא, אלא הפוכים ממנו. לכן גם כעת כל אחד מאיתנו מרגיש את מציאותו לעומת הקשר שלו עם הבורא, רק הוא לא יודע שכך הוא מודד וכך הוא מרגיש. אלא אם מתקרבים אל הבורא, מרגישים יותר טוב ואם מתרחקים ממנו, מרגישים יותר רע. אבל הרגשת הבורא בתוך הכלי, היא נקראת הרגשת החיים, הרגשת העולם.

ובהרגשת העולם מבדילים בסוג החומר. חומר שהוא רצון ליהנות ללא מסך, נקרא גשמי. חומר שהוא רצון ליהנות עם מסך, נקרא רוחני. וככל שהחומר, רצון לקבל, יותר גדול ללא מסך, הוא נקרא יותר מגושם. וככל שהחומר, הרצון לקבל, הוא עם המסך, הוא נעשה יותר זך, יותר רוחני. ומידת הגשמיות או מידת הרוחניות קובעות את התמונה שמצטלמת, שמורגשת, בחומר הזה. ככל שנחשפת בחומר תמונת ה', תמונת הבורא, נקרא שהאדם נמצא עימו ביתר חיבוק, ביתר דבקות.

ובתוך החומר יש שרשרת רשימות, נתונים, שמחייבת את האדם במחויב, להגיע למצב הנקרא עולם אין סוף. שלא יהיה שום גבול בחומר, אלא יהיה על כולו מסך. ועד שהאדם לא מגיע למצב הזה בתוך החומר שלו, הרשימות האלה שדורשות כל פעם מילוי יותר גבוה, הן מביאות לאדם הרגשת חוסר מילוי שמורגשת בו כייסורים.

הרצון לקבל מרגיש רק מידת מילוי יחסית. ולפיה הוא קובע את מידת המילוי שלו, מרגיש אותה, כתענוג או ייסורים במצבו. מה שמחייב אותו להתקדם. מכך יוצא, שכל החומר, עד הגשמי ביותר, בסופו של דבר ירגיש את הדחף להזדכך, היינו, לרכוש מסך ולהיות יותר ויותר רוחני, עד שישווה את צורתו לבורא.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

חוק ענף ושורש אינו העתקה ממצב למצב, אלא קשר בין המדרגות, שכל מדרגה עליונה, מפני שרצונה להשפיע, מרגישה את עצמה מחויבת להעלות את הדרגה התחתונה עד הגובה שלה. כך לגבי כל המדרגות מלמעלה למטה. ויוצא שהתחתון ביותר מרגיש על עצמו את ההסתרה של כל המדרגות, את הלחץ שלהן, את הרצון שלהן, למשוך אותו עד עולם אין סוף.

כאשר בא אור מלמעלה ובעטיו מתעוררות הרשימות בתוך התחתון, אז מתחילה העבודה על התחתון. הוא לא מסוגל להישאר במצבו, מרגיש אותו כנורא, כעולם מלא ייסורים, ומתוך זה מתחיל לטכס עצה איך לברוח ממנו. לכן יש חוק ענף ושורש, קשר בין המדרגות, כדי מכל מדרגה עליונה להשפיע על המדרגה התחתונה, לעזור לה לעלות ולא להישאר במצבה הנוכחי.

כי החומר עצמו, הרצון לקבל, נהנה ממנוחה. ואם הרשימות לא היו מתעוררות על ידי אורות שבאים ממדרגה עליונה, החומר ודאי שלא היה זז ממקומו בעצמו. לכן הקשר בין המדרגות מסודר בדיוק כך, שכל המדרגות העליונות עוזרות למדרגות התחתונות להיתקן ולעלות.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[17]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

אם לכל ענף למטה יש שורש משלו למעלה, למה משיגים בסוף שורש אחד?

בסוף משיגים עשר ספירות, ולא שורש אחד. כל המדרגות העליונות מחולקות לעשר ספירות, שאפשר לחלק אותן לעוד ועוד עשר ספירות, אם יודעים להגיע להתחלקות כזאת ולחקור אותה לעומקן של עוד ועוד עשר ספירות. אבל במדרגה תחתונה, אין יותר פרטים ממדרגה עליונה, אלא ההפך, ככל שעולים יש יותר פרטים, מפני שבאים עם המדרגות התחתונות וכוללים אותן במדרגות העליונות.

נראה לנו שעולמנו מורכב מחפצים רבים, והעולם הרוחני מורכב מעשר ספירות בלבד, שהעולם הזה מסובך יותר מהעולם העליון. אבל העולם הזה נחשב כגרגר חול כלפי העולם העליון. וההבדל ביניהם הוא עניין של השגה.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

מהיכן נובע ריבוי השפות? על סוגים שונים של נשמות, שנמצאים לפי אופיים במקומות שונים על פני כדור הארץ, פועל שורש שונה. לכן הם מביעים את התפעלותם ממצבים מיוחדים, שנתקלים בהם בחיים, כלומר, מקשר מיוחד בין אור לכלי, בצורות שונות, בשפות שונות.

והמקובלים שעולים לעולם העליון, מתחילים להרגיש את התופעות ברצון להשפיע שלהם, בתוכנה אחרת, ביחס אחר לבורא. שהבורא שריר וקיים, ועימו קובעים סדר מסוים, מערכת יחסים מסוימת, הנקראת עולם של הכלי, שאותה הם רוצים להביע במילים של העולם הזה. והם אמנם מסבירים אותה.

אבל איך המקובלים יסבירו, שהבורא נמצא לפניהם, והם נמצאים עימו בקשר מיוחד? באיזו דרך הם יספרו על הקשר הזה? המקובלים אומרים, שגם במצבנו אנחנו נמצאים מול הבורא, בקשר מיוחד עימו, רק לא יודעים עם מי נמצאים בקשר, כי הוא מוסתר. ולמרות שאנו לא יודעים על ידי מה מתקשרים אליו, איך הוא משפיע עלינו בצורות שונות, על ידי חפצים, על ידי התפעלויות והתרשמויות מהאנשים הסובבים אותנו, או ממקרים שפועלים עלינו, אבל נמצא לפנינו רק בורא, שכך פועל.

המקובלים נמצאים עם הבורא בקשר גלוי, ואנחנו נמצאים עימו בקשר נסתר. אבל באותו קשר נסתר עם הבורא, הוא נסתר מאחורי חפצים, מחשבות, פעולות, שנראים לנו בזכות עצמם, והמקובלים רוצים להסביר לנו איך הבורא נסתר מאחוריהם. ולכן הם מבטאים את הקשר שלהם במילים, בשמות, של חפצים, פעולות ויחסים מתוך מערכת העולם הזה. היינו, הם רוצים להסביר לאדם מה נסתר מאחורי מה שהוא מרגיש.

שאם האדם היה מחליף את היחס שלו למה שנמצא בהרגשתו, ליחס של השפעה, אז הוא היה מרגיש, מתאר, מה שהמקובלים רוצים להעביר ולהסביר לו. כל שפת הענפים מתבססת על העיקרון הזה. כלומר, לא שלוקחים שֵם ממצבנו ב"על מנת לקבל" ומדביקים אותו לתופעה רוחנית הנמצאת כנגדו ב"על מנת להשפיע". אלא כל שֵם אומר, שאם האדם יתייחס, או יעשה, או יחשוב, מה שהשם הזה מבטא רק ביחס על מנת להשפיע, הוא יגיע למה שהמקובל מתכוון.

כלומר, שפת הענפים היא העתקה של המצבים בעולמנו לעל מנת להשפיע, למצב הרוחני. לכן לא חסר למשל בספר התורה, שנראה לנו כסיפור מחיי העולם הזה, חוץ מלקרוא אותו עם מסך בעל מנת להשפיע. ואז מבינים מה משה התכוון לספר לנו. היכן הוא נמצא בכל הסיפור הזה, באיזה דרגות. מה בדיוק הוא רוצה להסביר לנו. מהי רוחניות, לְמה צריך להגיע, מה צריך לקרות לאדם בדרך הרוחנית, ולא הגשמית שמסופרת שם בצורה היסטורית.

אבל אין מה לספר על מה שהיה. אלא כל הסיפור הוא ביטוי של השגת המצבים הרוחניים עד גמר התיקון. וצורת הביטוי הזאת נקראת שפת הענפים. שנותנת לאדם תמונה, שהוא מתאר אותה בחושים שלו ללא שום בעיה. ומתוך התמונה הזאת הוא יכול להגיע לאותו מצב, שבו נמצא מי שהביא לו את הסיפור בשפה הזאת, אבל רק בתנאי שהוא משנה את היחס שלו, שיהיה יחס של השפעה כמו שיש לאותו מקובל, שמתאר את התמונה.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

כל המדרגות, מעולם אין סוף ועד העולם הזה, דומות זו לזו כהעתקה מעליון לתחתון, מתחתון ליותר תחתון. לכן אפשר לומר, שדרך עשר הספירות המתפרסות עשר עשר מאין סוף עד העולם שלנו, דרך כל המדרגות, ניתן למתוח כעין חוטים. שבכל חוט וחוט אותו חפץ, אותה פעולה, אותו רצון, אותה מחשבה, שבכל המדרגות אותו דבר, רק ההבדל הוא בחומר, שהוא יותר זך למעלה ויותר עב למטה, אבל הוא אותו מושג, אותה מחשבה, אותו רצון, אותה פעולה.

המקובלים שנמצאים בפעולות בעל מנת להשפיע, מרגישים את הבורא שמתגלה. ולכן מתוך הגילוי הזה הם יכולים, כמו שבעולמנו מבדילים באור לעומת החושך, להבדיל את כל המרכיבים של מצבם. מה הם עושים, מה הם מקבלים, ממי הם מקבלים ולמה, כל הסיבות וכל התוצאות.

את כל המרכיבים האלה המקובלים רוצים לרשום ולמסור אחד לשני, מפני שעל ידי ההתקשרות הזאת ביניהם, כל אחד מהם מתעשר. כי הנשמות נמצאות הרי כמערכת אחת בנשמה הכללית של אדם הראשון. וככל שמתקשרים ועוזרים אחד לשני לרכוש את כל אופני המצבים של החוכמה, בכך מקרבים את המצב המתוקן הכללי. לכן יש בכך חשיבות גדולה.

ואיך הם עוזרים איש לרעהו? הם יכולים להסביר, לספר ולהעביר בצורות אחרות, אבל כידוע לנו מדור לדור הם כותבים, גם לעצמם וגם לאנשים רגילים. ולעצמם הם כותבים או בשפת הקבלה, בשפה טכנית של מידות, הבחנות, מסכים, רשימות, סוגי אורות וסוגי כלים. או בשפת הסימנים, כפי שהם כותבים בסידורים של מקובלים. צורות שונות של אותיות וצירופי אותיות, שבהם עצמם אין שום תועלת, כי אלה לא מילים, אלא כל אות היא מצב מיוחד, שהאדם צריך לקבל אותו. לבצע על ידי המסך, על ידי הרצון לקבל, וכך לעבור מאות לאות דרך כל מיני מצבים.

בדומה לאדם רגיל, שקורא מילים מתוך משפט, ובמהלכן עובר מצבים של התפעלויות והתרגשויות, כך המקובל שעובר מאות לאות, הוא מבטא אותן בתוכו, עם רצון לקבל ומסך, ונכנס להתפעלות, להתרגשות ולהבנה, ממה שהמקובל השני מוסר לו בשפת הקבלה, המובנת רק בין המקובלים.

ואילו את שפת התנ"ך, את שפת ההלכה ואת שפת האגדה, אפשר להבין דרך ביטויים שנמצאים בעולמנו, ומתוכם להתחיל לנסות לתאר את המצבים שנמצאים בעולם העליון. כלומר, לא לדמיין דמיונות על העולם העליון, אלא דרך המילים והמשפטים האלה להגיע לאחיזה בהשתוקקות לראות על מה קוראים, לראות את המצב הרוחני האמיתי.

ואם רוכשים מסך רואים דרך הסיפורים האלה את המצבים הרוחניים האמיתיים. לכן שפת הענפים נקראת אותם אמצעים, שעל ידם האנשים הרגילים יכולים להתקשר למקובלים. ובשביל המקובלים עצמם, שפת הענפים היא לקחת מהעולם הזה מילים כדי להתקשר ביניהם, או לקחת רק צורת אותיות, או שמות מופשטים, כמו בחינות, ספירות, פרצופים, כדי לעבוד בהם.

מהי שפת התנ"ך?

התורה מדברת בגובה עולם האצילות. ב"גובה עולם האצילות" הכוונה, שהתורה כוללת את כל קכ"ה (125) המדרגות. משה רבנו, גדול הנביאים, מתאר את ההליכה בכל המדרגות, אבל בשפה שנראית כמו סיפורים על החיים בעולם הזה. השפה עצמה, הלבוש על הרעיון, הצורה והסגנון שהלביש אותו, מזכירים סיפור אנושי.

אלא גם שפת התנ"ך היא שפת ענף ושורש. כל השפות שמדובר בהן על רוחניות, נכללות בשפה הזאת. ואין ביטוי אחר לרוחניות, אלא אותה שפה הנקראת שפת ענף ושורש. כי תמיד לוקחים מהעולם הזה סימנים, צורת אותיות, ואפילו מילים כמו "מסכים", "רשימות" ועוד, ולא כל שכן סיפורים כמו אלה שקוראים בתורה. לכן השפה הזאת נקראת שפת ענף ושורש.

ולולא שפת הענפים הזאת, אין בכלל מילים, אין ביטוי לעולם הרוחני. כי ביטוי אפשר למסור רק על ידי התרגשות משותפת, רק כשנמצאים בכלי אחד, כשיש מגע ישיר. אבל מכלי לכלי הביטוי הוא תמיד על ידי שפת הענפים.

כל הסיפורים, שהמקובל רוצה להסביר בהם על ההתפעלות שלו מרוחניות, מה הוא מרגיש, איך הוא מבטא את עצמו, איך הוא בונה את הכלי, ונכנס למגע עם הבורא, ופועל בו ומגלה את הפעולות, תמיד הוא מבטא במילים הנקראות שפת הענפים. כסימנים לרוחניות הוא לוקח ביטויים מהעולם הזה, כי אין לו עוד מהיכן לקחת.

אם כך, בשביל מה מקובל שנמצא בעולם האצילות, ומקובל שנמצא באותו עולם או בעולם הבריאה, במצב שונה, צריכים בינם לבין עצמם שפה מהעולם שלנו? למה אין להם אמצעי אחר להתקשרות ביניהם? ואיך הם יכולים להתקשר ביניהם, אם אומרים שלכל כלי יש מסך נפרד לעומת האור העליון? רק דרך המערכת הכללית.

מן הסתם אין קשר ישיר וקצר בין אחד לשני. אלא עד כמה שכל אחד מהם נכלל במערכת הכללית, מזדהה עימה ונכלל בה, במידת הקשר הזו יתפתח הקשר ביניהם. גם בעולם הזה לא יכול להיות, שאדם אחד יאהב אדם אחר, או ששניהם ישנאו זה את זה, אלא רק כלפי מערכת חיצונית, שהם אוהבים או שונאים אותה, ולפי היחס כלפיה הם מתקרבים עד שנעשים אוהבים זה לזה, או מתרחקים ונעשים שונאים.

החשבון הוא תמיד כלפי מערכת חיצונית ולא אחד כלפי השני. אלא כלפי דברים כלליים בין שניהם. אין לכלי אחד מגע עם כלי שני בגופו, כי כל כלי מוגדר כרצון לקבל מבודד. לכן מכלי אחד אי אפשר להתקשר לכלי שני, אלא דרך מערכת, שבסופו של דבר מתבטאת בשפת הענפים. כי ברוחניות יש רק התפעלות ללא ביטוי חיצוני.

לכן רק על ידי ביטויים חיצוניים, גשמיים, כמו בעולם הזה, אפשר להעביר רוחניות. כי הרוחניות עצמה היא פעולות. כלומר, בפעולות שמקובלים פועלים במרחב הרוחני, הם משפיעים אחד לשני. אבל אם הם רוצים לבטא מה שאינו משותף ביניהם בצורה הזאת, אז אין להם אפשרות אחרת, אלא רק דרך העולם הגשמי. כי העולם החיצוני הזה הוא ללא רוחניות, הוא עולם הסימנים.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

בקבלה לומדים, שההשגה היא מלמטה למעלה, שמתחתון נלמד העליון, אבל ללמוד את העליון אפשר רק במידה ונמצאים עימו בהשתוות הצורה. רק אם משתווים עימו, היינו, רוכשים אותן תכונות, מתחילים להבין אותו ולחקור אותו, ומאותה מדרגה עליונה יודעים איך העליון פועל על התחתונים, איך התחתונים מופעלים, מה קורה בהם, מה הם סדרי הקשר ביניהם.

כלומר, מהמדרגה התחתונה או מהמדרגה עצמה, לעולם אי אפשר ללמוד ולדעת מהי אותה מדרגה, כי לא יודעים את הסיבות לכל מה שנעשה בה. לא יודעים מה הסדרים שלה, איך כל הפרטים שלה מקושרים ביניהם, מה הטבע שלה, מפני שהם יורדים אליה מהעליון. ואם רוצים לדעת מה הטבע של מצב מסוים, של מדרגה מסוימת, או של מעמד מסוים, חייבים לחקור את המדרגה שמולידה אותם.

ולכן מי שרוצה לדעת את העולם הזה, חייב לעלות לעולם עליון יותר ולחקור את השורשים. לראות איך משתלשלות מהם למטה כל הפקודות והתכונות, ובאיזה סדר העליון מעורר את התחתון, כדי להכיר ולדעת את התחתון. זאת אומרת, אפילו את העולם הזה אי אפשר לדעת לפני שמשיגים רוחניות.

וכך יוצא, שאנשים בעולמנו אינם מבינים את העולם הזה, ולכן אין הם יכולים לדבר עליו, אלא רק מתוך ידע מוגבל שרוכשים מסדרים גשמיים של העולם הזה, שהם רק תופעה, תוצאה, מהשפעת הכוח העליון. והתופעות והתוצאות האלה, הן מה שחוקרים כל המדענים של העולם הזה.

וגם אם אדם אחד נמצא בעולם העליון, ואדם שני בעולם התחתון ממנו, זה שנמצא בעולם התחתון לא יכול להיעזר בזה שנמצא בעולם העליון, כי אין לו כלים להבין ולקלוט מה שהוא רוצה למסור לו. אלא הוא חייב תחילה לקנות כלים, ולקבל את התכונות, שבתוכם הוא יוכל להבין את כל הסדרים וההבחנות שיש בעליון.

וכך יכולה להיווצר בין העליון לתחתון אפשרות להתקשר ולשוחח בענייני החוכמה. וללא הכלים והתכונות האלה שרוכש התחתון, אין קשר גם לא בין תלמיד לרבו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

רב מקובל הוא מי שמסביר איך לעלות לעולם העליון. איך להשתפר, ולעלות לדרגה גבוהה יותר של המציאות, כדי לחקור את המציאות מדרגה יותר עליונה. רב נקרא גדול, אבל לא לפי הידע, אלא לפי גובה המדרגה שאליה הוא מושך את תלמידו, שנקרא לכן תלמיד חכם, מי שלומד איך להיות חכם, איך לעלות ולקבל חוכמה. חוכמה אי אפשר לקבל בלי לעלות, בלי לרכוש את הכלי.

תלמיד צריך לרצות להבין מה הרב אומר לו, שצריך לעלות לדרגה יותר עליונה. ויותר מהרעיון הזה הוא לא צריך להבין. כל האורות באים מלמעלה והם ממלאים את הכלים, לפי כמה שהכלים נמצאים בהשתוות הצורה עימהם. וכל ההדרכה של הרב היא רק איך להזדכך כדי לקבל את האורות העליונים. הרב לא צריך לתת יותר מההדרכה איך להתעלות, איך לרכוש כלי יותר גדול.

תלמיד נקרא שמבין את הרב אם מתוך כל ההתרשמויות שמקבל מהסביבה, הנקראת "רב, ספרים, קבוצה", הוא מקבל רצון לעלות, היינו, להיות יותר רוחני, להשיג את תכונת ההשפעה. ומתוך הרצון הזה הוא משקיע את עצמו בלימוד ומשמש את הרב והקבוצה. ומתוך היגיעה שמשקיע, ובזמן שלומד, באה לו תפילה, שיבוא הכוח העליון ויעזור לו להתעלות לדרגה עליונה יותר, כלומר, להיות יותר דומה לבורא, יותר קרוב לבורא, להיות יותר משפיע. כלומר, האדם צריך למצוא מישהו שממנו הוא יוכל להגיע להידמות לבורא. [18]

לפרש נכון מהו להיות גבוה יותר, גדול יותר, נקרא לשמוע מה אומרים לו. ותלמיד ששומע ומבין, שכך צריך לעשות ומבצע, הוא עולה. והיכולת לשמוע, היא נקראת אמונת רבו. אבל לא כל כך פשוט לשמוע. אפשר לרצות לשמוע, לשמוע באוזן, אבל עוד לא להיות מסוגל לשמוע. לשמוע נקרא לקלוט ולהתפעל ממה ששומעים, ושאותה ההתפעלות מפעילה אותנו.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" [19], שהשימוש יותר חשוב, כי הוא יותר עוזר להתפעל ולקלוט את המסר. "להבין" הכוונה לרצות להתעלות. רק בתורה קיים המצב הזה, של "גדולה שימושה יותר מלימודה" ולא בשום מקום אחר. מפני שדרכה צריך לרכוש תכונה חדשה, לעלות מדרגה, ולא למלא את הראש בידיעות למיניהן. הידע בא עם האור, שמתלבש לפי הכלי. לכן צריך להחליף את הכלים, לזכות את הכלים. וכלים לא מתחדשים על ידי הלימוד עצמו, ולא על ידי קבלת ידע. ולמרות שנאמר, שכל הזמן צריך ללמוד, ש"לימוד תורה כנגד כולה" [20], אבל השימוש יותר גדול מהלימוד, משום שמהשקעה בשימושה, האדם מקבל התרשמות.

גם כשמדובר ב"שמוש לרבו" [21] הכוונה היא לא רק לרב, אלא למסר כולו, למטרה, לכל מה שנמצא מעל האדם, שאותו הוא רוצה להשיג. כלומר, חשיבות הבורא, חשיבות בעל הסולם, חשיבות אותו מושג רוחני שהאדם רוצה לקנות. ורק בדרך הזאת, אומר בעל הסולם, האדם יכול להגיע לקניית החוכמה [22].

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

המורה מזהה תלמיד שיש לו איתו שפה משותפת לפי גודל התלמיד. לפי כמה שהתלמיד עלה. הוא מאבחן זאת לפי סימנים. ועד שהאדם לא עולה לדרגה עליונה, הוא לא מבין את המצב שלו. אי אפשר להישאר תחתון ולדעת את העליון, וגם לא לדעת את עצמו. מפני ששורשיה של כל מדרגה, נמצאים בעליון. ולעלות לאותה מדרגה עליונה נקרא שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת הענפים, שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

אין במציאות חוץ מחוק ענף ושורש. מעולם אין סוף יורדות כל ההשלכות ממה שנמצא באין סוף. וכל מדרגה תחתונה היא העתקה מאין סוף בחומר יותר גס. כלומר, ההבדל בין מדרגה למדרגה אינו במספר המרכיבים או בסדר שלהם, אלא בחומר עצמו, שרק הוא הגורם להפרש בין המדרגות. התבנית היא אותה תבנית, והיא עושה את ההטבעה בחומר, בכל דרגות הירידה שלו, בעביות שלו.

והשפה שמסבירה את המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד המדרגה הגבוהה ביותר, נלקחת דווקא מהמדרגה הנמוכה ביותר, מפני שבה פיתחנו את השפה הזאת. וכך לאורך כל העליות, היינו, ככל שמזדככים ובאים למצבים יותר נעלים, שמרגישים אותם ונמצאים בהם כבר בצורה הרוחנית, במחשבות על מנת להשפיע, בפעולות שכולן להשפעה, בכל זאת מכנים את כל הפעולות והמעשים, ההחלטות והמחשבות, במילים של המדרגה התחתונה ביותר, כי ממנה בא אוצר המילים.

וכך לפי השפה החיצונית של האדם, אי אפשר לדעת היכן הוא נמצא. בדומה למה שקורה עם סיפורי התורה. התורה מדברת בגובה עולם האצילות. היא מספרת על הפעולות הרוחניות ביותר שהאדם יכול לבצע. אבל לנו נראה שהיא מדברת על מחשבות והחלטות ומעשים לא יפים או מגונים כביכול. על חייהם הפשוטים של אנשים שמסתבכים בעולמנו, בזמן שהם נמצאים בחיי חיותם.

ומדוע זה נראה לנו כך? מפני שהשפה היא אותה שפה הנהוגה במדרגה התחתונה. באותן מילים מפרשים מה שנעשה בכל מדרגה ומדרגה, מהתחתונה ביותר ועד העליונה ביותר. ולכן השפה הזאת נקראת "שפת הענפים". כי לוקחים את השפה מהענף התחתון ביותר, כדי לפרש את השורשים העליונים ממנו.

ומכאן נובע הכורח להשתמש במילים מדויקות, שמצביעות על חלקי גוף האדם ופעולותיו, ועל היחס בין הגופים, כפי שהם בעולם הזה, המותאמים לשורשים בעולם העליון. אבל ישנם בעולמנו מעשים וחפצים, שאין להם שורשים ישירים בעולם העליון, שהם מלאכותיים, שהם לא באים מצד הטבע, אלא האדם המציא אותם.

בעולם העליון, המושגים "מרכבה" או "עגלה" יכולים לכלול בעולמנו רכב, רכבת, ועוד, אבל אין שם מושג שיכלול מחשב. כלומר, ישנם מונחים שמשתלשלים מלמעלה למטה בצורה טבעית, ונוגעים בעולמנו וקיימים בו כהעתקה ישירה וטבעית, ומהווים את הקשר בין העולמות. וישנם מונחים שאינם משתלשלים אלינו מלמעלה בצורה ישירה, אלא מרכיבים אותם בעולם הזה, מתוך התפתחות ברצונות של כסף, כבוד, מושכלות.

והפירות של הרצונות האלה, שבאים בצורה בלתי ישירה, נחשבים למקלקלים את חיי האדם, למרות שממציאים אותם כדי לתקן את החיים. לכן אין להם שורשים ישירים בעולם העליון. אבל אוצר המילים בשפת הקבלה בא ממה שנמצא בטבע, ולא מאותן המצאות שבאות בצורה לא טבעית.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

חוק ענף ושורש הוא חוק מדויק וחמור, שאי אפשר להתבלבל בו. אי אפשר לבלבל ולהחליף את הקשרים בין ענף לשורש או בין שורש לענף. ומי שטועה ולא מבין את הקשר בין הענף לשורש, הוא טועה בכל התמונה כולה. כי ההתאמה הזאת היא אידיאלית, ולא יתכן בה משהו לא מותאם, אלא שלא תופסים את התמונה בכללותה.

התמונות הרוחניות דומות לתמונות הולוגרמה. בכל חלק מהן נמצאים כל הפרטים שישנם בתמונה הכללית. ולכן מי שלא קורא נכון את התמונה כולה, לא יכול להתמצא גם בחלקים ממנה. וההפך, לעבור מהחלק הקטן לתמונה הגדולה, אפשר רק על ידי זה שמעלים את המסך, וכבר נמצאים במדרגה יותר עליונה.

ואין צורך ללמוד את פרטיה. אלא על ידי זה שמעלים את המסך לדרגה יותר גבוהה, החומר של האדם מזדכך בערך גבוה יותר של זיכוך, ומיד מתבהרים לו כל הפרטים, שנמצאים תמיד גם בתמונה הקודמת. כי בדומה לעיקרון של תמונת הולוגרמה, שום פרט מהתמונה הכללית לא נחסר בתמונה החלקית. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא בעביות.

ומי שמזכך את העביות, כלומר על עביות גדולה רוכש מסך יותר גדול ונעשה יותר זך. אז בעביות הנוספת הזאת עם המסך הנוסף, מתרחבת לו התמונה עם אותם קשרים ומרכיבים. הוא נמצא ביתר עמקות של תמונת הבורא בתוך החומר. ולא צריך לדאוג לידיעת הפרטים והקשר ביניהם, איך קולטים ולא קולטים אותם. אלא הכול הוא פועל יוצא מזיכוך האדם.

לכן בעל הסולם כותב, שלא חשוב הידע, הידע בא בעצמו. אלא הזיכוך של חומר האדם, רק אליו צריך להשתוקק. במידה שהאדם מזכך את עצמו, במידה הזאת הוא מבין. לכן, "שימושה יותר חשוב מלימודה", כי השימוש מביא לזיכוך בצורה ישירה. והלימוד בא בצורה לא ישירה, עד שהאדם לומד ומבין ומחליט שכדאי [23].

"לשמש" נקרא בכללות לבצע עצות. האחד אומר מה לעשות, והשני מבצע. שימוש נקרא לנסות לבצע את העצות איך להגיע להידמות לבורא, שמלמד הרב. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" [24]. אז מיהו הרב? מי שמלמד את האדם להיות דומה לבורא. זה מה שעל האדם ללמוד. ובעל הסולם מסביר, שיותר טוב לשמש את הרב בקבוצה, מפני שבקבוצה אפשר לתמוך אחד בשני ולעורר אחד את השני לשמוע יותר מדברי הרב [25].

מהי הסביבה שמיישמת בקלות את עצות הרב? סביבה שרוצה לקבל את העצות של הרב ומחשיבה אותן. לא מספיק לקרוא, ללמוד ולדבר, צריך להתפעל ממה שהקבוצה אומרת. הקבוצה היא הסביבה. והסביבה הזאת חייבת להשפיע על האדם, שנמצא בה ועושה בה הכול: לומד, שומע וחי בה.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

בעל הסולם לא מדבר על מילים יפות או לא יפות. המקובלים מתעלים מעל לכל המילים שמצביעות על חלקי הגוף ופעולתם, בשבילם הכול טבעי. אלא הוא מדבר על אותו עניין חשוב, שבניגוד לשפה הרגילה, בשפת הענפים אסור להחליף מילה אחת באחרת. בספרות הרגילה, שלא נכתבת על ידי המקובלים, השפה לא מדויקת, כי מחפשים לבטא בצורה יפה יותר את מה שהאדם מדמיין לעצמו.

ואילו המקובלים קבעו אוצר מילים לפי חוק ענף ושורש. הם ראו מלמעלה, מִדרגה יותר עליונה, מהי המילה מהדרגה שלנו בעולם הזה, שמתאימה לאותו שורש, והורו להשתמש רק באותה מילה, כדי לכנות את אותו שורש. זאת אומרת, הם בנו אוצר מילים שממנו אסור לזוז. שלא כמו בשאר השימושים בשפה שלנו, שמחליפים למילים יותר יפות, שלא מצביעות ישירות על גוף האדם ופעולותיו. בשפת הקבלה אסור לשנות את המילון שחיברו המקובלים.

כי העולם הוא סביבת האדם. ובאותה סביבה, באותה בועה, של העולם הזה, האדם נולד, גדל וחי, כלומר, אוכל, שותה וישן, עד שמת. וכמו שבתוך אותה בועה הנקראת עולם, האדם מעביר את חייו. כך גם בשורש, יש סביבה של עולם, ובתוך אותו עולם יש נשמה, רצון של האדם. והרצון הזה גדל, כלומר, משתנה כל הזמן לעל מנת להשפיע. בתהליך דומה למה שעובר הגוף בסביבתו הנקראת העולם הזה.

לכן את מה שקורה עם הנשמה מתארים במילים של התהליך שקורה בגוף. ואליו לא שייך כל מה שהאדם המציא: טלוויזיה, מחשב, בתי זיקוק, מפעלים, אוניות ועוד. הם אינם נמצאים בצורה טבעית באדם ובעולמו, וגם לא בנשמה ובעולמה. וכך אוצר המילים נעשה פשוט ומצומצם, והוא כולל רק את גוף האדם וחלקיו, ואת כל הפעולות שהוא עושה, ואת כל הקשר הישיר והטבעי שלו, עם הסביבה. ואסור לשנות בו אף מילה.

האם יתכן שאוצר המילים בקבלה לא מספיק כדי לבטא את החוכמה?

המקובלים זהירים מאוד בשימוש במילים, מפני שאוצר המילים שלהם נובע מתוך הרגשתם הרוחנית במדרגות העליונות. האנושות אמנם פיתחה שפה עשירה, אבל מתוך מציאותה בעולם הזה, בלי להרגיש את העולם העליון. המקובלים לעומת זאת, משתמשים אמנם במילון מוגבל, אבל הוא נובע מתוך הרגשתם במציאות העולם העליון. הם לא מוצאים לנכון להשתמש ביתר המילים שרוכשים בעולמנו מתוך הטבע. הם לא רואים שהן מחוברות להרגשה הרוחנית, שאפשר לקשור אותן, או לרמוז בהן על איזו הרגשה רוחנית.

לכן אסור לנו להחליף את המילים האלה. אלא עלינו להשתמש באותו אוצר מילים מצומצם, ולציית לאותן מילים שבהן משתמשים המקובלים. לא כדאי לברוח מהן, אלא ההפך, להתעמק במילים האלה, ולראות למה המקובלים משתמשים דווקא במילים האלה ולא במילים אחרות. למרות שבכל התחומים האחרים של מחקר האדם, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ועוד, יש מילים רבות שנוצרו מתוך השכל האנושי. אבל לאורך הדרך הן לא עוזרות להביע את פנימיות האדם. כי אינן נמצאות בקשר של ענף ושורש.

מאות מילים בפילוסופיה, אין כנגדן שורשים רוחניים. כמו למשל המילה "מטמורפוזה" [26], שהיא מילה מלאכותית, שאינה באה מענף שקשור לשורש. אלא צריך לתרגם אותה למילה אחרת בענף שלה, שתצביע על ענף שקשור לשורש, כפי שעושים בשפת הענפים. לכן תלמיד מתחיל חייב ללמוד את שפת הענפים של חוכמת הקבלה. כי אפילו אדם שמכיר את העולם הזה, לא יכול מתוך ההכרות שלו עם העולם הזה, לבוא לחקירת העולם העליון. אלא עליו למצוא תבנית נכונה של התייחסות לעולם העליון, של כלים נכונים ומילון נכון, כדי שמצד אחד, הוא יבין מה כותבים המקובלים, ומצד שני, כדי שיבינו אותו יתר הלומדים על העולם הרוחני.

לכן בקבלה אין טעם ללמוד מילים נוספות, חוץ מהמילים שמשתמשים בהן המקובלים. אפילו אותם מדענים ואנשי רוח, שממציאים לעצמם שפה מיוחדת ועשירה, עד כדי כך שאדם רגיל לא מבין, גם הם יצטרכו ביום מן הימים, אם הם ירצו להיכנס לרוחניות, ללמוד את המילון האמיתי, שבו כל מילה דעולם הזה, קשורה לשורש רוחני ומצביעה עליו. ולא יהיה יותר בלבול בין מילים לשורשים, שמילים דעולם הזה יצביעו לא על שורש רוחני, אלא על תופעות כלליות שאפשר לקשור אותן או לא. אבל עניין זה צריך ללמוד.

למה יש בעולמנו שפות רבות?

בעולמנו יש שפות רבות, מפני שיש שבעים סוגי נשמות, שבעים אומות, וכל אומה ואומה מפרשת או מביעה את השורש במילה אחרת, לפי שורש נשמתה. ההתפצלות הזאת של השפות נובעת ממגדל בבל, שהוא תוצאה משבירת הכלים, כי רצו להגיע ל"גדלות", לבצע גדלות, ללא מסך. ולכן נשברו בצורה כזאת שהשפות התבלבלו. כלומר, הרצון לקבל התחלק עד דרגה כזאת, שלא מבינים אחד את השני.

זאת אומרת, הכלי האחד שהיה לשבעים אומות נפל ונשבר, עד שבדרגה התחתונה ביותר הוא התחלק לשבעים חלקים, שכל אחד הוא רצון לקבל בפני עצמו, ולכן לא מרגיש את השני. וזה נקרא שלכל אחד יש שפה משלו, צורת קבלה משלו.

למה שפת הקבלה שונה מהשפות האחרות של המקובלים?

שפת הקבלה אינה שייכת לא לשפת התנ"ך, לא לשפת המדרש, לא לשפת האגדה ולא לשפת ההלכה, כי היא אינה צורת ביטוי. שפת הקבלה שהמקובלים המציאו לעצמם, אינה שפה בין ענף לשורש, ועם זאת היא השפה המדויקת ביותר.

השפות השונות בענפים הן לפי צורות הביטוי של האדם. את אותה תופעה אפשר לבטא בארבעה אופנים שונים של אותה שפה. והצורות האלה, אומר בעל הסולם, נובעות מארבע דרגות העביות. וכל שפה מיועדת לדרגת עביות מסוימת [27].

לכן במשך ההיסטוריה האנושית, שפה החליפה שפה, גם בקרב אומות העולם. ולכל תקופה שפה משלה. את השפה הציורית של הנביאים החליפה שפת המדרש, ולאחריה באה שפת ההלכה. והיום מתאימה לנו רק שפת הקבלה, לפי מידת העביות, כי היא שפה חזקה שמנותקת מהמציאות, ויכולה להביא לאדם את ההארה הגדולה ביותר.

ומי שרוכש את שפת הקבלה, יכול לראות את השורשים גם בכל יתר השפות. לקרוא ולהבין את כל השפות, אפילו את שפת האגדה של רבי נחמן מברסלב, שנראית כאגדה רגילה, אבל מסובכת בתוכה בפרטים רבים, שמקשים על ההבנה. ומי שלא רוכש את שפת הקבלה, לא יכול להבין את כתבי רבי נחמן מברסלב, אלא רק אם יהיה בדרגה שלו, בדרגת שפת האגדה שלו. ורבי נחמן מברסלב היה גדול מאוד.

האם בלימוד הקבלה אפשר להגיע לבירור מהי מהות השפה?

אם בודקים מהי בדיוק השפה ומה היא מביעה, מגיעים לטנת"א, לאורות וכלים, לגימטריות, לצורת האותיות. אבל כרגע מדובר על צורת הביטוי, שאותה לוקחים משפת העולם הזה, ובה מבטאים את השורשים העליונים. לא מדובר במהות השפה, ממה היא נובעת, איך האדם מבטא כל צליל, בעזרת איזה איבר של הגוף: פה, ריאות, גרון ועוד, מה הן קבוצות האותיות וקבוצות צלילים, איך כל צליל וצליל קשור להפעלה שלו ולמוח של האדם. לא מדובר בכל המרכיבים האלה, אלא בחתך מאוד פשוט.

בקבלה לעולם לא מדברים על התופעה עצמה, אלא על הקשר בין התופעות, כ"יתרון האור מן החושך" [28], כי לא יכולים להבדיל את התופעה, אלא רק מול המקורות שלה.

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?[1]

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל[2], ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות[3]. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"[4]. וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[5], "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כ י כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם"[6].

נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

כל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. "ולמה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה?" שואל בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות"[1]. מפני שהאדם נולד כדי להשיג מעמד מיוחד, ואפשר להשיג את המעמד הזה רק מתוך מצב שנקרא העולם הזה, ורק על ידי אותו אמצעי הנקרא חוכמת הקבלה.

ומה המיוחד בחוכמת הקבלה לעומת יתר החוכמות, שדווקא על ידה האדם מגיע למטרת הבריאה, למטרה שבשבילה הוא נברא? איך בניגוד ללימוד הרגיל שלנו בחיים, בגן, בבית ספר, באוניברסיטה, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, האדם משתפר עד כדי כך, שהלימוד משנה אותו לדרגת הבורא, לאותו מצב שחובתנו להגיע אליו?

ולא רק שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, אלא שכל אדם מחויב לרכוש אותה. זאת אומרת, את חוכמת הקבלה צריך לרכוש, עד שהיא נכנסת לטבע האדם, והאדם שולט בה. ואם לא קורה כך, חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק. והוא חייב לשוב ולהתגלגל, ולהתחיל הכול מהתחלה. וכל הגלגולים והמצבים שהוא עובר, הם רק כדי להביא אותו ללימוד חוכמת הקבלה.

מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא? חוכמת הקבלה מתארת עולמות עליונים, שאנו לא מרגישים אותם, ולא יודעים מה הם בדיוק. כי אין לנו בעולמנו למה לדמות אותם, אין לנו דוגמה מה הם העולמות העליונים, אלא אנו מתארים אותם כמרחקים, מצבים, מימדים, שהם דמיון פרוע לחלוטין.

והמקובלים מסבירים, שהעולם נקרא הרגשת האדם. מה שהאדם מרגיש ברגע זה, נקרא העולם הנוכחי שלו. ובעוד רגע, הוא ירגיש משהו אחר, ומצב העולם שלו ישתנה ויהיה עולם אחר. וברגע הבא, עולם אחר נוסף. ואי אפשר לומר שקיים עולם מחוץ לאדם, אלא רק אם יש מישהו שמרגיש אותו. כי אנו כוללים תמיד שני מרכיבים: מי שמרגיש, הנקרא אדם, ומה שהוא מרגיש, הנקרא עולם.

ומה הם עולמות עליונים? אדם שמשנה את תכונותיו למצב מיוחד, שאין כדוגמתו בעולם הזה, בחמשת החושים שלו, נקרא שהוא נכנס להרגשת העולם האחר, העולם העליון, העולם הרוחני, העולם היותר גבוה.

ההבדל בין הרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני הוא, שהאדם לא מרגיש את העולם העליון, הרוחני, בחמשת חושיו הטבעיים. היינו, מה שמורגש בתוך חמשת החושים שאיתם נולד לא עוזר לאדם להרגיש את העולם העליון, אלא רק את השינויים בעולם הזה. שינויים שיכולים להיות דמיוניים, תופעות פסיכולוגיות משונות, שמורגשים באנשים כמרחקים והתרוממות לכל מיני מצבים, אבל בסופו של דבר הם פסיכולוגיים בלבד.

עולם עליון מורגש באדם, אם הוא רוכש חוש נוסף, חוש עליון שנקרא מסך ואור חוזר, המכונה החוש השישי. מה שהוא מרגיש בו, בנוסף למה שמרגיש בחמשת החושים, הוא נקרא העולם העליון, העולם הרוחני. ותמונת העולם הזה לא משתנה בו, אלא כדברי הכתוב: "עולם כמנהגו נוהג"[2]. בחמשת החושים מרגישים אותו דבר, ורק מה שמורגש בנוסף להם, היינו, בנוסף לתמונת העולם הזה, הוא נקרא העולם הרוחני.

ובעולם הרוחני החוק הוא "מה שלא נשיג לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". זאת אומרת, אסור לדבר אלא על מה שנתפס בחושים בצורה ברורה, ביקורתית, בצורה שניתנת להעברה לשני, למדידה ולחזרה בצורה מדעית, מוחשית וברורה, גם בחמישה חושים וגם בחוש השישי. היינו, אדם שעובד עם החוש השישי, שכבר רכש מסך ואור חוזר, יכול למדוד מהו המסך, ומהו אור חוזר, ומהי מידת הרצון לקבל, שרוכב עליה מסך ואור חוזר. וכל זה יחד נקרא הכלי הרוחני, החוש השישי, שבו האדם מרגיש תופעה מעל חמשת החושים. ואת הידיעה הזאת אפשר לרשום ולמסור לשני, שיהיה מסוגל לבצע אותה עם המסך שלו.

כלומר, הרגשת העולם העליון אינה הרגשה דמיונית, אלא הרגשה ברורה ומוחשית בתוך החושים של האדם. והחוכמה האחת והיחידה, שיכולה לעזור לאדם לרכוש את החוש השישי נקראת חוכמת הקבלה. שזו השיטה איך לקבל, להרגיש, לרכוש ידיעה, הרגשה, על המציאות הנוספת. ולכן נחוץ לאדם לעסוק בה.

ומי שלא עוסק בה, אומרים המקובלים, לא יכול לתקן את עצמו ולבוא להרגשת העולם העליון, להיכנס במלואו לחיי העולם העליון. כי האדם חייב להפעיל כל מה שמלכתחילה טמון ברצון שלו, ברשימות ובמסכים שלו, כולל כל המערכת לקליטת העולם העליון, ולחיות בשני העולמות, זאת אומרת, בששת החושים שלו. ולעזור לאדם לחיות בחוש השישי, יכולה רק חוכמת הקבלה.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים - לאור שמתקבל לתוך הכלי, ומורגש כך בתוך הכלי. מחוץ לכלי אין אור. מה שנמצא מחוץ לכלי הוגדר רק כ"עצמותו". ההרגשה הראשונה, התופעה הראשונה, שהכלי מרגיש מוגדרת בקבלה כאור. ואחר כך את האור הזה מכנים בשמות וכינויים לפי התוצאות מהופעתו בכלי. התופעה שמופיעה בכלי מוגדרת כאור עליון, אור מקיף, אור חוזר, אור פנימי. והתוצאות ממנה מתוארות בקבלה כהרגשה מצד הכלי, איך הכלי משתנה, איך הכלי מגיב לאור שפועל בו. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

בעל הסולם מגדיר את האור. האור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי, חוץ מהחומר של הכלי. גם האור הנקרא "אין סוף" נקרא כך, מפני שהכלי לא עושה סוף על קבלתו. זאת אומרת, הוא מתקבל ללא שום הגבלה מצד הכלי. כל המילים בקבלה, ואפילו המילה "אין סוף", מראות על אופן קבלת האור מצד הכלי, ולא על האור עצמו. עליו אין אנו יכולים לדבר, אלא רק על מה שמתקבל ממנו בתוך הכלי, לפי תכונות הכלי.

הכלי לא מרגיש את האור על ידי הגבלה בכמות או באיכות האור. הכלי מרגיש את האור מתוך זה, שהאור פועל בו, ומעורר בו הרגשת המילוי. והרגשת המילוי ללא התערבות הכלי בכמות ובאיכות המילוי, היא נקראת "אין סוף". היינו, הכלי לא מגביל את עצמו בקבלת השפע, אלא מקבל אותו לפי כל תכונות עצמו, מבלי לשים עליהן גבולות של כמות או איכות. "אין סוף" אומר, שהנברא מגלה את האור לפי התכונות שלו עצמו כמו שהן.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל, ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

במאמר "מבוא לספר הזהר" בעל הסולם מסביר על חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות. החומר הוא הכלי עצמו. צורה מלובשת בחומר היא הצורה שהכלי מקבל כתוצאה מהתקשרות עם האור שממלא אותו, מה שנקרא צורה שבחומר. אבל צורה מופשטת אינה נראית בטבע, אלא אפשר לתאר אותה רק בכוח הדמיון. לכן לא חוקרים אותה.

המקובלים הם החוקרים האמיתיים, כי הם מדברים רק מתוך התפעלות החומר מן האור. הם לא מדברים על צורות מופשטות, ולא כל שכן על מהות, שהיא אור ללא כלי. כי בצורה כזאת, ללא כלי, האור אף פעם לא יכול להיות מורגש. אלא הנברא יכול רק לקבוע שכנראה יש משהו מחוץ לכלי. אבל אין לדעת מה הוא.

ולמה בכל זאת חייבים להשתמש במושגים האלה? כדי ליצור זרימה של סיבה ומסובב. שיש משהו לפני שהכלי מרגיש, ובתוך הכלי שמרגיש, ואחרי שהכלי מרגיש ועובר למצב הבא. לכן מתבטאים כאילו קיים משהו מחוץ לכלי, שאחר כך הוא בתוך הכלי, ושאחר כך שוב הוא יוצא מן הכלי. כך הוא בהרגשה שלנו, בא ועובר. ולכן גם בשפה משתמשים באותה צורת ביטוי, שקיים משהו מחוץ לכלי. אבל רק כדי לתת הרגשה של תנועה ברגשות, שבלעדיה אי אפשר להביע כל מה שקורה בנו כסיבה ומסובב.

ועל מה שנמצא מחוץ לכלי, אף פעם לא מדברים. ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו. אנו לא מסוגלים להשיג שום דבר מחוץ לכלי.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

לכל המציאות יש מטרה, והיא לברוא את האדם, כדי להביאו לדרגת החיות הרוחנית המרבית, שידמה לבורא בכל פעולותיו, מתוך הכרתו ומתוך בחירתו החופשית. ועלינו להבין, להרגיש, לראות ולחקור את הבריאה, לחקור את כל פעולות הבורא, שאכן רק לצורך הזה הוא יצר ועשה כל פרט ופרט בבריאה.

למה זה נחוץ לאדם? כי בחקירה הזאת, בהבנה הזאת, אנו משיגים את האהבה אליו. זאת אומרת, מגיעים לאותו כוח השפעה כלפיו כמו שהוא משפיע לנו, לאותה תכונה שיש לו. היינו, בלי ללמוד את פעולות הבורא, בלי להידמות אליהן, אי אפשר להגיע להיות כמוהו. ולהגיע להיות כמוהו, זו מטרתה של כל נשמה ונשמה בעל כורחה. שרוצים או לא רוצים חייבים לממש אותה.

והחוכמה, המדע, השיטה, שיכולה לעזור לאדם להגיע למטרתו היא חוכמת הקבלה. לכן המקובלים אומרים, שכל אחד ואחד חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. בניגוד למה שרואים בעולמנו, שרבים אינם אוהבים או משתוקקים ללמוד ולקרוא על התפתחויות במדע ועל המצאות וחידושים. אבל ללמוד את חוכמת הקבלה חייבים כולם.

מדוע? כי האדם חייב לדעת ממה הוא מורכב וממה העולם מורכב. היינו, ממה ואיך הכלי בנוי בכללותו, בכל צורתו הפנימית והחיצונית: הפנימית, שמרגיש את עצמו, והחיצונית, שמרגיש את העולם, כאילו קיים בו. שכל ההבדל בהרגשת העולם בין פנימיות לחיצוניות, נובע מחלוקת הכלי לחלק פנימי ולחלק חיצוני על ידי "צמצום ב'", שאין אנו מסוגלים להשיג הכול בכלים הפנימיים. ובלי ללמוד את הכלי הזה, בלי להרגיש איך כולו בא מהבורא, ובלי להידמות לפעולות האלה אחת לאחת כלפי הבורא, אי אפשר להידמות לו.

וזה ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין יתר החוכמות. בלימודי הפיזיקה, הכימיה וכדומה, לומדים איך החומר מתנהג מחוץ לאדם. על החומר נעשים כל הניסיונות והפעולות, אלה ההשפעות שמהן מתקבלות התוצאות. אבל כל אלה נמצאים מחוץ לאדם. ולכן יש מי שעוסק באותן חוכמות, ויש מי שלא עוסק בהן, ובכלל לא איכפת לו שאינו עוסק בהן, כי הן לא שייכות לו. והאדם רוצה לעסוק ולשלוט רק במה שנוגע לו.

ובחוכמת הקבלה, כל הידיעות והפעולות שלומדים בה, הם מעשים שהאדם חייב לעשות על עצמו, כדי להגיע ליתר שלמות וליתר מילוי, ולכן היא נוגעת לכל אחד ואחד. גם לאדם מפותח פחות, שהוא ממש "שמעון מן השוק"[3], גם לו כדאי לדעת את חוכמת הקבלה. כי גם "שמעון מן השוק", שעוסק בעבודות הפשוטות ביותר, שלא דורשות לא שכל וידע, ולא את התערבות הכוחות הפנימיים והאישיים שלו, גם הוא רק רוצה למלא את עצמו.

וכך לפי מידתו המסוימת, גם הוא יגלה שאין ביכולתו למלא את עצמו ללא ידיעת חוכמת הקבלה. כי החוכמה הזאת אינה נותנת לאדם ידיעה חיצונית לגבי מה שקורה בטבע סביבו. הידיעה של חוכמת הקבלה מאפשרת לו למלא את עצמו, ואליה האגו שלו דווקא נמשך. לכן חוכמת הקבלה אינה חוכמה חיצונית, כמו יתר החוכמות שהן חיצוניות לאדם, אלא היא חוכמה פנימית, פנימיות החוכמה, פנימיות התורה. מדוע? כי היא מדברת על מה שהאדם באמת רוצה. היא נותנת לו שיטה איך לממש את עצמו ולמלא את עצמו. וכל אחד, מפני שהוא בעל רצון לקבל, ומרגיש שרוצה למלא את עצמו, בלי השיטה הזאת לא יוכל להגיע למילוי.

לכן חובה ללמוד את חוכמת הקבלה. כי היא החוכמה, השיטה, הנחוצה לאדם. מה שאין כן יתר החוכמות והשיטות, שמדברות על תופעות שקורות אי שם בעולם, ואינן נוגעות לאדם. אלא מתעניינים בהן רק במידה שאפשר להשתמש בהן. ואז יש אנשים שחוקרים את העולם, ומגלים בו חוקים, ואחר כך ממציאים חומרים או מכשירים נוספים שעל ידם אנו ממלאים את עצמנו. בעוד חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם למלא את עצמו בצורה ישירה.

האדם בן זמננו מרגיש, שהוא כבר לא יכול למלא את עצמו על ידי כל המדעים והדתות. ולאחר שבדק וראה, שלא הדתות ולא החוכמות והמדעים יכולים להביא אותו למילוי, היינו, לסיפוק, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה, שהיא חוכמה מיוחדת, שנמצאת כביכול בחיבור בין דת למדע, ואינה עוסקת בחיצוניות, לא בנשמה, כמו הדת, ולא בשכל, כמו המדע. אלא מאפשרת לאדם למלא את הכלים שלו ישירות.

לכן עבר זמנן של הדתות, ולאחר מכן הגיע זמנם של מדעים והשכלה. והיום, לאחר שהמדע נכשל ואינו ממלא את האדם, שוב חוזרים לבדוק את הדת, אבל הפעם בצורה הרבה יותר נוקבת, האם היא יכולה למלא את האדם. כי כל מה שהאנושות בודקת הוא היכן היא יכולה לקבל מילוי למה שהיא רוצה. ולאחר שנגיע למצב שלא יהיה לנו מענה לשאלות ולחסרונות של האדם, לא בדת ולא בחוכמות החיצוניות, אז ייווצר אותו חיבור מיוחד בין הדת למדע, אבל בדרגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, שנקראת חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה אינה עוסקת לא בדת ולא במדע בצורה חיצונית והיא לא מנסה לשנות את העולם על ידי מכשירים מדעיים, או ליצור לאדם סביבה של תרבות דתית על ידי מכשירים של איסורים ומצוות. אלא היא עוסקת אך ורק במילוי הפנימי, בחוכמת הקבלה. היא משתמשת במונחים הפנימיים ביותר שיש באדם, באגו שלו. "לוקחת" את האגו כחומר, ודנה איך למלא את החומר.

ואילו שאר המדעים והדתות אינם מדברים על האגו בצורה ישירה, אלא רק בצורה עקיפה: איך ליצור סביב האדם כעין מעטפת, על ידי מכשירים ותנאים פיזיים הנקראים "מדע", או על ידי מכשירים ותנאים פסיכולוגיים, שנקראים "דת". כדי שהאדם ירגיש יותר בנוח בעולם שיצר בצורה טכנולוגית ופסיכולוגית, אבל בפנימיותו הוא לא מתמלא.

למה לא ברור לאנושות שצריך לחפש קשר עם הכוח העליון?

הצורך לחפש קשר עם העליון תלוי בהתפתחות האדם. האנושות הולכת ומתפתחת. ומה שמפתח את האדם, זה השכל, מידת השכל שיש ליד ההרגשה. תינוק שנולד מרגיש, הוא מתחיל לקבל מכות, ואז מתחיל לראות איך להינצל מהן. הוא מפתח מערכת שכלית ליד המערכת הרגשית, כדי שהשכל יעזור לרגש להרגיש דברים טובים.

ועד כמה אפשר לפתח את השכל? עד כמה שמרגישים מכות, מרגישים שכדאי להינצל מהן, ולא יותר. למה? כי החומר שלנו, האגו, הוא עצלן. הוא לעולם לא יגרום לאדם לחשוב על דברים שהוא לא צריך אותם. אם האגו לא צריך, לא יכולים לדמיין שכדאי ללכת ולחפש ולחקור ולהביא, אין בשביל מה. כי האדם פועל רק מתוך חיסרון, רק מתוך הרשימו. כי חיסרון בכללותו הוא רצון למלא את עצמו, אבל הכיוון שלו, ההכוונה, היא הרשימו.

הכלי הכללי של הנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, כולל בתוכו רשימות פרטיות רבות. הרשימות האלה חייבות להתממש, כדי שכל אחד ואחד בכל פרט ופרט שבו, ובכל קשריו עם יתר הפרטים, יגיע למילוי אינסופי בלתי מוגבל. לכן במשך אלפי שנות קיומה, מרגישה האנושות את הרצון לקבל שמתפתח בתוכה, ועקב כך מתקדמת בבניית מערכת שכלית ליד הרצון לקבל שגדל. שכל פעם סוג הרצון לקבל שפורץ בקרב בני האדם, הוא שמביא להתפתחות מסוימת, שכלית, תרבותית, טכנולוגית ודתית.

כל מה שהאדם המציא מאז האדם הקדמון שחי במערות ועד ימינו, הוא המציא מתוך חיסרון להרגיש טוב ולא משום מניע אחר. אלא שכל פעם המושג "להרגיש טוב", מפוענח על ידו בצורה אחרת. וכך הוא נדחף להתפתחויות שונות במערכת השכלית. כל ההתפתחות של האדם היא בשביל לתת מענה לשאלה למה הוא מרגיש לא טוב, ואיך להרגיש יותר טוב. ומהצורך הזה בלבד התפתחו כל הדתות, וכל עיסוקי האדם בעולם הזה, התרבות, הפוליטיקה, המדינה והחברה, שהביאו אותנו לתקופת ההשכלה ולעולם המודרני.

לכן האנשים לא מבינים מראש, שהם צריכים לעסוק בחוכמת הקבלה. כי עד שהאדם מגיע להבנה הזאת, הוא עובר שלבים רבים של שאלות לגבי עצמו ולגבי הבנת עצמו, מה הוא עושה בעולם הזה. ועדיין ההתפתחות שלנו היא בשלב, שרוב בני האדם יודעים שצריך ללכת לעבוד, כדי לקבל משכורת, כדי למלא את עצמם, כדי לגמור את היום, כדי לגמור את החיים. האדם לא מתרומם מעל האבוס שממנו הוא אוכל.

וזאת מפני שהרצון לקבל מורכב מאוד. כל רגע, כל שנייה, הוא חייב לעבור אין ספור מצבים בכל אדם ובכל הנשמות יחד, בהתקשרות עם כל הגלגולים הקודמים ועם כל הגלגולים הבאים. והכול בתוך מערכת משותפת שעובדת מעל הזמן והמקום, ומבררת את ההתקשרות בין הכלים שאיבדו את הקשר ביניהם.

מה שאין כן, כשמגיעים לתקופה שיכולים לעורר את האור העליון על כל האנושות. אז ההתפתחות שלה נעשית מהירה מאוד, ומביאה את האדם מדרגת התפתחות, מקצב התפתחות, של דומם, או צומח, או חי, לדרגת התפתחות של מדבר.

כפי שמלמדת ההשוואה בין ההתפתחות של דומם, או צומח, או חי, במשך חמשת אלפים השנים האחרונות, שהיתה מזערית ביותר, לבין התפתחותו של מדבר, האדם, שהתפתח בצורה כה מדהימה. עד שאי אפשר להשוות את האדם, אפילו בצורתו הגופנית, עם הגופים שהיו לו בגלגולים הקודמים לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, לא כל שכן עם הצורה השכלית והנפשית שהיתה לו אז.

ולפי ההבדל הזה, אפשר לתאר את השינוי שיכול להביא מי שמושך לעולם אורות מקיפים. הוא מעלה את כלל האנושות ממהירות התפתחות של הדומם, למהירות התפתחות של האדם. לכן רואים בעולמנו שינויים תכופים בכיוון ברור, ולא מדובר בשינויים שהאנושות נזרקת מצד לצד, ולא מבינה עדיין את אופיים, אלא בשינויים שהולכים לכיוון אחד ומצטברים.

וזו תוצאה מפעולה מבוקרת ומטרתית, שתכליתה להביא את האדם ואת העולם לכיוון מוגדר וברור. זאת אומרת, עושים פעולה של דרגת אדם, וכל האנושות מקבלת תאוצה בהתאם לאותה פעולה. ואמנם האנושות בכללותה תהיה חייבת לעבור את כל השינויים האלה מדרגת דומם לדרגת האדם, אבל השינויים האלה יתרחשו במהירות תוך מספר חודשים, במקום להיגרר על פני עשרות אלפי שנים.

והבעיה היום אינה רק המוכנות של האנושות, אלא גם המוכנות של מי שמושך את האורות, למצוא שפה משותפת עם האנושות, למצוא הגדרות שמובנות לה, כדי שהאנושות תהיה מורגלת במילים שמשתמשים בקבלה. למשל, במילה "רצון לקבל", אגואיזם, שהוא כל חומר הבריאה, משתמשים בקבלה בצורה טכנית, שלרצון לקבל יש יכולת וקיבולת. ואין מילה אחרת לתכונה הזאת, כי אפילו לצמחים ואבנים יש אגו משלהם. אבל לאנשים רגילים קשה לקבל את המובן הזה של האגואיזם. לכן גם הקבלה עצמה צריכה להיערך לקראת העולם.

מהו השימוש הנכון באור?

השימוש הנכון באור הוא כשמשתמשים במה שיש בכוח העליון לצורך תיקון הרצונות. ואם דורשים ממנו דברים אחרים, לא משתמשים בו בצורה נכונה. זאת אומרת, אדם שיושב וחושב כמה רע לו ומה יהיה לו, לוקח את השאלות שמתעוררות בו באופן טבעי, ורוצה להגיע מתוכן לשימוש הנכון בכוחות ובאמצעים שנמצאים לרשותו. הוא מחפש איך להיתקן במקום איך להתמלא.

זו ההשתתפות הנכונה של האדם בתהליך שבו הוא נמצא. ולכן לומדים את חוכמת הקבלה. כדי לדעת באיזו צורה מכוונת ונכונה להשתמש במה שנמצא לפנינו. ומהו השימוש הנכון? במקום שיישן וינוח, האדם אמור לשבת בשיעור קבלה כדי למצוא איך להטיב את מצבו האישי בצורה אמיתית, וזה נקרא להשתמש נכון באפשרויות שיש לו.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

מטרת חוכמת הקבלה היא להכין את הכלי שיקבל את האור. ומהי הפעולה? נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו. בהתאם להשפעה שמקבל מלמעלה.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

ההבדל בין רצון אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי אינו הבדל ברצון עצמו. הרצון לא משתנה, הוא נשאר רצון לקבל מילוי. אלא ההבדל הוא ממה הרצון מקבל מילוי. או שהוא ממלא את עצמו בתענוגים, או שהוא ממלא את עצמו בהרגשת דבקות עם הכוח העליון. ממלא את עצמו להנאת עצמו או שמהנה לבורא. הרצון נשאר אותו רצון. אבל ההבדל בין רצון לקבל אגואיסטי לאלטרואיסטי תלוי בכוונה שמשתמשים בה באותו רצון.

ההבחנה הזאת מטעה מאוד, לכן צריך לחבר מילון הגדרות נכונות עם דוגמאות של כל השגיאות הנפוצות שנתקלים בהן בקבלת ההגדרות הנכונות, שמגדיר מהו רצון לקבל, מהו רצון להשפיע, מהו רצון ומהי כוונה. חשוב שיהיה מילון ערכים לתלמיד המתחיל ולתלמיד המתקדם, שסוטה מהתפיסה הנכונה, וחושב שיש שני רצונות, אגואיסטי ואלטרואיסטי, ולא מצליח להחזיק בהבנה, שהכול תלוי בכיוון המחשבה "לתוכי" או "מחוץ לי", ולא ברצון. שכיוון המחשבה, לשם מי אני עובד, הוא הקובע באיזה רצון נמצאים, באגואיסטי או באלטרואיסטי.

ועד שהאדם לא מגיע לכלי השפעה, החדות הזאת כל הזמן נעלמת ממנו. והוא צריך כל פעם להיזכר בכוח בהגדרות האמיתיות. כמו שבעל הסולם אומר ב"סדר הלימוד" בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכל הלימוד הוא בניית הגדרות נכונות בתוך האדם. ככל שהאדם מתאמץ ומתעמק בהגדרות האלה, ורוצה להגדיר נכון את המציאות, כך הן עוזרות לו להיכנס יותר ויותר לתוך המציאות הזאת.

אדם שמתחיל ללמוד, קורא את ההגדרות בצורה שטחית, ותופס את מה שכתוב בצורה ציורית, כצורות גיאומטריות או כגימטריות, כציורים ותנועות שקורים מחוץ לו, שמתרחשים מולו. איך כלי ואור באים ומסתדרים. והוא עצמו צופה בהם מן הצד. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שמשהו מתחיל לזוז ולהשתנות בתוכו פנימה, ובהתאם לזה הוא מתחיל לקשור את מה שהוא לומד עם מה שהוא מרגיש. וכך התמונה נעשית יותר ויותר פנימית ואישית.

ופתאום האדם מתחיל לגלות, שמה שהוא לומד לא מסביר לו משהו מחוץ לו, אלא מה שנמצא בתוכו. ומתעורר בו צורך להגדיר במדויק מה יש בתוכו, היכן זה נמצא בו, מה מתקשר עם מה. והחיפוש הזה אחר ההגדרות המדויקות מחייב אותו להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך עצמו. היינו, להתקרב לתמונה האמיתית שבה הוא נמצא.

וכל הלימוד של חוכמת הקבלה הוא אותה תמונה שהולכת ומתבהרת ביתר עמקות. היינו, כל פרט שבה מתפענח ומוגדר כל פעם בצורה יותר נכונה ויותר אמיתית. ולכן חשוב, שהאדם יחבר לעצמו מילון הגדרות, וכל פעם יתקן ויעדכן אותו, ויממש אותו ביתר עמקות, ויגביר את תדירות החזרה עליו. כי זה מה שיעזור לו להיכנס מתמונה חיצונית לתמונה פנימית. ולכן מדובר רק בשינוי הכוונה, בשינוי הכיוון, לשם מי אני עובד, למי אני מתכוון.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב שברצונו לעשות מילון ערכים של חוכמת הקבלה[4]. ולאחר שהתחיל לעשות אותו, הגיע רק עד סעיף א' וב' שבתוך אות א'. הוא אסף עשרות דפים של הגדרות ממקורות שונים, לא רק משלו, אבל הפסיק את העבודה באמצע. כשקוראים את הספר שלו, רואים עד כמה רצה לעשות מחוכמת הקבלה מדע מדויק. ובכל מה ששייך לחוכמת הקבלה כמו גם בכל דבר אחר, הוא לא יכול היה לטעות מפני שעשה זאת מתוך המדרגה שלו, מתוך הטבע הפנימי שלו, שמחייב אותו.

ולמה בעל הסולם שאף להפוך את חוכמת הקבלה לחומר לימוד יבש כביכול? כי אדם שמתעמק במונחים האלה, ורוצה למצוא אותם בתוכו, מגיע למימוש הנכון של כוחות הנפש שלו. לכן כדאי להשתדל להקים מערך של איסוף הגדרות בנוסף להגדרת המילות והעניינים שחיבר בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות", להוציא מהם את הנחוץ למתחילים, ולצרף אותם לכל הסבר בקבלה.

אדם שיקבל הסבר על קבלה יסכים ללמוד קבלה?

אדם שיראה, שבלי לימוד הקבלה הוא סובל ומהלימוד הוא מרוויח, ירצה ללמוד קבלה. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה. כל אחד עייף ולכל אחד רצונות אחרים למלא איתם את היום, אם היה חופשי והיה לו כסף. אבל אין ברירה והולכים לעבוד כדי להרוויח כסף ולחיות. אותו דבר לגבי לימוד הקבלה.

לא צריך להביא את האדם לדרגת התפעלות, שבעצמו ירוץ לתת כוחות ולהכניס את עצמו לחיים קשים, וגם לא להעלות אותו על ידי מילוי כלשהו, שימשיך בשמחה. מה שאמנם רצוי, אבל רק עד כמה שאפשר. אלא חייבים לתת לו הסבר שכלי של הדרך, כך, שאם יגיע הרגע הקשה, שבו ישאל על תכליתו: "מהו הטעם בחיי?", אז תהיה לפניו שיטה מוכנה וברורה, שעונה לו על השאלה הזאת בכל עומקה ורוחבה, כפי שהיא מתעוררת אצל האנושות כולה.

בתענוגים אי אפשר לפתות את האדם לעסוק בחוכמת הקבלה, לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. באמצע חייב לעבוד עליו אור עליון ולהפוך בו את היוצרות, בעל כורחו לשנות בו את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזאת על ידי "יגעתי ומצאתי", שאינו יודע בעצמו מה הוא עושה. ישנם באמצע תהליכים שעל האדם לעבור בעצמו. אבל חייבים לפתוח בפני האדם דרך להבנה שכלית. שהאנושות כולה נמצאת כעת אחרי תקופת המדע, אחרי תקופת הטכנולוגיה ותקופת ההשכלה, וחוזרת ובאה לחיפוש פנימי רוחני, שחייבים להגיע אליו עם כלים מדעיים.

האנשים לא מתפעלים יותר ממילים של רגש, הן באות והולכות. אלא חייבים לתת לאדם אחיזה שכלית. וזו ההוכחה שחיים כבר ברמת התפתחות, שאנשים הגיעו מכסף וכבוד למושכלות. ומהגישה שיש להם במושכלות, הם הולכים הלאה לפתוח גם את העולם הרוחני, דרך ההשכלה שירכשו לגביו. וזאת גישתו של בעל הסולם, ללמוד על העולם הרוחני ועל ידי זה לעורר את האורות המקיפים, שהם משנים לנו את הטבע, את הרצונות, את הרגשות, את הנשמה. הנשמה משתנה על ידי זה שלומדים ורוצים לדעת, ואז מעוררים את האורות המקיפים.

הגדרת הרוחניות / איך יכול הרוחני להוליד גשמי / מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא / הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף / כלי רוחני נקרא כוח / אורות וכלים / החומר והצורה בקבלה / עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) / מקור הנשמה / הכוח הוא חומר / הכוח השווה ברוחני ובגשמי

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

ואילו חוכמת הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות:

טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם.

טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה.

טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית[1], ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

אורות וכלים[2]

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בה בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

מושג "האדם בעולם" הוא מושג מוטעה. כי התפיסה שלנו את העולם היא תפיסה סובייקטיבית. ואפילו שכולנו נמצאים בעולם יחד, באותו זמן, באותו מקום, אנחנו לא קוראים את העולם באופן שווה. אלא כל אדם תופס אותו לפי הזמנים, לפי השנים, ולפי המצבים שלו, גם אם הוא נמצא באותו זמן ובאותו מקום כמו האנשים האחרים.

ואם היו לנו חושים אחרים, אז העולם היה משתנה. אם יכולת הקליטה שלנו היתה משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, יכולת שכלל לא ידועה לנו, אז היינו רואים תמונה שהמקובלים קוראים לה "עולם הפוך ראיתי"[1]. אם כך, איך אפשר לדבר על משהו שאין אפשרות לחוש אותו, לחקור אותו, וגם לא לדון בו בצורה ממשית? והרי בכך בדיוק עוסקת הפילוסופיה: לא במה שקורה בעולם הזה אלא במה שרק כביכול נמצא וכביכול קורה.

אם בוחנים את כל התיאוריות הפילוסופיות, שהתפתחו מאז הפילוסופים הראשונים, שפעלו בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה, ועד ימינו אנו, רואים אינספור גישות ופירושים: לגבי החיים, לגבי העולם, לגבי האדם, לגבי החיים שמעבר לחיים ולגבי הכוחות שמנהלים את החיים ואת העולם ומפעילים אותם. תיאוריות, שאין סוף לדמיון שבהן ולסיכומים שהפילוסופים עושים בהן.

לכן ההוכחה לאפסותה של הפילוסופיה, היא הפילוסופיה עצמה. ואין צורך בהוכחה נוספת. שאם קוראים בה, רואים שמתחילתה ועד סופה היא לא מדע. היא לא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה, שבהם חוקרים את הטבע, וככל שמעמיקים לחקור, משתנים החוקים שלהם, כלומר, מגלים חוקים יותר מדויקים. אבל גם החוקים הקודמים נשארים נכונים לטווח מסוים, למסגרת מסוימת, לתנאים מיוחדים, ואם מרחיבים את התנאים האלה, אז החוק משתנה בהתאם להרחבה שלהם.

לעומתם, בפילוסופיה, שחקירותיה מסתמכות על איך שמוח האדם תופס, דבר לא משתנה. ולפיכך אין שום בסיס למה שחוקרים בה. לכן בחוכמת הקבלה יש חוק שאומר: "מה שלא נשיג לא נדע ולא נגדיר בשם"[2]. כלומר, אסור לדבר או לחשוב על מה שלא נמצא בצורה ממשית, כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"[3].

חייבים להסתפק בכלל הזה. ואם רוצים לגלות יותר, אז חייבים לדאוג להתפתחותם של חושים, של כלים חדשים, שעל ידם בלבד יוכלו להיכנס תופעות נוספות לשדה הראייה, לשדה ההרגשה של האדם, וכך הוא יוכל לחקור אותן. אבל גם החקירה במה שנמצא בתוך הכלים האלה צריכה להיות בחומר או בצורה מלובשת בחומר.

ולכן חוכמת הפילוסופיה לא נחשבת כמדע, כי היא מדברת על מה שכלל לא מרגישים, על העולם העליון, על מה שכביכול קורה בו, על כוחות, על החלטות, על פעולות, על ההשגחה וההנהגה כלפינו. והיא מתארת דברים בדויים לגמרי, שהם פרי דמיונם הפרוע של אנשים, שאין להם על מה להסתמך.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

בעל הסולם מסביר בפשטות, שאותן הצורות שיש ברוחניות, בכוחות וביחסי הכוחות, נכנסות לחומר הגשמי, כמו הטבעה, ועושות בו צורה גשמית. שהצורה שאנחנו מרגישים היא גשמית והקשר בין החלקים לבין העצמים הוא גשמי. אלא שהצורה הזאת התקבלה מההעתקה, מההטבעה מהעולם הרוחני.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות: טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם. הטעות של הפילוסופים היא שהם חושבים שמה שמשיג האדם נשאר לנצח נצחים ושזאת באמת ההשגה האנושית. טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה. אלא הגוף, היינו הרצון לקבל, אם מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, הוא הופך לנצחי, ולנשמה. טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית, ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

אמנם לא בקרב תלמידי החכמים המקובלים, אבל היו זמנים שאנשים רצו באמת להשתוקק לרוחניות, ונכנסו לתוך ספרי הפילוסופים, שטעו בשלוש הטעויות האלה, ובזה הטעו גם את האחרים. ואנשים רבים שהיו יכולים להגיע להשגה האמיתית, כשְלו. ומשבאה הפסיכולוגיה החומרנית ושינתה את יחס האדם למציאות, כבר לא מאמינים בפילוסופיה, אלא רק ביחס הנכון לחומר ולחיים. ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכך האדם בא ודורש.

אלמלא הפסיכולוגיה החומרנית, שהתגלתה בסוף המאה ה - 19, והחלה להסביר איך האדם תופס את העולם, איך הוא חושב עליו, הפילוסופיה היתה ממשיכה לבלבל את בני האדם בתפיסת העולם שלה, ללא שום תועלת, כפי שעשתה בכל הדורות הקודמים.

הפסיכולוגיה החומרנית היא מדע מדויק יחסית, שבו אפשר למדוד את כל ההתפעלויות והתגובות של האדם, למדוד בעצם מה קורה איתו, לכן בעל הסולם מדבר בה טובות. ערכה הוא בכך שהיא מגלה מה באמת קורה לאדם. מה התפיסה שלו, עד כמה היא מוגבלת, במה היא תלויה, ומה בדיוק האדם מקבל ממנה. איך הוא בונה את תמונת המציאות שלו, איך הוא מגיב אליה, ועד כמה היא סובייקטיבית וכלל לא קיימת מחוצה לו.

גישה זאת שינתה את יחס האדם לעולם. אבל לא בזכות הפסיכולוגיה עצמה, אלא בזכות התקדמותו של הרצון לקבל באדם, שיכול לתפוס ולהבין יותר. אילולא ההתקדמות הזאת של הרצון לקבל, הפסיכולוגיה היתה מתגלה והאנשים לא היו מבינים אותה, מפני שהיו נמצאים במצב הפוך ממנה או במצב כמו לפני אלפיים שנה. אלא שעכשיו כולם מתקדמים ומבינים מתוך עצמם מה קורה, אפילו בלי ללמוד פסיכולוגיה.

הרצון לקבל שגדל, ולאחרונה נכנס לבחינה ד' שבו, דורש מהאדם רק מה שיכול להרגיש ולהשיג, ומזלזל בנתונים שאין להם אחיזה בגשמיות, בחומר ובבדיקה ממשית. ולכן כולם נוטשים את הפילוסופיה ולא מאמינים בה. וגם אם יש עדיין אנשים שעוסקים בה, איש לא מקבל בביטחון את המלצותיהם והצהרותיהם.

כי האנושות סבלה מהם די והותר, ולא שהחכימה, אלא מתוך הרצון לקבל הגָדֵל, הגיעה למצב שהוא דורש בדיקה ממשית של מה שהאדם עושה. ולכן כל התוצאות הפילוסופיות לא מהוות כבר הוכחה כלפי הרצון לקבל שבדרגה ד'. ורק הפסיכולוגיה החומרנית, שאומרת לאדם לבדוק לפי חושיו, לפי מה שיש ונמצא לפניו, מביאה את האדם לשלב יותר מציאותי בכל מה שהוא עושה וחושב.

ערכו של המדע לא נמדד לפי איך שהוא נחקר באוניברסיטה, או במוסד ללימודים גבוהים, אלא על פי איך שהאנשים קולטים אותו בתוכם, יודעים אותו או לא, לומדים אותו או לא. עד כמה האדם מתוך עצמו תופס אותו מ"האוויר" כביכול, מתוך הרצון לקבל שגדל ודורש אותו, ויכול בעצמו לחבר את כל הידיעות שלו ולתת לאדם תמונה יותר ברורה.

ומה שטוב בפסיכולוגיה, שהיא עוסקת רק במה שנרכש מתוך ניסיון. אמנם גם בה יש תיאוריות, אבל הן שייכות לשאלה "למה?", לחלק הפילוסופי שלה, למה שאינו ידוע עדיין. בדומה להשערות במדע הפיזיקה או ברפואה, שעדיין לא מבינים, אלא חושבים שכך. חלק שלא מסתמכים עליו בפועל. והעבודה בפסיכולוגיה היא בחלק המעשי, שמסוגל להבין את תפיסת האדם, את המוגבלות שלו, את היכולת שלו. לכן הפסיכולוגיה פועלת בניגוד לפילוסופיה. בניגוד לפילוסופיה, היא חושפת עד כמה האדם מוגבל, עד כמה אסור לנו להסתמך על התיאוריות המופשטות שאנו מייצרים.

אבל השיטה הפסיכולוגית נובעת ומתפתחת רק מתוך חקירות של הרצון לקבל ולא מתוך הרצון להשפיע, כלומר לא מההשוואה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. לפסיכולוגים אין כלים של השפעה, אלא הם חוקרים רק את הרצון לקבל של האדם, את כל התופעות שבו. החלק הטיפולי - רפואי שלה חוקר באיזו צורה ניתן לעזור לאדם להרגיש יותר טוב במצבו, אבל החלק המחקרי, עוסק בחוקי הרצון לקבל. היינו, איך האדם בנוי כיצור גשמי, מהי תפיסתו, איך תפיסתו מתהווה, באיזה חלק של המוח היא מתלבשת. והחקירות האלה אינן נמצאות בקשר עם הרוחניות.

לחוקרי הפסיכולוגיה אין כלים להשתייך לרוחניות. אלא כל החקירות הן בתוך הרצון לקבל. ולכן מטרתן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה היא רק לעזור לאדם להרגיש את חייו ביתר נוחות. חוץ מאותן החקירות, שבהן רוצים לדעת איך האדם חושב, איך הוא קולט את המציאות. אבל ההבדל ביניהן הוא, שהפסיכולוגיה מסתמכת על חקירות ממשיות והפילוסופיה לעולם לא.

היום גם הפילוסופים עצמם מבינים, שהפילוסופיה הגיעה לסוף דרכה. ונותר להם רק להבין, שיש אפשרות להשיג את העולם הנסתר בצורה ממשית, ולחקור אותו. החקירות שלהם יהפכו לחקירות מדעיות[4]. והפילוסופיה בצורתה הנוכחית תסתיים, ותקבל את צורתה של חוכמת הקבלה.

לכן מאז ומתמיד היתה מעין התנגדות והתנגשות בין חוכמת הקבלה לפילוסופיה. בעיני המקובלים לא היה דבר בזוי יותר מפלפולים של אנשים, שלא יודעים ולא מרגישים על מה הם מדברים, אלא מתפלפלים לפי פרי דמיונם, ומחשיבים זאת למסקנות מדעיות. ועוד יותר גרוע, שבדמיונות ובתיאוריות המופרכות שלהם, הם מכשילים את האנושות כולה, מתוך דמיון שהפילוסופיה מגיעה למשהו שיש לו הצדקה, ושבאמת קורה בחיים. וכתוצאה ממימוש התיאוריות האלה, האנושות טועה ומקבלת מכות.

אבל היום כל זה נגמר. וכולם מבינים שלאנושות אין לא תיאוריה ולא דרך, ושלאף מדינה או חברה אין תפיסה איך עליה להתקדם, על ידי מה, על ידי איזה כוחות ולאיזו מטרה. וזה סימן ברור, שהפילוסופיה או כל החשיבה של האדם על החיים, על סיבת החיים ומטרתם, על החוקים שפועלים בחיים, נכשלו.

בעשרות השנים האחרונות חווים המדענים אי - ודאות והתייאשות כללית. הם יודעים, שהם לא נמצאים במבוי סתום, שעוד מעט יפתח ויתגלה מה יש הלאה, כפי שקרה בהיסטוריה במשברים קודמים שהיו בתפיסת העולם ובמדעים. אלא עכשיו מדובר בסופה של תפיסה מהותית. הם מגלים שכדי להמשיך ולחקור את המציאות, האדם צריך להחליף את עצמו, ואז המציאות תתגלה לו בצורה אחרת.

בצורה הנוכחית שבה אנו תופסים את המציאות ונמצאים במציאות, כבר גילינו את כל מה שניתן לגלות. ביחס על מנת לקבל כלפי המציאות כבר גילינו הכול. אולי בכל מדע ומדע נשארו נתונים, שעדיין אפשר להמשיך לשכלל אותם מבחינה טכנית, אבל לא יותר מכך. אלא אם באמת רוצים לחקור את המציאות, חייבים לשנות את התפיסה. האדם צריך לשנות את עצמו.

ואיך לשנות? לשנות את תפיסת המציאות מיחס של על מנת לקבל ליחס של על מנת להשפיע. אין יותר. זה כלי הקליטה היחיד שלנו. גם הנתונים האחרונים של המדע מגלים את העובדה, שאם האדם ישתנה, תשתנה בו תפיסת העולם. זאת אומרת, העולם שהוא תופס יקבל תמונה אחרת לגמרי, צורה אחרת.

ומאז ומתמיד מקובלים אמרו, שקודם צריך ללמוד את כל חוכמות העולם, ולאחר מכן להגיע לקבלה. ואם תוקדם הפצת חוכמת הקבלה למדענים, אז יגיע המצב שחוכמת הקבלה וכל חוכמות העולם יתחברו יחד. המגע ביניהם יגרום למדע להתחיל להתפתח, מהשגת המציאות בדרגות דומם צומח וחי להשגתה בדרגת המדבר. אנשים יגיעו להבנה, שבלי השינוי הפנימי של כל אחד ואחד אי אפשר להגיע לא להכרת החיים ולא לחיים האמיתיים.

המדענים שחיים בתוך המדע, ונמצאים בו בצורה יוצרת, שהמחקר הוא החיים שלהם, ודאי שהם מוכנים לקלוט גישה חדשה וחומר חדש, למרות שקשה להם. אבל אלה החיים שלהם והם מוכנים. וישנם אלה שמפחדים, ואלה שלא רוצים. בכל מדע מתקדם ישנם אנשים, שעוסקים במדע עצמו, ואלה שהם כעובדים, כפועלים.

ביחס כלפי הקבלה נתקלים אצל המדענים בשלוש גישות. הגישה הטובה ביותר, שמדען לוקח את הקבלה ומתחיל ללמוד אותה, ואפילו מוכן להיכנס למסגרת לימודית ולהיות בה התלמיד הקטן ביותר. כך המדען צריך להיות. להרגיש את עצמו כלפי העולם כילד קטן, הרוצה לחקור וללמוד ולהתקדם, ולכן הוא יהיה גדול.

וישנם מדענים, שרוצים לתפוס את הקבלה כדי לעשות עליה רווחים מהירים. לכתוב עליה "בערך", שיהיה להם משהו חדש, מבלי לשנות את עצמם ומבלי לקלוט את שיטת הקבלה. וישנם אלה שכלל לא רוצים שהקבלה תהיה קיימת, כי היא מוחקת את כל המעמד שלהם, וגורמת להם להרגיש, שהם לא יודעים כלום, ושכל החיים עסקו בכלום. כואב להם והם רוצים למחוק את הכאב הזה, ולכן הם מבטלים אותה כאילו אינה קיימת.

בקרב כל המדענים, גדולים כקטנים, רווחות כל הגישות. אבל הקבלה חייבת להתפרסם ביניהם, ובמשך הזמן היא תפעל בצורות שונות. אין ברירה אלא להגיש אותה תחילה לעולם המדע ואולי בעקבותיו היא תתפשט לעולם הרחב. אבל המדענים הם הראשונים שצריכים להרגיש, שחוכמת הקבלה היא שיטה של חקירת המציאות שבה אנו חיים, שזו החקירה שבה עוסקים כל המדעים.

האדם ניצב לפני משהו שהוא אינו יודע מהו והוא חוקר. הוא חוקר מה הם החיים שלו, מהו הטעם בחייו, כפי שכותב בעל הסולם[5]. והשאלות: מה הם החיים, בשביל מה אני חי, מהי המטרה, על ידי מה אני יכול לשנות את עצמי, הן שהביאו להתפתחות המדע, להתפתחות החוכמות. אחרת, לשם מה האדם חוקר? החקירה שלו היא בשביל להטיב את חייו, אבל בתוכה בכל זאת גלומה השאלה מהי מהות החיים. ולכן קודם כל צריך להגיש את חוכמת הקבלה למדענים, ולהסביר להם בצורה פשוטה, שהקבלה היא חוכמה איך לחקור את המציאות כולה, לאורכה ולעומקה.

למדענים אי אפשר להוכיח, שתפיסת העולם הנוכחית של האדם היא אגואיסטית, ולכן היא מוגבלת בתוך התכונות שלו, בתוך הכלים שלו. ואין אפשרות להוכיח להם שאם ישנו את הכוונה שלהם, הם יראו את עצמם ואת העולם בצורה אחרת. אבל מתוך החקירות שלהם בחומר מצטברות הוכחות מדעיות שמביאות אותם למסקנה, שהגֵן הוא אגואיסטי ויש לו צורה פנימית שהיא אלטרואיסטית. שהיקום הוא מחשבה אחת, שפועלת כדי להביא אותנו ואת היקום כולו למטרה אחת, ושחוקי החומר הם חוקים אלטרואיסטים, הפוכים מהחוקים שלנו. המדענים עצמם מגיעים מתוך החקירות למסקנה, שהתפיסה של האדם חייבת להתהפך מאגואיסטית לאלטרואיסטית.

אפשר להסביר את הגילויים האלה בצורה לוגית, רציונאלית. אבל ההתפתחות של האדם עצמה פועלת בצורה כזאת, שהאור מגלה את הכלים. וככל שהוא מגלה את החושך שבכלי, כלומר, את חוסר האונים, את חוסר הכיוון, ואת חוסר המטרה, אז הוא מגלה שהכלי הנוכחי לא יכול להביא לאדם שום מילוי. ובכך מגלה לאדם מהו הכלי הנוכחי, מה טיבו, מה תכונתו העיקרית. שצורתו העיקרית היא אגואיסטית: כל אחד הוא לעצמו, כל חברה היא לעצמה, העולם הוא כולו לעצמו, הכול קשורים זה בזה, אבל כל אחד שונא ואויב לשני.

ואז מתגלה התכונה האגואיסטית כסיבה לכל הרע. והיא מביאה את האנושות לחשוב שחייבים להיפטר מהתכונה הזאת, אחרת לא נוכל להינצל מהמצב. ההבנה הזאת מתחילה לאט לאט להתברר, ולהתגלות ולהיות מוסכמת על כולם. מפסיקים עם כל הסיפורים והעמדות הפנים הקודמות, שכולנו יפי נפש ומשפיעים. זה לא מדבר יותר אל האנשים, וכבר אי אפשר לבלבל אותם, הטבע האגואיסטי כבר מתגלה.

לאחר שהאדם מכיר את החומר שלו, ומתוך ההכרה הכואבת הזאת רוצה לצאת ממנו, אז כנגד הרצון לצאת ממנו מפני שכואב, מתחילים לקבל הארה הפוכה - שכנראה אם לא היינו כאלה, אז היינו חופשיים ממכות, חופשיים מצרות ומדאגות. כלומר, בצורה תת הכרתית, בלי דעת ובלי הבנה מה עושים, מעוררים את האורות המקיפים.

כשרוצים על ידי הלימוד ועל ידי הכוונות לצאת מהטבע האגואיסטי כדי להשפיע, אז מגבירים את הארת המקיפים, ובכך מזרזים את הזמנים. אבל גם רצון שאינו מכוון כמו בלימוד, אלא רצון להיפטר מהרצון לקבל, כי הוא השונא, כי הוא הסיבה להרגשה הרעה, כי האדם מפחד שהאגואיזם שבאחרים יתגלה בהם כמזיק לו, גם יחס כזה לרצון לקבל, לאגו של האדם, מעורר אור מקיף. אבל זהו אור מקיף הפוך, שכנגדו מרגישים הכרת הרע, שכלפיה מרגישים, שאם היה לנו טבע אחר, היינו חיים אחרת. תמיד פועל עלינו אור. אבל כאשר מחפשים פתרון למשהו, או תשובה לשאלה איך משהו עובד, איך הוא קורה, שוכחים שמדובר על אור מקיף. ולכן לא מצליחים להבין מה השתנה במצב ועל ידי מה הוא השתנה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא נברא. כדי שתישאר חוכמה מדויקת שאפשר להתבסס עליה, העיקר הוא להגדיר עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר להסתמך עליהן בוודאות, ועל סמך החקירות האלה להתקדם ולהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ולמעשים שיקדמו אותנו כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או לבובה, הוא גם לא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא על ידי העצות שנותנים לו המקובלים, כל אדם שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, חייב בעצמו לגלות על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען חוקר והמבצע את מה שהוא חייב לבצע בכל התהליך, מלידתו ועד שיגיע להשוואת הצורה לבורא. אף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה. וגם אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, זו עדיין רק תמיכה. האדם עצמו הוא שנותן יגיעה, הוא שמגלה את החוקים, את התנאים ואת המטרה. הוא חייב לטכס עצה ולמצוא כוחות כדי לממש אותה, וכדי להגיע למטרה.

ועבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או להתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות מדעיות. אין לו גם הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מהו כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על האחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם לדבר שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה של דבר אחד כלפי דבר שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ששובר את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים את הדבר. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שהאדם מרגיש, כל החושים שלו, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו בחזרה כדי לאזן את הלחץ. ואז הוא מודד את הכוח שלו, כמה כוח עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם מגיע אל האדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדר מסוים ולא בתדר אחר, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדר כלשהו ולא אחר. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, מצטיירים בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, את מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מתוך כל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושיים, שמרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לאדם את התמונה כאילו היא מחוץ לו.

את החושים האלה אפשר לשנות מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת. על ידי ויסות פנימי, על ידי תגובה בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת, האדם יכול לשנות את העולם שמולו, לתמונה שונה לגמרי. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך ליהנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, היינו מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, הוא מרגיש רק מה שחושיו מייצרים. אבל כשהוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, כלפי מי שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, והוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה שונה לגמרי. לא כפי שחושיו מציירים לאדם את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך שהחושים שלו מציירים אותם ביחס אליו, לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "ביחס אליו", היא המקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה, את הכוונה שלו כלפיו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, אל מי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר. האדם מתחיל לראות את עצמו - את התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. הוא מתחיל להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, במה שהם מתפעלים.

לכן מי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. אמנם לא פילוסופיה במלוא מובן המילה, כי היחס שלו אליה הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו אחיזה ברוחניות, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו של העולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר, באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו, במה להאמין ובמה לא. לאדם אין שום תפיסה עדיין, מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. ויחד עם גילוי חוכמת הקבלה, יתגלה שכל המדע שלנו הוא רופף מאוד. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.

אדם שתופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן. ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הפלפולים מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

כאן טמון ההבדל בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. אלא כל אחד כפי יכולת הדיבור שלו, מקבל את האפשרות לדבר על כל נושא שעולה על רוחו.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור העליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלה הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, איך לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירותיהם המקובלים דואגים בעיקר להראות לאדם היכן בטוח לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה, והיכן הגבול שאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור. כי אין לאדם על מה להסתמך, והוא עלול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה והוא יחזור לדרך הנכונה שבה ימשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור שהאדם לא יטעה, ובכך לקצר לו את הדרך.

ובראשית דבריו בפרק "הגדרת הרוחניות" במאמר הזה אומר בעל הסולם, שהחוליה הרגישה בכל התהליך, היא הקשר בין הרוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו כל מה שנמצא במציאות? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו. אבל אין זה אומר, שאם הכול נובע מהכוח העליון, משמע שהכוח העליון פועל בצורה נמרצת לעֵבר כל המצבים האלה של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, רק לפי השתוות הרצון אליו. כך הנשמה מגלה את עצמה ואת עולמה, ולגילויים שלה היא קוראת: ספירות, פרצופים, עולמות רוחניים.

וכאשר האור פועל בתוך החומר ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור, וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שנקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלה שנמצאים במדרגה העליונה רואים איך השורשים והענפים מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו זו שבין מדרגות רוחניות. ולא כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה זו של הפילוסופים היא המקור לכל הבעיות שלנו בעולם הזה, היא גורמת לאנשים לחשוב שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות. אבל הרוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. באף עצם דומם, צומח או חי, לא יכולה להיות קדושה.

הטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם גשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם האמונות הטפלות, שבמסגרתן האדם מתעסק עם חפצים שלהם הוא כביכול משייך קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן מדובר בכוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות לתועלתו. כוח שכבר שייך להתגברותו הפנימית, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ולא שרוחניות שהיא כולה על מנת להשפיע, יכולה להתלבש בגשמיות, שהיא כולה על מנת לקבל.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ואת מה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת של השתוות הצורה, לא נגדיר בשום שֵם ומילה. האיסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים לקיימו.

במשך כל הדורות המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מתוך חשש, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי אנשים התחילו ללמוד קבלה, לא בשביל לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא בשביל להגיע למטרת הבריאה, אלא כדי להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה ומכל מה שקשור בה, התחילו להרכיב ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הם הסתירו את חוכמת הקבלה.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת, כאשר האנושות כבר לא מייחסת לספרי מיסטיקה ורוחניות שום ערך, והם כבר אינם נחשבים כמשהו אמיתי, אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה. כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך הלאה מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שמיועדת לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה[6].

ולכל הפלפולים לא תהיה אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו בהם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא ירצו לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן, אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה - כשיטה, כאמצעי לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים רצון או חשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שבה יכלו לבנות כל מיני תיאוריות סתמיות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכול נגמר, הכול נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות הפילוסופיות, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים גבוהה, אך בתכונות עצמם הם אפילו לא מתקרבים למה שהם אומרים.

היום הכול כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא כולם מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה מיידית, ייגש בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. כך שאין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לקיצן. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. האמונות שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים, בזמננו אינן פועלות יותר.

הפריחה וההתעניינות הבוערת שעדיין קיימת באמונות האלה, הן רק כדי להבהיר יותר ויותר, שהן חסרות פנימיות וחסרות משמעות. לגלות את אפסותן, וכך הן ייעלמו מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום לעביות בבחינה ד', שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלה יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה ויודעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.

למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

מאז חורבן בית המקדש, העם איבד את הקשר עם הקדושה, הוא הפסיק להרגיש רוחניות, ובמקומה אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם במשך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

גם המנהיגים האחרונים של החסידות, שפעלה לפני כמאתיים שנה, הנהיגו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. המקובלים עצמם החדירו בעם את היחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, שלא יפול לדרגה בהמית. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי, מה שלא יעשה. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך ייטב לו, כדי לספק דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו חפץ כלשהו שהוא מאמין שעוזר לו. עניין זה נובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות אותו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין הוא נראה כך. אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.

גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול. גם ברפואה, אמונה בתרופה מוסיפה לאדם כוחות חיים, ולהפך, חוסר אמונה יכול להביא למות האדם. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר, וכך להחיות את עצמו.

לכן צריך להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית. הדברים האלה ממילא מתגלים לאחרונה, והאנשים מפסיקים להאמין בחפצים קדושים, מפסיקים להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, בצומח ובחי, יש רוח, יש כוח עליון. מי שממשיך להתפתח, מוותר על החפצים האלה מתוך הבנה שאין בהם שום קדושה ולא יכולת לעזור. אלא העזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו, נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהבורא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, כדי שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן המקובלים לא חששו להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שאדם שמתפתח, מתחיל להתייחס לרוחניות ולגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון ועל ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שייתן לו כוח ושינוי פנימי. ואל אותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקביעת סדר ומסגרת לחיים, שעוזרים לאדם בשעה שהוא נופל למדרגה של דומם, ומסייעים לו להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי.

והמקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר עצות, יותר רמזים, במה כל דבר כרוך. ולא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם במשך דורות רבים, כמו חוט העשוי משמונה - עשר חוטים או שבעים ושניים חוטים שהיו נוהגים לכרוך על גופם. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, אל אותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, ושומרים שלא ייפול יותר מדי. ואם הנפילה היא לא חזקה מדי, אז היא לא עוצרת את האדם מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה "ללכת לשוּק", להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי לראות יותר מהר את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות מקיפים. לכן יציאה ל"תרבות רעה" וחזרה ממנה אינה חזרה בתשובה, אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם מנהגים בכוונה, כדי להחזיק את האדם ברמה כמה שיותר גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. המנהגים מחזיקים אותו שלא ייפול יותר למטה. ואדם שמתחיל לגדול לרוחניות, לא חשוב היכן הוא נמצא, הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל כשהוא נופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. לא צריך יותר ממסגרת נכונה, כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ומבני ברק. ואפשר לטייל בעולם כולו, ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה והיא נמדדת בצורה אחרת, לא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל, צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיתייסר עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.

מהי הקדושה שיש בספרי קודש?

ספרי קודש נקראים אותם ספרים, שנמצאת בהם סגולה שהאדם מוצא, ודרכה מתקשר לכוח העליון. ואז הכוח העליון עוזר לו להגיע לקדושה, למה שנקרא על מנת להשפיע. אבל בין דפי הספר אין תכונה על מנת להשפיע. אלא מהי הקדושה? קדושה נקראת השפעה, תכונת הבורא.

במשך כל הדורות האנושות טועה לחשוב, שאפשר להלביש כוח בחומר. אבל הספרים האלה נחשבים קדושים, מפני שהם מהווים אמצעי לרכישת הקדושה, ולא משום שבהם עצמם יש קדושה. הספר הוא האמצעי, ולכן הוא נקרא קדוש, ולא משום סיבה אחרת.

רק ספרי תורה נעשים בצורה מיוחדת כסימנים, כהעתקה מרוחניות. לוקחים מהרוחניות סימנים מהו "ספר", ומעבירים אותם לגשמיות. אבל כאשר עושים את הספר בגשמיות, אין בו קדושה.

מהי הקדושה שיש בסימנים? קדושה נקראת כוונה על מנת להשפיע. כוח להשפיע שייך או לבורא או לנברא המתוקן, והוא אינו יכול שלא להיות מלובש על הרצון, מתוך הרצון. לספר אין רצון להיות משפיע. רק השפעה נקראת קדושה. ורק כוח ההשפעה יכול להוות הצלה או תרופה. ולא חוט אדום שפועל על האדם כתופעה פסיכולוגית. שעוזר לאדם, כי הוא מאמין שהחוט מרפא.

הדור שלנו נמצא במצב מיוחד. אין בו יותר מקובלים אמיתיים. אין מי שיעזור לאדם. אין בו אנשים גדולים באמת שנמצאים בעולם האצילות, שיתנו לנו משם את התורה, כפי שהיה בדורות הקודמים. התקופה שלנו היא שלב מעבר. לכן מצד אחד צריך להבין את המוגבלות שלנו, ועד כמה אנו מוגבלים. ומצד שני, מי שלומד רשאי להתפלפל ולעשות פעולות כאילו הוא נמצא בגובה ההשגה, בתנאי שהוא לא בורח מהספרים האמיתיים.

לא חשוב איך מושכים את האדם ללימוד הקבלה, מותר בכל אמצעי. כי אם הוא מגיע ללימוד במקורות אמיתיים, הוא מושך אור מקיף, את המאור המחזיר למוטב ואז יש תקווה שיגיע לאמת.

לכן הלימוד חייב להיות רק מתוך ספרים אמיתיים שכתב בעל הסולם, אסור לנו להתרחק מהם ולסטות מהם צעד אחד הצידה.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

גם בגשמיות וגם ברוחניות לא מרגישים אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה: גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות בהתאם למידה שקיבל, וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע, שגם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו הכוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, שלו הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים את מה שנמצא בתוכם, היינו, את תגובתם הם. ואף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי כלי הכוונה למי שקולט או מתפעל ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז, בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע.

הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב שנקרא "להטיב לנבראיו". והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכול משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת"[7], כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, עליו להבין שהכול תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו שינויים מבחוץ. סיבה, היינו, עזרה לתיקון, יכולה לבוא מבחוץ, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם. ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד, וגם יחסו לסביבה הוא נכון. הוא לא דורש מהסביבה להשתנות, אלא שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. והוא אינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכול תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא כוח, מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בעולם הזה, בדרגות למטה ממחסום. וההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, כלומר, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים, שונים מהלבושים הרוחניים.

ואילו ברוחניות, כל הלבושים של הכלים הם הסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את המגע שלו עם הבורא. וככל שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. אבל הכלי שנמצא בכוונה על מנת לקבל, יש לו לבושים שונים שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, שנקראת העולם הזה.

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. אין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, שנקרא עולמו. מתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל, אבל זוהי אשליה.

כפי שגילו החוקרים לגבי העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ולמעלה את מה שנמצא למטה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ, אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, מאותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים"[8]. כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי, גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.

ובעולם אין סוף, כלי שמתקן את עצמו ללא הגבלה, ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, יכול לקבוע מהו האור בצורתו האמיתית, היינו ללא הגבלה. וזו נקראת דבקות מלאה בין בורא ונברא. וגם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שהנברא רק מתוך עצמו מרגיש את המציאות. והמציאות אינה אלא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל"[9]. כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק לפי כמה שהכלי מתוקן או מקולקל בהתאם לאור. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא רק את אותו חלק ממנו, שעימו הוא נמצא בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לחרוג מהחוק הזה. למרות שהמקובלים רומזים שלאחר גמר התיקון, עולים למציאות אחרת. אבל כרגע אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.

אורות וכלים

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה ואם לא הוא, אי אפשר היה לדבר על הנברא. אבל הצורות שמשיג הרצון לקבל, הן צורות שהאור מתלבש בו ובונה בו. בהתלבשות האור בתוך הרצון לקבל יש שני כיוונים, שני תהליכים:

א. האור בורא את הרצון, היינו, האור הוא הראשון והרצון הוא התוצאה. האור בונה מהרצון את כל הצורות האפשריות שהוא רוצה שהרצון יקבל ממנו. ומתוך כך יש את סולם המדרגות, שהוא אוסף הדרגתי של צורות האור הפועל בַרצון.

ב. הרצון, מהדרגה התחתונה ביותר, מניתוק גמור מאותן הצורות, רוצה להתחיל ממטה למעלה לקבל את הצורות, את הדוגמאות, שהאור ממליץ לו לקבל. ואז הרצון מבקש מהאור כוח, הנקרא אור "ע"ב ס"ג", המאור המחזיר למוטב, הכוח לקבל את כל צורות האור בהדרגתיות. מהצורה הרחוקה ביותר שיכולה להיות בין האור לרצון, ועד לצורה שהם דומים זה לזה לגמרי במדרגה, שבה האור התחיל לברוא את הרצון, שם הרצון היה כמעט כמו האור, מתבטל באור.

והרצון שרוצה בעצמו לקבל ממטה למעלה את הצורות הטובות לאור, שאותן האור רוצה, וממליץ וממציא לרצון, הוא החופש של הנברא וקביעת עצמו כנברא עצמאי. ולא הצורות עצמן, הקיימות כבר כולן בכל האוסף שלהן בסולם המדרגות, ממעלה למטה. אלא הרצון המוקדם, ההשתוקקות של הרצון לקבל צורות שהן טובות בעיני האור, בעיני הבורא. וזה תלוי באדם, שימציא את הרצון, שיהיה לו רצון.

ומתוך הרצון מגיעה בקשה, תפילה, מהתחתון לעליון, מחומר לאור, לבורא. ומתוך כך מגיע מלמעלה תיקון, שבהחלט יש יכולת, יש רצון, לבנות מהרצון צורה מתאימה, דומה לאחת הצורות שהאור הכין מראש, שהיא הצורה הקרובה ביותר למצב שבו הרצון נמצא. וכך בכל המדרגות, עד שהרצון מקבל את כל צורות האפשריות שהאור בנה, עשה או הטביע בתוך הרצון, בהשתלשלות מלמעלה למטה.

והנברא, הרצון, שקיבל מתוך רצונו צורות למיניהן על עצמו, מהן באה לו ההשכלה הרוחנית, הנקראת "ממעשיך היכרנוך"[10], ממעשי האור, שנתן מיני הטבעות צורות בַרצון, בהשתלשלות בחמשת העולמות ממעלה למטה. והרצון לקבל, שבעצמו מקדים לאור ורוצה בצורות האלה, ובונה אותן, בכך הוא משיג את השכל של האור, את הכוונה שלו, ומגיע להבנת השורש. שאליה בעצם רצה להגיע מלכתחילה, כשהתחיל להרגיש כבר בבחינה א', מ"ד' בחינות דאור ישר", שיש מאציל. ומתוך שהרצון עצמו בנה את כל מיני הצורות, שהאור בנה בו מקודם, הוא מגיע להכרת המאציל.

ובניית כל הצורות שברצון, מתוך רצון, מתוך השתוקקות, נקראת עשיית מצווה. שהאור מְצַוֵה מלמעלה בכל מיני צורות, והרצון משיג את הרצון, שיהיה רצון לבנות את אחת הצורות האלה, ומשיג את הכוחות, והיכולת, וההבנה, ומבצע. ובניית אותה הצורה שהאור מציג לו, מְצַוֶה לו, היא עשיית מצווה.

ולאחר שהרצון לקבל בונה על עצמו תר"ך (620) צורות, נקרא שעשה תר"ך מצוות, ואז הוא גומר את כל הטבעות האור בתוכו, ונקרא שמתוקן לגמרי. שכלול ממאה עשרים וחמישה פרצופים, או מדרגות, שעל ידי פעולה מיוחדת מלמעלה "רב פעלים מקבצאל"[11], נעשים כולם כמעין רצון לקבל אחד. שכל הרצונות והצורות הבדידוֹת האלה מתחברים יחד לרצון אחד, שמקבל צורה אחת כמו אותו האור הראשון שגם הוא אחד, ללא הבדל והפרש ביניהם. וזה העניין ב"אורות וכלים".

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה. "ממשית" הכוונה, להפך מהפילוסופיה המדברת בדברים שאינם מתלבשים בחומר. הקבלה מדברת רק על מה שמתלבש בחומר, היינו, בתוך הרצון לקבל, ועל הצורות שהרצון לקבל מקבל. היא לא מדברת על צורה ללא חומר, הנקראת צורה מופשטת או מהות. ולכן הקבלה שואפת רק להשגה האמיתית, כלומר בחומר ובצורות שבחומר.

שאותה לא ניתן להפריך, על ידי שום טענה. אבל מי שיכול להעיד נכונה על המושג, הוא רק מי שנמצא בהשגה הרוחנית. מי שלא נמצא, יכול לומר שהוא מאמין או לא מאמין, אבל המושגים "מאמין" ו"לא מאמין" אינם שייכים למדע ממשי. כי במדעים דעולם הזה, אם מדענים מספרים על איזו תופעה, והאדם לא מאמין לדברם, הוא יכול לבוא אל המדען, ולצפות בפעולות, ולראות את התוצאות. ואז לומר שלפי חושיו, לפי הכרתו, זה נכון ויֶשנו. שכך הוא מקבל בתוך חושיו, וזאת נקראת ודאות מדעית.

וכך גם כלפי הרוחניות. החוקר המקובל, חוקר את התופעות הרוחניות, ואם אדם אחר רוצה להיות בהן, להכיר בהן, עליו לבוא אל המקובל, וכמו שבמדעי הכימיה והפיזיקה, למשל, יצטייד במיקרוסקופ או בטלסקופ, היינו יבוא עם הכלים שלו, ועם כל יתר החומרים, ויבדוק את מעשיו של המדען. כך גם ברוחניות, על ידי המסכים והרצונות שלו המוכנים לכך, האדם צריך לבדוק את אותן תופעות שעליהן מדבר המקובל, ולראות אם דבריו נכונים או לא.

אלא ההבדל הוא, שבגשמיות האדם לא צריך להשתנות, וכל אחד יכול כביכול, על ידי יגיעה לבוא וללמוד את המדע, ולראות אם אלה התוצאות הנכונות. אבל בחוכמת הקבלה, צריכים כבר לרכוש מקודם את המסכים וצורות רוחניות מיוחדות, ולראות בהתאם האם המדען המקובל צודק ובאמת החוכמה היא כדברו, והוא אינו מדמיין, או טועה במשהו. וההבדל הזה הוא גדול, שדורש מהאדם השתתפות רבה יותר מזו שבעולם הזה.

כי מה שהאדם רואה דרך המיקרוסקופ, בעצם קורה בו. ולא חשוב אם לפניו מיקרוסקופ, טלסקופ וכן הלאה. המכשירים כולם הם כמו העין שלו, רק שמתלבש עוד חלק נוסף על העין. אבל את מה שלפני העין, יש לאדם אפשרות לחקור רק לפי השתוות הצורה. האדם לא יכול לראות משהו מחוצה לו, אלא רק לפי הצורות שהוא מקבל בתוכו, ומתפעל אז ממה שכביכול נמצא מחוצה לו.

והחושים, בעיקר חוש השמיעה, הם דוגמה ברורה במיוחד לכך, שהאדם לא יודע מה קורה בתופעות מחוצה לו. הוא יודע רק איך הוא עצמו מתפעל בפנים. לכן, אם אדם מרכיב לעיניו מכשירים למיניהם, משקפיים, מיקרוסקופ, או טלסקופ, בכך הוא בונה לעצמו אפשרויות נוספות, שהוא צריך להידמות להן בפנים, לחקור אותן בפנים, לבנות עליהן את הצורות הפנימיות שלו. וכל עוד המחקר הוא בחומר, אין בעיה.

הבעיה היא כשהאדם רוצה לחקור יותר עמוק מהחומר, בדרגות שבהן הוא רוצה להבין את הצורות, את סיבת הצורות. כי אין קושי לגלות את המרכיבים שבמציאות. והמדע לא נועד לחקור כל חלק וחלק, אלא את הקשר ביניהם, את הסיבה שכך הם מתקשרים, את המטרה שלהם, שכך הם פועלים.

נניח שפיזיקאי מסיק ממחקרו שיש חמש מאות חלקיקים. מה הלאה? עליו לדעת איך הם פועלים, באיזו צורה, מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה. והמחקר הזה לא נמצא כבר בדרגת אותם החלקיקים. בשביל המחקר הזה האדם צריך לבנות בתוכו תבניות חשיבה מיוחדות. ולכן לא יועילו כאן מיקרוסקופים, טלסקופים, או מכשירי מחקר אחרים. נדרשת כאן הבנה מעמיקה יותר במהות המתרחש.

והמדענים המתקדמים שדואגים לא רק לחקור ולהביא עוד נתון אחד לעולם, ובו להסתפק ולהתגאות, אלא רוצים לחקור את מהות המציאות, מהות החומר, הם נמצאים במבוי סתום, שבאמת אינם יודעים אותה. ומתוך כך הם מגיעים להבנה שהמשך המחקר הוא באמצעות חוכמת הקבלה.

ומאחר שכתוב "יגעתי ומצאתי"[12], אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה אינה קיימת באדם בכוח. גם את מדע הקבלה אפשר לבדוק, להכיר, ולחקור, כפי שעושים המדענים המקובלים. ולכן, מדע זה שונה מהמדעים האחרים, אבל עדיין החקירות, והיחס לחומר ולמציאות ברוחניות אינם פחות ממשיים. אלא הם הרבה יותר ממשיים ומציאותיים מאלה שבחוכמות דעולם הזה.

המדע הוא מרוץ להבנת החיים, אליה האדם משתוקק בתת ההכרה והיא השאלה שלו, לא משנה מה הוא חוקר ועושה. וסופו של כל מדע הוא כשיגלה, שהתשובה לרצון להבין את החיים ניתנת להשגה רק כשהאדם עצמו הופך להיות כלי. ולא בונה כלים חיצוניים להשגת החומר והצורות והפעולות של החומר, שבכך עוסק המדע. אלא האדם עצמו, ולא הכלי הדומם, צומח או חי מחוצה לאדם, אלא ה"מדבר", מתחיל להשתנות כ"מדבר". והמדע נועד להראות זאת לאדם.

אין למדע כלים חיצוניים בדרגת מדבר, שאיתם הוא יכול לחקור מציאות. אלא יש לו כלים בדרגות דומם, צומח וחי, שאיתם חוקרים כביכול מציאות חיצונית. וכל מה שהמדע חוקר, נחקר מתוך הכלים לפי השתוות הצורה למשהו שכביכול נמצא מחוצה לאדם. וכך האדם קולט את כל המידע לפי התאמה למשהו שנמצא מחוצה לו בדרגות דומם, צומח, חי.

ובדרגות דומם, צומח וחי אפשר לחקור בצורה חלקית כלשהי, ולהבין משהו. בדרגת הדומם, על ידי הפיזיקה. בדרגת הצומח, בוטניקה, כימיה וכדומה. בדרגת החי, ביולוגיה, רפואה וכן הלאה. אבל בדרגת המדבר, האדם לא מסוגל לחקור את המציאות, מפני שלשם כך המדבר צריך להשתנות בעצמו. ואין כלי שהאדם בונה מחוצה לו, שנקרא "המדבר" שבו עושים צורות למיניהן, ועל ידי הצורות מרגישים איך הוא מתנהג, וכך חוקרים את המציאות.

האדם חוקר את כל המציאות על ידי הכלים. אפשר לבנות אינספור כלים, ועדיין המחקר יהיה על ידי השוואת הצורה לאיזו תופעה חיצונית, שאותה תופסים. ואפילו לא יודעים מהי ולפתע מגיעים לאיזו צורה, שתופסים כנגדה משהו, ואז נקרא, שמגלים משהו. ובכל הדרגות זה אפשרי, חוץ מדרגת המדבר. "מדבר" האדם לא יכול לבנות מחוצה לו.

ולכן המדע כולו בסופו של דבר ייוָוכַח לדעת, שכדי להשיג את הצורות האמיתיות, את המדע האמיתי, מהיכן שבא האדם, מי הוא והיכן הוא, אז האדם צריך להגיע לכלי של עצמו, צריך להשתנות. דרגת ה"מדבר" שבאדם, היא צריכה לקבל צורות אחרות. ואת הצורות האחרות הבורא כבר הציב לאדם במאה עשרים וחמש מדרגות, או בשש מאות ועשרים מדרגות. ואם בונים מתוך המדבר את אחת הצורות האלה, מקבלים כנגדה איזו זווית, תמונה, אופן של הופעת המציאות האמיתית, המתלבשת לפי השתוות הצורה בכלי הזה, הנקרא כלי בדרגת המדבר.

ולהשגה, להבנה, לתפיסה הזאת, המדע חייב להביא את האדם. ואם אפשר להסביר זאת למדענים מוקדם ככל האפשר, ובתקווה שישמעו, כך יתקצר הזמן, היינו הייסורים. והאנושות תגיע אז למדע האמיתי, הנקרא קבלת הצורות האמיתיות של הרצון לקבל, חוכמת הקבלה. ולכן חוכמת הקבלה היא שורש כל החוכמות. כי כמו כל החוכמות גם חוכמת הקבלה חוקרת לפי אותו עיקרון של השתוות הצורה, אבל בדרגה הגבוהה ביותר, בדרגת המדבר.

ובעולם הזה חוקרים בדרגות חי, צומח, ובעיקר בדרגת הדומם. בדרגת הדומם, לא נותר כבר הרבה להשיג, למעט כמה חלקיקי אטום, וכך גם בדרגת הצומח. בדרגת החי המחקר הביולוגי מתפתח כיום במיוחד. ובזה יסיימו את כל המחקר. והיתר, שורשי המחקר וההמשך שלו, הוא בדרגת המדבר. וגם בכל אחת מהדרגות עצמן, יש דומם, צומח, חי וגם מדבר. כלומר, המדע מגיע לאין מוצא, ולא יוכל להמשיך, אלא אם כן האדם יפַתֵח כלי בדרגת המדבר.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג - חוץ מזה אין כלום. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, גם ברוחניות, גם בגשמיות, גם בעולמות עליונים, גם בעולם הזה, אין דבר מלבד כלי ואור. ומה שנראה לאדם כמו צורות למיניהן, שהוא לא מרגיש כלי ואור, אלא מרגיש את הצורות ששניהם מקבלים בפגישה ההדדית ביניהם, זאת התופעה הקיימת כבר באדם. אבל לא כך קורה באמת, מחוצה לו, אלא על מה שמחוצה לו האדם לא יכול להגיד מאומה.

אפשר רק לומר, שביסוד יש כלי ואור, רצון ותענוג. והתענוג המופיע ברצון, או שהוא קובע, או שהרצון קובע, וביחס ביניהם הם בונים לרצון צורות, תמונות, הרגשות, שהרצון מחלק להרגשה רוחנית או להרגשה גשמית, למיני הרגשות, שנותן להן כיוון וציון: חיובי, שלילי, קליפה, קדושה, וכן הלאה. אבל לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים האורות וכלים, הם רק אורות וכלים, הגם שמתראים בעיני הרצון כצורות העולמות הבאות עליו, ונמצאות בתוכו וסביבו.

ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. ולמה ההבדל הזה ניכר? כי הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

את המילוי והשלמות השיג הנברא הראשון, אדם הראשון, אבל השיג אותם בעביות מאוד זכה, ללא כלים דקבלה, בכלים דהשפעה בלבד. ובכלים דהשפעה שלא עירב בהם את הכלים של עצמו הרגיש שהבורא מתייחס אליו, ורוצה למלא אותו לגמרי בכל הכלים, שהנברא היה יכול להפעיל אז מטבע בריאתו, היינו, בגלגלתא ועיניים.

לאחר מכן, כשהנברא רצה ליהַנות לבורא באותו היחס כמו שהבורא אליו, כלומר להפעיל את האח"פ בעל מנת להשפיע, אז הוא טעה שיוכל לעשות זאת. והפעלת האח"פ בעל מנת להשפיע גרמה לשבירת הכלים. היינו, לניתוק הנברא מהבורא, ולשבירת הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ולהתערבבות הכלים. ואנחנו מתקנים את הכלי הזה בחזרה כמו שהיה לפני השבירה, אם השבירה לא היתה קיימת והנברא היה יכול לקבל בעל מנת להשפיע, ובאמת להחזיר לבורא את כל אותו הטעם, והטוב והעונג, שמרגיש שהבורא מביא לו.

הנברא רוצה לחזור לאותו מצב שהיה לפני השבירה. לכך הוא שואף בתת הכרתו, ולכך הרצון לקבל דוחף את האדם כל הזמן, הרשימות שמתעוררות בו בלי הרף, הן שדוחפות אותו לכך. ואם האדם מבצע משהו מהרשימות, שכל רשימה בשרשרת הרשימות מתגלה בסדר קודם ונמשך, אז הוא מרגיש את עצמו הולך לקראת הצורות הבאות, הנכונות, הטובות. מרגיש את עצמו מתפתח בדרך התורה, בתענוג, בשאיפה לנצחיות ושלמות.

ואדם שלא מסוגל לבצע צורות נכונות, בקשר של רצון ותענוג, כלי ואור, אז באותו כלי שלא הלביש את הצורה הנכונה, הוא מרגיש חוסר של אותה צורה נכונה, המורגש בו ככאב, כרע. וההבדל בין כאב לרע, שכאב מורגש בחושים, ורע בא כבר כהכרה, למה הוא מרגיש את הכאב. ומתוך הכרת הרע המצטברת לאט לאט בתוך הנברא, הוא מגיע למצב שמוכן לבצע את הפעולות הנכונות. היינו, לקבל על עצמו את הצורות הנכונות, מאותן הצורות שאדם הראשון היה מקבל, אם היה עולה בידו להשתוות להשפעה מהאור.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו - אין אור ללא כלי, ורק לפי צורת הכלים, אפשר לומר מה היה באור, ומה היתה הכוונה באור, מה היחס שלו אל הכלי. כלומר, אין בורא בלי נברא. ואין התגלות הבורא, אלא רק בתוך הנברא. ובתוך הנברא, בתוך הרצון הם נפגשים, והבורא ממלא את הנברא, שנקרא מתלבש בנברא.

ואין עוד מקום שיוכל להיות ביניהם איזה יחס, קשר, התלבשות, התחברות, דבקות, אלא הכול בתוך הכלי. ולכן רק לצורה שבתוך הכלי, האדם צריך לדאוג. ואם הצורה שבתוך הכלי תתאים להשפעה לבורא, אז שם יתלבש האור. ובמידה הזאת, הכלי ירגיש דבקות, שלמות, נצחיות.

כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא ראשון זה, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא בתמידות.

גם את מהות הרצון לקבל האדם לא משיג, אלא מרגיש רק איך הרצון לקבל נפעל בתוכו. כלומר, האדם לא מרגיש אור בנפרד, וכלי בנפרד. וגם אסור לו לדון בצורות המופשטות, אלא רק בצורות שהן מקבלות כשנמצאים יחד זה בזה, אור בתוך כלי, וזו נקראת צורה שבחומר. והחומר עצמו נקרא, שאור וכלי נמצאים יחד, והתופעה אז מורגשת בכלי. כלומר, את החומר של הרצון לקבל בלבד, שזאת מהותו של הרצון לקבל, לא משיגים. כי הוא ההפך מן האור עצמו, שנברא כחומר היולי, יש מאין.

אלא השגת האדם היא רק במפגש בין האור לכלי, בצורה ההדדית שהם מקבלים. ולכן אומרים שהעולם הזה הוא עולם המדומה. שהאדם, בהשגות שלו, בהרגשות שלו, במה שיש לו כעת, במתרחש בו, לא מרגיש, לא משיג את התלבשות הבורא בנברא, התלבשות האור בתוך הכלי. אלא מרגיש בחמשת החושים, לא את התופעות עצמן, אלא רק את התגובה מהן, את הצורות שלהן. בשמיעה, למשל, לא משיגים את הצליל עצמו. האדם לא יודע מהו, ומיהו, אלא רק איך הצליל פועל עליו, ויותר נכון לומר, איך שהאדם מתפעל ממנו.

והאדם צריך להגיע למצב, שמקבל צורה כמו הבורא. והאם הצורה היא כמו הבורא, או לא, אינו יודע, אלא בתוצאה הוא מרגיש, שהבורא מתלבש בו. שבהרגשה שלו, קיבל איזו צורה, שהיא צורת החיבור בינו לבין הבורא. ומתוך החיבור הזה הוא יכול לומר, שמשיג את מעשה הבורא אליו, ואת המעשה שלו כלפי הבורא, שמשתווים ומביאים לו את אותה צורה, הרגשה, מצב, שבו הוא נמצא עכשיו. ורק המצב הזה הוא האמיתי, ואותו מותר לאדם לחקור, ולראות בו ודאי.

כלומר, רק הצורות הרוחניות שבהן מושגת דבקות, ייחוד נברא עם הבורא, היינו, הצורות שבהן הם נפגשים יחד, והנברא מרגיש בכך, רק הן הצורות המדויקות, המדעיות, האמיתיות. וכל היתר, הוא מדומה. לכן עולמנו נקרא מדומה.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין בהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. ולכן גם השפע לא מושג בפני עצמו על ידי הנברא. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

אלא היכן שהם נפגשים ומתלבשים זה בזה, שם יש צורה ודאית, שהיא נקראת חיים אמיתיים. וחוץ ממנה, הכול מדומה. הגם שנדמה לנו שזה קיום, שאנו קיימים, אבל כלפי אותה ההרגשה, הקיום הזה הוא כאילו האדם מתעורר משינה, ומרגיש שמה שחלם קודם, היה כולו רק חלום.

אם מעירים אדם ישן, הוא יתעורר ויוכל לומר, שחלם חלום איום. או, שיצטער שהעירו אותו, כי חלם חלום טוב. אבל אם אין לאדם בדיקה להשוואת עצמו עם משהו אחר, איך יוכל לומר? כולנו נמצאים עכשיו בחלום, ואיש לא יכול להגיד שמה שנראה לנו מציאות, הוא חלום. אלא ההבדל בין חלום למציאות הוא, שכעת אנו מרגישים צורות בדויות. ולפני שהאדם יוצא מעל המחסום, ומקבל צורה אחרת, ומתעורר, הוא אינו יכול למדוד את הצורות. ו"מתעורר" הכוונה, מתמלא בדעה, בהשגה האמיתית, במדרגה גדולה יותר מהמדרגה הזאת.

וחלום נקרא, שהכול רדום מקליטה חיצונית, כשהגוף מקיים את עצמו בלבד בצורה שסוגר את עצמו, כביכול, ומקבל רק אוויר מבחוץ. עד שאפשר להזין את האדם, לתת לו כל צורכו, ולנתק לו את הרגשת החוץ, ולהכניס אותו לחלום, וכך הוא יחיה ולעולם לא יבדיל שהוא בחלום.

לכן כשהבורא מחזיר אותנו ל"ציון", כלומר על ידי "יציאות", מגיעים לארץ ישראל, לתכונות הבינה, אז נקרא שמתעוררים מהחלום, ואומרים "היינו כחולמים".[13] לכן המציאות הזאת נקראת מדומה. אבל אין אפשרות להסביר לאנשים, שכולנו חיים סגורים בתוך עצמנו, בתוך הרצון לקבל שלנו. כמו שגוף ישן וסגור בתוך עצמו, ולא מגיב, הוא לא פועל ולא מקבל דבר מבחוץ. הוא מנותק מהמציאות החיצונית כמו בחלום.

ולהתקשר למציאות החיצונית אפשר רק על ידי רצון להשפיע. צריך להיות בעל מנת להשפיע, להרגיש חיצוניות, להתקשר אל הבורא. ואז, כמו שחולמים ומתעוררים, ויש קליטה והוצאה כלפי חוץ, היינו, מוציאים משהו כלפי חוץ, וקולטים מבחוץ, כך יהיה אצלנו, בתנאי שנקבל יכולת להתייחס כלפי חוץ, בכוונה על מנת להשפיע.

ולכן כלפי כל הדרגות האחרות שברוחניות, ההגדרה האמיתית, המדויקת, של המציאות שמקבלים בהרגשה בעל מנת לקבל, בכוונה על מנת לקבל לתוכנו, במה שיש לנו במדרגתנו הקטנה, היא חלום.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

מה שעלינו לגלות הוא "רצונו להטיב לנבראיו".[14] אבל האדם לא יכול לגלות את "רצונו להטיב לנבראיו" על עצמו. הוא מגלה את רצונו של מישהו כלפיו, בכלים שלו עצמו, אבל הוא לא מגלה עד כמה אותו מישהו מתייחס אליו. הוא רק מגלה את התגובה של עצמו, מה יש לו מכך שהוא מקבל ממישהו. העיקרון הזה נובע ממהות הכלי, שאינו מרגיש מה שממלא אותו. היינו, האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו, אלא הוא מרגיש את התפעלותו ממה שמגיע אליו מהבורא.

ובצורה כזאת אין אנו מסוגלים להשיג את "רצונו להטיב לנבראיו". לכן נאמר, שהבורא מביא מתנה לנברא, והנברא מגיב על המתנה, שנראית לו טובה או נעימה, אבל מהתגובה הזאת הנברא לא יכול לגלות מהו יחס הבורא אליו. הוא יכול רק לומר שהבורא מביא לו טוב, אבל לא להרגיש את "רצונו להטיב לנבראיו", איך הבורא מצדו רוצה להטיב לנבראיו.

כדי לגלות "רצונו להטיב לנבראיו" על הנברא להידמות לבורא באותה פעולה. בדומה לילד, שאינו מבין עד כמה אמו אוהבת אותו, ולא יודע מה יחסהּ האמיתי אליו, אלא חושב שהיא מתאכזרת אליו, כשהיא מחייבת אותו להיות ילד טוב או להכין שיעורים. עד שהוא גדל, ומתוך מה שהוא רואה על עצמו, הוא מבין שהיו אלה סימנים של אהבה. זאת אומרת, צריכים להיות דומים להמשפיע כדי להבין אותו, כדי לגלות רצונו, איך הוא מתייחס לנבראים.

איך ניתן לעשות זאת? כדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך".[15] אם האדם מתייחס לאחרים, כמו שהבורא מתייחס אליהם, הוא מגיע בכך להשתוות הצורה לבורא, ומתחיל להבין אותו, להרגיש אותו, את תכונותיו, ולפי זה להידבק אליו. ואין שום אמצעי אחר או שיטה אחרת, שיכולים להפוך את האדם דומה לבורא, לעזור לו להגיע ל"רצונו להטיב לנבראיו", למחשבת הבריאה.

לכן הבורא שברא את הנשמה, כדי לתת לה אפשרות להרגיש לא רק את המתנה שהוא מוסר לה, אלא את היחס שלו לנברא, היה חייב לחלק את הנברא בצורה מלאכותית לחלקים רבים מאוד. וכמו שלבורא יש נברא, כך לנברא יש את יתר הנבראים, שאליהם הוא יכול להתייחס או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. ואם הוא מתחיל להתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לגלות כלפיהם את אותו היחס כמו של הבורא כלפיהם, וכך מגיע להשתוות הצורה לבורא. כלומר, אם לא היו בעולם נשמות רבות נוספות, לאדם אף פעם לא היתה אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיע לדרגתו.

ולכן הדרך של האדם מתחלקת לכמה שלבים:

"עולם העשיה" נקרא, שבתחילה מרגישים את המתנה.

"עולם היצירה" נקרא ריבוי המתנות.

"עולם הבריאה" נקרא, שמתחילים לגלות את האהבה מעל ריבוי המתנות.

"עולם האצילות" נקרא, שמנתקים את האהבה מן המתנות, כאילו המתנות לא היו מעולם ואין צורך בהן. אלא דבוקים רק באהבה, בהשתוות הצורה, ביחס בין האדם לבורא.

והשלבים האלה נקראים גילוי האור מתוך הכלי. ובהם יש חומר וצורה מלובשת בחומר, ולאחריהם צורה מופשטת ומהות.

אהבה בלי מתנות נקראת דבקות ליחס הדדי, שנולד לפי המתנות, מהרגשת המתנות. מתוך המתנות האדם רואה את יחסו של מישהו כלפיו ושם לבו אליו. הוא מתחיל לגלות שהיחס של נותן המתנה כלפיו הוא אהבה, שהמתנות הן רק אמצעי שאין לו שום חשיבות, ועד כמה היחס של הנותן הוא החשוב בעיניו. המתנות יכולות להיות גדולות כגודל הכלי כולו, שמביאות תענוג על כל הכלי, אבל לא איכפת לאדם מהתענוג שממלא אותו, אלא איכפת לו מהיחס של נותן המתנה כלפיו.

כלומר, בנתינת מתנה ולו הקטנה ביותר, לאחר "התודה" וההרגשה הנעימה, מתחיל העניין של כמה היא עולה, וכמה נותן המתנה שווה בעיניי. אם האדם הזה אף פעם לא שם ליבו אלי, ופתאום נותן לי מתנה, אני מרגיש משהו חדש. לפי המתנה אני מתחיל לגלות, שנותן המתנה אוהב אותי ואני מתחיל לחשוב חוץ מאשר על המתנה עצמה, גם על זה שהביא לי את המתנה.

למתנה יש ערך מסוים בעיני האדם, אבל ערכו של נותן המתנה יכול לעלות בעיניו הרבה יותר, לכן גם המתנה נעשית חשובה. ואם נותן המתנה מרבה את המתנות, הוא מגלה דרכן יחס שמקבל המתנה רואה בכל פעם, יחד עם המתנות. ואז מתחיל העניין מה יותר חשוב: היחס של נותן המתנות או המתנות שהוא מביא. אם הוא מביא מתנות יקרות, קשה להתייחס אליו, כי המתנות מסתירות אותו כביכול. האדם מצפה להן ולא לנותן המתנות.

אבל אם האדם מסוגל לחשוב על המטרה, שהרצוי הוא לא המתנות, אלא היחס של נותן המתנות כלפיו, ואותו הוא רוצה לגלות, והוא החשוב. אז האדם עובד על גדלותו של הנותן בעיניו מבלי להתחשב איזו מתנה הוא מביא, אלא העיקר היא תשומת הלב, אפילו אם המתנה היא הקטנה ביותר. המקבל כלל לא שם לב למהות שלה או למשקל שלה, אלא כל רצונו הוא לגלות פעם אחר פעם את היחס של נותן המתנה כלפיו. עד כדי כך, שאפילו מתנות גדולות לא חשובות בעיניו, חשוב לו רק היחס כלפיו.

הנותן יכול לתת לו מילוי אינסופי בתוך הכלי, והאדם כביכול לא מרגיש את המילוי, אלא מגלה בו את האהבה של הנותן, ולא את המתנות, למרות שהן ממלאות את כל הרצון הטבעי שלו. ולחילופין, הוא יכול להביא לו מתנה שכלל לא ממלאה את הכלי האינסופי, ואין שם לא אור, לא מתנה, ולא מילוי. אבל ההתייחסות של נותן המתנה אליו, אפילו שלא מביא דבר, אלא אומר שאינו מביא יותר, היחס הזה הוא שממלא את האדם.

ויוצא שהאדם הגיע לתיקון, הנקרא "חפץ חסד".[16] כשכל המתנות מאפס ועד אין סוף, שאותן האדם צריך ורוצה וחייב לקבל לפי הטבע, ומרגיש חיסרון אליהן, הן כבר אינן חשובות בעיניו, אלא הוא רוצה לגלות רק את היחס של הנותן. הוא מגלה אותו לפי השתוות הצורה, לפי הכוונה על מנת להשפיע שרוכש. והמצב הזה נקרא שהאהבה מתעלה מעל המתנות, וקיימת בפני עצמה. ואז הכלי נעשה עצמאי מן האור, ולא "שפוט". והמתנות יכולות לבוא או לא.

האדם יכול להבין את יחס הבורא כלפיו רק מתוך השתוות הצורה לבורא. בדומה לילד שלא יכול להבין את היחס של אמו כלפיו, אלא עליו להידמות אליה ואז הוא מבין מה היא מרגישה כלפיו. לכן, כדי לתת לבורא את אותו יחס, הנברא חייב להיות כמו הבורא.

איך הוא יכול להיות כמו הבורא? בשביל זה ישנם עוד נבראים חוץ ממנו. אותו מספר נבראים שיש לבורא, יש גם לאדם, והוא יכול להתייחס אליהם כמו לבורא. במידה והאדם מתייחס אליהם כמו לבורא, הוא נעשה דומה לבורא. לכן היחס הזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".[17]

העבודה עם יתר הנבראים היא האמצעי. אדם שרוצה לגלות את יחס הבורא כלפיו, צריך להגיע לאותו יחס אליהם כמו יחסו של הבורא אליו. ולגלות את היחס של הבורא כלפיו, זו המטרה שאליה האדם צריך להגיע. זו הסיבה והמטרה של הבריאה. אבל את השיטה ואת היישום שלה, איך להגיע לאותו מצב, לאותו יחס לנבראים כמו הבורא, אותם צריך ללמוד.

ניתן להשיג את האור, כלומר, את ההתפעלות מן האור אפשר להשיג. התפעלות מן האור נקראת כלי. ואין כלי שקיים בפני עצמו. הכלי הוא מה שמתהווה בתוך האור, או יותר נכון, הכלי הוא ההתפעלות מן האור. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר. הרצון הוא החומר, ואיך שהוא מתפעל זו הצורה שלו.

אולם קיים הבדל בין המתנה לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. למה? כי צורה נקראת התפעלות הכלי מהמתנה. וצורה ללא חומר היא התוצאה. האהבה היא תוצאה מתוך שמוסרים מתנות אחד לשני. לכן האהבה נקראת צורה ללא חומר, כי נמצאת מרחפת כבר בקומה עליונה יותר, ביחס בין האדם לבורא מעל המתנות. כלומר, אם ננתק את האהבה, האור, מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה, באהבה, ביחס בין האדם לבורא המרחף מעל המתנות, מעל הרצון לקבל של האדם ומעל הרצון להשפיע של הבורא, העיסוק הזה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור. זאת אומרת, אם משיגים את היחס בין בורא לנברא, שאינו תלוי בטבע הנברא, אז משיגים את מהות היחס, והיא נקראת מהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

יש בורא ונברא. והנברא יכול להרגיש את יחס הבורא אליו לפי השתוות הצורה עימו. לכן הוא מחויב לתקן את הרצון לקבל שלו, שיהיה בעל מנת להשפיע. ולאחר שהוא מתקן אותו ולא נמצא יותר בעל מנת לקבל, הוא מתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו, ומתחיל להתרומם מעל המתנות להרגשת היחס הזה.

וקביעת היחס בין הבורא לנברא, הוא המישור שבו בורא ונברא צריכים לחיות, להרגיש את המציאות ולהרגיש את החיים. ולא בתוך מילוי הכלי, שעוד צריך לעבור צמצום, ולאחר מכן תיקון הכוונה לעל מנת להשפיע, אלא מעל מילוי הכלי, שתהיה לנו כוונה, שהחיים יהיו כבר בתוך הכוונה דלהשפיע.

ולמה צריך להיות כך? מפני שברצון לקבל עצמו אי אפשר לקבל סיפוק. אם הרצון לקבל מקבל מהבורא מתנה שממלאה אותו, באותו רגע נמחקת המתנה. כי ככל שבא מילוי לרצון לקבל, וממלא את הרצון, הרצון נעלם, ושוב הכלי מרגיש את עצמו ריק, ועוד כפול מקודם. משום שהמילוי שבא, מזמין חיסרון נוסף בתוך הכלי, ואז מי שיש לו מאה, רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות. וכך "האדם מת וחצי תאוותו בידו".[18] כלומר, נשאר תמיד כלי ריק כפול מקודם, ואף פעם לא מגיע למילוי. ואם היה מגיע למילוי, המילוי היה מוגבל. האור היה בא וממלא את הכלי, ולא היתה לנברא שום אפשרות להתקדם.

לא כל שכן, אם המילוי תלוי בגודל המשפיע, בגודל הממלא, בגודל בעל הבית, הבורא, שהוא אינסופי כלפי הכלי. כי אז ישנה אפשרות תמידית להעלות את גודלו ואת חשיבותו בעיני הנברא, ולהתמלא בצורה אינסופית. וכך ללכת מחיל אל חיל, בעוד ועוד התפעלות והתמלאות מהיחס ביניהם, מהאהבה, מיחס הבורא שמגיע לנברא, ונעשה למילוי של הנברא. וככל שהבורא עולה בעיני הנברא, הנברא מקבל יותר ויותר מילוי.

התהליך הזה הוא אינסופי ומתפתח אל על, ללא שום הגבלה. לכן בהתפתחותו, האדם צריך להתנתק מהחומר שלו, מהרגשת המתנות, היינו, לעשות צמצום ולהפסיק לקבל בכוונה על מנת לקבל, ולרכוש כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. זאת אומרת, לרכוש את יחס האהבה של הבורא כלפיו ללא שום קשר למתנות.

ואז הבורא מתחיל להפציר באדם לקבל את מתנותיו, והוא מגלה לו אותן מאפס ועד למילוי המלא בכל ד' הבחינות של הכלי. והכלי לעומת זאת, עושה צמצום ולא רוצה במילוי, אלא רוצה בדבקות, זאת אומרת, בגילוי האהבה, בגילוי היחס של הבורא אליו, במקום במתנות. וזה נקרא שמגדל גלגלתא ועיניים. ולאחר שהגלגלתא ועיניים גדלו, הכלי שרכש תכונות של הבורא, ומעדיף את האהבה במקום כל המתנות, יכול כבר בעצמו להשפיע בפועל את האהבה שרכש. כלומר, לעבוד כבר עם האח"פ שלו כלפי כל יתר הנבראים. ועל ידי זה לתקן את כל הכלים האלה בכך שמגלה את יחס הבורא לכולם.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את ד' הדרגות שהאדם עובר, בד' העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. שבהתקדמותו לגמר התיקון, האדם צריך לרכוש את כל הכלים של כל הנשמות ולגלות את יחס הבורא אליהם, איך היה היחס שלו כלפיהם בכל הזמנים, ומה יהיה להם בגמר התיקון.[19]

כלומר, בתחילה האדם מגלה את המתנות שהבורא נותן לו. לאחר מכן הוא מתעלה מעל המתנות, ונדבק באהבת הבורא אליו, וזאת מבלי להתחשב במתנה. ומתוך שקונה גלגלתא ועיניים, הוא רוכש יחס לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ומתחיל לגלות שיחס הבורא אליהם הוא מתנות.

ועל זה כתוב "מצטער בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור".[20] זאת אומרת, מקבל את מתנותיו של כל העולם וגם עליהן עושה צמצום, ולא רוצה אותן, אלא לגלות את האהבה שנמצאת מעליהן, של הבורא לכל הנבראים. לא לעצמו, אלא לכל הנבראים. ומתעלה לדרגה שבה כלל לא חשובות כל המתנות, כל האור שבא וממלא את הכלי, אלא היחס בין הכלי לאור, בין הנברא לבורא.

אלה ארבע הדרגות שהנברא עובר כדי להגיע לגמר התיקון. וגילוי הצורה, כלומר, חומר וצורה מלובשת בחומר, הוא העיסוק שבו עלינו להתרכז. ולכן סביבה שמעלה את גדלות הבורא, שעוזרת לאדם להתייחס לאהבה ולא למתנה, אותה סביבה סביב האדם שהיא כל יתר הנשמות, כל העולם שלרשותו, היא הדבר החשוב ביותר שיש לאדם. בלא עולם שיעזור לו, הוא לא מסוגל להעלות את גדלות הבורא, ולהיות דבוק באהבה ולא במתנה.

הכוונה היא, כאילו המתנה לא נמצאת, לעומת חשיבות האהבה. שאפילו אם מביאים לאדם מתנה ששווה פרוטה, כמו שכתוב בעניין חתן וכלה, שחתן צריך לתת לכלה משהו השווה פרוטה, והוא מספיק לה, כי כל יתר הכלי שלה יתמלא מהחשיבות של החתן.

והיחס הזה למתנות נקרא צמצום, כי למרות, שמבינים ומרגישים בכלים הטבעיים, שרוצים את המתנות, אבל "שונא מתנות יחיה"[21] - רוצים לחיות מעליהן, לחיות באהבה. המתנה נמצאת באדם, והוא אוהב אותה, אבל הוא אוהב אותה מפני שמקבל אותה מהאוהב. "שונא מתנות" נקרא ברוחניות, לא מי ששונא את המתנה, אלא מי ששונא להיות דבוק במתנה, מי שרוצה להיות דבוק באהבה הנמצאת מעל המתנה.

והצמצום הוא, שהיחס ל"הנותן" נעשה בלתי תלוי במתנה. המתנה היא סימן שמעליו צריך להתעלות. ואין לכך דוגמה בעולמנו. כי במעבר מהמתנה לגדלות הבורא נמצא עניין האמונה, מפני שלא רואים את הבורא. אם רואים את הבורא, הגילוי שלו הוא תוספת למתנה, כמו שבעולמנו מתרשמים מקבלת מתנה מאיש גדול. שאז שניהם, גם המתנה עצמה וגם אותו איש גדול הם מתנות, ושניהם ממלאים את האדם.

אבל במצבנו הכרח לעשות צמצום על המתנה עצמה, כדי לשים לב בצורה בלתי תלויה רק לאותו "איש גדול", לנותן המתנה. אחרת חשיבותו של הנותן מתחברת למתנה עצמה ונהנים מחשיבותו על מנת לקבל. ואם רוצים להשיג את היחס שלו לנבראים, חייבים לעשות צמצום על המתנה.

היחס הזה שבונים לא נקרא השגה. השגה נקרא מה שהאדם משיג בבורא על ידי השתוות הצורה עימו. שבכך האדם לא משיג אותו או בו, אלא את התיקונים בתוך עצמו שבעזרתם הוא נעשה דומה לבורא. על ידי רכישת כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, האדם משיג צורה שאינה מלובשת בחומר.

רב"ש מתאר זאת בצורה אחרת: אדם שאוהב אותך וחייב לך אלף דולר, בא ומביא תמורת חובו מעטפה שעליה רשום "אלף דולר". אתה פותח את המעטפה ומגלה בתוכה דולר אחד. האם האוהב נתן לך אלף דולר או דולר אחד? אם האדם רואה דולר אחד, נקרא שהוא דבוק במתנה ולא בנותן. והאמת הזאת שהוא רואה, היא דוגמה לכך שאין לנו שום מושג מה הם כלים דהשפעה.[22]

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

אין עולמות, אלא מה שמורגש הוא הכלי שמרגיש את מצבו הפנימי. ובהתאם ליכולת שלו להשפיע על התפעלותו הוא קובע את עולמו. הרב"ש תיאר זאת בסיפור על עגלון, שהיה לו סוס נאה, עגלה יפה, בית טוב, אישה וילדים. לא חסר לו דבר, והיה מרוצה מאוד מהחיים. פתאום מתו האישה והילדים, נשרף הבית ומת הסוס.

מרוב צער, נפטר גם העגלון, והגיע לעולם הבא. ובעולם הבא רוצים לפצות אותו על כל הצרות ומחליטים לתת לו מתנה. ומה המתנה שנותנים לו? מה שהיה לו - בית טוב, אישה וילדים, סוס נאה ועגלה יפה. והוא מרגיש עצמו יושב בעגלה, ומוליך את הסוס ונהנה מהחיים.[23] כלומר, הוא מקבל הרגשה של עולם הבא בדיוק כחייו במציאות העולם הזה. ומה ההבדל בין הרגשתו ובין המציאות? אין שום הבדל.

וכך גם אנו במציאותנו, אומר הכתוב, "היינו כחולמים". שאם מביטים על העולם הזה, על מצבנו הנוכחי, מגלים שכולו רק התפעלות, כמו חלום, ואין בו שום ממשות. ומה רוצים לרמוז בכך חכמי הקבלה? שאין לא אמת, לא שקר, לא חלום, ולא מצב מסוים. אלא כל המצבים האלה של עֵרוּת או חלום, אמת או שקר, הם כולם התפעלויות של הכלי ממה שעובר בתוכו. ולכן רק כלפי התכונות הפנימיות צריך למדוד, ולדון, ולהרגיש את המציאות.

וההתפעלות של הכלי מתחלקת לשני חלקים. התפעלות שתלויה במה שממלא את הכלי, הנקראת עולם העשיה ועולם היצירה. והתפעלות שתלויה במי שממלא את הכלי, ונקראת עולם הבריאה ועולם האצילות. ועל העולם שלנו כלל לא מדברים בחוכמת הקבלה. אלא מתחילים מהפעם הראשונה שהאדם מרגיש שקיבל מתנה, והיא נקראת הגילוי הראשון של הבורא כלפי האדם.

ואת המתנה מקבלים יחד עם חשיבות הבורא שהאדם מצייר לעצמו, ורק ביחס אליו. כי מתנה ללא יחס לבעל הבית, ל"הנותן", נקרא עולם הזה, ומתנה שמתייחסים ל"הנותן" נקרא עולם הבא. כל העולמות, גם הרוחניים וגם העולם הגשמי, הם כולם התפעלות הכלי ולא יותר. והעולם הרוחני מתחיל באדם, מכלי שמתחיל להתפעל מהנותן, זאת אומרת, מגדלות הנותן.

אבל הבעיה היא, שאם הנותן הוא גדול, ומקבלים ממנו מתנה, אז מפחדים ממנו ועושים חשבונות אחרים חוץ מאהבה. ואהבה היא הרגשה שאינה תלויה בדבר. שיכולה להתקיים רק בתנאי שהאנשים, או בורא ונברא, לא תלויים אחד בשני. אם הם תלויים זה בזה, אין זו אהבה, כי אם תלות.

ואם כך, עליהם להיות לפחות בדרגה שווה. קטן לא יכול לאהוב את הגדול. הוא יכול רק לפחד ממנו, לכבד אותו, אבל לא לאהוב אותו. וגדול לא יכול לאהוב את הקטן, אלא בתנאי שיש בגדול חסרונות של הקטן. שהגדול גם בדרגתו מתייחס אל הקטן, מתוך שהחסרונות של הקטן נמצאים בו.

לכן המתנה שמתגלה בעולם העשיה, כשהבורא הוא גדול, לא נותנת לאדם, לנברא, אפשרות להרגיש את האהבה. אלא צריך תחילה להוריד את הבורא כלפי המתנה, מהדרגה הגדולה של גדלותו, לאותה רמה של האדם. אבל איך אפשר, הרי אם הבורא יורד לדרגתו של האדם, האדם כבר לא מתפעל ממנו, אין לו שום יחס ויכולת להשפיע. האדם חייב להרגיש את הבורא כגדול, כיותר גדול מהכלים שלו, כדי לרצות להשפיע לו. וככל שהוא יותר גדול, לרצות להשפיע לו יותר. ואם הבורא שווה לו, אין לאדם שום רצון להשפיע לו.

כלומר, האדם צריך להתייחס לבורא בשלושה ממדים שונים בו - זמנית: גדול, שווה ופחוּת. כלפי תיקון הכלים, הוא חייב שהבורא יהיה גדול. כלפי האהבה, כדי לאהוב אותו, הוא צריך שהבורא יהיה שווה לו. וכלפי ההשפעה לו, הוא צריך שהבורא יהיה פחות ממנו, תלוי בו. אבל איך אפשר לתאר את היחסים עם הבורא בשלושה מצבים שונים, שהאחד לא מבטל את השני?

ולכן בא אותו פטנט מיוחד הנקרא "מרבה מתנות".[24] שהבורא נשאר גדול, אבל כל הזמן נותן מתנות בלי סוף. ולנברא שמקבל מתנות רבות, יורדת בכך חשיבות הנותן. זאת אומרת, הנותן חשוב בעיניו, אבל מפני שהוא מתייחס אליו כל כך טוב, וכל הזמן מסתכל עליו, אז האדם מתחיל להרגיש אותו כשווה לו, ואפילו כתלוי בו. כך הרצון לקבל מפרש את ריבוי המתנות. שאם הבורא נותן לו, סימן שהוא שווה משהו, סימן שהבורא תלוי בו.

ואם הרצון לקבל מרגיש בריבוי המתנות, והאדם בכל זאת שומר על גדלות הנותן, ריבוי המתנות עוזר לו לפתח אהבה להנותן, כי הוא מרגיש שהבורא תלוי בו, שווה לו. וההרגשה הזאת, היא נקראת להיות במדרגות עולם היצירה. שעדיין קיימת תלות בין המתנות לבין החשיבות והרגשת האהבה של צד אחד כלפי הצד השני, באותה מערכת יחסים מאוד מסובכת. אבל כבר יש אפשרות לבנות את האהבה לגדול, מפני שגדול המרבה מתנות נעשה קרוב.

וכך בעולם היצירה מתחיל יחס אחר. כלומר, עולם הוא מה שהנברא מרגיש מתוך עצמו, כיחסו למאציל, לבורא. וכאשר הוא מתחיל להרגיש את היחס של אהבה הדדית מעל המתנות, ריבוי המתנות מפסיק להיות חשוב בעיניו. אלא האדם מתעלה מעל המתנות וחי בתוך מערכת היחסים ביניהם. ואז, במערכת הנקראת עולם הבריאה, המתנות הן בלתי פוסקות.

כלומר, כל המדרגות שבכל עולם ועולם הן רצון לקבל שעולה ומשתכלל ביכולת הזאת, משך עשרים וחמש מדרגות בכללות בכל עולם ועולם, עד שבעולם האצילות האהבה מתנתקת לחלוטין מהתלות בכלי. זאת אומרת, בעולם היצירה הנברא מסדר את היחס האישי שלו עם הבורא בעולם הבריאה הוא מתחיל לבדוק את היחסים של הבורא עם יתר הנבראים, רוכש את הכלים של כל הנשמות, וכלפיהם הוא מסדר את היחס הנכון בין המתנות לאהבה ובעולם האצילות הוא מתעלה לאהבה הנצחית.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

במאמר הזה בעל הסולם לא מעוניין לענות על שאלות, אלא להעמיד את השאלות ולהתחמק מתשובות, כדי להשאיר אותן לקורא. הוא רוצה להראות לקורא עד כמה האדם בחיי חיותו בעולם הזה נשאר ללא תשובה בנושאים האלה.

הנשמה היא הרצון לקבל שהוא חומר הבריאה. והרצון להשפיע, שאותו רוכש הרצון לקבל, היינו, הכוונה לעבוד, הרצון להיות דומה למאציל, המתהווה בתוך הרצון לקבל, עוד בבחינה ב', בסוף בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, גם הוא אינו נשמה, אלא תוספת בלבד לרצון לקבל. הרצון להשפיע, הוא שנותן לרצון לקבל את הרגשת המאציל, שממנה הרצון לקבל מתפתח כדי לממש את הרצון להשפיע, את הרגשת המאציל, לטובת עצמו. לנצל את הבורא, לרצות ממנו עוד יותר. ליהנות לא רק ממה שמקבל מהבורא, אלא ליהנות מהגודל של הבורא שממנו הוא מקבל מה שמקבל. כלומר, ליהנות מגודלו של הבורא, מהגדלות של המשרת אותו.

וכשמגיע בהתפתחותו לרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא מקבל כל מה שמגיע מהבורא, ורוצה לבלוע את גדלות הבורא לעצמו, שייתן לו, שישרת אותו, ונהנה מגדלות הנותן, הרצון לקבל מגיע לבחינה ד'. אז, בשיא גודלו האפשרי, כשבחינה ד' מחליטה שהיא רוצה להידמות למשפיע, הרצון לקבל שם לו למטרה להיות כבורא. כי אחרי שרכש הכרה בגדלות הבורא ובכל היכולת של הבורא לתת לו, הוא רוצה להפוך את כל מה שקיבל לעל מנת להשפיע, ובפעולתו להידמות לבורא.

ואם ברצון לקבל הגדול שרכש, הוא עושה פעולה על מנת להשפיע כמו הבורא, אז הפעולה עצמה, הטיב שלה, המילוי שמקבל, שהוא תענוג מהשתוות הצורה, מכך שמהנה לבורא - הפעולה עצמה והתענוג שממלא אותה - היא נקראת נשמה. ולכן היא נקראת "חלק אלוקי ממעל".[25] כלומר בחלק מישותו, האדם נעשה לגמרי דומה לבורא, דבוק בו, יש בו משהו בלתי נפרד מהבורא.

ובצורה הזאת האדם צריך לחזור ולעשות פעולות כמו הבורא, עד שהוא מממש את כל הרצון לקבל שלו, ומביא אותו לצורת ההשפעה. וכך יוצא, שהבורא בורא את החומר, ומתוך החומר הזה, האדם עושה דמות אלוקית.

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בו בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכול בנוי מכוחות. אין יותר מכוח. גם אנחנו, ההשפעה עלינו, התגובה שלנו, כל המעשים, המחשבות וההחלטות. כל מה שאפשר לתאר מחוץ לבורא, שעליו לא מדברים, כי בו אין השגה, כל הבריאה מחוץ לבורא, היא כוחות. וההבדל בין הכוחות האלה הוא במידה שבה הם מתגלים או לא מתגלים לנו.

ובעל הסולם נותן כאן דוגמה, שיש כוחות שמוחשיים ומגולים אפילו לחושינו, בהתאם לתנאים טכניים של חום, קור, ולחץ, שלומדים עליהם בפיזיקה בחוק גיי-ליסק[26]: הגזים הופכים לנוזלים או למוצקים בהתאם למידת הלחץ ולמידת הדחיסות שמפעילים עליהם.

הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה עד כמה התנאים האלה נעים ומשתנים כלפינו. אבל רק כלפינו, כלפי חושינו. אם היו לאדם חושים אחרים, הוא היה תופס את הצורות האלה לא כנוזל, גז או מוצק, אלא בצורה אחרת. כי ההתגלות שלהם כנוזל, כגז, כמוצק, הוא גילוי כלפינו בלבד, ובפני עצמם הם כוחות.

ואם תשתנה יכולת התפיסה של האדם, מה שנראה לו כמוצק, יתכן ויראה לו כנוזל או כגז. כי הכול תלוי ביכולת התפיסה ובטווח התפיסה של האדם. כלומר, הצורות שמתגלות, תלויות באדם. ומה שמתגלה הוא תמיד כוח, שאין לו צורה בפני עצמו. אלא הוא קיים בכוח, וצורתו מתגלה בהתאם לחושי האדם.

אותו דבר קורה בתפיסת הרוחניות. כרגע אין לנו עדיין יכולת לתפוס אותה, כפי שאנו מתקשים לתפוס צורות של גז או גלים. אותן צורות שהאדם לא יכול לתפוס באופן טבעי, אבל בעזרת מכשירים מתאימים הוא תופס ומגלה אותן. כמו למשל מהו אוויר. אנשים לא ידעו שיש משהו סביבם, עד שהתחילו לגלות פתאום את המרכיבים של האוויר. מתוך שגילו שיש בו חוסר או עודף, ותוספות למיניהן, כך החל האדם לחקור את החלל שסביבו.

וכך כלפי הרוחניות. אם היינו רוכשים בתוכנו תכונות נוספות, כלים נוספים, היינו מגלים את הרוחניות, כפי שאנו מגלים תופעות שונות בעולמנו. אין הבדל במהות של מה שמתגלה בחושינו הגשמיים, לבין המהות של מה שיתגלה בעתיד בחושינו הרוחניים, הכול רק כוחות. אלא ההבדל הוא במידת יכולתו של האדם לגלות אותם.

לכן לא מדובר בהתלבשות של רוחניות בגשמיות. אין התלבשות כזאת. אלא הכול תלוי במידת ההשגה, ביכולת של האדם להשיג את הכוחות האלה. במידה שבה האדם יצליח לבנות בתוכו צורות הדומות לאותן צורות, שבהן יכולים להתגלות הכוחות האלה, כך הוא יגלה אותם.

בעתיד נדע שמה שפועל עלינו אלה כוחות, ולא הצורות שנראות לנו. לא שבעתיד ישתנה מעשה בראשית. אלא רק כלפי האדם, שישתכלל, יקבל צורות חדשות, ויגיע ליותר הבנה של הכוח הפועל בו וסביבו. האדם יוכל להתקשר אל אותו כוח על ידי שינויים יותר מהותיים בתוכו, וכך להכיר את הכוחות האלה. לא את הכוחות עצמם, אלא לגלות את פעולתם בצורה שיותר קשורה אליו.

הרוחניות עצמה, הכוח עצמו, הוא הבורא, שממלא את הכול ו"אין עוד מלבדו".[27] והאדם רק מגלה מכל צורות ההשפעה של הבורא, את מה שהוא מסוגל לגלות, לפי הצורות שהאדם מייצר על הכוח שלו. הכוח של האדם הוא הרצון לקבל, כוח הרצון, שבצורתו הטבעית הוא מוגדר כחומר הבריאה.

למה הוא נקרא חומר הבריאה? כי בצורתו הטבעית, הרצון לקבל לא יכול לתפוס את הכוחות עצמם ולהתקשר אליהם כמו שהם מתקשרים ביניהם, אלא אם כן עושים עליו צורה מיוחדת של כוונה. ואז הכוונה הזאת יכולה להיות בקשר ובפעולה הדדית עם הכוחות, עם השפעת הבורא.

מה שגורם לחומר לבוא במגע עם כוח אחד ואחר כך עם כוח שני ולבוא לשילוב ביניהם, הוא השינוי בחומר עצמו. החומר צריך להיות בהשתוות הצורה לאותם הכוחות. כמו שהפיזיקאים מגיעים היום להבנה, שאין סביבנו שום דבר אחר חוץ מגלים. שכל המציאות היא גלים. והחיבור בין הגלים, ההשפעה ההדדית, היחס והפעולות ההדדיות בין הגלים, מולידים תופעות אחרות.

האם אפשר להרגיש כוח ללא פעולתו בחומר?

כוח ללא פעולה בחומר, נקרא אור ללא כלי, בלתי מושג. אבל אותו חומר, אותו רצון לקבל, הוא גם כוח, כוח הרצון. והצורות של הרצון לקבל, שבהן הוא יוכל להידמות לאור, אותן האדם צריך כדי לגלות את כוח האור. ואז כוח החומר יהיה דומה לכוח האור. במה? בצורות הדומות שלהם. כי בכוחות הם לא יכולים להיות דומים.

את הכוחות עצמם האדם לא יכול לתפוס, אלא רק את פעולתם בבניית הצורות באדם, שדומות להופעת הכוחות. אי אפשר לדבר על מהם הכוחות בפני עצמם ואיך הם מתקשרים ופועלים. מהו הדבר עצמו, האדם לעולם לא יוכל לומר, אלא רק לומר באיזו צורה הוא בוחן אותו, בודק אותו, מרגיש ולומד אותו. הוא בונה עליו מדע. כל המדעים הם ביחס למי שאנחנו. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו, נוכל לבנות מדע אחר, להרגיש פרטים שונים לגמרי של המציאות, גם בתכונות של אותם החומרים, גם באופי שלהם וגם בהתקשרות ביניהם.

כל מה שמקובל עלינו היום כמדע, כעובדה, הוא מה שמתגלה בחושינו. אותו אנו רושמים ומסדרים, וממנו מקבלים את מושג המדע. האדם לא חוקר כוחות, הוא חוקר איך הם מתגלים כלפיו. כפי שאומר בעל הסולם, ששולחן נראה שולחן כלפינו, אבל כלפי מלאך, שולחן או כיסאות מתגלים בצורה לגמרי אחרת, בצורה של כוחות. וכך כל היקום, כלפי יצור אחר הוא מתגלה לגמרי אחרת. ולכן המדע שלו יהיה אחר. את הפיזיקה והכימיה הוא יתאר בצורה לגמרי שונה. לפי התוצאות שיקבל בכלים שלו.[28]

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

גם מקובל גדול בעל יכולת ביטוי מדהימה, בשלל צורות ואופנים, כמו בעל הסולם, אי אפשר לו להסביר בצורה ברורה למי שנמצא מצידה האחד של הבריאה, מה קורה מצידה השני, האמיתי, הנצחי, השלם. ואומרים אמנם שיש ואין קשר בין רוחניות וגשמיות, שהאחד מתלבש ולא מתלבש בשני, שהאחד נעתק ולא נעתק מהשני, שיש כביכול חוטים המקשרים בין ענף לשורש. בכל זאת, את התמונה הרוחנית לא נוכל לתאר מהעולם הזה, אלא רק לשייך לה מילים.

וגם על הרצון לקבל לא נוכל ללמוד בפשטות. כי אפילו במסגרת העולם שלנו, כל החוכמות והמדעים על הרצון לקבל, דוגמת הפסיכולוגיה, רפואת הנפש, מדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה, וכן האתיקה, והתרבות, אינם שייכים למדע, אלא לחלק הפילוסופי שהאנושות פיתחה. וזה משום שאין לאדם מדידה, אין לו הבנה עמוקה, מדויקת, ונכונה, בכל מה ששייך לרצון. ומכל שכן לגבי הצורות שמקבל הרצון, שהן אלה שמציירות לו את תמונות העולם.

אותו הקושי חל גם בלימוד הרוחניות והגשמיות. כי אמנם שהעולם הזה הוא העתקה מהעולם העליון, וכל מה שיש בו עד לפרטי פרטים נעתק במדויק מהעולם העליון, כהטבעה. ולכל ענף בעולם הזה יש שורש למעלה, וכל ענף קשור ישירות עם שורשו. ולא יתכן בלבול בקשרים האלה, כך שענף אחד יהיה קשור לשורש לא שלו. אלא זה שווה לזה, בהעתקה. ומה שיש בפרטים של מעלה, יש גם בפרטים של מטה.

ועדיין, אם מדברים מבחינת הרצונות, לאדם בעולם הזה יש רק רצונות לתענוגים גופניים, ולכסף, לכבוד ולמושכלות. וגם אם ארבעת המושגים האלה, תענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, מתחלקים לאלפי פרטים ולחיבורים שביניהם, בכל זאת אלה הם הרצונות של האדם וכמובן שהם בכוונה ליהנות לעצמו בכל הצורות האלה שיש על הרצון לקבל.

והרצון לקבל הרוחני, הוא רצון כלפי הבורא, שהאדם מתחיל לפתח יחס אל הבורא. וביחס אליו, יש כוונה על מנת לקבל, שיכולה להיות גדולה מאוד, הנקראת "קליפה". ויש כוונה על מנת להשפיע, יחס לטובת הבורא, להנאתו, ונקראת "קדושה". אבל אז, מדובר ברצון אחר לגמרי, רצון אליו, היינו למושא אחר, מושג אחר.

והיכן ישנה העתקה בעולם הזה, מהכוונה למען הבורא? ביחס של האדם כלפי עצמו, כשהוא מקבל רק את הנחוץ לו לקיומו. וביחס שלו כלפי כסף, כבוד, מושכלות, היינו בכל הרצונות שהוא מקבל מבחוץ, מהחברה, כשהוא משרת בהם לחברה ומעניק לה, לטובתה. ואם נוכל לתאר את שני היחסים האלה, אז נראה מתוכם את ההקבלה בין הֶעְתֵק שבעולם הזה, לבין העולם הרוחני.

מהן קליפות?

קליפות הם רצונות האדם כלפי הבורא, שכוונתם לנצל את הבורא לטובת עצמו. ברוחניות, כנגד כל רצון ורצון, יש אפשרות לבצע אותו או בעל מנת להשפיע, או בעל מנת לקבל. בעל מנת לקבל, נקרא קליפה. ובעל מנת להשפיע, נקרא קדושה.

ולמה כנגד כל רצון ורצון? כי ברוחניות רצון נקרא, רצון שהבורא מצטייר לפני האדם, ולא רצון מנותק מהבורא. רוחניות נקראת גילוי ייחודיות, גילוי הכוח האחד, ההשגחה, ההנהגה האחת, הפועלת כ"אחד, יחיד ומיוחד"[29] במציאות הרצון לקבל. והאדם מגיע לגילוי הזה בתנאי שהוא מייחס את מה שמתרחש בחומר שלו, לבורא, בעל מנת להשפיע.

וכשהוא עושה ההפך, על מנת לקבל, הוא לא מגלה "אחד, יחיד ומיוחד", אלא מגלה את עצמו, ועוד כוחות למיניהם בעולם, שבעצם אינם בעולם, אלא האדם תולה אותם בכל מיני עצמים בעולם הזה, ומתוך כך הוא מפנה אותם אל עצמו. והכוחות האלה נקראים אז קליפות, אבל הם בתוך הרצון לקבל, ולא מחוצה לאדם, כי אין מחוצה לאדם דבר. אלא מתוך שיש שפת הענפים, האדם לוקח את הצורות החיוביות והשליליות מחוצה לו, ומצייר מהן את התמונה הרוחנית.

ברוחניות הכול מתרחש בתוך הרצון. אין דבר מלבד הרצון, והבורא לפניו, והיחס שביניהם על ידי המסך. אבל בצורה הגשמית, התמונה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, לאדם ועולמו. כמו שמסביר בעל הסולם, המציאות מתחלקת בהרגשת האדם, מתוך שהרצון שלו מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל", או "גוף, בית, חצר, שדה, מדבר", וכן הלאה. שזאת התפעלות בתוך הרצון, אבל לאדם נראה שההתפעלות מחולקת לפנימית, ל"אני ומה שבתוכי", ול"מחוצה לי". וכך הוא מפענח את התפעלות הרצון, בתמונה המורכבת מ"אני ופנימי" ומ"מחוצה לי", לכל מיני דרגות, רמות, מרחקים, כביכול.[30]

כי אם מביעים במילים מהעולם שלנו, רצונות פנימיים וחיצוניים, שפנימי נקרא קדושה, וחיצוני נקרא קליפה, אז מתקבלת תמונה חיצונית, כביכול, סביב הנשמה, מכל מיני תמונות בדויות, בהם גדושה ספרות הקודש. ויוצא, שמתחילים לדבר על אוֹפָנים, מלאכים, שדים ורוחות למיניהם, שכביכול פועלים ופועלות במציאות הרוחנית. ואלה בעצם רצונות האדם עצמו, שהם בכוונה נכונה, כלפי הבורא, או לא.

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת חומר בלבד, הם בדויים לחלוטין - השמות נלקחים מאוצר המילים שבעולם הזה, והם אמיתיים. אבל במה הם בדויים? שאי אפשר לראות מבעד לַשם את צורת הרצון הרוחני, שהשם מבטא. משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. מפני שחמשת החושים מציירים לאדם את תמונות התפעלותם בדרגתם, ולא ברוחניות.

לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. השמות תלויים בהתפעלות האדם, היינו בחושים, שמתוך התפעלותם קובעים את צורת ההתפעלות: זה נקרא שולחן, זה נקרא כסא, זה נקרא אדם, זה "יפה", זה "רע", ועוד. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה. וגם לא יהיה נכון מצד האדם להגדיר את הכוחות ואת הרוחניות מתוך שלילת ההכרה שלו. כי השלילה היא חלק מההכרה, מההשגה המתארת מה שאין בו. ולכן גם אי אפשר לומר משהו על הכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת - יגיע שלב, שהמדע עצמו יתקרב לגבול עם הרוחניות, עד כדי כך שיתחיל לצייר לאדם תמונות מאוד קרובות כביכול. ומִתוכַן האדם לא יוכל להשיג רוחניות מגשמיות, אבל יוכל להתחיל להבין מתוך המדע עצמו, מה עליו לעשות כדי לעבור את המחסום. עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית. כלומר, עם מה שמרגישים. כך, עד שעוברים לצד השני, וגם שם מקבלים את הצורה הנכונה, ויכולים אז להשוות את מה שמרגישים כאן, עם מה שמרגישים מעבר למחסום.

במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכול תלוי באדם, והכול בקשר לאדם, וביחס לאדם, ובהתאם לדרגתו. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

קודם האדם צריך לחקור את עצמו. לאחר מכן, איך הצורות שהוא מרגיש, מצטיירות בו. ומתוך הצורות האלה להתחיל להבין את הכוחות המציירים לו את התמונה. כך הוא תהליך ההשגה, שהאדם מבקר ולומד את עצמו. ולומד את החומר של עצמו, רואה איך הוא מתפעל, למה, ועל ידי מה. ואז מתחיל להיות מנהיג לעצמו, לצורות אותן הוא יכול לעשות בתוכו מהחומר.

ולפי הצורות שהוא עושה מהחומר, עם הכוונות בעל מנת להשפיע, הוא מנהיג את החומר, מחזיק אותו, ועושה מהחומר צורה זו או אחרת, ורואה איזו התפעלות יש לו בהתאם. כלומר איזו צורה מתלבשת בחומר. ומתחיל אז לראות את אותן הצורות, שמתוכן מכיר את הבורא, הכוח הפועל עליו מבחוץ. שמהצורה הוא יכול להכיר כבר את מה שכביכול נמצא מחוצה לצורה. וכך מגיע להכרת הבורא, הנקראת "ממעשיך היכרנוך".[31] מתוך הצורות המתלבשות באדם, הוא יכול להשכיל מהו הכוח הפועל עליו, הנקרא בורא.

כלומר, תחילה באה לאדם דוגמה איך להתייחס לבורא, וזאת הדמות שעליו ליצור כלפי הבורא. כמו שבעולמנו, הגדול מראה לקטן מה לעשות. ולאחר מכן האדם, מתוך הרצון שלו, ביגיעה, בבקשה לקבל כוחות וללמוד, בונה יחס לעליון, בונה את דמות היחס. וכאשר הדמות שבנה דומה באיזו מידה, בכמה שיכול, למה שהציג לו העליון, אז הדמות שלו משתווה עם הדוגמה של העליון.

לאדם ניתנת האפשרות לקבוע את גודל הרצון, ואת צורת הרצון, שהוא מפעיל כלפי הבורא מרצונו, מהחומר שלו. ובהם הוא כביכול בונה את דמות הבורא. ואם הדמות הזאת מתאימה לאותה דמות שבה הבורא רוצה להתייצב מול האדם, אז הדמויות האלה נפגשות, ומתלבשות זו בזו. וזאת נקראת דבקות בין שניהם.

אז נקרא שמגיע באותה המידה להשתוות הצורה, לדבקות חלקית עם העליון, היינו מגיע להשגת המדרגה. והשגת המדרגה, נקראת השגת הבורא במידה מסוימת. וכתוצאה מכך, הבורא מתלבש בנברא, והאדם אז מרגיש חלק מהשלמות והנצחיות, הוא מקבל חלק ממטרת הבריאה.

לכן על האדם להמציא כל מיני צורות, ומובן שיש לו לכך עזרה מלמעלה. העליון נותן לו "נה"י", כלים דאח"פ, כלומר מלמד אותו, כמו שבעולמנו, הגדול מלמד את הקטן. "מלמד" הכוונה, מראה לו מה ואיך לעשות, אבל האדם הוא העושה. מבין לאט לאט ומבצע, או קודם מבצע, אחר כך מבין, לפי "נעשה ונשמע".[32] ובצורה כזאת, הנקראת השכלה רוחנית, מתקדם.

למה העולם שלנו נקרא "עולם המדומה"?

המקובלים מכנים את העולם שלנו עולם מדומה, עולם שלא קיים, "עולם הפוך ראיתי"[33], "היינו כחולמים", שהחושים בו מדומים. מפני שכל מה שקיים בו, לא קיים בצורה היסודית שישנה במציאות, ככוחות שפועלים בינם לבין עצמם, אלא כהתפעלות מעבר לכוחות, מעל הכוחות, הנקראת הרגשת בני האדם. שבני אדם מרגישים את העולם שלהם ומציירים אותו בעזרת הגבלות נוספות, מלאכותיות, הנקראות חושים, שניתנו להם מעל הכוחות, כדי שתהיה לאדם אחיזה, או הרגשת חיים, חיוּת, באיזו מציאות, באיזה עולם מדומה.

בני האדם עצמם, בתוכם, גם הם כוחות והמצב האמיתי שלהם הוא לפעול עם הכוחות. אבל מפני שהם לא מסוגלים עדיין להגיע למצב של מציאות אמיתית, נתנו להם חמש הגבלות, הנקראות חמישה חושים, שבתוכם הם מרגישים את החיים והחיות. ומה שהם קולטים בחושים האלה, הם מכנים העולם שלנו. ובתוך חמשת החיישנים האלה, בני האדם בונים את החיות שלהם, את כל מערכת החיים והיחסים שלהם.

כל זאת, עד שהם יעזבו את החושים שלהם לאט לאט, ויכנסו יותר פנימה, לכיוון הכוחות, לפעולת הכוונות והמחשבות. עד שהם יתחילו לחיות במישור עמוק ורחב יותר, ולא בחמשת החושים שלהם. אבל הכול תלוי עם מי האדם מזדהה. האם הוא חי רק בתוך חמשת החושים שלו, והם העולם שלו והחיים שלו. או שהוא מתנתק מהם ונכנס לחיים פנימיים יותר, ואז עובר ממישור של דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, למישור של דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים, היינו, של כוחות.

כלומר, על פני רשת כוחות, שהיא עולם ומלואו בפני עצמו, יש תוספת קטנה של חמישה חושים, שפה ושם נבנים מכוחות. והכוח מגלה דרך חמשת החושים, צורה שנקראת החיים הגשמיים, צורה שהיא דמיונית לגמרי.

הבורא והנברא נמצאים כאחד במערכת כוחות. ברשת של כוחות, שהם פועלים בה אחד כלפי השני בחיבוק אחד, בהשוואה ובהשלמה הדדית, שאין נברא בלי בורא, ואין בורא בלי נברא. ורשת הכוחות הזאת, קשר הכוחות הזה, נוצר ונברא על ידי הבורא, כך שמצבים הפוכים ומצבים דומים באים כאחד. כדי להשלים אחד את השני, שתהיה הרגשת שוני בין אחד לשני. שעל פני הרגשת השוני הזאת, תהיה מיד הרגשה של השוואה וחיבור, "כיתרון האור מן החושך".[34] אי אפשר זה בלי זה. בפנים חייב להיות חושך, כדי שמיד עליו יתגלה יתרון האור.

לכן יש רק עולם אין סוף, שבו הכוחות של הרצון לקבל פועלים כלפי כוחות ההשפעה של הבורא, כרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ומתוך שיש בנברא רצון לקבל ורצון להשפיע, על ידי ההפרש בין שני הכוחות האלה, על ידי הפער האינסופי, הקוטבי, ביניהם, הנברא כאילו תופס, מחבק, מחזיק, את המציאות הנקראת בורא. והתפיסה הזאת של הנברא, היא נקראת שאור ממלא את הכלי, את פנימיות הכלי, ויוצרת את המצב הנקרא דבקות. אבל הכול נעשה ברמה של כוחות.

אנו נמצאים במצב הזה, שאנו כוללים את הרצון לקבל ואת כוונתו על מנת להשפיע, ובתוכו, בתוכנו, נמצא הבורא בכל יופיו והדרו, כלומר, עם כל היכולת שלנו לגלות אותו. אבל מכל התמונה הזאת, אנו מגלים עכשיו לא רמה של כוחות וכוונות, אלא רמה אחרת הנקראת חמישה חושים גשמיים, גופניים, שהם מציאות אפורה הנמצאת על פני מציאות האין סוף.

והמצב הזה הוא מעמד חשוב מאוד, המאפשר לאדם לפתח יחס משלו, רצון משלו, השתוקקות משלו, להגיע למצב האין סוף, שעליו רוכב מצבנו הנוכחי, שיתגלה בו לאט לאט המצב האמיתי. וההתגלות ההדרגתית הזאת של עולם האין סוף, היא נקראת לגלות את העולמות. כלומר, נמצאים באותו מצב, רק מרגישים ממנו מצבים שונים, אפורים. אבל אם רוצים להגיע למצב האין סוף, לאט לאט מקבלים את האמצעים לבצע את זה.

בעולם אין סוף, האדם נמצא בין שני כוחות, כוח אחד נקרא רצון לקבל וכוח שני נקרא כוונה על מנת להשפיע, בדומה לזוג מספריים. שני כוחות, שהם כשלעצמם מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. אבל בין שני הכוחות הקוטביים האלה, של רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, שמידת הריחוק ביניהם היא אינסופית, האדם תופס את הכוח הנקרא המאציל. שאפשר לתפוס ולגלות אותו, לתפוס ולחבק אותו, רק בהפרש בין שני הכוחות האלה, בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, הכוונה דלהשפיע.

כלומר, הרגשת המאציל תלויה בהפרש שבין הרצון לקבל לכוונה דלהשפיע, שרוכבת עליו. ככל שהפער ביניהם יותר גדול - ככל שהעביות יותר גדולה והמסך עליה יותר גדול, כלומר, גובה הכלי, המרחק בין מלכות לכתר - שאיכות תמונת המאציל הולכת ומתבהרת בתוך הכלי. "כיתרון האור מן החושך".

והמצב שהבורא נמצא בינינו, ואנחנו תופסים אותו ומחבקים אותו, נקרא שאור נמצא בתוך הכלי, או שבורא מלובש בתוך הנשמות, הוא המצב הקבוע שנברא, והוא נברא כמצב יחיד, שאין חוץ ממנו. ואנחנו נמצאים בניתוק מהמצב הזה, לכן עולמנו נקרא מצב המדומה, מצב לא אמיתי. כי כל מצב אחר שמרגישים, חוץ מהמצב הבסיסי, האמיתי, הקיים והקבוע, הוא מצב מדומה. ועולמנו הוא המצב השקרי, כי הוא אפילו לא מזכיר את המצב האמיתי.

והעולמות הרוחניים הם הרגשה חלקית מאותו מצב אמיתי, לכן הם נחשבים עולמות אמיתיים. וככל שהם מגלים את האמת הזאת, הם נקראים עולמות, שבהם מדובר לא על החלק שהם מסתירים, אלא על החלק שהם מגלים. מאותו רגע שמתחיל להתגלות המצב האמיתי, קוראים למה שמתגלה עולם הרוחני.

במצבנו הנוכחי, למה אין לנו יכולת להרגיש את המצב האמיתי? כי באין סוף, בעולמות הרוחניים, יש פער בין הרצון לקבל לבין הכוונה על מנת להשפיע. אם הפער ביניהם הוא אינסופי, נקרא שנמצאים בעולם אין סוף - תופסים בפנים את האלוקות ומתמלאים בצורה אינסופית. ואם אין פער קוטבי ביניהם, אז האדם נמצא באחד מעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם מצבים חלקיים ממצב האין סוף.

ואם אחד מהמרכיבים חסר לגמרי באדם, כלומר יש לו רק רצון לקבל, אבל אין לו כוונה על מנת להשפיע, אז אין לו במה לתפוס את הבורא. צריך "שתי ידיים", שני קווים, רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, כדי בתוכם לתפוס את הבורא. אבל אם חסרה יד אחת, יד ימין, הכוונה על מנת להשפיע, ויש רק רצון לקבל, אז אי אפשר לתפוס אותו. כי תופסים אותו בפער שבין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו.

והמצב שבו נמצאים רק בקו אחד, ברצון לקבל בלבד, הוא נקרא העולם הזה, ובו יכולים להרגיש רק מציאות המדומה, ולא חלק כלשהו מאין סוף. אבל מפני שהרצון לקבל בנוי כך, שעם הכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא, לכן ביסודו יש בו חלקים, מַדרגות, והוא מחולק בצורה כזאת, שהוא כבר מוכן להידמות לבורא על ידי המסך.

וההתאמה לבורא ללא מסך נקראת החושים שלנו, התפיסה שלנו, החשיבה והמחשבה שלנו, שבהם תופסים משהו, אבל משהו מדומה. שיש ברצון לקבל כביכול חלוקה כמו בעולם הרוחני, אבל היא נשארת בגדר החלוקה המדומה, כי אין כוח שיוציא את הרצון לקבל ממנה אל הגובה של עולם הרוחני. חסרה כוונה על מנת להשפיע, חסרה יד ימין. יש רק אותן הגדרות משותפות כביכול.

לכן אפשר לקחת אל העולם הרוחני שמות, הבחנות, מהעולם הזה. אבל אם מוסיפים לשמות ולהבחנות האלה כוונה על מנת להשפיע, צד ימין, אז עוברים להרגשה של המצבים, שקודם רק נקראו בשמות העולם הזה, והופכים אותם להרגשה בעולם הרוחני.

איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

חמשת החושים לא ניתנו בעולם שלנו מתוך חוסר ברירה. חמשת החושים הם תוצאה מהחלוקה של הרצון לקבל מד' בחינות דאור ישר. ורק אם הרצון לקבל הזה בא עם מצב שכנגדו, עם כוונה על מנת להשפיע, כשתי ידיים זו מול זו, רק אז החלוקה של הרצון לקבל לחמישה חלקים, בתוספת הכוונה על מנת להשפיע, שמצטרפת לכל חמשת הרצונות לקבל האלה, פועלת כאחד, בכלי אחד. אבל אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז החלוקה לחמישה חלקים, בחומר עצמו, מביאה לחמישה חושים של העולם הזה.

ובחמשת החושים לא תופסים כלום. בחמשת החושים מודדים ומרגישים את התפעלות החושים מכוח מסוים שנמצא כנגדם. אם הכוח שנמצא כנגדם פועל רק על חמשת החושים, אז האדם מתאר לעצמו עולם גשמי, מציאות מדומה. לַמה היא מדומה? כי היא לא נמצאת בצורה הזאת בשום מקום אחר, חוץ מאשר בתוך החושים עצמם.

מה שאין כן, אם תופסים את המציאות, את הכוח, בחמישה חושים, אבל מוסיפים להם רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, אז לפי גודל הכוונה דלהשפיע, בהתאמה אליה, בהשוואת הצורה אליה, מתחילים לתפוס מציאות בצורת השפעה. וצורת ההשפעה היא אותה צורת מציאות שנמצאת מחוץ לחומר.

לכן המצב הרוחני לא נקרא מצב מדומה. התפיסה של המציאות דרך הכוונה על מנת להשפיע, לא נקראת תפיסה מדומה, אלא תפיסה חלקית, מתוך התפיסה הכוללת שנקראת אין סוף.

מהו החוש השישי ביחס לחמשת החושים?

החוש השישי אינו חוש, אלא תוספת כוונה על מנת להשפיע. אין חוש שישי, כמו שאין צורך באצבע שישית. אלא, את קניית היכולת לקלוט מציאות בכוונה על מנת להשפיע, מבטאים כחוש שישי, כחוש נוסף. אבל זו יכולת נוספת במציאות שלנו, להתחיל להתפעל מתפיסה חדשה, לפי הכוונה על מנת להשפיע. לחיות בתוך הכוונה על מנת להשפיע, בתוך האהבה, אהבת הזולת.

והמיוחד הוא, שבכוונה על מנת להשפיע יכולים לעבוד עם החושים שלנו, ולהגיע להרגשת עולם אינסופי, ויחד עם זאת להישאר בחמישה חושים גופניים, שפועלים בצורה רגילה, כפי שהם ניתנו לנו מלכתחילה, בתחילתה של הדרך הרוחנית.

ועד שהאדם לא מגיע בחמשת החושים הטבעיים, הגופניים לרכוש כוונה על מנת להשפיע במלואה, הוא לא עוזב את המדרגה התחתונה הזאת. כל הפער בין המדרגות הוא בין החושים הגופניים של האדם, שקיבל אותם ללא כוונה עליהם, לבין רכישת רצון לקבל אינסופי במלואו עם הכוונה על מנת להשפיע. הפער הזה בין שני הקצוות האלה חייב להיות באדם במלואו. כי הם שנותנים לו את הנפח של עולם אין סוף, את כל סולם המדרגות.

וכאשר מגיעים לתוצאה הסופית, לרכוש את כל הכוונות על כל הרצונות דעל מנת להשפיע, ולבנות אותם בחושים הטבעיים, אז רוכשים כלי עם נפח מספיק לכלול את כל המציאות, ומוכנים להרגיש את האלוקות, את המאציל שמתלבש בנו.

ועל מה שקורה לאחר מכן הקבלה לא מדברת. אבל עד גמר התיקון, אין חיים ואין חיות ללא הכרת העולם הזה, שמרגישים אותו וחיים בו. ואת כל הדרגות הרוחניות משיגים רק בזמן שנמצאים בעולם הזה, בגוף הגשמי, הטבעי, ובעזרתו, מתוכו, משיגים את האין סוף.

והרגשת האין סוף באה דווקא מפני שהאדם עומד בעמדה התחתונה, "הרצויה" כדברי בעל הסולם[35], ומתוך העולם הזה בונה את כל סולם המדרגות. העולם הזה, העולם החומרי, נמצא במרכז "עיגול" האין סוף. ואת נפחו של "העיגול", האדם רוכש על ידי הכוונות שלו. הרצון שלו מתרחב, ועל פניו גְדלוֹת הכוונות שלו, עד שיחד הם תופסים את כל נפח האין סוף. בהתאם לזה, לאט לאט מגלים את המאציל. עד שכל הכלים מתפתחים עם הכוונות, עד לאותו מצב שהיו בו מלכתחילה, במלכות דאין סוף לפני הצמצום, ומגיעים לגמר תיקון. וכל ההפרש בין העולם הזה לעולם אין סוף עובד כעומק, כעוצמת נפח, של אותו המקום שמתמלא עם המאציל.

מהו הסוף שרואים באין סוף?

סוף רואים בצורה פשוטה. סוף נקרא לא לרצות יותר. מי עושה סוף, מי מגדיר שמגיעים לסוף? "האני". הוא אומר, שהוא לא רוצה יותר, לא חשוב אם לקבל או להשפיע. הכלי מרגיש, הכלי מודד וקובע. אם על רצון לקבל של עשרה קילו, יש לו יכולת לעשות מסך של שמונה קילו, אז הוא עושה סוף ומחליט לקבל עד שמונה קילו. הוא יודע שהרצון שלו הוא עשרה קילו, אבל הוא מקבל עד שמונה קילו, ואז הוא מרגיש את הסוף.

אבל אם הוא לא קובע את התנאי הזה, אם יש לו רצון לקבל של עשרה קילו, ויש לו מסך על כל העשרה קילו רצון, אז הוא נמצא במצב אין סוף, שהוא לא עושה גבול. הוא כולו ללא גבול, בדומה לילד קטן שנותנים לו להתפרע בחדר בלי גבול, ואז הוא חושב שהוא נמצא בעולם אין סוף. והוא באמת נמצא בעולם אין סוף, כי הוא עושה מה שהוא רוצה.

והיכן האין סוף האמיתי? היכן האין סוף של האין סוף, מכל המצבים שנקראים אינסופיים? רק בכלי שהבורא ברא. רק ברצון לקבל שהבורא יסד אותו על ידי רצון להשפיע שלו. מחשבת הבריאה היא הרצון ליהנות לנבראים. ובמידה ובצורה שרוצה ליהנות לנבראים, לתת להם, הבורא בנה את הכלי. הגם שאי אפשר להגיד "במידה", אבל אנחנו לא מסוגלים בצורה אחרת לבטא את רצון הבורא לתת לנבראים. וכאשר הכלי מגיע להתאמה מדויקת לאותו האור שיצא מהבורא וברא אותו, הוא מרגיש את עצמו בצורה אינסופית.

ואין לדעת אם הבורא בעצמו, שהקדיש לנברא את האור הזה, את המתנה, את ההטבה, הקדיש לו אותה מתוך כמות יותר גדולה שיש ברשותו, או לא. אלא עלינו להגיע להשוואת הצורה, לקליטה שלימה של אותו האור, שבא מלכתחילה מהבורא, הוא נקרא אצלנו אין סוף. כי בשבילנו אותו אור הוא הבורא. ואם משווים צורה אליו, אם מקבלים אותו כולו, אין יותר ממנו. אמנם רומזים לנו שאחר כך יש עוד משהו, אבל לנו לא כדאי לעסוק בכך. כי יש לנו לפני כן למה לשאוף להגיע.

האם אפשר לטפס בסולם המדרגות גם מחוץ לגוף?

בסולם המדרגות יש פעולות שעושים מחוץ לגוף. אבל לנו קשה לתאר לעצמנו את המציאות מרגע שמתים ועד שחוזרים לגלגול הבא, שאז האדם לא נמצא בגוף. ולכן התיאורים האלה תמיד נשארים תיאורים ילדותיים, על איזה מקום שבו פורחים באוויר בצורה של כוח. אבל אין מקום כזה, ואין לנו מילים להביע צורת קיום ללא גוף. כי הלשון שלנו כולה מבוססת על מה שמכירים ומרגישים הגופים.

יש פעולות אחדות בלבד, שצריך לעשות אותן ללא הכרת הגוף. החיים שלנו נקראים הכרת הגוף. ומוות של הגוף נקרא להינתק, להיפרד, מלהרגיש את הצורה שבה היינו. ולא שהגוף עצמו חי או מת, אלא הוא כך כלפינו. אנחנו מרגישים אותו, שהוא מזדקן, שהוא מת, שנמצאים מחוץ לו, ושוב מתלבשים בו, ומתחילים להכיר את הגוף, להכיר את עצמי.

אלה צורות ההשגה. ולא שקורה משהו מחוץ לאדם. אלא כך האדם מתאר לעצמו, זו התמונה שמצטיירת בו, שהוא היה מחוץ להכרה, ועכשיו הוא מתחיל להרגיש את עצמו כחי ובתוך גוף, כילד קטן וכיותר גדול, וכגוף שמזדקן ועוד מעט מת. אבל אוסף הרצונות בונה בנו תמונה דמיונית זאת. הציור הוא רק כלפי האדם עצמו.

יש פעולות שצריך לעשות אותן ולממש אותן בדרגות שונות של הכרה. או להרגיש משהו שנקרא גוף, או להרגיש אותו באופנים שונים ואחרים, או לא להרגיש אותו כלל, ועוד. אבל אלה פעולות ש"האני" עובר, ו"האני" איננו גוף. וכל השינויים הם רק כמה ובאיזה אופן הרצון לקבל מורגש כלפי נקודת "האני" של האדם.

השגת החומר והצורה / ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב / אותיות ונקודות / עצמות וכלים

השגת החומר והצורה

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.

המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל.

הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך"[1], על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

לכן הבורא, היוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה" הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה, אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י', ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. מהות הבורא אינה בת השגה כלל, אדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם.

האדם מקבל את שמותיו לפי מידת גילוי הבורא, כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד.[2]כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

האותיות והנקודות

התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.

קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא". היינו, היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ורשימו, נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובשת עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העַצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

השגת החומר והצורה

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.

איך האדם משיג? איך הוא מקבל, מרגיש, חוקר, מגיע להסכמה לגבי מה שהוא מרגיש? איך הוא קיים כלפי עצמו, בהשגתו? איך הוא משיג את עצמו ואת מה שסביבו? מה שנברא הוא רק רצון לקבל שנקרא כלי. והכלי הזה מרגיש רק מה שהוא מקבל, מה שממלא אותו, ממה שהוא מתפעל. וההתפעלות הזאת יכולה להיות או מתוך רצון הכלי, כפי שהיה לפני צמצום א', וכפי שקורה בעולם הזה, למטה ממחסום, או לפי תנאי השתוות הצורה, שחַל מאין סוף ולמטה, בכל המדרגות, עד העולם הזה.

ולפי השתוות הצורה בין תכונה דלהשפיע, שהכלי רוכש על ידי המסך, לבין האור, שההשפעה היא צורתו הטבעית, הכלי משיג לא מה שממלא אותו, אלא איך שהוא מתוקן בהשתוות הצורה לאור. הכלי לא משיג את האור, אלא את תכונת האור, שהיא להשפיע, המתפרסת אצל האדם כנרנח"י, או כתכונת ההשפעה, תכונת המשפיע עצמו, היינו, תכונת הבורא, תמונת הבורא.

וההבדל הוא בין להרגיש באין סוף ובעולם הזה, בכלי שהוא רצון לקבל, לבין להרגיש במסך באור חוזר, שמורגש כבר לפי השתוות הצורה, שאז חוץ מהמילוי עצמו מרגישים את הממלא. כדברי הכתוב: "שכר מצווה לדעת מְצוּוֶה". [1] לדעת מתוך ידיעה, חיבור, דבקות.

אבל גם ברצון לקבל, היינו, באין סוף ובעולם הזה, וגם ברצון להשפיע, בהשתוות הצורה על ידי מסך ואור חוזר, את כל התופעות האלה, הכלי מרגיש בתוכו, ולא מחוץ לו. ואפילו תופעות שמרגיש כמשהו מחוץ לו, גם הן באות מבניית הכלי, שמתחלק לפנימי וחיצוני, לדופן חיצוני ודופן פנימי, ל"תוך" ו"סוף".

האור שלא יכול להתקבל ב"סוף", מורגש כנמצא עדיין מחוץ לכלי, כאור מקיף. מפני שהפגישה של כל האור הבא לכלי נעשית בראש הפרצוף. ולפי שיקול דעתו של הכלי, חלקו של האור מתקבל וחלקו לא מתקבל. אבל החלק שלא מתקבל, גם לו נוצרים יחסים עם הכלי. הוא לבוש כבר באור החוזר, הדוחה, ולכן מורגש כקיים. אבל כל ההרגשות, כל הקליטה, כל קביעת העובדה, אם קיים או לא קיים, נמצא או לא נמצא, נעשות בתוך הכלי.

ומחוץ לכלי נמצא משהו לא מושג שנקרא "עצמותו". שֵם שלא אומר דבר על השגתו, כי "מה שלא נשיג לא נדע בשם ומילה". [2] אלא השם הזה בא להדגיש, שמקבלים משהו כביכול קיים, אבל שלעולם לא יהיה בהרגשתנו ובהשגתנו. כך יש להתייחס למקור המחשבה כלפינו, למחשבת הבריאה. שמה שנקרא אצלנו בורא, הוא יחס כלפינו ממקור מסוים הנקרא "עצמותו", יחס הנקרא מחשבת הבריאה. ורק מאותו יחס ואילך, אפשר לו לאדם לדון.

ושני העולמות, עולם אין סוף שהיה לפני הצמצום, לפני עולם הצמצום, והעולם הזה, נקראים המצבים של הכלים. וכלי שמתמלא באופן ישיר ממשהו, קובע את מצבו לפי הרצון, ולא לפי מידת השתוות הצורה. אבל חוכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להרגיש את המציאות לפי השתוות הצורה.

ומה התועלת מכך? שהשתוות הצורה עם תכונות הנותן עוזרת לאדם להכיר את הנותן, "ממעשיך היכרנוך". [3] כלומר, מתוך הרצון להידמות למעשיו, מהם "היכרנוך". ממעשים כמוהו מתחילים להרגיש את הנותן, להבין אותו, להיות כמוהו. כל לימוד הקבלה נועד למטרה זו. ללמוד איך להיכנס להרגשת הנותן לפי השתוות הצורה. והרגשת הנותן מתחילה ממצב הנקרא עולם העשיה.

עולם נקרא כל מצב ומצב, שהאדם מרגיש את מציאותו. ויש אין סוף מצבים כאלה. ומגדירים אותם לפי דרגות ההתאמה כלפי המאציל. המצב שבשום צורה ובשום מידה לא מתאים למאציל, נקרא עולם הזה. והמצבים שבהם מתחילים את השתוות הצורה, ובהתאם לה את ההיכרות עם המאציל, נקראים עולם העשיה. ובעולם העשיה מכירים במאציל במידה הנקראת השגת החומר.

בעל הסולם כותב במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שבעולם העשיה משיגים את המתנה שבאה מהבורא, בעולם היצירה משיגים את ריבוי המתנות, ובעולם הבריאה - את התוצאה מריבוי המתנות, את האהבה, שהולכת ונעשית מופשטת מהמתנה, עד עולם האצילות.

ובמאמר "ד' עולמות" בעל הסולם משתמש במונחים אחרים, שאת החומר משיגים - בעולם העשיה, את הצורה המלובשת בחומר - בעולם היצירה, צורה מופשטת אבל שאינה מופשטת עדיין, אלא תלויה בעולמות יצירה ועשיה - בעולם הבריאה. ואת הצורה המופשטת כביכול מחומר וצורה, את האמצעי - בעולם האצילות.

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

בעל הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", שבעולמנו אפשר לעסוק ולחקור רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר. כי רק השגתם היא השגה ודאית, שנחשבת לאמת, שאפשר להסתמך עליה, ומתוכה להמשיך ולחקור ולהגיע לידיעות, שאפשר להבין ולמסור לאחרים, שאפשר להתבסס עליהן. [4]

ובצורה המופשטת עצמה לא עוסקים. המקובלים לא נוגעים בה, כי היא עלולה להטעות את האדם, ולהביא אותו לתוצאות ומסקנות לא ודאיות, שיגרמו לו להתבלבל בין ודאות לבין השערות, ובהכרח לסטייה מן הדרך. האדם עלול לייחֵס למאציל או לעצמו, צורות שאין להן כל שחר, ולא כל בסיס מוצק. אלא משיגים רק את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה, שמשיגים אותם רק בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות. כלומר, כל מה שאנו חוקרים הוא רק את ההתאמה שלנו למקור. ומידות ההתאמה של האדם לבורא, נקראות עולמות. ובכל עולם יש מידת הסתר ומידת גילוי, למרות שהכינוי "עולם" בא מהמילה העלמה. אבל מהו המושג הזה "עולם"? ממה הוא נובע? למה צריך מידה כזאת, הרגשה כזאת, מציאות כזאת, שנקראת עולם?

עולם הוא מה שמתרחש בין האדם לבין אותו מישהו נוסף. ומהי אותה סביבה, שנוצרת סביב כל נשמה ונשמה שנקראת עולם? בקבלה לומדים, שלפני שנבראו הנשמות, נבראו העולמות. מהיכן? מאותם חלקי המלכות, שעדיין לא הגיעו לסוף בישולם, לסוף הכרת טבעם. אותם בחינות שלפני בחינה ד', בחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד', אותן ההבחנות במלכות שנקראות דומם, צומח וחי, שהן כלפי בחינה ד' והן המסייעות לה, ונקראות פרטים של העולם שסביב בחינה ד'.

כמו בכלי שנברא, אותם חלקים, בחינות שורש, א', ב', ג', שבבחינה ד', הם בונים את בחינה ד' ונמצאים סביב בחינה ד' כדי לסייע לה, יותר או פחות, להביא אורות, התרשמויות, השפעות, חיוביות או שליליות. כך בחינה ד' קיימת בתוך החלקים האלה, ובאמצעותם מקבלת ומרגישה, ולאחר מכן נותנת ומשפיעה.

בחינה ד' מרגישה את קיומה רק כאשר היא כוללת את כל חמשת החלקים, ודרך כולם מקבלת ונותנת מעצמה החוצה, ודרכם אליה פנימה. ולכן בהשגתה, בהרגשתה, בחינה ד' כוללת חמישה חלקים, שדרכם היא מקבלת ונותנת. וההרגשה הזאת נקראת עולמַה. וכך אנו, שכוללים חמישה חושים, ומקבלים בתוך חמשת חלקי העביות שבנו, מרגישים קיימים בתוך עולם.

כל ההרגשה בחושים מצטברת יחד, ונותנת לאדם התפעלות, שבכלָלה מציירת לו תמונה, תמונת עולם. אבל אם יוצאים מההתפעלות הזאת, רואים שאותה תמונה היא לחלוטין דמיונית, וקיימת רק כלפינו. ולפני שיוצאים ממנה, אי אפשר "לצאת" מן העולם ולדמיין אותו כלא קיים. כי האדם קיים בתוך הכלים האלה, בתוך התחושות האלה, שיכולות להשתנות באותם גבולות, שהוא נמצא או לא נמצא בתוכם, אבל לא מחוץ להם.

כך כלפי חושי האדם, וכך כלפי מה שקיים כביכול מחוץ לנשמות. מבנה העולמות קשור בקשר ישיר וצמוד לנשמות, ואינו קיים מחוץ לנשמות, אלא רק בכוח. כלומר, כל נשמה חייבת לפי המבנה הזה שלה להרגיש את הבורא, את השפעתו, בצורה שמחולקת לחמישה פרטים. ומידת ההשתוות בין הנשמה, בין תכונות הנשמה, לתכונות הבורא, ההתאמה הזאת בין התכונות, היא נקראת עולם.

מידת השתוות הצורה, השוואת תכונות, בין הבורא לנברא, אותו קשר של דבקות חלקית שבו הם נמצאים, הוא נקרא חלק העולם שמתגלה בנברא. ואותו חלק בנברא, שעדיין לא הגיע להשתוות הצורה לבורא, או שעדיין לא נגלה כרצון בנברא כי מעוררים בו רק את הרצון שיכול להתאים עצמו לבורא, אז החלק הזה שהנברא עוד לא התאים לבורא, מידת אי השתוות הצורה ביניהם, הוא נקרא החלק הנסתר של העולם, והוא מהווה כעין פילטר, מסנן, מחליש, בין הבורא לנברא.

לכן בעל הסולם אומר: כל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות, אבל משפיע ומקבל ביחס לנשמות לפי נוסחה קבועה. כי בעולמות אין בחירה חופשית, אלא היחס שהכלי קבע באין סוף, שהוא רוצה להיות בהשתוות צורה מוחלטת לבורא, ובדבקות מלאה בבורא, החוק הזה נשמר.

ומפני שהכלי התחלק בתוכו ל - 125 מדרגות, נוצרו 125 מצבים בינו לבין הבורא שנקראים מדרגות של העולמות. והמדרגות האלה נמצאות בתוך הכלי בכוח. ורק בהתאם לפעולת השוואת הצורה שהכלי מבצע, יוצא מן הכוח אל הפועל אותו מעמד בין כלי לבורא, אותה מידת השתוות הצורה, מידת גילוי ומידת הסתרה, הנקראות יחד מצב העולם של הכלי.

ולכל כלי וכלי יש עולם משלו, כלי ועולמו. ומחוץ לכלי אין עולם. כי אי אפשר לדבר על עולמות ללא כלים. בדומה לאדם שנמצא בחוסר הכרה, ולא מרגיש את העולם. וברגע שמתעורר מעט מבין, ומה שמבין זהו עולמו. ואם מבין יותר, רואה עולם יותר נאור, יותר מגולה. תמיד מדובר רק כלפי מי שנמצא. ולכן בקבלה מדברים על עולמות, תמיד רק כלפי מי שמשיג אותם ונמצא בתוכם.

המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. בעל הסולם מדייק ומסביר בהרחבה ב"מבוא לספר הזוהר" ובמאמר "החומר והצורה שבחוכמת הקבלה", שחומר משיגים בוודאות. ולפי השתוות הצורה עם משהו, משיגים גם את הצורה. אבל צורה מופשטת לא יכולים להשיג בוודאות, ולמרות שניתן לתאר אותה בדמיון, המהות שלה כלל לא מושגת, ואפילו אסור לגעת בה.

לכן המקובלים חוקרים רק את החומר ואת הצורה שבחומר. בעולם העשיה - את החומר, ובעולם היצירה - צורה שבחומר בלבד. ובעולם הבריאה, שכולל חומר וצורה יחד, כלומר, שכדי לחקור צריך להפריד ביניהם, אסור לחקור מחשש לטעות. לכן נאמר: קשה מאוד לתפוס באמצעות השכל, כי המושגים האלה מופשטים, ואינם נתפסים בתוך הכלים, אלא רק בתוך הדמיון. מתוך שהם היו פעם קיימים מלובשים בחומר, ניתן לתאר אותם מחוץ לחומר, ומה שמחוץ לו נקרא שלא נמצא בשכל, כלומר, שלא מלובש בתוך הכלי.

שכל ורצון בכלים רוחניים, נקרא מורגש ומה שמורגש נחקר. השכל חוקר מה שנמצא בתוך הכלים בלבד, ולא מפשיט את ההרגשה ומתחיל לדמיין אותה מחוץ לכלי. הוא חוקר את ההרגשה בתוך הכלי. לכן נאמר, שאת עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. שם חוקרים בתוך הצורה המופשטת, ואסור לחקור בה, כי אין בכך שום ודאות.

הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

בחוכמת הקבלה רוצים להרגיש את התופעה בתוך הרצון, להתייחד עימה ולחקור אותה, על כל פרטיה. השאלה היא רק באיזה שלב ניתן לחקור ולהרגיש אותה: כאשר היא מלובשת בחומר או כאשר אינה מלובשת בחומר, כלומר היא כשלעצמה. או כאשר היא נמצאת במקור שלה לפני הגעתה אלינו או את הסיבה שלה במקור, שממנו היא נשלחה אלינו. היינו, לחקור את המקור של התופעה, או את המקור עצמו לפני התופעה, ללא שום קשר לתופעה, שנשלחת אלינו ומתקבלת בתוך החושים, ומעוררת בהם צורה מלובשת בחומר.

עלינו לחקור את כל שרשרת הקשר בינינו לבין המקור, לבין המאציל, כדי לדעת עד כמה משגת ידנו לגעת ברבדים האלה בוודאות, ומהיכן חייבים לשים קץ לחקירה, ולקבוע שאינה ודאית, ומנותקת מהחקירה הנכונה. והמקובלים נוקטים בכך משנה זהירות.

לכן בעל הסולם אומר: הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים, חומר של הרצון. שלכל אחד מהם יש צורה משלו, צורה של חומר. שנתפס היטב באמצעות השכל, כי השכל מחובר לחומר ותמיד משרת לרצון. לפי גודל הרצון, על כל אופניו, גדל לידו השכל, ורק בהתאם לצורה שדורש הרצון. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות. איך לחקור אותה? להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות.

השכל חוקר את התכונות שמקבלים הרצונות, אותן הבחנות שמקבל הרצון הגולמי. וזו כל מטרת העבודה. מדוע? כי בחקירת הצורות השונות של הרצונות מתוך שמרגישים את השינויים ברצונות, לא חוקרים את הרצונות עצמם, אלא את צורת הרצונות, איזו צורה הרצון יכול לקבל. וכל צורה שמקבל הרצון מותאמת לאור שפועל על הרצון.

וכך, כשחוקרים את צורת הרצונות, חוקרים בצורה יחסית את האור עצמו. לפי איזו נוסחה? לפי "יתרון האור מן החושך". [5] כלומר, מטרת העבודה הרוחנית לחקור את צורות הרצון ולהכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

אף פעם לא משיגים את האור, את מה שמחוץ לרצון. אלא לפי הצורות שהרצון מקבל, לפיהן אפשר לדבר על צורה מלובשת בחומר. אי אפשר לדבר על האור עצמו, אלא על צורת ההטבעה שהוא עושה בתוך הרצון. והיא מספיקה לנו כדי לקבוע מהו יחס הבורא אלינו, מהי השפעתו כלפינו, מה הוא רוצה מאיתנו, ואיך אפשר להגיב כלפיו.

והנברא אף פעם לא יוצא מתוך עצמו, אלא כולנו בנויים כך, שההטבעה של האור בתוך הרצון מספיקה לנו כדי להיות בקשר עם האור עצמו. עוד מד' בחינות דאור ישר רואים, שהאור בורא לעצמו את הכלי. וכל מה שהכלי מגלה מתוכו הוא את מי שברא אותו.

בקבלה חוקרים חומר, וצורה מלובשת בחומר, ולא צורה מופשטת ומהות. אבל החלוקה הזאת לא קיימת בעולמות עצמם, כלומר, חומר בעולם העשיה, צורה מלובשת בחומר בעולם היצירה, צורה מופשטת בעולם הבריאה, ומהות בעולם האצילות. אלא כל הצורות האלה: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות, קיימות בכל השגה ולו הקטנה ביותר.

לכן הפילוסופיה וחקירותיה, שיוצאות מצורה מלובשת בחומר לצורה מופשטת, ומתחילות לחקור את התכונות בלי יחס למי הן שייכות, פסולות בעיני המקובלים. כי מהטעות הזאת מגיעים לתוצאות שלא קיימות ולא יתכנו בחומר. ולכן חל איסור לעסוק בצורה המופשטת ובמהות. וזאת לא משום שיקרה משהו לאדם, אלא התוצאות שמגיעים אליהן נראות אמיתיות, והידיעה שהן אמת היא שקרית, ולאדם אין שום אמצעי לבדוק אם היא אמת או שקר.

וכך האדם בטוח, שהגיע בחקירתו לתוצאה אמיתית, ועל ידה מתחיל לשכנע את עצמו ואת העולם. ובמקום ללכת בצורה נכונה ולהתקדם למטרת הבריאה, הוא הולך במסלול לא נכון ומאריך את הזמן, ומגיע להכרת הרע בדרך ארוכה ומרה. לכן אסור לחקור בתוך הצורה המופשטת ובמהות. למרות שגם בעולמנו, כמו בכל העולמות והמדרגות, יש חומר, וצורה מלובשת בחומר, וצורה מופשטת, ומהות.

כמו שבכל מדרגה ומדרגה יש עשר ספירות, גם בין המדרגות נשמר אותו יחס של עשר ספירות. ולפי אותה צורה יחסית ביניהם, עולם העשיה הוא החומר, ועולם היצירה הוא צורה מלובשת בחומר. אבל עולם הבריאה, מה משיגים וחוקרים בו? לא צורה מופשטת, אלא את השורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר. וכך גם בעולמות אצילות, אדם קדמון ואין סוף. לא פורצים לצורה מופשטת, אלא חוקרים שורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר.

בחקירה הזאת של השורשים, מעמיקים את ההשגה של הקשר שבין חומר וצורה מלובשת בחומר לבין המאציל. את החקירות האלה עושים גם בעולמות עשיה ויצירה, אבל ללא עומק מסך מספיק כדי לגעת בשורש, במאציל, אותו עומק שכבר קיים בעולם הבריאה. לכן בעל הסולם אומר במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שעולם העשיה הוא המתנה עצמה, ועולם היצירה הוא ריבוי המתנות, ועולם הבריאה הוא גילוי האהבה, אבל גילוי האהבה שבתוך המתנות, ועולם האצילות הוא גילוי האהבה המופשטת מן המתנות.

ומהי אותה אהבה מופשטת? לא יציאה מן החומר, אלא התרוממות מעל החומר. על ידי המסכים מגיעים למצב, שלכמות המתנות או לאיכות שלהן אין השפעה על השגת האהבה. האדם מגיע לתיקון כזה שלא חשובה לו המתנה. מה שמורגש בתוך הרצון לקבל שלו לא משפיע על היחס בינו לבין הבורא. והיחס הזה נקרא שהאהבה פשטה את החומר, ולא שמוציאים את הצורה מהחומר וחוקרים אותה בצורה מופשטת על ידי הדמיון. אלא חוקרים בתוך הכלי, בתוך החומר. ומה שמקובל ומורגש בתוך החומר, לא משפיע יותר על מידת האהבה.

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

קיימות ארבע צורות של תפיסת המציאות. היינו, הרצון לקבל שמתחיל להתפתח ולהכיר את עצמו, את הצורות שלו, ואת התופעות שבו, תוך כדי ההכרות הזאת מלכד את כל ההתפעלויות וההתרשמויות לאוסף של התפעלויות, המצטבר לצורות של נקודה, קו, שטח ומעוקב - תלת ממד.

נקודה היא מידת ההתפעלות של הרצון לקבל, ללא כיוון, ללא הֶבחן, ללא השוואה בין שתי תופעות, בין שתי תכונות. קו נקרא, כשיש הבדל בין שתי תופעות. כלומר, רצון לקבל מפותח, שלא תופס התפעלות אחת בלבד, אלא יכול להבדיל בין שתי תופעות, ולפי תכונה מסוימת בתוכו יכול לקבוע מה הקשר ביניהן.

הקו הוא ההבדל בין שתי נקודות בתכונות מסוימות, או נקודות רבות שנמצאות בקשר אחת עם השנייה, בדומה לשרשרת, לפי תכונה מיוחדת המייחדת את כולם, ורק היא המִשתנה בין כולם. וכך כולם כביכול עומדים בקו. בדומה לקבוצת אנשים שנמדדת לפי הגובה, ולא בשום צורה אחרת, הצורה הזאת בלבד מעמידה אותם בקו. וגם שתי נקודות שההבדל ביניהן נמדד לפי הקשר ביניהן, ולפי התכונה הזאת הן נקראות קו.

הקו הוא לא קו גיאומטרי, אלא יחס בין שתי נקודות. ונקודות רבות שהיחס ביניהן הוא כמו בקו, הן בונות שטח. בדומה להגדרה הגיאומטרית, ששטח הן שלוש נקודות המחוברות ביניהן בקו. זאת אומרת, יש נקודה אחת, יש שתי נקודות שמחוברות ביניהן, ושלוש נקודות שמחוברות ביניהן.

אבל הרבה נקודות, שמחוברות ביניהן בצורה שווה ביחס של שתי נקודות בקו, הן בונות צורת עיגול הנקראת מעוקב. לכן נאמר שמעוקב הוא צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. במושג "תלת ממד" אין הכוונה לשטח ולגובה בלבד. גם מעוקב נמצא בשטח. אלא צורה תלת ממדית נוצרת בין שלוש נקודות.

מעוקב הוא עיגול. והמיוחד בעיגול, שיש לו נקודה אחת מרכזית, שנמצאת ביחס שווה כלפי כל יתר הנקודות. באותו אופן אפשר לתאר את הבורא כלפי הנבראים. אמנם לכל נברא ונברא יש תכונה משלו לעומת יתר הנבראים, שנמצאים בריחוק או בקירוב ביניהם, אבל כלפי הבורא כולם שווים.

אין צורך לתאר עיגול עם מרכז, אלא לרכז את כל התנאים של מצב מסוים, ולפיהם להגדיר אותו כמעוקב. גם בעל הסולם שמכנה את המצב הזה "תלת ממדי", מתכוון ב"תלת" ל"אני עם הנשמות האחרות" ול"אני עם הבורא". גם כצורה גיאומטרית, מעוקב אינו צורה תלת ממדית. וכך יש לפרש אותו בצורה איכותית, כיחס בין נקודות.

גם השטח מוגדר, או כיחס בין שלוש נקודות, שיש קשר משולש ביניהן או קו ונקודה שמחוץ לקו, אבל הכול נמדד לפי היחס בין הנקודות. ומה שמיוחד בעיגול הוא שכל הנקודות שבו שוות כלפי המרכז. ומה ההבדל בין קו לעיגול? אם לוקחים נקודה מחוץ לקו, היחס של הנקודה הזאת כלפי כל הנקודות שנמצאות על הקו, הוא יחס שונה. אבל אם רוצים שיחס שונה יהפוך ליחס שווה, מעמידים את כל יתר הנקודות ביחס של מעוקב כלפי הנקודה שמודדים.

מהן הנקודות האלה כלפי היחס לבורא? נקודה היא היכן שמרגישים רק רצון בעלמא, חוכמה. מהנקודה הזאת יוצא קו, יחס בין שני רצונות, לקבל ולהשפיע, שהם התפתחות הבינה. והתוצאה משתי הנקודות האלה הוא שטח, היחס בין הרצון לקבל והרצון להשפיע בפועל, הנקרא זעיר אנפין. והתוצאה מפעולת הזעיר אנפין, אותו רצון של המלכות להיות בחומר דומה לצורת הבינה, הוא נקרא מעוקב.

מדוע מעוקב? מפני שאותה נקודה שהיתה בחוכמה, רוצה להידמות עתה באופן שווה, לכל ההתפעלויות שקיבלה מהבורא, להיות שווה לו. ובכך היא הופכת מנקודה בחוכמה לעיגול במלכות. וכך מתבטא הרצון של הנברא להיות דומה לבורא.

ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. הצורות האלה, נקודה, קו, שטח ומעוקב, כוללות בתוכן את כל המציאות. וכל תפיסת האדם את עצמו כנמצא במציאות כלשהי, מתחלקת לארבע התפיסות האלה. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה. כל עולם ועולם כולל אותם פרטים. ההבדל בין מדרגה למדרגה, בין עולם לעולם, הוא רק בחומר: או שהחומר יותר גשמי, או שהוא יותר רוחני. היינו, יותר או פחות רצון לקבל כמותית ואיכותית, בלי מסך או עם מסך.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה מעולם אין סוף. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות. ומהן הצורות הגשמיות? כשהחומר מתפעל מהצורות שמגיעות אליו מהעולם הרוחני. אבל אסור לדמיין, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות. הקשר בין רוחניות לגשמיות אינו שהרוחניות פועלת בתוך הגשמיות. אותם דמיונות הביאו את האדם לעבודת אלילים, היינו, לאותה הטעות של האנושות, שהחלה להשתחוות לחפצים כמו עצים ואבנים, לדמויות אדם, ולפסלים למיניהם, כמו למשל פסל מרובה ידיים ורגליים. הרוחניות יוצרת העתקה בגשמיות, אבל אינה מלובשת בגשמיות. וההבדל הזה הוא גדול.

ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן. צורה מסוימת שמוטבעת בחומר בדומה לחימר, ויוצאת ממנו, מותירה את ההטבעה שלה בחומר. אבל ללא קשר בין הצורה להטבעה. הצורה אמנם מוטבעת בחומר, אבל נמצאת בתוך החומר. לכן מי שנמצא בתוך החומר לא יכול להבין את הצורה הזאת ברוחניות, למרות שהיא אותה צורה. אבל האדם שעושה את החומר שלו דומה לרוחני, הוא רואה עד כמה הן צורות זהות. ואם יש לו רצון להגיע להשתוות הצורה לרוחניות, הוא רואה שנמצא באותה צורה, חסר לו רק מסך לבצע אותה, לבטא אותה.

לכן הבורא, יוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה", הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת - ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה - כלומר, בינה שהתחילה לקבל צורת המשפיע, מתגלה במלכות, מתוך החומר של המלכות - אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, היינו, בחומר. ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כלומר, אינן מתלבשות בחומר, שמממש אותן.

כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י'. אם מתחילים להשיג מתוך החומר, מתוך הה' האחרונה, אז משיגים את כל הצורות הקודמות, ואף את השורש שלהן, את קוצו של י'. ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. רק לפי השתוות הצורה משיגים את התופעה עצמה, את יחס הבורא לנברא. יחס הבורא לנברא נקרא "שֵם". "ממעשיך היכרנוך", כל השמות הם התגלות הבורא כלפי הנבראים. ובשמות האלה נקרא הנברא עצמו, מפני שמשיג את פעולת הבורא, את יחס הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה. וזה נקרא "שֵם ה' נקרא עליך" [6], שהנברא מקבל את השמות של הבורא. והשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב.

מהות הבורא אינה בת השגה כלל, האדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם. הבורא משפיע על הכלי. הכלי מקבל את ההשפעה שלו, מתרומם להשיג את אותה הצורה. ומתוך שמשיג אותה צורה, מתחיל להבין איך הבורא מפעיל אותו, איך הוא משפיע עליו, ולפי ההכרה הזאת מכנה אותו בשמות.

האדם מקבל את שמו לפי מה שגילה על הבורא, לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא. האדם קורא באותו השם הן את הבורא, והן את עצמו. כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. השם שמתגלה נובע מהשתוות הצורה של הנברא עם הבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד. כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם, עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

תמיד משיגים רק מתוך השוואה בין הדברים, אף פעם לא את הדבר עצמו, אלא כיתרון האור מתוך החושך, אור וכלי. הרצון לקבל חייב להתפעל ממשהו בעצמו, ללא השגה וללא הכרה. ולכן אפילו אם אומרים, שלעולם שלנו יש אותה צורה כמו לעולמות הרוחניים רק בחומר שונה, אי אפשר להשוות את הצורה הזאת, את מה שיש בה, את כל מה שמשיגים מתוכה, עם העולם הרוחני. אלא רק להשוות בין הפרטים של העולם הזה, ולומר שהיחס בין הפרטים האלה זהה ודומה במשהו, למה שיש בין אותם הפרטים, בשורשים בעולם העליון. אבל איך הם בעולם העליון, מה ההבדל שם בין אותם הפרטים, איש לא יודע.

ניתן רק לקבוע מהו ההבדל ביניהם בעולם הזה, למשל מהו ההבדל ביני לבין הכוס ולבין המים שממלאים את הכוס ולשער שאותו הבדל קיים גם בין הנשמה לבין אותם הפרטים, שנקראים "כוס" ו"מים" בעולם הרוחני. כלומר, האדם לא יודע מה קורה בעולם הרוחני ומה יש בעולם הזה, אלא תופס רק את היחס ביניהם. גם בעולם הזה הוא לא תופס את הפרטים עצמם, מה הם "כוס" או "מים" או "אני", אלא רק את ההשוואה ביניהם, את ההבדל ביניהם, את ההבדל בין אדם לבין הכוס, ולבין המים שממלאים את הכוס. מכאן נובעת ההרגשה של האדם, שהוא לא תופס את התופעה עצמה, אלא רק תוצאה ממנה.

ולכן עלינו לשמוע ולקבל בצורה תיאורטית בלבד, לא בצורה מעשית, שאותם הפרטים שקיימים ברוחניות, קיימים גם בגשמיות, ואותו היחס שקיים ביניהם ברוחניות, קיים ביניהם בגשמיות. אבל לא לעשות מתוך זה השוואה בין העולמות, אלא בתוך העולם הזה לשמוע את העובדה הזאת, ולדעת שיותר מעובדה, היא לא נותנת לנו דבר.

מה המטרה בכך שחומר גשמי מקבל צורה רוחנית?

מתוך שהחומר הגשמי מקבל הטבעה של צורה רוחנית, הוא נעשה מסוגל לקבל צורה רוחנית ממשית. לא צורה מוטבעת, אלא מתוך ההטבעה עצמה, להגיע לצורה הרוחנית. אבל הגשמיות יכולה להגיע לרוחניות, רק אם בגשמיות לא מתייחסים לחומר עצמו, אלא איך פועלים עם הרצון בתוך החומר, ואז יכולים לתת לרצון צורה כמו ברוחניות, את צורת ההשפעה.

האדם לא משנה את דרגות דומם, צומח וחי שבו, אלא רק את היחס של דרגת המדבר שבו, כלפי כל הצורות שיש בעולם הזה. ועל ידי שינוי היחס שלו, הוא קולט לתוכו את כל הצורות האלה, שמלכתחילה אינן קיימות מחוץ לו. אלא על ידי שקולט אותן בתוכו, הוא מעלה אותן לדרגה רוחנית. וזה נקרא שהאדם מעלה בתוכו את כל העולם לרוחניות.

חומר בעצמו לא קיים, אלא קיים כחומר דומם רק בתוך ההתפעלות שלנו. מדוע? כי האדם מתייחס מִדַרגה ד' שלו לכל הדרגות הקודמות, דרגות שורש, א', ב', ג', כמסייעות ועוזרות לו. שעל ידי בחינה ד' שלו הוא יכול לבטא את היחס שלו כלפיהן, ודרכן כלפי מאציל. אם לא היה סביבו עולם, האדם לא היה יכול לבטא יחס כלפי המאציל. לא היה לו דרך מה לבטא אותו. אפשר רק דרך הרצון.

והעולם הוא אותו משהו שקיים מחוץ לבחינה ד', ולכן עוזר לנו להתבטא חיצונית כלפי המאציל, ולהבין את ההתבטאות שלו כלפינו. כמו שבין ספירת כתר לספירת מלכות יש באמצע שמונה ספירות, שאלמלא הן, לא היינו יכולים להבין מה המאציל רוצה מאיתנו. איך הוא מתייחס אלינו, איך אפשר להתייחס אליו בחזרה. כל הספירות שבאמצע, הן כלפינו דרגות שורש, א', ב', ג'.

האותיות והנקודות

התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.

קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.

האדם מקבל בתוך הכלים שלו את התפשטות האור, את הרגשת המאציל, מה שמתפרס אצלו לכמה מושגים, שהם "אותיות ונקודות", או "נקודות ואותיות". התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. כלומר, רק לפי השתוות הצורה. גם בעולם שלנו ידוע, שאיך שהכלי מכוּוַן, כלומר רק לפי התדרים, לפי המבנה הפנימי, לפי התכונות, שהכלי מסוגל לקלוט, באותה המידה הוא קולט מבחוץ. גם אם מחוץ לאדם יש עולם אין סוף, אנו קוראים למה שקולטים ממנו "העולם הזה", העולם שלנו.

"הפה" קולט אך ורק אותיות. קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. יש ל"ב (שלושים ושתיים) נתיבות חוכמה, ל"ב מלכויות, שאלה הערוצים שבהם מקבלים חוכמה מלמעלה. אבל האותיות עצמן, הן כ"ב אותיות, ועוד חמש סופיות מנצפ"ך. ואיזה קשר קיים בין האותיות שהפה קולט או פולט, לבין האותיות שנקראות הל"ב, ל"ב ערוצי חוכמה, ל"ב נתיבות החוכמה?

וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים. שלושים ושניים הם ערוצי חוכמה. ועשרים ושתיים אותיות, הן תבניות איך לקלוט את החוכמה, בכל ערוץ וערוץ. כלומר החוכמה שיורדת אליו בשלושים ושניים ערוצים, מתקבלת בתוך הכלי, בעשרים ושניים האופנים שבו, וכך בכל ערוץ וערוץ. ומנצפ"ך אלה אותיות סופיות, לא לקליטת ערוצי חוכמה, אלא לעבודה על "הפרסא".

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, כלומר את כל הצורות "למעלה מטבור", ו"למטה מטבור". וזה ההבדל בין תורה שבכתב, שהיא למעלה מטבור, לבין התורה שבעל - פה, שהיא למטה מטבור. משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כפי שאנו רואים, האות כוללת נקודות וקווים. וברוחניות יש נקודה, קו, שטח ומעוקב.

כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות. כדי לבנות את הכלי, האדם חייב קודם לצמצם כל רצון ורצון, ולהפעיל את הרצון בצורת ההתפשטות, באותה המידה שהצורה הזאת נמצאת בו במסך, לא יותר. אוסף הצמצומים על תרי"ג הרצונות, והמידה, האופי, הצורה של המסך על כל הרצונות, יוצרים תיבה, צורה שנקראת אות. ולפי הצורה הזאת, נבנה הכלי. שהמבנה של כל כלי וכלי, הוא כאות שלמה.

ב"מאמר האותיות" של המנונה סבא בהקדמת ספר הזוהר מסביר בעל הסולם, עד כמה כל אות היא מבנה בפני עצמו, המוכן לקליטה, לעבודה, לדבקות, למטרה. ועד כמה כל האותיות, כל הצורות האלה משלימות אחת לשנייה. יש אותיות שהן חשובות לתחילת התיקון, או לאמצע, או לסוף התיקון. אבל ללא שימוש בכל כ"ב האותיות ומנצפ"ך אי אפשר להגיע לגמר התיקון. [7]

כלומר, כדי להגיע לגמר התיקון, גם הכלי הכללי כולו שהבורא ברא, וגם כל חלק ממנו, כל כלי פרטי, חייב לעבור את כל הצורות שבתוך האותיות, וכן את צירופן הנקרא "ספר תורה", היינו אותן צורות, ובאותו סדר כמו בספר תורה.

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא", אור ששייך לבורא, ואור שמיוחס לנברא. היינו היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ו"רשימו", נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה. ההבדל קיים רק עד שהנברא מגיע לדבקות בבורא, שאז אין חלוקה לעצמוּת וכלים. כלים נעשים כמו האורות. ההשפעה שהכלי מעביר לבורא, היא זהה לאורות שמגיעים מהבורא לנברא. אלא בינתיים עד שחוזרים לאין סוף, קיימים כל ההבדלים בין הפועל לנפעל, יש חילוק לדכר ונוקבא, לרחמים ודין, קו ורשימו.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. האור מופיע בכלי רק לפי ההכנה הקודמת לאור. אבל ההכנה הקודמת נעשית גם על ידי האור, שנקרא האור המתקן את הכלי, התורה, האור המחזיר למוטב. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. אין לו לעצמות, לא טבע, לא אופי, ולא שום גוון. אלא הכלי, על ידי תיקון עצמו, מבטא את האור שמתלבש בו באותה צורה שהכלי תיקן את עצמו. ולכן קוראים לאור על שם הכלי, "אור חסדים", "אור חוכמה", "נרנח"י", "ישר", "חוזר", "מקיף", "פנימי", וכן הלאה. כל המונחים האלה אינם בתוך האור.

האור נמצא באחדות פשוטה במנוחה מוחלטת. וכל מה שאפשר לייחס לאור, מייחסים לו רק מצד תיקון הכלים. האורות נקראים על שם תיקון הכלים. וגם אם האור נקרא "פשוט", היינו, שאין בו שינויים, והבדלים, גם בו מדובר על משהו, שנתפס ונקלט ונקבע מצד הכלי. לכן העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

גם כל התיקונים הם מצד הכלי, וגם כל ההרגשה באור היא מצד הכלי. וכל מה שהכלי מרגיש הוא לא יותר מהתיקונים שלו. שלפי התיקונים האלה, הם עצמם נקראים אור. על שם מה ולמה התיקונים האלה נקראים אור? מדוע לא ייקראו התיקונים האלה על שם התיקונים עצמם. ולמה במקום לקרוא למצב בשם אותה המידה שהאדם מתוקן, הוא קורא לו אור? מפני שלפי המטרה, לפי הכוונה, כל התיקונים נעשים רק כדי להידבק במאציל. והרגשת הדבקות במאציל, נקראת אור. לכן, גם אם כל הפעולה וכל ההרגשה הן מתוך הכלי, בשמות האלה נקראים תופעות חיצוניות כביכול. האדם נותן לתיקונים שלו את השם של המאציל.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובש עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העצמות, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

ואיך האדם בטוח, שמה שמתגלה בכלי המתוקן שלו, זו לא מידת התיקון של הכלי, אלא שהאדם מגלה בו את הבורא? בעל הסולם משיב: כפי שבכל המדדים לא מודדים את העצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. לפי מידת הדבקות, שנקראת יחסי גומלין. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא. היינו, אם מתגלה לאדם משהו בתוך הכלי שלו, מה שמתגלה הוא היחס המשותף בינו לבין הבורא. ולכן לפעולה שלו, לתוצאה של התיקון שלו, האדם יכול לקרוא גילוי הבורא.

אין לאדם יותר מהגילוי הזה. כי יותר ממנו נקרא "עצמותו", שלא מתגלה לאדם. בכל מצב של הכלי, גם בעולם הזה, גם בעולם הרוחני, אין לאדם אפשרות לגלות שום צורה מעבר למה שהכלי שלו, הלב והמוח שלו, מכוּוַנים אליו. כלומר רק לפי התיקונים הפנימיים של האדם, לפי ההתאמה שלו לאיזה תופעה שכביכול נמצאת מחוצה לו, רק לפיהם הוא יכול להשיג אותה. ולעולם אין להשיג מעבר למה שהכלי משתווה אליו. והדבקות לבורא היא האמצעי להשיג נכון, את הצורה האמיתית שלו.

המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.

לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.

להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.

להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית.

בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.

גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.

המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.

לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

הבורא ברא רצון ליהנות, שנקרא בחוכמת הקבלה רצון לקבל. הרצון הוא רצון בלבד. הצורה שלו, כלומר ממה בדיוק ליהנות, מה להרגיש כתענוג, ומה כנגד, להרגיש כחוסר תענוג ואף כייסורים, אותה צריכים ללמד לרצון, היינו לתת לרצון צורות. והצורות נבנות בתוכו רק על ידי האור, ואותן הרצון מרגיש כתענוג או כייסורים. לפי מה? לפי שהאור בא מהמקור, ואז כל מה שיש במקור, והאור מעביר לרצון, מורגש כתענוג ברצון. וכל מה שאין במקור, הרצון איננו רוצה, ואם לפתע יגלה שיש בו, ירגיש את זה כייסורים.

הרצון כשלעצמו הוא גולמי, רצון בעלמא, "נקודה", שכל מה שמקבל הרצון מעליה, בא מצורות המאציל, אותן מביא לו האור. שבצורות האלה רוצה המאציל שהנברא (הרצון) יגלה אותו, ודרך כל אותן צורות יתקשר אליו לפי השתוות הצורה, יבין אותו, ויעלה להיות במצב כמוהו. זאת אומרת, יעתיק על עצמו את כל הצורות ודרכן יתחכם, ותעבור לנברא כל חוכמת הבורא.

כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "שכל הפועל", שמלמדים אנו לחומר שלנו את הצורות העוברות על החומר, ומתוכן לומדים את השכל המפעיל אותנו, שכל הבורא. ומתוך שלומדים כל פעולות הבורא עלינו, מתוך שרוצים להידמות לכל פעולה ופעולה, שנקרא "עשה רצונך כרצונו"[1], אז עולים לדרגה ונעשים כמוהו.

לכן הרצון לקבל לא נברא כדי למלא את עצמו, אלא כדי לקבל על עצמו על ידי המילוי, צורות שונות. ולראות במילוי ובצורות שמקבל רק אמצעים להגיע לדבקות, להשתוות הצורה למחשבת הבריאה.

בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.

להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

האדם בנוי בצורה שמרגיש, לומד, חוקר ומבקר את החומר, ואת כל התופעות שבחומר. והוא יכול לחזור עליהן, ולמסור עליהן מידע לשני, שיעבור על אותן הפעולות, וירגיש אותן התוצאות. ומשום שיש לנו תמורה מלאה בנסיבות, בתוצאות ובסיכומים, מדע החומר נחשב בעינינו מדע מדויק, שאנו סומכים עליו בוודאות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.

אם לומדים את החומר, אז מתוך המבנה שלנו בטוחים אנו שלא טועים, כי החומר הוא חומר שלנו. וגם אם לומדים את הצורות המלובשות בחומר, הן קשורות לחומר שמקבל אותן, ולכן אפשר ללמוד עליהן בוודאות, ולהגיע למצב שלא טועים. מה שאין כן, הצורה המופשטת מהחומר איננה קיימת במציאות בפני עצמה, ולכן כאשר לומדים עליה יכולה להיות טעות מצד האדם בחקירה ובתוצאות. מפני שהצורות שהחומר מקבל, נלמדות ביחס לחומר.

אבל אם לאחר מכן, מבדילים צורה מחומר, זה נעשה רק בדמיון. כי במציאות הגשמית ובמציאות הרוחנית, לא קיים דבר דוגמת "אמת", "שקרן", "שולחן", ולא כל תופעה במחשבה, במעשה ובחפץ, שהיא כוח ללא לבוש. את התופעות האלה לא רואים ולא חוקרים בצורה ממשית שניתנת להרגשה ולמדידה. אלא רק בדמיון מבדילים צורת השולחן מהשולחן, וצורת השקרן או צורת האמת, מהאדם. ואז יוצא, שעוסקים בפילוסופיה, בדבר שאינו קיים במציאות בפני עצמו, בקטגוריות של תכונות מופשטות כביכול.

על חקירות כאלה אסור לסמוך, כי מדובר בתופעות שאינן קיימות במציאות, אלא רק בדמיון האדם. ולכן בצורות מופשטות מהחומר, לעולם אי אפשר להגיע לחקירת אמת ודאית. ואם בחייו, בלימודיו, בדרכו אדם פורץ את הגֶדֶר הזה, ויוצא מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת המנותקת מהחומר, הוא עלול לטעות בדרך לגמרי, ולהאריך את התהליך, על כל היוצא בכך.

אבל ככל שאדם נצמד לחקירת הצורות המלובשות בחומר, ההיצמדות הזאת עוזרת לו לדרוש את האמת. היינו, התלבשות הרוחניות בתוך חומר הרצון לקבל, שיכולה להיות רק על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע. ומכאן, שדרישת המקובלים להקשר לחקירת הצורה שבחומר, היא אזהרה מעשית שמסייעת לאדם לראות בכל פעם את השוואת צורתו למאציל כדבר ההכרחי, שאליו צריכים להגיע. כי הצורה המלובשת בחומר היא צורת הבורא שאותה עלינו להשיג.

בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו", שסך כל עבודת האדם היא להיקשר לייחודיות הבורא ככוח היחיד הפועל ומפעיל אותו בכל מיני הצורות העוברות עליו. ואמנם הצורות שעוברות על האדם יכולות להיות מורגשות בחומר שלו כחיוביות או כשליליות. אבל כל עוד הוא קשור בצורות האלה לחומר, ולא לצורה המופשטת, אז הוא תמיד ידרוש בסופו של דבר, שהחומר שלו יקבל אותה הצורה כמו הבורא.[2]

מפני שהקשר הזה מביא את האדם לדרישה לגלות את הבורא בכל מה שקורה לו, בטוב וברע. ולגלות אותו באותה הצורה המלובשת בחומר של האדם, שהיא כמו הצורה שיש בבורא. היינו, לא שאדם יצדיק ויהנה מכל מצב ומצב שעובר עליו. אלא כל התענוג שלו יהיה מכך שמקבל צורה מלובשת בחומר שהיא כצורת הבורא, כי בזה הוא מהנה לבורא.

יוצא, שתנאי החקירה בחומר ובצורה שבחומר מחזיק את האדם בצורה הקצרה והצמודה ביותר למטרה. כי אז בכל הצורות שעוברות עליו, אדם מגלה את הפועל היחיד. למרות שנראה לו שמסביבו ישנם כוחות רבים ושְליטות, הוא מגלה בלמעלה מהדעת שהכול הוא שליטה אחת. הכול הוא כוח שולט אחד המביא את כל מיני הצורות שלו להתלבשות בחומר של האדם.

ואדם שנצמד תמיד רק למשימת גילוי הבורא בכל מה שקורה לו ובסביבתו, אז הוא אינו בורח מהצורות המלובשות בחומר לצורות המופשטות. ולא חושב שיש שליטה נוספת, שלו עצמו או שליטת האחרים, מה שנקרא עבודה זרה. אלא הכול הוא משייך לבורא, כמי שמביא לו את כל הצורות על החומר שלו, הרצון לקבל, ולאחר מכן על הרצון דלהשפיע, היינו על הכוונות דלהשפיע.

האם מתמטיקה היא צורה מופשטת או מלובשת בחומר?

חוכמת הקבלה מדברת בחקירות מדעיות בלבד, ומתמטיקה איננה מדע. המתמטיקה אינה קיימת בעולם כשלעצמה, כי מתוך הטבע לא ניתן להגיע לחקירה במספרים. ולכן שלא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה שחוקרים בטבע, את המתמטיקה לא מוצאים בטבע, והיא אינה צורות מלובשות בחומר או מופשטות מהחומר. אלא היא שפה שנחוצה לאדם כדי לרשום מידע ויחסים.

האדם מקבל את המספרים של המתמטיקה שאינם קיימים בטבע, מתוך הנחה שכדאי לו לעשות על ידם רישומים שיסייעו לו לחקור את התופעות הקיימות בטבע.

להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. האדם איננו תופס את הצורות המופשטות, ולכן הן לא קיימות כלפיו במציאות. אבל אין מדובר כלפי הבורא או כלפי יצורים אחרים, אלא רק כלפי בני האדם. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית. אלמלא האדם ראה, חקר, והרגיש את הצורות שבחומר, הוא לעולם לא היה יכול לדמיין לעצמו צורות מופשטות מנותקות מהחומר.

המאמר הזה אינו עוסק במונחים ובהגדרות פילוסופיים, אלא עוסק בוודאות שבתפיסת המציאות. אדם בנוי מחומר, ולכן הוא יכול לחקור גם בחומר, וגם בצורות שהחומר מקבל בעודן מלובשות בו, ולסמוך על החקירות שלו כך, שהוא לא יטעה בדרכו לקבל השכלה כדי להתקדם למטרה מסוימת. שבכך הוא עוסק כל חייו.

ואם לוקחים את הצורות המופשטות כוודאות - אמנם שפעם הן היו בתוך החומר, ואז החקירה בהן הייתה בטוחה - או מחוסר תשומת לב, או מפני שמקבלים כהנחה כי מותר לחקור בצורות המופשטות לאחר שמנתקים אותן מהחומר, אז מגיעים לטעויות ולסיכומים שאינם אמיתיים. ועלולים לטעות בדרך, כמו האנושות שטועה בכך בכל פעם.

הטעות הזאת נובעת מ"חטא עץ הדעת".[3] שאם חוקרים את המקרה רואים, שהחטא נובע מהטעות של אדם הראשון שקיבל צורה מנותקת מהחומר כוודאית, ו"הלך עליה". כי נראה היה לו שאפשר לעבוד גם עם הכלים של אח"פ במקומם במצב שאין שום ודאות לכך. אלא מפני שהסתמך על מה שקרה עם כלים שהתכללו. זאת אומרת, הוא "לקח" מהשערה שנעשתה כניסוי, כעובדה שטרם היתה מלובשות בחומר. ומכאן שורש כל החטאים והבעיות.

לכן האנושות כל פעם טועה רק בסגנון הזה, שלוקחת איזו תיאוריה שלא הייתה במציאות, או שהיתה אבל כעת היא מנותקת מהמציאות, ומסובבת אותה. הדבר ניכר אצל מנהיגי העם שמציעים לו תיאוריות מנותקות מהמציאות כדוגמת ה"שלום", אותן צורות מעולם לא היו מלובשות בחומר והם אומרים לעם שהצורות האלה הן אמת, אמנם שאין לכך שום סימוכין. לכן אסור להשתמש בתיאוריות כדבר ודאי, רק משום שכך נראה למישהו.

ואמנם להשתמש בתיאוריות ביומיום בגשמיות, זה ניחא. אבל ברוחניות דווקא בא לאדם בכל פעם הדחף להשתמש בצורות מופשטות, כי אין לו מהרוחניות דבר, אלא רק איך שהוא מדמיין אותה. ולכן אסור לו לדמיין רוחניות בצורה כלשהי. אלא רק להשתוקק לראות אותה מלובשת בחומר, ברצון לקבל שלו. וזה יכול להיות רק אם הרצון לקבל יקבל אותה הצורה כמו הרוחניות, על מנת להשפיע. ומכאן, שהסיבה היחידה לכך שהמקובלים מחייבים בכל לשון, שלא להתרחק מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת, היא מפני שהחיוב הזה קובע לאדם את הדרך הקצרה והאמיתית למטרה.

כדי לא להתרחק מנקודת המבט האמיתית על הצורות שעוברות על האדם, הוא חייב להכניס את הצורה לתוך החומר. היינו, להיות כל הזמן במחשבה ש"אין עוד מלבדו".[4] שהצורות שהוא מקבל באות מהבורא, למרות כל הבלבולים שיש לו, שרוצה להפריד את הצורות מהחומר, ולשייך להן איזה מקור אחר שפועל עליו, שזה האחרים או הוא בעצמו. ולאחר שאדם מדביק את הצורה לחומר, ואומר שהכול בא מהבורא, ומתחיל ליהנות מכך שנעשה ייחוד, גם את התענוג הזה עליו לשייך לבורא, וזה נקרא חיבור הצורות לחומר.[5]

אדם שטרם קיבל את צורת הבורא על החומר שלו, לא יכול לדעת מיהו ומהו. והרי אסור ללמוד בצורות מופשטות. אלא שזאת אינה צורה מופשטת. בחוכמת הקבלה לומדים כיצד מגיע הנברא לקניית הצורות מהבורא על ידי האח"פ דעליון שנמצא בגלגלתא ועיניים דתחתון, על ידי שהעליון מראה עצמו לתחתון. בדומה לאם שמלמדת את הילד דברים חדשים, איך לעשות משהו, לקום, ללכת, להתנהג. ולאחר מכן מלמדים אותו המורים בבית ספר. זאת אומרת, נותנים לו דוגמה מלובשת בחומר. בחומר של האם שיורדת לדרגת הילד, ובחומר של הילד שהיא עוזרת לו ועובדת עימו.

כך נוהגים עם האדם ברוחניות. האח"פ דעליון יורד לגלגלתא ועיניים דתחתון, לחומר של הנברא, לדרגת הנברא. למשל באצילות, התחתון מקבל מהנה"י דאמא צורה מלובשת בחומר, ויודע איך לבצע אותה. כי העליון מלמד אותו איך לבצע בדיוק, ומתוך שהתחתון עובר על הצורה בלי השכל שלו, ובלי הכוח שלו, ובלי שום ידיעה איך עושים. אלא עובר אחרי העליון באמונה שכדאי לו להעתיק את הצורה שבעליון על עצמו, אז מתוך העשייה הזאת התחתון מקבל ממנו שכל וכוח.

כלומר, הכרח שיהיה ביטול מהתחתון לעליון, אחרת הוא אינו תחתון. הקטן בצורה טבעית רוצה ללמוד מהגדול, היות שהגדול נחשב בעיניו לגדול. ואלמלא היה גדול, הקטן לא היה לומד ממנו, כי לא היה מתבטל, ולא היה קונה ממנו שום צורה. לכן התנאי לקניין הצורות מהעליון, הוא לצמצם את עצמו ולהתבטל כלפי העליון. ואז האח"פ דעליון מתחיל להאיר בתוכו. ובכל פעם במידה שמצמצם את עצמו, מגלה את העליון שנמצא בו.

באיזה שלב האדם מגלה צורה מלובשת בחומר?

רק לאחר הצמצום האדם מגלה צורות מלובשות בחומר, אבל הוא לא מגלה צורות מופשטות. את הצורות המופשטות, אומר בעל הסולם, אדם יכול לדמיין רק לאחר שקיבל אותן בתוך החומר. ואז הוא יכול להפריד אותן מן החומר בדמיון, ולומר שהצורות האלה קיימות, אבל הוא אינו נמצא בהן. וזאת טעות פחותה מהטעות השגורה שמדברים על צורות שמעולם לא היו מלובשות בחומר, דוגמת הקומוניזם, הקיבוצים, ויתר הצורות שאולי רק בעתיד נגיע אליהן.[6] כי על צורות כאלה, שלגביהן אין לאדם שום מידע ודאי משום זמן ומקום, אסור לסמוך. שהרי רואים עד כמה הפרת האיסור הזה מטעה את האנושות אפילו בגשמיות. ואם יעשה כך ברוחניות, אדם יסטה מהדרך לחלוטין.

האם בתוך החומר קיימת מערכת כוחות שדוחפת לקבלת הצורות החדשות מהבורא?

בתוך החומר אין דבר מלבד רשימות המהוות הכנה לקבלת הצורות, בהתאם להשפעה מלמעלה. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, ללא המונחים בורא ונברא, אלא במונחים של אור וכלי, שהאורות משפיעים על הכלים ומעוררים בהם תגובות שונות. התגובות מתפתחות בכלים בצורה הדרגתית של סדר סיבה ומסובֵב, קודם ונמשך, לפי שרשרת הרשימות שבכלי.

האורות מנענעים את הכלים. או בלא הרגשתם ובלא ידיעתם, שנקרא בחוסר הכרה מצד הכלים. כפי שבמסגרת העולם הזה מתפתח הכול על ידי האור שיורד בעצמו, ללא הזמנה מצד הכלי (מצד התחתון), ועל ידי שמאיר לכלי, מחייב אותו להתפתח. שזוהי דרך ייסורים, היות שהאור מגיע לכלי בהתנגדות לפי התכונות, ולכן מעורר בכלי הרגשה לא טובה. ואז מאין ברירה הכלי מתפתח. שעוזב צורתו הנוכחית כי מרגיש עצמו רע, ועובר לחפש צורה טובה יותר, מצב טוב יותר. כמו שמתפתחים הדומם, הצומח והחי במשך מיליוני שנים.

ואם האדם, שהוא הנברא היחיד שמסוגל להקדים את התפתחותו, לא ימתין שיבוא אור ויפַתח אותו, אלא בעצמו יזמין הגעת האור אליו, בעצמו ימשוך את האור, אז זו התפתחות על ידי תורה, ולא על ידי ייסורים. זאת אומרת, ההתפתחות היא תמיד על ידי האור, אבל בדרך תורה אדם מושך את האור בעצמו.

ודאי שהבעיה בדרך הזאת היא, שכאשר אדם מזמין את האור הוא כביכול מזמין על עצמו צרות. כי הוא ירגיש את האור כהפוך ממנו. ומפני שאדם צריך להרגיש את עצמו כרע, חייבת להיות מצד הנברא הכנה לראות בהרגשת הייסורים תרופה, תיקון, הבראה. ובמידה שהנברא מתחיל לגלות גדלות המטרה מעל לסבל שהוא שרוי בו, או מעל לסבל שעלול לבוא, בכך הוא מוכן למשוך את האור שיבוא אליו. ובביאת האור אליו לא ירגיש שבאים לו סבל וייסורים. אלא להפך, תרופה וטוב.

יוצא, שיש הכנה שאדם צריך לעשות. ולאחר שעשה את ההכנה הוא מושך כבר את האורות, ורוצה בבואם, רוצה בהתפתחות. אלא הבעייתיות היא בהכנה, מפני שהיא בחושך. ולכן חייבים למצוא תחבולות, איך לחשוב על ההתפתחות שמורגשת ברצון לקבל של האדם כלא נעימה, כך שתתקבל כדבר טוב ונעים. אחרת אי אפשר למשוך את האור, ויכולים לצעוק שמושכים אורות ורוצים תיקונים, אבל לא רוצים בהם. אלא אדם יכול לרצות בהם רק בתנאי שרואה שהם הטוב ביותר מכל מה שיכול להיות לו.

ולשם כך צריכים פרסום גדול, שכנוע לאדם שיכול להיות רק על ידי החברה. שהסביבה יכולה לשטוף לו את השכל, לבלבל אותו ולחייב אותו לחשוב שרוחניות זה טוב. ומדוע נקרא לבלבל? כי אם זו רוחניות, השפעה, אלטרואיזם, אדם לפי הרצון שלו לעולם לא יחשוב עליה טוב, היות שהיא נגד הטבע שלו. לכן כל מה שיש באדם זו ההכנה לחשוב שיבוא האור, יבוא התיקון, והוא לטובתו. כמו מישהו שמוכרח לקבל תרופה מרה, ואמנם שילד מקבל סירופ מומתק, על האדם לגדול מעל הילד ולהבין שהתיקון כדאי, אפילו תמורת תשלום. רק שיבוא האור וירפא אותו.

ואותה ההכנה היא הנקודה שבה אומר הבורא לאדם שעליו לתת יגיעה מצדו. כי הבורא מביא את האדם לספרים, לקבוצה, למורה, אבל כעת עליו לעשות את היגיעה, ולהגיע מדרגת תינוק לדרגת הבוגר. ולהבין שהוא חייב להזמין על עצמו תיקון שמורגש בעצמות כמר, כלא נעים. והוא יהיה נעים וקל, בתנאי שהאדם ישכנע את עצמו על ידי החברה, שזה הכי טוב והכי כדאי לו.

לכן נאמר, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, ואומר: "קח לך"[7], וכעת על האדם להתחזק, ולשכנע את עצמו ב"קח לך", שכדאי לו לקחת. וזאת כל העבודה. כי לאחר מכן אדם מושך ברצון את התרופה הזאת, את האור. והיא באה ומשנה אותו. לכן הקושי הוא רק בהכנה.

בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. בצורה המופשטת שאסור לסמוך עליה בוודאות. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.

גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.

אמנם בחיינו אנו לא נתקלים בחומר הנקי, אלא רק בחומר שמלובשת בו איזו צורה. אבל אפשר ומותר לחקור חומר ללא צורה, על ידי הפרדת הצורה מהחומר וחקירת החומר בלבד. אלא רק אם מפרידים צורה מחומר, וחוקרים את הצורה, זה אסור. כי החומר הוא של האדם, והצורה באה כבר ממישהו.

ולכן את החומר אפשר לחקור, אפילו אם יש בו איזו צורה. כי יכולים להפריד את הצורה מהחומר, ולהתעסק רק בחומר. ומדוע שיהא איכפת לחוקר שזה שולחן, כל עוד מושא המחקר הוא העץ? הוא יכול להתנער מהצורה, מפני שהחומר הוא שלו, הוא האני. אבל צורת השולחן באה כביכול מלמעלה, מהבורא, והתלבשה בעץ. ולכן את הצורה בעודה מחוץ לעץ, אי אפשר לחקור, כי היא איננה נמצאת באדם, אלא באה מבחוץ.

מדע הוא תוצאה מחקירות האדם, היינו רישום המחקר. ואם אוספים בו את מכלול הצורות שהחומר יכול לקבל מתחילתו, מאז שנולד, ועד הסוף, שגומר את התיקון שלו בהתאמה לבורא. ולומדים את הסיבות, איך אפשר לקנות את הצורות, איך לקבל אותן, איך להתלבש בהן בצורה של סיבה ומסובב, מהקל לכבד, מתוך רצון קטן לרצון גדול. אז מימוש התהליך הזה על עצמנו נקרא חוכמת הקבלה.

זאת אומרת, חוכמת הקבלה אינה החוכמה התיאורטית הכתובה בספר. אלא היא סדר השורשים שבאים בצורת סיבה ומסובב, קודם ונמשך, ומתגלים באדם. שעל ידי גילוי השורשים האלה אדם מקבל בכל פעם צורות הבורא המלובשות בחומר שלו, ונעשה בהשתוות הצורה עימו. והחוכמה איך לקבל צורות הבורא המלובשות בחומר של הנברא, הרצון לקבל, היא מדע הנקרא חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה מגדירה חקירה מדעית כאמיתית רק חקירה בחומר, או בצורה שמלובשת בחומר, כי לפי מבנה האדם הוא מוגבל לתפוס רק אותם. החומר שלנו הוא הרצון לקבל, ואנו משיגים את הצורות שהחומר מקבל, ואת הרשימות מהן הנשארות בתוך החומר. כמו שבלימוד "תלמוד עשר הספירות" הכול לומדים מתוך התפעלות הכלי.

ואיך לומדים על האור? לפי התיקון שבכלי מדברים על האורות הממלאים אותו. אבל את האורות לא מרגישים. אלא אדם מרגיש את התיקונים שלו, את ההתפעלות שלו, בהתאם למידה שמשנה עצמו למשהו שכביכול נמצא מחוצה לו. אבל רק כביכול, כי גם אותו לא מרגישים. ואסור לדבר על משהו בצורה מופשטת מהאדם, אלא רק על החומר שלו, ואיך משתנה החומר שלו. והוא שמשתנה בלבד.

כי אם לדבר על צורה מופשטת, מדברים על האור שנמצא בתוך החומר. ובו אסור לדבר או לגעת. אלא אדם רק מתפעל ממשהו שמשפיע עליו, ומודד את מידות ההתפעלות של עצמו, שהן נקראות צורות מלובשות בחומר. ומלבדן אין לאדם כלום. לכן "ממעשיך היכרנוך".[8] שלפי השתוות הצורה, היינו לפי השוואת הצורות, המחשבות, הרצונות והמעשים, אדם יכול לומר משהו על הבורא. וזו נקראת התגלות הבורא לנברא. שהבורא איננו מתגלה בעצמו, אלא האדם על ידי השינויים שלו יכול לומר שהבין משהו מהבורא. הוא שינה את עצמו כמה וכמה פעמים, ועל אותן הצורות בהן האדם מתלבש כעת, הוא יכול לומר שהן דומות לבורא, שהן קיימות גם בבורא, אבל לא שהן הבורא.

ואם אדם מדבר על הבורא ללא התלבשותו באדם, היינו ללא תגובת האדם, זה כבר דיון על "עצמותו". לכן ההגבלות האלה חשובות ביותר. ולא מפני שעלולים להתבלבל בדיבור, אלא מפני שאדם טועה בדרך, ולא מגיע לבורא בצורה ישירה. כי קו ישר, כמו שאומר בעל הסולם, נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד הוא".[9] "ישראל" הוא זה שמשתוקק. "אורייתא" אלה האמצעים, שאדם מקבל כל מיני צורות הדומות לבורא. ומהיכן הוא יודע? כי מרגיש שהבורא מתלבש בו. ואם בכל מצב ברגעי חייו אדם מצליב את כל אלה יחד, אז נקרא שמחבר את הצורות והחומר אחד באחד, שהחומר שלו מקבל בדיוק אותה צורה כמו הבורא.

מהי החקירה הראשונה של האדם?

החקירה היחידה שממנה צריכים להתחיל ובה לסיים, היא חקירת ייחודיות הבורא. אדם צריך לגלות בכל פעם את המצב האמיתי שבו הוא נמצא. וכדי לגלות אותו, הבורא בכל פעם שולח לו הפרעות, בלבולים והסתרות שיתנגדו לכך שהאדם יראה ויבין שהבורא הוא אחד.

האדם נמצא במצב של "אני והוא", ואין יותר. רק לו נראה המצב הזה כעולם ומלואו, שעולם הוא מלשון העלם, הסתרה. ועל מה ההעלמה? דווקא על כך שכנגד האדם ישנו כוח אחד, שליטה אחת. הווה אומר, שכלפי הבורא גם האדם איננו קיים ככוח ושליטה, אלא רק הוא. והאדם הוא רק כאילו החושב, המרגיש, הקובע. הוא לא קובע משהו בכוחו ובשליטתו, אלא בשכל שלו לעצמו.

יוצא, שהחקירות והבדיקות שהאדם עושה, הן כולן איך להגיע לבירור, שיש לפניו כוח אחד ושליטה אחת כנגד כל ההפרעות. הוא מרגיש שיש עוד כוחות ושליטות רבים מחוצה לו ובתוכו. שלאדם נראה שהוא קיים, ויכול, ומסוגל, שהוא עושה בטוב וברע, כלומר שמשייך לעצמו איזו עצמאות וישות. וזה כבר לא "אין עוד מלבדו". ואם הוא משייך עצמאות וישות לכוחות ולאנשים למיניהם, זו כבר עבודה זרה שעליה נאמר "לא תעשה לך פסל ולא דמות".[10] כי עבודה זרה נקראת, שיש כוחות נוספים מלבד הבורא, שהוא אחד.

לכן כל העבודה היא רק להתרכז באחד הזה, ואיך שהוא מלביש על האדם צורות למיניהן בעבודתו עליו. ועלינו לגלות שהעבודה הזאת באה ממקור אחד. ובגילוי שמגיע לאדם שהעבודה באה מהבורא, הוא חייב לייחס לו את כל הדברים הטובים והרעים. ולאחר מכן לעשות את החשבון לא כלפי עצמו, אלא כלפי הבורא. היינו, שכל הגילויים שאדם עושה הם כדי לשמח אותו. ובכך מגיעים להשתוות הצורה.

אלה כל החקירות, אומר בעל הסולם, ובהן אסור לצאת מחומר, ומצורה המלובשת בחומר. חומר הוא האדם, רצון לקבל. צורה מלובשת בחומר היא מה שהאדם מקבל מהבורא. זאת אומרת, אדם מקבל מהבורא את הצורות שלו, אלא שהן מתלבשות בו בצורה הפוכה, כל עוד לא הגיע לייחד אותן אליו. ואדם שמייחד את הצורות לבורא, מגלה שהן מתאימות לבורא, שהן דומות לצורות שאצלו. ומנין הוא יודע? הוא מקבל אז הרגשה שהוא דומה לבורא. מעל הצורה הוא מתחיל לגלות גם את נותן הצורה. אבל גם נותן הצורה מלובש בצורה ובחומר של האדם, ואסור להפריד ביניהם. כלומר, מחוצה לכלי של האדם אין שום חקירה שאפשר לסמוך עליה.

".

שלוש תפיסות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה / הגלוי והנסתר / האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי / ביקורת על תפיסת ההכחשה

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות לגבי גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1. תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

2. תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

3. תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א. החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב. החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי

חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.

את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.

לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.

ביקורת על תפיסת ההכחשה

תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.

יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.

לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.

אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.

כל הרגשות האדם מתקבלות דרך חמשת חושיו. התמונה הכוללת נקלטת במוח דרך חמשת החושים, שם היא מנותחת, מושווית לידע קודם, ומוצגת בהכרת האדם כתמונה שלו עצמו, וכתמונת העולם הסובב אותו. מכאן שהאדם קולט גם את גופו וגם את מה שנמצא סביבו, כתוצאה מהרגשת חמשת חושיו. אך לאמתו של דבר, לא הגוף ולא העולם שסביבו קיימים כשלעצמם. אלא הם רק תוצאה מהרגשת האדם.

אלמלא היו לאדם חושים, הוא כלל לא היה מרגיש את עצמו. כמו כן, אילו היו לו חושים שונים, בעלי כמות ואיכות קליטה אחרים מכפי שיש לו כעת, הוא היה מרגיש את עצמו באופן שונה לחלוטין. שכן הוא היה קולט את עצמו ואת העולם שסביבו בהתאם לאותן הרגשות, שחושיו היו מספקים לו.

וכל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים נקרא גלוי. מובן, שלכל אדם יש מידה אחרת של מציאות גלויה, בהתאם להתפתחותו החושית והשכלית. המציאות הגלויה מורכבת מעניינים פרטיים, אישיים, וכן מעניינים כלליים, שגלויים לאנושות כולה בכל שלב מוגדר של ההתפתחות.

ומה שטרם התגלה, אך מיועד להתגלות בעתיד, נקרא נסתר. הנסתר מתחלק לשני חלקים: הנסתר, שאותו נוכל לגלות אי - פעם בעתיד באמצעות חמשת החושים. והנסתר שלעולם לא ניתן יהיה לגלות אותו באמצעות חמשת חושינו. ואת מה שלא ניתן לגלות בחמשת החושים, נוכל לגלות בחוש השישי. שכן בכל אדם יש זרע של החוש השישי, ואותו הוא יכול לפתח באמצעות השיטה שמיועדת לזה, חוכמת הקבלה.

בדומה לתפיסת חמשת החושים המתחלקת להרגשת הגוף, ולהרגשת העולם הסובב, כך גם להרגשה בחוש השישי ישנם שני מרכיבים: גוף, הנקרא נשמה, והעולם הסובב, הנקרא עולם עליון. והרגשת העולם העליון מתקבלת באדם כהרגשת נצחיות, שלמות וידיעת - כול. אלה התופעות שהאדם חוקר ומרגיש כשהוא מקבל כלי רוחני.

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1. תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.

לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי, שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.

בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות. והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.

וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא העיקר, והיא איננה נפגעת. ויש הטוענים, שהאיבר נחתך מן הגוף, מפני שיש פגם בנשמה. שהנשמה מחוברת לכל חלקי הגוף, ואם חותכים איבר מן הגוף, חותכים גם חלק מן הנשמה. כמו השמועות על אותם מנהגים, שבודקים את הנשמה לפי הצל של הגוף באור הלבנה. כלומר, שלפי הגוף ניתן לראות מה קורה לנשמה.

והתפיסה הזאת נפוצה למדי, כי כך יותר נוח להתבטא, אפילו מבחינה מילולית. לכן גם בעל הסולם השתמש בכמה מקומות בדימויים כאלה, שהנשמה מאירה בגוף. גם ב"זוהר" כתוב, "בהכרת כף יד" או "בהכרת פנים", שכביכול לפי הפנים של האדם מכירים את הנשמה. [1] אבל מדובר כך רק בצורה ציורית ולא מדובר על הגוף. אלא הכוונה היא, שלפי הכלי נותנים ציור לאור שממלא את הכלי.

חוכמת הקבלה לעולם אינה מדברת על הגוף הגשמי. אלא "גוף" הכוונה לכלי הרוחני. שתכונות הכלי הרוחני קובעות את התכונות של האור המתלבש בתוך הכלי, לפי השתוות הצורה ביניהם. ב"גוף ונשמה" הכוונה לרצון לקבל שכבר נמצא בעל מנת להשפיע. היינו, כוח הרצון, כוח הנברא, בהתאם לכמה שהוא מתוקן בתכונת הבורא דלהשפיע, הוא נקרא בקבלה גוף ונשמה, כלומר, כלי ואור.

אבל במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מדבר על מה שהאנושות חושבת. היינו, שיש כוח המחייה, שאין לדעת אם הוא נצחי או לא, אבל אנשים חושבים כך מן הסתם, כי יש להם איזו הרגשה, שיש משהו לפני הלידה ואחרי המוות.

ובעלי התפיסה המטריאליסטית [2] לא חושבים כך. לדעתם, לגוף יש כוח מחייה, שנובע מהגוף והוא אינו דבר נצחי שקיים לפני הגוף או אחריו. חוץ מהגוף ומהכוח המחייה שלו אין שום דבר. ובגלל הבעיות שיש לגוף עצמו, נעלם ממנו כוח המחייה. כלומר, כשהגוף מפסיק לייצר אותו, הוא מת. הם לא חושבים שהנשמה היא נצחית, שהכוח המחייה הוא נצחי, אלא שהוא נובע מהגוף.

והאדם בעל תפיסת האמונה חושב ומאמין שיש דבר נצחי, למרות שאינו יכול לחוש ולהרגיש אותו. לפי תפיסה זו, החלק של הנשמה הנחשב נצחי, מתלבש בגוף ולפיו נבנות תכונות הגוף כמו כפפה על יד. וכל תכונות הגוף מסודרות לפי התכונות הפנימיות של הנשמה, וכך היא פועלת. כי בעצמה היא לא מסוגלת לפעול בדרגת העולם הזה בהעדר קשר בין החלק הרוחני הנצחי לבין הגשמיות והחומריות. והתלבשות הנשמה בגוף מאפשרת לה דרך הגוף לפעול בדרגת החומר. זו התוספת שמקבלת הנשמה, ולשם כך היא יורדת למעמד הלא ראוי הזה, שאין בו דבר מלבד ההזדמנות שלה לפעול בדרגה הנמוכה הזאת, כדי לעשות תיקונים.

למה מאמינים שלנשמות יש ישות עצמאית טרם ירידתן לגוף האדם?

האדם מאמין שקיים משהו נצחי, כלומר, קיים כל הזמן. כי הרגשת הזמן שהוא חי בה לקוּחַה מגוף האדם. מתוך הגוף האדם קובע, שנצחי הוא מה שקיים בהרגשתו ולא נמדד לפי הזמן. שאם רוצים למדוד אותו מקבלים תשובה אינסופית. אין לנו הבנה שלא קיים זמן, אלא החיים בגוף מחולקים לשינויי מצבים, שהם הגורמים לאדם את הרגשת הזמן, ולכן הוא קובע שיש קיום מעל ההרגשה הזאת, לפניה ואחריה.

ואילו חוכמת הקבלה אומרת שהמושג "למעלה מהזמן" אינו תלוי באדם שחי בתוך הגוף, לפני ההתלבשות בגוף או אחרי היציאה מהגוף. אלא הוא תלוי בדרגה שהאדם תופס את המציאות. האם הוא יכול להיות בגוף, ובו בזמן להימצא במושג ללא זמן.

מהיכן נובע הצורך של האדם להרגיש נצחי?

הקבלה מלמדת אותנו, שהצורך להרגיש נצחיות קיים באדם, כי יש לו נקודה נצחית, הנקראת נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל" [3], רצון להתקשר לאלוקות. שהוא מעבר לרצונות של דומם, צומח, חי, מדבר, כלומר מעבר לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות. ולכן האדם מרגיש רצון להגיע לנצחיות. חיוֹת לא מרגישות אותו, אלא רק מקיימות את תוכנית הבריאה שהוטבעה בהן, בלי בחירה חופשית ובלי לשאול דבר.

הדרישה של האדם להכיר את הנצחיות נובעת מהרצון לקבל, שבו יש אותו חלק נצחי, נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל". ואותה בינה, הרגשת האלוקות, שנמצאת בנו בתת ההכרה, גורמת לאדם להימשך לידיעת הבורא. משיכה זו פועלת עליו עם רצון או בלי רצון.

גם בלי שהאדם מגיע בדרגות התפתחותו עד סוף ההתפתחות האגואיסטית, מתענוגים גופניים לתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא נמצא ברצון הנמוך ביותר, גם אז יש בו נטייה לגלות את הנקודה שבלב, המתבטאת בשאלה על קיומו: "מהיכן אני, מי אני, מה אני?". שאלה שאיננה מבוררת דיה, ולכן אינה דוחפת אותו להכיר את הבורא לפי השתוות הצורה, כלומר, מעל כל יתר הרצונות, אלא יחד איתם. אבל הדרישה להרגשת הנצחיות, לאלוקות, אכן נמצאת בתוך כל אדם ואדם.

רואים זאת גם לפי ההיסטוריה של התרבויות בכל הזמנים. בכל תרבות, בכל תפיסה של האדם במציאותו בעולם, הוא מתייחס לחלק הנצחי שבו. לא חשוב אם כקיים או לא קיים. אבל יש לו דחף פנימי להתייחס לחלק הנצחי שבו ולברר על קיומו. והחיפוש הזה אחר הנצחיות הוא חיפוש טבעי, שנמצא בכל אדם בלי קשר לרמת התפתחותו הגופנית, החומרית או הטכנולוגית. הנקודה הזאת נמצאת בו מלמעלה מלכתחילה, משך כל ההיסטוריה של התלבשות "הנשמות" ב"גופים".

האם באותו גוף יכולות להתחלף הנשמות?

יש אינספור שאלות על התחלפות הנשמה שאין להן תשובות: האם הנשמה מתחלפת או לא? האם הנשמות יוצאות מהגוף ומתחלפות ביניהן? האם הנשמה יוצאת מהגוף בזמן השינה ואחר כך חוזרת? האם מתרחש "עיבור הנשמות"? אין אפשרות לתאר בצורה נכונה מהי נשמה, האם היא רוח רפאים שנכנסת בגוף ויוצאת ממנו, או כוח מיוחד שמהווה תוספת לכוחותיו של האדם.

לפי חוכמת הקבלה הגוף הוא רצון. ולא סתם רצון ליהנות, שהגוף מרגיש מתענוגים גופניים או מתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא, שמכוון על מנת להשפיע לבורא. הרצון הזה הוא הכלי של הנשמה, הנקרא הכלי המתוקן של הנשמה. ואם הוא מכוון ליהנות לעצמו ולא על מנת להשפיע, הוא נקרא כלי שבור של הנשמה. והאור שממלא את הכלי בהתאם לכוונה של הכלי, נקרא נשמה.

ומה הקשר בין הכלי הנקרא גוף של נשמה יחד עם הנשמה עצמה, שהאור ממלא אותו ושכולו רוחני, לבין הגוף הביולוגי? עוד צריך לדון. אבל לפי תפיסת האמונה יש קשר כזה, ומשהו רוחני הנקרא "נשמה" מתלבש בגוף. השאלה היא לפי איזו חוקיות.

בקבלה לומדים, שהחוקיות שלפיה מתלבש האור בתוך הכלי, נקראת השתוות הצורה. שלפי הרצון שלו לבורא, הכלי צריך ליהנות מהבורא, אבל לשנות את הכוונה שלו לכוונה ליהנות לבורא. ובהתאם לכוונה הזאת האור ממלא אותו. ואז יש התאמה בין הכלי לאור, והמכלול הזה נקרא נשמה.

ומהי מידת ההתאמה, שלפיה הכלי עם האור שבו נכנסים לגוף הביולוגי? האם הגוף הביולוגי צריך להשתנות? במה הוא יכול להשתנות? אפילו הרצונות של הגוף הביולוגי אינם משתנים. גם מקובל גדול מרגיש אותו טעם בבשר וביין, הוא אוכל ושותה ויודע ליהנות מהחיים, או מרגיש בגופו עייפות וחולי. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי ותחושותיו, לבין הנשמה. גם אם המקובל שמח או עצוב, גם אם גופו בריא, חולה או מזדקן, הנשמה שבו קיימת.

ומהי אותה התאמה בין גוף לנשמה, שלפיה הנשמה נמצאת בגוף? בגוף מחליפים איברים ומבצעים השתלות, והנשמה לא משתנה. גם דם, שעליו נאמר "והדם הוא הנפש" [4], אפשר להחליף בין יהודי לגוי, נוצרי או מוסלמי, אין איסור. הדם לא משנה אפילו את הגוף. ואין איסור, שבעתיד יחליפו לאדם גם את הראש. אין בחוקי התורה איסור על השתלות למיניהן, בניגוד לעניינים הלכתיים אחרים שחל עליהם איסור מוחלט. כלומר, אין קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה.

אבל לפי התפיסה הראשונה, תפיסת האמונה, הנשמה קיימת כל הזמן והגוף חי שנים מעטות ואולי יש קשר ביניהם. כי האדם מרגיש את עצמו בגוף, ויכול לחטט ולחפש בפנים, ואולי למצוא נשמה, למצוא קשר אליה מתוך עצמו.

בלימוד חוכמת הקבלה וגם במאמרים שסביב הלימוד, שמסבירים לאדם את תפיסת העולם שלו ואת החיים, יש דברים שמעוניינים להסביר, ויש דברים שלא מעוניינים להסביר, ואפילו אומרים שלא כדאי. כי לימוד הקבלה לא נועד לתת לאדם הרגשת ידע. אלא ההפך, להביא אותו להבנה עד כמה חסרה לו תפיסה במציאות הנכונה, הרוחנית:

א. שהמחשבה שאדם הבין, היא דווקא חוסר ההבנה והיא השקר הגדול ביותר.

ב. שיחד עם ההבנה שהוא לא הבין, האדם צריך להשתוקק לרוחניות ולא להירגע. כי לפי מידת השתוקקותו הוא מזמין על עצמו אורות מקיפים.

ג. למרות שהאדם בא לשיעור במטרה לדעת ולהתקשר לחומר ולעניין הרוחני, הוא צריך להיות מוכן לכך, שהוא ייצא מהשיעור בחיסרון גדול יותר ממה שנכנס אליו. כי המטרה היא להכין כלי. והרצון, ה"קישוי" [5], כהגדרת בעל הסולם, חייב להיות גדול מאוד. עד כדי שהמתח הזה באדם שרוצה להתקרב ולהכיר את הרוחניות במובנהּ האמיתי, כתכונת ההשפעה, שהיא מעל כל הרצונות שלו, ממש "מפוצץ" אותו מבפנים.

כלומר, אם מתקדמים נכון, ככל שמתקדמים, מתגברת באדם הרגשת החסר. כפי שניתן לראות בסיפור גלות מצרים, או מכל הגלויות של זמננו לעומת הזמנים הקודמים, או מהחושך שבא לפנות בוקר, שהוא החשוך ביותר, או מאדם שלומד חוכמה, שלפני הגילוי, לפני שמגיע לכלי האמיתי, הוא מבולבל ולא מסוגל לקלוט או לקשור משהו לחוכמה - ואז מגיע לו הגילוי.

ואילו הסימנים שהאדם כביכול מתקדם יותר ומבין יותר ורגוע יותר, הם סימנים לא נכונים. אלא כך נראה לאדם שצריך להיות, לפי הרצון שלו. אבל אפילו בגילויים של המדע הרגיל בעולם הזה, זה לא פועל כך. ולכן, גם בלימוד המאמר "גוף ונשמה", שלומדים עניינים לא מובנים, היחס, הדרישה, לא צריכה להיות שהם יתבהרו מתוך קריאה בשני דפים של המאמר. כי בתכונות הנוכחיות, כשנמצאים לפני המחסום, אי אפשר לתפוס מהי רוחניות, למרות שחושבים שיכולים להתפעל נכון מרוחניות. ולכן מידת ההתפעלות או מידת הרגשת הסיפוק, אינן מדד נכון לטוב.

אבל כתוב, שאי אפשר לחיות משלילה, אלא חייבים לחיות מחיוב. [6] ובקבלה החיוב בא דווקא מהשגת השלילה: כשהאדם מרגיש יותר ויותר קטן והוא לא מבין ופחות תופס את גדלות המטרה, את גדלות המציאות, את גדלות המערכת, שבתוכה הוא מגשש. ומהשגת השלילה הזאת הוא מקבל שמחה, מדבר והיפוכו. ושני הקצוות האלה צריכים להתפתח באדם. הוא רק צריך להסכים עם ההתפתחות הזאת.

אחרת האדם לא מכין את הכלי, אלא מרגיע את עצמו, וחושב שיצא מהשיעור יותר מבין. אבל מה התועלת בכך שאנשים מחפשים מהיכן לצאת יותר רגועים? אם הולכים לאותו מישהו שמרגיע, שנותן כמה ידיעות, אולי אפילו ידיעות על רוחניות, מישהו שמסביר הכול, הוא "הורג" את הכלי של האדם, הורס אותו. ולאדם אין יותר עם מה להתקדם. אם יוצאים שמחים ומסופקים, אין יותר צורך לכלום. ואז אם שוב עולה באדם הרצון, הוא שוב צריך ללכת לשם כדי שירגיעו אותו, כמו שנוטלים כדורי הרגעה.

אבל ההתקדמות בדרך הרוחנית דורשת כוח סבל רב. משום שחייבים כל פעם לעורר חיסרון, לטפח אותו כמה שאפשר, ולחיות במתח עם החיסרון הזה. ושהרגשת החיוב תבוא מהידיעה, שמתפתח בנו הכלי האמיתי, שהולך וגדל ככל שגדלה בו הריקנות. והגישה הזאת אפשרית רק אם לא מסתכלים בתוך "הקנקן" שהוא ריק, אלא על הבורא שאליו משתוקקים. וכך, גם את המאמר הזה, הלא מובן, צריך לקרוא ביחס הנכון.

2. תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי. נראה שהאדם אינו שונה מכל בהמה וחיה, שכידוע אין בהן נשמה. ומתוך הטבע מגלים, שהגוף אינו דורש נשמה, אלא הוא חי בזכות עצמו. התאים מצטברים לגוף שלם, גדול ומורכב, שאינו זקוק למשהו רוחני מלמעלה. החיים נוצרים בו מכוחם של התאים החיים עצמם.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. אמנם הגוף חי וקיים, אבל אומרים שבכל זאת צריכה להיות בו עוד ישות. עם עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

התפיסה הזאת, לפיה הגוף קיים בפני עצמו והנשמה קיימת בפני עצמה, ולפעמים הם משתלבים ומוסיפים אחד לשני, אבל לכל אחד תפקיד משלו, נובעת מהתפתחות המדע. המדע גורס שהגוף לא צריך את הנשמה, ויכול להתקיים בצורה בהמית, חומרית, ללא נשמה. אלא, בכל זאת אם יש באדם משהו מיוחד, מעל הגוף הגשמי, המשהו המיוחד הזה מקורו בנשמה.

ולפי תפיסת האמונה הכול תלוי בנשמה. הנשמה בונה לעצמה את הגוף, מתלבשת בו, קיימת בו, וכל מה שיש בגוף נובע מהנשמה. כל חיותו באה מתוך הנשמה. הנשמה היא הראשונה והגוף הוא משני לה בכל דבר. ולפי תפיסת השניות, הגוף קיים בפני עצמו, ולא הנשמה בונה אותו לעצמה. אלא הגוף חי מכוח עצמו, והנשמה חיה מכוח עצמה, ויש שילוב ביניהם. ובין התפיסות האלה רווחות בעולם תפיסות נוספות, ובעיקר אצל הפילוסופים, שבכל רגע יש לכל אחד מהם תפיסה אחרת.

ומהו השילוב? הקשר בין הגוף לנשמה מתואר כאותו משהו מעבר לגוף הבהמי, מעבר לחיות הגופנית שיש לכל אחד ואחד, והוא הנשמה ש"מדברת" בו. והגוף מתקיים בפני עצמו, כפי שלומדים מהטבע. הטבע לא זקוק לכוח רוחני. התאים הביולוגיים מתקיימים מכוח עצמם לפי התוכנית, האנרגיה, החומר, שיש בתוכם. גם רופא לא זקוק לַנשמה כדי לרפא את הגוף. וגם ביולוג, עם כל תפיסתו בתאים הביולוגיים ובחילופיהם, לא זקוק למושגי נשמה.

לכן מי שעוסק בשאלות הקיום החומרי, אין לו צורך לבוא וללמוד קבלה או תיאוריות אחרות. מפני שמתוך החקירות שלו הוא לא מרגיש צורך בכך. די לו בידיעות שהוא מגלה בתוך החומר כדי לדעת למה הוא קיים ואיך הוא קיים. ואכן מהתפיסה הזאת עולה, שקיום הגוף אינו דורש שתהיה בו נשמה.

תפיסת השניות יותר מפותחת מתפיסת האמונה, מפני שהיא נובעת מבדיקת הגוף החומרי, שהאדם רואה שהגוף הביולוגי שלו יכול להתקיים בפני עצמו. אבל לחלק האנושי שבאדם, אין שום מקור בגוף שלו. הגוף לפי טבעו רוצה מנוחה, רוצה ליהנות, בדומה לאותה חיה שאוכלת, ואחר כך משתרעת על הדשא. אבל האדם מוכן לעשות הכול, להרוג את עצמו, להרוס את עצמו, לתלות את עצמו, רק כדי להשיג מעט כבוד.

כדי שכולם יכבדו אותו דקה אחת ביום, הוא מוכן לסבול עשרים וארבע שעות ביממה. שזה ממש לא בריא לגוף. כלומר, באדם יש רצון נוסף מחוץ לרצון הגופני, שיש לכל הבהמות והחיות, שמחייב אותו לעבוד נגד המערכת הגופנית. והכוח הזה נבדל מהגוף, וקיים מתוך שליטה שונה, זרה. האדם לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, אבל רואים עד כמה הוא עומד בניגוד גמור ובסתירה מלאה לבריאות, למנוחה, ולכל מה שהגוף רוצה.

לכן אנשים חושבים שהרצונות הנוספים האלה, מכלול הדחפים האלה, בא ממקור אחר. אבל הגוף הביולוגי של האדם לא בנוי אחרת מגוף של חיה או בהמה. עובדה שמשתילים לאנשים לב או חלקי גוף של חיה בעלי מבנה קרוב. ולמה האדם אינו כמוהם? כי מה שדוחף את האדם בא ממקור שונה לחלוטין ואת המקור הזה אנו מגלים.

מה הוא המקור הזה ובשביל מה הוא, אנו לא יודעים. אלא הוא שולט בנו עד כדי כך, שהאדם למרות שבעצמו היה רוצה לבחור לגוף שלו חיים רגילים ופשוטים, הוא לא מסוגל. הוא חייב לקיים מה שהכוח האנושי שבוער בתוכו, מחייב אותו. ורואים איך הכוח הזה דוחף את האנושות כולה לכל מיני מצבים, במקום שתרבוץ על הדשא כמו עדר מדושן. שהרי יש מספיק דשא לכולם.

מה הקשר בין הרצונות הרוחניים שמתפתחים באדם לבין הגוף?

אדם שמתחיל להתפתח בו הרצון לרוחניות, מתחילים להתפתח בו גם הרצונות הגשמיים לתענוגים גופניים של אוכל, מין, או לתענוגים של כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. מה הקשר של הרצונות האלה, לקשר שיש או אין בין הגוף לנשמה? הקשר הוא פשוט. גם הרצונות של האדם לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הם לא רצונות גשמיים. אפילו הרצון שלו לאוכל, הוא לא רצון כמו אצל בהמות וחיות, שבאות ואוכלות רק לפי מידת הרצון לאכול. אצל האדם כוח הרצון דוחף אותו מעבר למה שנחוץ לו, מעבר למה שגופו דורש.

הבהמה לא אוכלת יותר ממה שהיא צריכה. משמילאה את הרצון שלה, מפסיק בה הרצון, אין לה עניין באוכל נוסף. ואילו האדם חייב לתפוס גם את כל מה שרואה אצל האחרים, שיהיה רק לו ולא להם, אחרת הוא לא מרגיש מלא. זאת אומרת, כל רצון, אפילו רצונות שהגוף דורש כביכול: אוכל, משפחה, מין, הם לא רצון הכרחי שהגוף צריך ככל חיה ובהמה, אלא רצון שהאדם תופס כרצון נוסף, שמגיע מדרגת "אדם".

לבהמות אין יותר מהרצון למלא את התאים הביולוגים שלהם. ואדם שרוצה לאכול הולך למסעדה, כי הרצון שלו אינו רצון לאכול. הוא מתלבש באוכל, אבל הוא רצון מעל הרצון הבהמי. הוא רוצה את התוספות הרוחניות שכביכול מתלבשות באוכל. כל אותם דברים נוספים: איך אוכלים, היכן אוכלים ועוד.

ולכן, הרצונות שיש באדם לאוכל, מין, משפחה, בית, בגד, שהגוף דורש גם כשהאדם חי בג'ונגל, הם מעבר לרצונות של חיות ובהמות אחרות בג'ונגל. אלה רצונות נוספים. ורק על הרצונות הנוספים האלה מדברים בקבלה. כי מלכתחילה עוסקים באדם, ולא ברצונות ששייכים לגוף בלבד, שהם "לא יגונה ולא ישובח", שעליהם אין שום חשבון.

אפשר כמו החיות להקים להקה, שאצלנו נקראת משפחה, ולמצוא מקום, מאורה, שנקראת אצלנו בית. אבל הרצונות האלה אינם נקראים רצון לקבל. אלא הם דרישה טבעית של הגוף, שאין חוקיות איך ממלאים אותה, אלא עושים מה שהגוף דורש. ולכן כאשר נאמר בקבלה, שבמהלך ההתפתחות הרוחנית של האדם, יחד עם הרצון הרוחני, גדלים בו גם הרצונות לאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, הרצונות האלה גם הם רוחניים.

לכן נאמר, מזמן שנחרב בית המקדש, טעם ביאה נשאר לעובדי ה'. [7] הרצון הנמוך ביותר שהוא יסוד כל התענוגים, נשאר לאלה שמגיעים לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. כי הרצון הזה הוא לא כמו של בהמות וחיות. אצלן הוא לא קיים באותה צורה שיש אצל בני האדם, שהיא מן התלבשות בזיווג הגשמי. רצון שרק בא בהתלבשות גשמית, ולא יותר.

כלומר, בכל הרצונות צריך לראות את הרצון הרוחני. תוספת רצון של האדם ולא של בהמה. רצונות שאינם שייכים לגוף הבהמי. ובאמת הגוף עצמו לא זקוק להם. הוא לא זקוק לא למאכלי גורמה, לא לכבוד ליד המאכלים, לא למין שמפתחים, ולא למשחקי כבוד ושליטה. ולכן הרצונות האלה מתפתחים יחד עם ההתפתחות הרוחנית.

3. תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

התיאור, שלפיו הגוף שלנו אינו זקוק ליותר מגוף, הוא תיאור מדעי, שרואה בגוף מכונה, שפועלת לפי עיקרון של תענוג מירבי ביגיעה מזערית. היא טבע הרצון לקבל, הנמצא ביסוד הבריאה. ובאמת, בגוף אין יותר ממה שמתואר כאן, אלא התוספת היא רק בתוכנה. היינו, שאין רק גוף בהמי, אלא ישנם רצונות נעלים יותר, שיש להם אותה תוכנה של השתוקקות למילוי. והשאלה היא רק מהו המילוי לאותו רצון, ואם אפשר לשלוט בסוג המילוי, ובצורה כזאת לקבוע שיתחוללו בנו שינויים.

אבל לפיזיולוגים, לרופאים או לביולוגים מתגלות בינתיים רק תופעות שהגוף פועל כמכונה. גם באותו חלק הנקרא רוחני או פסיכולוגי, ככל שהוא נחקר יותר, מגלים שפועלים בו חוקים מוחלטים, ושהנטיות של האדם מושרשות בגנים שלו. גם הדחפים שלו, למרות שאי אפשר להצביע על עקרונות הפעולה שלהם, טמונים מראש בתוך האדם. כך שאין באדם שום דבר שלא נמצא בטבע שלו, שלא מתוכנן ונכלל בתוך הרשימות, בתוך התוכנה שלו. ואם כך, תפיסת ההכחשה היא התפיסה הקרובה ביותר למה שקורה באמת.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

האנושות אינה מדברת מתוך השגה ברורה ברוחניות, ולכן אינה מסוגלת לקבוע מהו מושג "האדם". אבל אין חוץ ממושג "האדם". יש רק "האני", "האני" שמרגיש את עצמו ואת המציאות, את הסביבה, כדומם, צומח, חי, מדבר, או כרוחניות. שהם כולם "האדם", שמרגיש רק את עצמו. ומתוך שמרגיש את עצמו קובע, שמרגיש משהו מחוץ לו, הנקרא מציאות.

ואותו עולם, אותה תמונה, יתכן שכלל לא קיימת מחוץ לו, אלא מתוארת כך רק מתוך עצמו. אם נדע מהו "האדם", נדע על כל המציאות. האם המציאות הזאת קיימת או לא, האם היא נמצאת מחוץ לאדם או לא, האם היא רק מתוארת על ידו, או לא. כלומר, כל מה שצריך ללמוד הוא את המושג "אדם", ומתוכו כבר נבין את הכול. כי האדם עצמו הוא הקובע איך הכול נראה, נמצא וקיים.

לכן עלינו לחקור את "האדם". ואז נבין אם הוא מחולק לגוף ונשמה, או רק נדמה לנו שיש חלוקה לגוף ונשמה, וכמוה החלוקה של המציאות לאדם עצמו ולמשהו מחוץ לו. וגם מה שמחוץ לו נחלק לעוד אופנים ודרגות למיניהם. כל זאת נוכל לדעת ולהבין רק בתנאי שנחקור את האדם.

ובקבלה לומדים, שלא נברא דבר חוץ מהרצון לקבל. ומה שנראה לנו כאן, בקצה השני מתחילת הבריאה, שהמציאות מתחלקת לחלקים ואופנים וציורים רבים, הם כולם אותם שיעורים של רצון לקבל עם המילויים שבו. גם החומר שנקרא גשמי, הנחשב מוחשי, כלומר, שמתקבל בחושינו, גם הוא רק רצון לקבל שמרגיש את סוגי המילוי שבו, אבל שניתן לנו בצורה אחרת מהצורה הרוחנית.

בצורה הרוחנית, הרצון לקבל עובד עם הכוונה על מנת להשפיע, ונעשה דומה למאציל, דומה לאור. והצורה של הרצון לקבל, שאינה דומה לאור, אלא הפוכה ממנו, נקראת העולם הזה. והיא נראית לנו כסוגי חומר של דומם, צומח, חי, מדבר, שהם כולם אותו רצון לקבל, שרק נראה לחושינו כבעל ממשות אחרת מרוחניות. שכביכול יש הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין הבדל ביניהם חוץ מדרגת הרצון לקבל. וכך גם בכל הדרגות ברוחניות.

כלומר, אין במציאות כלום חוץ מרצון. אלא סוגי הרצון, דרגות הרצון, אופני הרצון, נתפסים באדם כגשמיים או כרוחניים, כמוחשיים או כבלתי מורגשים בחושיו. אבל הם כולם רק רצון ליהנות. ואצלנו, סוג אחד של רצון ליהנות נקרא גוף, וסוג שני נקרא נשמה, עם כל מה שיש במושגים האלה. שהרצון לקבל מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל" [8], או מתחלק בגוף שלנו לפנימיות, חיצוניות ואיברים ומתראה לחושים כגוף שלנו, כלבוש, כעולם שסביבנו, כקרוב יותר או יותר רחוק. ובסך הכול, כך הרצון לקבל מתאר לנו את המילויים שלו, את האופנים שלו.

ואם ההבדל המהותי בין הגוף לנשמה הוא ברצון לקבל, אז צריך לדבר רק על האופנים שלו. לאיזה אופן של רצון לקבל קוראים "גוף" ולאיזה "נשמה", גשמיות או רוחניות. וכפי שבעל הסולם אומר, כל הבריאה מראשה ועד סופה, חוץ מהאור העליון שממלא אותה, היא לא יותר מרצון לקבל בכל שיעוריו. [9]

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

אין אפשרות להגדיר מהם גוף ונשמה במונחים מדעיים, מפני שבכל פעם מתקדמים ומשתנים, ובהתאם לכך משנים את הדעה. לכן לא ניתן לומר דבר על גוף ונשמה מתוך גילויים בחוכמות אחרות. כי איך שלא מתקדמים בחוכמה האנושית, תמיד יתגלה מחר משהו נוסף, שיכחיש את המחשבה הקודמת של אתמול והיום, ויסובב אותה לכיוון אחר.

לכן, שלוש התפיסות לגבי גוף ונשמה: תפיסת האמונה, תפיסת השניות ותפיסת ההכחשה, שבעל הסולם קיבץ מתוך ההתפתחות המדעית והפילוסופית ומתפיסת האדם את החיים ואת עצמו, הן תפיסות שגויות, שנכונות להיום, להתפתחות האנושית הנוכחית, ולא למחר. כי מדובר בנשמה, ונשמה אינה נמדדת במכשיר ואינה ניתנת לחקירה. אלא כתוצאה מהתפתחות החקירות של גופים בעולם הזה, ושל תופעות טבע שקורות סביבנו, בדומם, צומח, חי ומדבר, אנשים מתחילים להרהר שיש חלק עוד יותר פנימי, שלא מרגישים ולא מגלים. ולכן רק משערים שנמצא או לא נמצא, ומנחשים באיזה מקרים הוא קיים בתוך הגוף או יוצא מהגוף.

אבל הנשמה היא החלק הרוחני, שהמדע לא יכול לגלות ועם זאת, כתוצאה מגילוי פעולות החומר, הוא לא מפסיק לחשוב עליה. כלומר, בכל החקירות המדעיות לא עוסקים בנשמה, אבל מגיעים לחשוב עליה מתוך חקירות הגוף והחומר. ולכן ככל שמתקדמים בחקירות האלה היום, כך מחר יבואו תפיסה אחרת ותיאוריות אחרות. אבל לאמתו של דבר אי אפשר לקבוע אם היא קיימת או לא, כאותה תפיסת המכחישים. או לקבוע אם היא באה ומתלבשת בגוף או לא, או לומר בברור שהיא נמצאת או לא, באדם ולא ביתר היצורים, או באדם חי ולא במי שמת, ועוד.

זאת אומרת, המדע יכול להכריז מה שהוא רוצה, בלי שיגיע אי פעם להכרעה אמיתית. מפני שאותו חלק שבנו שנקרא נשמה, גם אם הוא נמצא, הוא לא מזומן לחקירה ממשית, מדעית. ולכן כל שלוש התפיסות האלה, הן לא תפיסות בנשמה, אלא תפיסות בחומר, שמתוכו רוצים לקבוע מהי הנשמה. אבל לא מגיעים לחקר האמת, ולעולם לא יגיעו אליה בדרך הזאת. רק המקובלים, שמגיעים לתפיסה בחלק הרוחני, הם היחידים שיכולים לומר משהו ודאי על הנשמה.

וחוכמת הקבלה, כמו כל חוכמה ומדע במסגרת העולם הזה, חוקרת על ידי חמשת החושים, לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". [10] אוספים ידיעות על פי הניסיון, ורוצים לקבל מכל הידיעות והחקירות תמונה אחת ברורה ואחידה, מה הקשר בין חלקי הבריאה, ומה הנוסחאות, הכוחות והתוכניות, שלפיהם הטבע פועל.

המקובלים מגיעים לתפיסת הנשמה, לתפיסת צורות החומר הרוחני, היינו, האורות שמתלבשים בתוך החומר הזה, כמו שהמדענים תופסים את תכונות החומר על ידי מחקר מעמיק, שמגלה את החוקים והתנאים, שקיימים בכל צורות החומר המורכבות. ולכן המקובלים יכולים לדון על הנשמה, על החומר הרוחני, מתוך חקירה ממשית, כמו שהמדענים דנים מתוך חקירתם בחומר הגשמי. ולכן אפשר לסמוך על קביעתם אם יש נשמה, או לא. אם היא מתלבשת בגוף, או לא. אם היא קשורה לגוף הביולוגי ומשפיעה עליו, או לא, ובאילו מקרים.

בכל המדעים, דבר שלומדים וחוקרים כעת הוא נכון להיום. כי מחר אפשר שייאספו נתונים נוספים, שיתנו תמונה יותר ברורה. ודבר שהיה נראה נכון להיום, מחר יהיה חלקי, או אפילו יוכחש. משום שיתברר, שהנתונים התקבלו במקרה או בתנאים מוגבלים, שאינם שייכים לחוק כללי.

והמקובל חוקר באותה דרך. אבל הוא חוקר את התפתחות חמשת החושים הרוחניים שלו, שנקראים יחד "פרצוף". בדומה לגוף שלנו, שיש בו חמישה חושים, ואין בו חושים חדשים, אלא רק מוסיפים לו מכשירים, כך גם המקובל שרוכש חוש חדש. בחוש החדש שרכש יש חמישה חלקים, חמש ספירות, חמישה חושים, אופני קליטה.

כמו שאצלנו יש חוש ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שמאחוריהם עובד הרצון לקבל, שמקבל מהם את כל המידע ומעבד ואוסף אותו, וממנו צובר את כל המידע והתפיסה והמדע שלו. כך לחוקר המקובל יש חמישה חושים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שמאחוריהם יש רצון לקבל, שעובד עם כל החמישה חושים האלה, הנקראים ט' ראשונות, וחוקר אותם.

ומה שנראה לחוקר המקובל נכון היום, אף פעם לא יהיה נכון מחר. כך לפי החוק הרוחני, וגם לפי כלל חוקי הטבע, ש"אוכל לתחתון הוא פסולת לעליון". [11] שאי אפשר לעלות לדרגה יותר עליונה, אלא רק אם מכחישים ודוחים את המדרגה התחתונה כלא טובה, כמוגבלת, כלא נכונה. שלא רוצים להסכים איתה. ואז עולים למדרגה יותר עליונה. כלומר, המידע משתנה כל הזמן, והעולם לא רק מתרחב, אלא מחליף את הערכים שלו בערכים אחרים.

ולכן, כמו שהמדע, במסגרת חמשת החושים הגופניים, עם רצון לקבל גופני, מוגבל בחקר המציאות, וכל פעם משנה את התיאוריות ואת תוצאות הניסויים שהמדענים אוספים. כי מקבלים נוסחאות אחרות, ומגלים חוקי טבע אחרים ושונים, ולעולם לא יודעים מהו החוק הכללי האידיאלי והבלתי תלוי, שיש מחוץ לנו, איך זה באמת קורה בטבע. כך גם המקובל, שחוקר את המציאות העליונה, לא יודע בוודאות מה הוא חוקר.

אלא מה שיש לו היום, זה היום. ומה שמחר, יהיה מחר. ומחר יכול להכחיש את היום. וכך הוא מתקדם לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולכן בין המקובלים יש חילוקי דעות, שלאחד נדמה שהשני טועה. לא בהרגשה, שאין עליה חילוקי דעות, כי מה שמתקבל בתוך הרצון לקבל, כלפי אותו רצון לקבל הוא עובדה. אלא בניסיון לקשור כמה נתונים וידיעות לידי תמונה כוללת, נוסחה כוללת, שהיא יותר ממה שהחוקר השיג. והתיאוריה הזאת עלולה להיות מאוד לא נכונה, גם אצל חוקר מקובל.

זאת אומרת, גם ההשגה הרוחנית היא יחסית כלפי האדם המשיג. הוא יכול לשנות את דעותיו בהתאם לכמה שהוא משתנה. הוא לא מכחיש את הדעות הקודמות, אלא הוא רואה שהן היו בדרגה אחרת, במצב אחר, בתנאים אחרים.

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א. החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב. החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה.

גם החלק הנסתר הוא חלק שנגלה, אחרת לא היינו קובעים שהוא נסתר. אי אפשר לדבר עליו כנסתר ללא תפיסה מסוימת בו, שידוע אופן מסוים שבו הוא נגלה ואופן שבו הוא נסתר. אבל הוא נקרא נסתר כי התפיסה בו אינה תפיסה מספקת כדי לקבוע בוודאות מהם התכונות והערכים שלה.

לכן חוכמת הקבלה נקראת חוכמת הנסתר לא מפני שכלל לא מבינים אותה, כי אז היא לא היתה נסתרת, אלא היתה לא קיימת. "נסתר" הכוונה, שמשיגים משהו מהתופעה, ובמידה מסוימת ברור מה משיגים. וגם על אותו חלק שלא משיגים, אפשר לומר משהו, יש כמה נתונים גם עליו. אבל אי אפשר לתפוס אותו כתמונה שלמה, חסרה החוקיות הכוללת שלו. הכלים לא תופסים אותו עדיין בצורה פנימית, אלא משיגים אותו בצורה חיצונית, בכלים חיצוניים. זאת אומרת, הנסתר הוא הנִגְלֶה באופן מסוים.

לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

המקובלים יודעים בדיוק איזה חלק נִגְלֶה ואיזה חלק נסתר. ולכן בנסתר הם נזהרים מאוד לחקור, כי הם יודעים ששם המקום שטועים, שהוא לא מדע, ואי אפשר להניח לגביו השערות, ולחקור לפי מה שלא נגלה עדיין בצורה מבוססת מדעית. ומתוך כך הם מחלקים את כל המציאות לנגלה ונסתר בצורה ברורה. הנגלה נקרא, שיש לנו בוודאות את כל הנתונים על הדבר, על התופעה. והנסתר נקרא, שאין נתונים מספיקים כדי לקלוט את התופעות בצורה מדעית כמו הנגלה.

ולכן, החלקים האלה, הנגלה והנסתר, כל פעם משתנים. בכל רגע שהאדם משנה את הכלים שלו ומתקן אותם, חלק מהנסתר הופך מיד לנגלה. ואז מתגלים לאדם כלים חיצוניים יותר גדולים, והוא רואה עוד משהו שמתגלה כלפיו כנסתר. שקודם כלל לא היה קיים לא בוודאות ולא בתפיסה ולא בהבנה.

זאת אומרת, יש חלק שנתפס בנו בוודאות, יש חלק שנתפס כנסתר, ויש חלק שהאדם כלל לא מכיר ולא מבין ולא יודע, שאינו מורגש בחושים. וכל פעם שהאדם מקרב את החלקים האלה אליו על ידי תיקון, החלק הרחוק ביותר, שלא מורגש בו, הופך לנסתר ואדם מתחיל להרגיש אותו בכלים חיצוניים. והחלקים שהיו בנסתר, כל מה שהאדם יכול לקלוט כבר בכלים פנימיים, נכנסים לכלים פנימיים, להרגשה ודאית. וכך האדם "בולע" אט אט את המרחב הרוחני. זאת אומרת, הרצון לקבל המתוקן מגלה עוד ועוד מעולם אין סוף. עד שהאדם תופס את כל המציאות, מפני שמתגלה לו כל הרצון בצורתו המתוקנת.

כל הרצון שבבריאה מתחלק כלפי המשיג לשלושה חלקים:

א.חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים.

ב. חלק שהוא מקבל בכלים מתוקנים חלקית, כמו החלקים "בשר" ו"עור", שאינו יכול לתקן עד גמר התיקון. אלה כלים שבהם מקבלים את המציאות בצורה חלקית.

ג. חלק שעדיין לא נגלה בו כרצון, מפני שהוא עוד לא גדל לדרגות הרצון האלה. והתגלות הרצון היא עניין של מדרגות.

ויש רצונות הנקראים "קליפות", בהם לא נוגעים ולא חוקרים בהם את המציאות, כי החקירה הזאת לא יכולה להיות בעל מנת להשפיע. אלא אפשר לחקור בהם רק את האופן החיצון של המציאות. היינו, אפילו את הרצון שהוא על מנת לקבל, אי אפשר לחקור בוודאות. כי אין כנגדו אור שמתגלה. כי רק מתוך האור חוקרים את הרצון.

זאת אומרת, גם למקובל יש חלקים שנגלים לו, וחלקים שנסתרים ממנו במציאות. "מציאות" נקראת הרצון ומה שהרצון מגלה בתוכו. ופסגת כל החקירות היא צורות ההשפעה שמתגלות ברצון, שבהן המקובל מרגיש, שהוא קונה וחוקר ורוכש את תכונות הבורא, את דמויות הבורא. הצורות האלה הן סוף החקירה, התוצאה הרצויה מהחקירה. אבל גם ברצונות האלה יש תמיד שינויים, יתר דיוק ושכלול התפיסה. והתמונה האמיתית, הנכונה, הקבועה, יכולה להיות רק במצב הקבוע, בגמר התיקון. ועד גמר התיקון תמיד ישנם שינויים ותוספות.

והדרגה העליונה מכחישה את התחתונה. לא מפני שהתחתונה אינה אמיתית, הפוכה מן האמת, אלא מפני שהיא לא יכולה להסכים עם הערכים של התחתונה. ולא שהם לא נכונים. הם בדרגה רוחנית אחרת. שתיהן אמת. האדם רק לא יכול לעלות ממדרגה למדרגה כל עוד הוא לא "בועט" בכל התנאים שבדרגה הנוכחית שלו ולא מסוגל להישאר בה יותר.

בהתאם לכלים שעכשיו גדלים באדם, הוא רואה במדרגה הנוכחית, לא מצב הפוך מהבורא, אלא שהוא לא מסוגל להישאר בתנאים האלה. כי המוסר שלו, האתיקה שלו, הדרישה שלו להיות מותאם לבורא, לא מספקים אותו יותר. עד כדי כך שהוא לא מסוגל להישאר באותה מדרגה. ולא שהמדרגה עצמה היא שקר.

המדרגה הרוחנית התחתונה היא נכונה, היא לא שקר, היא "על מנת להשפיע", אבל במידה שכבר הפכה בזויה בעיני האדם, כי הוא רוצה להיות בצורה יותר נעלה. עד כדי כך שמסתכל על המדרגה התחתונה כמו על רע ממש, ושואף להיות ביותר טובה. אבל היא עצמה לא שקרית. אלא היא כמו תינוק כלפי גדול. או סוג של מוסריות, כמו שבעל הסולם מתאר, איך האדם, שעובר מדאגה למשפחה, לדאגה למדינה ואחר כך לדאגה לעולם כולו, לא מסוגל אז לדאוג רק למשפחה. הדבר מאוס בעיניו והוא רואה עד כמה הדאגה הזאת נמוכה לעומת הדאגה לכל העולם. אבל הדאגה הזאת איננה דבר רע. אלא המסגרת שלה, טווח הדאגה, לא מקובל עליו יותר, ונעשה מאוס בעיניו. אבל לא שהמצב עצמו הוא מצב רע או קליפה. [12]

מהם כלים פנימיים וכלים חיצוניים?

מדובר רק על הרצון לקבל. יש חלל, ריק, אין כלום. ובאין כלום הזה יש רצון. רצון הוא כוח, כוח הרצון. הכוח הזה יכול להיות בדרגות כמו אחרי ד' בחינות דאור ישר, שהוא מתחיל להרגיש את עצמו ויכול להרגיש את עצמו כלפי עצמו, וכלפי מי שממלא אותו, מי שמוליד אותו, מי שבורא אותו. וכך מתחילות בכוח הזה הבחנות, גם כלפי המילויים שבו, שמרגיש שוני בין המילויים, שהוא בנוי מחמש שכבות של רצון, של כוח הרצון, וגם באופן שהכוח הזה ממלא את עצמו, בהתאם לממלא, לבעל הבית.

כלומר, הרצון לקבל נעשה משובח. כעת הוא כולל "ראש, תוך, סוף" וחשבונות למיניהם. אבל זה עדיין הוא עצמו. הוא לא יודע מה נמצא מחוץ לו, אבל יש לו בפנים, בתוכו, הרגשה יחסית כלפי משהו שנמצא כביכול מבחוץ. משהו שנמצא שם קודם, לפניו, ונקרא בורא, עליון, בעל הבית.

והרצון לקבל הזה מתחיל להרגיש בכל מיני מצבים שלו, כל מיני תופעות. וכאשר נמצא במקומות שונים, היינו, במצבים שונים, גם מצליח למצוא קשר בין המצבים. להתעשר בחקירות ובאיסוף מידע, הנקרא בקבלה, שמתאספות בו כל מיני רשימות. וכל הפעולות שעוברות עליו מושגות בו בחלקן כמעשה שלו או כנעשות מאליו על ידי אותו כוח עליון, שגם הוא מתואר בו כתופעה פנימית בתוך הרצון לקבל.

וכל הצורות האלה שרוכש, מצטרפות בו לסדרת פרצופים, לפעולות שעברו על הרצון לקבל. ומתוך כל ההתפתחות הפנימית הזאת, שעוברת עליו בתוכו, מתוך ההתבשלות מן ההתחלה הנקראת בחינה א' דד' בחינות דאור ישר, שהרצון לקבל עוד לא מרגיש את עצמו, הוא מגיע למצב שמרגיש את עצמו כנמצא בעולם הזה, כמו שאנו מרגישים את עצמנו. אבל זה אותו רצון לקבל שמרגיש את עצמו במצב כזה.

ובהתאם לזה הוא ממשיך להשתכלל. וכל פעם רואה את עצמו מחולק לפנימיות ולחיצוניות, ל"אני" והעולם, "אני" גשמי ועולם גשמי, או אולי רוחני. שכל ההבדל בין גשמי לרוחני מתמצה באופני הרצון לקבל, בחלקי הרצון לקבל, שנמצאים באדם בתנאים שונים, שאותם הוא מכנה בהתאם בשמות. ואין חוץ מהרצון לקבל.

כל ההשכלה של האדם היא רק ברצון לקבל. איך לתקן אותו בהתאם לכוח המשפיע ולעשות ממנו המשפיע. יש לו דוגמת המשפיע, והאדם רוצה שהרצון לקבל שלו יהיה דומה לדוגמה הזאת. ודוגמת המשפיע נקראת בקבלה ט' ראשונות. והרצון לקבל נקרא מלכות. ואת הדוגמה עושים על ידי המסך כי אי אפשר מיד לעבוד עם כל הרצון לקבל, אלא מחלקים אותו לחלקים, כדי לעשות דוגמאות חלקיות. וזו כל החוכמה שלנו, וכל מה שעובר על חומר הרצון לקבל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.

הרצון לקבל הוא הבריאה היחידה, ורק עליה מדברים. מדברים על הרצון לקבל, ועל הצורות שלו, על האופנים החיצוניים שהוא יכול לקבל. ומשתמשים ברצון לקבל, או כפי שהוא, רק כרוצה לקבל, כרוצה ליהנות, או כמה הוא יכול לקבל את תכונת ההשפעה, ואיזה צורות של השפעה הוא יכול לקבל. אבל לשימוש להנאת עצמו יש הגבלות מסוימות. כי לא רק הוא בעצמו קובע איך הוא יתמלא, אלא הוא חייב לעשות חשבון גם עם המילוי, שלא נמצא ברשותו.

וגם כשהוא רוצה לקבל את צורת ההשפעה, עליו לבדוק איזה חלק ממנו מוכן להשפיע. כי צורת ההשפעה שהוא לובש על עצמו, היא נגד הטבע הראשון שלו, הטבעי. ולכן הוא מוגבל. הוא חייב לקבל כוח חיצון מן האור, כדי לעשות על עצמו אותה צורה על טבעית, אנטי טבעית. וכך, בהתאם לכמה כוחות שהוא יכול לקבל מן האור, הוא לוקח חלק מהרצון שלו, ורק ממנו עושה צורה שדומה למשפיע.

במה תלוי כמה כוח הוא יכול לקבל מן האור כדי להיות משפיע? בהכנה שלו, עד כמה הוא רוצה לקבל את הכוחות האלה מן האור. זאת אומרת, הכול תלוי בהתפעלות ובהתרשמות קודמות, שבאות מהחברה ומתוך לימוד. וזו כל ההשכלה הנקראת חוכמת הקבלה. היא מדברת אך ורק על אור וכלי. וגם כל יתר החוכמות מדברות עליהם בלבד, רק בצורה נסתרת, כי המדענים לא מבינים מה באמת חוקרים בהן. אבל חוקרים בהן רק אותו יחס בין אור לכלי.

ביתר החוכמות חוקרים תופעות של החומר בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. איך החומר הזה פועל בהתאם למילוי, בכל שטחי החיים. כל החיים שלנו הם התפעלות של חומר הרצון לקבל מן האור, שמתגלה בו ונסתר בו, ושוב מתגלה מעט ושוב נסתר. ואת כל האופנים האלה, של גילוי והסתר של האור בחומר, אנו מרגישים כזרימת החיים. וחוץ מהתופעות האלה אין שום דבר במציאות. כל המציאות היא רצון לקבל והמילוי שבו.

יש רצון לקבל והמילוי שבו, בדרגות שהרצון לקבל לא מכיר את עצמו, לא מרגיש את עצמו. ויש דרגות שהרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא חי ואת החיים שבו. וכבר יכול לעשות משהו בהתאם, ולרכוש יתר כוח חיים. כלומר, יותר רצון, יותר הרגשת החיים, יותר מילוי. יש דרגות, שכבר יכול להבין איך הוא צריך לפעול כדי להגיע ליותר חיים וליותר מילוי.

ויש דרגות, שהרצון לקבל כבר מתחיל להכיר את עצמו איך הוא יכול לקבל צורות נצחיות בהתאם למילוי, להיות בעצמו כמילוי. הוא מתחיל ללמוד מהמילוי, ולהידמות לו. רואה את המילוי כעליון, ואז משתוקק להיות דומה למילוי כמו התענוג האמיתי. לא תענוג שהרצון לקבל מתמלא, אלא תענוג שהוא דומה למי שממלא אותו. וזה הרצון לקבל הגדול ביותר. אבל כל המציאות היא צורות של הרצון לקבל.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

חוכמת הקבלה מתייחסת לגַלוי ולנסתר בצורה רצינית והחלטית. הנסתר הוא בחלקו גם גלוי, אבל ללא ודאות. כלומר, התוצאות שמתקבלות מהשימוש באותם נתונים, הן לא תוצאות בטוחות, כי אף פעם לא התגלו בחומר. ולכן הן עלולות להטעות את האדם בדרכו למטרה. אבל העוול שיגרם, הוא רק לאדם עצמו, או ליתר הכלים, ליתר האנושות, שנמצאת בדרגה הזאת.

והמקובלים, כדי לכוון את האדם בצורה המועילה ביותר בהתקדמותו למטרת הבריאה - כי לשם כך הם פיתחו את חוכמת הקבלה, ולשם כך הם מעבירים לנו את המידע - מזהירים אותו שלא לעסוק בנתונים בדויים בלתי מדויקים, שבאים מהחלק הנסתר של החוכמה. כלומר, למרות שהיא נקראת חוכמת הנסתר, חוכמת הקבלה עוסקת בגילויים, במה שגלוי לאדם. דווקא שם, בחלק הגלוי, המקובלים נזהרים מאוד ועוסקים במה שגלוי להם ולא במה שנסתר מהם. לכן כתוב, "שבנסתר ממך, בלמעלה ממך, אל תחקור". [13] ולא מדובר על חוכמת הקבלה בכללה, אלא על אותו חלק שנסתר עדיין מהאדם.

ולכן חוכמת הקבלה מתייחסת בכבוד, בהבנה ובאהדה, לכל החוכמות של העולם הזה, למעט הפילוסופיה. והמקובלים אף קבעו בעבר, שלפני שנכנסים לחוכמת הקבלה יש ללמוד את כל "שבע חוכמות העולם". [14] משום שבאותה דרך שחוקרים את העולם הזה, ממשיכים לחקור את העולם העליון. כי "נגלה ונסתר" הכוונה לנגלה ונסתר כלפי האדם, שכך פוסע ומתקדם.

אבל המקובלים דוחים בשאת נפש את הפילוסופיה, שמתעסקת בחקירת מושגים, שאף פעם לא התלבשו בחומר, ואין בהם שום ודאות, אלא הם פרי דמיון של אנשים מתוך חקירות השכל בלבד, שלא מתלבשים כלל בחומר. כיוון החקירה הזה מאוס בעיני המקובלים, כי הוא עוסק בנסתר מן האדם, שהתוצאות ממנו עלולות להיות לא נכונות. ואסור לאדם לקבל אותן כיחס לחיים.

והאיסור הוא גם לעסוק בחקירות הנסתר בלי כוונה לקבל את התוצאות שלהן כהלכה למעשה. כי האיסור לעסוק בנסתר, בחלק הלא ודאִי, כולל את העיסוק בעניינים שאין להם תוצאה ממשית, כי הם מונעים מהאדם לעסוק במה שעליו לעסוק בחיים. הוא לא עוסק בתיקונים. ובנוסף לכך הוא מכשיל את עצמו ואת האחרים, משום שנדמה לו שהוא עוסק בחקירות ממשיות.

חקירת המציאות נקראת חקירת הרצון לקבל כלפי המילוי שעומד לפניו. ואין דבר חוץ מהחקירה הזאת, היא כל המציאות. ו"מציאות" נקרא מה שממלא אותי. והמילוי שממלא את האדם, מחלק את הרצון לקבל שלו לחלקים שונים. לפנימי וחיצוני, ליותר רחוק ויותר קרוב, לאני ולאחרים, לפנימי וחיצוני בדרגת דומם, צומח, חי, מדבר ועוד. אלה כל החקירות של האדם. ואין לו יותר במה לחקור, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל בחקירה הזאת נמצא עולם ומלואו.

לכן, על האדם לחקור את החומר שלו, לחקור את האופנים שהחומר שלו יכול לקבל בהתאם לבורא, אבל חקירות שהן בגדר הממשי. כלומר, עם רצון לקבל, עם המסך, עם הכלים שנמצאים ברשותו, ולא עם מה שאינו ברשותו. והתוצאה מכך פשוטה מאוד. צריך להתרכז בעבודה רק במה שאפשר לעסוק בו כרגע, לעת עתה. מתוך הרצון לקבל שלפי הבנתנו נמצא כרגע ברשותנו, ומתוך הפעולות שיכולות לתקן אותו. ואם מתקדמים כך שלב אחר שלב, זו הצורה הנכונה להגיע לתכלית הבריאה. ולא שאדם מדמיין שהוא נמצא כבר בעולם אין סוף, או כביכול בפעולות רוחניות. כי הדמיונות רק מבלבלים את האדם ומאריכים את זמן התיקון.

באיזו מידה המציאות של הגוף תלויה בחושים?

כל המציאות שאנו מרגישים, שהיא דומם, צומח, חי, מדבר, כל צורות קיום החומר, ומצבי הצבירה של החומר: מוצק, נוזל, גז, פלסמה, הם לבושים על הרצון לקבל, שנובעים מאיך שאנו בנויים. שאם הרצון לקבל שלנו היה משתנה, היינו מרגישים אותם בצורה אחרת.

דוגמה לכך הם חלקי האטום. בתחילת המאה ה - 20 התגלה שניתן לראות אותם כחלקיקים מוצקים או כגלים. תלוי דרך איזה מכשיר מסתכלים. במכשיר אחד הם נראו כחלקיקים קטנים של חומר מוצק, ובמכשיר אחר כל חלק נראה ככוח, כגל. וההבדל הוא עצום. כך האנשים החלו להבין, שהחומר הוא לא מוצק, או נוזלי, או גלים. אלא גם הנוזל הוא מוצק, כי הם מורכבים מאותה מולקולה ומאותו אטום. אין הבדל בין החלקיק לבין הגל, אלא הכול תלוי בצופה, במי שבודק או רואה.

וכך לאט לאט החלו לתפוס ולקבל, שתמונת העולם תלויה במתבונן, ושהחלקיקים עצמם קיימים או לא, רק כלפי הצופה. מי שמגלה אותם במכשיר לחלקיקים, מרגיש אותם כמוצק, ומי שמגלה אותם בגַלַאי גלים, מרגיש אותם כגל. ולכן אי אפשר לקבוע אם הם קיימים או לא ובאיזו צורה. כי האדם לעולם לא נמצא מחוץ לעצמו, אלא חוקר את המציאות מתוכו. וכך יוצא, שאין תמונה מוצקה וודאית שלפיה אפשר לקבוע שהם קיימים. אלא הם קיימים כלפי חושיו הנוכחיים של האדם.

וההבנה הזאת שנחשבת למהפכה במדע, קיימת בחוכמת הקבלה מדורי דורות. לפני אלפיים שנה כתבו חכמי הקבלה על אותו יחס למציאות, שכותבים עליו עכשיו מדענים בני ימינו העוסקים בפיזיקה גרעינית. לא היה צורך לחכות אלפי שנים. בחוכמת הקבלה העיקרון הזה ברור מאליו. אבל עכשיו סוף סוף מתחולל המפגש בין הגישה של חוכמת הקבלה, שלא השתנתה משך אלפי שנים, לבין המדע שבעל כורחו הולך ומתקרב לאותה תפיסה.

ובמפגש הזה, הקבלה מציעה למדענים ידע רב, כי הכול נמצא בה. ואם הם ישתמשו בחוכמת הקבלה, הם יוכלו להראות לכולם היכן נמצאת כל ההבנה באשר להתפתחות האדם. והמעניין הוא, שכל זמן שהמדעים השונים, הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הרפואה, והגנטיקה, עסקו בחקר האדם והעולם בלי שום קשר לתכונות החוקר, הם התקדמו בחקירות המדעיות האלה משך אלפי שנים. אבל מאז שהגיעו למצב שתלוי בחוקר, אם מתגלה לו חלקיק או מתגלה לו גל, לפתע המדענים נעצרו בלי לדעת איך להמשיך.

וחוכמת הקבלה באה ואומרת להם מה צריך לעשות. צריך לשנות את האדם. ולפי השינויים שהאדם יקבל, הוא יראה עולם אחר. ואותו עולם יהיה כלול או מחלקיקים או מגלים בהתאם לחוקר, בהתאם לאדם. ובחוכמת הקבלה יש תוכנית שלמה איזה שינויים על האדם לעבור, כדי לתפוס כל פעם תמונת עולם חדשה ושונה. וכשהוא יאסוף את כל התמונות האלה, הוא יידע את כל המציאות, אותה מציאות הנקראת בורא, אלוקים או טבע.

לכן דווקא בזמננו מתרחש מקום המפגש בין המדעים לחוכמת קבלה. כי המדעים כבר מיצו את כל האפשרויות הקיימות, מבלי לשנות את האדם. אבל מתחילת המאה ה - 20 הם מבינים, שכל יתר הגילויים תלויים רק בשינוי שיעבור האדם עצמו. כי הטבע כולל רק שני מרכיבים, "אני" ו"מה שאני חוקר". במשך כל הדורות האדם עסק רק במושא המחקר שלו. אבל כעת הגיעה השעה לשנות את החוקר עצמו, ואז הוא יראה את מה שהוא חוקר בהתאם לשינוי שיתחולל בו. הדברים האלה פשוטים ומובנים. אלא האדם לא היה מספיק מפותח כדי לשאול את השאלה, האם מה שהוא צופה בטבע, תלוי בו או לא.

והמקובלים כבר כתבו לפני אלפי שנים, שמקובל הזוכה לדרגה גבוהה ברוחניות, המציאות שלו לא משתנה כך, שהחומר כולו הופך לגלים, לגזים, או לנוזלים, או שבטון הופך לאוויר, ואוויר הופך למוצק כבטון. [15] כי מדובר בשינוי בכלי הפנימי ולא בחמשת החושים. חמשת החושים נשארים כפי שהם. אלא מוסיפים להם כלי פנימי, שנקרא רצון ליהנות, לא מכל מה שיש בעולמנו, מאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, אלא רצון ליהנות מהבורא.

אם הרצון ליהנות מהבורא הוא על מנת לקבל, הוא נקרא קליפה. ואם הוא על מנת להשפיע, הוא נקרא קדושה. אבל בעיקרו הוא רצון רוחני. בצורתו המתוקנת הוא נקרא גוף של נשמה, ומקבל בתוכו מילוי על ידי מסך ואור חוזר, שנקרא אור של נשמה. והמקובל יכול לרכוש את הרצון הנוסף הזה, הנקרא בקבלה חוש שישי, ולחיות בו ולהזדהות עימו, ואז להרגיש שנמצא בו, ברוחניות, בנצחיות ושלמות.

ומה הוא גופו של המקובל? הגוף שלו נקרא רצון שנמצא בחמשת החושים הקבועים. ובאותו גוף המקובל מרגיש שהוא נמצא ברשות הגוף, וחי בו עד שמת. ושתי הדרגות האלה של הרצון לקבל קיימות זו ליד זו: אחד נקרא הגוף הרוחני עם הנשמה, עם האור הפנימי. והשני נקרא הגוף הגשמי עם כוח החיות שבו.

למה בחקירת המציאות תופסים דווקא את הצורות האלה: או חלקיקים או גלים?

בעולמנו הכול נעשה בהעתקה מהעולם הרוחני. בעולם הרוחני יש חומר ויש צורה שהחומר מקבל, הנקראת אור. ובהתאם לזה גם בעולמנו, הביטוי של המציאות המתגלה בחקירות הוא או צורת חלקיקים מוצקים, או צורת גלים.

השאלות האלה בכללותן מאוד מעניינות. ובמיוחד מעניין היחס שלנו לחקר התא החי. מה נקרא "חיים", שאנו צופים בהם? למה צופים בצורות כאלה שנקראות "חיים"? ואיך נתפוס את צורות החיים מתוך השינוי בתוכנו?

האם חקירת הטבע היא חקירה של הכרת הרע?

רק בצורתה המתקדמת. כרגע אנו חוקרים את הטבע כרצון לקבל. האדם חוקר כל הזמן. הוא רוצה ליהנות יותר, אז הוא חוקר איך ניתן ליהנות יותר. בדומה לילד קטן, שבודק ממה כדאי לו ליהנות, אולי מזה, אולי מזה. או האם כדאי "לצעוק" כדי לקבל מילוי, ואולי עדיף ללכת לעבוד. האדם כל הזמן עוסק בחקירת הרצון לקבל, בחקירת המציאות, בלימוד שלו.

אבל עם הזמן האדם מתחיל ללמוד, שצריך לקבל צורות יותר נעלות. שלא כדאי לו לחקור את הרצון לקבל כפי שהוא, כי ככל שעובדים איתו, לא מתמלאים. הוא מגיע למצב הנקרא הכרת הרע, ומבין שצורת השימוש הנוכחית ברצון לקבל, מביאה לו רע ולא טוב. הוא רואה שמבזבז כוחות, נותן יגיעה, ולא מקבל מילוי, אלא נשאר ריק. נשאר באשליה בלבד שעוד רגע הוא ימלא את עצמו. אבל אינו ממלא את עצמו, אלא להפך, הוא מתרוקן.

וכך האדם מתחיל להבין שיש צורה אחרת למילוי הרצון לקבל. כלומר, הוא ממשיך בחקירות שלו איך למלא את עצמו, אבל מגיע להבנה שאפשר להתמלא בצורה אחרת. שאפשר להגיע למילוי אמיתי, נצחי ושלם, אם הוא בעצמו יהיה כמו המילוי. שאז הוא לא יצטרך כלום, הוא לא יהיה חיסרון, כי אם שלם. אבל איך הרצון לקבל יכול להיות כמו המילוי? כשהוא מקבל כוונה על מנת להשפיע. בכך האדם נפטר מהרצון לקבל ונהנה מנתינה, שממנה התענוג הוא הרבה יותר גדול ושלם, וללא ייסורים מקדימים.

המצב הזה נקרא "לא לשמה", והוא כבר מצב מתקדם, אבל החקירות הן עדיין ברצון לקבל. החקירות האלה נמשכות עד שצורת העיסוק בהן משתנה וקורה מהפך, שהאור העליון, משהו מחוץ לאדם, הופך את צורת החשיבה של האדם. והוא כבר לא חושב שכדאי לו להיות המשפיע כדי להיות במצב מלא ושלם, ולהתנתק מסבל וריקנות. אלא חושב שלהיות המשפיע זה משהו גדול בפני עצמו. שבמצבנו הנוכחי אנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו. אבל הוא קורה, לפי "יגעתי ומצאתי". [16] האדם רוכש אז יכולת לחקור את הרצון לקבל בצורה שונה לחלוטין, מעל הרצון לקבל, ב"לשמה". והוא ממשיך את החקירות, אבל כבר משתמש ברצון לקבל ב"לשמה".

וכך האדם כל פעם נמצא בחקירות הטבע שלו.

האם הרצון לקבל הוא רק דמיון?

רצון לקבל נקרא גוף, והוא נקרא גם גוף של נשמה. נשמה נקרא האור שממלא את הגוף, וגם גוף ונשמה יחד. אבל אין במציאות חוץ מהרצון לקבל ומהמילוי שלו. ומה שנראה לנו, שיש אלפי צורות, הן בסך הכול צורות של הרצון לקבל עם המילוי בדרגות שונות. וההבדל בין כל ברייה וברייה, בין כל צורה וצורה, הוא בגודל הרצון לקבל ובהתאם לו המילוי שבו. ותו לא. זה בלבד מה שקיים.

הצורות של הרצון לקבל כגוף או ככלי רוחני רק מתראות כך כלפי הרצון לקבל. לכן בעל הסולם לא רוצה להיכנס לעניין הזה. כי התמונה האמיתית היא שאין תמונה. הכול דמיון. הכול תיאור פנימי, שנראה כך לאדם, מפני שהרצון לקבל שלו נמצא עכשיו במצב מסוים. במצבו הלא מפותח נראה לאדם שהוא נמצא, וחבריו נמצאים, והעולם נמצא. אבל הכול רק תיאור, שהרצון לקבל בדרגה כזאת, כך מרגיש את עצמו ואת קיומו.

רצון לקבל הוא רצון שמרגיש את המילוי שבו. בתוך הרצון לקבל מתפתחת יכולת להרגיש את המילוי שבתוכו ביחס לעצמו, והיא נקראת "הרגשת השורש". שהיא לא משהו מחוץ לרצון, אלא תכונה בתוך הרצון. וההתפתחות הזאת בתוך הרצון לקבל, היא הבריאה המיוחדת של הבורא בתוך הרצון לקבל.

האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי

חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. בחוכמת הקבלה חוקרים את המציאות הנקראת רצון לקבל, ומה שיש ברצון לקבל. כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".[17]הרצון לקבל נקרא חומר, וצורת הרצון לקבל נקראת צורה מלובשת בחומר. אבל הצורה המופשטת והמהות של הרצון לקבל לעולם לא יתלבשו בחומר. לכן אסור לעסוק בהם, כי לא משיגים אותם בוודאות.

ומתוך העיקרון הזה, חוכמת הקבלה פונה גם לכל עיסוקי האדם בעולם הזה, ומתייחסת לכל מה שהאדם עושה, חוקר ומרגיש בעולמו. רק תופעה, פעולה, מעשה, שניתנים לביקורת, לקבלה בצורה ממשית ובאופן מעשי, שיכולים לרשום ולחזור על אותה תופעה, ולמסור אותה לשני שיבצע אותה פעולה ויקבל אותה תוצאה, מוגדרים בחוכמת הקבלה כממשיים ומוחשיים, ורק בהם משתמשים.

וכך חוכמת הקבלה מחלקת את כל המדעים בעולמנו, למדעים שהם מוחשיים ואמיתיים, ולאלה שאי אפשר לסמוך ולהסתמך עליהם. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.

את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.

האדם, מפני שאינו מרגיש את הנשמה, אינו יכול לחקור אותה. וגם את גופו הוא לא מכיר ולא יודע מיהו ומהו, מפני שאינו רואה את התופעה הנקראת "גוף" בחקירה חופשית מחוץ לו. ולכן, גם על הגוף וגם על הנשמה אין לנו דעה מדעית. כי אנו חיים במסגרת הגוף ונמצאים תחת שליטת הגוף, והנשמה שלא מרגישים אותה, אינה מהווה עבורנו נושא לחקירה וניסיון.

אדם רגיל, שחי במסגרת רגילה, אינו יכול לחקור לא את הגוף ולא את הנשמה, וגם לא את הקשר והיחס ביניהם. הוא חושב על מה שנהוג לחשוב באנושות, שאינו נובע מחקירה ובדיקה מדויקת אמיתית ומעשית. חכמי הקבלה, רק הם יכולים לעסוק בגוף ונשמה, מפני שמקבלים את העובדות והניסיון מתוך ביקורת מעשית גם על הגוף וגם על הנשמה, וגם על הקשר ביניהם.

לכן מה שהם כותבים על גוף ונשמה אינו מובן לאנשים רגילים. אלא כדי להבין את הכוונה של אותם חכמים במושגים גוף ונשמה, האדם חייב לעלות לדרגתם ולקבל את אותם הכלים שיש להם. ועם אותם כלים, היינו, עם הרצון לקבל ומסך, לחקור את התופעות שעליהן הם כותבים, ולוודא שהן אכן נכונות. וזה נקרא, שמשיגים מה שהמקובלים כותבים. לפני כן, בכל מה שקורה, האדם חייב להכיר בכך שאינו מבין, ולא יכול לתאר נכון מה שנמצא בספר.

לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.

בעולמנו חוקרים את הגוף כפי שהוא נגלה לעינינו, עם כל התופעות שבו. ואם חוקרים אותו בצורה מדעית ברורה, כלומר, בחומר וצורה מלובשת בחומר, אפשר לסמוך על החקירה ולהתקדם כך בחיים. ועל הנשמה אסור לחקור, מפני שאין לנו כלים לחקירה הזאת.

אבל מי שרוכש כלים ועובר מחסום, הוא מתחיל לראות את הגוף מהצד, כי יכול לחקור את החומר של הרצון מזווית אחרת, מחוץ לחומר, ולרכוש עצמאות מחוץ לחומר. וגם אז מתקדם בחקירה על החומר, על הגוף שנקרא "רצון לקבל". לא מדובר בגוף הבשר שאיתו מזדהים בעולמנו, שיש לו עצמות, מח עצמות, גידים ועור. אלא ברצון ליהנות, שהאנשים שקיבלו יכולת לראות את עצמם מנקודת מבט חיצונית, על ידי צמצום ומסך, מתחילים לראות אותו כגופם. והם מתייחסים לכל החומר, למוח, לעצמות, לגידים, לבשר ולעור, כרצון ליהנות, ומה שקורה בתוכו, אלה דרגות של הרצון ליהנות.

ולכן הם יכולים לחקור את הגוף בצורה מדויקת, כרצון לקבל. וכך מגיעים לחקור גם את הנשמה. כי מהי הנשמה? רצון לקבל שקיבל מסך נקרא גוף של נשמה, ורצון לקבל עם מסך שמקבל התאמה לאור, וזוכה להרגיש את מילוי האור שבו, הוא נקרא פנימיות הנשמה, היינו, אור של הנשמה. כלומר, הנשמה כוללת גוף ואור שבו. "גוף" נקרא רצון לקבל המתוקן במסך על מנת להשפיע. ו"אור שבו" הוא האור שממלא את הגוף, בהתאם להשוואת הצורה בין הכלי לאור.

ואין במציאות שום דבר חוץ מרצון לקבל ואור. כלומר, כל החקירות של האדם במדע הרגיל ובחוכמת הקבלה, כל ההרגשות שלו, כל מציאותו והתמצאותו, הם רק ברצון ליהנות. וככל שהאדם מסוגל לחקור את הרצון לקבל שלו בצורה פנימית ואישית, ולאחר מכן על ידי רכישת המסך, לראות אותו מנקודת מבט בלתי תלויה, מצדו של האור, ולתת לו פקודות וצורות של האור, כך הוא עולה לשלב אחר של ביקורת וידע.

וכאשר עולים לעולם העליון, היינו, רוכשים צמצום, כוח המסך, אור חוזר, ורואים את החומר שלנו כרצון לקבל, רואים למה השינויים ברצון לקבל נותנים את אותן צורות של מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, ולמה הם מתראים לנו כמשהו ממשי, כעולם הזה שקיים סביבנו. ומהן דרגות הרצון לקבל שיוצרות לנו הבדל של צלילים, צבעים ועוד. מתחילים לראות את כל המציאות כערכים של רצון לקבל. ואז מבינים שאין חוכמה אחרת, אלא רק זו העוסקת ברצון לקבל, ובצורות שהוא מקבל בהתאמה להמשפיע. וכך כל החוכמות וכל המדעים נכללים בתוך החוכמה הזאת.

ובינתיים, כפי שאומר בעל הסולם במאמר הזה, באפשרותנו לעסוק רק בסוג השלישי של היחס לגוף האדם: כמכונה שפועלת לפי חוקים ביולוגיים ואינה זקוקה למשהו מבחוץ, אלא יש בתוכה את כל המרכיבים המאפשרים לה לתפקד ולספק לעצמה חיות.

ביקורת על תפיסת ההכחשה

תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.

יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.

אף אדם לא אוהב לחשוב על עצמו, שהוא בובה, מריונטה המופעלת על ידי תוכנה פנימית, או על ידי מישהו מלמעלה. וגם אם, מצד אחד, קל לו יותר לתרץ כך את התנהגותו: "לֵךְ לאומן שעשני" [18], מצד שני, הרעיון לראות את עצמו כמכונה שמסתובבת ומשוטטת בעולם, על פי תוכנה לא מוכרת ורצון וצורך לא ידועים, בכל זאת דוחה אותו.

בעל הסולם לא נותן תשובה בעניין זה. הוא אומר, שאף אחת מהשיטות שפיתחה האנושות, גם החילוניות וגם הדתיות, לא פיתחה הסתכלות על האדם כמכונה שמופעלת על ידי כוח חיצון בלבד, ללא שום בחירה חופשית. ובמצבנו הנוכחי אין ביכולתנו לקבוע עד כמה השיטות האלה הן נכונות או לא. מפני שאין לנו שום אפשרות לראות מי אנחנו ומי הוא הכוח העליון, עד כמה הוא מתלבש באדם וקובע בו את הכול, או משאיר לו מקום להחלטה ולמעשה. האם ההרגשה קובעת בו הכול, או בכוחו לקבוע משהו נגד ההרגשה. האם בניגוד לדומם, צומח וחי, האדם נמצא במצב יותר חופשי, או התפיסה הנוספת שלו מעבר לדומם, צומח וחי, היא לא יותר מהכרה שקרית.

מזה אלפי שנים מנסים לפתור את השאלות האלה, שהן חלק בלתי נפרד מחיי האדם. אבל חוץ מהפילוסופיה, שאי אפשר לסמוך עליה, וגם אין לה דעה ברורה, אין מדע שמסוגל להשיב תשובות נחרצות על השאלות: מי אנחנו, האם אנו חופשיים, מה עלינו לעשות בחיינו האלה, בשביל מה אנו קיימים ולמה? כי השאלות האלה אמנם נמצאות בנו, אבל התשובות עליהן נמצאות ברמה אחרת של חיות והכרה. ובשביל לחקור את הסיבות לחייו, על האדם להתעלות מעל החיים האלה, לרמת הסיבות היכן שנמצא השורש שלו. ואז הוא ידע מהיכן הוא, בשביל מה הוא, מה מידת החופש שלו, ובמה יש לו יכולת לשלוט ובמה להיות עצמאי.

לכן אין פתרון לבעיית המדע, שעוסק במהות האדם ובמהות החיים, או לבעיית הדתות שאמורות לטפל בשאלות כגון, לשם מה האדם חי, היכן בחירתו החופשית ומה עליו לעשות בה בחייו. אין על זה תשובות עד שהאדם לא מתנתק ומתעלה מעל החיים האלה, וצופה בהם מצד השורשים, עד שהוא נעשה קשור לשורש וענף, ובהתאם להם יכול להבין היכן חומר הבריאה, ואיך החומר הזה פועל, והאם בפעולותיו של החומר טמונה יכולת חשיבה ופעולה חופשית.

ואם יש לאדם אפשרות לפעולה חופשית, זו הנקודה היחידה שבה הוא יכול להרגיש שהוא "אדם", שהוא מעל החומר. כי דומם, צומח וחי, הם בתוך החומר, ורק המדבר הוא מעל החומר, והוא מתחיל למעלה ממחסום. השאלות על זה מתחילות למטה ממחסום ומחיוֹת את האדם זה אלפי שנים. עד שמגיע לנחיצות לעלות מעל המחסום, ולפתור את השאלות האלה.

ועד למעבר המחסום, אסור לנו לעסוק בחקירה מעבר לחומר וצורה מלובשת בחומר, מעבר לאותם דברים ממשיים. אחרת לא נגיע לצורך להתעלות מעל המחסום, ונעסוק בשיטות שקריות שהאדם פיתח במשך אלפי שנים, על חומר וצורה מלובשת בחומר, שכביכול נותנות לו תשובה על החומר שלו, על טבעו, על בחירתו החופשית, ועל המטרה שאליה עליו להגיע, אבל בעצם מבלבלות לו את חייו.

האדם ממציא את השיטות האלה, בהתפתחותו בדרגות שורש, א', ב', ג', הקודמות לדרגה האחרונה, מתוך רצון לענות בעצמו על השאלות האלה, במקום להתעלות למעלה ואז לענות עליהם. אבל כשמגיע לבחינה ד' בהתפתחותו, שאלות הקיום האלה נעשות בו כל כך זועמות, שאינו מסוגל להשתיק אותן על ידי תשובות שמקבל בשיטות אחרות: או שרק צריך לעשות פעולות מסוימות בחיים ויותר אין צורך לשאול, או שבחיים האלה לא צריך יותר מלהיות טוב, או שאם טובים בעולם הזה, מקבלים שכר בעולם הבא.

התשובות האלה אינן מספקות אותו יותר, כי הרצון לקבל של בחינה ד' דורש מילוי מיוחד, כאן ועכשיו. ולכן האדם לא מחזיק יותר באותה מסגרת, אלא פורץ אותה ומגיע לחוכמת הקבלה, ועל ידה עובר לרמה הרוחנית. ומהרמה הרוחנית משיג את התשובות לשאלה הקיומית שלו. אבל גם כשהאדם עוסק בתשובות ברמה הרוחנית, הוא חייב לעסוק בהן בצורה מוחשית וממשית, רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר.

ושתי החקירות האלה, בחומר ובצורה מלובשת בחומר, מספקות לאדם מידע מלא, שמספק ומרגיע אותו, ונותן לו תשובה אמיתית. והתשוקה לחקור צורות מופשטות ומהות, היא אמנם נמצאת באדם, ואם הוא מכוון אותה נכון, הוא מגיע מתוכה שוב לחקירות בחומר ובצורה מלובשת בחומר, אבל בדרגות יותר גבוהות. עד שבדרגה הגבוהה ביותר, של גמר התיקון, האדם משיג את כל מה שמעבר לחומר ולצורה מלובשת בחומר, את כל התופעות שיש בפנים.

למה התשובה נמצאת בדרגה יותר גבוהה מהשאלה?

פיזיולוגים, רופאים וביולוגים שחוקרים את הגוף, מגלים בו את כל הנתונים שמתוכם מובן לנו, שהגוף הוא מכונה שיש בה הכול כדי להתקיים. ובחקירות האלה לא חסר דבר. ככל שנתקדם נגלה כמה הגוף הוא דבר מושלם. חוץ משאלה אחת, בשביל מה הגוף הזה קיים. במישור שלו הגוף לא יכול לשאול את עצמו, בשביל מה הוא קיים, כפי שאף גוף לא שואל, לא של עכבר, ולא של חתול או כלב. אלא השאלה הזאת באה מלמעלה.

ולולא השאלה הזאת, לכולם היה טוב וכולם היו מסתדרים ונעשים טובים. אלא כדי לפתור את השאלה הזאת, האדם נכנס לתסבוכת בכל יתר הדברים. כי כל עניין הבחירה החופשית כביכול, כל אי ההתאמה של האדם לסביבה, נובעים מתוך התכללות השאלה "בשביל מה אני חי" עם כל יתר תכונות האדם.

האדם לא היה זקוק לכסף, כבוד, מושכלות, אלמלא השאלה "בשביל מה אני חי". הוא היה מתקיים רק בגוף. זאת אומרת, כל השאלות, כל ההתפתחות החברתית, מעבר למה שהגוף הגשמי דורש, כל התפתחות היתר מעבר לכל בהמה, היא מתוך שאנו חייבים להגיע להיות אדם רוחני. אחרת ההתפתחות הזאת לא היתה באדם. היא נובעת מהתכללות עם השורש שנפל לתוכנו.

כלומר, בעולמנו, האדם בנוי כמו כל הבהמות והחיות, מחומר שרוצה ליהנות. ואם הוא היה פועל רק לפי החומר הזה, הוא לא היה שואל למעלה ממנו. אלא כל השאלות שלו היו רק איך למלא בתענוג את החומר שלו, שהוא רצון ליהנות, רצון לקבל, ואיך להרגיע אותו. אבל באדם יש גם ניצוץ מלמעלה, נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל" [19], שנמצא בו כתוצאה מ"שבירת אדם הראשון".

וכך גם בדרגה הנמוכה ביותר של החומר יש הניצוץ הגבוה ביותר. ולכן בכל אחד, גם בפרא שחי בג'ונגל, גם באיכר שעובד בשדה, וגם במדען גדול כאיינשטיין, מתעוררת בשלב כלשהו בהתפתחותו השאלה "בשביל מה אני חי". הבהמה או החיה לא שואלות את עצמן שאלה זאת. כי היא נובעת מאותו ניצוץ שנפל מלמעלה לתוך הרצון לקבל, והיא השאלה על השורש שלו, מהיכן הוא.

כלומר, החומר שואל תמיד על המילוי. וכך אדם ששואל מה הטעם בחייו, בעצם שואל איך למלא את הנשמה שלו. אם הוא שואל שאלות על תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, הוא שואל על החומר הנוכחי שלו. אבל השאלה "בשביל מה אני חי", אינה שאלה של תענוג בתוך החומר, אלא בשביל מה כל התהליך עצמו. אלה שאלות לגבי החיים שמעבר לגוף, שבהמה לא יכולה לשאול, כי הן נובעות מחלק שנפל מלמעלה ונמצא בכל אחד ואחד. והעולם כיום שקוע בייאוש, משום שאינו יכול לענות על השאלה הזאת. וזה סימן שהאנושות הגיעה למצב, שהיא חייבת לחקור את הנשמה, ולא את הגוף.

אבל באדם שנמצא בעולם הזה מתעוררת רק השאלה, ולא התשובה. האדם מרגיש את החומר שלו בדרגה גופנית, בדרגת דומם, צומח, חי, והשאלה היא מדרגת מדבר, מהדרגה הרוחנית. ולמה מרגישים בדרגה נמוכה שאלה מדרגה יותר גבוהה? כדי שהאדם ישתוקק לפתור את הבעיה, וישתוקק לעלות לדרגה יותר גבוהה בכוחות עצמו. וכך תמיד. בחקירות מדעיות או אנושיות נמצאים באותו מישור, אבל בחקירות מהותיות צריך לעלות דרגה, כי השאלה היא לגבי השורש, והשורש נמצא תמיד בדרגה יותר גבוהה.

בכל מצב ומצב, תמיד יהיו לנו שאלות מהותיות על השורש שלנו. עד שלא נגיע לאור ממש, שהוא השורש הראשון שלנו, ובו התשובה מה בדיוק הוא עשה ולמה עשה כך. ועד שלא מגיעים לגמר התיקון ולא מקבלים תשובה, לא יכולים להירגע.

לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.

אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.

מכאן, ששאלה קיימת והתשובה אינה קיימת. וכך גם המקובלים אומרים, שאי אפשר להבין אלא מתוך הכלי, שההבנה היא המילוי. יש שאלה ומקבלים תשובה. השאלה היא הכלי והתשובה היא האור. ואם שואלים על מהות החיים, השאלה חייבת להיות כלי ראוי לקבל בתוכו את מהות החיים, ולחקור ולהרגיש, ומתוך כך להסיק מסקנה. ומי יכול לקבל תשובה? רק מי שרוכש צמצום ומסך.

לכן בעל הסולם אומר במאמר הזה, שאין תשובה לשאלה הזאת, לא בפילוסופיה ולא במטאפיזיקה. אלא השאלה עצמה היא שאלה רוחנית. ואם מתעסקים בשאלה הרוחנית הזאת במישור הגשמי, למטה ממחסום, נקרא שמתעסקים בפילוסופיה ובמטאפיזיקה. כלומר, אין כלים לחקור את העניינים האלה, אלא רק כהשראה, בכל מיני דמיונות. אבל אם באמת רוצים לקבל תשובה, צריך לעלות עם הכלים למקום שבו נמצאת התשובה, האור, ושם לקבל את האור הזה, לגלות אותו, ואז להיות באמת בעלי תשובה.

מהם גלגולי הנשמה, אותן צורות גוף, שהנשמה לובשת בכל פעם?

הנשמה היא רצון לקבל, שחייב לעבור התפתחות. ואם הרצון לקבל לא עובר את ההתפתחות הזאת, חסרים בו אותם נתונים שעוזרים להרגיש גמר תיקון, שלמות ונצחיות. ולכן האדם זקוק לכל ההרגשות המנוגדות בין אור לכלי, שיצטברו בו כאוסף רשימות מכל המצבים, ואז יוכל להרגיש תמונה שלמה, להרגיש את עצמו כבורא.

ולכן, האדם לא יכול להימנע משלבים, וגם לא לקפוץ ולדלג מעליהם, אלא עליו לעבור כל שלב ושלב. ולא רק מן הסתם לעבור כל שלב, להרגיש אותו וללכת הלאה, אלא להרגיש בתוכו כל שלב כנחוץ. לרצות לעבור אותו מתוך הכרחיות ולא בנעימות. לעבור אותו, לגלות אותו, להרגיש אותו, לחקור אותו, ולרשום את נתוניו על בשרו. ואז הוא מגלה שיש משהו מעבר לאותו שלב, עוזב אותו והולך הלאה. וזה נקרא לעבור מדרגה, כל פעם מדרגה לדרגה רוחנית. ועד שכל נשמה לא עוברת את כל התהליך הזה, וגם כל הנשמות יחד, ומתחברות יחד, לא נגמר הכלי הכללי.

מה בנשמה נשאר קבוע ומה מתחלף בה מדרגה לדרגה?

הרצון ליהנות, שהוא חלק מנשמת אדם הראשון, נשאר קבוע בנשמה. הבורא ברא כלי אחד הנקרא הנשמה הכללית, או האדם, או אדם הראשון, והכלי הזה התחלק לשש מאות אלף חלקים, ואחר כך לעוד מיליארדי חלקים, שכל חלק חייב לעבור שיפור. בכל חלק וחלק הרצון לקבל הוא קבוע, כלומר, כמו שנברא מלכתחילה ונמצא באדם הראשון. אבל כלפי עצמו הוא מתגלה לאט לאט.

זאת אומרת, יש כלי כללי שהתחלק. וכל חלק התרחק מהחלקים הסמוכים לו, וכולם נפלו מדרגתם לדרגה הנמוכה ביותר ואיבדו את הרגישות מי הם ומה הם. וכל חלק, רצון לקבל, מהדרגה הפחותה ביותר, מתחיל להרגיש רצון למילוי בדרגות גופניות ואנושיות: אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אותו רצון לקבל שנראה לעצמו לבוש כגוף וחי בעולם. אבל הרצון לקבל מתאר כך רק את עצמו. זה הוא עצמו שמתחלק לפנימי וחיצוני, ולכן מרגיש את עצמו, ומרגיש כקיים בתוך עולם. אבל כולם הם חלקים שלו, ואין "עולם".

עולם הוא מצב של מלכות, מצב של הרצון לקבל. והרצון לקבל הזה כל פעם גדל. מה שמניע אותו הן הרשימות של ההשתלשלות מלמעלה למטה, מהרצון לקבל הגדול שהיה בשורש. וכך, ברצון לקבל שנופל, נשאר רושם מהמצבים הקודמים שמהם הוא ירד. וכך הוא מגיע למטה עם שרשרת רשימות בתוכו, שאם יבצע אותה מלמטה למעלה, יעלה עד למעלה בדיוק לאותו מצב.

אבל אין "למעלה" או "למטה". אלא יש רצון לקבל, שמאבד את ההכרה המלאה שהיתה לו באדם הראשון, ונכנס לערפול. ובמקום להרגיש קיים במצבו הקבוע, בתוך מערכת אדם הראשון, מלא באור הבורא, הוא מרגיש את עצמו כקיים עם רצון לקבל קטן ואור קטן. ולאט לאט הרצון הולך ונפתח, וכנגדו הולכת ונפתחת הדרישה למילוי. כלומר, הרצון לקבל הוא קבוע, ורק כלפי אותה נשמה הוא הולך ומשתנה, על ידי שמתבהר ונפתח יותר ויותר. בדומה לאדם מחוסר הכרה שלאט לאט מתעורר ובהדרגה חוזר להכיר את המציאות שבה הוא נמצא.

והאדם אמור לעבור את השלבים האלה ברצון, ביגיעה. הוא אמור לרצות להתפתח ולגלות עוד רצון לקבל, ולרצות למלא אותו באור על ידי השתוות הצורה. מהאדם נדרשת השתתפות בלבד. בהשתתפותו בפעולות האלה האדם קונה את השכל של הבורא. כי הוא כביכול רוצה לברוא את הרצון לקבל שלו. הוא לא בורא אותו, אלא רוצה שהרצון לקבל שלו יהיה גדול יותר. הוא מוציא אותו מתוך "מחסן הרצון" החוצה לאוויר העולם, ובכך האדם נעשה דומה לבורא.

האדם מבין לשם מה הוא צריך את הרצון לקבל. הוא מבין כעת מה הוא יגלה על ידו. מה התועלת מכך שייקח אותו וישתמש בו, כל פעם ברצון לקבל חדש. בכך האדם הופך להיות הבורא. לכן הוא חייב לעבור את התהליך הזה מתוך בחירה חופשית. אבל הרצון אינו חדש, האור אינו חדש, וגם השלבים אינם חדשים. אלא הדחף של האדם הוא חדש.

ומהיכן מקבלים דחף להתפתח? מהחברה שהאדם בונה לעצמו. ולמה להתפתח דווקא באמצעות החברה? כי כשהתהליך הזה נעשה בעזרת החברה, האדם צריך לתרום לחברה, לתת לחברה, וכך ההתפתחות של הרצון לקבל אינה אגואיסטית אלא אלטרואיסטית. זאת אומרת, האדם לא מפתח את הרצון לקבל כדי לבלוע בו יותר, כמו "הקליפות". אלא מפני שההתפתחות שלו נעשית באמצעות החברה, הוא מתפתח כאלטרואיסט, כהנותן.

תיקון הנברא הוא בכוונה / שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה / מחשבה, דיבור, מעשה / פעולת התיקון / שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא / חובת קיום תרי"ג המצוות / חוכמת האמת

"עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".[1]

תיקון הנברא הוא בּכַּוונה

תיקון טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.

הרצון ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון ליהנות, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.

יוצא מכך, שהשינוי היחיד שיכול אדם להביא לבריאה, הוא בצורת השימוש בתכונתו הטבעית היחידה - ליהנות - למען עצמי או למען הבורא. הנאה בכוונה אגואיסטית, למען עצמי, יכולה להתממש רק בתוך גבולות העולם הזה. אך למעשה, גם היא בלתי אפשרית, היות שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, המילוי מבטל את הרצון, והתענוג אינו מורגש עוד.

לעת עתה קיים באדם רצון זעיר, שמאפשר לו לקבל ניצוץ תענוג קטן, הנקרא "נהירו דקיק", וכשמו כן הוא, נר דקיק ותו לא. זאת, כדי שיוכל להתקיים עד שירכוש את הכוונה הנכונה, ויוכל למלא את עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, שהרי כל התענוגים האינסופיים והנצחיים, מורגשים רק בכוונה למען הבורא.

מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.

המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.

כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק, בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה למען הזולת.

אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון, במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות את האדם.

שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א. האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.

ב. קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".[2]

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

א. היחסים שבין אדם לבורא

ב. היחסים שבין אדם לחברו

המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

לכן, על האדם לדמיין במחשבותיו, שהוא עושה את כל פעולותיו רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו, להידמות לו, להיות משפיע כמוהו, ללא רווח עצמי. ודימוי זה בצירוף מעשיו הטובים של האדם יקרבו אותו לבורא באופן שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם, כאשר האדם הוא כנחתם של הבורא. ואז יהיה מוכן לקבל את השפע העליון.

ולכן, המחשבה במצוות שבין אדם לחברו הינה יסוד עיקרי יותר מאשר במצוות שבין האדם והבורא.

ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.

פעולת התיקון

הגם שהבירור כולו נעשה במחשבה, האדם חייב לממש את כל גילויי הבורא עד לדרגת עולם העשיה. על ידי שמעורר על כל ייחוד עם הבורא, דבר פעולה ומעשה, וזה נקרא, תיקון.[3]

שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא

מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא.

בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.

הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.

שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו.

חובת קיום תרי"ג המצוות

נשמתו של אדם מורכבת מתרי"ג (613) רצונות פרטיים. תיקון הכוונה על כל רצון ורצון מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא שמאפשר לאדם להרגיש, בכל רצון מתוקן, את הקשר עם הבורא ואת הדבקות עימו.

השגת כל גילוי פרטי של הבורא בתוך האדם, נקראת התגלות הבורא, או התגלות שם הבורא. במלים אחרות, שמות הבורא הם השגותיו הפרטיות של האדם, שהן בעצם מידות שפעו הכללי של הבורא. כל אדם חייב לעבור את כולן, ולהשיג את ההתגלות הכללית השלמה של שם הבורא.

חוכמת האמת

בתקופות קדומות, מסר כל מקובל את שיטת ההשגה על פי דרכו הפרטית. אולם בשיטת בעל הסולם ההסבר מוגש בשיטת הכלל.[4]כלומר, הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. יוצא, שהסבר זה הינו בלתי משתנה, ואינו תלוי מקום וזמן. מה שהופך אותו למועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. וחוכמה זו היא שנקראת חוכמת האמת.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו, כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.

תיקון הנברא הוא בּכַּוונה

תיקון טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.

למטרה הזאת לא מגיעים מיד, אלא על ידי השתלשלות של סיבות ותוצאות, שמתעוררות באדם לאט לאט, על ידי לימוד ועבודה עצמית. לא מיד הוא יכול להחליט על הנחיצות להגיע למטרה הזאת, לרצות כולו להשפיע לכוח העליון, ללא שום פנייה לעצמו. שהשפעתו תהיה השפעה שלימה. אלא, כמו שכתוב: "מלא לשמה בא לשמה".[1]

מ"לא לשמה" זאת אומרת, דרך סדר המצבים שהאדם עובר בזמן ההכנה, במשך ההתפתחות בהסתר כפול ובהסתר רגיל.[2] המצבים האלה מתגלגלים על האדם בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, בלי שהאדם יודע בדיוק איך עליו לעבור ממצב למצב. אלא, עליו לתת תשומת לב כמה שהוא מסוגל ויכול, ולהשתתף בכל מה שמייעצים לו המקובלים, שכבר עברו את המצבים האלה. ולכן הם יכולים לייעץ לו איך לקצר את הדרך, ולהגיע בצורה הנכונה ביותר למטרה האחת.

ועד שהאדם עובר מהרצון האגואיסטי, עם הכוונות האגואיסטיות שלו למלא את עצמו בכל מיני צורות בהכרתו או בתת הכרתו, עד שהוא מברר את הכוונות האלה ומבין שחייב לתקן אותן, שרק זה חשוב ולא לסובב את כל העולם לטובתו, אלא לתקן את עצמו ולשנות את עצמו כדי להשפיע לכל העולם, השינויים האלה לא עוברים על האדם בבת אחת, ולא מיד הוא מגיע להחלטות האלה.

אלא האורות העליונים והשורשים, הרשימות בתוך האדם, מסודרות כך שאם הוא הולך לפי העצות, ועובד במה שאומרים לו, לאט לאט מתגלים בו הכוונות והרצונות הנכונים, והוא מגיע לתפילה שמבקש באמת, שיתעוררו וייבנו בו הכוחות דהשפעה.

הרצון ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון ליהנות עצמו, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.

לפי סדר התפתחות הכלים מעולם אין סוף ואילך, מרגע שמתחילה בתוך הנברא הרגשת הבורא, בכוונה רק כלפי הבורא, רק כלפי בעל הבית, אז מתחילה בנברא הרגשת הבושה. אחר כך, באדם הראשון, עד שהמלכות לא מתערבת עם בינה ונעשות רצון במלכות וכוונה בבינה יחד - בגלגלתא ועיניים דפרצוף אדם הראשון, היכן שהרצון והכוונה יכולים להיות לכיוון ההשפעה, הנקרא "רשות הקדושה"[3] - המלכות לא יכולה להיות יחד עם הכוונה באח"פ דכלים, היכן שהרצון של האדם, כי הכוונה חלשה ולא יכולה לכוון נכון את הרצון לעל מנת להשפיע. ולכן באח"פ דכלים יש איסור להשתמש ברצונות ללא כוונה.

זאת אומרת, בעולמות עליונים, בכל מצב שיש דין, הדין הוא על הכוונה ולא על השימוש ברצון בלבד. אלא השימוש ברצון מותר או אסור, בהתאם לכוונה שמצטרפת ורוכבת על הרצון עצמו. וגם במצבנו, שנמצאים באזור הרצונות בלבד מתוך כלל המציאות, אזור שנקרא רצון דעולם הזה, שנועד מלכתחילה רק לתענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, רצונות שמותר להשתמש בהם גם בלי כוונה, כי זה אזור החיוּת של האדם בזמן ההכנה. אז אם רוצים להגיע במצבנו הזה למגע עם הבורא, חייבים לגדל את הרצון אל הבורא מעל הרצונות הטבעיים. ובאותו רצון לבורא לפתח את הכוונה בעל מנת להשפיע.

הרצון כלפי הבורא, כלפי בעל הבית, הוא הנושא שבו כל הזמן צריך להיות, לחיות, לדאוג, להתפתח ולשפר. לגדל רצון שעליו תהיה כוונה נכונה, בעל מנת להשפיע לו. ובכל יתר הרצונות ששייכים לעולם הזה - רצונות גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, שמתעוררים באדם על ידי סביבתו - להשתמש בהם לפי הצורך, בהתאם להכרחיות. כי אדם שחי ומזדהה עם הרצון כלפי הבורא, רק בתוך הרצון הזה מרגיש את עצמו חי, וכל יתר הרצונות האחרים נבחנים אצלו כהכרחיים בלבד.

והרצון לבורא מתעורר רק על ידי התפתחות רצונות גופניים ואנושיים משך אלפי שנים. אחרי כל הרצונות לתענוגים גופניים ולתענוגים אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, מתעורר באדם רצון לבורא, למשהו מעבר לאדם, בשאלה: מהו הטעם בחיי, בשביל מה אני חי. רצון לדעת את המקור שלו, מהיכן הוא, מה הוא, ולשם מה הוא.

והרצון הזה נובע מנקודת הבינה, שנמצאת בנו בתור רשימו כתוצאה מהשבירה, ולא מיסודה של מלכות. אלא מלכות התערבה עם בינה, ומפני שהלכו יחד, נשברו יחד, וכך הרשימות האלה נמצאות בנו ומתעוררות, ולפיהן האדם מתחיל לחפש תשובה איך לממש את הרשימו, ומתעורר לקראת הבורא, תחילה בלי דעת ולאחר מכן מתוך הכרה.

הרצון כלפי הבורא גדל בהתאם לאיך שהאדם מפתח אותו: או שהייסורים הקודמים מעוררים אותו לפתח רצון כלפי הבורא, או שהבורא מעורר בו את השאלה מהו הטעם בחיי, והאדם ממשיך ומפתח את הרצון לתשובה על ידי הסביבה: חברה, ספרים, מורה, שזו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.

והרצון הזה הוא רצון קטן מאוד, הנקרא נקודה שבלב. ומעבר לאותה נקודה, האדם בעצמו חייב לפתח את הרצון לבורא, שמלכתחילה הוא כולו על מנת לקבל לעצמו. עליו להגיע לצורך לברר בתוכו את השאלה, מהו הטעם בחיי - מהיכן אני בא, מה המקור שלי, מהיכן כל המציאות, בשביל מה היא, בשביל מה אני, לאן חייבים להגיע - אותו בירור שעושה רק האור המחזיר למוטב, האור העליון שרק הוא מפתח את הרצון הזה. כי בתוך החיים שלנו אין לאדם לא שאלה כזאת ולא מענה עליה. אלא הכול בא מהעולם הרוחני, גם הרצון הזה וגם המילוי שלו.

לכן היגיעה על הרצון הזה היא מעבר להבנתו של האדם. ולפי עצות המקובלים, יש לעסוק במה שהם מייעצים כדי לפתח את הרצון העל טבעי הזה. היינו, לעסוק בלימוד שמדבר על מצבים על טבעיים ובחברה שיש לנהוג בה בצורה על טבעית. וכשהאדם מבצע את הפעולות העל טבעיות האלה, הוא מפתח את הנקודה שבלב, אותו רצון על טבעי שנמצא בו כניצוץ שנפל בו משבירת הכלים, והופך אותו לכלי הנקרא חוש השישי.

אותו הכלי, שבו האדם מרגיש את הרצון המלא ואת המילוי שלו, מהווה את אזור המחייה של האדם, המרחב שבו הוא חי. וכשהוא מזדהה עם הרצון לבורא ורוצה לחיות בתוכו, במקום ברצונות גופניים או אנושיים, נקרא שהוא נכנס לעולם העליון. כי האדם חי בתוך הרצון. רק תלוי לאן הוא משייך את הרצון שלו.

כלומר, מדובר גם ברצון וגם בכוונה. ומלכתחילה אין לא רצון ולא כוונה כלפי הבורא, כלפי בעל הבית. אלא מתחילים מרצונות בכוונה על מנת לקבל, שנקראים רצון של קו שמאל, רצון של קליפה. ועל הרצון הזה מתַקנים כוונה על מנת להשפיע כדי להפוך אותו לקדושה. אבל זו הכוונה בלבד. וקודם צריך שיהיה רצון, שעליו אפשר יהיה לתקן את הכוונה, מכוונה טבעית על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא התיקון.

אבל הרצון עצמו כלפי בעל הבית, לא נמצא כשבעל הבית נסתר. אלא הוא מתעורר לראשונה כשהאדם מרגיש את השאלה מהו הטעם בחיינו, הוא שואל בעצם: "איפה הבורא?" בצורה בלתי מזוהה עדיין, תת הכרתית, שהאדם לא יודע מה בדיוק הוא שואל. אבל כבר מתחיל החיפוש אחר מקור החיים שלו, מהיכן הוא, לאן עליו להגיע, אל מי עליו להגיע, שזו שאלה על הבורא.

הרצון לבעל הבית, לבורא, שלא נמצא מלכתחילה, מתעורר אחרי כל יתר הרצונות שיש באדם - רצונות גופניים ורצונות אנושיים. לאחר שהאדם מממש את כל הרצונות האלה, ומכיר שבהם הוא לא יכול למלא את עצמו, הוא מגיע לבחינה ד' של הרצון הכללי שלו, שהיא הרצון לשורש, לבורא.

כמו בד' בחינות דאור ישר, הרצון במלכות מתעורר להרגשת הבורא בבחינה ד' שבד'. שם מלכות מרגישה את "הכתר דכתר", ומרגישה עד כמה היא הפכית ממנו, כלומר, בושה, שמביאה אותה לצמצום, ולהתקנת מסך, ולכל הפעולות. כך אצלנו גדל הרצון לכל התענוגים דעולם הזה. ולאחר שהרצון בכללותו גדל לכל התענוגים שיכולים לברר ללא קשר עם הבורא, לכל הבחינות הקודמות לבחינה ד', אז מתחילה להתפתח בחינה ד' של הרצון הכללי שלנו. ומתחילים לשאול איפה בעל הבית, איפה האבא, איפה המקור, כי הרצון מתעורר ולא מוצא מילוי לעצמו.

לכן לא מכירים את הרצון עצמו, בשביל מה הוא, לאן הוא. ושאלה שמתעוררת ללא הַכְוונה למי היא מיועדת, על מי היא, מתבררת בנו כשאלה: "מהו הטעם בחיינו", שבאה מתוך ריקנות. שיש חיסרון באדם, אבל הוא לא יודע מה צריך למלא בו ועל ידי מה. מה שמביא את כלל האנושות לייאוש וסמים. אם לא ממלאים את הרצון הזה, אם לא מממשים את בחינה ד' שמתפתחת, אלא את כל יתר הרצונות היותר קטנים מהרצון הזה, אז נמצאים במצב ללא תשובה, מה שגורם לאותו ייאוש כללי שרואים היום בכל העולם.

מה ההבדל בין הרצונות?

רצונות בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', היינו, רצונות גופניים לאוכל, מין, משפחה, ורצונות אנושיים לכסף, כבוד ומושכלות, הם רצונות שמתפתחים בהתאם לעומק הרצון עצמו. ככל שהרצון יותר גדול, הוא גדול בכמות ובאיכות. רצונות ששייכים לגוף מתמלאים בכמות מסוימת של מילוי ולא יותר, ואחר כך הם שוב מתעוררים. כמה שהאדם לא אוכל, לאחר זמן הרצון שוב מתעורר. הבירור נעשה על ידי זה שהרצונות באים והולכים, באים והולכים, וצריך כל הזמן להחליף רצונות או מילויים.

מה שאין כן בסוג הרצונות הבא. ברצון לכסף האדם לא מרגיש שובע. הוא רץ למלא אותו, ומיד מתחיל להרגיש לא מלא, ושוב רץ למילוי. ברצון לכבוד ושליטה אין בכלל הרגשה של מילוי. וברצון למושכלות אין כלל שיעור לרצון, האדם רוצה לדעת הכול, לשלוט עם מוחו בכול. פיזית הוא לא מסוגל לתפוס את כל היקום, אבל הוא רוצה עוד יותר, הוא רוצה להבין אותו, "לבלוע" אותו בתוך עצמו, בתוך הרצון למושכלות. וכך הוא מקבל את הכול ללא גבול.

ככל שהרצונות יותר גדולים, הם עובדים באדם בצורה בלתי פוסקת, שתובעת ממנו את כל החיים. ברצונות לאוכל, למין, ולמשפחה הוא עוסק רק לעיתים. אבל הרצונות הגדולים ממש בולעים את האדם והוא נמצא בהם רובו ככולו. כך הרצון לרוחניות. אם באדם מתחיל להתעורר רצון לבורא, הוא עוזב את כל יתר הרצונות, שנראים לו כבר קטנים, ומגדל רק אותו.

כך שהרצון עצמו גדל כל הזמן. מתעוררות כל הזמן רשימות יותר ויותר חזקות, שתובעות מילוי. ולא יכול להיות שימוש ברצון שלא לפי הרצון. אלא הרשימות בשרשרת הופעתן מביאות את האדם לאין סוף. והרשימות הן של הרצון עצמו. ואת השימוש ברצון, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, האדם מברר בהתאם ליגיעתו, בעבודה שלו.

אבל הרצון עצמו הוא ניטרלי, אין בו לא טוב ולא רע. אלא מפני שאנו תוצאות מהשבירה, השימוש בו מלכתחילה מתעורר בעל מנת לקבל, עם מסך שבור, שצריך לתקן אותו בעל מנת להשפיע על ידי האור המחזיר למוטב.

מהי הכוונה על הרצון?

כוונה אינה מחשבה על הרצון. הכוונה על הרצון היא שיטת השימוש ברצון, לשם מי מכוון הרצון. והמחשבה אינה שייכת לשיטה זו. אלא יש מחשבה ויש רצון. המחשבה היא גורם זר לחלוטין, זו מערכת איך לממש את הרצון, לא איך לממש אותו בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, אלא רק איך להגיע למימוש שלו. המחשבה היא הדרכים איך לבצע את הרצון.

והכוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, היא בהתאם למקור, לבעל הבית. אם לא רואים את הבורא, אין בתוך הרשימו של האדם שום התעוררות של כוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. לא מתעוררת בו ההבחנה הזאת, אלא יש לו רק רצון ליהנות, שאפילו לא נקרא על מנת לקבל.

הרצונות שנמצאים באזור הנקרא העולם הזה, הרצונות הגופניים והאנושיים, אינם נקראים רצונות אגואיסטיים, אלא הם רצונות רגילים שקיימים בטבע, באדם ובבהמה. כי אם אין חיוב, אין שלילה. אם כנגד הרצונות הטבעיים האלה, אין שימוש על מנת להשפיע, אז אין גם על מנת לקבל. אלא פשוט הרצון נמצא בעולם הזה, ואפשר לכנותו רצון אגואיסטי, כי האדם משתמש בו כדי למלא את עצמו. אבל לא נמצאת בו צורה אחרת, אלא הוא משתמש בו כמו שכולם משתמשים.

ורק רצון שמכוון כלפי הבורא, שהבורא צריך למלא אותו, או האדם ממלא אותו בהרגשת הבורא, בהרגשת בעל הבית, ונקרא רצון מעולם העליון, מעולם העשיה, היצירה, הבריאה, האצילות, הוא רצון בהתאם לבעל הבית. כשהאדם מרגיש שמקבל מהבורא את יחס הבורא כלפיו, ובהתאם לזה מתייחס אליו בחזרה, מתעורר בו רצון לבורא יחד עם הרגשת על מנת לקבל, ואז יש מקום לתיקון.

והמערכת, המנגנון איך להביא את הרצון למימוש, הם המחשבות. באיזה דרכים: על ידי לימוד, על ידי חברה. בניית המערכות האלה נקראת מחשבה. המחשבה איננה כוונה. גם בעולמנו יש רצון, ויש מחשבה איך לבצע את הרצון ולממש אותו. ואם אין רצון, אין לידו מחשבה. ואם הרצון היה מתמלא מיד, האדם מעולם לא היה מפתח מערכת של מחשבה.

המערכת הזאת היא מנגנון הדומה למחשב, שמתפתח באדם מפני שיש לו רצון, והוא לא יכול למלא אותו מיד. אז הוא מחפש על ידי איזו צורה, באיזה תחכום, על ידי איזה סדר פעולות הוא יכול למלא את הרצון הזה. וכל התכנון הזה, כל הדרכים האלה, שהאדם ממציא לעצמו כדי להגיע למימוש הרצון, נקרא מערכת החשיבה. זו מערכת שעובדת כדי לממש את הרצון, לא חשוב אם בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אם הרצון היה מתמלא מיד, כמו באין סוף, אז לאדם כלל לא היתה מחשבה, לא היה לו שכל. השכל מתפתח רק מתוך חסרונות.

יוצא מכך, שהשינוי היחיד שיכול אדם להביא לבריאה, הוא בצורת השימוש בתכונתו הטבעית היחידה - ליהנות - למען עצמי או למען הבורא. הנאה בכוונה אגואיסטית, למען עצמי, יכולה להתממש רק בתוך גבולות העולם הזה. אך למעשה, גם היא בלתי אפשרית, היות שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, המילוי מבטל את הרצון, והתענוג אינו מורגש עוד.

לעת עתה קיים באדם רצון זעיר, שמאפשר לו לקבל ניצוץ תענוג קטן, הנקרא "נהירו דקיק", וכשמו כן הוא, נר דקיק ותו לא. זאת, כדי שיוכל להתקיים עד שירכוש את הכוונה הנכונה, ויוכל למלא את עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, שהרי כל התענוגים האינסופיים והנצחיים, מורגשים רק בכוונה למען הבורא.

כדי שהאדם יתפתח, הרצון שלו חייב לעבור שינוי מתמיד, התפתחות. כל הבריאה היא רצון בלבד. וכדי לפתח רצון, צריך לבנות מנגנון שמפתח אותו. לכן לפני בריאת האדם בא מלמעלה אור עליון ובורא מערכת שלמה: בונה רצון ומחלק את הרצון לחלקים ומכניס בתוכו את הטבע שלו. כלומר, שובר אותו, מברר אותו, נכלל עם הרצון יחד, ויורד דרך מיני מצבים ומדרגות. עד שמגיע למצב הנמוך ביותר, שהרצון קיים בו במנות קטנות, שאפילו לא מרגיש את האור, שנמצא כנגדו.

והמערכת הזאת, שהאור בנה כלפי הרצון, היא נקראת מערכת העולמות. יש אור ויש רצון, וביניהם יש מערכת, שדרכה האור מגדל, מברר, את הרצונות. עד שהוא בונה בתוך הרצון מערכת מחשבה ומערכת הרגשה. לא של הרגשה בלבד, אלא שהרצון עצמו הוא המרגיש. אבל על ידי היחס המיוחד הזה דרך העולמות, האור בורא בתוך הרצון הרגשה, שנמצאת מחוץ לרצון. דבר שלא היה קודם, והוא לא טבעי לרצון.

הרצון ליהנות נהנה שנמצא, שמרגיש, שמתמלא במשהו. אבל על ידי עבודה עם הרצון, האור בונה ברצון הרגשה למשהו שנמצא מחוץ לרצון, שהיא בריאה חדשה לחלוטין. משהו שלא קיים בתוך הרצון מטבעו. וזה נקרא שהרצון מתערבב עם ט' ראשונות, עם תכונות האור. תחילה כדי ליהנות מהן, מכל תכונה ותכונה. לא סתם מהמילוי שלו, אלא מאופי המילויים - "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד". כשהרצון מתחיל להבחין, מאיזה מילויים בדיוק הוא נהנה בתוך עצמו, אז מתחילים בתוך הרצון יחסים מיוחדים עם כל סוגי המילויים.

והרצון מבחין, שיש לפניו משפיע, שבמשפיע הזה יש כל מיני הבחנות. הוא משפיע לו בצורה כזאת, אוהב אותו בצורה כזאת, חושב עליו בצורה כזאת, שמתייחס אליו בצורות שונות של נתינה, שמהן הרצון נהנה. בדומה לילד קטן ש"חולב" מאמא שלו כל תענוג אפשרי. הוא שולט בה ומחייב אותה למלא אותו בכל מיני צורות. דורש זה וזה וזה ואמא מסתובבת מחויבת ונותנת לו הכול. אבל מתוך זה הילד מתחיל להכיר את צורות ההשפעה של אמא כלפיו.

תחילה בעל מנת לקבל, שזו הצורה שמתחילים להרגיש את יחס הבורא, כשנמצאים בעולם הזה ומתחילים לגדול כלפי מעלה. ומתוכה עוברים אחר כך לחלק של עבודת האור המחזיר למוטב. מתוך שרוצים ליהנות בצורות שונות מהיחס של בעל הבית, בהתאם לזה מתעוררים רצונות להגיב אליו, שאותם מעורר האור העליון. וזה נקרא שמחזיר למוטב.

והיחס הזה כלפי הבורא נקרא התקנת הכוונה על הרצון. כי הרצון ליהנות נשאר אותו רצון, שרוצה ליהנות באופנים שונים, ממה שהרגיש מבעל הבית, מאותן ט' ראשונות, שנתנו הטבעה בתוך הרצון, באיזו צורה אפשר ליהנות. אבל מתוך ההטבעה שנעשתה בתוך הרצון, הרצון מפתח מול בעל הבית יחס הפוך, של "ט' ספירות דאור חוזר". מתוך הרצון נוצרת בהתאם כוונה להמשפיע, לבורא.

ליחס הזה מגיעים דרך לימוד איטי והדרגתי. האדם לומד, שמילוי ללא קשר לנתינה, לא ממלא אותו. שהמילוי האגואיסטי אינו מילוי, אלא הוא נעלם ולא משאיר דבר. חוץ מאותו רגע שנראה שנהנים, לא נהנים. ברגע הבא האדם ריק פי שניים משהיה קודם. והלימוד הזה הוא לימוד איטי, שלוקח שנים רבות, עד שהאדם מתייאש מצורת החיים הזאת של מילוי אגואיסטי. ומתחיל להבין שהחופש, שהרגשת החיים, זאת אומרת, הרגשה שלימה בתוך הרצון, יכולה להיות רק מנתינה, רק מחוץ לעצמו.

ומהו "מחוץ לעצמו"? שחי בט' ראשונות ולא במלכות שהמילוי הוא מסך ואור חוזר שמלכות אין לה אף פעם מילוי חוץ ממסך ואור חוזר וכל המילויים הם מעל מלכות. כך לומדים בקבלה על כל פרצוף דקדושה. ואדם שמתחיל לחשוב על זה ולהבין את זה, נקרא שהוא מתחיל להכין את עצמו לקראת הכניסה לעולם הרוחני.

ולפני שמגיעים לכל השלבים האלה, חיים בתוך רצונות מתחלפים, שהאדם ממלא אותם והם מתרוקנים, ממלא והם מתרוקנים, שזאת צורת החיים שלנו. והיא נקראת צורת חיים לא נצחית. כי לא מורגש בה, לא שהמילוי נמצא בתוך הרצון ולא שהמילוי שייך לשורש העליון. גם ברוחניות יש עניין של הפסק המילוי, שהמילוי נעלם, אבל שם, למרות שהמילוי נעלם, מורגש הקשר עם השורש הנצחי. מה שאין כן ברצונות ובמילויים של העולם הזה. ברצונות גופניים ואנושיים שאין להם קשר עם הבורא, המילויים אינם מורגשים כנצחיים.

מהם מסך ואור חוזר?

במסך ואור חוזר משפיעים לבורא. הם בדיוק מה שמרגישים כהשפעה של הבורא, בהתאם לאיך שמשפיעים לבורא. ואז הרצון הוא רק כלי, שעל ידו האדם יכול להפוך את מה שהוא מרגיש כנתינה מצד הבורא, לנתינה לבורא מצד עצמו. והנתינה הזאת הופכת להיות המילוי שלו, למה שממלא אותו.

המילוי של האדם הוא בדיוק מהנתינה, מסך ואור חוזר. רק הנתינה היא החיות שלו והוא לא רוצה יותר. הוא חי בתוך הנתינה. לא במלכות, לא ברצון, אלא בט' ראשונות, באור חוזר, במה שהוא נותן. אבל הרגשת המילוי שלו, הרגשת החיות, היא ממה שמלכות מתמלאת עם מסך ואור חוזר. ההרגשה היא בתוך מלכות, היא לא יכולה להיות מחוץ למלכות. האדם, הנברא, לא יכול לצאת מעצמו. וכמה שירצה הוא לא מסוגל להרגיש מחוץ לו.

לכן הרגשת החיות היא בתוך מלכות. אבל ממה מלכות חיה? לא מכך שנמצאת בתוך עצמה, אלא שנמצאת מחוץ לה, בנתינה, בט' ראשונות, באור חוזר, בט' ספירות דאור חוזר. אבל בט' ספירות דאור חוזר אי אפשר להרגיש שום דבר. אלא בהן האדם מבטא את עצמו, הן הכוונה שלו, הכיוון שלו. ההרגשה היא בכל זאת בתוך מלכות. ומהחיסרון בט' ראשונות שהוא תוצאה משבירת הכלים, שאז נכנסו למלכות כל הרצונות, היא יכולה להרגיש מה יש לפניה, בעל מנת לקבל.

לכן בלימוד הקבלה אדם, שמשתדל למלא את עצמו בעל מנת לקבל, מרגיש שהוא נעשה יותר ויותר ריק, ולא מגיע לכלום. וזה בא לביטוי במיוחד בזמן שנמצאים בחברה, חברה שבצורה חיצונית משתוקקת לעל מנת להשפיע. אז מתעוררת באדם הבנה שבעל מנת להשפיע החיים נכונים ונצחיים. ולמרות שכל חברי הקבוצה לא נמצאים עדיין בהשפעה, אבל הם מדברים עליה, והדיבורים שלהם כלפי האדם הם אמיתיים. הוא קולט אותם כאילו חבריו כבר בהשפעה.

ומתוך שקולט מדבריהם, שיש חיים בעל מנת להשפיע, חיים נצחיים וטובים, שהם בדרגה אחרת לעומת דרגת הקיום שלו, שכל הזמן חושב על עצמו ונשאר ריק, ואין לו שום תועלת מזה. אז כל ההבחנות האלה שמתעוררות ולאט לאט נאספות בתוך האדם, הן מביאות אותו להחלטה, שהוא חייב להיפרד מצורת המילוי של השתוקקות תמידית לעל מנת לקבל, ולצאת ממנה לחירות.

ההרגשה שהוא נמצא בתוך שליטת הרצון לקבל, שמחייב אותו כל הזמן לרוץ אחר המילויים, גורמת לו לרצות לצאת ממנו בכוח. ואז האדם באמת מתחיל להשתוקק לחברה, ולהבין שרק החברה יכולה לעזור לו לצאת מהרצון לקבל שלו.

מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. מלכתחילה "סוף מעשה במחשבה תחילה".[4]מלכתחילה הבורא סידר את הבריאה, את הרצון לקבל, בצורה כזאת, שאפשר ליהנות בו רק בעל מנת להשפיע. ובעל מנת לקבל הרצון אף פעם לא מתמלא. אין מצב במציאות, שהרצון לקבל מתמלא באור ותו לא, שנשאר במצב שמרגיש כל הזמן תענוג. כי אור שנכנס לתוך הרצון לקבל, מכבה את הרצון, מכבה את החיסרון.

ורצון לקבל שלא מרגיש חיסרון, לא מרגיש את המילוי. ואז אי אפשר לומר, שאור נמצא או לא נמצא בו. כי אור הוא הרגשת התענוג, הרגשת המילוי. זאת אומרת, הרצון לקבל שנברא על ידי האור, לא בנוי כדי למלא את עצמו באור, ולא כדי בכלל ליהנות. הוא רק נקרא "רצון ליהנות", אבל הוא לא נהנה מן האור. כי מלכתחילה הוא בנוי בצורה כזאת שהוא יכול ליהנות רק אם הוא עובד בכוונה על מנת להשפיע.

ובעל מנת לקבל אין דוגמה לתענוג, שאפשר לקבל וליהנות. בעיקר לא התענוגים הממשיים, תענוגים רוחניים מהרגשת האור העליון. לא מדובר בתענוגים שאפשר ליהנות קצת כדי להחיות את עצמנו בזמן ההכנה, הנקרא העולם הזה. שמתוך כל הרצונות, העולם הזה הוא אותו האזור, אותה שכבה קטנה של רצונות, שאפילו לא חל עליה חוק הצמצום, וכעת מותר ליהנות ממשהו ביני לביני.

הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות בצורה ישירה, ולכן "סוף מעשה במחשבה תחילה". כשהבורא ברא את הרצון לקבל, הוא מיד התכוון לסוף התיקון שלו, שיוכל בעל מנת להשפיע למלא את עצמו וליהנות. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.

המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.

כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק, בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה למען הזולת.

מפני שהרצון לקבל לא מיועד ליהנות בצורה ישירה, היעוד שלנו הוא לפתח כוונה בעל מנת להשפיע. ורק בַכוונה אנו נעשים דומים או לא דומים לבורא. אין רצון ללא כוונה, כי מעולם "אין סוף" הרצון משתלשל יחד עם הכוונה. אבל בצורה האידיאלית של הרצון, אם הוא היה ללא כוונה, כמו באין סוף לפני הצמצום, אי אפשר היה לקבוע שהוא רע או טוב. כמו שכתוב, בפרקי דרבי אליעזר, שבאין סוף היה "הוא ושמו אחד"[5], אמנם שהיה ממולא כולו.[6]

וכך יוצא, שהרצון לקבל אינו הגורם, הנושא, שבו צריך לטפל. אלא צריך לחשוב ולהחזיק רק בכוונה, בבדיקה לשם מה היא, כדברי בעל הסולם: "למי אני מהנה".[7] רק הדאגה הזאת צריכה להיות לאדם. ולא גודל ואופן הרצון. מכאן נובע אותו חוק בקבלה, שאסור לשנות את הרצון עצמו, או להפסיק להשתמש בו, בגלל שהוא לא נראה לנו יפה. אלא כל השימוש הוא רק על ידי הכוונה. כל התיקון הוא רק כוונות.

ובהתאם לכוונות הנכונות שיש באדם, מתעוררים בו רצונות שונים בהתאם לגודל הכוונות. ואין זו הדאגה של האדם, אלא המערכת הפנימית של מבנה הנשמה היא שמחייבת את התעוררות הרצונות האלה או האחרים. והאדם צריך לדאוג רק על הכוונה. והכוונה היא פשוטה, לא חשוב על רצון כלשהו או על איזה מצבים, אלא היא מחויבת להיות כלפי הבורא, בקו האמצעי.

וכך כל עבודת האדם הופכת להיות לא במלכות עצמה, אלא, בהתאם למה שהוא מגלה בט' ראשונות דאור ישר, לעשות מהן ט' ספירות דאור חוזר. ועל מה שקורה במלכות, איזה רצונות מתעוררים בה ואיזה רשימות, אין לו בכלל מה לדאוג.

אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון, במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות את האדם. הקשר עם הבורא אפשרי רק דרך התבטלות כלפי החברה.

שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א. האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.

ב. קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

שני חוקים מקיפים את חיינו ואת התנהגותנו ומגדירים אותם בצורה ברורה: או "אחרי רבים להטות" בחבלי העולם הזה, או "אחרי יחיד להטות" בדרך הרוחנית.[8] "אחרי יחיד להטות" הכוונה לאדם שהולך בדרך ה', לקראת התאמה יותר ויותר לתכונות ההשפעה, לבורא. ו"אחרי רבים להטות", הכוונה בכל מה שקורה בחייו, בסדרי העולם הזה, האדם חייב להטות אחר מה שקובעת החברה.

והיכן האדם עצמו? "האני" של האדם כלל לא קיים, לא בזה ולא בזה. אלא בקבלה לומדים, שהוא שליש אמצעי דתפארת: או שיכול לשייך את עצמו לשליש עליון דתפארת, הנקרא "כלים דהשפעה", "גלגלתא ועיניים", "כולו קודש". או שאינו מסוגל, ואז משייך את עצמו לכלים דקבלה לא מתוקנים, הנקראים אח"פ, שנמצאים למטה, בשליש תחתון דתפארת. והאמצע לא קיים. האמצע הוא הבחירה של האדם, לְמה לשייך את עצמו.

וכך בחייו הפרטיים, בחיים הרוחניים שלו, האדם חייב לשייך את עצמו לבורא, שזה נקרא "אחרי יחיד להטות". בחיים הרוחניים, החברה חייבת להטות אחרי הגדול, הרוחני ביותר מבין כולם, אבל האדם חייב להטות אחרי הבורא, שהוא היחיד. ובחייו הגשמיים עליו להיות במסגרת החברתית הרגילה, ואז נחשב שמממש כראוי את בחירתו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

א. היחסים שבין אדם לבורא

ב. היחסים שבין אדם לחברו

המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

הקבוצה, החברה הקרובה של האדם, והבורא לא מסודרים אצלנו בקו אחד, אלא כשני גורמים. אבל אין קושי לעבוד דרך החברה ודרך הספרים, בתנאי שרואים דרכם את הבורא כמטרה. בדומה לקליעה למטרה, כשרואים את המטרה דרך שתי הכוונות של כלי הירי, בטוחים שנמצאים בקו אחד עם המטרה. כך האדם צריך לראות בקו אחד את עצמו, את הקבוצה ואת הבורא.

ואז לבטח הוא מכוּון אל הבורא, ולא לאיזו דמות שמצייר לעצמו. כי הבורא עצמו לא מתברר לנו, אלא אנו מציירים אותו במוחנו. ואם היחס לחברה ולחברים נובע מרצון להגיע על ידי הקשר איתם להשפעה, לפיתוח יכולת ההשפעה, לקבל חשיבות של תכונת ההשפעה, אז מציירים את הבורא נכון, כתכונת ההשפעה, ודרך החברה מתקדמים לבורא.

וללא החברה והעבודה כלפי קבוצה, שמבינה ומוכנה לעזור, ומחזיקה את האדם בקניית תכונות דהשפעה, אין לאדם שום אפשרות לכוון את עצמו לבורא. כי אין לו שום קנה מידה ודמות ונקודת הסתכלות דרך תכונות והבחנות, שבהן יוכל לצייר את תכונת ההשפעה, היינו, את הבורא שלפניו. לכן כל העבודה כלפי חברי הקבוצה, כלפי החברה, והעבודה עם החומר הנלמד, ששייכות להתפתחות הרוחנית, חייבות להתבצע בתוך החברה. ואז לבטח לא טועים בכיוון לבורא.

הבורא עצמו הוא נסתר, ומראה את עצמו רק דרך החברה, כדי לעזור לאדם להיפטר מהאגו שלו. ואם בני האדם עצמם היו נמשכים אליו, הם היו נמשכים אליו כקליפה כדי להרוויח ממנו, כדי לנצל אותו. אבל אם באים אל הבורא דרך החברה, אז נכנסים לצורת החברה, לצורת ההשפעה, ובאים אליו בצורה הנכונה, על מנת להשפיע, ומקבלים גם את דמותו, את דמות המשפיע.

כך, על ידי "שבירת אדם הראשון", הבורא נתן לנו הזדמנות דרך החיבור עם יתר החלקים, דרך היחס לאחרים, להגיע אליו בעל מנת להשפיע. ואין צורה אחרת להתקרב למקור כל הטוב בכוונה להשפיע לו, מתוך הרצון לקבל בכוונה לנצל אותו ולקבל ממנו, אלא מתוך שמסדרים את היחסים עם הזולת כדי להשפיע לו, שאין בהם שום רווח לעצמי.

ההזדמנות לרכוש תכונות השפעה, תכונות רוחניות, היא רק דרך החברה. אין דרך אחרת להגיע מקבלה להשפעה. אחרת דומה המצב לגנב שרץ לפני כולם וצועק: "תפסו את הגנב" - הרצון לקבל היה שש ושמח לרוץ אל הבורא, ליצור מגע עימו ולתת לו כל מה שצריך, רק כדי לקבל טוב ועונג. אבל להגיע אליו ללא שום תנאי, ללא שום פנייה עצמית, לצורך זה ישנה בין האדם לבורא החברה, שבעזרתה מקבלים צורה חיצונית בעל מנת להשפיע.

ואם לא החברה, לא היה ביכולתנו לעשות זאת. ולכן מצוות בין אדם לחברו יותר חשובות ממצוות בין אדם למקום, לבורא. כי אדם שיכול לקיים תחילה אותן, הוא שמגיע למצוות שבין אדם למקום.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

כל פעולות האדם חייבות להיות מכוונות למטרה. והבורא הוא המטרה. לא חשוב מה האדם עושה בחייו, בסופם של המעשה, המחשבה, הפעולה, הדיבור, הוא חייב להגיע לבורא. כל פעולה של האדם, כל תנועה שלו, רוחנית או גשמית, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אותם מושגים שכוללים כל מה שהאדם מבצע, חייבות להיות מכוונות דרך החברה לבורא.

מה שאין כן אם הפעולה לא יכולה לעבור דרך החברה לבורא, שהחברה לא נותנת חשיבות לדיבור, למעשה, או למחשבה, אז הם לא עוברים דרך החברה, ולכן הם לא יכולים לגעת בבורא. זאת אומרת, מחשבה, דיבור ומעשה פרטיים, של האדם לעצמו, שלא מתכבדים בחברה, לא יעברו לבורא.

ואם האדם מחפש דרך ישר לבורא, ולא דרך החברה, הוא עלול להטעות את עצמו וללכת בכיוון לגמרי אחר. אדם שלא רוצה לבנות סביבה ובתוכה להתפתח, כלומר, להתבטל כלפי הסביבה ולקבל ממנה כוחות, מתחיל לדמיין לבורא איזו דמות, ולדמיין את עצמו שיש לו קשר עם הבורא, והוא כבר מיוחד. ומקור הטעות, שלא מכוון את עצמו לבורא דרך החברה. החברה היא המסנן, המגבר, המְכַוון, היא שמלבישה צורה על כל מה שהאדם עושה.

זאת אומרת, כל הפעולות של האדם, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אם הוא רוצה לכוון אותן נכון לבורא, הוא חייב לעבור דרך הקבוצה הקטנה שסובבת אותו. הקבוצה היא שתעזור לו להוציא מתוך עצמו את כל מה שיכול כלפי הבורא, בצורה נכונה, שמכוונת לבורא. כלומר, אם הפעולות שלו עוברות דרך החברה, יש להן איזו דמות של השפעה, ובכך הן מכוּונות לבורא.

אם דעת החברה הקטנה, הקבוצה, מקבלת את צורת העבודה של האדם, את המחשבה שלו, את הדיבור והמעשים שלו ולא חשוב אם העבודה היא בקבוצה עצמה או מחוץ לה, אבל היא מקובלת על הקבוצה, סימן שהיא מקובלת גם על הבורא. ומכאן יוצא, שהקבוצה היא אותו היחיד, שאחריו האדם חייב להטות.

החברה נקראת "דמות החברה" עם אוסף חוקים, מנהגים, תקנון, צורת יחסים בין אנשים, שמְכוונים אותה בחיבורה הפנימי, כמה שיותר בהתאמה לבורא. ואדם שמותאם לתבנית כזאת של חברה בכל מה שהוא חושב, מדבר, עושה, אז באותה מידה שהוא מתחבר עימה, והחברה מסכימה עם מעשיו, עם דיבורו ומחשבתו, היא מגבירה את המאמצים שלו, ומאמציו באים דרכה לבורא. ולמה החברה מגבירה אותם? כי האדם רוצה את הסכמתה, הוא רוצה שמאמציו יעברו דרכה, כדי לחזק את החברה, ולקבל ממנה חיזוק.

כמו בכל מסגרת אחרת, אדם שרוצה להתקבל לעבודה, או לקבוצה כלשהי, או לחברה מסוימת, נדרש לעמוד בתנאים מסוימים. כדי להיות שחקן כדורסל עליו להיות שני מטר גובה, כדי לעבוד במחשבים נדרש ראש שחושב בצורה מסוימת ובתנאים מסוימים. בכל מסגרת שאליה האדם ירצה להשתייך, יהיה עליו להיכנס לתבנית מסוימת. בכל מקום, בכל צורה שנכללים בחברה חיצונית, תמיד צריך לקבל את דמותה, להידמות אליה, אחרת האדם נשאר זר ולא מקובל. החברה מכתיבה מראש את התנאים, גם כשמדובר בתזמורת או במועדון.

וגם לחברה רוחנית יש תנאים, תקנון, וצורת קיום משלה. שהעיקר בה הוא התקנון הפנימי. אדם שרוצה ללכת יחד עם החברה, שרוצה להידמות לבורא, שרוצה לדעת על הבורא מי הוא ומה הוא, החברה נותנת לו דמות, בדומה למפתח שפותח את המנעול, רק בתנאי שיש בו צורות משלימות למגרעות שבמנעול. כך גם האדם, כדי להיכנס בחברה הוא חייב להתאים לכל הצורות שהיא קובעת.

ואז דרכה, דרך "המנעול" הזה, שמקבל אותה צורה שהחברה דורשת ממנו, האדם נכנס לתכונות הבורא. אחרת הוא לא יכול לדמות לעצמו את הצורה הנכונה, ונשאר בעל מנת לקבל. כי היחס לחברה יוצר את התנאי הנכון לצורת ההשפעה. דרך היחס לחברה, האדם לאט לאט מקבל תנאים ואפשרויות לקבל רצון להשפיע, חשק להשפיע, חשיבות דלהשפיע, יכולת להשפיע, והבנה מה זה נקרא להשפיע, מהי צורת ההשפעה.

וכך בפעולות שלו, במחשבה, בכוונה, בדיבור, במעשה, האדם יכול לנסות להביע השפעה. והחברה מקבלת אותם ונותנת לו משוב היכן הוא בסדר והיכן לא, היכן טעה והיכן שיקר לחברה ולעצמו. וכך, בצורה הדדית, האדם לאט לאט בונה את עצמו, לפי המגרעות של "המנעול", של הדמות דלהשפיע, ומתדבק לתכונת ההשפעה. ובהתאם לכמה שהאדם משתמש בחברה, מקבל ממנה ומחזק אותה, החברה מגבירה את מאמציו, ואז הם מתקבלים בבורא. ואין דרך אחרת להתקרב אליו, אלא ככל שמתחככים עם החברה, מוצאים בה את הבורא.

הבורא לא נמצא רחוק מהחברה, אלא הוא אותו האור שממלא את הכלי הכללי של "אדם הראשון", שכל אדם צריך להתכלל עם כל יתר חלקי הכלים הפרטיים שלו. וכך יוצא, שהבורא שורה בתוך הכלי הכללי, ואם האדם מתחבר עם כל יתר הכלים בצורת דלהשפיע, אז הוא בדיוק בצורת ההשפעה. זאת אומרת, החיבור עם יתר הכלים הפרטיים על מנת להשפיע, הוא בעצמו ההשוואה לאור שממלא את הכלי. הם היינו הך.

אבל לא די בעבודה על החיבור עם הכלים הפרטיים האלה. אלא צריך לעבוד על החיבור הזה עם כוונה להידמות לאור, להרגיש אותו ולהיכנס עימו במגע. כי אם לא, לא מקבלים מהאור את כוח התיקון. וטועים בעבודה עם הכלים הפרטיים, עם החברים, בניסיון להתחבר בנשמת אדם הראשון. מפני שהאדם לא יכול להבדיל בין השפעה לקבלה. ואם הבורא נמצא כדמות בתוך החברה, הוא שומר שההתייחסות של האדם לחברה תהיה כדי לרכוש כלים דהשפעה.

האם יש בעולמנו אפשרות להתקשר ישירות לבורא, שלא דרך החברה?

כל אדם מקבל מדי פעם התפעלות, התרוממות והרגשת קשר עם הבורא. וגם אדם שהגיע להתאמה לבורא, מרגיש שהוא נמצא בקשר עם הבורא. אבל באותה מידה שבה הוא נמצא בקשר עם הבורא, הוא נמצא גם בקשר עם החברה. בשבילו החברה והבורא הם היינו הך. כי כל מושג "הבורא" שהוא משיג, מלובש בחברה. כי הבורא הוא אותו האור, אותה תכונה דלהשפיע, שנמצאת בתוך הכלים הקשורים, הדבוקים יחד. שאז גם בכלים האלה יש תכונה דלהשפיע, ואז תכונת הכלי ותכונת האור דומות זו לזו. ולכן אין הבדל בין הכלים לבין האור שנמצא בהם.

ולפני שמגיעים לגילוי, להרגשת הבורא בצורה ברורה, כדי להתכוון אליו ולעבוד כלפיו, חייבים לעבור דרך החברה. אחרת אין שום סיכוי להגיע למשהו. כמו שכותב בעל הסולם במכתביו: זו לנו התקווה היחידה. אבל בעבודה עם הבורא דרך החברה, מקבלים גם הרגשה פרטית שלו, שלא דרך החברה. ואם ההרגשה הזאת מושכת את האדם לעבודה בחברה, היא אכן באה מהבורא. ואם הרגשת הרוחניות לא מושכת את האדם לחברה, סימן שהיא עדיין לא מבוררת, ושהבורא עדיין לא נמצא בה, אלא משפיע לו מרחוק.

ומה ההבדל? או שהבורא נותן רק הארה, התעוררות, או שהוא נמצא בתוך ההארה הזאת. כמו בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר. או רק ממלא את בחינה א', או גם מופיע בעצמו בתוך בחינה א', ומזה בחינה א' נעשית בחינה ב'. אם סתם מאיר לאדם, האדם נמצא בהתרוממות ורוצה רוחניות, בלי דעת למה. אלא משהו מושך אותו. טוב לו. אבל אם הבורא מופיע בתוך ההארה, האדם נמשך להשפעה. הוא פתאום אוהב את החברים ואת החברה, ורוצה להיות בה. הופעת הבורא בתוך ההארה, מיד דוחפת את האדם להשפעה. וזה מתבטא אצלו כדחף כלפי החברה, הוא רוצה להיות בה, ורואה לפתע שהיא הכלי הנכון, שבה הוא יכול להתבטא, שבה הוא יכול להשפיע, שיכול להתייחס לחברים בצורה אחרת.

לכן, מה שמקבלים מלמעלה, צריך להשתדל תמיד לבדוק ולקשור עם החברה. לקַשר עם החברה, לבדוק מה מקבלים, ובאיזו צורה מקבלים התעוררות. כי כל התעוררות על בסיס אגואיסטי, אין לה קשר לחברה. אלא זלזול, שהאדם חושב, שגם בכוחות עצמו הוא יכול להגיע. אבל בהתעוררות נכונה, שבתוכה נמצא הבורא, האדם נמשך לחברה. הוא רוצה לארגן אותה, להיות בה, להתכלל בה ולהתקדם בעזרתה. כך מתבטא בנו ההבדל הזה בין בחינה א' לבחינה ב' דד' בחינות דאור ישר, שנוכחות המשפיע בתוך השפע מעוררת בנברא דחף להידמות לבורא, כפי שבחינה א' רוצה להידמות לבחינת שורש.

מהו השורש הרוחני של "מחשבה, דיבור ומעשה"?

מחשבה, דיבור, מעשה הן דרגות העבודה עם כלים שעביותם שונה. חב"ד, חג"ת, נה"י, זה השורש הרוחני, שגם בכל אחד מהם יש מחשבה, דיבור, מעשה משלהם. אבל כאן בעל הסולם מתייחס למחשבה, לדיבור ולמעשה בכללות, ככל מה שאדם יכול לבצע כדי להגיע לרוחניות - "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה".[9]

לכן, על האדם לדמיין במחשבותיו, שהוא עושה את כל פעולותיו רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו, להידמות לו, להיות משפיע כמוהו, ללא רווח עצמי. ודימוי זה בצירוף מעשיו הטובים של האדם יקרבו אותו לבורא באופן שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם, כאשר האדם הוא כנחתם של הבורא. ואז יהיה מוכן לקבל את השפע העליון.

ולכן, המחשבה במצוות שבין אדם לחברו הינה יסוד עיקרי יותר מאשר במצוות שבין האדם והבורא.

האדם ניצב בפני דילמה, האם להיכנע לקבוצה או לא. אדם שיכול להיכנע לקבוצה כנגד הרצון שלו, לפני הכרת הרע, לפני שמכיר שאין ברירה אחרת, אז הוא מקצר את הדרך. ואם לא, יכולות לעבור עשר, חמש עשרה, עשרים שנה, עד שהאדם יכיר בכך שבלי קבוצה הוא לא משיג כלום, שאין לו ברירה, הוא חייב חברים.

אדם שרוצה לבדוק בעצמו ולהתוודע לכך שלבד הוא לא מצליח, הוא רואה, לפי מה שעובר עליו במשך השנים, שהוא לא יכול לנצל את היצרים והכוונות האגואיסטיות שלו, אלא רק לפרקים כשהוא נכלל בחברה, שאז הוא מרגיש שהחברה מעלה אותו, הוא מתרומם ויכול להתקשר לבורא, לחשוב עליו, להתכוון אליו. אז מתוך הניסיונות האלה, שהזמנים הרעים רבים יותר מהזמנים הטובים, האדם מתחיל להכיר את הרע. שאין לו ברירה אחרת, אלא להיכנע לחברה ולצפות שהחברה תעזור לו. והדרך הזאת, כשהולכים לחברה מאין ברירה, היא דרך ייסורים, דרך ארוכה מאוד.

הדרך האחרת היא להישמע לעצת המקובלים, שאומרים לאדם, שאין לו ברירה אלא להיכנע. שמלכתחילה יבנה לעצמו חברה ויכנס לתוכה, בלי שכל ובלי חשיבות עצמית, שיעשה מה שאומרים לו, כמו ילד ששומע לגדול, ומוכן לעקוב אחר מעשיו ולעשות כל מה שרואה בגדול. ואם יקטין את השכל וירכין את הראש, יצליח. ומי שמקבל את עצתם, נקרא שעובד בבחירה חופשית. כי כל הבחירה של האדם היא רק בכניעה לחברה, כדי לקבל ממנה את חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות, בעוד הגשמיות אצלו יותר חשובה מהרוחניות. וכך האדם נכלל בדמותה של החברה והולך בדרך ההשפעה. ואם לא, אז הולך בדרך ייסורים, או בין זה לזה, בין דרך ייסורים לדרך תורה, שבעל הסולם מכנה אותה במאמריו "דרך ארץ".[10]

כלומר, האדם לא רואה עד כמה הוא מתחבר לחברה ולא רואה במה הוא מתאים לה, כל עוד לא מורגשת בו "דמות החברה", פרצופה, צורתה. והאם הדמות שהחברה מקבלת לפי התקנון, לפי השינויים בתקנון, לפי אופי החברה, מסכימה עם התקנון שמכתיבה, או לא. בדומה לאדם עצמו, שהוא אוסף רצונות, דחפים, הרגלים, תכונות תורשתיות, שמהם אפשר לתאר דמות האדם בשלמותה.

וקשה לתאר דמות שלמה באדם, כי הוא מורכב מנתונים קיצוניים, שאינם מחוברים ביניהם. הוא לא מנהל ולא מנהיג אותם בצורה אחידה לקראת המטרה. בעולמנו אין ממש אדם. אלא היום כך ומחר אחרת. אין משהו יציב, כי הוא לא מחבר את עצמו עם היציב היחיד, עם הבורא. אבל הקבוצה מקבלת דמות לאט לאט, וכל אחד מוסיף משהו לדמות הזאת.

מחברים רק את הדברים החיוביים ולא את הדברים השליליים, שנושרים מהדמות הזאת כמו בעבודת הפַסל, שמוריד את החלק המיותר של האבן או השיש, ומפסל דמות יפה. כך מסתכלים על החברה, שתהיה לה צורה מתוקנת. ואז כבר רואים את הדמות היותר מתוקנת שלה. לא לגמרי מתוקנת, אבל יחסית לפרט היא תמיד יותר מתוקנת. ואם האדם מתאים את עצמו אליה, זו בדיוק דרגתו הבאה. איך הוא יכול לתאר את עצמו בדרגה הבאה שלו? להתאים את עצמו לחברה הנוכחית.

האם החברה חייבת להיות קבוצת מקובלים?

הקבוצה לא חייבת להיות קבוצת מקובלים. בסיפור על רבי יוסי בן קסמא הוא אומר, שאם הוא יעזוב ויאבד את הקבוצה שלו, את האנשים שאיתם חי, למרות שהם פחות ממנו בהשתוקקות ובהשגת הבורא, הוא יאבד את דרגתו הגדולה. לאיש גדול לא מפריע להיות בחברה קטנה ממנו.[11]

המתחילים ביותר, אם יש להם רק נטייה טבעית, בדומה לתינוק, היא מספיקה למקובל כדי להישאר ביניהם, ולהתייחס אליהם כדמות הבאה הנכונה שלו. אמנם הם בעצמם לא נמצאים בדרגה גבוהה ממנו, אבל הוא עצמו יכול להתייחס אליהם כמו לגדולים ממנו. הערכה שלו תלויה בו. איך הוא מעריך את הרצון ואת המגמה שלהם.

כמו בדוגמה שרב"ש נהג לספר על המיילדת בבית החולים, שמתפעלת ומספרת לאמא, איזה תינוק גיבור נולד לה, עד כמה הוא חכם ומיוחד. ואם מסתכלים על התינוק הזה שרק הרגע יצא מבטן אמו, עדיין לא רואים בו כלום, אבל מי שיודע להבחין, מתייחס אליו כמו לדבר בשל.

וכך כל חבר בקבוצה חייב לראות את הקבוצה ואת חברי הקבוצה, שהם כבר נמצאים בדרגה יותר גדולה. היחס כלפי כל חבר וחבר, חייב להיות כמו היחס כלפי החברה בכללותה. כי כלפי כל חבר וחבר אפשר לטעות בגלל כל מיני חשבונות. לכן יש לגשת לחבר היחיד כמו שניגשים לחברה הכללית, ואז בטוח לא טועים והיחס הוא נכון.

וכך באמת קורה כשכל חבר מפעיל יחס של אהבה ויחס של נחיצות להיות בצורה כזאת. בדומה לאבא שרואה בילד שלו אדם גדול. כי הילד יותר חשוב לאבא מאדם גדול באמת, למרות שהוא בסך הכול ילד. עדיין הדעה שלו יותר חשובה להורים, מפני שהאהבה מגדילה את הדרגה. ולכן רמת הקבוצה לא מפריעה לאף אחד מחבריה להתקדם עד אין סוף.

ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.

בעל הסולם מפרש במאמר הזה מה הם מחשבה, דיבור ומעשה. הוא התחיל ממעשה, עבר למחשבה, ועתה - הדיבור. אבל לא צריך לחלק אותם ולהתבלבל בהם. הם יוצאים מהאדם בצורה טבעית. גם המקובלים, ממה נבעה הידיעה שלהם? הם לא פתחו ספר שנפל מהשמים וקראו בו. גם הם לא ידעו מאומה. אלא הם נכנסו למרחב הרוחני, ושם התחילו להרגיש תופעות.

תופעות שחוזרות על עצמן, שנובעות ממשהו, שנמשכות אחר משהו, ומביאות לעוד תופעות, כל התופעות האלה מביאות את האדם להשכלה רוחנית. שמתוכה הוא מחלק את המרכיבים, כמו בחיים שלנו, שמתוך ניסיון חיים מחלקים אותם לקבוצות, לסיבות, לתוצאות, ליחס ביניהם ועוד. ואם לא זוכרים משהו, אין מקום לדאגה. אלא יבוא הזמן, והאדם יגלה אותם בחיים הרוחניים שלו, אז הוא ידע מהי "מחשבה" ומהו "דיבור", או "מעשה". ומה שייך למחשבה, דיבור ומעשה. הוא ידע את זה גם בלי הספרים. הספרים נחוצים כדי לעורר אור מקיף. וידע אמיתי מקבלים מהמעשה, כשנכנסים וחוקרים, ומרגישים את הרוחניות. כמו בחיים שלנו.

כמו שכתוב: "אין חכם כבעל הניסיון"[12], וכך צריך להתייחס ללימוד. שכל החוכמה נרכשת מניסיון ולא מלימוד תיאורטי. לכן, אין להתאמץ לזכור מהי "מחשבה", מהו "דיבור", או "מעשה", ולא מתי משתמשים בכל אחד מהם. אלא רק לשמור על מגמה אחת: דרך החברה להגיע לבורא, דרך חברה, כמה שיותר מתוקנת, עם תקנון שמתבצע כמה שיותר בתוך החברה. ואת כל החוכמות נבין בדרך בצורה טבעית, כמו ילד שגדל ובאופן טבעי רוכש ניסיון חיים ומתקדם.

פעולת התיקון

הגם שהבירור כולו נעשה במחשבה, האדם חייב לממש את כל גילויי הבורא עד לדרגת עולם העשיה. על ידי שמעורר על כל ייחוד עם הבורא, דבר פעולה ומעשה, וזה נקרא, תיקון.

פעולת התיקון הכרחי שתהיה במעשה, בדיבור ובמחשבה כאחד. והכוונה בזה, שכמו שצריכים לייחד "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא"[13] כאחד, כדי להגיע לנקודת התיקון. כך גם בתוך האדם חייבים כל הכוחות שלו, כל המחשבות שלו, וכל המעשים שלו, להיות מרוכזים בנקודה שנקראת "ישראל".

כלומר, יש נקודה הנקראת "ישראל", יש מעשה הנקרא "אורייתא", ויש מטרה שאיתה מתייחדים, הנקראת "קודשא בריך הוא". והאדם שמייחד את עצמו, עם המעשה שלו ועם המטרה, נקרא שנמצא בנקודת התיקון, במצב המתוקן.

ולזה הוא מגיע, אם נמצא בפעולה ובמחשבה ובדיבור, כאחד. שאין במחשבה שלו משהו, ששונה מהרצון. ואין בפעולה שלו, שלא בהסכמה עם המחשבה והרצון. ואין בדיבור שלו, שלא בהסכמה עם הפעולה, ועם המחשבה, ועם הרצון. וכל זה כדי להדבק למטרה, לעליון, שנקרא קוב"ה. ופעולה כזאת שנעשית בתוך האדם, נקראת פעולת התיקון. שאז אין דבר שמבדיל בינו לבין הבורא.

והתיקונים הם: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. ואלה ש"בין אדם לחברו" הם האמצעים שמביאים ל"בין אדם למקום". אבל בכל הפעולות שהאדם עושה, הוא חייב לבדוק את עצמו, שנמצא בכל לב ונפש, בתוך הפעולה שמביאה לדבקות.

מהי הבדיקה?

הבדיקה היא לא רק במחשבה, דיבור, מעשה, פעולה, יחס לסביבה, לחברים, לכל החיים, אלא הבדיקה היא במה שנקרא "האדם ועולמו". איך האדם מקבל ומממש את עצמו ואת העולם. כל אלה בזמן פעולת התיקון צריכים להיות מרוכזים עם הפעולה ועם המטרה כאחד.

"ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". ש"אורייתא", זה גם הפעולה שמביאה את האור המחזיר למוטב, וגם האור עצמו שמחזיר למוטב. ואורייתא, היינו האמצעי לתיקון, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"[14], וקוב"ה כמטרה, חייבים להיות כאחד. ועד כמה שהאדם מסוגל לראות את עצמו, את הפעולה שלו, ואת המטרה יחד, זו הבדיקה.

שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא

מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא. המאמצים, החיפוש, הדרך שהאדם עובר בהכרת הרע, שמוצא מן פתרון קטן כל פעם לצעד הבא, כל התהליך עצמו הוא בניית הכלי. ואם לא עוברים אותו, אין במה להרגיש ולקבל את הגילוי. לכן כל התהליך, למרות שהוא נראה ממושך וחסר תועלת, הוא הכרחי.

התהליך עצמו הוא הבריאה, בריאת הכלי, שעוברת על האדם, ומאפשרת לו להגיע להרגשת המציאות שנמצאת מעל הטבע שלו. האדם עובר תהליך שמקבל הבחנות על טבעיות. נותנים לו רגישות ושכל מעל הטבע שלו לגמרי, שבהם הוא יכול לגלות את הבורא.

לכן אי אפשר להגיע בקפיצה אחת לתיקון כל התכונות. ללא הכרת הרע, וללא הערכה מהו הטוב, והכרת חולשת עצמו, והכרת גדלות הבורא, ופנייה לבורא שיעזור, וקבלת הכוח מלמעלה על המ"ן הזה, אי אפשר להתחיל לתקן. אי אפשר להגיע משלב לשלב מבלי לראות מה קורה ואיזה תהליכים עוברים בו. זאת אומרת, כל שלב כלול מתת - שלבים רבים, שאי אפשר לדלג על אף אחד מהם. אלא האדם חייב לעבור אותם על ידי שמקדים את ההכרה, ההבנה, וההשתוקקות שלו לעבור אותם ולהגיע למטרה.

לכן, כל צעד ושעל מצעדינו, לא יכול לעבור מאליו. אלא הוא חייב לעבור בהשתוקקות לבורא, בהתכוונות להגיע אליו, בכיוון מטרתי בדיוק למה שצריך להיות. ואז התהליכים הם תהליכים נכונים, שבונים באדם "תאים" של הכלי, שבו הוא מרגיש את התגלות האלוקות. ועל כן, אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע.

בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.

הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.

אפילו רגע אחד בחייו שבו האדם חושב על התקרבות לבורא, וכל רגע ורגע שהוא קושר את עצמו לבורא, נאסף ונשאר כתוצאה יחידה מכל חייו ומציאותו בעולם הזה. כי יתר הזמנים וצורות החיים אינם שייכים לנצחיות ולרוחניות, וחולפים עוברים ללא שום תועלת. כל הרגעים בחיים האלה לא נבראו, אלא כדי שמתוכם האדם יעלה לקראת הדבקות והשתוות הצורה לבורא.

לכן, אפילו אדם ש"נופל" ולא מגיע בחייו לתוצאה הסופית - למרות שכל אחד שמקבל התעוררות, הבנה, הרגשה, מחשבה, שיש מטרה והוא יכול להגיע אליה, שיש לו איזו השתוקקות, כבר ניתנת לו הזדמנות מהבורא להגיע באותם חיים למטרה - אבל אפילו כשהוא לא מגיע, כל הרגעים שמשתוקק ועובד ומתקרב למטרה, הם נאספים לאחר שמסיים את חייו בדרגת העולם הזה, והוא מקבל אותם שוב לרשותו כשחוזר לחיים האלה.

בעל הסולם מסביר עניין זה ב"מאמר החרות" ואומר, שכל דור ודור הוא הדור הקודם. שבדור הקודם, בתחילת חייו של האדם, היו לו תכונות מסוימות, שאחר כך משך חייו, על ידי מאורעות החיים, שהתאמץ והשכיל ועבד וסבל, הוא רכש מושכלות שנכנסות ונמצאות בו. ובזמן שהאדם נפטר מן העולם, המושכלות האלה הופכות לנטיות, כולל התכונות האנושיות שהיו לו בעולם הזה.[15]

מה שאין כן המאמצים שהאדם עושה בדרך למטרת הבריאה, שלומד ומשתתף במאמצים לתקן את עצמו, לקראת ההתאמה לבורא. המאמצים האלה הם נאספים בו כבר כהכנה לתיקון הרוחני. וכמו שמושכלות, אותן תכונות גשמיות, הופכות לנטיות, כך המאמצים להשגה רוחנית הופכות לנטיות רוחניות, להכנות רוחניות בתוך הנשמה. והאדם, כשנולד שוב, הוא מקבל בנוסף לשיפור הנטיות הגשמיות, גם נשמה משופרת שאיתה הוא ממשיך ומתקדם. ויש לו כבר אותה זכות הנקראת "זכות אבות".[16] כי הגלגול הקודם לעומת הגלגול הבא הוא כאב אל בן, שמקבל זכות להיות יותר קרוב, יותר רגיש, יותר מוכן להתעוררות מטרתית.

לכן אסור לאדם לומר, שאין לו יכולת להגיע למטרה בגלגול הזה, כי אם קיבל התעוררות, סימן שהוא יכול. ועליו לדעת שכל מאמץ ומאמץ, גם בגשמיות וגם ברוחניות, מצטרף לחשבון גדול, ולא חולף ועובר סתם כך, כי אין דבר שעובר סתם כך. אלא ההבדל בין הגוף לנשמה, שכל מה שנעשה עבור הנשמה נכלל בדרך הנצחית שממשיכה גם לגלגול הבא.

שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו. דווקא המתחיל דומה לתינוק קטן, שגורם יותר נחת רוח לאמא, מילד שגדל וקיבל שכל ורגש משלו. ככל שהם יותר קטנים, הם יותר חמודים. זאת אומרת, שיותר נהנים מהם מפני שאין להם עצמיות, עצמאות. וכל מה שהקטן מבטא, מורגש בצורה טבעית יותר וקרובה יותר להורה. כך גם האדם, לא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא, כלפי הבורא.

כל מאמץ של האדם, הוא מאמץ טבעי וגדול. לאדם אין אפשרות להעריך את הנטייה, את המאמץ, את הכוונה, את המעשה שהוא עושה, את הדיבור, הלימוד ועד כמה הם גורמים נחת רוח לבורא. דווקא המאמצים בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, אומר בעל הסולם, הם המאמצים הגורמים לבורא את נחת הרוח הגדולה ביותר. מפני שהאדם עושה מאמצים מתוך הסתרה, מתוך שלא מבין ולא מכיר ולא מרגיש, למי ולמה הוא עושה. ולכן דווקא המאמצים האלה הם שפועלים ומביאים אור גדול בעולמות עליונים.[17]

אמנם לאדם מגיעה עדיין רק הארה קטנה, שאפילו לא מורגשת בו. אבל התועלת, ההשפעה של מעשיו למעלה, היא גדולה מאוד. זאת אומרת, למן הרגע הראשון, שהאדם מתחיל לחשוב ולעשות תנועות כלפי המטרה, אפילו בלי להבין, כמו תינוק שנולד, המעשים שלו, המאמצים שעושה גם ללא הכרה, הם מועילים מאוד ומביאים אור רב בעולמות.

אם לוקחים בחשבון לא כמה מרגישים ומבינים, אלא כמה מעוררים נחת רוח לבורא, אז מהרגע הראשון יש הרבה מה לעשות. כי מההתחלה ההשפעה של האדם לבורא היא גדולה מאוד. ולא נכון לחשוב, שרק צדיקים גדולים שכבר הגיעו למדרגות גדולות יכולים להביא תענוג לבורא, שרק איתם הוא משתעשע. אלא במדרגות הגבוהות יש סוג עבודה אחר ויחסים אחרים. כלומר, זה לחוד וזה לחוד. כמו שרואים בחיים שלנו, שיש הנאה מתינוק, ויש הנאה מגדול מתוקן שהולך ומצליח בדרכו.

לגרום נחת רוח לבורא, או בכלל לדבר על הבורא, אפשר רק במונחים של בני אדם. אי אפשר לדבר בו, אלא רק "ממעשיך בי היכרנוך". רק מתוך הכלי, לפי מה שמופיע בו. אנחנו אומרים "רצונו להטיב לנבראיו"[18], זאת אומרת, לבורא יש רצון, לבורא יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה הוא ברא את הנברא. לכן הוא סובל שהנברא לא מקבל, כמו שאמא סובלת, כשהילד שלה חולה ולא אוכל את הדייסה - "צער השכינה".[19] ומכל מה שהבורא רוצה מהאדם, מה עושים? עושים לו נחת רוח.

לכן נאמר "תורה דיברה כלשון בני אדם".[20] ואין לנו ברירה, אלא להלביש על הבורא את המושגים וההַרְגשות שלנו. וכך קורה תמיד בכל מה שהאדם עוסק אפילו בעולם הזה, אפילו שעוסק בדומם כמו מחשב ומכונית, הוא מתייחס אליהם מתוכו. למה? כי כל דבר שהאדם עובד איתו, גם עם הבורא, רוצה או לא, אין לו ברירה, אלא להתייחס אליו דרך הכלים שלו.

ולכן עוטפים כל דבר בדמות שמכירים ויודעים. מתייחסים אל המחשב באופן אישי באין ברירה, שפועלים מתוך הכלי ורק בצורה כזאת יכולים להבין. העולם כולו הוא מראַה של עצמי. ולכן מתייחסים לבורא כאילו יש לו חסרונות ורצונות ותענוגים. ומה כן ומה לא באמת? אנחנו לא יודעים. יודעים רק מה שיש בתוך הכלים, שמתוכם שוקלים את כל הדברים. כל מה שהאדם אומר על הבורא, הוא אומר מתוך ההבנות וההרְגשות שלו.

האם "מדעת" ו"שלא מדעת" הם למעלה מהדעת?

"שלא מדעת" הכוונה, שהאדם עדיין לא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו. הוא אפילו לא יודע אם הם מעשים נכונים או לא, אלא רק משתדל, ללא שום הכרה עצמית בהם. אבל "למעלה מהדעת" הוא מושג אחר לחלוטין. "שלא מדעת" או "מדעת" אינם למעלה מהדעת.

"מדעת" ו"שלא מדעת" הם למטה ממחסום. מדעתו של האדם פירושו, שהאדם מבין פחות או יותר איפה הוא נמצא, מה קורה לו, מה הפעולות שהוא עושה, ואז התהליך שהוא מבצע הוא תהליך עקבי. מה שאין כן "שלא מדעת", שבעל הסולם מגדיר: אפילו תלמיד קבלה מתחיל מבצע פעולה כלשהי, כלומר, שלא ידוע לו מהי הפעולה עצמה, מה התוכן שלה, לאן היא צריכה להביא אותו, אלא יש לו סברה בלבד, שהיא יכולה להביא אותו למטרה, וגם על המטרה עצמה הוא בקושי שמע.

ב"שלא מדעת" אין חשיבות אפילו לכוונה של האדם, מפני שהוא לא מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר. אבל אפילו שאין לו הבנה על מה שהוא מבצע, הוא עדיין עושה נחת רוח לבוראו. וב"מדעת" אדם יודע פחות או יותר מה סדר הפעולות שצריך לעשות.

אבל "מדעת" אינו שייך ללמעלה מהדעת, או ל"למטה מהדעת", או ל"בתוך הדעת", שמתייחסים למושג הכוונה. בלמעלה מהדעת הכוונה היא על מנת להשפיע. בתוך הדעת הכוונה היא על מנת לקבל. ובלמטה מהדעת לא מתחשבים בכוונה, לא על מנת להשפיע ולא על מנת לקבל, אלא עושים כ"מצוות אנשים מלומדה"[21], מתוך הרגל, מתוך חינוך, מתוך שכך לימדו אותם.

חובת קיום תרי"ג המצוות

נשמתו של אדם מורכבת מתרי"ג (613) רצונות פרטיים. תיקון הכוונה על כל רצון ורצון מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא שמאפשר לאדם להרגיש, בכל רצון מתוקן, את הקשר עם הבורא ואת הדבקות עימו.

השגת כל גילוי פרטי של הבורא בתוך האדם, נקראת התגלות הבורא, או התגלות שם הבורא. במלים אחרות, שמות הבורא הם השגותיו הפרטיות של האדם, שהן בעצם מידות שפעו הכללי של הבורא. כל אדם חייב לעבור את כולן, ולהשיג את ההתגלות הכללית השלמה של שם הבורא.

הבורא ברא רצון לקבל, והוא הכלי שבו האדם מקבל את העולם שלו. כל מה שמורגש בתוך תרי"ג הרצונות האלה, נקרא עולמו של האדם. ומחוץ לרצונות האלה לא מרגישים דבר.

ברצונות האלה אפשר להרגיש או תופעות שמופיעות בכוונה על מנת לקבל, הכוונה הטבעית שאיתה אנו נולדים, שאז מרגישים בתוך הרצונות האלה רק את התופעות הנקראות העולם הזה. או שאפשר להפעיל כוונה בעל מנת להשפיע, להשתמש ברצונות האלה בעל מנת להשפיע.

במידה שמסוגלים להשתמש ברצונות בעל מנת להשפיע, כלומר, במידה שנמצאים בהשפעה ברצונות האלה ומשפיעים על ידם, מתחילים להרגיש תופעה נוספת הנקראת העולם הרוחני, הבורא, או הופעת הבורא. ואיך אפשר להשפיע על ידי הרצונות? על ידי שנהנים בהם כדי ליהנות למי שמביא לנו את התענוג. וצורת העבודה הזאת ברצונות נקראת השתוות הצורה. ההרגשה שמקבלים ברצונות, נקראת התגלות האלוקות, התגלות הבורא, התגלות השכינה. והתקנת הכוונה על הרצונות נקראת עבודת התיקונים או תיקון הרצון.

באדם יש תמיד תרי"ג רצונות. אי אפשר לשנות אותם. אפשר לשנות רק את מידת השימוש בהם בכוונה על מנת להשפיע. השימוש ברצונות מתחלק לקכ"ה (125) מדרגות, והאדם יכול לרכוש כוח מלמעלה ולהפעיל את תרי"ג הרצונות שלו בעוצמת שימוש על מנת להשפיע בדרגה א', ב', ג', ד' ועד דרגת קכ"ה, הנקראת דרגת השתוות הצורה עם הבורא.

מהי דרגת השתוות הצורה עם הבורא? שכל הרצונות של האדם מתוקנים בכוונה על מנת להשפיע. בכך הוא משתווה לגמרי עם הבורא, עם אותו האור שברא את האדם בכוונה ליהנות לו. בשימוש ברצונות שלו עם הכוונה על מנת להשפיע, האדם מחזיר לאור את הפעולה הזאת ונמצא עימו בהשתוות הצורה.

הכלי כלול תמיד מעשר ספירות, מתרי"ג רצונות קבועים: רמ"ח (248) איברים ושס"ה (365) גידים, שהם רמ"ח רצונות של גלגלתא ועיניים, ושס"ה רצונות של אח"פ. אבל תיקון הכלי הוא תיקון הדרגתי דרך מאה עשרים וחמש מדרגות של העולמות הנקראות גם תר"ך (620) מדרגות, תרי"ג מדרגות, עד שמשתמשים בכל הרצונות האלה בעל מנת להשפיע.

איך ובאיזו צורה האדם מפעיל את הרצונות שלו, מה הוא מרגיש אז, ובאיזו צורה מתבצע בו כל התהליך, לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" הכולל שישה - עשר חלקים. החלקים הראשונים עד חלק ח' עוסקים במבנה הכללי של המערכת, איך המבנה נעשה מלמעלה. והחלקים הבאים, מחלק ח' ואילך, עוסקים בהפעלת המערכת על ידי האדם: איך האדם מבצע את תהליכי התיקון שלו איך הוא מפעיל את המערכת על ידי העלאת מ"ן, על ידי הרצון להיתקן, כך שהמערכת תעבוד עליו ותתקן אותו.

על ידי זה שהאדם לוקח חלק נוסף מהרצונות המקולקלים שלו, ומתקין עליהם מסך, כוונה על מנת להשפיע, ומשתמש ברצונות האלה בעל מנת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע, או לקבל על מנת להשפיע, הוא עולה ממדרגה למדרגה. ולהכניס רצונות נוספים לפעולות על מנת להשפיע, זה נקרא לעלות דרגה.

וכל פעם שמכניסים שכבה נוספת מתרי"ג הרצונות לעבודה בעל מנת להשפיע, מכניסים בכללות את כל הרצונות, רק בצורה מוגדרת מעוצמת עבודה מסוימת לעוצמה גדולה יותר. זאת אומרת, עולים דרגה.

האדם לא יודע איזה רצונות עומדים להשתנות בעבודתו ובאיזו צורה. בדומה לתינוק, שלא יודע איך גדלים בו האיברים ובאיזה יחס ביניהם. האם קודם הידיים ואחר כך הרגליים, או קודם הראש ואחר כך האוזניים. הוא לא שולט בתהליך הגדילה שלו, זה אינו מעניינו, אלא הוא דואג רק לגדול, ולא עד מדרגה מסוימת. המדרגה הבאה היא הבורא שלו, העליון שמתראה לו. והאדם שהולך לעשות השתוות צורה מירבית עם מה שמתגלה לו, נקרא שעובד לעלות למדרגה יותר עליונה.

בדומה למה שבכוחנו לתאר כרגע כמדרגה יותר עליונה, כבורא, בלי ההרגשה שיש מעבר למחסום, כשמתחילים להרגיש את העליון. כל מה שנצליח לדמיין הוא רק מדרגה אחת יותר עליונה וגם לא האמיתית ולא בעוצמה אמיתית. כי אין ביכולתנו להכיר ולדמיין את העליון. וכמה שהאדם חושב שהעליון, המדרגה העליונה שנמצאת מעליו, היא גדולה ואינסופית, היא רק המדרגה הבאה, לא יותר. כי תמיד עליון כלפי תחתון מורגש כאין סוף. התחתון לא יכול לעכל את העליון, להכניס אותו לתוך הכלים שלו, לכן מרגיש אותו כאין סוף.

ומה האמצעי לעבור ממדרגה למדרגה? לקבל מלמעלה כוח שיִבָּנֵה בנו מסך. שעוד חלק מהרצונות שלנו יכנס לפעולה על מנת להשפיע. וההתאמה הזאת לדרגה יותר עליונה, היא נקראת עלייה לדרגה יותר עליונה.

האם גם בעולם הזה האדם עובד עם תרי"ג הרצונות שלו?

האדם לא מרגיש בעולם הזה את תרי"ג הרצונות שלו. תרי"ג הרצונות הם תרי"ג איברים של הנשמה, תרי"ג הרצונות שנבראו על ידי האור, שאם הם מתעוררים באדם, והאדם משתמש בהם, הוא מרגיש בהם את הבורא. ואותם תרי"ג רצונות שהבורא לא מורגש בהם, אלא מרגישים בהם איזו רוח חיוּת, הם נקראים החיים שלנו.

חוכמת האמת

בתקופות קדומות, מסר כל מקובל את שיטת ההשגה על פי דרכו הפרטית. אולם בשיטת בעל הסולם ההסבר מוגש בשיטת הכלל.[22]כלומר, הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. יוצא, שהסברו זה הינו בלתי משתנה, ואינו תלוי מקום וזמן. מה שהופך אותו למועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. וחוכמה זו היא שנקראת חוכמת האמת.

בדורות שקדמו לאר"י, המקובלים השתמשו בשפת התנ"ך, בשפת התלמוד ובשפת האגדה. האר"י הוא זה שהתחיל להשתמש בשפת הקבלה. אותה שפה של פרצופים, ספירות, הבחנות, שב"זוהר" השתמשו בה רק מעט, בחלקים "ספרא דצניעותא", "אידרא רבא" ו"אידרא זוטא". לכן לא היה בשפה כדי להועיל לאנשים להתקרב לקבלה, ולהתקדם בה.

וגם מפני שבדורות הקודמים האנשים שהשתוקקו לחוכמת הקבלה, השתוקקו אליה מתוך זַכות, עדיין ללא העביות המספקת. השתוקקות טבעית, תמימה, שלא באה מתוך נחיצות מאין ברירה להיתקן. מה שאין כן בימינו. בימינו מגיעים למצב שהרצון לקבל גדל בעולם ומתוך האגואיזם הזה, לא אדם אחד אלא רבים, ובקרוב המונים, מתחילים להגיע להכרה שחייבים להחיות את הנשמה, למלא את עצמם במשהו.

צורך זה מתבטא בינתיים בייאוש כללי ובבריחה לסמים וכדומה. אבל בקרוב הוא יתבטא בחיפוש ללא לאות אחר המקור שיכול למלא אותם. וכך, מאין ברירה, בדרך ייסורים, אנשים יגיעו להכרחיות להשתמש בחוכמת הקבלה לצורך התיקון והמילוי שלהם. וישתמשו בשפת הקבלה, בשיטה ובאופן שנמסרו לנו מהאר"י דרך בעל הסולם.

ואז תהיה הבנה עד כמה הנשמה הזאת, שמתגלגלת במשך כל ההיסטוריה האנושית, מאדם הראשון דרך אברהם, משה, רבי שמעון, האר"י ובעל הסולם, פעלה בגלגולה האחרון כבעל הסולם בצורה, שרק אז נעריך אותה, כמה נעשה והוכן לקראת השלב האחרון שלנו. והשיטה שבעל הסולם השאיר אחריו היא כבר שיטה בלתי משתנה, שכתובה בשפה מבוררת ומנותקת מדמויות גשמיות. ולכן יש לה ערך נצחי ולא משתנה לדורות הבאים.

אמנם תמיד יהיה צורך להסביר למתחילים את השפה עצמה, ללמד אותם איך לקרוא אותה, אבל לא יהיה צורך לכתוב את "תלמוד עשר הספירות" ברמה אחרת. כי הוא מוסבר בצורה שאינה מצריכה בירור נוסף שיקרב אותה אלינו, יותר ממה שעשה בעל הסולם.

למה הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות הוא בלתי משתנה? בעל הסולם אומר כך על ספירות, פרצופים, עולמות, כוחות רוחניים, עיבור, יניקה, מוחין. הוא מסביר מה קורה עם הנשמה, לא דרך התלבשותה בגוף, לא בצורה גופנית, במילים גשמיות, אלא איך היא נמצאת בצורה נקייה ברוחניות, שמופשטת מן ההתלבשות בגשמיות. ולכן הצורות שהוא מתאר הן צורות נצחיות. כמו שהוא מסביר אותן ב"תלמוד עשר הספירות": "מעל הזמן, התנועה והמקום, בצורה רוחנית, מופשטת".[23]

ואדם שלומד בצורה כזאת, נדבק לצורה האמיתית כפי שהיא קיימת בכוחות הרוחניים. מה שאין כן, אם לומדים ב"זוהר" או בספרי קבלה אחרים, במיוחד אלה שנכתבו לפני הרמ"ק והאר"י, שאז שיטת הכתיבה ושיטת הביטוי הסבירו רוחניות דרך הגוף, דרך צורות גשמיות למיניהן, כמו ציפור, חמור, בני אדם ועוד, שבזמן הלימוד אינן פועלות על האדם, כמו הלימוד הרוחני המופשט לפי שיטת בעל הסולם. ולא שה"זוהר" רוחני פחות, אלא צורת הביטוי שלו מיועדת לבעלי השגה, ולא למתחילים שמתבלבלים מתיאורים של התלבשות גשמית. להם צורת הכתיבה של בעל הסולם מועילה יותר.

בשיטת בעל הסולם אין הזדמנות לדמיין מה שמתואר שם כגוף. למשל, בלימוד חלק ד' של "תלמוד עשר הספירות" על יציאת הרשימות, על מסכים שעולים ויורדים, על אורות שפועלים על הרשימות, מדרגה לדרגה, מפרצוף לפרצוף, לא חושבים שעניינים אלה קשורים אלינו. אלא ההפך, לוקח זמן רב להתחיל לחשוב, שהם מתרחשים ומתבצעים בנו באותו רגע שקוראים עליהם, אפילו אם סתם מזכירים אותם בלי לדעת מה קורה ואיפה. עד כדי כך בעל הסולם מרחיק אותם מהתלבשות גשמית.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו, כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.

לגבי הדורות הבאים, שעדיין לא התלבשו במציאות דעולם הזה, קשה לקבוע. בעל הסולם כותב כאן שאז הניסוח ישתנה. אבל לפי מה שנראה בינתיים, אין שום צורך בדורנו לשנות את מה שעשה בעל הסולם. הוא יצר כתבים עד כדי כך כלליים ונצחיים לנשמות שלנו, לנשמות של דור האחרון בכללותן, שהדורות הבאים יצטרכו רק ללמוד איך לקרוא את השפה הזאת. אבל הצלחת ניסוח החוכמה לא תשתנה.

הספרים, הגילויים, שיש היום בידינו, הם מוכנים להביא את האדם למטרה, עד לדרגה הסופית. לא מדובר בשִׁכְתוּב יותר נוח לקורא, אלא בשיטת הכתיבה של בעל הסולם שהיא מודרנית, ישירה, מדויקת ומכוונת לתיקון האדם. אמנם יבואו כתבים יותר קרובים להבנתו של התלמיד המתחיל, אבל הם יעסקו באותם המאמרים ובאותו "תלמוד עשר הספירות". אלא בטרם שהאדם ייגש אליהם, יהיו לו ספרי עזר אחדים להכיר את העמקות ולהבין את המחבר.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו - גם מצד המסביר וגם מצד התלמיד - כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור - אבל גם מצד הקולטים יהיו רצון אחר, יכולת אחרת, הכנה אחרת - או בדור עצמו, או בשניהם יחד. יהיה שינוי, אבל השינוי הזה יהיה רק בניסוח.

מה שאין כן ההבדל בין קבלת הרמ"ק, ששלטה בדורות עד לתקופת האר"י, לבין קבלת האר"י, הקבלה הלוריאנית שהחלה מהאר"י ואילך, שביניהן יש שוני מהותי. לא רק בניסוח. אלא עד האר"י ההסבר היה מלובש בעטיפות גשמיות. והאר"י לא השתמש בעטיפות גשמיות, אלא בכוחות, בסיבות.

לפני האר"י ציירו את המצבים בעולמות הרוחניים בצורה חיצונית. בדומה לאיש מרוגז או מפוחד בעולמנו, שמציירים את מצבו בדמות אדם רועד ומזיע. והאר"י לא התייחס לתופעה לפי החיצוניות שלה, שהיא מקרית. אלא לפי הכוחות הפנימיים, לפי הסיבה. למה קורה המצב הזה, מה הסיבות לו, מה הרשימות והמסכים לפני ואחרי המצבים. וכך הוא הולך ומכניס את האדם יותר פנימה, להיכן שמתבשל המצב החיצון, ואז האדם עובר מחיצוניות לפנימיות.

לאר"י היתה יכולת לעשות זאת, כי נשמתו היתה שייכת לדור התיקון. ממנו והלאה התחילה תקופת התיקון. ולכן הוא יכול היה להסביר את הנסיבות שבהן תלוי התיקון, כדי להראות לאדם מה עליו לעשות. שלא די בלימוד הצורה החיצונית כמו שעשו בדורות הקודמים. למרות שגם בדורות הקודמים היו מקובלים גדולים. אבל שיטת העבודה והגישה שלהם, מידת התיקון שעשו, היתה יותר חיצונית. עביות שורש, א', ב' ואחר כך ג', שהתחילה בימי האר"י.

וכך יוצא שבעל הסולם פתח לנו את השורשים לכל הנעשה, הסביר לנו את המכניקה הפנימית, מה קורה עם הרצון, איך הוא מקבל תיקון, איך הוא עובר ממצב למצב. הוא לא מספר על כך במשלים כמו בספר "הזוהר", שרבי יוסי ורבי חייא הלכו יחד, ישבו, אכלו ודיברו.[24] אלא מסביר בצורה פנימית, במונחים רוחניים, על רשימות שיוצאות ומסכים שעולים, על כוחות. הוא לא משתמש בשפת הענפים, אלא מסביר על הפיזיקה של העולם הרוחני. ולכן, העיקרון של השיטה לא יכול להשתנות, אלא הניסוח וההסבר שלה נעשים יותר קלים.

וניכר שבדורנו נעשה קשה לקרוא בספרי בעל הסולם. למרות שהוא כותב בצורה מדעית, היא נראית לכל מיני "פילוסופים" כצורה תורנית. וגם אם היא כתובה עם פסוקים ונהגת בהברה כמו בספרות התורנית, גישתו היא גישה מדעית. לכן אפשר "לנקות" את הטקסט מההברות האלה שהאוזניים כבר לא רגילות להן בדורנו, אבל רק כדי לקרב את הקורא בצורה חיצונית, ולא שמשנים את השיטה.

השיטה מצביעה על השורש של המקרים והתופעות שבעל הסולם רוצה להסביר. לכן אפשר לשנות את כתבי בעל הסולם כדי ללמד את המתחיל בצורה הדרגתית. אבל תמיד נבנה עליהם את הכול. אי אפשר אחרת. לא חשוב כמה נכתוב בעצמנו, תמיד נחזור למקור ונראה אותו כמוחלט.

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני / התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".[1]

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".[2]

ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".[3]

כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.

התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.

לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.

כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.

בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני

האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.

האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.

כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.

אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.

בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.

התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

על רקע הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על עצות המקובלים, מוטב לעם ישראל לערוך חשבון, שיתבסס על כל אותן תלאות, החוזרות ונשנות עליו פעם אחר פעם, גם לאחר ששב לארצו. ואולי בסופו של חשבון, ישאף לשוב ולחיות על פי אותם חוקים אלטרואיסטיים, שניתנו לו מלמעלה, הניתנים להשגה באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.

אם לא יישמע עם ישראל לעצה זו, אזי כעם מפותח, שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו, הוא יוסיף לזעזע עצמו ללא הרף, כי כל מה שיבנה האחד, מיד יהרוס האחר. והתקווה שבלב כל אחד, שאולי יריבו יקבל את דעתו, מתוך הפחד שמא ייהרס, היא אינה מציאותית כלל. כי שום צורת סכנה לא תגרום לאדם לוותר על מימוש כוונותיו.

לכן, יש פתרון אחד בלבד. על העם כולו לזנוח את מטרותיו ותוכניותיו הגשמיות, ולקבל על עצמו את אותה מטרה עליונה, השגת הבורא, כמטרה יחידה. רק אז תתהפך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ופרט ועל העם ככלל, ודרך עם ישראל יעבור השפע לעולם כולו.

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".

ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.

כל דבר צריך לראות מהמקור העליון, מ"אחד, יחיד ומיוחד".[1] למה הבורא, שהוא כל יכול, הציב את ההתפתחות שלנו בצורה כזאת? הבורא, שהוא טוב ומטיב, ברא רק דבר אחד, מצב אחד, טוב ומטיב קבוע - "אני הוי"ה, לא שיניתי"[2], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[3], "טוב ומטיב לרעים ולטובים"[4] - שלא משתנה, כי הטוב לא יכול להשתנות, הוא תמיד טוב.

אם כך, למה הנברא, שהבורא מתייחס אליו תמיד טוב, חייב לעבור כל מיני מצבים שנקראים מצבי התפתחות? כדי להגיע בעצמו להרגשת הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו. ולומדים זאת מתוך חוכמת הקבלה, שאי אפשר להרגיש את האור, אלא רק מתוך הכלי. וכלי, כדי להרגיש את האור, חייב להיות כלול משתי הרגשות הפוכות: טבע הכלי וטבע האור. וככל שההרגשות האלה יותר מנוגדות, ההתפעלות, ההתרגשות בתוך הכלי, היינו, בתוך הנברא, היא יותר עמוקה, יותר מורגשת, יותר מובנת, כאותו הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו.

אם הנברא לא עובר שום הבחנות בין אור וכלי, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. אם הבחין מעט בין טבעו לטבע האור, בעביות א' למשל, הוא כבר יכול לקבוע מי הוא וכנגד זה מי הוא הבורא. וכך הלאה בעביות ב', ג' וד'. כלומר, מפני שברצון לקבל שלנו ישנן מלכתחילה חמש דרגות עביות, אז ישנן חמש מדרגות, שבהן האדם משיג את עצמו, וכנגד זה משיג את הבורא.

קודם האדם משיג את עצמו הפוך מהבורא, מה שנקרא השגת חומר הנברא או הכרת הרע. ואחר כך, ככל שהוא מסוגל לשנות את הטבע שלו, מכוונה על מנת לקבל בחומר שלו לכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע, הוא משיג ומגיע להרגשה הפוכה מהחומר שלו, להרגשת האור, להרגשת הבורא. וכל דבר מושג רק "כיתרון האור מן החושך".[5] אי אפשר אחרת.

בבורא אין הבדל בין מי שמרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אצלו פעולה ופועל הם אותו דבר. אין "הוא" ו"הוא עושה משהו". ובנברא יש שני מצבים: הנברא, ומה שהנברא פועל, מרגיש, משיג. לכן ההרגשה בנברא חייבת להיות כלולה משני נתונים: "אני" ו"מה שאני מרגיש", אני ובורא.

אין במציאות יותר מאני ובורא. והאדם חייב להשיג את שניהם. ואז מתוך ההתפעלות, מתוך ההשוואה ביניהם, הוא מרגיש את מציאותו בעולם. ככל ששניהם נמצאים בהרגשתו הפוכים יותר ורחוקים יותר זה מזה, ההרגשה שלו היא יותר עמוקה ונותנת לו יותר התפעלות.

בדומה למשולש, שעומד על קדקודו והולך ומתרחב כלפי מעלה. ככל שהנברא הולך וגדל, הוא מרגיש איך מצד שמאל גדל אופיו, הרצון לקבל, החומר שלו, ומצד ימין, גדל הבורא, יכולת ההשפעה. והמרחק ביניהם הולך וגדל כל הזמן, עד שהוא מורגש בו כמרחק אינסופי. אבל באותו מרחק אינסופי, שהאדם עולה ומשיג את שני הקווים, ימין ושמאל, הוא מדביק אותם לקו אמצעי, שבין שניהם. כך, שההבנה שלו, ההשגה שלו, עולה ומעמיקה דווקא משני הקצוות האלה.

לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה, ככל שהאדם הולך ומתקדם, החומר הנלמד הוא מצד אחד יותר מובן בשכל, ומצד שני יותר רחוק בהרגשה. ובאדם חייבים להיות אלה כנגד אלה, יותר שאלות מתשובות, יותר חוסר הבנה ובלבול מהבנה. ומטרת הלימוד שלו חייבת להיות לא הבנה אלא משיכה של אור מקיף, שנמשך דווקא לאותם החסרונות שמצטברים באדם, כשהוא רוצה להשיג מה שלומד.

זאת אומרת, הרגשת "הגלות", הרגשת חוסר הידע, חוסר התקשורת עם הבורא, חוסר המגע עימו, חוסר ההכרה בו, חייבת להיות בולטת מאוד באדם, לפני שהוא מגיע לגאולה. דווקא החושך חייב יותר ויותר להצטבר לפני שהאדם מגיע לאור. והרצון לקבל דוחף את האדם ללא הרף לדעת בשכל, להסכים עם המצב, ורוצה למחוק את ההרגשות הלא נעימות של "אני לא משיג", "אני לא מבין", ורוצה לברוח מהן. ואם המצבים המתקדמים שלו הם פחות נעימים מפני שהרגשת הגלות מצטברת, האדם חייב להגיע למצב שהרגשת הגלות מרוחניות תהיה כל כך שנואה וכואבת לו, שהוא יצעק ויפרוץ ממצבו לרוחניות.

לכן בעל הסולם אומר: "ובגויים ההם", היינו, ברצון לקבל שהאדם נמצא בו, "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". כלומר, מי שהולך ומתקדם לרוחניות, לא מרגיש מנוחה במצב שנמצא בו. הרצון לקבל, האגו שלו, רוצה ליהנות, ליהנות מהשיעור, או ליהנות שנמצא באיזו הבנה, ולפי זה האדם בודק את חומר הלימוד ואת ההתקדמות שלו. אבל צורת הבדיקה הזאת אינה נכונה, כי ההתקדמות היא ככל שמרגישים יותר חושך. לכן הבורא כאילו מאחל לאדם, ש"בגויים ההם", כל זמן שהוא בעל מנת לקבל, הוא לא ירגיע ולא תהיה לו מנוחה.

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה". כלומר, האדם כל הזמן רוצה לברוח מהמצבים האלה ולהיות כ"גויים", כרצון לקבל שמנהיג אותו. הוא רוצה ללכת בעקבותיו, להבין, ולהרגיש בו מילוי מידי, להרגיש בתוך הרצון לקבל, שנמצא בעל מנת לקבל, כמה הוא מתמלא. אבל האדם שמתקדם נכון לא מקבל בו מילוי, אלא הרגשת הרע מצטברת בו יותר ויותר.

וההיסטוריה של כל האנושות ושל עם ישראל בתוך האנושות מוכיחה זאת, וגם התהליך הפרטי של כל אחד ואחד מוכיח, שכך מרגישים כאשר מגיעים למצב, שנמצאים בו לפני פריצה מגשמיות לרוחניות. מצד אחד, האדם מאוד רוצה להתקדם ולהיכנס למגע עם הבורא, כמו "חולת אהבה אני".[6] ומצד שני, הוא מרגיש "חולה" אהבה, חולי. הוא מרגיש עד כמה הוא מנותק, עד כמה הוא נמצא בגלות. ושני הקצוות האלה חייבים להיות ברורים וגדולים. והמתיחות ביניהם, המרחק ביניהם, חייבים להיות מקסימאליים, כמה שנקבע לכל נשמה ונשמה לפי האופי שלה והטבע שלה. ואז האדם פורץ את המחסום.

גם מסיפור יציאת מצרים, שהוא דוגמה לכל היציאות מגלות לגאולה, רואים את כל המצבים שמצטברים ועוברים על האדם, והוא מרגיש את עצמו יותר ויותר במבוכה: שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב, ומלך חדש קם על מצרים, ובאות עשר המכות, ומתרחשת בריחה, ועוד. כפי שמתואר גם ב"מגילת אסתר". מהיכן מגיעה הגאולה של גלות בבל? כשהיהודים נמצאים במבוכה תחת שלטון פרס והם לא יודעים מה יקרה. כלומר, היהדות, היינו הנטייה לבורא, לא מובנת, האם היא נכונה או לא, האם צריך לצאת מהגלות או לא. וקורה היפוכו של דבר, המן הופך למלך במקום המלך אחשוורוש, והוא חוגג ורוצה להשמיד את היהודים, היינו, את הרצונות שמשתוקקים לבורא.

ועד שלא מגיעים לנקודת המתח המקסימאלית בין ההשתוקקות לבורא לבין הרגשת החושך והניתוק ממנו, לא מתרחשת הגאולה. ולכן כל העבודה בזמן הגלות היא עבודת הבירור. עד כמה החומר של הכלי מושך אותנו למלא את עצמנו, להרגיש טוב, לקבל ידע ולהרגיע את הרצון לקבל. עד כמה חייבים להודות בפני עצמנו, שאין לנו כלום, שלא משיגים את הבורא, שנמצאים בצורה הפוכה ממנו, וכל פעם יותר אומללים וריקים. וכך עד שהמצב מתפרץ באדם כסוף הגלות.

לכן בעל הסולם אומר: ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד - בין הגויים. כלומר, לב האדם מלא מחשבות של על מנת לקבל, ורק פה ושם ישנם רצונות להגיע להשפעה. ותמיד מדובר באדם אחד ולא בעם כולו. אלא שכלל ופרט שווים, ולכן התהליך הזה מתרחש גם בעם. אבל חוכמת הקבלה, התורה, מתכוונת לאיש אחד, למרות שהיא מדברת על האומה. הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, כלומר, המחשבה על מנת להשפיע לא יכולה להתקיים בגולה.

אבל היא קיימת, וכולם, כל יתר הרצונות של האדם, רוצים להשמיד אותה. והכוונות על מנת להשפיע, הכוונות הרוחניות, שלא יכולות להתקיים בגולה, גם לא מסוגלות להיטמע בעמי הגויים. כלומר, מצב הגלות הוא מצב של לא כאן ולא שם. להעלם לגמרי, הבורא לא ייתן, לא לעם ישראל ולא לכוונות על מנת להשפיע. כי מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שדווקא המחשבות על מנת להשפיע, המגע עם הבורא, הדבקות עימו, הם שיצליחו, הם שינצחו. ומצב כזה נקרא שהאדם יוצא מגלות לגאולה.

אבל בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך", כלומר, בגלות חייבים להגיע לתפילה, לצעקה, כמו במצרים: "ויזעקו בני ישראל מן העבודה הקשה".[7] מאיזו עבודה? עבודת הבירור, איפה אני, הרצון שלי, ואיפה הבורא, למה אני והוא נמצאים במאבק, ועוד. ורק אז "ומצאתי".[8]

התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

בהתפתחותנו יש חוקיות הנובעת מהיחס בין האור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, הפוכה מן האור. והנקודה הזאת צריכה להתפתח עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון, ולאחריו את מי שממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה נקראים התפתחות הנברא.

לאחר שהנקודה הזאת מכירה את הרצון שלה, מכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון ואת מי שנותן לה תענוג, מתוך ההרגשות האלה היא צריכה להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע, ולכן הוא לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות, היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.

על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור הממלא אותו, עוברים שינויים, והאדם יכול להשתתף במהירות השינויים האלה, ולא בשלבים שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפני האדם. ומי שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא "ישראל", שמשתוקק "ישר" ל"אל".

והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו כך, שכל אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר: התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.

"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון ליהנות. ועם ישראל בהשתתפותו עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל חומר הבריאה, רק אז נגיע ליישום חוכמת הקבלה, רק אז נוכל לתקן את כל החומר בכוונה על מנת להשפיע.

כלומר, מתי חוכמת הקבלה נחוצה? כאשר כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם. היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה העבודה על ידי חוכמת הקבלה שבאדם, שרק אז הוא מתחיל את הבירור הזה.

ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם כלפי האנושות בעולמנו, עד שהיא לא מגיעה לשלב האחרון הזה, חוכמת הקבלה לא מתגלה. וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחוכמת הקבלה.

מהי הרגשת האור שצריך לשאוף אליה?

לפי הגדרתו של בעל הסולם, אור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי.[9] ומהו "מה שמתקבל"? כמה שכלי מסוגל לפענח, להרגיש, את מושג האור, בצורה יותר נכונה, היינו, יותר קרובה לשורשו של האור. וההרגשה הזאת באה לפי מידת השתוות הצורה עם האור.

ומכאן מגיעים להבנה, שאין אור שהוא לעצמו, אלא רק מתוך הכלי, רק עד כמה שהכלי יכול להשתוות איתו, במידה הזו הוא מרגיש באור אותן התכונות, שאליהן הגיע בעצמו. ואם הכלי לא מגיע לאותן התכונות, הוא אינו מרגיש את האור. לכן בעל הסולם אומר: "מה שמקובל בתוך הכלי", מה שממלא את הכלי.

ולא כמו בעולמנו, שהאור לחוד והכלי לחוד, אלא אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון. אי אפשר לדבר על האור, אלא רק איך שהכלי מרגיש בתוכו התפעלות הנקראת אור. וכך בעל הסולם אומר בהגדרתו: "מה שמקובל בתוך הכלי", כלומר, הכלי קובע מה אצלו מקובל, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה להרגיש, וכל זה נקרא האור שלו. האם האור קיים מחוץ לכלי? אין לדעת ואין אפשרות לומר על זה שום דבר.

חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.

לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.

עם ישראל נקרא כוונה על מנת להשפיע, כוחות הבינה, תכונות הבינה. כמו שכתוב, שהוא אינו כיתר הגויים, שאין גוי כזה "עם ישראל".[10] ישנם רק שבעים אומות העולם, ולעם ישראל אין מקום בעולם. היינו, הוא עצמו לא נמצא בחומר. הוא לא משבעים תכונות החומר, הרצון לקבל.

בקבלה לומדים, שעם ישראל הוא אותה כוונה בעל מנת להשפיע, שהיא באה מהאור, כתכונת הבינה, כגלגלתא ועיניים. והכוונה הזאת פועלת על החומר, נשברת עם החומר, נכנסת לתוך החומר, ככוונה על מנת לקבל. והמצב הזה נקרא שעם ישראל נמצא בגלות, בתוך החומר עצמו, שמשרת לחומר בעל מנת לקבל. כלומר, איך שהחומר רוצה ליהנות, כך הכוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הקשר עם הבורא, משרתים לחומר.

ולכן רואים את התוצאה הזאת גם בעולמנו, שעם ישראל הנמצא בגלות, נמצא תחת שליטת אומות העולם. כלומר, משרת אותן. נותן לכל האומות כל מה שיש בו, ויש בו הרבה מאוד, משום שכל ההתפתחות של האנושות מגיעה דרכו. וברוחניות המצב הזה מתבטא בכך, שכל אחד ואחד מתחיל לרצות רוחניות על מנת לקבל, ליהנות בעצמו. מצב שנקרא "לא לשמה", שהאדם נמצא בגלות.

ולשם מה צריך להיות בגלות? כדי להכניס לתוך החומר, לתוך שבעים תכונות החומר, כוונה על מנת לקבל, שאותה יהיה אפשר לתקן אחר כך לעל מנת להשפיע. תחילה לתקן את הכוונה עצמה. לעשות צמצום על הרצון לקבל, להפוך רק את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה נקרא להוציא את עם ישראל מתוך הגלות לגאולה. ואחר כך עם הכוונה על מנת להשפיע להתחיל לתקן את כל החומר, את כל שבעים תכונות החומר, את שבעים אומות העולם.

וכך, יש לקוות, יקרה בגשמיות בכלל האנושות במהרה בימינו. ובפרט, זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע ורגע. והתנאי להתרחשות התיקון, שכל שבעים התכונות של החומר שכוללות בתוכן תכונות רבות, יתערבבו עם כל הכוונות בעל מנת להשפיע, שנמצאות בעם ישראל, שיש בו כוונות של כוהנים, לויים, עַם, ועוד הבחנות רבות. ובגמר ההתערבבות ביניהן, הנקראת "סוף הגלות", מתחילות עבודת הבירור ולאחריה עבודת התיקון.

ואת הבירורים והתיקונים, שמתחילים לעבוד בהם בסוף הגלות, גם בצורה פרטית בכל אחד ואחד וגם בימינו בכל העולם, אפשר לעשות רק על ידי חוכמת הקבלה. וזאת לא בצורה טבעית מתוך התערבבות כוונות וחומר כמו בזמן הגלות, בזמן החושך. אלא הבירורים והבקשה לתיקונים חייבים להיות בהשתתפות מצד האדם.

אבל איך האדם יכול להשתתף בהם? הוא חייב לקבל תחילה ידע, הבנה, הרגשה והשגה לגבי מה שקורה לו, ובאיזו צורה הוא יכול להשתתף. ואת הידע הזה חייבים ללמד אותו מבחוץ. כי כל מה שנמצא בחומר מתקדם בצורה טבעית, ואילו בעבודה הזאת רוצים שהאדם ישתתף בצורה על טבעית, מעל הטבע שלו. היינו, שיזרז את התפתחותו ויקבע משהו מתוך עצמו, לא מה שמתגלגל מתוך טבע האורות והכלים ללא תלות באדם. ולכן יש צורך בהשתתפותו של האדם במשהו שלא היה קודם.

ומה שלא היה קודם, אותה תוספת שבה האדם גורם להתפתחותו, להכרה שלו, לרצון שלו, לתפילה, להעלאת מ"ן, באה לאדם על ידי שהוא מושך בכוחות עצמו אור מקיף, שעוזר לו להוסיף כוח רצון ולהיכנס לרוחניות. שבורא באדם התאמצות והשתוקקות להגיע לרוחניות, מעבר למה שבא אליו מהקשר בין אורות לכלים.

והאמצעי להגיע לתוספת רצון, לתוספת השתוקקות, הנקראת תפילה, בא מתוך הלימוד. לכן ללא חוכמת הקבלה האדם לא מסוגל להגיע להשתתפות עצמית ובלי השתתפות עצמית האדם לא יוצא מהגלות.

כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.

בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.

כמבואר כאן, הנפילה מהדרגה הרוחנית היתה בשני שלבים. זאת אומרת, שיש לחוד רצון לקבל, שבעים אומות העולם, ולחוד עם ישראל, שעדיין קיים בטבע שלו, בעל מנת להשפיע, בהבנה ובהרגשת הרוחניות, מצב הנקרא "בית", "בית המקדש". וההתערבבות בין הכוונה על מנת להשפיע לבין החומר דרצון לקבל נעשית בשני שלבי חורבן: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. עד שהם מתערבבים ויוצאים לגלות שלימה.

בהתחלה לא היתה גלות שלמה, אלא רק גלות בבל. ובבית שני באה הגלות השלמה, הארוכה, שהיא האחרונה מארבעת הנפילות, ארבעת הגלויות, שיש לפני שמגיעים למצב "הראוי", כדברי בעל הסולם, מצב שבו התערבבו עם ישראל ואומות העולם. וכך כל העולם נעשה מוכן לבירור ותיקון.[11]

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני

האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.

האידיאל הגשמי הוא למלא את הרצון לקבל, לפי כמה שהרצון לקבל מרגיש ומשתוקק. וככל שהרצון לקבל גדול יותר, הוא דורש מילוי איכותי יותר. ומילוי איכותי באמת, הוא לאו דווקא יותר גדול. היינו, אם בדרגה נמוכה הרצון לקבל רוצה הרבה בתים, הרבה אוכל, הרבה בגדים, בדרגה יותר גבוהה הרצון הוא לשליטה, בדרגה עוד יותר גבוהה הוא לכבוד ובדרגה הגבוהה ביותר הוא לידע וחוכמה.

ובכל דרגה ודרגה הרצון לקבל משתנה בצורה החיצונית שלו, בביצוע שלו, במילוי שלו. ואי אפשר להשוות בין רצון לקבל, שנמצא בכבוד ומוכן לתת את כל מה שיש לו עבור כבוד, בתים, כסף, שליטה, לבין רצון לקבל שנמצא בידע, שלא איכפת לו מכבוד, ומוכן לחיות בלי כלום, חוץ מאותו מילוי מיוחד. ולכן אחד לא מבין את השני, ואי אפשר להשוות בין מילוי אחד לשני. אלא רק לפי סולם ערכים אפשר לומר מי יותר גדול ומי פחות.

אבל הערכים האלה מטעים, לכן לעיתים לא נמצאים בהכרה נכונה לגבי אדם מסוים. אנשים שלא עברו מחסום, פתאום לא רוצים כלום חוץ ממשהו רוחני. אבל הרצון הזה שלהם הוא האגו הכי גדול שיכול להיות. כי הם רוצים כבוד או שליטה, ומוכנים לשלם כסף או לתת לאחרים מה שהם רוצים, כדי שיספקו להם את המילויים האלה.

ולנו נראה שהם לא רוצים כלום. כי בעיני אדם שרוצה כסף, אלה שמוכנים לשלם, רק שיתנו להם כבוד, הם כביכול יותר רוחניים. אבל הם לא יותר רוחניים, אלא נמצאים ברצון לקבל יותר גדול. לכן עד שעוברים מחסום, הערכים האלה בתוך האדם, לא תמיד נראים לעין בצורה נכונה. כלומר, תמיד צריך לבחון לפי איזה אידיאל האדם עובד, אידיאל גשמי או רוחני.

האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.

האידיאל הרוחני הוא להתפאר בעיני הבורא, להיראות טוב בעיני הבורא, שהוא הטוב ומטיב. מהו טוב ומטיב? הבורא דואג שנרגיש אותו בכלים שלנו כטוב. ואז האדם רוצה לתת לו תענוג, או במילים אחרות, שהבורא ירגיש טוב מהיחס של האדם כלפיו. אבל בלי שהוא יהיה בתמונה, שהבורא לא ידע עליו, כדי שלא יהיה לאדם שום דבר מהנתינה הזאת. אלא הרצון של האדם הוא רק לגרום תענוג לבורא.

זהו האידיאל הרוחני. כמו שהבורא נותן לנו תמיד כל טוב, אבל נסתר מאיתנו, כך גם האדם מוכן להיות באותו מצב, לתת לבורא כל טוב ולהיות נסתר ממנו. ועל התחלת היחס הזה לבורא בנוי האידיאל הרוחני.

הרב"ש מתאר את המצב הזה כך: שאפילו הנברא לא יודע שהוא משפיע. כלומר, לא רק הבורא אינו יודע עליו שהוא נותן ומשפיע לו, גם האדם עצמו לא יודע אם הוא משפיע לבורא או לא. הרב"ש מגדיר כך מצב שנקרא "ללא שום פניה לעצמי", שממנו מתחיל הניתוק מהרצון לקבל. וחוכמת הקבלה היא הכוח שיכול לתת לאדם את התיקון הזה, להתנתק מהתעניינות עצמית ומאינטרס אישי.[12] לכן בעל הסולם כותב:

כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.

אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.

התהליך הוא הדדי. גם בעם ישראל שמתערב בין אומות העולם, וגם באומות העולם עצמן, הרצון לקבל משתנה וגדל כל הזמן. ומפני שהוא גדל, מתאפשר המצב, שעם ישראל נמצא בין אומות העולם. אם עם ישראל היה בין אומות העולם מלכתחילה, שהן היו ברצון לקבל קטן, הן לא היו יכולות "לגעת" בפנימיות, בעם ישראל. כלומר, להתחיל את המגע בין הכוונה על מנת להשפיע, הרצון להגיע לרוחניות, ובין הרצון לקבל.

כך גם האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה מוכן לעשות הכול, ללא שום בעיה, שום דבר לא קשה לו. אבל זו התחלת הגלות. אחר כך מוסיפים רצון לקבל, שגדל במשך אלפיים שנה בישראל ובאומות העולם, או כעת במי שמתחיל ללמוד קבלה. ואז הגלות הולכת ונעשית יותר ויותר קשה, לא בהכרח בצורה כמותית, שמקבלים יותר מכות, אלא בצורה איכותית. שאומות העולם נותנות לעם ישראל יותר חופש, בתנאי שיקבל את "נימוסי השולחן" שלהן. ומצב זה נקרא גלות.

גלות היא התרחקות מכוונה על מנת להשפיע והשתתפות יחד עם אומות העולם. ככל שאדם מתקדם לגאולה הרוחנית, הוא יותר ויותר מעורב עם הרצון לקבל, שהולך וגדל בו בהתמדה, ולכן נראה לו שהוא מתרחק מרוחניות. ככל שהוא יותר מתקדם הוא הולך ומתרחק, ולכן הוא נמצא במבוכה, האם הוא מתקדם נכון. כמו בני ישראל שצועקים למשה במצרים, האדם מרגיש לגמרי מרוחק מהגאולה, וזאת מפני שהרצון לקבל חייב לגדול בזמן הגלות עד לצורתו המקסימאלית.

בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.

הבעיה היא, שלא מבינים את כל התהליך. התהליך מתרחש או לפי לוח זמנים או לפי הרגשת ההשתתפות של האדם. אם מתחילת הגלות עם ישראל לא היה עוזב את חוכמת הקבלה, אלא מחזיק בה כמה שאפשר, כפי שהיא היתה לפני הגלות, לפני החורבן, והיה מתפתח יחד עם חוכמת הקבלה - מתערבב עם אומות העולם, אבל יחד עם זאת מתקן את ההתערבות שלוש - שלא היינו עוברים גלות כה ארוכה. כמו באדם פרטי, שיחד עם הרצון לקבל שגדל בו, על ידי לימוד חוכמת הקבלה הוא מושך אורות המקיפים כדי לתקן את עצמו, ולכן מזרז את התפתחותו, ולא זקוק לאריכות הגלות.

התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

על רקע הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על עצות המקובלים, מוטב לעם ישראל לערוך חשבון, שיתבסס על כל אותן תלאות, החוזרות ונשנות עליו פעם אחר פעם, גם לאחר ששב לארצו. ואולי בסופו של חשבון, ישאף לשוב ולחיות על פי אותם חוקים אלטרואיסטיים, שניתנו לו מלמעלה, הניתנים להשגה באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.

אם לא יישמע עם ישראל לעצה זו, אזי כעם מפותח, שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו, הוא יוסיף לזעזע עצמו ללא הרף, כי כל מה שיבנה האחד, מיד יהרוס האחר. והתקווה שבלב כל אחד, שאולי יריבו יקבל את דעתו, מתוך הפחד שמא ייהרס, היא אינה מציאותית כלל. כי שום צורת סכנה לא תגרום לאדם לוותר על מימוש כוונותיו.

לכן, יש פתרון אחד בלבד. על העם כולו לזנוח את מטרותיו ותוכניותיו הגשמיות, ולקבל על עצמו את אותה מטרה עליונה, השגת הבורא, כמטרה יחידה. רק אז תתהפך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ופרט ועל העם ככלל, ודרך עם ישראל יעבור השפע לעולם כולו.

כל אחד ואחד מבני העולם נמצא בהתערבבות של רצונות לקבל ושל כוונות על מנת להשפיע, מה שמתבטא בכללות העולם, כעם ישראל בתוך אומות העולם. ומתוך העירוב הזה, כל אדם ואדם בצורה אישית וכל העולם בצורה כללית, נמצא בפיצול, האם לרוץ אחרי האידיאל הרוחני או לרוץ אחרי האידיאל הגשמי.

אם היה בנו רק אידיאל גשמי, כולם היו הולכים יחד ובהבנה. עובדים לפי רצון לקבל בצורה פשוטה, כמו דומם צומח וחי, ולא היה בלבול. הכול היה מסודר לפי חוק אחד, לפי כלל אחד, בחוקיות פשוטה, זה כנגד זה, תענוגים וכנגדם רצון לקבל לתענוגים האלה. ורצון לקבל גדול היה בולע רצונות לקבל קטנים ומקבל יותר מהם. גם בכלל וגם בפרט, גם בכל אדם וגם בכללות העולם.

הבעיה היא, שמתוך שבירת הכלים, מתוך השורשים הרוחניים, נמצאים בכל ברייה וברייה, בכל אדם ואדם, גם האידיאל הרוחני וגם האידיאל הגשמי - השתוקקות לרוחניות יחד עם השתוקקות לגשמיות - והפיצול הזה גורם לנו חוסר שקט. האדם רץ ומחפש ולא יודע למה תמיד הוא נשאר חסר מילוי.

והסיבה לכך היא פשוטה. יש לו מטרה פנימית, שעדיין אינו מכיר אותה, שעליו להגיע אליה. ולכן, אין לו מנוחה עד שהוא לא יגלה, שבתוך הרצון לקבל נמצאת כוונה על מנת לקבל, שחייבת להתהפך לכוונה על מנת להשפיע. ורק ברצון לקבל המתוקן הוא יקבל מילוי. ועד שהאנשים לא יגלו, שעליהם לשנות את הכוונה שלהם, הם ימשיכו ויטפלו ברצון, מתוך מחשבה שהרצון הוא הבעיה. אבל הרצון עצמו כלל לא נתון לשליטת האדם ולתיקון. אלא רק הכוונה, רק אותה צריך לתקן בעל מנת להשפיע.

במילים אחרות, עלינו לתקן את השתתפות "עם ישראל" ב"אומות העולם". את הכוונה על מנת לקבל המקולקלת, שמשרתת את אומות העולם, אותה צריך לנתק מהרצון לקבל ולשנות אותה לכוונה על מנת להשפיע. המצב הזה נקרא לעשות צמצום, ולהתחיל לתקן את גלגלתא ועיניים על פני הרצון לקבל, מעביות שורש לעביות א', ב', ג', ד'.

וכך מתקנים תחילה את "עם ישראל" שנמצא בכל אדם ואדם ובכללות העולם, ורק אחר כך מתקנים את השתתפות "אומות העולם" ב"עם ישראל", את השתתפות הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע המתוקנת. כלומר, התיקון הוא כל פעם דרך "עם ישראל", דרך הכוונה על מנת להשפיע, המקולקלת או המתוקנת. לכן עם ישראל נקרא "העם הנבחר". משום שבתיקון שלו, בהשתתפות שלו, תלוי תיקונו של העולם כולו.

מהי מידת ההשתוקקות לבורא, שצריכה להיות באדם כנגד הרגשת חוסר המילוי?

האדם כלול משני נתונים, מאור וכלי. מרצון לקבל ומכוונה על מנת לקבל, שצריכה להפוך לכוונה על מנת להשפיע. שני הנתונים האלה מתבטאים בשני קווים: "קו שמאל" שהוא הרצון לקבל, ו"קו ימין" שהוא ההשתוקקות לרוחניות. שני הקווים האלה מורגשים בנו בינתיים, כהבנה שלנו את טבע הבורא ואת טבע הנברא, הטבע שלנו.

אבל האדם לא קובע מהי מידת הרצון לקבל שלו, שכנגדה עליו להשתוקק לבורא. אלא עליו להשתוקק ללא הרף להיות דבוק לקו ימין, לגדלות הבורא. להכיר את תכונות הבורא, ולהימצא בתוכן כמה שיותר. ומתוך ההשתוקקות הזאת, כל היתר מתפתח ביתר מהירות. האדם עצמו לא קובע מה הם השלבים, באיזה מצב הוא נמצא, ולמשך כמה זמן. הוא לא מפעיל את המכונה עצמה, אלא על ידי ההשתוקקות שלו הוא מוסיף לה מהירות. אבל השבילים שבהם היא הולכת, ומה קורה לה בדרכה, אלה אינם בשליטתו.

רק כשהאדם נמצא בהשתוקקות למטרה, רק כשהוא דבוק לבורא, לקו ימין, הוא עובר את הדרך בצורת התפעלות יפה ונכונה. כי אז כל דבר שמתגלה בו, מורגש אצלו כטוב, כאחד מהשלבים לתיקון ולדבקות. לכן, האדם לא אמור לעסוק בשאלה, מה עליו לעשות בכל שלב ושלב, אלא רק להחזיק לפניו את גדלות הבורא ולהשתוקק אליו.

ורק בשלב מתקדם, לאחר שהאדם רוכש כלים דהשפעה, ומתחיל לתקן את האח"פ, אז הוא מתחיל להיות דומה לבורא, לקבל על מנת להשפיע. ומתחיל לעבוד כמו שמתואר בסידורים של מקובלים: לוקח מידה מסוימת ועושה איתה פעולה מסוימת.[13] כלומר, עובד עם שני הקווים ובונה קו שלישי, קו אמצעי. זאת עבודה אחרת, עבודה של שלב מתקדם, יצירתי, שבו האדם בונה מתוך עצמו את דמות הבורא, ומבצע פעולות השפעה כמו הבורא.

מה ההבדל בין ההשפעה לבורא ללא ההכרה מצד האדם, לבין ההשפעה של הבורא בעולם ללא הכרת האדם?

כל העולם נמצא בהשפעה ללא הכרתו, ללא הכרת האדם. ורק האדם שמגיע לפקיחת עיניים, מתחיל לראות שכל העולם נמצא בהשפעה. הוא עצמו רואה, בהתאם לכמה שנפתחות לו העיניים. העולם לא מרגיש. אלא האדם מרגיש מתוך הכרה, מתוך שנפתח לו הכלי.

ובקשר עם הבורא, ביחס לבורא, מהו התיקון על הרצון לקבל, שהוא לא יהיה מעורב ביחס של האדם לבורא? תכונת הבינה, שלא רוצה כלום לעצמה, שרוצה להשפיע ללא שום קשר לעצמה. אבל איך האדם שרוצה לתת, יכול לנטרל את עצמו ולנתק את עצמו ממעשה הנתינה, כך שהמעשה לא יחזור אליו בשום צורה? כשהאדם נמצא בהרגשה שהבורא לא מכיר אותו, ולא יודע שהאדם נתן לו, וגם בהרגשה שהוא עצמו לא נתן לבורא.

כך האדם לא נמצא במילוי וסיפוק, אלא הוא מנותק מהכלים דקבלה, שאינם יכולים להתמלא משום ידיעה, או הארה, ממעשה הנתינה. אבל האם הוא עשה או לא עשה? הוא לא יודע, וגם אינו דורש לדעת, אלא הוא רק רוצה לבצע מה שכתוב. ומה יוצא מהביצוע הזה, הוא לא יודע. כי אם האדם יודע על דבר מה שיוצא ממעשיו, זהו כבר סיפוק.

הרצון לקבל חייב להיות מוגן מכל קבלת "שוחד" או מענה חזרה. כי אם הבורא גדול בעיניו והבורא יודע עליו, מה יכול להיות יותר גדול מזה? אם אוהבים מישהו אהבת עולם, ויש לו איזה רצון, מה נחשב לאהבה הנקייה ביותר? לשלוח לו מה שהוא רוצה, גם בלי שידע מי השולח. אבל למי ששולח יש סיפוק מהמעשה, כי הוא ממלא את התשוקה שלו לאהבה.

ואדם שמנתק את ההרגשה הגשמית הזאת, שהוא שלח לו דבר והדבר נמצא בו, כי היא המילוי שלו, ממה הוא חי? אין לו ממה לבצע ולעשות, אם נעשה אצלו ניתוק של התוצאה מהמילוי, של תוצאת הפעולה מהפעולה עצמה. אדם מרגיש שאין לו כוח לבצע. ואיך הוא יבצע? הוא צריך לקבל מלמעלה רצון להיות מנותק בצורה כזאת, כלומר, לזכות לקבל מלמעלה רצון להשפיע. והציפייה לקבל מלמעלה את היכולת להתנתק מהתוצאה של הפעולה, היא נקראת "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".[14]

האדם מרגיש שאין לו "חומר דלק".[15] הוא לא ממלא את עצמו בשום דבר. הבורא לא יודע עליו, והוא עצמו לא יודע שנתן לו. הוא מרגיש מנותק וחסר יכולת לבצע. במצב הזה הוא חייב לבקש כוח דלהשפיע. כלומר, דווקא בנתק הזה, כשהאדם מרגיש שהוא לא יכול לבצע פעולה כזאת, חייב להיכנס גורם שמעניק לו את היכולת לבצע פעולת השפעה. ומהי היכולת הזאת? היא היכולת לא להרגיש שאני משפיע, שאני מבצע, היא נמצאת מצדו השני של המחסום. ואי אפשר להסביר אותה במילים.

כי כל תגובה שהאדם מקבל על מעשיו נחשבת קבלה, היא ממלאה את הכלים שלו. אין דבר יותר גדול מלעשות, ולדעת שהבורא יודע שעשיתי. או למלא בו משהו, מבלי שהוא יודע מי עשה, אבל לדעת ש"אני עשיתי לבורא".

אפילו בחיים הרגילים, אנשים מתגאים בפעולות כאלה. הם ממשיכים לעשות למען העם והמדינה, למרות שהמדינה לא מכירה במעשים שלהם. כי מעשים כאלה נותנים לאדם כוחות ומילוי אגואיסטי, קרוב למילוי רוחני, שממלא אותו מאוד. עד שאדם מסוגל למות למענו. למרות שאף אחד לא מכיר אותו ולא יודע עליו, והוא נמצא לבדו באמצע המדבר, יש לו כוחות להרוג, לפגוע באויבים ולמות למען המדינה.

גם הידיעה ש"אני מתקדם" היא פיצוי ותשלום. אין מילוי גדול יותר מלדעת ש"אני מתקדם". אבל ברוחניות, לא איכפת לאדם אם הוא מתקדם או לא, כי "האני" לא חשוב לו.

איך אפשר להשפיע לבורא ללא קבלת תגובה ממנו?

אם האדם לא יודע שהבורא מקבל ממנו, אין לו סיפוק, וטוב שאין לו סיפוק. אבל אם האדם לא יודע אם הוא נתן לבורא, אם הבורא מרגיש אותו או לא, אלא מנותק ממנו, אז איך הוא יכול לבנות פעולה כלפיו? את הפעולה שלו כלפי הבורא האדם בונה מאותו כוח השפעה שהוא מקבל מהבורא. ולכן "ראש" נקרא מעל הגוף.

"ראש" הוא מה שנבנה על ידי זיווג דהכאה. אחרי שהאדם מנתק את עצמו על ידי הצמצום, מכל התוצאות של מעשיו שיבואו מכאן והלאה. כאשר בא התענוג, שהוא יכול על ידו להשפיע לבורא, כל הראש שלו, כל ההתחשבות, כל ההפעלה, היא מעל הגוף ולא בתוך הגוף. מה זאת אומרת מעל הגוף ולא בתוכו? האדם מנותק מתוצאה כלפי עצמו.

ואיך האור הפנימי נכנס אחר כך לתוך הגוף, ונמצא בתוכו, והאדם מרגיש את כל התענוגים? האדם מרגיש את התענוגים האלה, שהם מעל יחס כלשהו לעצמו, ומעל לתענוג כלשהו שיהיה לו מהתענוג בבורא.

אבל מהו "לקבל על מנת להשפיע"? המצב אחרי "תחיית המתים", אותו האדם לא מסוגל במצבו הנוכחי להבין ולתאר לעצמו. ואם הוא מצליח להרגיש אפילו במעט עד כמה לקבל על מנת להשפיע מנותק מהיחס לעצמו, הוא מגיע כבר לנקודה, שמעליה והלאה מה שמנותק מהיחס לעצמו, נחשב לרוחניות.

ובמצבנו הנוכחי, אנחנו לא פועלים לפי התיאור הזה, שאין לאדם שום דבר מפעולת ההשפעה שלו. שהאדם לא נותן לבורא, ולא מקבל ממנו, ויש ביניהם נתק, או שהאדם רק עושה משהו, ומה שיוצא מהמעשה הוא לא יודע. אלא התיאור הזה נועד להבהיר מה נקרא להתנתק מהתוצאה.

נכון להיום, בעבודה הרוחנית שלנו, אנו חייבים לדבר על הקשר עם הבורא, על המגע עימו, על "חולת אהבה אני".[16] עלינו לרצות להיות בדבקות עימו, בזיווג, בחיבור, להרגיש אותו ולהיות יחד עימו בכל ההרגשות והמחשבות. אלא כאשר מגיעים לברר מהי פעולת השפעה נקייה, לאיזה יחס צריך להגיע בין שני נאהבים, אז הבירור מתחיל בנקודה, שהאדם לא רוצה כלום בחזרה. אבל לא שהוא לא רוצה להיות מחובר עם הבורא. הוא רוצה להיות עימו בדבקות, אבל בדבקות שאדם לא מקבל ממנה כלום בצורה אגואיסטית.

אנחנו מפענחים את הקשר עם הבורא כ"מה יהיה לי מזה", אבל הקשר עימו יכול להיות גם בלעדי זה, הוא נמצא מעבר לנקודה הזאת. אבל לעת עתה צריך להשתוקק לתוצאות ברצון לקבל שלנו, שזה נקרא "לא לשמה".

הסתר כפול / תיאור המצב בהסתר כפול / הסתר אחד - הסתר רגיל / תיאור המצב בהסתר רגיל / גילוי / תיאור המעבר מהסתר לגילוי

הסתר כפול

בהסתר כפול הנקרא הסתר בתוך הסתר, הבורא נסתר מהאדם. האדם אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא. אלא דבר בחייו אינו נתפס בכלי האדם כמגיע ממנו. נהפוך הוא, האדם מרגיש שהבורא זנח אותו, ואינו שם לבו אליו.

על כן הוא מייחס את ייסוריו לגורל או לטבע העיוור, שכן יחס הבורא כלפיו מורגש בו כיחס מבלבל מאוד, שמביא אותו עד כדי איבוד האמונה.

תיאור המצב בהסתר כפול

כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה.

כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע.

הסתר אחד - הסתר רגיל

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך, כעונש על מעשיו או על מנת להובילו אל הטוב, ואדם מתחזק באמונתו, שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

תיאור המצב בהסתר רגיל

האדם סובל מבעיות פרנסה, ונמצא טרוד ומודאג ללא הרף או שסובל ממחלות, האנשים אינם מכבדים אותו, הוא אינו מצליח בדבר ואין לו רגע מנוח.

גילוי

חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם, מביא את האדם אל הספרים, ומהם הוא מקבל הארה, אור התיקון, והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

תיאור המעבר מהסתר לגילוי

האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום.

אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד.

אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה.

אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת.

הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם.

הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הינם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

הסתר כפול

בהסתר כפול הנקרא הסתר בתוך הסתר, הבורא נסתר מהאדם. האדם אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא. אלא דבר בחייו אינו נתפס בכלי האדם כמגיע ממנו. נהפוך הוא, האדם מרגיש שהבורא זנח אותו, ואינו שם לבו אליו.

בהסתר בתוך הסתר האדם לגמרי מנותק, ו - אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא, כלומר, הוא לא מרגיש גם את השלילה ממנו. כי הבורא הוא טוב ומטיב. ואם האדם מרגיש את הטוב ומטיב, וקושר אותו עם הבורא, נקרא שמכיר את ה"פנים". ובַפנים של הבורא, יש פנים גלויות ופנים לא גלויות. אבל אפילו בפנים שאינן גלויות, יש לאדם הרגשה, שיש לו משהו טוב, שבא מהבורא, מהכוח העליון. האדם מרגיש שיש לו קשר אל הבורא, שהבורא פונה אליו, שהבורא מתייחס אליו טוב. גם במצבים לפני המחסום זוכים לפעמים להרגשה כזאת.

מה שאין כן כאשר האדם מרגיש את עצמו בייסורים. הוא יכול להרגיש, שהייסורים באים לו מהבורא, אבל אז נקרא שהוא מרגיש את הבורא דרך "האחוריים". זאת אומרת, לא לפי היחס הנכון של הבורא אליו, של טוב ומטיב, אלא באחוריים. ומה הם אחוריים? לא שהבורא הוא דו פרצופי, שממנו, מהפנים שלו, יוצאים דברים טובים, ומהאחור שלו יוצאים דברים רעים. אלא האחוריים והפנים נקבעים על ידי האדם מתוך קליטת הרגשת הבורא.

אם האדם נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה, מבין אותו ו"קורא" אותו נכון, אז נקרא שהוא והבורא נמצאים פנים בפנים, הוא בהשפעה והבורא בהשפעה. וכאשר לשניהם אותם פנים דהשפעה אחד כלפי השני, האדם מתחיל להרגיש את הטוב, שאליו התכוון הבורא. וזה נקרא שהבורא מאיר לו פנים. אבל אם האדם מרגיש ייסורים ושהם באים מהבורא, אז נקרא שהוא לא נמצא בפניו אל הבורא, שהיחס שלו לבורא אינו לפי השתוות הצורה. כלומר, האדם לא נמצא בכלים דהשפעה. כי אם הוא היה בכלים דהשפעה, מעל הרצון לקבל שלו, הוא אף פעם לא היה מרגיש שבא לו רע מהבורא.

לכן, הבורא הוא תמיד עם הפנים כלפי האדם, ורק האדם נמצא אליו באחוריים, בקבלה ולא בהשפעה. אלא כשמדברים מצד האדם, לא אומרים שהוא משתנה ב"פנים", היינו, בהשפעה, בהשתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש טוב. וגם לא שהוא משתנה ב"אחוריים", באי השתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש רע. אלא תמיד האדם הוא המסתכל על המציאות שלפניו, ובהתאם לה קובע אם הבורא טוב או רע אליו. הוא לא תולה בעצמו את מה שרואות עיניו, שהוא נמצא בפנים או באחור כלפי הבורא, אלא טוען שהבורא הוא המתייחס אליו טוב או רע.

על כן הוא מייחס את ייסוריו לגורל או לטבע העיוור, שכן יחס הבורא כלפיו מורגש בו כיחס מבלבל מאוד, שמביא אותו עד כדי איבוד האמונה.

בהסתר כפול הייסורים נעשים כל כך גדולים, שהם מבלבלים את האדם. והוא מאבד את הקשר עם הבורא, ותולה את מצבו בטבע או ביד המקרה. טבע נקרא כל דבר אחר חוץ מהבורא. כי הבורא הוא שורש לכל, "אין עוד מלבדו".[1] אבל אם השורש הזה נעלם, מתחילים לראות מציאות אחרת ממה שהוא ברא, מציאות בלעדיו, שהיא נקראת טבע. ובלעדיו, ישנם גורמים רבים, שיכולים להתראות לאדם כסיבות למצבו.

אם כך, למה הייסורים מסתירים את הבורא? וגם התענוגים, למה הם יכולים להסתיר, או לא להסתיר, את הבורא? מצד מי באה ההסתרה, מצד הבורא או מצד הנברא? יש חוק שנובע מהמציאות של בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. בכלי, בבחינה א', מתגלה התענוג ובתוך התענוג מתגלה שורש התענוג, בחינת שורש. וכך בחינה א', חוץ מלהרגיש תענוג, אור שממלא אותה, מתחילה להרגיש בחינה יותר עליונה, את בחינת שורש, את מי שממלא אותה, את בעל הבית.

כלומר, הבורא מתגלה בתוך התענוג כמקור התענוג. ומשום כך הכלי, הרצון לקבל, מתחיל לרוץ אחרי המאציל, אחרי השורש. נטבע באדם רצון לקבל, שמרגיש את השורש כנעלה, כחשוב, ולכן הוא רואה בשורש תענוג גדול וערכים גבוהים ונעלים, ומתחיל להשתוקק לשורש. עד כדי כך, שלהידמות לשורש ולהיות קשור אליו, זה בשבילו תענוג גדול יותר מהתענוג שממלא את הרצון לקבל הגולמי.

וכך בבחינה ב', מתוך שמרגישה, שהבורא ממלא אותה כמקור התענוגים, הכלי רוצה להיות כמו בורא. אבל כאשר מקבלים תענוג מבעל הבית, ומרגישים את בעל הבית, האם תענוגים שפוחתים ונעלמים, מפחיתים את תשומת הלב לבעל הבית? האם בהתאם לתענוגים שהולכים ונעלמים מההרגשה של האדם, הולכת ונעלמת גם דמותו של בעל הבית כטוב ומטיב, כשולט, כגדול, כגבוה?

או האם על ידי מאמץ מסוים, אפשר להישאר בהכרת הטוב של בעל הבית, אפילו אם התענוגים נעלמים, ולא להיות מוכנים להיפרד מבעל הבית, אלא לרצות שבחינת שורש תישאר בתוכי לתמיד? והתענוגים יכולים להיות מורגשים או לא מורגשים, או אפילו שיבואו במקומם ייסורים. יש לאדם עניין שהתענוגים ייעלמו כדי לבדוק את עצמו, שהוא לא תלוי בהם. האם אפשרי שהם ייעלמו, שיהיו ההפך כלפי הרצון לקבל?

או אפשר לשאול אחרת, האם אפשרי מצד הנברא לרצות להרגיש שהתענוגים נעלמים. האם אפשר לקבל כוחות שלא להיות תלוי בהרגשת הרצון לקבל, אלא שדמות בעל הבית, דמות הבורא, תמלא את האדם במקום התענוגים, בכוח ובתענוג הרבה יותר גדולים מהתענוגים הקודמים?

והאדם שאינו תלוי בהרגשה של תענוגים או ייסורים, ששניהם אותו דבר בשבילו, הוא נקרא ש"ממית" את הרצון לקבל שלו, כאילו לא נמצא. לאחר שרכש על פני הרצון לקבל את תכונת הבינה, אמונה, התגברות עילאה, בעזרתה הוא נעשה מוכן להשתמש ברצון לקבל שלו, "לשחק" איתו, לכל כיוון, מאפס תענוגים ועד תענוגים עצומים, אבל רק לטובת בעל הבית. ליהנות מפני שבעל הבית רוצה שהוא ייהנה, או להתנתק מתענוגים מפני שבעל הבית רוצה, שלא יהיה תלוי בתענוגים.

ובכך האדם מתחיל להיות חופשי כמו הבורא, ולראות את הבריאה, כמו שאומר הכתוב: "כל מה שברא, נברא בשבילי"[2], כדי לקחת את הבריאה שברא בעל הבית, את הרצון לקבל, את המציאות כולה, ולעשות בה הכול רק במטרה להידמות לבורא, להשפיע לו.

ומיהו האדם שנמצא בהסתר כפול? לא כל האנשים שחיים בעולם הזה נמצאים בהסתר כפול. אלא רק מי שהיה באיזה גילוי, בהרגשות מסוימות של התפתחות, ואחרי שנרשמות בתוכו רשימות של התפעלויות מהבורא, הוא "נזרק" למצבים שונים, שאחד מהם נקרא הסתר כפול.

ובמצב הזה האדם מתרוקן לגמרי מהרגשת הבורא. הוא לא מרגיש את המקור, אלא רק ייסורים. אבל אם הוא לוקח לידיו ספר קבלה, או שומע ממקור מסוים, או מקבל תזכורת, ממחשבה שעולה פתאום במוחו על מצבו, אז הוא יכול לפענח נכון את מצבו, ולהבין שקודם הוא היה בהסתר כפול. ומרגע שמתחיל להבחין בכך, הוא כבר לא נמצא בהסתר. אבל יודע במה הוא היה, מפני שמתגלות בו רשימות ממצבים אחדים. ממצבו לפני ההסתר, ולאחר שנכנס להסתר, לחוסר הכרה, וחוזר כביכול ל"חיים". הוא מכיר לְמה חזר, ומתוך כך קובע שהיה בחוסר הכרה.

ומה קורה לאדם שהיה בגילוי או בהסתר רגיל, ונכנס להסתר כפול, ומתחיל להרגיש מצב של הסתר כפול? על כך מסביר בעל הסולם בתיאור שכאן.

תיאור המצב בהסתר כפול

כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה.

כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע.

האדם מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים - הוא מתחיל להתפלל ולעשות מעשים טובים, כי רוצה בצורה פנימית או חיצונית להיטיב את מצבו. האדם מרגיש מצוקה, וידיעה מסוימת ששמע, מזכירה לו שכדאי לעשות מעשים טובים, כי הם יביאו אותו לתגובה טובה, וכך יוכל להיחלץ מהמצוקה. אבל הוא אינו נענה כלל, אלא ההפך, עושה מעשים טובים ומקבל מהם תוצאות שליליות. ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה. כלומר, כאשר הוא מפסיק לנסות להתקשר על ידי התשובה, על ידי החזרה לקשר עם הבורא, אלא עוזב את הלימוד ואת החברים, ומתרחק מהחברה ומכל אותם אמצעים הכרחיים להתקדמות. דווקא אז רואה שמצליח.

אבל כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, כלומר, רוצה בכל תוקף ובכל הכוח לחזור ולהיכנס לחברה, ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, אז ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם. כלומר, מצד הבורא, רואים יחס מכוּוַן כלפי האדם, לפי נוסחה אחרת לגמרי. האדם משתדל להתקרב, וככל שהוא מנסה להתקרב, הבורא דוחה אותו.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים. אדם מתחיל למדוד את הסביבה שלו, להרגיש שהחברים שלו לא מספיק גדולים ולא מכובדים ולא מתורבתים בשבילו. שאין בהם שום הצטיינות בתחומים שהאנושות מכבדת. הם לא אנשי פילוסופיה ומדע, ולא מוצלחים בחיים, במקצוע או בעסקים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כל אדם לפני שהוא עובר מחסום, תמיד חלק ממצבו הוא בהסתר כפול. ויכול בעצמו לעורר בתוכו אותה הרגשה של ההסתר ולהבחין שהמצב הזה קיים בו. כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. אמונה היא הרגשת הבורא, שהאדם מרגיש את הבורא כמנהיג את מצבו ואת כל המציאות.[3] ואובדן אמונה, להפסיק להאמין, נקרא להפסיק להרגיש שהבורא משגיח על הבריות. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע. "הגורל והטבע" נקרא חוץ מהבורא.

האם אפשר להיכנס להסתר כפול גם מתענוגים גדולים?

הסתר כפול נקרא, שהאדם לגמרי לא מרגיש את הבורא, אלא תולה את מצבו בגורל. ולא חשוב אם התענוגים גדולים או הייסורים גדולים. כלומר, יש כלי שבבחינה א' מד' בחינות דאור ישר, מרגיש גם את המילוי, את עצמו כנהנה יותר או פחות, או אפילו סובל, וגם את מי שממלא אותו, את בחינת שורש שבבחינה א', את השורש, את המאציל.

ואדם צריך רק לקבוע את היחס ביניהם כלפי הכלי, עד כמה המילוי או חוסר המילוי משפיעים על האדם לשים לב לבעל הבית או לא לשים לב אליו, עד כדי כך שבעל הבית נעלם ממנו והוא נמצא רק בתוך הרגשת הכלי. והיחס הזה בין כלי מלא או חסר, לבין בעל הבית שמורגש או לא מורגש בו, הוא מצביע על רמת האדם, באיזו רמה הוא נמצא.

גם הייסורים וגם התענוגים, שהם מעבר להרגשת בעל הבית, שיש לאדם לעת עתה, מנתקים אותו מבעל הבית. אין הבדל בין שהאדם רואה מיליון דולר וגונב, לבין שהוא מפסיד מיליון דולר ובוכה על שלא נשאר לו כלום בעולם הזה. בשני המצבים הוא שוכח את הבורא.

גם רופאים ופיזיולוגים מעידים, שאין הבדל בפעולת הגוף בין אם האדם בוכה או צוחק. עבודת הגוף היא אותה עבודה, לפי הערך המוחלט שלה. כלומר, לא חשוב אם ההתפעלות היא חיובית או שלילית, אלא מהי רמת ההתפעלות בתוך הרצון לקבל, ששולטת באדם ומנתקת אותו מבעל בית.

הסתר אחד - הסתר רגיל

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך, כעונש על מעשיו או על מנת להובילו אל הטוב, ואדם מתחזק באמונתו, שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט. הבורא הוא הטוב. ואין ממנו שום השגה אחרת. אלא שהוא טוב ומשפיע טובות, ובטובו שולט בעולם כולו. ומידת טובו שמתגלה, אותה מגדירים בשֵם "טוב ומטיב". רק היא נחשבת לבורא. אין הגדרה אחרת.

אבל הבורא אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. איך הבורא, שהוא טוב ומטיב, יכול להתגלות כגורם ייסורים, הרי ממנו חייב לבוא רק טוב? כלומר, אם הבורא מורגש באדם כרע, יש משהו שמקלקל לו את ההרגשה הנכונה. אבל מי מקלקל אותה אם יש רק אדם ובורא? תכונותיו של האדם. התכונות שלו עדיין מקולקלות, לכן מה שבא מהבורא מורגש בו כרע.

בדומה לילד חולה, שאמא חייבת לתת לו תרופה לא טעימה. אבל תרופה אמיתית היא תמיד מרה ורק בעולמנו השקרי מצליחים לעשות תרופות מתוקות. והילד בטוח שאמא שלו לא טובה, שהיא משפיעה לו רע. הוא בוכה ונאבק ומסרב לקחת את התרופה. הוא לא מסוגל להאמין שיש לה כוונה טובה כלפיו, מפני שחסרה לו הכרת האימא. ולכן אינו מתגלה כטוב המוחלט, כלומר, נראה לו שאמא לא כל כך טובה, שלפעמים היא יכולה להיות רעה, כגורם ייסורים.

אין לאדם ברירה אחרת, אלא לחשוב על הבורא מתוך הכלים שלו, מתוך מה שמתגלה בהם ממנו. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך. למה? האם כעונש על מעשיו? עלינו להבין מהו "העונש". אין עונשים ביחסים עם הבורא. עונשים מקבלים רק בעולמנו, והם אף פעם לא מתקנים. מפני שאי אפשר לתקן את העבר.

אם בעבר, במצב רוחני אחר, אדם עשה פעולה מתוך מצבו המקולקל, כעת הוא מוכן לתקן את מצבו הקודם ולהיות מתוקן, מפני שבמצב הקודם התגלו לו רע וייסורים. אדם מבין אותם ומתקן, ורק משום כך מצבו הקודם נעשה כעת מצב מתוקן.

אז מה נקרא העונש של אדם שתיקן את עצמו? "עונש" יכול להיות רק כעזרה מלמעלה. אם האדם עשה מעשה לא טוב, ואינו רואה שהוא לא טוב, אז כעזרה מלמעלה נותנים לו הרגשה עוד יותר לא טובה. וכך האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב לא טוב, ומתקן אותו. לכן המצב הזה אינו עונש, אלא עזרה, תיקון. מלמעלה לא באים אלא תיקונים, שמורגשים באדם כעונשים עקב מצבו הלא מתוקן.

מלכתחילה האדם לא מתוקן, לכן או שהוא מפענח את מה שבא מהבורא כעונש על מעשיו, כתוספת רע וכתוצאה מזה נכנס מהסתר רגיל להסתר כפול. או שהוא מפענח נכון את מה שבא מהבורא על מנת להובילו אל הטוב. הוא לא רואה בכך עונש, אלא תיקון שבא מהבורא. ש"דוקר" אותו עוד יותר, כדי שירגיש את המר שבמצבו, ולא יישאר בו, אלא ילך להשתפר ולהבין.

הנקודה הזאת, או כעונש על מעשיו, או על מנת להובילו אל הטוב, היא נקודת המפנה, לשון המאזניים, שהאדם עומד בה, ומכריע את עצמו לכף חובה או לכף זכות. או שהוא חושב שמקבל עונש, שהבורא לא שם לב אליו. ולכן נכנס ליותר בעיות וצרות, והולך ומתרחק מלהצדיק את ההרגשה, עד שנופל להסתר כפול. או שהוא מבין מיד, שהכול בא כדי לחזק אותו, כדי לעורר אותו דווקא לצאת ממצבו. ולהיכנס מהר ללימוד, לקבוצה, בין חברים, שיתחילו לעבוד עליו ולהשפיע לו, ויעזרו לו לצאת ממצבו.

וכשהייסורים מתגברים, היכולת של האדם לקבוע, שהם באים כעזרה לצאת ממצבו הרע, בלי להיסחף אחר המחשבה שהם עונש על מעשיו, תלויה בהכנה. כי באותו רגע האדם לא מסוגל לקבוע שום דבר, אלא אם עשה הכנה קודמת. הכין סביבו חברה, לימודים קבועים מדי בוקר ותזכורות מהחברים, שמעוררות אותו במשך היום.

ואם הקבוצה סביב האדם חושבת כל הזמן על התקדמות, ובמידה שהוא משפיע לחברה ומחזק אותה במצבים הטובים שלו, היא מקרינה לו ומשפיעה עליו את המחשבה הזאת ואת הכוח הזה, שעוזרים לו להתייחס למה שעובר עליו, לא כעונש על מעשיו, אלא כהצלה מנפילה. והוא מתחזק באמונתו, באמונה שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

תיאור המצב בהסתר רגיל

האדם סובל מבעיות פרנסה, ונמצא טרוד ומודאג ללא הרף או שסובל ממחלות, האנשים אינם מכבדים אותו, הוא אינו מצליח בדבר ואין לו רגע מנוח.

האדם הזה לא יכול "לגמור" את החודש. ובכל מה ששייך למילוי הכלי, בתענוגים ממשפחה, מכסף, מכבוד, ממושכלות, הוא נמצא במצב לגמרי לא מסופק. הבורא מחזיק אותו "קצר" בלשון המעטה. ויחד עם זאת האדם הזה יודע, שלמרות שהוא לא מרגיש, הבורא משגיח עליו ורק כרגע הוא מתייחס אליו כך.

במצב הזה נמצאים לפני המחסום, וחייבים להילחם נגדו. האדם צריך להרגיש את עצמו תמיד כנמצא בהכרעה בין כעונש על מעשיו לבין על מנת להובילו אל הטוב ומכריע להצדיק את מצבו ואת המצב של כל העולם, שמקבלים רק טוב מהבורא. להשתדל בהתמדה להצדיק את מצבו ולהחזיק בהצדקה הזאת, למרות שהרגשתו לא נעימה בכל תחומי החיים. ועל ידי ההשתדלות הזאת האדם זוכה להגיע לגילוי.

ההשתדלות תלויה באדם. ככל שהאדם משתוקק במשך היום להצדיק את הבורא, בכל מה שקורה לו, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא. כלומר, עובר מצבים הנקראים "כניסות ויציאות". ומשתדל לזכור שהבורא הוא מי שעושה את כל מה ש"אני ובי". ככל שהוא קשור בשורש "אחד, יחיד ומיוחד"[4], ש"אין עוד מלבדו", זה נחשב שהוא עובד על ההכרעה המובילה לגילוי.

רק אחרי שיש לאדם השתוקקות תמידית לגלות את הבורא כטוב, שמשתוקק אליו כמקור התענוגים, כמקור ההשגחה, בדומה לתיאור של בעל הסולם, כמו מי שמשתוקק למקור אהבתו "עד שאינו מניח לי לישון".[5] רק לאחר ש"ממלא את סאתו"[6], לקשור כל הזמן, עד כמה שאפשר, כל מצב וכל מקרה, עם הבורא, שהבורא בלבד הוא מי שמארגן את פנימיותו, "במוחא ובליבא" - גם בהרגשה וגם במחשבה, רק אז הוא מגיע בהדרגה לגילוי פני הבורא.

מה ההבדל בין הסתר אחד להסתר כפול?

פנים נקרא להרגיש את בעל הבית ולהרגיש ממנו טוב. הסתר אחד, הסתר רגיל, נקרא להאמין בבעל הבית. לא לראות אותו, אבל לדעת שהוא קיים. להרגיש שבאים ממנו בלבולים, אבל גם את הבלבולים לשייך אליו.

הכלי של האדם לא מתוקן, והוא לא יכול להרגיש, שהוא נמצא בקשר עם הבורא, ומקבל ממנו כל טוב. אין לו מסך על הרצונות. אין לו כוונה על מנת להשפיע על הרצונות ליהנות, אלא הוא חש שהבורא הוא השולט בכל המציאות. הוא לא רואה את ההשגחה בצורה ברורה, אלא יש לו הבנה שהכול בא מהבורא.

למרות שבמשך היום, האדם נמצא במצבים ובמקרים לא נעימים, הוא חושב שנמצא בהשגחת הבורא. שלבורא יש תוכניות לגביו, רצון שיתנתק מהרצון לקבל שלו, לכן הוא שולח לו הפרעות, שעל ידן האדם יתעלה מעל הרצון לקבל שלו, ולא ירצה להיות תלוי בו. כלומר, הסתר רגיל נקרא, שהאדם לא מתנתק מהמחשבה שיש בעל הבית, ויש לו ממנו ייסורים.

ולייסורים האלה האדם יכול להתייחס, פעם כנגרמים לו מחוסר תיקונים שלו עצמו, ופעם כבאים אליו מבעל הבית, כדי לבלבל אותו ולתקן אותו, מתוך כוונה טובה של הבורא. אבל אם בכל זאת הוא לא מנותק מהבורא, לפחות לא במחשבה, זה סימן שהוא חושב טוב על הבורא, שהוא מצדיק אותו.

לא שמצדיק את ההרגשה, הרי ההרגשה שלו לא טובה. הוא לא יכול לומר, שהוא מקבל הנאה מהבורא. אלא בהסתר רגיל הוא אומר, שמקבל מהבורא דברים לא טובים, מפני שרוצים לגדל אותו. או שאומר, שמהבורא באים דברים טובים, אבל הם נראים לו רעים, מפני שהוא נמצא בהפכיות הצורה מהבורא, ולכן הטוב שבא מהבורא מורגש אצלו הפוך, כרע.

בהסתר אחד האדם עוד מתרץ, שהבורא שולח לו צרות ובעיות למיניהן, כדי לחנך אותו, כדי לעשות אותו יותר חכם, מבין וחזק. אבל עם התגברות הצרות, מההרגשה הרעה האדם מפסיק לחשוב על הבורא. הצרות כובשות אותו לגמרי והוא שוכח את הבורא. וזה נקרא הסתר כפול. כלומר, נניח שיש "אפס" צרות, ומאפס ועד מינוס אחד בהרגשת הצרות, נקרא הסתר אחד. ועד מינוס שתיים נקרא הסתר כפול.

מה קובע אם ההסתר אחד או כפול? גודל הצרות. עד רמה מסוימת האדם מוכן לסבול ייסורים, ובכל זאת לומר שהם באים אליו כי הוא אינו בהשתוות הצורה עם הבורא. שהבורא הוא טוב ומטיב, ורוצה להביא גם אותו למצב טוב ומטיב. כלומר, הוא מצדיק את הבורא ולא את מצבו. אבל אם הייסורים הולכים וגדלים, הם לא מאפשרים לו להיות בקשר עם סיבת הייסורים, ולהצדיק את הבורא, ואז נעלם לו הקשר עם הבורא, והכול נעשה אצלו תלוי במקרה, בגורל, בטבע שסביבו.

מה גורם לאדם לעבור מהסתר כפול להסתר אחד ולהפך?

המעבר בין מצבי ההסתר שייך להנהגה ולהשגחה העליונה. והקבלה מדברת רק על מה שעובר על האדם עצמו, איך הוא מתפעל ממה שנמצא בו. הקבלה מדברת על הכלי שנברא, שאין בו יותר משני מושגים: המילוי ומי שממלא. אפשר לדבר או על המילוי, או על מי שממלא, על השורש, על הבורא, או על היחס ביניהם.

מידת התיקון של האדם נמדדת על פי מידת אי התלות שלו במילוי, ולא רק על פיה. אלא בתחילה, כדי להיות בלתי תלוי במילוי, האדם הולך ורוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, כוונה על מנת להשפיע. ורק אחר כך משתמש במילוי עצמו, שולל אותו או אפילו מקבל אותו, בעל מנת להשפיע. לנו קשה להבין, מהי מידת הקושי לקבל תענוגים עצומים ואינסופיים ולהישאר בכוונה בעל מנת להשפיע.

האדם מסוגל אמנם להיות בייסורים גדולים מאוד, כמו ייסורי איוב, שעליהם נאמר, שדבר כזה לא נברא, מפני שאי אפשר לצאת מהם, עד כדי כך הם גדולים. כי הכלי ריק לגמרי, כמו תהום של עולם אין סוף אחר הצמצום, אבל בהרגשה שחסר לו. ולא כמו בעולם אין סוף, ששם הצמצום היה מתוך שלמות, מתוך שהנברא רצה להתקרב לבורא, להידמות אליו.

אבל היכן העבודה יותר גדולה, לעבוד בעל מנת להשפיע בכלי ריק לגמרי, שמרגיש את עצמו בייסורים אינסופיים, או לעבוד בעל מנת להשפיע עם כלי מלא עד תום בתענוגים אינסופיים, שאותם הוא מוכן להפוך להשפעה?

הדרגות הגדולות ביותר של העבודה בעל מנת להשפיע, כלומר, במסירות נפש אמיתית, באות מתוך התענוגים הגדולים ביותר. האדם לא נברא כרצון לברוח מייסורים, אלא כרצון ליהנות מתענוגים. לכן מלכתחילה הרצון שלו הוא ליהנות, וכל חוסר של תענוג מורגש בו כייסורים. לפיכך העבודה האמיתית בעל מנת להשפיע היא מתוך תענוגים.

אבל בדרך לתיקון האדם מנתק את עצמו לגמרי מתענוגים ומייסורים, לכן מתעוררת בו השאלה אולי ללכת מתוך ייסורים, ולמרות הייסורים לעלות לדרגה של על מנת להשפיע, שחושב על הבורא ודבוק בו. ולעשות כך אפשר, אבל זו רק חצי הדרך, רק סימן לתיקון הכלים. כי לאדם אין מה לתת ומה להשפיע, והרצון לקבל שלו אינו עובד כרצון לקבל.

מתי האדם מתחיל להבחין במצבי ההסתר לעומקם?

לניתוח מעמיק יותר של מצבי ההסתר אפשר להיכנס לאחר שמקבלים את מה שנקרא "אותיות העבודה".[7] רק אז ניתן לחקור את מצבי ההסתרה ולעבוד עליהם, ולראות את כל העושר שיש בתוך האדם, בהתאם להרגשת הבורא.

בני אדם רגילים מרגישים או תענוג או ייסורים, או טוב או רע. לכן דרגתם נחשבת דרגה גופנית, כלומר, שמנותקת מהרגשת הבורא, ממחשבה על הבורא. "קשר" הכוונה, קשור להנהגה שלו, להשגחה של הבורא, מה שאפשרי רק על ידי התקרבות לבורא במטרה להידמות לו.

אבל כשהם מתחילים להשתדל למצוא את המקור של הרע והטוב על ידי חוכמת הקבלה, אז אפשר להתחיל לדבר על מצבים של גילוי והסתר, כולל הסתר כפול והסתר רגיל. כלומר, על העבודה הפנימית של האדם, איך לשייך את הרגשת טוב או רע להרגשה של אמת או שקר, למציאות הבורא. זאת אומרת, לשייך מה שיש בתוך הכלי, למי שמביא אותו לכלי. וזו כל המציאות שלנו, אין יותר ממנה, רק אותה חוקרים ולומדים בקבלה.

גילוי

חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם, מביא את האדם אל הספרים, ומהם הוא מקבל הארה, אור התיקון, והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

כלומר, אדם שנמצא בהסתר כפול, הנקרא הסתר בתוך הסתר, מרגיש שרע לו ושאין משגיח. ולאחר מכן, כשהוא נמצא בהסתר רגיל, הוא מרגיש שרע לו ויש משגיח, ולמרות ההרגשה הרעה, הוא משתדל לחפש את המשגיח ולהצדיק אותו. לראות אותו מאחורי כל מה שקורה לו ולעולם, ולהצדיק את כל הפעולות, המעשים והמקרים. ואחרי שהאדם משתדל בכל מצב, כמה שיכול, וכמה שיותר, להיזכר בבורא, לחפש אותו, למצוא אותו ולהצדיק אותו, אז המעשים והיגיעות שלו מצטברים לאותה מידה שלימה של חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם.

האדם מגיע למצב, שהבורא נותן לו אמונה. מהי אמונה? הרגשת הבורא. הבורא פותח את עצמו לאדם, והאדם נעשה קשור לשורש "טוב ומטיב". וזאת, לא משום שמקבל ממנו טוב, ויכול לקבל ממנו גם רע כביכול. אלא מפני שמשתדל תמיד להצדיק את הבורא, שהוא מביא הטוב. ולא שמשתדל להצדיק כדי להרגיש טוב, אלא כדי לא לדבר לשון הרע על הבורא. כי הוא רוצה רק לאהוב את הבורא, וההרגשה הרעה מפריעה לו. במצב הזה יש אופני יחס רבים. החיפוש אחרי הרגשת הבורא כטוב ומטיב למרות ההרגשה הרעה, מביא את האדם אל הספרים.

ומהספרים, אומר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", האדם מקבל הארה.[8] אם הוא מתייגע בספרי הקבלה בזמן הלימוד יחד עם החברים בקבוצה, מתוך כוונה להגיע לגילוי הבורא, שזו כל תכליתה של חוכמת הקבלה - "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה"[9] - אז הוא מקבל אור מקיף, הנקרא "אור התיקון". ומתוך ההארה הזאת הוא מקבל הבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

האדם לומד את דרכי החיזוק שלו, על ידי הקבוצה, על ידי החברים. כך האור המקיף פועל עליו, עד ש"ממלא סאתו".[10] כלומר, עד שהמאמצים שלו מצטברים לכמות מספקת, שמעבירה אותו להרגשה ברורה, לידיעה ממשית, לחיבור ראשון עם הבורא, הנקרא "לעבור מחסום". הבורא פותח את עצמו, והאדם נמצא כבר בגילוי, כלומר, מקבל הרגשת הבורא כמקור הטוב. עובר מחסום ונכנס, כדברי הכתוב, "לעולם שכולו טוב".[11] מאותו רגע ואילך הוא לא יכול יותר אף פעם להרגיש רע. וגם אז יש לו מצבים רבים של עליות וירידות, קו שמאל, קו ימין, קליפות. אלא שהם מתחילים להיות מצבים אחרים, המצבים האמיתיים. אבל רק לאחר שהאדם רוכש מידה מסוימת של אמונה.

כלומר, לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא - "להאמין" הכוונה, לחפש אחר השגחת הבורא - מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, שהאור מתקן את האדם ומעמיד אותו בדרגה הרוחנית הראשונה, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. מה שמתגלה כלפי האדם זו ההשגחה. אין יותר מה לגלות. גם במצבו הנוכחי האדם נמצא בעולמו של הבורא. אלא שנמצא במצב שבעל הסולם מצייר אותו כבן מלך שנמצא במרתף חשוך, או כבן אנוש שהוגלה למקום נידח, ושכח את מקור מוצאו. ומקום גלותו נראה לו כל עולמו, כאילו נולד וגדל בו. כך האדם בעולמנו, שנמצא באותו מקום ורק חסר לו גילוי ההשגחה.[12]

אם בעולמנו זה, על כל המערכות שבו: אדם, חברה, בית, עבודה, עולם, תתגלה השגחת הבורא, אז מתוך הטבע האדם יראה את כל המציאות בצורה מתוקנת. בפעולות עצמן לא ישתנה דבר, אלא האדם יראה את בעל הבית שמאחורי הפעולות, את הקשר בין כל המקרים בעולמנו, שהמקור לכל המקרים והפעולות הוא הטוב המוחלט. זה נקרא גילוי ההשגחה. ומתוך הגילוי הזה, האדם יצדיק את כל מה שקורה בעולמו של הבורא, ומתוך ההכרה הזאת ידבק בו. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

ככל שהנבראים ירגישו יותר, ויהיו "עבים" יותר, הבורא ילך ויתגלה להם בכל המקרים על כל עביותם, וכך העביות תהפוך לזַכות על ידי התיקון. זאת אומרת, באותה מידה שהנבראים מרשיעים עכשיו את הבורא ואת הנהגתו בעולם, הם יצדיקו אותו.

תיאור המעבר מהסתר לגילוי

האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום.

אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד.

אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה.

אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת.

הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם.

הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הינם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

הפעולות לא עוברות שום שינוי. אלא השינוי מתחולל בתוך האדם ורק כלפי עצמו, ביחס שלו כלפי השגחת הבורא. ממצב שכלל לא מרגיש את ההשגחה, דרך השגחה שנראית לו כרעה, שאם הוא למרות זאת מנסה להצדיק אותה בכל כוחו, היא נעשית השגחה גלויה. היא מתגלה לו כפי שהיא, כהשגחה של טוב ומטיב.

ואז העולם שלו, ההתפעלות שלו, משתנה מקצה לקצה: האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום. האדם מתחיל להרגיש שהכול "הולך לו בקלות".

מכאן לומדים עד כמה השינוי הוא הרגשה פסיכולוגית, שינוי פנימי באדם, שלגמרי לא תלוי במה שקורה מחוץ לו. לוקח זמן להבין ולהסכים שרק כך משתנים. אנו חושבים שצריך לשנות את המעשים בעולם הזה. אבל הכול תלוי איך האדם מפענח, מפרש, את מה שקורה. הפירוש הזה גורם לשינוי מוחלט בהתפעלות, בהתרגשות, בהבנה, בקבלת תוכן הנעשה - מרע לטוב.

רק על ידי גילוי המקור כפועל בכוונת "טוב ומטיב", ש"אין עוד מלבדו", שכוונתו להביא את האדם רק לטוב המוחלט, להיות כמוהו, כמו המקור עצמו, רק אז נפתרות כל הבעיות והצרות של האדם. במקום הרגשת העולם כהרגשות ומקרים רעים, על ידי היפוכה, האדם מרגיש אותם כטובים, שהם באים ממקור טוב ורק למען מטרה טובה. ואז, אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד. אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה. אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת. כלומר, השגחת הבורא נעשית גלויה, בהתאם למידת הפעילות של האדם.

ולא כפי שמתוארת ההשגחה הנסתרת, ב"תיאור המצב בהסתר כפול", כמצב הפוך לגמרי מ"טוב ומטיב". כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה. כלומר, כאשר רוצה לעשות מעשים טובים, הוא מפסיד. וכאשר רוצה לעשות מעשים רעים, הוא מרוויח.

אלא בגילוי הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם. הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

העולם סביב האדם לא משתנה. האנשים סביבו הם אותם אנשים, עם אותם מעשים, עם אותם היחסים ביניהם וכלפי הבורא. אלא רק גילוי הבורא משנה לאדם את העולם. ואת השינוי הזה יכולה לחולל בו רק חוכמת הקבלה. כי חוכמת הקבלה, על פי הגדרת בעל הסולם, היא "סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה".[13]

העולם הזה נשאר כפי שהוא, אלא נוסף לו גילוי הבורא. הגילוי הוא אישי כלפי כל אדם והוא שמחולל היפוך בהרגשתו, מה שנקרא שהאדם ניכנס לעולם אחר. האדם לא ניפטר מהעולם הזה בצורה פיזית, אלא דרגות הגילוי של השגחת הבורא בעולמו, הן הנקראות עולמות רוחניים.

אם הבורא מתגלה לו כטוב ומטיב במידה מועטה, נחשב שהאדם נמצא בעולם היצירה ונקרא "בינוני". אם ה"טוב ומטיב" מתגלה לו רק בכלים מתוקנים דהשפעה, נחשב שהאדם נמצא בעולם הבריאה ונקרא "צדיק שאינו גמור". ואם האדם ממשיך ומתקן את הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע, מתגלה בהם יחס הבורא אליו הנקרא "כולו טוב", ונחשב שנמצא בעולם האצילות, ונקרא לכן "צדיק גמור".

האדם מוסיף לכלים של העולם הזה הגשמי, כלים מתוקנים, רוחניים, שבהם הוא מגלה את יחס הבורא אליו. והיחס הזה של בעל הבית, שקודם היה נסתר ועכשיו מתגלה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". ובמידה שאדם מגלה את היחס הנכון והאמיתי של הבורא אליו נקרא שהוא עולה בדרגות של העולמות, מהמצב שהוא נמצא בו כרגע ועד למצב אין סוף.

כל העולמות הם גילוי השגחת הבורא לנברא, בכלים שאותם הנברא מתקן כדי לגלות את יחס הבורא אליו. וב"גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה" הכוונה, שהאדם נשאר בהרגשה הגופנית שלו, ומאחוריה הוא מגלה את יחס הבורא כלפיו. והיחס הזה נקרא השגחת הבורא עליו. כלומר, כל מצבי ההסתר והגילוי הם רק כלפי האדם. הם מצבים פנימיים ואישיים שלו בלבד. ובאדם בלבד תלוי באיזה עולם הוא נמצא.

מה מתגלה לאדם אחרי המחסום?

אדם שעובר מחסום מגלה לעצמו את השגחתו הפרטית של הבורא עליו. הוא יכול לשער איך הבורא מתייחס לאחרים, אבל האחרים לא יכולים להעיד על הגילוי, כי הם מרגישים אחרת. כל אחד מגלה את ההשגחה בהתאם למידת התיקון שלו.

אדם שמתקן את כל הכלים בדרגת עביות דשורש, מגלה את ההשגחה כ"טוב ומטיב" רק במידה של התיקונים האלה, ונקרא שנמצא בעולם העשיה דקדושה. זו מידת הקשר, השיתוף ביניהם, היחס של הבורא כלפיו ושלו כלפי הבורא. רק במידה הזאת שהבורא מתגלה ומעיד, האדם יכול להעיד שהבורא הוא טוב ומטיב, בדרגה של מידת התיקון שלו. לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל".[14] ככל שהאדם לא מתוקן, הוא מרשיע את הבורא שהוא לא בסדר. וככל שהוא מתוקן בכלים האלה, הוא מצדיק את הבורא.

כל ההרגשה, כל ההשגה, היא רק כלפי הנברא המשיג. כפי שבעל הסולם כותב בשירו:

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך - הכלים יהיו דומים לאור

טוב מאד, לחקור מפעליו, - את השגחתו עלינו

ואליו הזהרו משלוח יד - שהחקירות יהיו רק בעל מנת להשפיע

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר. - כל מה שנראה קודם כרע, כגרוע, כלא מוצדק

וכל שאתם תחזו לכם, - בכלים המתוקנים

עיניכם תראנה ולא זר!"[15]- הכול מתגלה רק כלפי האדם, שתיקן את הכלים שלו, ולא כלפי מישהו אחר. ואי אפשר להסביר לאחר. כי מה שהאדם מרגיש, רק הוא מרגיש. וזה נקרא "כל הפוסל - במומו פוסל".

אין יותר מה לגלות בעולם, אלא רק את השגחת הבורא עלינו. גילוי ההשגחה הוא שמשנה לאדם את תפיסת המציאות. ומידות ההשגחה, מידות גילוי יחס הבורא כלפינו, נקראות השגת העולמות העליונים, הרוחניים. עד שכל העולמות, אותן העלמות, הסתרות של ההשגחה, נעלמים, ונשאר "אין סוף": יחס הבורא המתגלה כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים"[16], כ"אהבה חלוטה"[17], בלתי מוגבלת, יחס שאליו כולנו צריכים להגיע.

ולהגיע ליחס הזה אפשר רק על ידי השיטה הנקראת חוכמת הקבלה, החוכמה שעוסקת בגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה, שהוא כל הנושא שלנו ומלבדו לא צריך דבר. ועד שהאדם לא מגלה את הבורא, הוא לא יכול להצדיק אותו. לא מן הסתם כתוב: "כל הפוסל - במומו פוסל". אם נשארים עם המומים, אז מרגישים את הבורא בהתאם למומים. ואם מתקנים את המומים, אז בהתאם לתיקון, מרגישים בהם את הבורא. אין קשר אחר בין האדם לבורא, אלא רק הכלי המתוקן.

צריך לזכור זאת, ולא לחפש לצאת ולקרוא שהבורא יתגלה ויבוא. אלפי שנים של קריאות לא הועילו לאף אחד, אלא רק לימוד סדר השורשים המוחלטים, המתחברים למטרה האחת, של גילוי האלוקות, וההשתדלות לקיים אותם. רק מידת ההשתדלות, ולא צעקות בעלמא, היא המשפיעה על האדם אור מקיף, שבא ומתקן את הכלים. ורק לפי מידת תיקון הכלים מתגלה השגחת הטוב ומטיב.

איך ניתן לשנות "טרדות ומחלות"?

אדם יכול לקבל שאפשר לשנות את ההתפעלות שלו, את הרגשתו. הוא יכול להאמין שבהתאם לתיקון הכלים שלו, הוא ירגיש יחס אחר של הבורא כלפיו. בדומה למצבו הפנימי בעולם הזה, שמשתנה פעם לטוב ופעם לרע. היום הוא חושב על חבר שלו רע, ומחר הוא מגלה עליו דברים חדשים, וחושב עליו טוב.

אבל לאדם קשה לקבל, שעל ידי שינוי הכלים, משתנים המעשים החיצוניים. כשנמצא בהסתר, הוא מתפלל ולא מקבל תשובה טובה, אלא דחייה. ואם הוא מתכחש לקיומו של הבורא, הוא זוכה למענה. ובגילוי בדיוק ההפך, כל מי ששייך לחוכמת הקבלה מתקדם בחייו, שרוי בטוב, בריא ומוצלח. ומי שלא שייך לדרך התיקון הוא אומלל, חולה וסובל. האם המעשים משתנים?

האדם לא מפענח את המעשים של העולם שלנו כפי שהם, אלא לפי התוכן הפנימי שהוא רואה בהם. ואם התוכן הפנימי שהוא רואה מכוּון לבורא, אז המעשים נראים לו בצורה אחרת לגמרי, במקום קלקול הוא רואה תיקון. במקום רע, הוא רואה טוב. במקום חולי, הוא רואה בריאות. במקום אי הצלחה, הוא רואה הצלחה. האדם הוא בעל ההרגשה. ואם מתגלה לו הסיבה הנכונה והטובה של המעשה, במקום סיבה רעה ותוצאה רעה, המעשה הופך מרע לטוב, ונראה לגמרי אחרת.

בעולמנו אפשר לראות איך המעשה נבחן לפי התוכן הפנימי שלו בדוגמה של שתי מדינות אויבות, שבעבר ניהלו ביניהן מלחמה היסטורית. אצל כל אחת מהן כתוב בספרי ההיסטוריה תיאור אחר של אותה מלחמה. כל אחת רואה את המלחמה בדרכה שלה, ולא מבינה אחרת. לכן יש צורך להתעמק בתפיסת העולם, איך רואים את המציאות. כי אף פעם לא רואים את המציאות לפי מעשה בלבד, כמו מכונה. אלא את התוכן הפנימי של המציאות, עד כמה שניתן לראות. והיכולת לראות את התוכן הפנימי תלויה בגילוי מטרתיות הפעולות.

לכן אין בעיה להרגיש באותו "עולם כמנהגו נוהג"[18], באותה מערכת, באותו בית, באותה עבודה, עם אותם אנשים, את העולם העליון שגם קודם הוא היה בכל מערכות העולם הזה, וגם עכשיו "כמנהגו נוהג". אלא שעכשיו האדם רואה את העולם כ"אין סוף", כמלא שפע, רוחניות, נצחיות ושלמות.

מדובר בעניין פסיכולוגי, שתלוי בתפיסה הפנימית. בחוכמת הקבלה לא דנים במצבים של תפיסת המציאות לאחר שנפטרים מהגוף, לאחר שיוצאים ממערכת הגופים של העולם הזה. אלא רק איך כלפי האדם המשיג, בחיי חיותו בעולם הזה, משתנה ההשגה של השגחת הבורא.

איך האדם מגלה את הבורא בעולמו כטוב ומטיב?

לאדם אין מה לגלות בעולמו, אלא רק את יחס הבורא כלפיו. ויחס הבורא כלפיו מתגלה לו בכליו המתוקנים, בהתאם לכמה שהם דומים לכלים של הבורא. לפי אותו חוק ההשוואה, ההתאמה, שקיים גם בכל מקרי העולם הזה.

אם בעולמנו רוצים להרגיש תופעה פיזית מסוימת כמו חום, קור, או גלי קול, צריך להתכלל בה בהתאם. להיות כלולים מאותם חיישנים שקולטים את התופעה הזאת. כלומר, בתוך האדם צריכה להיות רגישות, הבנה, יכולת קליטה ויכולת פיתוח של אותה תופעה, שהוא מרגיש מבחוץ.

בדומה לאדם שרוצה ללמוד משהו חדש, להבין ולהרגיש אותו. הוא מלמד את עצמו, או על ידי שמכניס לתוכו "תוכנה" מסוימת, או שקונה הרגל, שמעלה לו את סף הרגישות לצבעים, לצלילים, שקודם לא הרגיש. וככל שהוא נעשה יותר רגיש אליהם, ויותר עשיר בתופעות פנימיות, בהתאם להן הוא קולט את אותן התופעות מבחוץ.

אותו עיקרון עובד בתיקון הכלים. האדם חייב ליצור בתוכו אותה צורה כמו שמחוץ לו, כמו הבורא. כלומר, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. לתקן את הכלים הפנימיים שלו ההפוכים מהבורא, שיהיו דומים לבורא. ולפי מידת ההידמות שלו לבורא, הוא מקבל תפיסה בבורא, מבין אותו, מגלה את השגחתו עליו. גילוי ההשגחה הוא בעצם גילוי תיקון הכלים של האדם, שהוא עשה בעצמו. האדם בנה והרוויח בעצמו את חלק הבורא שבו. הוא עושה בתוכו דגם של הבורא ונעשה כבורא, מפני שבתוכו פנימה ישנם אותם החוקים, אותה מערכת כמו בבורא. וזו מטרת התיקון.

תהליך תיקון הכלים מתרחש לפי חוק ההתאמה, בין החלק המרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אותו חוק פועל גם בעולם הזה. גם מדחום צריך להיות בנוי לקלוט חום בצורה מסוימת בתוך טווח מסוים. וגם אדם שרוצה להבין את המחשבות של הזולת, חייב להיות מלומד באותם מצבים, רגיש אליהם, להבין מתוכו מה קורה לו, ובהתאם לחלק המשותף לשניהם, הוא יקלוט אותו.

חוץ מהשוואת הצורה אין דרך אחרת. כל הקושי בהבנת חוכמת הקבלה נובע דווקא מהפשטות שלה. לא מן הסתם כתוב: "עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי".[19] שום דבר לא משתנה, חוץ מהאדם שמתקן את כלי הקליטה שלו, את התפיסה שלו. לכן, אין לנו למי לפנות ואין על מה לפנות. אין לאן לרוץ ואין מה לשנות בחוץ. אלא האדם צריך להתרכז בפנימיותו ולבנות את כלי הקליטה שלו.

לכן עבודה הרוחנית נקראת עבודה פנימית, חוכמה פנימית, פנימיות התורה. מפני שאין לה צורך במעשים חיצוניים. לכן הטענה שהמקובלים לא מייחסים חשיבות למעשים חיצוניים, נכונה וצודקת, כי אין טעם לייחס להם חשיבות, אם התיקון כולו הוא רק בכלי הקליטה הפנימיים ביותר, היכן שמתגלה האלוקות.

ומי שמתקן את עצמו, לפי דרגת הטוב שתיקן, הוא מגלה שהבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ומי שלא נמצא בתיקון, בטוב, אלא נמצא ברע, הוא מרגיש את הבורא כרע, ולא יכול להצדיק אותו, שהוא טוב גם לטובים וגם לרעים. זאת אומרת, יחס הבורא לנבראים, מתגלה אישית לכל אחד לפי מידת התיקון שלו. אז רואים את הבורא כטוב ומטיב לכולם, לרעים ולטובים כאחד. וזו דרגה גבוהה מאוד של גילוי ההשגחה, דרגה של עולם האצילות וחלק מעולם הבריאה. ומי שלא נמצא בגילוי הזה, מרגיש את הבורא כרע.

בעל הסולם מתאר ב"הקדמה תלמוד עשר הספירות" איך האדם פוסע על מדרגות העולמות. איך הסתר כפול והסתר רגיל קשורים לגילויי ההשגחה הנקראת "השגחת שכר ועונש", ו"אהבה נצחית". איך ארבע דרגות גילוי ההשגחה קשורות לארבעת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות.

הוא מבהיר מהם העולמות ומהן המדרגות, מה צריך לעשות ולאן לטפס. שכל עבודת התיקון של האדם, היא כל פעם לתקן בתוכו שכבה פנימית יותר ויותר של הכלי שלו. וככל שהוא הולך ומתקן את הכלי לעומקו, כך גדל האור חוזר שלו, ובהתאם לו גדל גילוי הבורא אליו, גילוי מעשיו כלפיו, הנקרא "ממעשיך היכרנוך".[20] גילוי זה מתרחש כולו בתוך הכלים המתוקנים של כל אדם ואדם.

וכל שלבי התיקון, שבהם מתגלה לאדם יחס הבורא כלפיו, שרואה ומרגיש את הבורא, הם נקראים מדרגות של העולמות. ובכל מדרגה מהמדרגות האלה יש חלק הנקרא עולמות, מצד העלמה. ומתוך העלמה, אם מתקנים את הכלי על ידי המסך, מגיעים לגילוי. כלומר, הסתר וגילוי הם שני הצדדים של אותו הכלי בכל מדרגה ומדרגה: לפני התיקון ואחרי תיקון.[21]

ואין יותר מתיקון הכלי. כל העולמות נמצאים ומתגלים בתוך האדם, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה". וכל העולמות הם רק גילוי היחס של הבורא, בהתאם לכלים הפנימיים המתוקנים של האדם. לכן צריך להתרכז בפנימיות בלבד. וחוכמת הקבלה היא החוכמה שמדברת על פנימיות האדם, על היחס של האדם למה שנמצא מחוץ לו.[22]

"אחור וקדם צרתני"[1]מתאר בלשון ציורית את הכוח העליון, שגם במצב של הסתר הפנים [אחור] וגם במצב של גילוי הפנים [קדם] הוא מנהיג את הכול, כדי להביא את האדם אל המטרה שנקבעה מראש. על כך נאמר, "מלכותו בכל משלה"[2], ו"אין נידח ממנו נידח"[3], כלומר, אין מקום פנוי ממנו. שאין שום דבר החורג משליטתו.

ההבדל שבין הרגשת האחור או הקדם תלוי רק בתפיסת האדם, בָּאופן שבו מתגלה לו השליטה הכוללת של הבורא, בהווה או בעתיד. אדם שזוכה לייחד את העולם הזה עם העולם הרוחני, מגלה בכל המתרחש בהווה, את הכוח העליון השולט בכול. כמו כן, הוא מגלה שכל המתרחש אינו אלא לבוש חיצוני, שמסתיר את ההשגחה הנצחית הכוללת, השולטת גם בהווה על כלל הבריאה, ועל כל החלטה, מחשבה ומעשה.

אלא, שלמראית עין, אין ההשגחה מתגלה בהווה בדומה לרוכב [הבורא] שמוביל את סוסו [הבריאה] אלא להיפך, נדמה שהסוס מוביל את רוכבו. אך לאמתו של דבר, אין הסוס מתעורר לשום פעולה, כי אם רק בהדרכת המושכות והרסן של הרוכב. אדם שמגלה את השגחת הכוח העליון בצורה כזו, קורא לגילוי בשם "הסתר פנים".

כל עוד לא זכה האדם לייחד כל מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו לבורא לבדו, אז תנועותיו של הסוס, כביכול אינן מצייתות למושכות ולרסן של הרוכב, אלא כאילו ההיפך הוא הנכון. קשר כזה בין האדם לבורא נקרא "אחור".

אך בל נחשוב שבמצב כזה האדם נמצא מרוחק מההשגחה העליונה, שהרי נאמר: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם"[4], כי דבר לא יגרע ממנו, וכל הבריאה מתגלגלת חזרה אל שורשה.

אם כך, למרות שנראה לאדם כי הסוס הוא, כביכול, זה שמוביל את הרוכב לפי רצונו הנבזי. הרי אמת היא שהרוכב מוביל את הסוס כרצונו, למחוז חפצו. אך אין זה מתגלה בהווה, אלא יתגלה רק בעתיד.

ולמרות שקיים קשר גם בשלב זה, זהו קשר הפוך, "אחור באחור", כלומר שאינו מרצונו של הנברא ואינו מרצונו של המשגיח. לעומת זאת, אדם שממלא אחר רצונו של הכוח העליון, ומגלה את שליטתו בהווה, קשור אליו בקשר "פנים בפנים". כלומר, הן מרצונו הטוב של הבורא והן מרצונו הטוב של הנברא. כי דווקא קשר כזה הוא רצונו של העליון.

ההבדל הוא בזה, שאדם שמגלה את ההשגחה האמיתית בהווה, שרוי בשמחה ולא בצער, בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה.

"אחור וקדם צרתני" מתאר בלשון ציורית את הכוח העליון, שגם במצב של הסתר הפנים [אחור] וגם במצב של גילוי הפנים [קדם] הוא מנהיג את הכול, כדי להביא את האדם אל המטרה שנקבעה מראש. על כך נאמר, "מלכותו בכל משלה", ו"אין נידח ממנו נידח", כלומר, אין מקום פנוי ממנו. שאין שום דבר החורג משליטתו.

אנו נמצאים בתוך כוח, שמחזיק את כל המציאות לפי חוק ההשפעה. כל הברואים מלבד האדם מקיימים את החוק הזה. ולמין האדם יש הרגשה מיוחדת שהוא חופשי בעולמו ו"אין דין ואין דיין".[1] אבל רק בהתפתחותו האדם מגיע להרגשה שהוא נמצא כביכול מחוץ לחוק הזה, והיא שנקראת "חייו". זאת אומרת, החי כמו הצומח איננו מרגיש שהוא חי, היינו לא שואל על חייו, אלא מתקיים. כמו גם כל איבר ואיבר של הגוף וכל הגוף עצמו שאינם שואלים האם הם קיימים או לא. כי לשאול על כך, צריכים להיות בדרגה מעליו, שהיא מחוץ לחוקיות.

ומכאן, שאנחנו נמצאים כפרטים הקיימים בחלל של החוק, ושואלים על החוק עצמו. וזו נקראת "שאלת האדם", שממנה מתבררים שני החלקים הכלולים בו: חלק הדומם, צומח, חי, המציית לחוק בעל כורחו, ולגביו אין שאלה. וחלק נוסף שהוא האדם, ובו תלוי האם לציית לחוק או לא. לכן על אדם לבדוק את עצמו, האם הוא מסכים לחוק שבו הוא קיים, האם הוא רוצה שהחוק ישלוט בו, האם בצורה חופשית הוא רוצה בקיום בתוך החוק הזה. עליו לבדוק מהי מידת ההתאמה שלו במישור קומת האדם, כלפי החוק הנקרא בורא, "להטיב לנבראיו"[2], להטיב לזולתו.

ההבדל שבין הרגשת האחור או הקדם תלוי רק בתפיסת האדם, בָּאופן שבו מתגלה לו השליטה הכוללת של הבורא, בהווה או בעתיד. אדם שזוכה לייחד את העולם הזה עם העולם הרוחני, מגלה בכל המתרחש בהווה, את הכוח העליון השולט בכול. כמו כן, הוא מגלה שכל המתרחש אינו אלא לבוש חיצוני, שמסתיר את ההשגחה הנצחית הכוללת, השולטת גם בהווה על כלל הבריאה, ועל כל החלטה, מחשבה ומעשה.

המצבים אחור וקדם הם רק כלפי האדם, בהתאם למידה שבה הוא מתאים את עצמו לחוק ההשפעה של הבורא. אם אדם מתאים את עצמו כלפי הבורא לגמרי, הכול מתגלה לו בהווה. ואם אדם אינו מגלה את ההתאמה שלו בהשתוות הצורה לבורא, קיים הפרש בין צורת האדם לצורת הבורא כלפי ההשפעה שהיא החוק הכללי. ואז במידה שהאדם אינו נמצא בחוק הזה, באותה מידה הוא מרגיש את עצמו באחוֹר או בקדם, היינו לא באותו המצב ולא באותו הזמן כמו הבורא.

אלא, שלמראית עין, אין ההשגחה מתגלה בהווה בדומה לרוכב [הבורא] שמוביל את סוסו [הבריאה] אלא להיפך, נדמה שהסוס מוביל את רוכבו. אך לאמתו של דבר, אין הסוס מתעורר לשום פעולה, כי אם רק בהדרכת המושכות והרסן של הרוכב. אדם שמגלה את השגחת הכוח העליון בצורה כזו, קורא לגילוי בשם "הסתר פנים".

ככל שאדם אינו משתווה לבורא בקיום חוק ההשפעה, כך הוא נמצא באחור, בפיגור כלפי הבורא. ואינו מרגיש שהבורא והוא פועלים כְיחד, לפי החוק הכללי של ההשפעה השלמה. אלא יש ביניהם הפרש בהבנה, בתנועה, בדיבור, במחשבה, במעשה. זאת אומרת, בכל מה שהאדם עושה, ובכל מה שהוא חושב שהבורא עושה עליו.

ובמידה שבה האדם איננו משתווה עם הבורא, נדמה לו, שיש מצדו איזו מחשבה, פעולה או מעשה עצמי. כי כך הוא מרגיש. מפני שחוסר השתוות נקרא, מחשבה, דיבור או מעשה משלו, שבהם נראה לאדם שאין הבורא מתלבש בו. ובכך הוא מרגיש את השוני או את העצמאות מהבורא, כי אינו מגלה שהבורא נמצא בו, מתלבש בו, ומוביל אותו.

אלא רק כשאדם מתקן את מחשבותיו, פעולותיו ומעשיו בעל מנת להשפיע, הוא מגלה שגם קודם לכן נמצא הבורא בכל אלה, אבל לא בצורה שהיה מגולה. אלא היה נסתר כפי מידת חוסר ההתאמה של האדם כלפיו. זאת אומרת, שליטת הבורא בתוך האדם היא מלאה, אבל מצד האדם יש עליה הסתרה.

ויוצא, שאין שום פעולה חופשית במעשי האדם, שאינה לפי התלבשות הבורא בו. רק שהצורה בה אדם מרגיש את עצמו חופשי ופועל ללא הרגשת ההתאמה עם הבורא בכל המחשבות והמעשים, היא אינה הצורה הרצויה, מפני שהיא גורמת לאדם חוסר שלמות. היינו, האדם הוא היחיד שניזוק ונפסד ממנה, כי היא משפיעה רק עליו. וכך, כל מה שמופיע לפי התאמת הצורה גם הוא כלפי האדם בלבד.

אדם שמתאים את עצמו לבורא, לא קיים לגביו עתיד. כי עתיד הוא תוצאה מהאור המקיף שטרם התלבש בכלים מחמת חוסר תיקונם. ולכן כשאדם מתוקן - אין זמן, ואין עתיד. זאת אומרת, במצבו הנוכחי אדם מוכרח שיהיה עתיד, היות שרע לו. אבל כאשר טוב לו, ויש מילוי לכל חסרונותיו, אין הוא מצפה לעתיד או חושב עליו. הוא רק רוצה שהמצב יישאר ללא שינוי וללא עתיד, מה שנקרא "לעצור את הרגע".

האם החוקיות של הסתר וגילוי מוכרת לתפיסת המדע הגשמי?

ההסתרה מורגשת באדם גם בחיים הגשמיים, ולכן אנשים מחפשים עצה אצל איש חכם או רופא, ופונים לספרים או לשדים ורוחות, בחיפוש אחר גילוי הנסתר מהם, כדי לקבל ממנו תמיכה, ולמצוא בו חיזוק ויסוד למה שקורה. זאת אומרת, אדם משתדל להעביר את הלא ידוע שבהווה ובעתיד לידוע, מתוך הרגשת הנסתר שקיימת בו. ולכן ישנם חכמי האמונה העממית שיודעים מה יילד יום, והכול פונים אליהם, ומוכנים לשלם כסף מזומן תמורת גילוי המחר, ותמורת העתיד הטוב שיסדרו להם.

אלא כל מה שהיה נסתר אתמול, הולך ונעשה מגולה יותר היום. ובעצם אין רוחניות ואין גשמיות, כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "גוף ונפש". יש רק נסתר וגלוי, ואנו פוסעים כל הזמן מהנסתר לגלוי. כזה הוא קו המחשבה בחיינו בכלל, ובמדע בפרט, אבל טרם גילינו אותו נסתר שכדי לגלותו צריכים אנו לעבור שינוי פנימי.[3]

כי בעולם הזה יש נסתר שמגלים על ידי שיפור האמצעים, בעוד כל מכשירי המדידה דוגמת מיקרוסקופ, טלסקופ, וכולי, פועלים על פי עקרונות המחקר של האדם הקדמון, שהכה באבן, התבונן בתוצאות ולאחר מכן טעם אותן. זאת אומרת, השכלת האדם כולה מבוססת על מתן השפעה מסוימת, ומדידת התגובה, שמורגשת כחיצונית (בראייה) או כפנימית (בטעם). מפני שאין אפשרות אחרת לחקור, אלא רק לפי פעולת החושים. ולכן המחקר שממציא לאדם את הגילויים בכל חוכמות המציאות, נמצא צועד במקום.

אולם מלבד החקירה על ידי חמשת החושים הטבעיים של האדם, קיימת חקירה על ידי רכישת גישה אחרת הנקראת חוש שישי. זו תוכנה פנימית שאדם לא יכול לגלות בעצמו, היות שבתוך חלק ה"חי" שבו לא קיימות היוצרות המהוות את ההכנות לה. הן מצויות בתוך חלק "האדם", ולכן מגלים אותן על ידי פעולה מיוחדת על טבעית, ולא על ידי הפעולה שקיימת בדומם, צומח וחי. אלא מתוך שרוצים לעורר בדרגת האדם את החלק הנקרא מדבר. ואין הכוונה למדבר בעל שפה מדוברת, אלא שנמצא בדרגת "האדם", שיכול להתחיל להתאים את עצמו לעליון, לבורא.

זאת אומרת, שיטת החקירה בחוש השישי היא לפי הכנה על טבעית, על חושית, ולא בעבודה על ידי ניסוי וטעייה. כי רק במידה שאדם מסוגל לעבוד בחוש השישי ללא טעייה, ניתנת לו האפשרות לעבוד בו. ולאחר שאדם קיבל חוש שישי, והוא מקבל בכל פעם עבודה עימו בדרגה גבוהה יותר, הוא כבר לא נופל וקם, כמו שבתקופת ההכנה. אלא הבדיקה והטעייה הן בהכנה בלבד, כי רק על ידן אדם יכול לראות היכן הוא נמצא, ללמוד מה קורה, להתחיל להציב גבולות. ומתוך שפעם חוטף מכה, ופעם מקבל סוכרייה, ופעם נמצא בין לבין, נבנים בתוכו רגשות שמאפשרים לו לעבוד עם החוש הזה, לוסת אותו איכשהו. ואלמלא היו לו ההרגשות מהאכזבות ומהתענוגים, לא היה יכול לעבוד עימו.

אבל בכל מקרה, אנו תמיד הולכים מחוסר גילוי לגילוי. אמנם בשתי שיטות החקירה האדם מגלה דברים בצורה טבעית, אבל בחוש השישי הוא ממשיך לגלות את הטבע לפי שיטת גילוי שונה משיטת הניסוי והטעייה שבה הכיר את עולמו עד כה. כאשר רק במאה הקודמת החל המדע להביט בעולם דרך החושים של בעלי החיים, ומתוך מחקר התברר שהם רואים ושומעים אחרת מהאדם. כלב למשל, כמעט אינו רואה, אלא עבורו העולם בעיקרו הוא ריחות. ואם האדם מביט בתמונה מסוימת, אז הכלב "מביט" בה בחוש הריח, ומריח שיש תמונה. ועדיין מדובר רק בחושים דעולם הזה, שבו הכול תלוי בטווחים וביחסים למיניהם.

זאת אומרת, כלב תופס מציאות בעיקר דרך האף, עטלף דרך האוזן, נחש דרך הלשון על ידי הרגשת חום בחוש המישוש, ואדם דרך העין. אבל לא משנה מהו החוש דרכו מקבלים את הדבר, כך שהעולם נראה אחרת לגמרי. ומי צודק, אין לדעת. כי הראייה של הנשר חדה מזו של אדם, ולכלב היכולת לגלות דברים שאדם איננו מגלה. ויוצא, שהעולם אינו מה שמתראה בחושים. אלא בחושים תלוי איך מרגישים משהו שככל הנראה קיים מבחוץ.

וכאן עולה השאלה, האם קיים או לא? ואם כן, מה קיים? אבל עליה לא ניתן להשיב, כי לעולם אי אפשר להרגיש שלא דרך החושים. ואפילו אדם היה יכול להחליף את כל חושיו בכלי שמורכב מחושי בעלי חיים, בעל עשרים אוזניים ומאה עיניים, עדיין הוא ירגיש רק דרך חיישנים, ובלעדיהם לא יוכל להרגיש מאומה. זאת אומרת, על מה שנמצא בחוץ אין לנו לומר דבר, אלא הוא נקרא "עצמותו". ומה שמתקבל דרך החושים נקרא טבע.

ואמנם לאחר שמגלים את הטבע על ידי סגנון קליטה מיוחד שלא קיים בחוש של שום יצור, היינו שמקבלים את הטבע בצורת ההשפעה, שלא ידוע לנו מהי, אז מתחילים להרגיש תופעות אחרות. ובעצם גם הן נתפסות בתוך החוש, רק שקיים הבדל בין הקליטה, עיבוד המידע, והבנתו, בחושים הטבעיים, לבין הקליטה בחוש על מנת להשפיע, בתכנון ובעיבוד המידע בו.

ההבדל בכך, שבשיטה דעל מנת להשפיע אדם קולט בתוך עצמו צורות שכביכול קיימות מחוץ לו. זאת אומרת, האדם מתחיל להכיר את "החיה" שנקראת העולם הזה, הבורא, ובתוכה הוא נמצא, להכיר איך מתייחס אליו הבורא, ואיך הכול הוא כלפיו, בהתאם למה שמומלץ לו לקבל לפי היכולת שלו לקלוט בהתאמה לבורא.

לכן שיטת הקבלה היא שיטת ההתאמה, שעוזרת לאדם להיות באיזון עם אותה חיה גדולה שבתוכה הוא חי, מבלי לדעת מי ומה היא. כי החיה הזאת רוצה שהאדם יקבל צורה, שהוא לא יהווה חלק זר בתוכה. שמא היא תיאלץ לגרש אותו ולסגור אותו באיזה תא מבלי להיכנס איתו למגע. אלא במידה בה האדם עצמו נעשה כמו החיה הזאת, הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממנה, ויכול לחיות עימה יחד. ואז בתוך גופה, הוא אינו מהווה גוף זר מפריע, הורס, שגורם לחיה הזאת רע.

כל עוד לא זכה האדם לייחד כל מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו לבורא לבדו, אז תנועותיו של הסוס, כביכול אינן מצייתות למושכות ולרסן של הרוכב, אלא כאילו ההיפך הוא הנכון. קשר כזה בין האדם לבורא נקרא "אחור" - והוא שקר כלפי האדם, שאין אדם מגלה אותו כשקר, היות שנמצא בניתוק רגשי ובניתוק שכלי, שאינו מבין או מרגיש כדי לגלות זאת.

זאת אומרת, מעשה בעל מנת לקבל שאדם עושה בניתוק מהבורא, מפני שהתענוג מחייב אותו לעשות - האם הוא מעשה טוב או רע? מעשה הוא מעשה, ותמיד הבורא הוא הקובע מה אדם יעשה. אלא שהאדם מרגיש את המעשה, וההרגשה הזאת נותנת לו ציור שהמעשה הזה נניח רע, מפני שהוא רואה רק את החלק המהווה צורה חיצונית מן התמונה.

אם נסתכל למשל על בעל מסעדה שגובה מחירים גבוהים עבור הסעודות, כי הוא רוצה ומתאווה להיות עשיר, זו התמונה הנראית לעין. אבל מה שאינו נראה הוא ההסתר בו הוא שרוי, ושהפעולות שהוא מבצע, את כולן במלואן נותן לו הבורא לבצע. אלא אנו רואים את האדם מתוך העיניים שלו, ושופטים אותו לפי הכוונה שלו. וכלפינו הכוונה שלו היא המעשה. אבל באמת, אין במעשה שלו כוונה. אלא הוא נותן לכולם לאכול.

ואם יבוא מישהו מעולם אחר, יראה אדם שמבוקר עד ליל מתרוצץ, כדי לקנות מצרכים ולבשל, והכול באים אליו לקבל מזון, והוא רק מאכיל ונותן לכולם. והכסף שמקבל בתמורה הוא חסר חשיבות, כמו שבעיני ילדים קטנים ערך של שטר אינו עולה על ערכו של נייר. ובעצם, כך קורה בפועל, אלא שאין לנו את היכולת לראות זאת.

ובעל מנת להשפיע רואים מה שווי הכסף האמיתי בשני הצדדים, ורואים גם מדוע הבורא שולח איזה אדם למסעדה שבה מוכרים לו במחיר גבוה פי עשרה. ולכן בכל הדברים שבעולם הזה, אין צורך ואין מה לשנות, מלבד הכוונה.

אין צורך לדעת מדוע בעל המסעדה מאכיל את כולם, וגם אין צורך לשנות דבר, לא את החומרים, לא את התבלינים ואפילו לא את המחיר. הוא יכול להמשיך לגבות את הסכום הרגיל. עליו לשנות רק את הגישה, את היחס. זאת אומרת, גם בגמר התיקון יהיה לכל דבר שווה - ערך השקול לו. מפני שהחישוב בעל מנת להשפיע הוא מדויק יותר מאשר בעל מנת לקבל, היות שגם הנותן וגם המקבל צריכים לדעת במדויק. האדם פוחד שמא ייקח יותר, ומעוניין שיגבו ממנו כסף או תמורה אחרת, כדי שיידע האם הוא נמצא בחשבון הנכון. ולכן בעל המסעדה נשאר עם המסעדה, עם האוכל, ועם הכסף, ומשנה רק את הכוונה.

ויוצא, שהבורא גם כעת נותן לאדם את הכול, כדי לעשות מה שנדרש ממנו. אלא עליו רק לדעת שהוא מבצע מה שהבורא רוצה. ושיהיו רצונו ורצון הבורא היינו הך.

מה ההבדל בין הסתר פנים ואחור?

הסתר הוא מצב ההסתרה. ו"אחור באחור" או "פנים באחור" נקרא, שמצב ההסתרה איננו רצוי, כי אין השתוות ברצונות, וכתוצאה מכך יש הסתר. ו"פנים בפנים" נקרא שמשתווים עם הבורא.

אך בל נחשוב שבמצב כזה האדם נמצא מרוחק מההשגחה העליונה, שהרי נאמר: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", כי דבר לא יגרע ממנו, וכל הבריאה מתגלגלת חזרה אל שורשה.

אם כך, למרות שנראה לאדם כי הסוס הוא, כביכול, זה שמוביל את הרוכב לפי רצונו הנבזי, ולכן הוא מאשים את עצמו, וצועק לבורא: "מדוע קורים לי הדברים האלה?" הרי אמת היא שהרוכב מוביל את הסוס כרצונו, למחוז חפצו. בכל המצבים ואפילו הגרועים ביותר שבהם נראה לאדם כאילו הוא גורם משהו לעצמו, ולוקח על עצמו מלוא האשמה והנבזות במעשיו, עדיין הבורא הוא שעושה וגורם לו הכול. אך אין זה מתגלה בהווה, אלא יתגלה רק בעתיד. כי אי אפשר לאדם להתקדם, אלא רק אם מרגיש שוני בינו לבין הבורא.

לא מדובר כאן באמירה פסיכולוגית, ולא שכך אדם קורא בספרי מקובלים, ואז הוא נמצא כבר במצבים האלה. אלא עליו להגיע למצב שתהיה לו יכולת לומר, שהוא מסכים ורואה, שכזה הוא המצב המתקיים בו כעת. ושבעל הסולם בכתביו רק סידר לו נכון יותר את כל הנתונים הנמצאים בו. בלימוד חוכמת הקבלה קוראים מאמרים על מדרגות רבות, שהן עדיין לא מתקיימות בנו. אלא אדם צריך להגיד שהמצבים שבהם הוא נמצא הם המצבים שגרם לעצמו, כי אלמלא כן, כיצד יתנהג אדם? כיצד יגיב? מִמַה יתרחק? כי אם היה רואה שהבורא מסובב לו הכול ואולי ללא קשר למצבים הקודמים, הוא היה עומד במקום או לכל היותר בורח מהייסורים שמכניס בו הבורא, אבל לא היה עושה חשבון על עצמו, שזה "האני".

ולמרות שקיים קשר גם בשלב זה, זהו קשר הפוך, "אחור באחור", כלומר שאינו מרצונו של הנברא ואינו מרצונו של המשגיח. הקשר קיים ונמצא, ומהעולם הזה לעולם הבא, לא משתנה דבר מלבד "שעבוד מלכויות", כמו שכתוב "אין בין עולם הזה לימות המשיח [לעולם הבא], אלא שעבוד מלכויות בלבד"[4], שמתהפכת השליטה בעיני האדם, ומתחיל לראות שהרוכב הוא הרוכב, ותמיד ובכל דבר היה רוכב. לעומת זאת, אדם שממלא אחר רצונו של הכוח העליון, ומגלה את שליטתו בהווה, קשור אליו בקשר "פנים בפנים". כלומר, הן מרצונו הטוב של הבורא והן מרצונו הטוב של הנברא. כי דווקא קשר כזה הוא רצונו של העליון.

ההבדל הוא בזה, שאדם שמגלה את ההשגחה האמיתית בהווה, שרוי בשמחה ולא בצער, כתוצאה מהשינוי ביחסו של האדם, משתנה קריאת העולם שלו, ולכן הרגשתו היא אחרת. כמו אדם שנמצא במצב טוב או רע, ומיד העולם נראה אחר לחלוטין, הסיבות, התוצאות, האנשים, מה שהם חושבים. והרי לעיתים מתרוצצים באדם מצבים ואינו יודע כיצד לסדר ולקשור אותם יחד. זאת אומרת, באדם הכול נקלט אך ורק לפי ההכנה שלו, לפי ההרגשה שלו. והכוחות שפועלים באמת, פועלים לפי הרצונות, הרשימות, המסכים, ובכלל בלי התערבות האדם. אלא אדם משנה רק את תפיסת עולמו איך לראות ולקבל את העולם.

בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה. פעם אדם רואה את חברו כמפסידן, גועלי, חולה ואומלל, ופעם רואה אותו להפך. כיצד יתכן? אדם מתייחס לאנשים לפי הצורה שבה הוא קורא ומבין אותם. בדומה לעשיר מופלג שמפקיד בבנק כל הונו, מחמת הפחד שמא איש ידע על קנייניו, שנמצא כבול בחרדות לעתיד, ולכן שרוי בצמצום ומסכנוּת, ומלבדם אין לו דבר בחייו. בעיניים של מכר קרוב, מצבו של העשיר הזה הוא הרע ביותר, וחלילה מלהיות בו. ואילו זר יראה בו אדם שהעולם מונח בכף ידו, ויחשוב כמה הוא מוצלח.

לכן כל דבר תלוי בצורה שבה מזדמן לאדם לראות ולקרוא את הדבר. והשוני הוא מן הקצה לקצה, כמו גילוי הפנים וההסתר של השגחת ה'. והגרוע מכל הוא כאשר לא רואים נכון את הסיבות לדברים שאנשים עושים כדי לחפות על מחסוריהם, שהן נסתרות מהעין. כי אז רואים את המחסור והחסרונות, היינו האומללות, התסכול, הפחד והחרדה שבהם שרויים העשירים והמנהיגים הגדולים.

לכן אומר בעל הסולם, התוצאה ששרוי בשמחה ולא בצער, בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה היא מיוחדת ויקרה לאדם, כי מגלה שהכול מתנהל כרצונו ולא בכפייה. היות שנמצא הולך באותם הצעדים כמו הטבע והחוק העליון, ומזדהה עימם עד כדי כך שמרגיש שרוי באין סוף.

ואם אדם היה יכול להסתפק בתענוג רגעי, היה מסתפק. אבל לא נותנים לו אפשרות להסתפק, ולכן הוא דורש יותר. אבל אילו התאפשר לכל אחד להיות מסופק במשהו, אפילו על ידי חיבור אלקטרודה למוח, הוא לא היה יוצא מהסיפוק הזה, ולא היה זז, כי לא היה לו חיסרון. זאת אומרת, מלמעלה לא ניתנת לאדם האפשרות, מפני שהרוכב רוכב על הסוס לעבר המטרה שקבע לעצמו, ואליה הוא רוצה להביא את האדם, ולא להפך. גם אם האדם כמו "הסוס" חושב כי הוא מתעורר בעצמו, כמו שאומר בעל הסולם במאמר הזה, ולא מהרסן או מהמתג של הרוכב.

ואם נראה לסוס, לשכלו ולרצונו הנבזי, שהוא מוביל את רוכבו, אומר בעל הסולם, זוהי סִכלות. אלא הרוכב תמיד רוכב. ורק לאדם נדמה שפעם הוא הרוכב, ופעם הסוס כביכול רוכב עליו.

מהו גילוי הבורא?

גילוי הבורא על ידי האדם הוא כמו כל דבר שאדם מגלה. הוא מריח, טועם, משהו נקלט בעין או דוקר אותו, וזה נקרא שהדבר מתגלה כלפיו. כך כדי לגלות את הבורא האדם צריך תחילה לרכוש משהו שמגלה אותו. שלפי מידת הרגישות בעין או באוזן שלו יתגלה הבורא. מהו הדבר שבו מגלים את הבורא? זאת תוכנה שבה קוראים נכון את מה שקולטים בחמשת החושים. שהאדם קולט מה נמצא אחרי חמשת החושים, ומפענח את מה שנשלח ומגיע אליו.

בדומה לאדם שיושב באמריקה וכותב מכתב לחבר בישראל - הוא מקיש במחשב על מקשים שעליהם רשומות אותיות, ויותר מכך אינו יודע. אבל ההקשה הזאת גורמת לפעולות חשמליות שנקלטות בתוך תוכנה ומסתדרות לקודים, ואז המכתב נשלח ונקלט בתוכנה בארץ. גם המקבל למד את האותיות, וכך לפי המילים שקורא, הוא נכנס להרגשה כמו השולח. יוצא, שהן השולח והן המקבל נמצאים בהרגשה, וביניהם ישנה מערכת שעושה פעולות ומריצה תוכניות על ידי קודים מסוימים. ואת המערכת הזאת שניהם צריכים ללמוד, כדי להרגיש אחד את השני, שיהיה קשר ביניהם.

וכך עלינו ללמוד את המערכת, שבה נרגיש מה שהבורא מרגיש, שיהיה קשר בינינו. כי אם אדם לומד את כל הקודים שאינו מכיר או מבין, אז דרכם הוא מגלה את השולח שמשפיע לו. זה נקרא לרכוש חוש נוסף, חוש השישי, שהוא אינו חוש בעצם, אלא גילוי מי ומה עומד מאחורי התמונה המתקבלת בחמשת החושים.

אם מישהו מארץ רחוקה שולח לאדם מכתב, אז המכתב כשלעצמו הוא סתמי, כי הקריאה בו היא אמצעי חיצוני ביותר אם רוצים להתקשר לכותב, לדעת אותו, להכיר אותו, להרגיש אותו. ויתכן שמהמכתב אי אפשר לפענח מיהו השולח. לכן אם רוצים להכיר, צריכים לדעת את המערכת שבינינו. והיא הקשר היחיד עם השולח, כי לארצו הרחוקה לא נגיע לעולם, ולא נדע איזו חיה יושבת שם.

והיות שהבורא מתייחס לאדם לפי החוקיות בתוכנה הנקראת על מנת להשפיע, לכן דרך החוקיות הזאת אדם יכול לגלות את יחס הבורא אליו, וגילוי היחס נקרא ציור הבורא באדם. את "עצמותו" אין אנו יודעים, לכן אנו לומדים רק את הציור שלו כלפינו. ויוצא, שבלי הגילוי של אותה מערכת תקשורת, אין מגלים דבר. אלא המערכת שנמצאת בינינו היא האור של הבורא והכלי של האדם, ומעליה האדם בונה את ה"ראש" שבו הוא מתקשר לבורא.

איך אפשר להגיע להרגשה של הבורא?

על ידי מאמץ, התקפה, הרגל שנעשה טבע שני, צער, היינו כל מה שיש לאדם עליו להכניס לפעולה. אבל ההרגשה שלא מתגלה לפתע אלא שתתגלה כתיקון, זו ישועה מלמעלה שאינה תלויה באדם אלא רק בבורא. כמו שמתבאר ממאמר "אחור וקדם צרתני", אדם צריך להשתדל ללכת יחד עם הרוכב, ואז איכשהו הדבר קורה.

למרות שהמקובלים מסבירים שהאדם הוא שמעלה מ"ן בצורה כלשהי, ואמנם שעושה איזו פעולה ועליה מקבל שכר ועונש, בכל זאת עליו לומר לעצמו שהכול תלוי רק ברצון הבורא. זאת אומרת, לא להיקשר לפעולות של עצמו, ולא להיות בטוח שבמידה שיעשה פעולות בצורה מסוימת ויחשב כמה עוד נותר לו לעשות, ויעשה, אז יצליח. אלא מלכתחילה צריכים לדעת ולזכור כי ההצלחה, עד כמה שתלויה באדם, הבורא חותם עליה.

האדם משנה במציאות רק את הקליטה שלו. וכביכול, אם לכל הפחות היה משפיע לבורא משהו, והבורא היה תלוי ב"טובה" שאדם עושה לו, זאת אומרת הוא היה המנהיג, ובו היה תלוי איך ירכב עליו הבורא, או שבכלל האדם היה רוכב עליו. אז עוד היה לאדם מה לעשות. אבל אם כלום אינו תלוי באדם, וההבדל הוא רק כלפי הרגשתו, מדוע שיהיה לו אכפת מההרגשה? מדוע שלא יהיה מעל ההרגשה מבלי שדבר יגע בו? אלא אדם לא יכול לקבוע מה יהיה הלאה, לפני שהגיע למידת הבינה, וראה האם הוא תלוי בהרגשה הזאת או לא.

הבורא מוביל, ומהאדם הוא רוצה הרגשה בלבד. היינו, שירגיש. כמו שאדם רוצה מסוסו, שהוא המין שעובדים אתו יחד כחלק מהגוף. ולא מן הסתם במיתולוגיה היוונית נהגו לצייר סוס ואדם כגוף אחד. הסוס הוא כביכול הכוח שחסר לגוף, וההמשך לכך בתרבות המודרנית, הוא האדם עם המכונית. במילים אחרות, האדם רוצה שהסוס יהיה יחד עימו, שיהיה שלו.

ולמה הבורא רוצה שהאדם יהיה "סוסו" הנאמן? הכוונה, שיהיה נאמן מתוך הכרה. כי אלמלא ההכרה, האדם הוא נאמן בין כה וכה, ואינו עושה דבר מלבד מה שמכניס בו הבורא. אבל הבורא רוצה שהאדם יידע מחשבותיו ורצונותיו, מבלי שיכניס אותן בו. ושירצה לבצע אותן כמו שהבורא מנהיג, בעודו עוזב את המתג והרסן לגמרי, ואיננו חושב על דבר, אלא "עוצם עיניים" והאדם מוביל אותו.

כי אז יוצא, שהאדם מוביל את הבורא, והבורא אינו רוכב עליו, היות שזאת כבר אינה רכיבה. אלא האדם קיים כמוהו, באותה התוכנה שבה מתייחס אליו הבורא בהשגחתו והנהלתו. והבורא אינו מתייחס יותר, אלא האדם לוקח את הכול לידיו, ונעשה בורא ונברא יחד. והבורא כביכול הלך לו.

כלומר, הבורא רוצה שמהמתג והרסן האדם יגיע ל"ראש" שלו. הוא מעורר אותו על ידי מה שאדם מבין, ועל ידי כלים ששייכים לחי. ובכך הוא רוצה לעורר באדם רצון להיות מעל החי, להיות כמו הרוכב, ולרכוש כל מה ששייך לרוכב. שהאדם ילמד ממנו כיצד הוא שולט בו, ולאט לאט ישלוט על עצמו במקום הבורא. מדוע? כי מלכתחילה הבורא רצה לעשות את האדם כמותו.

למה רק במידה שהבורא חותם על יגיעתו של אדם, אז הוא מצליח?

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל, מה שמצייר בכוחו לעשות ותרופה אין, כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך".[5] האדם אמנם רק צועק, אבל צעקתו יוצאת לאחר שבדק עצמו, וראה שאיננו מסוגל לכלום, כי מלכתחילה חשב שהכול תלוי בו בלבד. "כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך שהרי יודע בבטחון, שעבודתו עצמו לא תביא לו שום תרופה, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצידו עצמו, אין תפילתו שלמה".[6] ובמשל העבד נאמר, "ביני לביני יורש העבד חוכמה, מידיעה שבסוף, ואהבה, מידיעה שבתחילה"[7], זאת אומרת, בלי התהליך הזה אי אפשר להגיע לכלים.

האם יתכן מצב שהאדם מגיע לצעקה והבורא לא חותם?

מצב כזה יתכן. כי אם אדם חושב שהבורא לבטח יענה לו, אז הוא מרגיש כשולט בבורא. כי מרגיש ברצון לקבל שלו, שבכך שיגיע לצעקה, יחייב את הבורא. ולא רצוי שאדם, כביכול יחייב את הבורא במשהו.

מבוא / תכלית הבריאה / התגלות המחשבה - בהשגת המטרה / הכוח המשגיח העליון / ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית / שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה / מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע / התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת / חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה

מבוא

מחקרה העיקרי של חוכמת הקבלה עוסק בנושא התכללותם של כל פרטי הבריאה זה בתוך זה. באופן שכל פרטי המציאות העצומה של חמשת העולמות, המונהגים על ידי חוק הטבע היחיד, מתאחדים, משתלבים ומתחברים, עד שנעשים לשלם אחד, שבו הכול כלול זה בזה ומאוחד.

אדם שחוקר את העולם העליון מגלה שכל העולמות, וכן אינספור הסדרים שבחוכמת הקבלה עצמה, מתייחדים תחת עשר מציאויות בלבד, הנקראות עשר ספירות. לאחר מכן, אותן עשר ספרות מסתדרות בארבעה חלקים, שמסתדרים ונכללים בקוצו של יוד, שהיא הנקודה המסמנת את עולם אין סוף.

מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, חייב להתחיל את הלימוד מקוצו של יוד, היינו בנקודה, וממנה - לעשר הספירות שנמצאות בעולם "אדם קדמון", שזה העולם הראשון מתחת לעולם אין סוף.

לאחר מכן מגלה הלומד איך כל אינספור הפרטים שקיימים בעולם אדם קדמון נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנו מגלים באסטרונומיה, בפיזיקה, ובשאר מדעי העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים המתחייבים זה מזה בהחלט, כי חוק ההתפתחות ההדרגתית זה מזה הוא בל יעבור. מהנקודה משתלשלים כל ריבוי הפרטים הנמצאים בעולם אדם קדמון. ומשם נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבעת העולמות, עד שאנו באים לכלל הריבויים שבעולם הזה.

לאחר מכן, בעזרת מחקר הקבלה אנו חוזרים לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד אשר כולנו נשיג את עולם אדם קדמון, לאחר מכן את עשר הספירות, לאחר מכן את ארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן, אף את נקודת המוצא, קוצו של יוד.

ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.

מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.

את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.

אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.

תכלית הבריאה

אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.

לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.

על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.

התגלות המחשבה - בהשגת המטרה

ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.

כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.

תכונת ההשפעה נרכשת על ידי האדם באופן הדרגתי, כמו מדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן, בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת מטרתו. ודע, שהכמות והאיכות של מדרגות אלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:

א. מציאות החומר הגשמי - נקראת סדר התגלות האור העליון מלמעלה למטה. כלומר מן המקור הראשון, שממנו נחצבה כמות של אור היוצא ממהות הבורא. אותו האור עובר הֶסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ובריות גשמיות.

ב. מציאות השכל העליון - לאחר ההשתלשלות מלמעלה למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה למעלה, שהוא מדרגות הסולם, שעליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שמגיעה למטרת הבריאה.

שתי המציאויות, על כל מקריהן ופרטיהן, מבוארות בחוכמת הקבלה.

הכוח המשגיח העליון

המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.

השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.

אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא היתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.

מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.

כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.

הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.

ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.

ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.

מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון".[1]כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.

ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.

פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:

א. דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.

ב. דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.

מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.

האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.

יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.

אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.

גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם".[2]ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.

א. כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.

ב. הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:

1. לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

2. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה

רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.

אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.

מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.

שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"[3], עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.

מבוא

מחקרה העיקרי של חוכמת הקבלה עוסק בנושא התכללותם של כל פרטי הבריאה זה בתוך זה. באופן שכל פרטי המציאות העצומה של חמשת העולמות, המונהגים על ידי חוק הטבע היחיד, מתאחדים, משתלבים ומתחברים. עד שנעשים לשלם אחד, שבו הכול כלול זה בזה ומאוחד.

הבורא פועל מתוך "רצונו להטיב לנבראיו".[1] יש לו רצון אחד ומטרה אחת. ומתוך הרצון הזה נובע כל היתר. ומהו חומר הבריאה? מתוך שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, חומר הבריאה חייב להיות רצון ליהנות. והרצון הזה, אם הוא חייב לעבור התפתחות מסוימת כדי להגיע להרגשה שהוא נהנה, אז ההתפתחות הזאת על כל שלביה, גם היא נובעת רק מאותה מחשבה להטיב לנבראיו.

וכך יוצא, שחוץ ממחשבה אחת, אין עוד מה שפועל בבריאה. והבריאה מצייתת למחשבה הזאת, וכל פעם מגיעה למצב מתקדם יותר לקראת המטרה של להטיב לנבראיו, ורק על ידי החוק הזה.

אדם שחוקר את העולם העליון מגלה שכל העולמות, וכן אינספור הסדרים שבחוכמת הקבלה עצמה, מתייחדים תחת עשר מציאויות בלבד, הנקראות עשר ספירות. לאחר מכן, אותן עשר ספרות מסתדרות בארבעה חלקים, שמסתדרים ונכללים בקוצו של יוד, שהיא הנקודה המסמנת את עולם אין סוף.

האדם המשיג, החוקר, שצריך להגיע למטרת הבריאה, הוא חייב לעבור התפתחות הדרגתית. ממצב שלא מכיר ולא מבין ולא משיג דבר בבריאה עד למצב שמתפתח על ידי יגיעת עצמו בדרכי התפתחות ושלבי התפתחות, שעוברים עליו ובונים בו יסודות והכנות, כדי שבסוף ההתפתחות יגיע ליכולת להרגיש ולקבל את מטרת הבריאה במלואה.

ושלבי ההתפתחות האלה מתגלים לאדם בעשרה שלבים, כעשר ספירות, או כחמישה עולמות, שאותם עליו לעבור בצורה הדרגתית, בהכרתו ובהשתתפותו העצמית. עלינו לעבור אותם, כי הם בונים בנו כלים, שללא הכנתם, האדם לא יוכל להרגיש את עצמו נמצא במטרת הבריאה.

לכן כל רגע בחייו, האדם חייב להבין, שהוא נמצא בהתפתחות לקראת אותו מצב נקוב מראש, המצב השלם והנצחי שנקרא מטרת הבריאה. וכל המצבים הם שלבי התפתחות מחויבים שעליו לעבור. ההרגשה של האדם במציאות, והמהירות שבה הוא עובר את כל שלבי ההתפתחות תלויות באדם, בהשתתפות שלו וביכולת שלו להצדיק את המצבים האלה.

אם האדם משתתף בהם, אז שלבי ההתפתחות האלה, במקום להתגלות לו כשלבים של חושך, כנטולים "טוב ומטיב", הם מתגלים לו כשלבים מטרתיים שמאירים לו, כספירות, שדרכן מתגלה כל פעם האור העליון, שמתקן אותו וממלא אותו.

ואם האדם לא משתתף כראוי בשלבי ההתפתחות, אז בהתאם לחוסר היכולת שלו להשתתף בהתפתחות עצמו, האור הזה שצריך להתגלות בכל המדרגות כטוב ומטיב, מורגש בו כ"אחוריים"[2], היינו, ההפך, כמחייב אותו להשתנות. והאור הזה, שמרגיש אותו כמחייב, למרות שמושך את האדם לתיקונים, אבל מפני שלא רוצה ללכת באותה מטרה, באותה פעולה, יחד עם האור, הוא מרגיש את פעולת האור עליו כייסורים.

בכל מצב ומצב האדם נמצא בהתפתחות. אם מסכים לתהליך ההתפתחות, מבין אותו, רוצה בו, משתתף עימו, הוא מרגיש תענוג, באותה מידה שמתגלָה באותה מדרגה. ואם האדם לא מסכים עם התהליך, ולא יכול להצדיק אותו, ולהשתתף בהתפתחות, באותה מידה הוא מרגיש ייסורים. שהם אותם כוחות שמחייבים אותו בכל זאת להגיע להצדקה, ולהשתתפות, ולהרגשת הטוב, גם בשלבי ההתפתחות.

ובכל מדרגה ומדרגה, עד שהאדם לא עובר מהרגשה רעה, מאחוריים, מקו שמאל, לקו ימין, להרגשה טובה, להשתתפות בתהליך, הוא לא יכול לסיים את מדרגתו הנוכחית, ולעבור למדרגה הבאה, להיכנס לשלב הבא.

לכן כתוב: "מצווה גדולה להיות בשמחה".[3] אדם שנמצא בשמחה, סימן שהוא מסכים עם פעולות הבורא, שנותן כוחות והולך בצורה מהירה ומועילה. זאת אומרת, השמחה היא תוצאה, היא הסימן שהאדם הולך נכון.

אל מי פונה חוכמת הקבלה?

חוכמת הקבלה פונה לכל אדם. אנשים שקולטים את הפנייה של חוכמת הקבלה הם המדענים. הם מקבלים אותה בכלים שכליים מתוך ששרויים במבוכה בחקירת העולם. הם מבינים ללא שום רגש, שאי אפשר להבין את העולם, אי אפשר להסכים איתו, אי אפשר לחקור אותו, ושהוא הופך למקום מאיים. וכך הם מגיעים להתעניין בחוכמת הקבלה, ודרך התעניינות חיצונית הם מגיעים להבנה פנימית, שטמון בה תיקון מיוחד, ומטרה מיוחדת.

ובציבור הרחב, קולטים אותה אנשים שרע להם. כלומר, לא דרך "מוחא", אלא דרך "ליבא". מתוך שרע להם הם מבינים, שהשאלה למה רע לי בעולם, היא בעצם השאלה מהו הטעם בחיי, בשביל מה אני חי ולמה. כלומר, זוהי שאלה על מקור החיים, על הבורא. האם הוא מקור החיים, ולמה עשה לנו חיים כאלה. וכך האדם מגלה בחוכמת הקבלה את היכולת לענות על השאלות שלו.

גם דרך המוח וגם דרך הלב מגיעים ללימוד כפתרון לשאלות. וכך יוצא שהפתרון הוא אחד גם למדענים וגם לסובלים. כי רק התגלות הבורא לנברא יכולה לתת לנברא תשובה על שאלותיו, שאלות חכמות, ושאלות של רגש וצער. וללא התגלות, דבר לא יעזור.

מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, חייב להתחיל את הלימוד מקוצו של יוד, היינו בנקודה, וממנה - לעשר הספירות שנמצאות בעולם "אדם קדמון", שזה העולם הראשון מתחת לעולם אין סוף.

לאחר מכן מגלה הלומד איך כל אינספור הפרטים שקיימים בעולם אדם קדמון נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנו מגלים באסטרונומיה, בפיזיקה, ובשאר מדעי העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים המתחייבים זה מזה בהחלט, כי חוק ההתפתחות ההדרגתית זה מזה הוא בל יעבור. מהנקודה משתלשלים כל ריבוי הפרטים הנמצאים בעולם אדם קדמון. ומשם נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבעת העולמות, עד שאנו באים לכלל הריבויים שבעולם הזה.

לאחר מכן, בעזרת מחקר הקבלה אנו חוזרים לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד אשר כולנו נשיג את עולם אדם קדמון, לאחר מכן את עשר הספירות, לאחר מכן את ארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן, אף את נקודת המוצא, קוצו של יוד.

חוכמת הקבלה נלמדת גם בפרטות וגם בכללות. ומהו לימוד בפרטות? שכל פרט ופרט כחלק מן הכלל, חייב להצביע על השתתפותו בכלל, על הכרחיותו לכלל. בדומה לכל תא ותא בגוף, שאם פעולתו אינה תקינה, כל הגוף סובל. ולמרות שיש להם מידת חשיבות שונה, צריך ללמוד מהי התקשרותו של כל פרט עם המערכת כולה. והמערכת הזאת נלמדת, אומר כאן בעל הסולם, בדרך של אנליזה וסינתזה. זאת אומרת, פירוק המערכת לחלקיהּ ולימוד הקשר ביניהם, על ידי האנליזה. ולאחר מכן לימוד על ידי הסינתזה, איך העבודה ההדדית ביניהם מתקשרת לאותה מטרה.

ואז משיגים, שעניין העולמות הוא התגלות פרטית של האין סוף כלפי האדם המשיג. שאין עולמות, אלא יש מצב אחד, אור העליון שממלא את כל המציאות. ורק המציאות הזאת שהוא ממלא, הרצון לקבל, כדי להתפתח ולהגיע להתקשרות עם האור העליון שממלא אותו, להתחברות עימו, להשתוות הצורה אליו, רק הוא צריך לעבור שלבי התפתחות.

כלומר, כל שלבי ההתפתחות האלה, הם רק שיפור ההרגשה של הרצון לקבל כלפי מי שממלא אותו. המצב עצמו לא משתנה. אלא משתנה יכולת הקליטה, יכולת ההרגשה, יכולת הספיגה, יכולת ההכרה של הכלי בָאור, או של הנאצל בַּמאציל, האדם בבורא.

והלימוד הזה של עולמות, ספירות, פרצופים, ומה שקורה בהם, הוא רק על הנברא, איך הוא לומד להרגיש עם מי הוא נמצא בקשר. אבל מצד הבורא, הקשר קבוע ולא משתנה. בדומה לאמא שמחבקת אליה את התינוק שלה, בהתקשרות מלאה עימו, ללא שום הבדל ביניהם. אלא שהתינוק גדל לאט לאט, ומתחיל להכיר שנמצא ליד מישהו, שמטפל בו, שמרגיש אותו, שאוהב אותו. ובהתאם להכרתו, מתפתחת בו הרגשה ותגובה לאותו מישהו, לאמא שלו.

מדובר רק מצד הנברא, איך הוא משתפר ביכולת לגלות היכן הוא נמצא. ומצד הבורא אין שינוי, כדברי הכתוב: "אני הוי"ה, לא שיניתי"[4], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[5], "חוק נתן, ולא יעבור"[6], "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[7] כלומר, המצב הוא קבוע, יחס קבוע, הנקרא אין סוף, אין גבול לטוב ומטיב. מי שמשתנה הוא רק הנברא. הוא משתנה ביכולת להרגיש, ביכולת להגיב, ביכולת להכיר את הבורא.

והלימוד איך לקבל את התגלות האלוקות, איך לקבל מה שנמצא בכלים שלנו, רק בכלים מעורפלים שצריכים להיתקן כדי לקלוט מה שממלא אותם, הוא נקרא חוכמת הקבלה. החוכמה איך להרגיש, איך להרגיש נכון את המצב שבו אנו נמצאים. וההיפוך הזה בהרגשה מתואר בכתבים כ"עולם הפוך ראיתי"[8], או "אכלתם ישן נושן".[9] כלומר, רק לאחר שהאדם מגלה את המצב האמיתי, הוא רואה שהוא עצמו היה בערפול חושים, בחוסר הכרה.

והשלבים של החזרה מחוסר הכרה להכרה נקראים עולמות, העלמות. שכאשר האדם מדלג ועולה מעליהם, הם עוברים ונעלמים, ומתגלה לו המצב האמיתי. וכל איש ואיש, כל יילוּד אישה בעולמנו, חייב ביום מן הימים להגיע להתפתחות שירגיש במלואו, בכל החושים, את הכוח העליון, את הכוח הנקרא אלוקים, את הבורא.

ולכן גם בלימוד הקבלה יש שתי התייחסויות. מצד אחד, לימוד שכלי, שכלתני, איך בנויה המערכת. לימוד של ספירות, עולמות ופרצופים, כמערכת שקיימת ופועלת כביכול ללא יחס האדם. איך המערכת מתהווה מצד האין סוף, מצד הבורא. ומצד שני, לימוד רגשי, איך אדם במצבנו, בעולם הזה, מתחיל לגלות את המציאות. בסדר הראשון, שנקרא מלמעלה למטה, לומדים את התפתחות המערכת, מהתפתחות העולמות ועד בריאת האדם. ובסדר הלימוד השני, לאחר שהכול נברא ומוכן לאדם, הוא מתחיל לעבוד ולתקן ולגלות את המציאות, שבה הוא נמצא.

איך מציאות קבועה היא גם משתנה?

בחלק של המציאות הנקרא העולם הזה, החוקים הם מוחלטים. הם אותם חוקים כמו בכל המציאות, אבל הם אינם נמצאים תחת השפעת הכלים הרוחניים, אלא תחת השפעת החוקים הגשמיים. וגם המקובל הגדול ביותר, אם יש לו בעיה בכלים דומם, צומח, חי, מדבר, של העולם הזה, הוא חייב להיעזר בחוקי העולם הזה כדי לתקן את מצבו. היינו, לתקן את עצמו ללא מַסָכים, ללא פעולות רוחניות, אלא בפעולות שנמצאות ופועלות באותו מישור של קיום הגוף הגשמי.

עליו ללכת לרופא, שהוא לא בהכרח מקובל או יהודי. עליו ליטול תרופות ולשמור על עצמו לפי הנתונים של העולם הזה. בכך הגוף של המקובל הגדול ביותר, אפילו רבי שמעון, והגוף של "שמעון מן השוק"[10], של האיש הפשוט ביותר, הם שווים לחלוטין. ואפשר להשתיל ביניהם איברים, או להשתיל בגופם איבר מן החי ולרפאו.

זאת אומרת, במישור דעולם הזה אין שום הבדל בין הכלים דומם, צומח, חי, מדבר, גם בין אנשים שיש להם כלים רוחניים. לכלים רוחניים אין בכלל קשר לכלים גופניים. אלא העולם הזה והעולם הרוחני, הגוף והנשמה, הכול גילוי מציאות שמתגלה כשני חלקים נבדלים. חלק גשמי שמתגלה ללא מסך, וחלק רוחני שמתגלה רק על ידי המסך. ואיחוד ביניהם יש רק למי שמשיג את האיחוד. ומצד הבורא, יש תמיד איחוד, כי בשבילו כל המציאות היא אין סוף.

ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.

בדומה לחקירות של העולם הזה, גם בחקירות של העולם הרוחני, הולכים ומפרקים כל נושא לנושאים רבים, לפי הרמות שיכולים להשיג ולדבר על המערכת הרוחנית. ואחרי שלומדים את כל החלקים, מחברים אותם, ואז רואים איך הם משתתפים בפעילות הרוחנית.

מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה, הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.

כדי להרגיש את מטרת הבריאה, האדם חייב לעבור את כל שלבי ההתפתחות, את כל שלבי ההכרה, את כל שלבי הלימוד של המערכת. כמו שכתוב: "ממעשיך היכרנוך".[11]שאין לנו ברירה, אלא להכיר את הבורא, את יחסו אלינו, רק דרך הפעולות שלו כלפינו.

וכדי להרגיש את הפעולות שלו כלפינו, על האדם להשיג את עצמו, היינו, את הכלים שלו, איך הם משתנים ממצב הפוך מהבורא, להתאמה לבורא. איך האדם קולט בהם את המציאות, איזו מציאות הוא קולט, ממי הוא קולט את המציאות, מיהו שנותן בנו את הרגשת המציאות, מה היחס שלו אלינו. ואם האדם מחבר את הלימוד כולו, של כל התייחסויות הבורא אליו, אז הוא מכיר את הבורא. וזה נקרא "ממעשיך היכרנוך".

לכן המחשבה שלא צריך ללמוד, אלא רק להרגיש "טוב ומטיב", שהבורא אוהב בלי גבול וממלא בלי הגבלה, היא אינה מחשבה מדויקת. כי לנברא אין שום אפשרות להגיע להכרת ההרגשה הזאת, אלא רק דרך לימוד הכלים שלו עצמו, תיקון הכלים האלה, גילוי המילוי שיש בכלים, ודרך המילוי, גילוי מי הממלא, ולאיזו מטרה הוא ממלא. ולכן, לְעולם היגיעה לקראת גמר התיקון, למטרת הבריאה, היא רק דרך הלימוד.

ובלימוד מגלים את שני החלקים: חלק לימודי של הכרת הכלים, התיקונים והמילויים, היינו, פעולות הבורא כלפינו, ובתוך הפעולות האלה מגלים את היחס שלו כלפינו, והיחס שלנו כלפיו. זאת אומרת, ההתקדמות לקראת מטרת הבריאה היא בהכנת הכלים ובמילוי הכלים. קודם לימוד השלבים מצד הכלי, כל שלב ושלב, ואחר כך המילוי שנמצא בתוך הכלי.

לכן כאשר מסבירים למדענים, הם מתלבטים אם הקבלה היא חוכמה או פסיכולוגיה, רגש או שכל. הם לא מבינים מה פועל. אבל פועלת כל המציאות, כל האדם עם כל היוצרות שבו. ויש לכך תוצאות ביחסו של המקובל לעולם לעומת יחסם של מדענים או אנשים רגילים. המקובל מבין שרק לפי מידת התיקון שלו, הוא מסוגל לחקור ולהבין את המציאות. שהיחס למציאות מתוך המוסר שלו, פותח לו את המציאות ואת הבנתה. ואז הוא מבין, מגלה ורואה, שהשכל הוא רק תוצאה מתיקון הכלים.

והמדענים עדיין לא מבינים או רק מתחילים לגלות, שהתפתחות, שתפיסת כל המציאות, תלויה ברמה המוסרית של החוקר, במידת התיקון, בגובה התיקון של החוקר. ובמישור דעולם הזה, שמרגישים הכול ללא מסכים, לא מגלים שמדען חייב בהתפתחות אישית, מוסרית, רוחנית, כדי להיות חוקר יותר גדול ומעמיק. אבל מי שמתחיל ממושכלות להתקרב לרוחניות, מגלה שהרגש והשכל עובדים כאחד בתפיסת המציאות. שהשכל הוא משני ונבנה ליד הרגש, כדי לפתח את הרגש, ולעזור לו לקלוט נכון את המציאות.

את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.

אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה היא פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.

בעבר היה צורך להסתיר מהאנושות את חוכמת הקבלה, כי היא לא הועילה לה. אבל לאחר שהאנושות התפתחה, יש צורך לפתוח את חוכמת הקבלה כדי שכל מי שמגיע להתפתחות המתאימה יוכל להשתמש בה ולהגיע על ידה למטרת הבריאה.

האדם חייב להתפתח בחושיו, ביכולת שלו להרגיש את המציאות, היכן שהוא נמצא מלכתחילה, באותה המציאות. אבל לפני כן עליו לעבור אותה שלב אחר שלב בעולם הזה, באותו מישור שמרגישים אותו בחמישה חושים גופניים, ללא מסך, כפי שבני האדם הלכו והתפתחו משך אלפי שנים בעולם הזה. ומי שמגיע לגמר התפתחותו בעולמנו, ממשיך את התפתחותו לשלבים הרוחניים שמעל העולם הזה, ואז נעשה נצרך לחוכמת הקבלה. ולפני כן, לא.

לכן חוכמת הקבלה היתה נסתרת, כי האנושות עדיין היתה בהתפתחות במישור דעולם הזה. ברובד, בעובי, של העולם הזה, של רצונות גופניים ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד, למושכלות. אבל לאחר שמיצתה בכללותה את הרצון לקבל, והבינה באיזה עולם היא נמצאת, כלומר, הכירה את מגוון הרגשות, וספגה כל מה שצריך מעולמנו, היא נעשית מוכנה ומזומנה להתחיל את התפתחותה ברגשות הנקראים העולם העליון.

ולמה המאמר הזה מכליל ואומר שכל האנושות התפתחה, בעוד שרוב האנושות כלל לא הגיע לאותה רמת התפתחות? כי בקבלה מתייחסים לכללות האנושות, לא כבני אדם שכולם שווים, אלא כמבנה של ד' בחינות דאור ישר, שממשיך בכל מדרגה ומדרגה של י' ה' ו' ה', ונקרא מבנה הפירמידה. ולפי המבנה הזה, רק מיעוטם של האנשים מגיע לשיא ההתפתחות, וכל היתר נשארים בדרגות התפתחות נמוכות יותר.

וכך יוצא, שלפי המבנה הנכון, המיעוט מהווה את פסגת הפירמידה, ורוב אוכלוסיית העולם מהווה את בסיסה של הפירמידה, את השכבות התחתונות שלה. ואין מה לצפות שהאוכלוסייה העיקרית תתפתח עד לגובהם של האנשים שנמצאים בפסגה, כי אין לה צורך בהתפתחות הזאת. כך הוא המבנה הכללי של המציאות. אלא אחר כך, כאשר כולם יתכללו זה מזה ויעזרו זה לזה, מהתיקון הזה יעלם ביניהם השוני. כל אחד יקבל לפי הכלים שלו, איש לא ירגיש מקופח לעומת השני.

ובראייה נכונה של מצב העולם, קבוצה קטנה של אנשים שגמרו את התפתחותם במישור דעולם הזה וראויים להתפתחות רוחנית, בונה את הפירמידה הנכונה. והעולם בכללותו נעשה מוכן לשלב האחרון של ההתפתחות, כלומר, לכניסה להרגשה רוחנית ולהתפתחות רוחנית. כך באותה צורת פירמידה כמו בעולם הזה, עולים להשגת הדרגות הרוחניות.

וגם אותם אנשים, שעוד לא הגיעו בעולם הזה למלוא התפתחותם של רצונות גופניים או רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות, מתוך התכללותם עם מי שהגיע לאותה התפתחות, הם יקבלו בכלים שלהם כל מה שחסר, כדי לעבור לדרגות רוחניות. ויהוו גם בדרגות הרוחניות את רוב הנשמות, את בְּסיס הפירמידה. כי המבנה הזה נשמר לאורך כל המדרגות.

ורק בגמר התיקון, כשכולם יתחברו, וכל אחד יתכלל מכולם, וכולם יתמלאו באור אחד, אז יחדל להיות הבדל ביניהם. והם יעשו כגוף אחד, גוף בריא שמתפקד כאחד, ומתמלא כאחד באור החיים. ולמרות זאת כל כלי וכלי יגלה את המילוי לפי מידת גודלו, שלא תהיה מוגבלת במילוי ובהכרה. זאת אומרת, כל כלי בכל גודל, בגודל מיכל ענק או בגודל כוסית קטנה, ירגיש שהוא מלא. ובשניהם הרגשת האין סוף, האין גבול, המלאות, היא כלפי עצמם הרגשה אינסופית שווה.

תכלית הבריאה

אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.

לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.

על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.

בבריאה יש רק פרט אחד, רק סוג נברא אחד, שהוא נמצא במטרת הבריאה. עליו כוונת הבריאה, והוא הסיבה שבשבילה נבראו כל היתר - דומם, צומח וחי. הנברא הזה נקרא מדבר או בן אדם. "בן אדם" הכוונה, שהמבנה הכללי של הנברא נקרא "אדם", וחלקיו הפרטיים נקראים "בני אדם", תוצאות מ"אדם".

והאדם הזה, הנברא, הוא הנושא. הוא חייב לעבור תיקונים ולקבל את התגמול שהוכן עבורו. אבל אין ביכולתו לעבור את התיקונים האלה בכללות, אלא רק בעודו מחולק לחלקים. לכן עליו להכיר כל חלק וחלק, לעבוד עליו כחלק פרטי, להשיג בו את מידת התנתקותו מהבורא, ולהבין שהתנתקותו מהבורא נובעת מחוסר הקשר שלו עם יתר החלקים, כי נמצא ברצון לקבל לעצמו. ואז הוא מתחיל להתחבר עם כל יתר החלקים, כדי להגיע להכרת האלוקות, להתחברות עם המאציל.

וכך אותו נברא הופך מ"בן אדם" להיות חזרה "אדם". כמו שכתוב: "אתם קרויין אדם"[12], מי שמתחבר לאותה המערכת כגוף אחד, ללא שום הבדל בין החלקים שלה. ולא דרגות שורש, א', ב', ג', אלא רק דרגה ד' היא הראויה, היא המוכנה להיות האדם. לא הדרגה עצמה, אלא מי שנמצא בדרגה הזאת, מי שנמצא בהבנה, בהרגשת הדרגה הזאת כמרוחקת מהמאציל, כנמצאת בהסתרה. וכתוצאה מזה נמצא בבחירה חופשית, ביכולת השתתפות עצמית.

לכן רק האדם בעולם הזה, הוא הנושא העיקרי. וכל המציאות מחוץ לו בנויה רק להועיל לו, לעזור לו בדרך למטרת הבריאה. והעזרה מהמציאות, כלומר, מכוחותיו של האדם הפנימיים והחיצוניים, היא מורגשת בו כייסורים או כתענוגים.

אדם שלא מציית כראוי לחוקים שפועלים עליו מהמרחב הרוחני, עקב חוסר התאמתו לאותם חוקים, הוא לא משתווה לעולם שסביבו, ולכן מרגיש עצמו ברע. וההרגשה הרעה הזאת דוחפת את האדם לתקן את מצבו. ולכן ההבדל בין האדם לבין המדרגה שבה הוא נמצא, לעולם שבו הוא נמצא, מורגש בו כייסורים, כדי לעזור לרצון לקבל שלו להרגיש, שעליו לתקן את עצמו.

אבל אדם שנמצא בהתאמה למדרגתו, מרגיש תענוגים מכל מה שסובב אותו וממלא אותו. תענוגים שמורגשים בו לפי מידת התאמתו. הם אינם באים כדי להרגיע את האדם, אלא כדי לתת לו כוחות להתייחס נכון גם למדרגה הבאה, למצבו הבא. היינו, לממש בצורה מועילה את היכולות שלו, ולרכוש את המדרגה הבאה בכוחותיו עצמו, ללא הקדם ייסורים.

זאת אומרת, היחס של האדם חייב להיות מעל לרגשות, גם השליליים וגם החיוביים. הוא צריך להתייחס אליהם ככוחות שעוזרים לו ומועילים לו בדרך. וככל שהאדם יכול להתנתק מהרגש ולהתעלות מעליו, שנקרא ללכת למעלה מהדעת, ולהתחבר למטרתיות של המצב, הוא מזרז בכך את התקדמותו, ואף פעם לא מרגיש ייסורים. אלא מרגיש את התענוג הנקרא אור פנימי, שאינו הנאה מהמילוי, אלא אור ישר המלובש באור חוזר, כלומר, מילוי שמלובש בכוונה להתקדם.

התגלות המחשבה - בהשגת המטרה

ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.

כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.

תכונת ההשפעה נרכשת על ידי האדם באופן הדרגתי, כמו מדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן, בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת מטרתו. ודע, שהכמות והאיכות של מדרגות אלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:

א. מציאות החומר הגשמי - נקראת סדר התגלות האור העליון מלמעלה למטה. כלומר מן המקור הראשון, שממנו נחצבה כמות של אור היוצא ממהות הבורא. אותו האור עובר הֶסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ובריות גשמיות.

ב. מציאות השכל העליון - לאחר ההשתלשלות מלמעלה למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה למעלה, שהוא מדרגות הסולם, שעליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שמגיעה למטרת הבריאה.

שתי המציאויות, על כל מקריהן ופרטיהן, מבוארות בחוכמת הקבלה.

בכל מדרגה ומדרגה ישנה כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, היינו ההסתרה, וגם הגילויים, ההתגלות מלמטה למעלה. זאת אומרת, כל מדרגה כוללת את מה שקיים, ממנה ועד אין סוף, ואת מה שקיים, ממנה ולמטה עד הנקודה התחתונה ביותר.

בכל מדרגה יש את כל ההסתרות מאין סוף ועד אליה. כלומר, מורגשים בה בכוח כל "האחוריים" שיש ממנה ועד אין סוף. והם אותן הדרגות, אותם הרצונות, אותם התיקונים, שהאדם יצטרך לעשות. ומאותה מדרגה ומטה, נמצאות כל המדרגות שהאדם עבר בדרכו. והן גילוי השכל האלוקי, שהאדם קונה אותו לעצמו כשכל חדש.

המדרגות עצמן הן דומם. הן התנאים שנמצאים כנתונים פנימיים וחיצוניים סביב האדם, שפוסע על המדרגות. והנשמה צריכה להרגיש אותם כתנאים פנימיים וחיצוניים שלה, כתנאים של גילוי והסתר. תנאים של גילוי, הם אותם תנאים שהאדם עובר עד מדרגתו הנוכחית, ורוכש אותם כפנימיים. ותנאי ההסתר הם אותם תנאים חיצוניים, ממדרגתו הנוכחית ולמעלה עד אין סוף, שהאדם עדיין צריך לרכוש ולהעביר אותם לפנימיותו.

אבל האדם, שבנוי מחומר של רצון לקבל, איך הוא פוסע על המדרגות? איך הוא רוכש מדרגה אחר מדרגה? הוא קולט בתוכו את טבע המדרגה, ומעתיק אותו על הרצון לקבל שלו, שמקבל את צורת המדרגה. האדם, הרצון לקבל שלו, נמצא במדרגה מסוימת, מדרגה חיצונית כלפיו, ועל ידי עבודה כנגד הרצון לקבל, בשיפור הרצון לקבל, ביגיעה לרכוש את טבע המדרגה, הוא רוכש על עצמו את הצורה של המדרגה.

האדם לא רק הופך לגורם הפעיל בכל מדרגה ומדרגה, אלא רוכש מהתנאים וההתגלויות של אותה מדרגה, נרנח"י, שללא השגתם, המדרגה איננה אלא תנאים בלבד. ואם האדם נכנס לאותם התנאים, ועובד עם הרצון לקבל, ביגיעה נגד הרצון לקבל, לקלוט את תנאי המדרגה ולהפוך אותם לצורת הבורא באותה מדרגה, הוא מקבל אותה צורה פי תר"ך פעמים יותר מזו שהיתה במדרגה עצמה. כלומר, כפול האיברים, הרצונות, היגיעות, שנתן כדי לרכוש את המדרגה.

ולכן צריך להתייחס לכל העולמות כאל דרגות הכנה שנמצאות בטבע, שקיימות מחוץ לאדם, בתנאי בלבד, בכוח, ולא בפועל. בדומה לאדם בעולם הזה, שמחליט לסדר, לשפר, לתקן את תכונותיו הפנימיות, כלפי צורה שקבע לעצמו כצורה מתוקנת. והוא מתקדם כלפי הצורה הזאת בשלבים, מתוך שלוקח את כל הנסיבות, את כל התנאים והתכונות שלו, ומתקן אותם בצורה הדרגתית. הצורות שהוא עובר נמצאות בו בכוח. כי מובטח שחייב לעבור אותן, מתוך הטבע שלו, מתוך התנאים ההתחלתיים. אבל הן לא קיימות בו לפני שמימש אותן על עצמו.

וכך גם המדרגות העליונות, העולמות העליונים כולם, מחוץ לאדם הם קיימים רק בכוח, רק כתנאים בעלמא. ורק האדם שמתקן את עצמו רוכש את המצבים האלה, בונה אותם בפועל, בצורתם המוחשית. כל המדרגות וכל המצבים קיימים רק כלפי האדם המשיג, כלפי האדם המבצע, שבונה את המדרגה כלפי עצמו מרשימות, מתנאים. ואי אפשר לדבר על מדרגות שלא כלפי עצמו, כי הן קיימות רק כתנאים בעלמא.

אם כך, למה לכל הנשמות יש אותן המדרגות? מפני שכל הנשמות מקורן מנשמה אחת כוללת, הנקראת אדם הראשון, שנשברה בהדרגה, כלומר, איבדה את המסך על הרצון לקבל המתוקן עד שנעשה לרצון מקולקל. ובנפילתה, בירידה ההדרגתית של הרצון לקבל, נבראו כל דרגות השבירה. ולאחר שהמציאות הזאת הסתדרה, והחלה להיתקן בחיצוניותה, היינו, החלה יציאת העולמות, אז גם העולמות יצאו והסתדרו משבירת העולמות, במדרגות משלהם. וכלפי הנשמה, העולמות האלה קיימים רק בתנאי שהנשמה מקבלת את צורתם.

וכך יוצא, שכל המדרגות של העולמות, וכל המדרגות של הנשמה, שחייבת לרכוש את צורות העולמות, הן מדרגות זהות. שכל מדרגה כוללת את התנאים שהנברא רכש מלמטה עד אליה, ואת התנאים ממנה עד אין סוף, שעדיין נמצאים בהסתרה.

איך אדם יודע להשוות את עצמו עם המדרגה הבאה?

האדם פועל רק מתוך נתונים ברורים שמתגלים בתוכו. הוא עצמו לא מסוגל להשיג שום נתון שחסר לו. לומדים זאת מהסבריו של בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות" על דרגות עליונות. שבכל מדרגה ומדרגה יש רשימות של המצב הבא. ויש אח"פ דעליון שמסביר ונותן את כל התנאים של מדרגה יותר עליונה. ויש דוגמה הנקראת "נה"י דאמא", שאח"פ דעליון מעביר דמות העליון בתוך התחתון, ובצורה כזאת מלמד את המדרגה התחתונה איך להגיע למדרגה העליונה.

על התחתון רק להשיג את הרצון. או ליתר דיוק, על ידי פעולות מסוימות ללקט רצון להידמות לעליון. בדומה לילדים בעולמנו, שיש להם דחף טבעי להידמות לגדולים. שהרצון לקבל שלהם דוחף אותם בצורה טבעית להיות יותר גדולים, כי מרגיש שמובטח לו יותר תענוג, יותר מילוי. אלא שהתקדמות רוחנית אינה כהתקדמות הגשמית שנעשית מאליה. מפני שכדי לרכוש את הצורה הנגדית, את הרצון להשפיע, את צורת הבורא, לא עובדים עם הרצון לקבל, אלא כנגד הרצון לקבל.

לכן את הרצון למדרגה הבאה חייב האדם להשיג על ידי יגיעה. אבל מלבד הרצון עצמו להיות יותר גדול, להיות המשפיע, שהוא רצון על טבעי, כל יתר הנתונים נמצאים ברשות הנשמה, ואין היא צריכה לטרוח ולחפש אותם. אלא רק לחפש יותר רצון להידמות למאציל, כלומר, להשיג יתר הכרת גדלות הבורא כלפי הנברא, ואותה מקבלים רק על ידי הסביבה. כי לאדם עצמו אין את הנתונים האלה, הוא לא יכול למצוא אותם בתוכו.

באדם נמצאות הרשימות של המצב הבא, אבל לא הדחף לממש אותם, כלומר, לקבל את גדלותה וחשיבותה של המדרגה הבאה. רק מתנאים חיצוניים, רק מהסביבה, הוא יכול לקבל עזרה כזאת בהכרת חשיבות המטרה, שירצה לעזוב את מצבו, ולעבוד כנגד הרצון. בדומה למצבו של אדם בעולם הזה, שמקבל חשיבות להיות מישהו גדול. הוא אמנם חייב לטרוח, אבל ההבטחה שהוא רואה לעתיד היא שמשמשת לו כחומר דלק, שיכול לתת יגיעה כדי להגיע לאותו עתיד.

מה שאין כן ברוחניות. העתיד נסתר מהרצון לקבל כדי שלא יעבוד כקליפה. ולכן צריך להגביר את הכרת החשיבות של להיות משפיע, כנגד הרצון לקבל. שהאדם לא ירצה לרכוש את תכונות ההשפעה בתוך הרצון לקבל, וישפיע על מנת לקבל, אלא יעבוד למעלה מהדעת. הרצון לקבל לא מסוגל להשתתף בהחלטה להגיע למדרגה יותר עליונה, אלא רק בצורה אגואיסטית, כי בצורה אלטרואיסטית הוא עדיין לא מתוקן להשתתף בה. ואם היה מתוקן, היה כבר במדרגה העליונה.

לכן ישנה החלטה הנקראת למעלה מהדעת, שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו ומחליט להידבק בעליון. כלומר, מנטרל את האח"פ שלו, ובגלגלתא ועיניים שלו נדבק למעלה מהדעת באח"פ דעליון. רק בצורה כזאת אפשר להתחיל לממש את התנאים של המדרגה העליונה, ולהידבק אליה בכלים דהשפעה ולאחר מכן להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה.

זאת אומרת, המעבר של האדם למדרגה יותר עליונה נעשה בשני חלקים: קודם כלים דהשפעה שאינם שייכים לאדם, אלא נמצאים בו מטעם השבירה. ואחר כך כלים דקבלה, כלים של האדם, האח"פ. על ידי שנִתנו לאדם כלים דהשפעה, "בחינת ישראל", כלים של בינה שנפלו לתוך מלכות, הוא יכול להדביק את עצמו לבינה, לעליון, להדביק גלגלתא ועיניים לאח"פ דעליון. ולאחר שנדבק לבינה, נותר לו להדביק את האח"פ, את הטבע שלו. ואז הוא לאט לאט מעלה את האח"פ שלו למעלה, במדרגות הנקראות "עיבור", "יניקה", "מוחין".

מהו הקשר בין המצב הבא של האדם לבין המצב הבא של החברה?

לאדם הפרטי יש מצבים נוכחיים, רשימות של המצב הבא, שעל ידם הוא יכול לתאר את המצב הבא. ואילו החברה היא אוסף של פרטים, שכל אחד מהם רוצה להגיע למצב הבא. לכן אין הבדל בין מה שמתגלה לאדם אחד כלפי המצב הבא, לבין מה שמתגלה לחברה.

ומי שבאמת משתוקק למצב הבא, הוא לא מדמיין רק יותר קירבה לבורא, אלא יחד עם זה ובאותו שיעור, הוא מדמיין את עצמו מקושר יותר לחברה, לכוחות דהשפעה, לכלי הכללי. וברור לו שהמצב הבא שלו והמצב הבא של החברה הם אותו מצב. אין לו שאלה אם יש הבדל בינו לבין החברה במחשבה על המצב הבא, אלא הם היינו הך.

לכן נאמר: "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא".[13] כי מצב רוחני הוא מצב אחד שלא ניתן לחלק לכמה מצבים. אם הפרט וכלל החברה לא משתווים במצבם הנוכחי, לא נקרא שיש להם כלי רוחני. האדם חייב להימצא עם החברה ביתר חיבור וביתר דיוק כלפי ההשתוקקות להשתוות למצב הבא. ושאלה זאת רק צריכה להביא אותו להבנה, שראייה רוחנית, כיוון רוחני, הם כאשר האדם רואה את מצבו הפרטי ואת מצב החברה כמצב אחד.

כי המצב הנוכחי של האדם, נקרא אותה מידה שבה האדם נכלל עם יתר הנשמות. והמצב הבא, היותר עליון, נקרא אותה מידה שנכלל עם יתר הנשמות בצורה יותר מגובשת. היינו, ביתר ויתור על עצמו, וביתר כוח התחברות איתן בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שהכלי הכללי, המשותף ביניהם, הוא ביתר עוצמה, ונקלט בו אור העליון במידה מרובה יותר. אלא שכעת כל אחד מפריד בין מצבו הפרטי למצבה של החברה. לא מרגישים עדיין שהתגלות האלוקות מקבלים בכלים של החברה ולא בכלים פרטיים.

ולמה "תלמוד עשר הספירות" לא מביע את כל המציאות בצורה של פרט וכלל? כי האדם לא מחלק בה את עצמו ואת החברה לשני חלקים נפרדים. אלא דבקותו בכלי הכללי של החברה, היא נקראת הכלי שלו. בקבלה לא מדברים על החלוקה הזאת, כי ברור מאליו שמקבלים את גילוי המדרגה רק בכלי של אדם הראשון. במדרגה התחתונה ביותר, האדם נמצא לבדו, בתוך הנקודה שלו, ורק משתוקק לבורא. אבל כשמתחילה בו השתוקקות אמיתית, הוא מתחיל לחבר את עצמו עם יתר הכלי של אדם הראשון ואז נכנס ל"עיבור".

בתוך מה הוא נמצא בעיבור? בתוך הכלי הכללי. ובשלב ה"יניקה" ואחריו בשלב מידת "מוחין", האדם נדבק לכלי הכללי של אדם הראשון באותה מידה קטנה. אפשר לדמות את הכלי הכללי הזה לכלי גדול מעל האדם, שבו שורה האור העליון. וככל שהאדם נדבק אליו מלמטה, ומנסה להיות חלק בלתי נפרד ממנו, באותה מידה הוא מרגיש מה שמגולה בתוך הכלי הזה.

הכלי הוא אינסופי וההתגלות בו היא אינסופית. והמדרגה של האדם נקבעת לפי המידה שיכול להידבק לכלי הכללי. "האני" של האדם, הקומה שלו, נמדדים לפי מידת ההידבקות שלו לכלי הכללי. לכן אין שאלה מה חושבת החברה ומה חושב האדם, אלא בכל מצב רוחני הם נמצאים כאחד.

איך החברה יכולה לצייר לאדם גדלות הבורא וגדלות המטרה?

מתחילים לסדר את עניין ההשפעה בחברה על פני דוגמה חיצונית. אחר כך עוברים לדברים יותר פנימיים, רוחניים, וגם אותם מנסים להשפיע כלפי החברה. למשל, מפרסמים בחברה שעישון הוא דבר רע. ומתחילים לתאר איך העישון פוגע באדם, איך הוא מונע ממנו להגיע להשגת המטרה, כמה חבר מעשן מזיק לכולם, וכמה החברים האחרים שונאים את ההתמכרות שלו להרגל הזה.

דרושים חוכמה רבה וידע בפסיכולוגיה כדי לתכנן פרסום כזה. אבל בצורה כזאת אפשר להפעיל שמועה בחברה, על חשיבות ההתנזרות מעישון. ואז נתחיל לראות איך כל אחד ואחד בחברה מקבל יתר רצון כנגד העישון, שנאה אליו, הכרת הרע שבו. ולא יצטרך לגייס כוחות לעבור מעשרים סיגריות ליום לשתי סיגריות. כי אדם שרואה שהחברים סביבו לא מסוגלים לסבול את העישון, מיד מרגיש שהוא לא מסוגל לעשן לידם. ולא מרגיש חיסרון בסיגריה, למרות שעישון הוא צורך גופני עמוק, שהגוף זקוק לו כמו לסם. אבל האדם מרגיש שהוא לא מסוגל יותר להדליק סיגריה ולעשן.

תמיד האדם שוקל תענוג מול ייסורים. ואם הוא מרגיש מההרגל שלו ייסורים, הוא מיד מתרחק ממנו בלי צורך להשקיע כוחות. לעומת גמילה מעישון בצורה הרגילה, שדורשת כוחות רבים, ומאבק על כל סיגריה, וסבל מרצון שבוער בפנים. אבל בהשפעת החברה, הרצון לעשן פשוט עוזב את האדם, הוא לא מסוגל יותר לעשן. פתאום הוא מרגיש את הדרגה האחרת, את החובה, במקום הרצון והייסורים, במקום הכלי שנעלם לו.

ואותו דבר אפשר להרגיש כלפי הרגל אחר, כללי יותר מעישון. אבל אין מצווה שכולם יתחילו לעשן. אין מצווה לרדת למצבים רעים ואחר כך להתנזר מהם. כמו שאין מצווה ללכת לשוק ו"להתלכלך" כדי לצאת משם יותר צדיק. דרך העלייה איננה קודם להיות רשע ואחר כך יותר צדיק. לכן, אם לא כולם מעשנים, אפשר לעשות את אותו תרגיל כמו עם הגמילה מעישון, עם הרגל אחר שיש לכולם. וללמוד ממנו איך הלאה לעשות.

התוצאה הרצויה היא, שהאדם יראה שהוא עוזב את ההרגל הקדום, שהגוף זקוק לו ולא מסוגל בלעדיו, שיראה איך לפתע ההרגל הזה נעלם. והגוף לא צריך יותר את כל הטקס הזה, לקחת סיגריה, לשחק איתה ולהדליק. כל ההרגל נעלם לחלוטין, ואין בו משהו שמושך את האדם ומחייב אותו, כי הרצון הוא הקובע את התנהגות האדם.

על הפסקת העישון גם קל לפרסם, כי יש לה תמיכה בדעת הקהל הכללית. ויש גם הסכמה פנימית של האדם, שיודע שהעישון הוא לרעתו, אבל מקבל כנגדו תענוג, כי העישון מרגיע אותו, ונעשה לו כהרגל, וההתנזרות ממנו עולה לו בייסורים ובמאמצים רבים. כלומר, בפעולת הגמילה מהרע פועלים כלפי האדם גם גורמים חיוביים וגם שליליים.

מה שאין כן, את גדלות הבורא האדם לא יכול לצייר לעצמו, שיצא לו משהו טוב מהקשר עם הבורא. לא שהוא גדול, לא שיהיה לו רווח ממנו, לא שדעת הקהל תסכים, לא שתהיה לו הסכמה פנימית, לא שהעדר הקשר הזה גורם לו ייסורים. אין לו שום יסודות, הכנות להימשך לקשר הזה. הוא לא מרגיש שיש לו ייסורים מחסרונו, בפרט אם מדמיין את הבורא כהמשפיע. הוא לא רואה בהשפעה חיסרון או דבר גדול. הוא לא מרגיש שהייסורים נובעים מחוסר השפעה, כי הייסורים שלו הם דווקא הפוכים, ממה שהוא לא מקבל.

כלומר, בגדלות הבורא לא מדובר בגמילה ממשהו, שהאדם יכול לצייר אותו כרע. אין לו עדיין הכרת הרע במעשיו, לכך הוא עוד צריך להגיע. אלא החברה והחברים חייבים במקום רוחניות, לצייר ולהעביר לאדם התפעלות כאילו הוא נמצא כבר בקשר תמידי עם הבורא, מה התענוג שיהיה לו מרכישת המטרה, ואיזה ייסורים יהיו לו אם לא יגיע אליה. בדומה לגמילה מעישון, האדם מסוגל לתאר לעצמו ולראות את העתיד הטוב שמצפה לו, את השיפור בבריאות ואת השינוי ביחס של החברה כלפיו במידה וייגמל מעישון.

מה שאין כן בגדלות הבורא, בה אין לאדם לא תמיכה מהעולם ולא תמיכה מפנימיותו. אלא עליו לבנות מערכת חיצונית מלאכותית, שגם בה אין את הרעיון הזה, את הכרת הטוב בהשפעה ואת הכרת הרע בקבלה. אבל המערכת המלאכותית הזאת תשפיע על האדם במקום ההסתרה שבאה מכל העולמות, ואז האדם כביכול נמצא ברוחניות, ונפטר לגמרי מהרצון לקבל, כאילו חותך אותו מתוך עצמו כמו בסכין. השפעת החברה צריכה להיות כזאת שנותנת לאדם כוחות לצאת מהטבע שהוא נמצא בו.

ולא חשוב מהי התמונה שהחברה מציירת לאדם, הוא צריך להגיע להשפעה שלה. כי אחרת אפשר להמשיך לחיות בייסורים עוד שנים ארוכות. האדם חייב לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה בכוחות עצמו. על ידי הייסורים שהבורא נותן לאדם, הוא רק מביא את האדם להחלטות. והאדם חייב להמשיך ולעשות את כל הדרך בעצמו.

דרך ייסורים היא דרך ממושכת מאוד. לכן רק בעת הנוכחית מתחילים לשמוע, שחובתו של האדם לסדר סביבו חברה. וגם השמועה הזאת עדיין לא נקלטת. עדיין לא קושרים את הייסורים להעדר חברה נכונה. אנשים עדיין לא סובלים מכך שלא מקבלים מהחברה הכרה ברוחניות, הכרה בתכונת ההשפעה כמצב הטוב ביותר. כי לא מקבלים מהחברה ציור, שנמצאים במצב הגרוע ביותר. ציור שיפעל על האדם בצורה מוחשית, שירגיש בחושים שלו כחולה אנוש.

ולכל אחד ואחד מהחברים בנפרד אין אמצעי להתקדם לקראת הציור הנכון, ולחיות בתוך אותו ציור מלאכותי, אלא אם כל החברה יחד תתחיל לסדר אותו בהדרגה כמו לֶגו, עוד קצת ועוד קצת, לבנות לעצמה מצב, דמות, הרגשה, שלעומת הדרגה הבאה, להישאר במצבנו, בדרגתנו הנוכחית, זה מוות.

המטרה הזאת חייבת להיות בכל פעולה, שניצבת בפני הקבוצה. אחרת במשך חודשים ושנים ממשיכים לשמוע עליה ללא שום תועלת. רק אם בפועל מדי יום, מתחילים וגומרים את היום בהכרת תוכנית הפעולה ובדיקתה, אם נעשה משהו והושג משהו לקראת המטרה, או לא. עם מה החברה גמרה את היום הזה בתור חברה, האם התקדמה בתוכנית ועשתה משהו, או שאותו יום נמחק ועבר סתם כך.

אחרי שהאדם שומע על האמצעי הזה שנקרא חברה, מרגע זה ואילך הוא יכול לסייע להתפתחותו בדרך תורה. ואם הוא לא מסייע לעצמו, הוא מתקדם בדרך ייסורים, שהיא דרך מתמשכת על פני כמה גלגולים. כי מרגע שהאדם שומע על היכולת להתפתח על ידי החברה, ועד שמגיע אליה בפועל, אם הוא לא משתדל ליצור ולבנות חברה נכונה, עלולים לעבור עליו עוד כמה גלגולים. והדרך הזאת של ייסורים היא דרך ארוכה ומתישה. לכן לא כדאי לחכות שהזמן יפעל, כי הוא פועל, אבל בצורה מאוד איטית.

והחברה, אם אינה אומרת על עצמה בכל יום, שהצליחה במשך היום לבנות את עצמה כחברה יותר מגובשת ויותר משפיעה על האדם לקראת המטרה, אז לא ניצלה נכון את היום הזה. ולא צריך לראות את כל יתר הפעולות שמושכות, ומובילות, ומלוות את החברה בדרך למטרה, חוץ מלבחון את הפעולה בתוך החברה, האם היא נעשתה יותר משפיעה על כל אחד ואחד לקראת המטרה.

וכל יתר הפעולות, שעושים כדי לארגן ולהפיץ את החוכמה, הן "גְרַמָא דגְרַמָא דגְרַמָא", זאת אומרת, פועלות בעקיפין. שאם לא בודקים לאחר ביצוען אם הן נתנו משהו לחברה, אם הביאו אותה להיות יותר מגובשת, יותר פועלת, יותר לוחצת על כל אחד לכיוון המטרה, אז כל הפעולות החיצוניות האלה לא מגיעות לתכליתן, ואפשר להפסיק אותן או להחליף אותן. בכל פעולה ופעולה האדם חייב לשאול את עצמו, באיזו צורה היא מגיעה אליו כדי לדחוף אותו למטרה.

הכוח המשגיח העליון

המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.

בני אדם אינם יודעים מהו הטבע הרוחני, אלא לאחר שהוא מתגלה להם. כמו שמספר המדרש על אברהם אבינו, שבהיותו עדיין "אברם" החל לשאול את עצמו על המקור לכל הגדוּלה שראה בטבע וביקום, כולל האדם שבתוכם. הוא החל לשאול על החוק הכללי, אותו כוח עליון, שנמצא מעל הטבע ומפעיל אותו ומסדר בו הכול, על המטרה שלו בבריאה ובהשגחה עליה, שלקראתה הוא מוביל את הכול ברצונו ובשליטתו, וגם את האדם שנכלל באותה המטרה. ומתוך שאברהם התחיל לשאול ולחקור, התגלה אליו הכוח העליון, הבורא, והעלה אותו, הורה לו: "לך לך מארצך".[14] כלומר, לעבור מהרצון שלו לרצון אחר, איך אברהם צריך להשתפר כדי להגיע לרצון אחר, היינו, ל"ארץ" אחרת.

זאת אומרת, הידיעות על מצבים אחרים, על קיום אחר, על עולם אחר, על מימד אחר, מתגלים רק לאדם שחוקר את המציאות. ורוצה לחקור את המציאות לא בחמישה חושים, לא את הסביבה, שנשלטת ומתגלה על ידי חמשת החושים, אלא להתעלות מעליהם. זאת אומרת, הוא לא רוצה לחקור את הטבע שנתפס בחמשת חושים, אלא את מה שמעל הטבע, את מה שמוליד ומפעיל את הטבע. אותה חקירה נקראת חוכמת האמת, חוכמה עליונה, מדע עליון.

ואת הידיעות האלה מקבלים ממדענים שחוקרים את העולמות העליונים, ונקראים מקובלים. למקובלים יש נטייה לחקור ולגלות מה שנמצא מעל הטבע, כמו כל מדען רגיל שחוקר את הטבע כדי לגלות תהליכים שקורים בטבע של העולם שלנו.

השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.

אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא היתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.

מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.

כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".

מי שחוקר את המציאות ומגלה אותה, על ידי יגיעה בהשתוות הצורה לאותה המציאות, הוא מגלה את יחסו של הכוח העליון הנמצא מעל הטבע, כלפי מי שנמצא בתוך הטבע. ואת היחס הזה האדם מגלה באותם כלים שכבר נמצאים בהשתוות הצורה. ולכן הוא מגלה את המשגיח, את המאציל, כטוב ומטיב, כטוב המוחלט.

מי שהולך לגלות את מה שנמצא מעל הטבע, את הכוח שברא את הטבע, שמסדר ומוביל אותו לאורך כל ההתפתחות, יכול לגלות אותו רק על ידי כלים מתוקנים. ובכלים המתוקנים מתגלה תמיד רק יחס טוב, כי מתגלה האור, מידת הדבקות בבורא שמתקבלת כתענוג. ולכן המקובלים, בניגוד לאחרים, מרגישים את יחס הבורא כטוב המוחלט, בכל המדרגות, בכל ההשגות ובכל התנאים. כי השגה יכולה להיות רק בהשתוות הצורה, בהתאמה לבורא, כשהכלי מוכן לקבל את המילוי כתענוג, להרגיש אותו כתענוג.

מה שאין כן מי שלא נמצא בהשתוות הצורה לכוח העליון, מי שלא מרגיש אותו, שלא קורא אותו נכון, לו נדמה שהכוח העליון הוא כולו רע. גם מה שנראה לנו לעת עתה כטוב בחיים, במוקדם או במאוחר יתגלה לנו כרע. ואילו גילוי הכוחות העליונים, גילוי הכוח הכללי של הבורא, כבורא ומשגיח, לא יכול להיות מורגש בנו כרע. כי כדי להרגיש אותו, חייבים לתקן את הכלים בהתאם אליו.

ולכן, לא חסר לנו אלא תיקון הכלים. שעל ידי תיקון הכלים נעבור מהרגשה רעה להרגשה טובה, עד שנזכה להשיג את מטרת הבריאה, ככוח המשפיע, שמורגש באדם כטוב המוחלט.

לאיזו הכרה צריך להגיע, להכרת הרע או להכרת הטוב?

הכרת הרע או הכרת הטוב שייכות לשני גורמים שונים. הכרת הרע שייכת לטבע הנוכחי של האדם. והכרת הטוב שייכת לכוח העליון, לכוח הבורא. והאדם חייב להגיע לשתיהן. תחילה להכרת הרע שנמצא בו, ולאחר מכן להכרת הטוב שבכוח העליון.

הם אינם סותרים זה את זה. אלא ההפך, ככל שהאדם מגלה את הכרת הרע, שהטבע שלו הוא רע, הוא יכול להגיע להכרת הטוב, שהטבע הרוחני הוא טוב. לכן שני הנושאים האלה, הכרת הרע על הטבע הגשמי והכרת הטוב על הטבע הרוחני תומכים זה בזה, ולא סותרים.

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.

הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.

ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.

ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.

מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.

ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.

הבריאה נראית לנו הפוכה מתַכליתה, כדי שבהתגברותנו על הצורה הזאת, נלך ונרכוש למעלה מהדעת את חשיבות ההתפתחות לדרגה יותר עליונה. כדי שנעבוד נגד השכל וההיגיון, ולא נקנא במצבו של עגל בן יומו, אלא נראה את הצורה העתידית כמטרה, ונבין שנגיע לצורות נעלות הרבה יותר מאותו עגל, שנשאר כל חייו בדרגה שבה נולד.

וההתגלות הקיצונית הזאת הולכת וגדלה ככל שעולים במדרגות. בכל מדרגה ומדרגה, ככל שהמדרגה יותר עליונה, העליות והירידות בה יותר קיצוניות וקוטביות. אדם שיורד ממדרגה תחתונה נופל למצבים מוכרים, למצבים שבהם הירידות קרובות לעליות. מה שאין כן באדם שרוכש תיקונים גדולים ונופל מגובהם. מצבי הירידות והעליות שלו קוטביים מאוד ומרוחקים אלה מאלה. והירידות יכולות להיות מורגשות באדם בקיצוניות כזאת, ששוכח קרוא וכתוב, או ששוכח את כל חוכמתו, ומתנתק לחלוטין מכל ההשגות הפנימיות והחיצוניות שהיו לו בזמן העלייה.

המצבים האלה של הרגשה קיצונית באים לאדם גם כדי לתת לו מקום לעבודה, לרכוש את המדרגות הבאות בלמעלה מהדעת, וגם כתוצאה מטבע המדרגות. כל מדרגה ומדרגה כוללת את שני המצבים הקיצוניים, הנקראים "מלכות" ו"כתר", ושניהם חייבים להתבטא במדרגה. ולכן האדם חייב לקלוט אותם, לאבחן בהם את כל ההבחנות זה כנגד זה, ולהרגיש את הקיצוניות שיש ביניהם. ומהפער והמתח שהאדם מגלה ביניהם, נוצר בו עומק הקיבולת של הכלים.

אם העולם נמצא בהשגחה מטרתית, כיצד יתכן שיגרם לו נזק מ"פרי לא בשל"?

"פרי לא בשל" נקרא אדם שמקבל מילוי לפני שגמר את התיקון. אבל לפי טבע המדרגות אי אפשר לקבל כך מילוי. בצורה טבעית העלייה נעשית מלמטה למעלה, דרך עיבור, יניקה, מוחין, שכוללים כל מה שצריך לגלות ולהשיג וללקט ולקבץ מכל המצבים האלה. לכן לא יתכן מצב שהאדם יעלה מלמטה למעלה, ויקבל התגלות האור, או הארה, לפני שהכין את הכלי. כי אין לו כלי לקבל את האור.

אלא הסכנה הזאת, שבקבלת כלי טרם בישולו, זאת אומרת, שיתגלה בנו האור בכלים שעדיין אין להם מסכים, קיימת רק בהשתלשלות הכלים מלמעלה למטה, באדם הראשון. אבל בקבלה משתמשים במושגים האלה גם כלפינו, כלפי מי שעולה מלמטה למעלה, רק כדי להדגיש, שלעולם ובשום מדרגה, האדם לא יכול לעשות טעויות או שגיאות, בהתקשרותו לאורות ולכוחות עליונים. לא ניתַן לו לטעות. כי כבר מלמעלה על ידי השבירה, הכוחות והמצבים משתלשלים בצורה כזאת, שתיקון תמיד קודם למילוי.

אמנם בהסברים על הקבלה אפשר כביכול להשפיע על בני אדם אחרים. לתת להם ידיעות לא בצורה הדרגתית נכונה, או בכמות ובעוצמה שאינן מדודות נכון, לפי כל מצב ומצב שלהם, אם לא מכירים את טבע האדם ולא מרגישים אותו בצורה פנימית. כפי שבדרגות של העולם הזה, לעיתים קרובות "שופכים" על האדם הסברים שהוא לא מסוגל לקלוט, והוא מוציא מהם הקשרים לא נכונים שמבלבלים אותו. אבל גם להשפעות כאלה יש תיקון, שנקרא "שכחה". לא כמושג פסיכולוגי, אלא המושג הרוחני.

ואת הפסיכולוגיה עצמה, למה קורה דבר כזה בין שני אנשים, אפשר להסביר מתוך שהשבירה נמשכת כביכול. כי שניהם לא מתוקנים ולכן פועלים מתוך השבירה וממשיכים אותה. אבל ברוחניות, נזק יכול להיות רק אם מקובל נותן לתלמיד ידיעת יתר, שנעשית לידיעה של התלמיד לפני שבנה לה כלי מעל הדעת.

וכשקונים ידיעה רוחנית ללא כלי של השפעה, הידיעה הזאת נקלטת באדם כעיכוב. למשל, המקובל נותן לתלמידו הרגשה, שחייבים להשפיע מאה קילו תענוג לבורא. והתלמיד לא מסוגל, ולא מבין, ולא יכול להסכים. וכך הידיעה שלפניו "כובשת" אותו, ועוצרת אותו מלעשות, כי כבר יודע שהוא לא מסוגל, ולא מוצא בתוכו כוחות להתקדם. ולכן אסור לעשות כך.

ואילו בתפילה צריך לבקש על תיקונים ולא על מילויים. ואז יתגלה האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת. חסר לאדם רק תיקון הכלים. ומילויים כלל לא נכנסים לחשבון. האדם יכול לצעוק כל חייו ולבקש מילויים, אבל הבורא כלל לא מתייחס לצעקות האלה. כי המילוי שממלא את הכלי הרוחני נקרא השפעה, תיקון, שמתקבל כאור.

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.

פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:

א. דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.

ב. דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.

מלכתחילה האדם משיג את עצמו, מרגיש את עצמו, כיצור רגשי, שמחפש ומשיג רק את המצב הטוב ביותר, לפי רגשותיו בחמישה חושים. כך שכל מה שמקבל דרך חמשת החושים, יהיה מורגש בו כתענוג. והשכל וכל מה שיש באדם, מכוון להפעיל את החושים במידה ובכיוון, שמה שמרגישים בהם, מורגש רק כתענוג מירבי בכל רגע ורגע של קיום האדם לפי הטבע.

אבל המטרה של הבורא בבריאה היא לפתח באדם כלים שונים לגמרי, מעל החושים שלו, הנקראים כלים רוחניים. והמיוחד בכלים הרוחניים, שהם נמצאים מעל החושים הגופניים, והם מהווים רכישת רצון הבורא להשפיע, כדי לשמש ככלי של האדם. והאדם לאחר שרוכש את הרצון להשפיע של הבורא כרצון שלו, שנקרא גלגלתא ועיניים, מתוכו הוא מתחיל להשתמש גם בכלים הטבעיים שלו, שנקראים אח"פ, ולהפעיל אותם לטובת יתר התפעלות של הרצון להשפיע, של גלגלתא ועיניים.

והתפתחותו של האדם היא לקחת את דמות הבורא, את הצורה שלו, הנקראת גלגלתא ועיניים, ולבצע את הצורה הזאת, לממש אותה, בכלים דאח"פ. והפעולה הזאת נקראת לקבל על מנת להשפיע, להשתמש בטבע האדם, אבל בצורה של השפעה, של צורת הבורא. לכן לעולם אי אפשר להתקדם למטרה על ידי מנגנון של תענוג וייסורים. כי המטרה עצמה היא להשיג על הרצון לקבל צורה של השפעה.

ואם נמצאים רק בהרגשת תענוג וייסורים, אז בדומה לחיות ובהמות בדרגת חי, בורחים למה שיותר נוח, למה שיותר טוב, למה שמורגש כיתר תענוג, לעומת פחות תענוג או ייסורים. וככל שההבדל, ההפרש, בין המצב הנוכחי למצב העתידי המשוער גדול יותר, הוא מזמין באדם כוחות גדולים יותר של תנועה והשגה, וביתר מהירות ורצון הוא עובר ממצב למצב. אבל בכך הוא נשאר בדרגת חי.

ואילו ההתפתחות היא התפתחות ברכישת כלים רוחניים. זאת אומרת, שלא מגיבים למתרחש, למה שמורגש כטוב או רע, אלא למה שמורגש כצורת השפעה יותר גדולה, לעומת צורת השפעה פחות גדולה. שהאדם בכל רגע ורגע מתנזר ומתרחק מקביעת מצבו כטוב או רע, ועולה מעל אותה קביעה ואותו אבחון, ומבקר וקובע את מצבו רק ביחס ליתר השפעה או לא, לעומת מצבו הקודם. ועד שהאדם לא עובר מחושיו הגופניים לחושים רוחניים, לא נקרא שצועד אפילו צעד אחד לקראת מטרת הבריאה.

לכן, אין דרך שנקראת דרך ייסורים. אלא האדם, אם הוא נמצא בייסורים או בתענוגים, הוא לא מתקדם, אלא נותר על עומדו, עד שסופג די והותר מכות, שמצטברות בו ומחייבות אותו לשאול: "מהו הטעם בחיי?", "למה אני סובל?". כשהאדם מתחיל לשאול למה הוא מקבל מכות, הוא מתחיל להבין שיש סיבה למכות, ושהסיבה הזאת היא מעל המכות. שהמכות הן רק אמצעי כדי שיתרומם מעליהן, שירכין מעט את ראשו, ויראה שעל ידי המכות מחייבים אותו להתפתחות מעל הרגש בכלל, מעל תענוג או ייסורים.

ולאחר שנותנים לאדם הזדמנות לחשוב על הסיבה, משאירים את היתר לבחירתו החופשית. מהשמים רק נותנים מספיק מכות. אבל מרגע שהאדם מתחיל לחשוב ולהבין, שיש במכות סיבתיות ומטרתיות, עליו להמשיך להתקדם לבד. כי ברכישת החוש השישי, צורת המשפיע, האדם חייב להביע רצון אישי, והרצון הזה לא יבוא במחויב מלמעלה. מלמעלה רק מביאים לו ייסורים. ואם האדם עומד במקומו וסובל ייסורים, לא נקרא שהוא מתקדם.

בסבל וייסורים אין התקדמות. ההתקדמות מתחילה לא בתוך המישור אלא מִגְדילה כלפי מעלה, לגובה. מרגע שהאדם מבין, שעליו לקבל על עצמו צורה של השפעה, כל צעד שעושה לקראתה, כל תנועה, כל פעולה, נחשב שהוא מתרומם מהמישור כלפי מעלה. וההתקדמות הזאת יכולה להיות רק מתוך בחירה חופשית, בפעולה חופשית. ובכך האדם עובר מדרך ייסורים לדרך תורה.

דרך הייסורים היא תמיד באותו מישור. האדם סופג עוד ועוד מכות, עד שברגע מסוים הוא מתחיל להבין, שהמכות האלה הן מטרתיות, ונועדו להביא אותו להתרומם לגובה. ולפני כן הוא לא התרומם לגובה. לכן אי אפשר לקרוא לה "דרך", למרות שמכנים אותה דרך ייסורים. והאשליה הזאת שיש לאדם, שעליה מתבססות כל הדתות, שככל שסובלים יותר מתקדמים יותר, מקורה בקליפות, והיא ההפך הגמור מן האמת.

מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראים. והמטרה הזאת חייבת להתקיים בכל רגע. ובצורה האידיאלית, האדם לא היה צריך להרגיש בשום רגע בחייו "גרם אחד" של ייסורים. כי אין בכוונת הבורא ולא ברצונו, שהאדם יסבול, ולא חשוב באיזה צורה. ואם האדם היה עובר מסבל גופני לסבל רוחני, לסבל מחוסר השפעה, הוא היה תמיד בהתפתחות רוחנית, ולא היה מרגיש סבל גופני. הוא לא היה מתחשב בו. הסבל הגופני היה נעלם ממנו לעומת הסבל הרוחני מהשאלה: האם אני משפיע, האם אני גורם תענוג לבורא. והאדם היה מתפתח תמידית רק לגובה, ללא הפסק של תענוג ושלמות.

לכן צריך להתייחס לדרך ייסורים ולדרך תורה לפי המהות שלהן עצמן, ולא כשתי דרכים. יש רק דרך אחת להתפתחות והיא נקראת המאור המחזיר למוטב, דרך התורה. ומה שנקרא דרך ייסורים רק נועד בכל רגע ורגע של עצלות, להביא את האדם להחלטות נכונות על ידי ייסורים. הייסורים מחייבים את האדם לחשוב ולזוז. אבל לחשוב ולזוז במישור הרוחני.

ואם במקום הייסורים שבאים מבפנים, האדם היה נדחף להזיז את עצמו להחלטה ופעולה רוחנית, להשיג את צורת המשפיע, על ידי גורם אחר, על ידי כוח חיצוני, ולא על ידי כוח פנימי, חייו היו מוצלחים יותר. והמקור הזה להתקדמות בלי ייסורים, הוא רק הקבוצה, הסביבה. אין ברשותו של האדם מקור אחר, שהוא יכול להפעיל על עצמו, להתפעל ממנו, לשלוט בו שיכוון אותו לאן להתפתח, אלא רק כוח הקבוצה. ובצורה האידיאלית, אם האדם היה משתמש נכון בקבוצה, הוא היה מונע מעצמו ייסורים גופניים ונפשיים, וכל אותן צרות שיש לאדם, שלא רכש עדיין תכונות רוחניות. הוא היה מתפתח מהר ובצורה המועילה ביותר.

אבל גם על ידי הייסורים האדם בכל זאת יגיע להתפתח. השאלה היא עד כמה הוא בעצמו יבין, שהוא יכול לזרז את עצמו רק על ידי החברה, רק על ידי שימוש נכון בכוחות שהבורא מעמיד לרשותו, ובמידה שיכול להפעיל אותם. וגם מצד החברה, אלה שכבר מבינים זאת, חייבים לארגן סביבה נכונה עבור אלה שעדיין לא מבינים בשביל מה צריך חברה. שהחברה תפעל עליהם כך, שתמנע מהם ייסורים, ותיתן להם הבנה כמה שיותר מהר, ובדרך הקלה והמועילה ביותר, שהתקדמות היא רכישת צורות רוחניות, צורות של השפעה.

ואיך חברה מחייבת את האדם? גם ההתקדמות היא על ידי הרגשת חיסרון. אבל כך שהחברה משפיעה על האדם את חשיבות המטרה, עד שלאדם יהיה חיסרון וכאב כי הוא לא נמצא בהתאם למטרה. זאת אומרת, לאדם יהיו ייסורים רוחניים, מחוסר השגת צורת ההשפעה, מחוסר השגת הדבקות בבורא. וגם אז החיים אינם קלים, אינם חיים שלווים ורגועים, בשפע ובכל טוב. כי האדם חייב להרגיש כוחות שמחייבים אותו להתקדמות.

הכוחות האלה פועלים ומורגשים באדם כאי נוחות, כחיסרון, אבל חיסרון למטרה האמיתית. והחיסרון הזה של סבל מחוסר השגת ההשפעה, טוב אם יהיה כמה שיותר גדול. כי אמנם בינתיים הוא לא נעים, אבל אחר כך האדם מרגיש, שההשתוקקות הזו מביאה לו תענוג. בדומה לאוהב שנעים לו לאהוב, שלא רוצה להיפרד מתשוקתו לנאהב. אלה ייסורים שיש בהם מתיקות. מה שאין כן ייסורים של הרצון לקבל, שעליהם אין תשובה, אין כנגדם מילוי. ולכן הם ייסורים שאינם מקבלים מיתוק.

אפילו מהחיים שלנו, מענפים, אפשר לראות מה קורה בשורשים. בעולמנו אף אחד לא רוצה לסבול חרפת רעב, לסבול מקור, או להיות נטול דברים הכרחיים לגוף. אבל אף אחד לא מוכן לוותר על התשוקה לאהבה. הגוף אמנם מרגיש ייסורים, אבל ייסורים שאהובים עליו. והיחס הזה לייסורים מקורו מן השורש. כי ייסורים רוחניים הם ייסורים מיוחדים, שיש בהם מתיקות, יש בהם הרגשת המאציל - מי שמביא אותם ומי שממלא אותם.

לכן לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה, שייך לאדם שרוצה לזרז את התפתחותו. ואם לא, הוא יעבור את הדרך, אבל על ידי מכבש ההתפתחות, על ידי הייסורים. אבל אדם שרוצה לזרז את התפתחותו, הוא מוסיף במקום הייסורים הגופניים ייסורים רוחניים, שיכול לרכוש אותם רק מהחברה שסובבת אותו, חברה שמספקת לו את חשיבות הרוחניות, חשיבות המטרה. ואז האדם מתחיל לסבול מזה שאין לו מטרה, והסבל הזה מכבה לו את כל הייסורים אחרים.

איך צריך להתייחס לייסורים גופניים?

בשלבים ובדרגות שלפני שעוברים מחסום, אסור להתייחס למחלות גופניות כאמצעי להתקדמות רוחנית. למרות שהאדם הוא מערכת אחידה, וכל מה שקורה לו, כולל כל סוגי הייסורים, גם הגופניים וגם הנפשיים, בא ממקור אחד, מהבורא, ועם כל הייסורים האלה הוא חייב לעבוד בהתקדמותו הרוחנית.

ואסור לעשות חשבונות מיוחדים על מחלות. אלא ישנם חוקים איך צריך להשתמש במה שעומד לרשותנו, כדי להירפא ולהיות בריאים. אלה חוקי התורה, ששייכים להתנהגות האדם בעולם הזה, ובאים במקום חוסר השגת ההשגחה. והם עצת חכמים של המקובלים, הקובעת מהי ההתנהגות בעולם הזה שמועילה לאדם בהתקדמותו הרוחנית.

ומהעצות האלה, שהמקובלים נותנים לאדם, איך להתנהג בעולם הזה, הוא מקבל הכוונה נכונה, איך לא להתבלבל בזמן ההסתר, אלא לעבור בצורה המהירה והמועילה ביותר לשלבים של התקדמות, כדברי הכתוב: "נשמת אדם תלמדנו".[15] והאדם שרואה את הנהגתה של המערכת העליונה, מתוך שהוא מתכלל בה, מתנהג נכון בדרך טבעית.

לכן האדם חייב להתמודד עם המחלות הגופניות שלו באמצעים שעומדים לרשותו בעולם הזה, כפי שאומר הכתוב: "ניתנה רשות לרופא לרפאות".[16] הוא חייב ללכת לרופא. לא למקובל גדול או לרב גדול לקבל עצות וברכות, אלא לרופא, שהרופא ירפא. לקבל עצות מרופא מוסמך ואף להתייעץ עם כמה רופאים. אם הוא הולך למשל, לשלושה רופאים שיש ביניהם חילוקי דעות, לקבל את העצה שתומכים בה שניים מהם. אבל לנהוג בהתאם למה שמייעצים לו. ולא להסתפק בהליכה לרופא, בלי לבצע את הוראות הטיפול.

למרות שלעיתים רק הפנייה לרופא יכולה לפעול כי האדם הוא יצור מורכב, ולכן הפנייה עצמה יכולה לפעול בצורה פסיכולוגית ולהבריא את האדם. אבל רק במידה והבעיה היא במישור הפסיכולוגי, או שבצורה פסיכולוגית ניתן לשנות את מערכות הגוף, שדרך העצבים אפשר לשלוט בהן. אבל בסופו של דבר חובה עלינו לציית להוראות הרופאים, ולא לנסות לרפא את עצמנו דרך רוחניות, כי נדמה לנו שאנו שולטים בה.

והייסורים הגופניים, גם הם נכללים בכלל הייסורים של האדם. ועל האדם לרפא את עצמו. אבל אם לאחר כל ההשתדלויות שלו הוא נשאר בייסורים, עליו לראותם ככוחות המלווים את התפתחותו מתוך חשבון מיוחד, שגם הוא נכנס לחשבון הכללי. אבל בשום אופן אסור לרצות להיות חולה, מתוך מחשבה שעל ידי חולי מגיעים ליתר הצטיינות. כי הבעיה בזמן מחלה איננה הרווח מהמחלה, אלא לציית לדברי הכתוב, שהרופא מרפא.

כלומר, דרך הייסורים, על כל צעד ושעל שלה, איננה רצויה מצד הבורא. אלא רצונו שהאדם בכל רגע ורגע ירגיש גמר תיקון. אמנם במידה קטנה, שהולכת וגדלה בהתאם לגודל הכלי, אבל שבכל מצב ומצב הכלי יהיה מיד מתוקן וממולא. זאת אומרת, בכל רגע ורגע חובתו של האדם לעבור מדרך הייסורים לדרך התורה.

מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.

האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.

לאחר שכל המציאות, שהיא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו, השתלשלה מלמעלה למטה, מהשבירה עד העולם הזה, ובעולם הזה, במציאות האגואיסטית, ירדה עד הנקודה הנמוכה ביותר, שבה נעשתה התערבבות בין חלקי הכלים, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, ושניהם נמצאים כבר ברצון על מנת לקבל, אז החלה ההתפתחות.

ומהי ההתפתחות הזאת? שני חלקי הכלים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, שנמצאים יחד בכוונה על מנת לקבל, עוברים שינויים ומרגישים מה עובר עליהם. האור העליון כל הזמן פועל עליהם, על מנת שהכלי יקבע כל פעם מהו טוב ומהו רע, ויברח מן הרע וימשך אל הטוב. וכך הכלי הולך ומתפתח בהכרת הטוב ובהכרת הרע, מדרגת דומם, לדרגת צומח, לדרגת חי ולדרגת מדבר.

שלבי ההתפתחות האלה עוברים על הכלי ללא מודעות. בדומה לחיה קטנה, שמכלה את ימיה בבריחה מן הרע ובריצה אל הטוב. ומהי התועלת בכל אותה חיוּת פשוטה, שאין בה שום הכרה בנעשה? שהרצון לקבל, שמוטבע בכל הבריות, בכל הנבראים, גם בדרגות דומם, צומח וחי, משתלשל ועובר את כל המצבים האלה של קביעה בהרגשתו מהו טוב ומהו רע. ומצטבר לכלי אחד גדול שעבר את כל שלבי ההתפתחות, ההתפעלות, וההתרגשות, ואז נעשה מוכן להרגשת האור העליון.

בכל חלקי הבריאה, החלקים של דומם, צומח וחי אינם יודעים ואינם נשאלים מה הם מרגישים או לא מרגישים. אלא הם עוברים את כל שלבי ההתפתחות מתוך כוונה מלמעלה שירגישו את אותם שלבים כרעים או כטובים, ויגיבו עליהם בהתאם לטבעם, שיברחו מן הרע ויימשכו אל הטוב. ובכך הרצון לקבל שלהם מגיע למימושו.

ובחלק המדבר, שגם בו יש דרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבמְדַבר, בדרגות ההתפתחות של דומם צומח וחי, הוא מתפתח בלי להבין מה קורה איתו. כפי שרואים זאת על כל המציאות, במשך כל ההיסטוריה האנושית, איך האדם מכלה את ימיו עלי אדמות בסבל ובבריחה מן הרע, וברדיפה נואשת להשיג משהו טוב.

אבל כאשר ההתפתחות מגיעה לדרגת מדבר שבמדבר, ליד הרצון לקבל מתחילה להתעורר השאלה: "מהו הטעם בחיי?". כלומר, מה הסיבה לסבל שלי, מהי הסיבה שאני רוצה ליהנות, ממה בדיוק אני רוצה ליהנות ולמה. שאלות אלה אינן יכולות לצמוח מתוך הרצון לקבל עצמו, אלא הן חייבות להיות מחוץ לו, על פני הרצון לקבל. בדומה לכל חקירה של אובייקט או תופעה, שכדי לחקור אותם חייבים להיות מחוץ להם.

לכן אדם, שהוא כולו רצון לקבל, עד שלא מתהווה בו ומתממשת הנקודה שבלב, אותו חלק של המשפיע, "חלק אלוקי ממעל"[17], הוא לא יכול להגיע לשאלה מהו הטעם בחיי, אלא רק לשאלה איך ליהנות יותר ולסבול פחות. כי השאלה האמיתית, מתעוררת בנו כלפי השורש, מהיכן בא הסבל ולמה, מה מטרתו, וממנה האדם מתחיל להתפתח מתוך הכרה, הכרת הרע והכרת הטוב.

כלומר, הכרת הרע והכרת הטוב אינם בריחה מהרע ומשיכה אל הטוב, כפי שקורה אצל חיות ובהמות, או אצל בני אדם כאלה שבורחים מהרע ונמשכים אל הטוב. אלא ההפך, אותו אדם בודק ומבקר את הרע ואת הטוב בצורה מטרתית. מה יוצא לו מהרע ומהטוב, לא כיותר או פחות תענוג או ייסורים, אלא איך הוא יכול להשתמש ברע ובטוב כדי להגיע למעלה מהם. כי הרגשת הרע או הטוב בחיים מתחילה ונגמרת בתוך החיים עצמם. ואילו השאלה "מהו הטעם בחיי?" היא שאלה על המקור, מהיכן מגיע הטוב והרע, והאם אפשר להתרומם מעליהם.

לכן בעל הסולם אומר, שמהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע. כלומר, מטרת חוכמת הקבלה אינה לדעת וללמוד איך לברוח מן הרע מהר יותר ובצורה מתוחכמת יותר. אלא איך על ידי הכרת הרע להתעלות מעל הרגשת טוב או רע, למימד אחר, שבו הכלי שמרגיש טוב או רע, ישמש לאדם רק כאמצעי להגיע לרמה שמעל הכלי הזה. כי בדרגת הבורא אין הרגשת טוב או רע, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא את מי שאליו הוא משפיע.

ולכן חוכמת הקבלה מפתחת באדם את חוש הכרת הרע, אבל בצורה מטרתית, כדי שיראה בדיוק מהו הרע. היינו, במצב רגיל, אדם שמרגיש רע, מבחין בצורה גופנית מה מקור הרע, איך אפשר להתרחק ממנו ולקבל מצב יותר טוב. הוא מגיב על הרע תגובה גשמית, טבעית, כמו שחיות ובהמות מגיבות כשמכים אותן. מה שאין כן על ידי חוכמת הקבלה, האדם רוכש חוכמה שבונה בתוכו מנגנון, שהרגשה רעה לא מביאה אותו לבריחה מהרע, אלא להכרת הרע. היינו, להכיר למה הרע בא, מה הסיבה לו, מה הוא גורם לאדם.

האדם מתחיל להכיר שהסיבה לכל הרע היא הניתוק מהמקור. שהמקור כולו טוב, ושאם מחוברים אליו מרגישים טוב, ואם מנותקים ממנו מרגישים רע. והוא מתחיל להשתמש בהרגשת טוב או רע כאמצעי, בלי לשים לב להרגשתו. אין לו צורך יותר לברוח מן הרע, אלא להכיר מהי המטרה שלו ומהיכן הוא בא, מהו השורש שלו. כלומר, האדם מפסיק לברוח מן הרע כהרגלו, אלא קובע מהו טוב או רע לפי מידות אחרות לגמרי. שטוב ורע אינם הרגשת טוב או רע בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל, בתוך הרצון ליהנות, אלא התעלות מעל הרגשה טובה או רעה, וקביעת רע וטוב כנתק או כקשר עם המקור, עם הבורא.

וכך מתפתח באדם מנגנון הכרתי כזה, שאם הוא מחובר עם הבורא, אפילו שהגוף שלו מרגיש רע, הוא מרגיש את המצב כטוב, ולא כרע. אבל מנגנון כזה יכול להיווצר בו רק בתנאי שחוץ מהלב, חוץ מהרצון ליהנות, יש בו גם נקודה שבלב, שהיא הקשר עם הבורא, נקודת הבינה, תכונת הבינה, שנפלה למלכות.

והאדם שמפתח את הנקודה שבלב, אז מתחיל להיות לו חשוב מה יש בתוך הכלי דבינה שבו. כלומר, ההשפעה, הקשר עם הבורא, נעשים לו יותר חשובים מהרגשתו בכלים דקבלה. קביעת הטוב או הרע שלו נעשית כלפי משהו אחר לגמרי. לא כלפי ההרגשה באיברים, אלא כלפי הקשר עם הבורא. והיחס הזה לטוב ולרע נקרא, שהאדם מתעלה מעל גופו, ומתחיל לחיות בתוך הנשמה.

הכרת הרע לא נקרא להכיר את הרע או את הטוב שיש בטבע. כל חיה ובהמה מכירות אותו. בכך אין שום דבר מיוחד ולא שום צורך. בתוך הטבע, האדם מוכן ומזומן להכיר מה טוב ומה רע בשבילו. כל תינוק יודע מי עושה לו טוב ומי עושה לו רע. אלא להכיר את הרע נקרא לפתח מנגנון הכרתי של טוב ורע מעל הטבע הגופני.

ולהגיע למנגנון הכרתי הזה אפשר רק על ידי השימוש בחוכמת הקבלה. כי כדי סתם להכיר מהיכן באים הרע והטוב בעולמנו, לכך פיתחנו חוכמות רבות ומגוונות, שמשך אלפי שנות קיומנו רק אותן האנושות מפתחת. כל חיי האדם מסודרים כך, ובכל ערוצי התקשורת אומרים לו ממה ליהנות, ממה בא הסבל, מה לחשוב ומה לקנות. אבל כדי להכיר את המערכת שמשפיעה עלינו ונמצאת מעל הטבע הגשמי, שהקשר איתה מביא את האדם לטוב המוחלט, הנצחי והשלם, צריך את חוכמת הקבלה.

יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.

אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.

גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם". ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.

כך בעל הסולם מתאר בצורה עממית את שלבי ההתפתחות של הכרת הרע. שכולנו חלקי כלי אחד הנקרא אדם הראשון, וכל מה שמבדיל בינינו לבין המצב הרוחני של הטוב המוחלט, המצב המתוקן, השלם והנצחי, הוא ההבדל בכלי הכללי.

נבראנו מחוברים בכלי אחד, כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד".[18] בחיבור כזה שכל אחד מספק לאחרים את כל המילויים. במצב שבכלי הזה עם התכונות האלה מתגלה האור עליון, הבורא, שממלא אותו ומביא אותו למצב הגבוה ביותר, לאותו מישור שלו עצמו.

ולאחר השבירה, היינו, לאחר שחלקי הכלי התנתקו אחד מהשני, כל חלק מרגיש רק את מציאותו ולא את האחרים, ומוכן להשתמש בהם רק לצרכי עצמו. החלק עצמו מרגיש רק מה שממלא אותו, ורק המילוי הזה מורגש בו כתענוג. וכלפי האחרים הוא מרגיש ההפך, "צרת רבים חצי נחמה". ההרגשה שיש להם פחות מילוי ממה שיש לו, מורגשת בו כתוספת תענוג.

כל התיקון שלנו הוא לעבור מהמצב המקולקל הזה, מחוסר יחס אחד כלפי השני, למצב המתוקן, ליחס כפי שהיה לפני השבירה. וזו כל ההתפתחות שעוברים בהכרת הרע. היינו, מתוך לימוד, מתוך הרגשה, מתוך הכרת המערכת העליונה, האדם מתחיל להבין עד כמה הוא תלוי באחרים, עד כמה הוא חשוב לאחרים.

ולכן תהליך הכרת הרע הוא תהליך הכרת האגו של האדם עצמו כלפי האחרים. באותה מידה שהאדם מכיר שהוא רע, שהוא בחוסר השפעה, או בהשפעה רעה לאחרים, במידה הזאת הוא יכול לתקן את עצמו, להתכלל בכלי הכללי כחלק בלתי נפרד, ולהוסיף להתחברות בין חלקי הכלי, היינו, להתחברות בין הנשמות. ובמידה הזאת לגרום לכלי הכללי לחזור למצב המתוקן, להתמלא באור העליון.

הכרת הרע, שבתחילה היא הרגשה באדם של "רע לי" כמו בכל חיה קטנה, מקבלת לאחר מכן צביון של "רע לי מהבורא", מפני שהוא נמצא בתכונות ההפוכות מהבורא. ותיקון התכונות האלה שמהן רע לאדם, מתבצע על ידי שינוי היחס שלו כלפי יתר חלקי הכלי, כלפי יתר הנשמות, יתר הנבראים, עד שכולם חוזרים למצב של "כאיש אחד בלב אחד". ואת כל שלבי ההכרה והמימוש האלה חוכמת הקבלה עוזרת להכיר ולממש.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.

א. כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.

ב. הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:

1. לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

2. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

שני הכוחות שמפעילים את האדם בחייו הם כוח הרע וכוח הטוב. כוח הרע הוא כוח טבעי שפועל עלינו שלא מדעתנו, כי לא מפעילים אותו, אלא הוא פועל והאדם בורח מפניו. וכוח הטוב מושך את האדם על ידי התענוג, ואליו בורחים ונמשכים.

אלא שבהתפתחות מטרתית, שהיא מעל הטבע, מקבלים את הכוח הדוחה ואת הכוח המושך ברמה אחרת, ככוחות אחרים לגמרי. לא ככוחות טבעיים של "רע לי" ו"טוב לי", אלא האדם קובע בעצמו מה רע ומה טוב בשבילו. ש"רע" נקרא להתרחק מהמטרה, ו"טוב" נקרא כל דבר שמחבר אותו ומקרב אותו למטרה בלי להתחשב בהרגשה באיברים, בהרגשה של "טוב לי" או "רע לי" בגוף.

ובדרך כלל הפתרון, המעשה הנכון, להגיע להישג הרוחני, הוא הנכונות לעבור סבל גופני בגוף הנקרא רצון לקבל, על מנת להגיע למטרה. בדומה לחולה אנוש שמוכן לקבל על עצמו את כל שלבי הטיפול למרות הסבל, כולל ניתוח קשה, כדי להיפטר מהחולי ולהבריא. כך גם אדם שהגיע להכרת הרע ויודע שנמצא במצב רע, במצב חולני, הוא מוכן לסבול ולקבל על עצמו את דרכי ההתפתחות שיוציאו אותו מהמחלה. וזאת, בלי לשים לב אם בשלבי ההבראה מרגיש רע או טוב, אלא העיקר בשבילו להתקדם ולהבריא.

בטבע אין תרופה טעימה. רק בעולמנו מכניסים תרופות לקפסולות ומייצרים אותן מתוקות, אבל מצד הטבע, כל מה שמתקן, מורגש כרע, כמר. ולפיכך צריך לחלק את שני הכוחות האלה, שמרחיקים או מקרבים את האדם, לא למר ומתוק, לתענוג או ייסורים, אלא ל"מדעתנו" ו"שלא מדעתנו", או לאמת ושקר.

האמת היא מעל ההרגשה הרעה. כדי להיות קשור לאמת, האדם מוכן להתרומם מעל ההרגשה הרעה, שהחשיבות של האמת תכבה לו את ההרגשה הרעה. שבשבילו העיקר יהיה להיות מקושר לאמת, וכך הוא לא ירגיש את ההרגשה הרעה. זאת אומרת, האדם נכנס לאַמַת מדידה אחרת של המצבים שלו. לא לפי תענוג או ייסורים, שמרגיש בתוך כלים דקבלה, אלא לפי קירבה או ריחוק מהבורא, שמרגיש בכלים דהשפעה שרוכש.

וכל שלבי ההתפתחות במנגנון ההתקרבות לבורא, בהעדפת ההתקרבות הזאת על פני הרגשת הריקנות בכלים דקבלה, הם שלבי הסולם שבהם האדם עולה דרך כל העולמות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, כאשר מצד שמאל מוסיפים לו רצון לקבל, ומצד ימין נותנים לו הרגשה מה נקרא "להיות המשפיע".

וככל שהאדם מסוגל להעדיף אפילו את הריקנות בתוך הרצון לקבל, את הרגשת הייסורים, ובלבד שיהיה מקושר ומחובר לכוונה דלהשפיע, שנעשה חשוב לו להיות המשפיע, כך הוא קובע את הקו האמצעי, את השילוב בין שניהם שנקלט בו ונקבע בו, המגדיר את קומת האדם שלו, את המדרגה הרוחנית שלו. ואז הוא מרגיש טוב מהחיבור שלו לצורת ההשפעה, ולא מרגיש רע מהריקנות בכלים דקבלה. כי הוא מגיע להכרת הרע, שטוב נקרא להיות מחובר לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה שמתמלאים. כלומר, הוא מגיע להכרת הרע האמיתית, שרע אינו נקרא כלי ריק, אלא ריחוק מהמאציל.

כלומר, במשך התפתחותו האדם חייב לפתח בתוכו מערכת אחרת, מעל ההרגשה של טוב או רע בגוף, אותה מערכת יחסים עם הבורא, הנקראת עולמות רוחניים, עולמות עליונים. אין עולמות מחוץ לו, אלא כל העולמות נמצאים בתוך האדם. זאת אומרת, ככל שהאדם בונה בתוכו מנגנון של יחס כלפי הבורא, מעל הכלי הטבעי שלו, מעל הרצון לקבל, באותו יחס כלפי הבורא הוא מתחיל לגלות את הבורא ואת הקשר שלו עימו. ומידות הקשר האלה של האדם עם הבורא הן נקראות עולמות.

וכל דרגה בכל עולם מגלה עד כמה האדם עולה מעל הרצון לקבל, מה מידת הגילוי שלו ברוחניות, ועד כמה עוד לא תיקן את הרצון לקבל שבו, מה מידת ההסתר שיש בו. כלומר, מהעולם הזה ועד היכן שהאדם מגיע בעולמות, בעולם היצירה או בעולם הבריאה, זו מידת הגילוי, מידת הקשר עם הבורא, שחשובה לאדם יותר ממידת הריקנות שבו. ומאותו מקום ועד אין סוף, זו מידת ההסתר, אותו חלק שנסתר ממנו, שבו הוא עדיין לא מסוגל להעדיף ריקנות בכלים דקבלה, כדי להיות מקושר לבורא, להיות דומה לו, להיות בדבקות עימו.

ומערכת העולמות, אותה מערכת יחסים עם הבורא, שהאדם בונה בתוכו מעל הרצון לקבל, נלמדת בחוכמת הקבלה כמבנה של עשר ספירות. ספירת המלכות היא הרצון לקבל של האדם, ומעל הרצון לקבל, בתשע ספירות הנקראות ט' ראשונות, האדם בונה את מערכת היחסים שלו עם הבורא, איך הבורא משפיע לו ואיך הוא משפיע לבורא. כלומר, ב"ט' ראשונות" מורגש באדם עולם העליון, ומעבר לאותן עשר הספירות, האדם לא מסוגל להרגיש שום דבר. שם נמצא "עצמותו", שם אין לנו שום אחיזה בו.

זאת אומרת, האדם מרגיש בתוכו גם עולמות עליונים, רוחניים, וגם עולם הזה. ומהעובדה הזאת, שהכול תלוי בכלי הפנימי של האדם, נובעת החשיבות שבהתחברות הכלים ביניהם, שכולנו נתחבר בינינו בכלים. כי רק במידת ההתחברות של כל החלקים, רק במידה שכל אחד יוכל לצרף לעצמו עוד ועוד כלים, יהיה לו כלי קיבול גדול יותר לגלות גם תענוג וגם ייסורים בצורה גופנית, ובבחינה הרוחנית לגלות קשר גדול יותר עם הבורא, יותר דבקות בו. לפיכך ההתקרבות לאלוקות תלויה במידת ההתחברות של האדם עצמו עם יתר הנשמות ותוצאה ישירה ממנה.

כי כולנו תוצאה משבירת הכלים. כל החטא שלנו וכל הרע שיש בנו הם מהניתוק בינינו. לכן במידה שכולנו נתחבר לכלי אחד, במידה הזאת יתגלה בנו, בתוך הכלי המשותף, אור הבורא, ובמידה הזאת כולנו נרגיש נצחיות ושלמות. כלומר, העבודה שלנו, מהות הפעולה שלנו, היא להתחבר לכלי אחד. להגיע להכרת הרע, להכרה בצורך בהתחברות, ולתוצאה שהיא מילוי, ששם משיגים את הדבקות בבורא.

בתחילת הדרך מרגישים טוב או רע בצורה גופנית. טוב בצורה גופנית הוא "טוב לי", בניתוק מהקשר עם האחרים. וממנה מגיעים להכרת הרע, שהרע הוא בכך, שאני לא מתחבר עם האחרים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. ובמידה והאדם מכיר את הרע הזה, הוא מתנתק ומתנזר מהשימוש בכלים שלו בצורה טבעית, ונעשה לו חשוב להתקשר עם האחרים ולבנות את הכלי הכללי.

הכרת הרע לא נקרא להגיע להכרה מה עושה לי רע בתוך הרצון לקבל, אלא הכרה מהו הרע במציאות. שהרע הוא לא מה שגורם לאדם עצמו רע, אלא מה שמנתק אותו מהטוב הנצחי והשלם. כלומר, האדם מתחיל למדוד מילוי או חוסר מילוי, תענוג או ייסורים, לא בכלים גופניים, אלא בכלים דהשפעה, בכלים רוחניים, שבהם המדידה היא אחרת.

איך הוא יכול למדוד אחרת? אדם שמפתח את הנקודה שבלב, עד שהיא מתנפחת והופכת לכלי רוחני, לכלי דהשפעה, נוצרים בו זה כנגד זה שני סוגי הכלים: כלי דהשפעה, החלק שנקרא בינה, וכלי דקבלה, החלק שנקרא מלכות. והאדם מתחיל לעבוד בהם זה לעומת זה.

בכלי דהשפעה הוא מתחיל להרגיש מהו קו ימין, ובכלי דקבלה הוא מתחיל להרגיש מהו קו שמאל. וככל שהוא יכול להשתמש בהם כדי להגיע למטרה, לדבקות עם הבורא, השימוש הזה נקרא קו אמצעי. לפיכך אדם שמגיע ללימוד, בשלב הראשון חייב לרכוש בהדרגה נחיצות לפתח כלי דהשפעה, קו ימין, מה שנקרא חשיבות הבורא, חשיבות הרוחניות, האלוקות.

למה ההתפתחות הרוחנית כרוכה בסבל?

למה צריך לסבול ומתוך הסבל להעדיף התפתחות רוחנית על פני התפתחות גשמית, כלומר, להעדיף קשר עם הבורא למרות שסובלים? למה אי אפשר ליהנות בעולם הזה מכל טוב ולעלות לתענוגים עוד יותר גדולים בחיבור עם הבורא? למה צריך לסבול בעולם הזה? אם מתוך הסבל של העולם הזה האדם בורח לבורא, כי שם טוב יותר, הרי זו צורה אגואיסטית. היה יותר טוב שייהנה בעולם הזה, ולמרות ההנאה יעדיף קשר עם הבורא, זה היה אומר שהוא באמת מעדיף את הבורא על פני תענוגים גדולים יותר.

אלא האדם חייב לקבוע את הבחירה החופשית שלו, בכך שהוא מעדיף זה לעומת זה. ובחירה חופשית יכולה להיות רק בתנאי שנמצאים בסבל ובריקנות, ובניתוק מהבורא מתמלאים בתענוגים, ולמרות זאת מעדיפים להיות קשורים עם הבורא. והבחירה הזאת נקראת להימצא בין שתי המערכות, בין קליפה לקדושה, ובאמצע ביניהם לבחור בקדושה: בשליש עליון דתפארת, בקליפת נוגה.

אם מעדיפים תענוג ישיר, נקרא שנכנסים לקליפה. ואם מעדיפים להיות בקשר עם הבורא, מפני שמשיגים את גדלותו ומההשגה הזאת נהנים, נקרא שנמצאים בקדושה. כלומר, העיקרון של הבחירה הוא לא לברוח מייסורים גופניים ולהעדיף התקשרות לבורא. לברוח מייסורים ולבוא לטוב דוחפים אותנו הכלים הטבעיים שלנו. אלא העבודה האמיתית היא תענוג כנגד תענוג. תענוג בכלים דקבלה כנגד תענוג של השפעה, שבה התענוג הוא לא לשם קבלת התענוג, אלא רק כסימן שהאדם משפיע.

בלתי אפשרי לדון על המערכת השנייה, של תענוג מהשפעה, בטרם רוכשים אותה, כי במצבנו הנוכחי אין לאדם הבחנות מה זה נקרא להשפיע. בספרו של בעל הסולם "בית שער הכוונות" אפשר בצורה מופשטת ללמוד על כל התהליך שעוברת הנשמה, שנמצאת בין "בי"ע דקדושה" ל"בי"ע דקליפה", ואיך היא בוחרת. אבל תענוג מהשפעה אינו נמצא במושגים שלנו, שלפיהם חושבים שחוכמת הקבלה עוזרת להגיע לטוב כדי לברוח מהרע. זהו תענוג שלא נמדד בכלים דקבלה של האדם, ולא לפי המושגים שיש לנו היום.

האם שאיפה לנתינה יכולה לצמוח מתוך אגואיזם?

שאיפה לתת מתוך אגואיזם, מתוך הרצון לקבל, היא נתינה אגואיסטית. להיות מוכן לתת בתנאי שהנותן מרוויח כפול, לא נקרא לתת. אפילו כשמדובר בפעולה עצמה, בתנועה חיצונית שנוטלים משהו ונותנים לזולת, כשנמצאים באגואיזם לא מסוגלים לעשות שום תנועה של נתינה, אם לא רואים ממנה רווח, כי הרווח הוא חומר הדלק שעוזר לאדם, שמאפשר לו לעשות את פעולת הנתינה.

לכן, עד שהאדם לא מתרומם מהכלי שלו שנקרא רצון לקבל, לכלי שהוא מפתח בתוכו, שנקרא רצון להשפיע, אין שום נתינה. האדם מפתח מהנקודה שבלב כלי שלם, כלי דהשפעה. ולפני שפיתח אותו, הוא נמצא כל - כולו באגו שלו. ועל אותם אנשים, שלא הגיעו עדיין לאותה התפתחות, אומר הכתוב: "כולם כבהמות נידמו"[19], שהתנהגותם היא עדיין לפי הטבע, כלומר, רק כדי להרוויח עוד ועוד מילוי בתוך הרצון לקבל.

אנו קרויים "אדם" רק לפי גודל הרצון להשפיע שהאדם מפתח בתוכו. לכן כתוב: "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", על אותם אנשים שמפתחים מהנקודה שבלב מערכת השפעה שדומה לבורא. רק הם נקראים "אדם", מהמילה "דומה", "אדמֶה לעליון".[20] אם יש בנו מנגנון דומה לבורא, במידה שהוא נמצא בנו, אנו קרויים "אדם", ולפני כן לא.

אבל שאיפה לבורא מתחילה מתוך האגואיזם. כאשר האדם מתחיל להכיר את הרע שבאגואיזם, שהוא אינו משתווה עם תכונות הבורא, אז הוא מתחיל לבנות בתוכו מנגנון דומה לבורא, כלים דהשפעה.

חוכמת הקבלה נועדה לתועלת העוסק בה

רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.

אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.

מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.

שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול", עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.

כשמתבוננים בעיסוקיו של האדם במשך ההיסטוריה כולה, רואים שמלבד את הדברים הנחוצים לקיומו הגופני, הוא פיתח את כל יתר החוכמות והמערכות, שהיו בסופו של דבר לרעתו. כפי שמתגלה לאדם במוקדם או במאוחר. מפני שחוץ מלספק לעצמו צרכים נחוצים וחיוניים, כל שאר עיסוקי האדם צריכים להיות אך ורק השגה רוחנית ודבקות בבורא.

המציאות של העולם הזה היא רק כדי לספק לגוף האדם את צרכיו. ובכל היתר עלינו לגדול מהמישור הזה ומעלה, דרך העולמות העליונים ועד אין סוף, בהתפתחות הכלי דהשפעה, בהידמות לבורא. וכך לחיות במצב האידיאלי, שהאדם קיים בגוף הביולוגי ומספק לגופו את צרכיו הנחוצים לקיומו, והנשמה שלו נמצאת בגודל ובמילוי מהעולם הזה ועד עולם אין סוף.

וככל שהאדם משקיע את כוחו ואת משאבי הטבע שלו בהתפתחות במישור הגשמי, במקום להתפתח לרוחניות, לכלי של הנשמה, כך מעשיו חוזרים אליו כרע. וזאת, כדי לחייב אותו להכיר בכך, שבעולם הזה אין לו צורך בכלום חוץ מהנחוץ לו, ואת כל היתר עליו להשיג ברוחניות.

זאת הגישה שתהיה מקובלת על כל הבריות, לאחר הכרת הרע בכל העיסוקים שהאדם פיתח בעולם הזה, חוץ ממה שנחוץ לקיומו. ומה שיהיה נחוץ לקיומנו הן כל אותן המערכות של שימוש בדברים הנחוצים אחד כלפי השני, שעל ידי שמשמשים זה לזה מתחברים. ומעליהן כבר משפיעים אחד לשני קשרים וכלים רוחניים.

וכך הצורך בחוכמות העולם יהיה רק כדי לספק דברים נחוצים, ויתר העיסוק של האדם יתמקד בחוכמת הקבלה. וגם העיסוק בקבלה תלוי איך האדם ישתמש בה. אפשר להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה מתוך סקרנות גרידא, לפני שהנקודה שבלב מתבשלת ודוחפת להתפתחות, כשאין עדיין שאלה מהו הטעם בחיי, למה אני סובל, ואין דחף למטרת הבריאה, אלא שיקולים של רווח ותועלת.

ואפשר לעסוק בחוכמת הקבלה, כפי שאומר כאן בעל הסולם, שהעיסוק הנכון בחוכמת הקבלה הוא רק למשתמש בה. שעל ידי הלימוד הוא מארגן סביבו אווירה, סביבה נכונה, שעוזרת לו למשוך אור מקיף. ועל ידי האור מקיף הוא רוכש בהדרגה את הכלי דהשפעה, הכלי הרוחני, ובעזרתו מגיע למטרה.

ולשם כך נתנו לנו מלמעלה את הידיעות האלה עלינו ועל חיינו ועל העולמות הרוחניים, כדי שנשתמש בהן להתפתחותנו הרוחנית, וכדי שאת היחס שלו לעצמו ולעולם, לעסקיו בעולם הזה, האדם יחלק למה שנחוץ לקיום ולמה שלא. ואת מה שמעבר לצרכי קיומו יקדיש להתפתחותו הרוחנית.

כלל ופרט / מצווה אחת / הדבקות בבורא / למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה"[1]

כלל ופרט

האמרה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה".[2]כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".

קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.

לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.

גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז היה זה בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.

האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?

ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.

כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך".[3]ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.[4]

מצווה אחת

על פי האמור לעיל, איש מאיתנו לא מקיים את הנדרש על ידי חוכמת הקבלה. אנחנו עוסקים בפרטים ולא נוגעים בכלל. וכתוב, "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום [הבורא], אביונים באחרים ולא בכם".[5]אבל מאין יהיו עניים בזמן שהכלל כולו מקיים את רצון הבורא ואוהב זולתו כעצמו?

ועניין "העבד העברי" שבתלמוד הירושלמי דורש הסבר. משמעות הנאמר היא, כמו שאתה אוהב את עצמך, עליך לאהוב גם את מי שלא שייך לך. ואין כאן תירוצים להשתמטות, משום שחוק אחד לכולם. הרי כתוב: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגָר אתכם".[6]"הגר הגר אתכם" - פירושו, מי ש"גֵר" בך ולומד קבלה, וכל מה שהוא מנסה לעשות אלה רק המעשים הלא אגואיסטיים, עליו נאמר "הגר אתכם". וזה הפירוש של מצווה אחת, שעליה דיבר התנא, כשאמר: "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות".[7]

וקשה מאד להבין מהו העניין במילים "כל העולם"? וההסבר איננו בזה, שכאשר האדם "חציו חייב וחציו זכאי"[8], כלומר חציו מתוקן וחציו לא מתוקן, אזי גם כל העולם "חציו חייב וחציו זכאי". משום שאם נאמר כך, נתעלם מהעיקר.

הרי העולם מלא בעובדי עבודה זרה ורודנים. ואיך יכול האדם לראות, שהם "חצי חייב וחצי זכאי"? על עצמו הוא יכול לראות, שהוא "חצי חייב וחצי זכאי", אבל לא על כל העולם. והיה צריך לומר "כל ישראל כולו". למה, אם כן, צירף התנא גם את "כל העולם"? האם אנחנו ערֵבים לאומות העולם וחייבים לצרף אותם לחשבון המעשים הטובים שלנו?

צריך להבין, שהחכמים אינם מדברים על שום דבר זולת החלק המעשי בחוכמת הקבלה, שעוסק בפעולות שמובילות אל המטרה, שאותה רוצים להשיג בעזרת שיטת הקבלה וכל העולם.

לכן, כאשר אומרים "מצווה אחת", מתכוונים, ללא ספק, לתיקון מעשי אחד שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כי רק בעזרת התיקון הזה יוכל האדם להשיג את המטרה האמיתית, הדבקות בבורא. יוצא, שבתיקון אחד זוכה האדם להשיג את מטרת הבריאה ולקיים את ייעודו.

וכך מתבררת הקושיה בנוגע לפעולות שבין האדם לבורא, משום שהפעולות המעשיות, ייעודם הוא "זיכוך" הגוף, אשר נקודת הזיכוך האחרונה היא לאהוב את חברך כמוך. והשלב המידי אחריה הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט. מן הפרט מגיעים אל הכלל, משום שהכלל מוביל אל המטרה הסופית. ואם כן, אין הבדל ממה נתחיל: מהפרט או מהכלל, משום שהעיקר הוא להתחיל וללכת, עד שנגיע למטרה שלנו, ולא להישאר באמצע הדרך.

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו".[9]רוממותה של הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.

את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין "קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה "לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות".[10]כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.

אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו הצירוף הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד".[11]כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?

ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.

וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.

ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.

"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה"

כלל ופרט

האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה". כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" היא אמרה מקובלת, שאיש לא יכחיש אותה או יצא נגדה, אלא אם כן יוקדם לה הסבר רחב על משמעותה האמיתית. על צורתה הרגילה כולם מסכימים, ורבים אף רצו לקבוע לפיה את יחסם לעולם, ואף להחדיר בכוח סדר עולמי לפי "ואהבת לרעך כמוך". הכלל הזה עלה שוב ושוב על ידי הקומוניסטים והקיבוצים בזמננו, ועוד על ידי תנועות רבות במהלך ההיסטוריה. אנשים חשבו שאם הם יקיימו אותו, הם ייפטרו מכל הצרות והבעיות שלהם, ויגיעו לחיים יפים ומאושרים.

הכלל הזה רק נשמע כך. כי על פני כדור הארץ יש הכול, ונראה שאם רק נתייחס יפה איש לרעהו, יהיו לנו חיים מאושרים, בטוחים וטובים. זאת משום שנדמה לאדם, שהוא זה שמביא על עצמו ייסורים ובעיות, חוסר ביטחון וחרדות, ולא שהטבע או גורמים אחרים הם שמקלקלים לו וממררים את חייו. לכן הפתרון של "ואהבת לרעך כמוך" נראה לכולם ברור ומובן. אבל העניין הוא, שלמרות שניסו ליישם אותו, לא הצליחו.

ועד היום ישנם אנשים, שמתעוררים אליו כביכול לראשונה בהיסטוריה, וחושבים שלמרות הכול אפשר לממש את הכלל הזה. ורואים איך הם לא מצליחים ליישמו, מעבר להטפה כללית לכולם, שצריך לאהוב אחד את השני. כשאדם מסכים שצריך לאהוב, אבל בעצמו לא מסוגל לאהוב, הם לא מבינים איך אפשר להסכים איתם אך לא להיות מסוגלים לאהוב. כי הם לא מכירים בעובדה שיש בטבע עביות, אגואיזם, שדורש למלא את עצמו. הם לא רואים על עצמם שגם הם כלולים ממנו. אלא חושבים, שהם כשלעצמם נמצאים ב"השפעה", מעל האגו שלהם, אוהבים לכולם. הם נוסעים ממקום למקום, מרצים על האמרה הזאת, שצריך לאהוב את כולם, ומקבלים עבור זה שכר, ואף חושבים שבהטפה הזאת הם משפיעים טובה לעולם. אבל השאלה היא, כמה אנשים מתקנים את עצמם בעקבות דבריהם.

וזו דוגמה לכך, שאיננו מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל אמיתי, "כלל גדול בתורה". זהו החוק הכללי של כל המציאות. תורה פירושה כל המציאות, וכל המצוות הם חוקי המציאות ככל החוקים השונים של הטבע דעולם הזה, שאנחנו מגלים בעולם שלנו. אדם שירחיב את טווח החקירות שלו לתחום הנקרא רוחני, שכרגע הוא לא מרגיש אותו, היכן שנמצאים הכוחות, המחשבות וההחלטות כלפיו, יגלה שם את תרי"ג הכוחות הפועלים עליו. וסכום כל תרי"ג הכוחות האלה נקרא "כלל גדול", היינו כולל, ששמו "ואהבת לרעך כמוך".

מכאן מובן, שלא פשוט להגיע לקיום הכלל הזה. אלא צריך לגלות את כל תרי"ג הכוחות, ולקיים אותם. רק אז מגיעים ליישום ולקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואדם שיקיים כך את כל חוקי המציאות, מובטח לו טוב. ולא כפי שחושבים כעת, שהטוב הוא רק לברוח מהרע, אלא מובטח לו טוב אמיתי. אבל צריכים להגיע אליו.

ולפני כן דרושים כוחות רבים, הבנה, שכל, חקירות, והתעלות רוחנית, נפשית ומוסרית. ואז התנאי "ואהבת לרעך כמוך" כלל לא יראה דומה למה שהוא נחשב היום, אלא יהיה זה תנאי שונה לגמרי ממה שהאדם מתאר לעצמו. אם האדם יגדל על פני הכרת המרחב הרוחני, עם כל החוקים שלו, הכוחות שבו, ודרכי המחשבה שלו, אז האדם יהיה אחר, והכלל הזה ייראה לו אחרת.

לכן היום האדם לא מסוגל לקיים מה שהוא מתאר לעצמו כחוק "ואהבת לרעך כמוך", כי כיום הוא בכלל לא שייך לחוקי הטבע. הוא בונה לעצמו תנאים תיאורטיים, שאינם בני קיימא, שאינם טבעיים, ולא קיימים בטבע, ורוצה להחדיר אותם בצורה מלאכותית, כך שיתקיימו בתוך החברה. אבל האדם צריך קודם כל לעלות בעצמו לגובה הרוחני, ואז מתוך ההשגה שלו וההכרה שלו לדעת מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בצורתו הטבעית, איך הכלל הזה נדרש מן הטבע, ובהתאם לזה לקיים אותו בעצמו.

האדם חי במרחב הנקרא מציאות, מרחב שנמצא תחת השפעת הכוח העליון. השפעתו של הכוח העליון על המרחב הזה קובעת לו את חוקיו, תר"ך חוקים. והאדם, שנמצא בתוך אותו החלל, אותו המרחב הרוחני, נמצא תחתיהם. במידה שהוא דומה, זהה, משתווה לחוקים האלה, בהתאם לזה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב. וככל שלא מקיים אותם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע.

בדיוק כמו באותו חלק מהמרחב הזה, שפתוח לפניו ומגולה לו, שנקרא העולם הזה. בהתאם לידיעת החוקים של העולם, האדם מצליח להסתדר, להרגיש, לשרוד טוב יותר. ולהפך, ככל שהוא יודע עליו פחות, הוא פחות מצליח להסתדר. אפשר לומר, שככל שהאדם מסוגל לקיים את חוקי העולם, כך הוא סובל פחות. כלומר, מטרת האדם היא לדעת כמה שיותר חוקים של העולם, גם הגשמי וגם הרוחני, ולקיים אותם. וככל שהוא מקיים יותר חוקים, הוא מרגיש את עצמו יותר טוב.

לכן המגמה של האדם היא תמיד קדימה. להתפתח על ידי התפתחות הרצונות. מרצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, ולרצונות רוחניים. ומהי כל ההתפתחות הזאת? להכיר יותר את חוקי הטבע, כדי לדעת איך להשתמש בהם להנאתו. והחוק הכללי, שעל ידי ידיעתו וקיומו אנו מגיעים למצב הטוב ביותר, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

במצבנו הנוכחי, אנו לא מסכימים איתו, ולא מרגישים בו נחיצות. אך לא מן סתם נאמר עליו, שהוא "כלל גדול". כי אם נחקור את הטבע הגשמי והרוחני כולו לעומקו, נגלה שכלל גדול הוא. ואז ודאי שנקיים. מפני שהאדם, נוטל תמיד את כל מה שלטובתו, לא חשוב איך הדבר נקרא. אין כפייה ברוחניות. אם אדם רואה, שקיום של משהו מביא לו רווחים, הוא מקיים.

כמו השאלה הנפוצה, האם מי שלומד קבלה צריך לקיים מצוות? היא כלל לא רלוונטית. כי למה שלאדם יהיה איכפת מה לקיים, אם אחרי לימוד שיטת הקבלה הוא מגלה בחושיו, רואה במו עיניו, שהפעולה הזאת מביאה לו רווח מיידי? מה איכפת לו אם קוראים לפעולה הזאת מצוות, או חוקים, או פעולות, או עבודה? הבעיה שלנו כרגע היא, שהאדם לא רואה סיבה ומסובב, הוא לא רואה את התשלום על העבודה, ואף אחד לא דורש ממנו לקיים או לא לקיים מאומה. לפי הכלל שאין כפיה ברוחניות. אבל אם הוא מגלה, שהפעולות האלה לטובתו, הוא יעשה אותן מרצונו, ולא חשוב לו אילו פעולות הן.

ואין לדעת מה מחכה לנו, כשנגלה את המציאות האמיתית, במה היא תחייב אותנו. אבל זה יהיה חיוב משמח, מתוך שהאדם יראה את הרווח. וגם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נקווה שנוכל אי פעם לקיים בשמחה, מתוך שנראה את הרווח.

איך אפשר לגלות את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במצבים היומיומיים?

בכל מצב שבו האדם נמצא בדרך החקירה שלו, הוא חייב להיות במצב שהוא מקיים את הכלל הזה ובמצב שהוא לא מקיים אותו. שהוא מתייחס לסביבה בצורה חיובית או שלילית, והסביבה מתייחסת אליו בצורה חיובית או שלילית. כל מה שקורה לו הכרחי לצורך החקירה, לצורך ההבנה, ואי אפשר לגלות תופעה כלשהי, אלא רק מהמצב שכנגדה. ולכן בדרך ישנם תמיד מצבים חיוביים ומצבים כביכול שליליים. אבל הכול חיובי עבור החקירה שלנו וכדי שנגיע למצב הזה של "ואהבת לרעך כמוך".

למה הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אינו מתקיים בכל רמה ורמה, אלא רק בסוף?

"כלל" נקרא, שהוא כולל את כל יתר החלקים. אי אפשר להגיע לקיום הכלל לפני שמכירים את כל הכוללים שלו, את כל פרטיו. כל חוקי הטבע שהאדם מגלה, גם בטבע הגשמי וגם בטבע הרוחני כאחד, חוק המשיכה, חוקי האלקטרו - סטטיות והמגנטיות, חוקי הביולוגיה, שמתגלים לנו בעולמנו, ומה שבקרוב נגלה במרחב הרוחני, הם כולם ביטוי של הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך" בכל הרמות של הרצון לקבל, בחומר דומם, צומח, חי, מדבר, הגשמיים, ובחומר הרוחני בכל הצורות של על מנת להשפיע.

לכן כשמקיימים את חוק המשיכה, מקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה ובאופן שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" נמצא בחוק הזה, הפרטי שלו. חוק המשיכה, הספיגה, והדחיפה, הם כולם ביטויים של אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך". כמו כל חוקי הטבע האחרים. למה? כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי של יחס הבורא לנבראים. רק בשפתנו, מצד האדם, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אבל מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[1]

ומהיחס "טוב ומטיב לרעים ולטובים" של הבורא לנברא, מתפרסים ומשתלשלים כל החוקים עד העולם הזה, ובכל עוביו של העולם הזה. ואדם שמגיע בחקירותיו ובהתפתחותו לקלוט וללמוד את כל החוקים האלה מלמטה למעלה, הוא מגיע לצורה כזאת של לימוד, שמקיים כל חוק וחוק לפי מידת ידיעתו בו וכך עולה. ואז, תוך כדי עלייתו, כל החוקים האלה מצטברים יחד לחוק אחד "ואהבת לרעך כמוך". שהוא כמו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא.

קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?

החוק הוא שהבורא מתייחס לנבראים "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ואם אחד הנבראים מתייחס ליתר הנבראים, ליתר הנשמות, לאותם שישים ריבוא או שמונה מיליארד חלקים, שנכללים בנשמה הכללית, שנקראת אדם הראשון, כמו שהבורא מתייחס לכולם, מצדו החוק אינו "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שלהטיב להם אפשר רק מצד הבורא. אלא מצד הנברא החוק הוא "ואהבת לרעך כמוך". כי האדם הוא אגואיסט, וכך נשמע הביטוי שלו כלפיהם. ואם הוא מתייחס כך לכל יתר הנשמות, האם בכך הוא קובע את יחסו לבורא? למה יחס האדם ליתר הנשמות, כמו שהבורא מתייחס אליהן, שווה ליחס שלו כלפי הבורא, וקובע את היחס שלו כלפי הבורא?

אם כלל הנשמות והבורא הם שני דברים שונים, והבורא נמצא בדרגה גבוהה והוא משפיע על הנשמות, אז מה הקשר בין היחס כלפי הנשמות לבין היחס לבורא? אם בעולמנו יחס יפה לבני אדם לא מעיד על היחס לאלוקות, אז למה כשעולים למצב, שבו מכירים את כל חוקי הטבע הרוחני, כלומר, את המציאות כולה, ומרגישים את כל הנשמות, ומתייחסים אליהן ככלי כללי אחד, כנשמה אחת, למה יחס כזה כלפיהן הוא בדיוק אותו דבר כמו יחס לבורא? האם "כל הנשמות" שווה "בורא"? האם חוץ מיחס כלפיהן לא צריך לקבוע שום דבר? או שהאדם חייב לקבוע שיש ביחס כלפי הנשמות האחרות קשר לבורא, שדרכן הוא מתייחס אל הבורא?

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" מצד הנברא ו"טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא, הם השתוות הצורה בין נברא לבורא. לכן בקיום הכלל הזה, הנברא מגיע להשתוות הצורה לבורא, וכביכול לדרגת הבורא. בקיום הכלל הזה הוא עולה לדרגת הבורא. וחוכמת הקבלה, משום שהיא השיטה, שמביאה את האדם ל"ואהבת לרעך כמוך", היא החוכמה הנחוצה והחשובה ביותר.

וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.

העולם הזה הוא אותו מרחב פנימי של האדם, שבו התכונות שלו נמצאות בהפכיות הצורה לכל תרי"ג הכוחות, שהם החוקים הרוחניים. וברוחניות יש תרי"ג חוקים, שכל חוק וחוק פועל בהשפעה, מתוך הפרט כלפי הכלל. וכל החוקים האלה יחד מהווים את השפעת הבורא לנבראים.

במצבו הנוכחי האדם לא נמצא בקיום תרי"ג החוקים האלה, הוא לא מסוגל, הוא לא מבין אותם ולא מרגיש אותם. הוא נמצא כלפי תרי"ג החוקים האלה בצורה הפוכה. כל תרי"ג החוקים האלה קיימים בו, אבל הוא מקיים אותם בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, בלדאוג לעצמו, לפי "ואהבת לעצמך כמוך". ואם הוא יתייחס לחוקים האלה בצורה אחרת, בעל מנת להשפיע, הוא יגלה בתוך חושיו מציאות אחרת, הנקראת רוחנית.

כלומר, צריך רק לשנות את היחס למציאות. בכך שהאדם מקבל את השפעת הבורא, את כל תרי"ג ההשפעות ממנו, בצורה לא זהה לבורא, לא בהשפעה, אלא בקבלה, היחס הזה הוא מקור כל הייסורים והצרות שלו. וככל שהאדם מנסה להגיע בהתפתחותו למימוש, ליישום, לניצול כל תרי"ג החוקים האלה לטובת עצמו, הוא יותר ויותר סובל. וכך בהתפתחותו משך ההיסטוריה האדם נכנס ליותר ויותר צרות ובעיות. כי ניצול החוקים עצמו הוא הגורם להפכיות הצורה מהמשפיע, שזו סיבת הייסורים.

ולהתפתחות הזאת יש מטרה, שבסופו של דבר האדם יראה, באין ברירה ומתוך ייסורים שהסיבה לצרות שלו נעוצה באי קיום חוקי הטבע בצורה נכונה. אבל אם הוא הולך בדרך תורה, בהבנה, בחקירה, בגילוי האור המחזיר למוטב על ידי חוכמת הקבלה, שזו השיטה שמביאה לו את האור, האדם מגיע למצב שהוא הופך את כל היחס שלו לחוקי הטבע, לחוקי המציאות, לתרי"ג החוקים, ליחס הבורא כלפיו, במגמה זהה לבורא, בעל מנת להשפיע. ומתוך השתוות הצורה עימו הוא מרגיש טוב. כמה טוב? באותה מידה שהוא רוצה להשתמש בחוקים האלה בעל מנת להשפיע.

לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.

בעוד הבורא כולו משפיע, אנחנו כולנו נמצאים בקצה השני, אנחנו מקבלים. ההשפעה של הבורא מתראה בתרי"ג השפעות, שהבורא קבע אותם כחוקים, ואנחנו הפוכים מהם. לכן אנחנו עוד לא מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". אנו נמצאים בהסתרה ממנו, רק שומעים את האמרה. אנחנו לא יודעים את החוקים הרוחניים, לא מסוגלים לראות אותם, אפילו במקצת, וגם לא להבין ולא להשיג אותם, גם אם נדמיין אותם לא כפי שהם ברוחניות, אלא בגשמיות, ברצון לקבל הקטן ביותר, שכלפי הרוחניות כלל לא נחשב כרצון.

למה? כי בקבלה לומדים, שמלכות דאין סוף עשתה צמצום, וכל האור הסתלק ממנה. ומאותו רגע ואילך, אין מקום במלכות דאין סוף שנכנס בו אור, אם אותו רצון הוא על מנת לקבל. אבל למרות זאת, אחרי כל ההשתלשלות מלמעלה למטה דרך כל העולמות, נותר מכל המציאות מצב, מִרְוַוח, שטח מסוים, שנקרא העולם הזה, שבו הרצון לקבל יכול להרגיש תענוג, למרות שהוא בעל מנת לקבל, ולא בעל מנת להשפיע.

כלומר, בעולם הזה האדם נמצא במקום כל כך קטן מתוך כל הרצון של מלכות דאין סוף, עד שהרצון שלו אפילו לא נחשב לרצון. הוא לא רצון לבורא, הוא לא רצון לאורות, הוא לא רצון לנצחיות ושלמות. הוא רצון נבזה עד כדי כך, שאפילו אפשר שיאיר בו אותו תענוג הנקרא "נר דקיק", שיחייה אותו. כל ההנאות, בכל הרצונות של העולם הזה, אפילו הגדולים ביותר, שאפשר "להתפוצץ" אם חושבים עליהם, הם לא יותר מנר דקיק. כלומר, הם ניצוץ קטן שפרץ נגד חוק דצמצום א', לתוך הרצון שנקרא העולם הזה כדי להחיות אותו, כדי שהאדם יוכל להתקיים לפני יציאתו לרוחניות.

ואם בתוך הרצון הקטן הזה עם התענוג הקטן, שהאדם חושב לנצל אותו לעצמו, בלתי אפשרי לתאר, שניתן להפוך אותו לעל מנת להשפיע לזולת, אז איך אפשר לתאר מצב, שבו נרכוש רצונות רוחניים אדירים, עם תענוגים רוחניים אינסופיים, ואותם נהפוך להשפעה לזולת? אנו רואים שאפילו במסגרת העולם שלנו, עד כמה שהאדם מבין מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה שמגלה מהי הדרישה הזאת, אז רואה שהכלל לא בר קיימא. ושאין לו לא רצון, ולא כוח, ולא שליטה עליו. אלא כל אחד ואחד הוא כולו כ"בהמה" רוצה רק ליהנות, ואם נופלת לידיו הזדמנות לנצל את הזולת, הוא לא חושב פעמיים.

גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.

האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?

כלפי חבר אחד, נראה לאדם שהוא מוכן לקיים את החוק הזה. כי עם חבר אחד, האדם יכול לראות עד כמה יהיה לו טוב יחד, באהבה הדדית, ואז הרצון לקבל שלו מסכים לאהוב את האחר, כמו שהוא אוהב את עצמו. יחסים שבהם אנשים תלויים אחד בשני, ומרגישים כגוף אחד, הם מוכרים בחברה. ובמסגרת היחסים האלה, האדם מקיים את החוק הזה מתוך רצון אגואיסטי, הוא מחשיב את החבר כחלק בלתי נפרד מעצמו.

אבל כשמדובר בכלל המציאות, האדם לא יכול לקשור אותה אל עצמו בצורה פשוטה, כמו שהוא עושה עם חבר אחד או עם כמה חברים. היא לא מורגשת בו כחלק ממנו, שכולם יחידה אחת. לכן האדם לא מרגיש, שהוא מסוגל לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אפילו לא בצורתו הגשמית, על מנת לקבל.

הוא לא רואה ולא מאמין ולא מרגיש, שאם יאהב את הזולת, יהיה לו טוב בצורה אגואיסטית, למען עצמו. לא כל שכן בצורת הנתינה האלטרואיסטית, שהיא ללא פנייה לעצמו, ללא שום רווח לעצמו, בהתנזרות גמורה מהתוצאות. אפילו הצורה האגואיסטית היא בלתי אפשרית. האדם כלל לא רואה שכולם שייכים לו. הוא מבין שהמשפחה שייכת לו. והחברים, שהוא חי עימם, הופכים לחלק ממנו, והוא תלוי בהם. אבל לא שהוא תלוי בכלל המציאות. תמונה כזאת אין לו. אם כך, איך האדם יכול לקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך" אפילו רק במסגרת העולם הזה? האם אפשר במסגרת העולם הזה לגלות את החוק, שכולנו תלויים זה בזה כגוף אחד?

ניסיון לקיים את החוק הזה כבר היה במהלך ההיסטוריה כפי שבעל הסולם כותב ב"מאמר השלום". בקומוניזם ברוסיה וגם בקיבוצים בארץ, אנשים האמינו, שאם הם יחיו יחד "כאיש אחד בלב אחד"[2], וידאגו איש לרעהו כמו שכל אחד דואג לעצמו, הם יגיעו לאושר, לשמחה, לשגשוג, לביטחון, לשלווה ולשלום. אבל הדבר לא עלה בידם. הסיבה לכך, אומר בעל הסולם, היא מלמעלה, ממחשבת הבריאה, שממנה נבראה המציאות עם תרי"ג החוקים, ועם החוק הכללי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שעל ידי קיום החוק הזה, האנושות תחזור לדרגת הבורא. ואם מקיימים את החוק הזה, בלי המטרה להגיע לדרגת הבורא, עושים בו שימוש למטרה הפוכה, שמחזירה מכה הרבה יותר חזקה, מכל ההפָרות האחרות של יתר החוקים הפרטיים, מתוך תרי"ג חוקי הבריאה.[3]

המכה שמקבלים על אהבת הזולת על מנת לקבל, וציונה כאיזה הישג אנושי, היא מכה הרבה יותר חזקה מכל יתר ההפרות על מנת לקבל, אפילו יותר מלגנוב ולרצוח. החוק הזה הוא חוק רוחני, ששייך לחוק הכללי. ולכן, ככל שמֵפֵרים אותו, ומשתמשים בו בצורה הפוכה, מזמינים מכה קשה הרבה יותר מהמכה שבאה מתוך אי קיומם של חוקים אחרים מתרי"ג החוקים.

הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא כללות חוקי הטבע, ולא תנאי שאם רוצים מקיימים אותו, כדי להיות ביחסים יפים בינינו, ואם לא רוצים לא מקיימים. כשלומדים את טבע היקום רואים, שהוא בנוי כולו מדומם, מאבנים, ממתכות וכדומה, ולימוד חוקי הדומם, הוא לימוד חוקי הפיזיקה וחוקי הכימיה. ואם לומדים את הצומח, מגלים חוקים אחרים. לא חוקי דומם, אלא חוקי צומח. וכך מתגלים גם חוקי החי וחוקי המדַבר.

כל החוקים שמתגלים, הם כולם אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך", רק בדרגת דומם הוא לא מוכר לנו כך, משום שבדומם הרצון לקבל לא יכול לבטא את החוק "ואהבת לרעך כמוך", מעבר לאותם החוקים שנחקרים כשייכים לדומם. בעולם שלנו הרי הכול מתבטא בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, לכן מגלים אותו ככוח משיכה, ככוח ספיגה. בדרגת צומח הוא מתגלה כרצון לקָרֵב ולספוג את הטוב, או לפלוט ולהרחיק את הרע.

ובדרגת החי הוא אף מקבל כוחות לנוע, להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב. כלומר, בעולם שלנו לומדים את החוקים של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הפוכה, אגואיסטית, בכל הרמות של הטבע: בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. ובדרגת מדבר החוק הזה הוא רצון "לבלוע" את כל העולם להנאתו, כולל את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שישרתו אותו.

אבל כל פרט וכל חוק במציאות, מהחוקים שמתגלים על ידי מדעי הטבע, דרך כל שאר המדעים כולל הביולוגיה והפסיכולוגיה, הם כולם פרטים של אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", שקיים אצלנו בכל הרמות, אבל בצורתו ההפוכה. זו כל המציאות שלנו. אין בה יותר מהחוק הזה. אותה המחשבה "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שמתבטאת בצורת על מנת להשפיע, ברמות הרוחניות של עולם אדם קדמון, ובדרגות מדבר, חי, צומח, דומם, בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ובצורת על מנת לקבל בעולם שלנו, ברמות מלמעלה למטה, ממדבר, דרך חי, לצומח, לדומם. זו אותה המחשבה שמשתלשלת ומתפרסת לחוקים.

והאדם שמגלה את המחשבה הזאת בתוך הרצון, רואה איך החוק הזה מתקיים ברצון. ברצון של דומם, או צומח, או חי, או מדבר. כל חוק, בטבע או במדע, הוא בסופו של דבר אותו חוק. רק במצבנו לא רואים בו השפעה אלא קבלה, קליטה, בהתאם לאותה המידה, שהחוק הזה מבטא את עצמו בחומר שהוא נמצא בו.

מהותו של החומר, על כל פעולותיו, חוקיותו, וחיותו, היא רק קיום החוק של אהבה עצמית. רואים זאת בכל חוק ובכל תופעה שלומדים בעולמנו. ובעולם הרוחני מגלים מהות הפוכה. אבל הכול נובע מפריסת אותו חוק כללי, שמצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ומצד הנברא, "ואהבת לרעך כמוך".

אין חוקים אחרים בכל המציאות. לא חשוב מה החומר שבודקים: חומר מחשבתי, חומר דומם, או חומר חי. כל חומר שחוקרים את מהותו, את מקור החיות שלו, את החוקיות שלו, את הרצון שלו, את המגמה שלו, מתגלה בסופו של דבר רק החוק הזה. לכן הוא נקרא כלל.

כל המציאות היא "חוק נתן, ולא יעבור"[4], "אני הוי"ה, לא שיניתי"[5], ואפילו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" הוא חוק שלא משתנה, חוק מוחלט וגם אם הוא רע או טוב, מדובר על טבע, אלקים בגימטרייה הוא "טבע". כלומר, הבורא מתייחס אלינו בצורה בלתי משתנה, קשיחה, קבועה, ולא שפתאום משהו ישתנה שלא על פי החוקיות שנקבעה מלכתחילה. אלא כפי שנאמר, "הבורא לא משנה מעשה בראשית"[6], "עולם כמנהגו נוהג"[7], ואין מה לחשוב על שינוי החוקים. אם כך, מה יעזור לאדם שהוא קורא לבורא? השאלה הזאת שייכת לעניין התיקון.

לאדם לא עוזר לצעוק לבורא. רואים זאת לפי ניסיונה של האנושות. שאלפי שנים אנשים קוראים לעזרה, ושום דבר לא עוזר להם. צועקים "הוא רחמן", ולא רואים שום רחמנות. אבל האם בכל זאת אפשר לפנות? האם יש אל מי לפנות? או אולי בדומה למחשב, שהאדם מייחס לו את הרגשות שלו, ואומר שהוא טוב או רע, עובד בסדר או לא בסדר, כך הוא מייחס את הרגשות שלו לחוקים שלפניו, אבל אחריהם אין שום רגש, ושום יחס כלפיו. אפילו שהם טובים אליו, הם כולם טובים רק אם הוא מקיים אותם. אם הוא לא מקיים אותם, הם רעים. הם מערכת.

האם יש למערכת הזאת לב? מהיכן מגיע היחס המיוחד כלפי האדם? מארבע בחינות דאור ישר לומדים, שמשורש "רצונו להטיב לנבראיו" יורד האור, ובונה לעצמו כלי. לאור שבונה את הכלי יש מטרה אחת: להטיב לכלי. והיא נקראת "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא. ובחוקיות הזאת, שהאור בונה לעצמו את הרצון הכללי, את הכלי דבחינה א', אין בה לב, אלא היא החוק. יש תענוג, שכנגדו האור בורא רצון. אם התענוג והרצון משתווים בצורה כלשהי, יש ביניהם "קליק", ואם הם לא משתווים, אין "קליק", התענוג מורגש ברצון כרע. החוק הזה הוא מוחלט.

אבל גם בחינה א' מתחילה להרגיש שיש מאציל. שיש לו לב. שהוא דואג לה. מה הכוונה "דואג לה"? לא שנותן לה מילוי שתהנה. אלא הרצון מצד המאציל, הוא להתחבר עם הנברא בצורה רגשית, באהבה. לא שהאדם אוהב את החוק, ואת התוצאה ממנו, שהוא מרגיש טוב. אלא הוא מגלה מעבר לחוק, שהחוקיות הזאת באה מאהבה, שהיא קודמת לחוקים. והאהבה הזאת שקודמת לחוקים, באה כדי למשוך את האדם מדרגת הנברא לדרגת הבורא. ובה נמצא הביטוי של אהבת הבורא לבריות. ורק אם האדם רוצה לעלות מדרגת הנברא לדרגת הבורא הוא יכול לפנות אל הבורא מעבר לחוקים שקבע במציאות.

ולכן, אדם שיושב ובוכה שרע לו, יכול לשבת כך ולבכות אלפי שנים, עד שלאט לאט יבין, כי בכל זאת הכול מתפתח בו. שהבכי הזה לא מביא אותו לכלום, חוץ מזה שדרך הייסורים מביאה אותו להכרת הרע, שלא על הרע צריך לבכות, אלא על משהו אחר. כלומר, צריך להעלות את דרגת הדרישה לבורא, לא ממה שיש לאדם בתוך הכלי, אלא מעבר לכלי. לעלות מדרגת החוקיות הזאת של תרי"ג החוקים, לאהבה, למחשבה הראשונה.

אבל אדם שפונה לקשר שיש לו עם המאציל כשהוא יורד מבחינת שורש לבחינה א', שבחינה א' משיגה את הקשר הזה בסופה, אז הוא פונה לתיקון של עצמו. לא למילויים, אלא לתיקון עצמו, בכך שרוצה לעלות מעל המציאות, לבורא. התפילה הזאת, הפנייה הזאת, היא חיסרון חדש, שנקרא "אתם קרויים אדם". ומי שמגדל אותו בהדרגה מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. ועל החיסרון הזה ניתן לדאוג, ולפנות, ולקבל תשובה. עליו מתפללים, ועליו מקבלים עניית התפילה. וכל היתר סתם בכי סרק. כי תפילה היא רצון בתוך הלב, שלא בהכרח מודים בו, ולא בדיוק יודעים מה הוא, אבל הלב בעצמו שולח גלים שרע לו.

איך האדם מגלה את הכלל "ואהבתה לרעך כמוך"?

אדם שלא מתייחס למציאות כאילו הוא נמצא מחוץ לתמונה, צופה בה מן הצד, אלא שהמציאות כולה היא עולם אינסוף, והוא חוקר אותה מתוך הכלים שלו, לפי מידת תיקונם או קלקולם לעת עתה, אדם זה חוקר את החוק "טוב ומטיב לרעים ולטובים" או את החוק "ואהבת לרעך כמוך", כחוק אחד ויחיד שפועל בכל המציאות, בכל הטבע, בין כולם, חוץ ממנו עצמו, שמשקיף ובודק וחוקר.

והוא רואה את המציאות בעיניו, בחושיו, לפי מידת הקלקול שלו, לפי מידת אי השתוות הטבע שלו "ואהבת לעצמך כמוך", לעומת הטבע מחוץ לו, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מחוץ לאדם עצמו הכול הוא "ואהבת לרעך כמוך", בורא שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולאדם מתגלה הכול לפי "כל הפוסל - במומו פוסל".[8]

האם יישום החוק "ואהבת לרעך כמוך" מבטל את "האני" של האדם?

האם ביטול "האני" כלפי הזולת, ביטול העצמיות, מבטל את "האני" של האדם, עד כדי כך שהוא נעלם? במאמר "סיבת הכבדות בעבודה" בספר "שמעתי" כתוב על מידת הכבדות בביטול האדם לה', שנראה לאדם שכולו מתבטל, ולא נמצא.[9] שכל העולם קיים, אבל איפה הוא?

העניין הוא, שכדי לבטל את עצמו כלפי הזולת, האדם משתמש בכל הכוחות שלו, במימוש, בהפעלת כל היוצרות שיש בו. שום דבר לא נעלם. להפך, הוא עובד עם כל הכוח והמרץ שיש לו. אחרת לא נקרא לעבוד באהבת הזולת. מהו לאהוב את הזולת "כמוך"?

כמו שאדם קודם היה מקבל ו"בולע" את הכול לעצמו, באותה עוצמה הוא עכשיו עובד למען כולם. להם יש כלי הרבה יותר טוב משלו, הרבה יותר גדול. ואם הוא היה מקבל את הכלי הגדול שלהם כאילו הוא שלו, אז הוא לא היה דואג לעצמו בדומה לאמא שיש לה מאה ילדים, שהיתה מסתפקת רק בפרוסת לחם קטנה לעצמה. ובאמת, אישה, לעצמה לא מכינה אוכל, אבל כשיש לה ילדים, היא כל הזמן במטבח.

לכן, דווקא הביטול כלפי הזולת הוא המימוש המלא של האדם, של "האני" שלו.

ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.

כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך". ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

אפשר להביא את הכלי להרגשה רק על ידי התפשטות האור והסתלקותו מהכלי, העושה את הכלי ראוי לתפקידו.[10] כי הכניסות והיציאות של האור, הן הבונות בכלי את ההכנות, ההבחנות, הרשימות, שרק מתוכן נבנים החושים המוכנים להרגשת התגמול.

ואם המרגיש לא יעבור על כל ההכנות האלה, שכל הכנה והכנה כוללת את התפתחות הכלי, את התפשטות האור בו, ואת הסתלקות האור, כלומר עליה וירידה, כניסה ויציאה, אז לא יהיו בו הבחנות הנקראות אותיות העבודה, כי האותיות הן כלים, והם נבראים אחרי "טעמים" ו"נקודות", שמתוכם נשארים רשימות: "תגין" ו"אותיות". והנברא שלא יהיו בו אותיות, לא יוכל אחר כך להבחין מההתרשמויות שלו, מה רוצה הבורא לתת לו, ולא יוכל לחבר את כל ההתרשמויות האלה, כמו שאותיות מתחברות למילים.

לכן לנברא אין שום אפשרות להימנע מכל התהליכים שחייבים לעבור עליו לפי דרגתו, לפי תכונותיו, לפי שורש נשמתו במערכת אדם הראשון, בנשמה הכללית. הוא חייב לעבור את כולם, כדי לקבל התרשמות, לכל אותם התענוגים שבהם הבורא רוצה למלא אותו בגמר התיקון. וכל התהליך, כל הדרך, נקראים "שלבי התיקונים", והתגמול נקרא גמר התיקון, עולם אין סוף.

ומתוך שאנחנו נמצאים כבר בנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, ובעודנו בתוכה, אנחנו מקבלים את כל ההתרשמויות, החיוביות והשליליות יחד, אז מובן, שכל ההתפתחות שאנו עוברים, היא מחויבת ואי אפשר להוציא ממנה אף מצב, כך שלא יתקיים. וחייבים להרגיש כל מצב ומצב בשני הכיוונים, גם בחיוב שלו וגם בשלילה. לכן לא יעזור לאדם שהוא מפחד מהמצבים האלה, ולא רוצה לעבור אותם, שבין כה וכה הוא יצטרך לעבור אותם. כי מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", היא שמחייבת אותו להכין את עצמו לקבלת ההנאה, שהוכנה לו.

ואיך האדם בעולם הזה יכול להשתתף באותה ההתפתחות? בהבנת ההתפתחות, בהכרת ההתפתחות, היינו בהשתתפות עצמו בה, בהבנתו שהיא הכרחית ורצויה. ואז מפני שהוא רוצה להכיר את ההתפתחות, הוא מקבל אותה, ועובר אותה בשמחה, בהבנה, בהכרה ובמהירות, ומגלה בכל שלב ושלב את המטרתיות שבמצבים.

ולכן הוא מגלה את אותיות העבודה מהר מאוד, ללא הקדם הייסורים, וללא הרגשת הייסורים בכל מצב ומצב. כי הוא מבין שהמצבים האלה הם הכרחיים והם לטובתו. ואז כל מצב, אפילו השלילי ביותר, מאיר כבר את אותה הארה שתמלא את האדם בעתיד. כמו שהחולה שמח שנמצאה סוף סוף תרופה למחלתו, שממנה הוא יבריא, ולכן הוא שָׂשׂ לקבל אותה, גם אם היא מרה. כלומר המצב העתידי הטוב, מאיר לו ומשמח אותו.

לכן, אדם שמשתתף בעצמו במצבי התפתחותו, משיג מתוך כך כמה דברים. הדרך עצמה נעימה יותר. עד כדי כך, שאם הוא יכול לקשור כל מצב ומצב, שבו הוא נמצא, עם התכלית של אותו המצב, אז במצב עצמו הוא מרגיש כבר גמר תיקון ושלמות. וזו הצורה המוחלטת והטובה ביותר, שבה הדרך אפשרית. ועליה בעל הסולם אומר, שיש דרך תורה, ויש דרך ייסורים. אבל על פי רוב אי אפשר ללכת בדרך תורה בצורה מלאה. כלומר האדם לא מסוגל בכל מצב ומצב שבהתפתחות, להרגיש כמו נמצא בגמר התיקון. אלא ברוב המקרים, הדרך היא בין שתיהן, ונקראת "דרך ארץ".[11]

והשאלה היא, האם אפשר בכלל להתקדם בדרך ייסורים, שאז האדם לא מתקן את עצמו מתוך שמשתתף בהתפתחות? ויוצא שאי אפשר כך להתקדם. כי אותיות העבודה שצריך להוציא מכל ההתפתחות הזאת, הן דווקא על ידי השתתפות האדם. כלומר, העניין הוא לא שיעברו עליו כל המצבים, כמו על חולה שמסרב להכיר במחלתו, בחולי שלו, ומסרב להכיר בתרופה, ובכל תהליך ההירפאות שלו. אלא החולה עצמו חייב לחפש את התרופה, ולמצוא את הרופא, ולהודות לרופא, ולשלם לרופא, וכך היא התפתחותו.

כלומר, השתתפות האדם בהתפתחות היא לא כשהוא מוצא את עצמו בתור החולה, אלא כשהוא רוצה כל פעם לראות את עצמו מצד הרופא, מצד הבורא. ואם הוא רוצה בכל צעד וצעד ללמוד מהבורא את מעשיו ולהדמות לו, הוא לא רק קונה הבנה שהאדם הוא רע וצריך תיקון, אלא על ידי שמבין את הקלקולים שבתוכו, הוא משתתף, מכיר את המצב שלו, וכביכול מתקן את עצמו בעצמו. לומד על עצמו להיות רופא.

וכשהאדם מבקש מהבורא את מה שהוא יודע לבקש בדיוק לפי החולי שלו, לאיזה תרופה הוא זקוק, ובאיזו צורה עליה לבוא, ומה הוא רוצה להשיג על ידה, נקרא "ממעשיך היכרנוך".[12] כלומר, השתתפות האדם היא בהכרח עד כמה שהוא ממלא את תפקיד הבורא על ידי תיקון עצמו. וזה נקרא, שהסוס ורוכבו הולכים בתנועה אחת ממש. ואז האדם מתעלה מעל הרצון לקבל, ומרגיש את עצמו כבורא. הוא מתייחס אל הרצון כאמצעי להיות מקושר למאציל, לבורא.

לכן דרך תורה לא באה להמתיק לאדם את דרך הייסורים, שבה הוא יתקדם בכל מקרה, ורק "כדאי" לו להתקדם בהרגשה טובה. אלא בדרך ייסורים האדם לא רוכש את אותיות העבודה, הוא לא נעשה דומה לבורא, ולכן אין זו "דרך". דרך ייסורים היא אותם מצבים שבהם האדם מקבל מכות נחרצות, כדי להבין שהוא חייב להתייחס להתפתחות בצורה יצירתית.

ולכן, כשמסתכלים בתהליך כולו מצד ההשתתפות, מה שמשיגים ומבינים על ידו הוא, שכביכול אין לבורא ברירה, אלא לברוא רצון לקבל מקולקל מלכתחילה. כדי שעליו, האדם ילמד את כל עבודת ה'. ואפשר לומר, שהרצון לקבל מורגש לבורא כחיסרון שלו. וכמו שהרצון לקבל "חולה", כך הבורא עצמו מרגיש, ומתקן אותו, וממלא אותו. ובנברא הבורא עושה את אותו הדבר. כלומר, הנברא מרגיש את הרצון לקבל כרצון לקבל שלו. וחייב להרגיש אותו שחולה, מקולקל, ושהוא חייב לתקן אותו, ולמלא אותו.

היחס לרצון לקבל, מצד הבורא ומצד הנברא, חייב להיות אותו היחס, שהרצון לקבל הוא משהו זר. והנברא שמתעלה מעליו על ידי המסך, עושה עליו את אותה העבודה, את אותן הפעולות, כמו הבורא, ולומד על הרצון לקבל את עבודת הבורא, עבודת ה'. זאת כל עבודת האדם, וכל לימוד חוכמת הקבלה, הנקרא לימוד עבודת ה', שבו האדם על ידי "ממעשיך היכרנוך" נדבק בבורא.

והרצון לקבל, שנברא כיש מאין, הוא אותו השטח שנמצא מחוצה לנו, מחוצה לבורא ומחוצה לנברא, שם האדם יכול להיפגש עם הבורא, וללמוד ממנו פעולות. כלומר, הנברא מתעלה מעל הרצון לקבל.

כלומר, את הרצון לקבל אפשר לראות כניטרלי, אם האדם מתנזר מנגיעה אישית בו. אם הוא עושה צמצום. אם לא נוגע לו מה יהיה בתוך הרצון לקבל, תענוג או ריקנות. אם הוא נמצא בו מעל הצמצום, אז מסתכל ברצון לקבל רק כאמצעי להידמות לבורא.

וכדי לבוא למצב שהאדם יוכל לעשות צמצום על הרצון לקבל, צריך את האור המחזיר למוטב. אין בכוחו של האדם לעשות זאת. כי אדם שנמצא בתוך רצון לקבל, אין לו שום אפשרות להילחם נגדו. אלא האור שמגיע נותן לו את כוח הבינה, כדי שיוכל להתעלות מעל הרצון.

והדבר המועיל ביותר הוא להסתכל על כל מצב ומצב כביכול כמו שהבורא מסתכל. כמו שכתוב, "עשה רצונך כרצונו".[13] אם בכל רגע ורגע האדם יכול להשוות את עצמו עם הבורא, הוא בעצם עובד ב"אין עוד מלבדו"[14], היינו, רוצה להיות בייחוד ההשגחה עם כל מה שנעשה איתו.

מה נקרא שהאדם מקבל או לא מקבל אותיות העבודה?

"אותיות העבודה" נקרא, מצב האדם שנמצא במצב המועיל, הפעיל, שאז הוא תמיד נמצא בעליות וירידות. בדומה לאיך שהפרצוף מתמלא ומתרוקן. כשהפרצוף עושה זיווג דהכאה, נכנס בו אור פנימי, הנקרא "טעמים". אחר כך יש "ביטוש"[15], ואור פנימי יוצא מהפרצוף שמתרוקן, ומקומות היציאה נקראים "נקודות". ומה"טעמים" נשארות רשימות שנקראות "תגין". ומיציאת האורות מה"נקודות", נשארות רשימות שנקראות "אותיות".

"אותיות" הם כלים, היינו הרצונות, ההבחנות, שעל ידם הפרצוף יכול להמשיך לבנות את התפתחותו הבאה, בדרגה עמוקה יותר של הכרת הרצון לקבל, הכרת הבורא, קשר עם הבורא, משיכת האור, גילוי הבורא. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף ע"ב שיוצא מהגלגלתא, ובונה את עצמו על הרשימות שנשארו מהגלגלתא, הוא יכול להיכנס לתוך רצון לקבל כמו בגלגלתא, אבל בדרגה עמוקה יותר. ועל ידי זה הוא ממשיך את אור "הרוח", ולא את אור "הנפש". כלומר הוא מבין ומכיר הרבה יותר ממה שמכירה גלגלתא, שבה יש רק אור הנפש. וס"ג נכנס עוד יותר עמוק לעבודה, לפירוט.

כניסת האורות ויציאת האורות משאירות בנברא רשימות, הבנות, הבחנות, שמתוכן הנברא מתחיל להבין את כוונת הבורא, את עבודת הבורא עליו. ומתוך שכל פעם לומד אותן מהצורה הקודמת, הוא נעשה חכם יותר, ואת הפעולה הבאה מדמה יותר לבורא. הע"ב יותר דומה לבורא מגלגלתא. והס"ג עוד יותר דומה לו.

וגם אם ההתפתחות הזאת, היא באה כהשתלשלות, כירידה מלמעלה למטה, בכל זאת, יש בה יותר הבנה, יותר התעמקות בחומר ובפעולות. עד כדי כך, שהנברא מגיע לשבירה, כשהוא מתחיל להרגיש את השוני בינו לבין הבורא בתוך החומר ממש, ומתוך כך רוכש את רשימות השבירה שבאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. ואז הנברא מתחיל לראות, להרגיש, לאבחן את הטבע שלו כדבר מנוגד לבורא.

מה שאין כן באין סוף, בגלגלתא, שגם אם הטבע הזה נמצא שם, הוא לא נגלה. ודווקא על ידי ההשתלשלות, כלומר כניסת האורות ויציאתם, נעשות הרבה הבחנות, שבהן הרצון לקבל מרגיש את ההבדל בינו לבין האורות, את פעולות האורות עליו, ועד כמה שהוא מגיב על האור מצד השלילה, ויכול להגיע אחר כך להידמוֹת לאורות מצד החיוב. מה שאפשרי רק על ידי הקשר שיהיה בין אורות לכלים, שמגיע רק על ידי כניסות ויציאות. כי כמו שכתוב, "כי מציון", מיציאה, "תצא תורה".[16] שכל האורות העתידים להתגלות, יתגלו דווקא על ידי היציאות, על ידי הירידות, שבהן התגלות הכלי.

לכן הבורא שהוא כל יכול, יש לו "תירוץ" למה נברא הרצון לקבל בצורה כזו, ולמה נעשתה ההשתלשלות בצורה כזו - מתוך אין ברירה כביכול, כדי להביא את הרצון לקבל לצורתו הראויה, כפי שכותב בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה".[17]

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

האדם צריך לראות את עצמו דומה לבורא כמו שהענף דומה לשורשו, ואת הרצון לקבל לראות כצד השלישי, שעליו מתאמנים, והוא המקום שבו נפגשים עם הבורא, ועושים את עבודת ההתאמה בין אדם לבורא. לכן מה שטוב בשורשנו, נרגיש בו כטוב. ומה שלא נמצא בשורשנו, נרגיש בו כרע.

העולם הזה הוא מעין תבנית שבה הבורא מתלבש, כדי להופיע כלפי הנברא הנמצא בדרגה דעולם הזה. עולם נקרא "נעלם", "העלם". כלומר, אותה מידת העלמה שישנה, ואותה מידת הגילוי שישנו, נקראות "העולם". ולכן מה שיש בבורא האדם מרגיש כטוב, מה שאין בו האדם מרגיש כרע. ומדוע?

כי הבורא עצמו הוא מקור התענוג. "אור" נקרא נוכחות הבורא בנברא. שהאדם נהנה, הוא נהנה ממנו, מהופעתו באדם. הבורא מתלבש בנברא, ממלא את הנברא. והנברא בנוי כך, שמה שיש בבורא, מורגש בו כתענוג. כי הבורא, בהעתקה שלו, בהטבעה שלו, ברא את הרצון לקבל.

אבל הרצון לקבל הוא לא הנברא עצמו. הנברא הוא אותה כוונה להשפיע לבורא, שצומחת על פני הרצון לקבל, שאז מסך ואור חוזר הם הכלי, במקום הרצון לקבל. הרצון לקבל אמנם נברא, אבל הוא לא האדם. הוא לא הנברא שחייב להיות כדומה לבורא, אלא הנברא הוא הצורה של הרצון לקבל שגדלה מעליו.

ואם כלפי הרצון לקבל הבורא מתראה כתענוגים, כבורא רצון, אז כלפי הנברא שצומח על פני הרצון לקבל, הבורא מתראה כהמשפיע, הדוגמה להשפעה. כלומר יש הבחנות, או שהאדם מסתכל על הבורא כמו על סָפק התענוגים, או שמסתכל עליו כמו על דוגמה לתיקון שלו. וזה מה שמבדיל בין דת לקבלה.

ועל יותר מדוגמה לתיקון לא מדברים, כי יותר ממנה לא משיגים. אלא האדם תמיד משיג אך ורק את הפעולות של "עצמותו" עליו. "ממעשיך היכרנוך", במעשים האדם מכיר אותו, משיג אותו, אבל אי אפשר לומר שהאדם משיג את הבורא. אלא האדם, מתוך המעשים שלו עצמו הדומים למעשי הבורא, מתחיל להכיר אותו, לא יותר. האדם לא יכול להתלבש בו, להיות "הבורא".

מהו "מעמד הבורא" שהאדם משיג?

"מעמד הבורא" הוא כבורא, כמוליד את הבריאה, כמשפיע. ההשפעה היא הפעולה של הבורא ולא הבורא עצמו. "עצמותו" נשאר "עצמותו", בלתי מושג, הבחנות שהאדם לא מסוגל לאבחן. ולפי מה אומרים שיש "עצמותו"? כי מרגישים שיש הבחנה כזאת, שאותה כבר לא משיגים.

לכן נתנו לבורא שם שלילי, "עצמותו", "עצם" שלו, שהאדם לא מסוגל להשיג. כי אפשר להשיג אותו רק אם האדם כביכול יהיה "הבורא". והאדם משיג את כל הבריאה מתוך נקודת "יש מאין", בכמה שאותה הנקודה יכולה להידמות לבורא. ומההידמות אליו, האדם משיג את יחס הבורא אליו. הוא משיג את טבע הבורא כלפיו. משיג את מחשבות הבורא כלפיו עוד לפני שברא אותו.

אבל לא שמשיג את עצמותו. שהוא ללא כל קשר לאדם, ולכן נקרא "עצמותו", "עצמו", מנותק מכל יחס אל האדם. ואמנם שלא משיגים את עצמותו, יודעים עליו, כי ישנה באדם הרגשת הגבול בהשגה שלו. והאם יש לו חיסרון כלשהו בו, או שהוא אינו חיסרון? כרגע אין אפשרות לדבר, כי לא ידוע לנו אם הוא מתגלה כחיסרון. קרוב לוודאי שלא, מפני שהוא לא נברא כ"יש מאין", לא נברא כחיסרון, לא נברא כנברא. אלא יש לאדם רק השגת הגבול, כביכול. ומעבר לה נכנסים כבר לפלפולים ולפילוסופיה לא מעשית.

וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו". רוממותה של הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.

את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין "קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה "לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.

אדם שהפעולה שלו היא "על מנת לקבל פרס", על מנת לקבל שכר, נקרא שיודע מראש לשם מה הוא פועל. שהמילוי העתידי בתוך הרצון לקבל משמש לו כמטרה וכחומר דלק. ולכן הוא פועל מרצונו, והרצון שלו קובע מה ייעשה. ואם, לדוגמה, האדם רוצה להשיג משקה טוב. אז הצורה העתידה הזאת של התענוג נותנת לו חומר דלק, כיוון היגיעה, וכל מה שהוא צריך. כי המילוי העתידי פועל באדם כבר עכשיו. והרצון לקבל שלו, שמוכן לאותו תענוג, קובע את פעולת האדם לקראת התענוג.

מה שאין כן האדם שעובד עם הרצון לקבל שלו כדי להשפיע לבורא, הוא מסתכל בתוך הבורא, איזה תענוג הוא יכול לזמן לבורא. ובהתאם לאותה צורה שבבורא, האדם מתחיל לעבוד כלפיו. האדם רואה שאם יקבל את המשקה, יגרום לבורא את התענוג המסוים הזה. כלומר, האדם מסתכל בכלי של הבורא, והתענוג שיתגלה בכלי הזה הוא בשבילו חומר דלק, שקובע לו את סדר הפעולות. ומתוך כך האדם רואה שעליו לקחת, לקבל את המשקה.

אבל אם האדם היה צריך להשיג את המשקה לעצמו, היה עליו לטרוח בשבילו. מה שאין כן, אם האדם צריך להשפיע לבורא, ומגלה שיעשה זאת על ידי המשקה, שאז אין בעיה להשיג אותו, המשקה מיד מזומן לידו, ונמצא לידו, ואינו צריך לרוץ אחריו, כי הוא בשבילו אמצעי כדי להגיע להשפעה לבורא. מה שנקרא שכל השפע מתגלה מיד, כשהשפע עצמו הוא רק אמצעי, הוא מזומן כלפי האדם ללא שום בעיה.

האדם מגלה שהאור העליון נמצא לידו בשפע. האור כבר לא מוסתר, ואין צורך לרוץ אחריו, אין צורך להשיג אותו. וזאת, בתנאי שהאדם קודם מגלה רצון להשפיע לבורא, ומתוכו מגלה, שאפשר לעשות זאת רק על ידי קבלת התענוגים, ומגלה באילו תענוגים, ובאיזו צורה הוא מוכן לקבל, כדי להשפיע לבורא. כלומר, אם השפע אינו לשם השפע, לא לטובת עצמי, אלא כאמצעי להשפעה, אז השפע מתגלֶה כשפע רב, ללא שום בעיה. ואם הוא לטובת עצמי, אז כולנו רואים באיזו מידה הוא מתגלה.

לכן אין לנו לדאוג כלל לעולם העתידי, איך יחיו כל המיליארדים, ומה הם יאכלו, ואיך יתכן שיהיה שפע, או שמא לא יהיה שפע, והאם האדם יוכל להתרבות ללא המדע והטכנולוגיה. מפני שכל אלה שטוּת, כי כך דואג האדם רק בדרך ייסורים, כשהוא משתדל להוציא "לחם חוקו". אבל אם מחפשים איך להשפיע, אז השפע מתגלה כאמצעי, כדבר מזוּמן ללא שום הגבלה.

מה פירוש "להסתכל בכלי של הבורא"?

הכלי של הבורא הוא רצון להשפיע. אדם שמסתכל ורואה שהבורא סובל מכך שאינו מסוגל להשפיע, אז הוא רוצה, ומוכן למלא את הרצון הזה, כמו ילד טוב לאמא. שהילד רוצה גלידה, אבל מוכן לאכול דייסה. ומחליף את הרצון שלו בשמחה, מפני שמגלה רצון באמא, במקום רצונו שלו. ואז מגלה בזה תענוג, ללא שום קושי.

ודווקא ברגע שמגלה שאמא רוצה שיאכל דייסה, ומחליף את הרצון שלו לדייסה כדי להשפיע לאמא, מתגלים לו הכלים הישנים לגלידה, ומרגיש את הגלידה. כי אחרת הוא לא ייהנה, אלא לגלידה ולדייסה חייב להיות אותו הטעם. אבל קשה להציג דוגמה נכונה מהעולם הזה, כי בו הכוונות והרגשות הם שני דברים שונים.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות". כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.

אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו ה"צירוף" הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד". כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

למעשה, אי אפשר ללכת רק בדרך התורה. אלא האדם, עד כמה שישתדל, או לא ישתדל, הוא בכל זאת ייפול מדרך התורה לדרך ייסורים. ואז שוב יעלה, ושוב ייפול, יעלה, וייפול. כי אם ילך כל הזמן בדרך התורה, יחסרו לו הבחנות מדרך הייסורים. כלומר אם יהיה כל הזמן "ילד טוב", אז יחסרו לו נקודות שבלעדיהן לא יוכל להוציא הבחנות נכונות, ולכן האדם חייב ליפול מדרך תורה.

ו"דרך תורה" נקרא, אם בכל רגע ורגע, בעבודה שלו, בחיים שלו, האדם נמצא בהכרה שמגלה באותו הרגע חיסרון, היכן הוא יכול להוסיף עוד בלהתקרב, בלהידמות לבורא, ומוסיף. וברגע שהוסיף, הוא שוב מגלה היכן יכול להוסיף עוד התקדמות, השפעה לבורא, ושוב מוסיף. ובעוד רגע שוב. כלומר, האדם מקדים את הירידה לחיסרון בכך שהוא עצמו ממציא את החיסרון, וזאת דרך התורה והיא הצורה האידיאלית.

ובעל הסולם כותב, שהאדם מתקדם בין דרך תורה לדרך ייסורים, במה שנקרא דרך ארץ. ומדוע? כי בדרך תורה בכל זאת האדם יחְסר את אותה ההרגשה מירידות, מחולשות, מהכרת התכונה הנבזית שברצון לקבל, לעומת האור, לעומת השלמות. ואם לא ירגיש את עצמו אף פעם בחוסר כוחות, במצבים האָנושים, הוא לא יוכל להעריך את העליות לעומת הירידות.

ולכן אין ברירה, וגם אם האדם ישתדל ללכת בדרך התורה, היינו ההשפעה המרבית בכל מצב ומצב, וגילוי יתר אפשרויות ההשפעה שבכל מצב ומצב, בכל זאת הוא יקבל מכות, וירידות, ונפילות, ויציאות, מפני שהם הכרחיים. הם נועדו לתת לנברא את אותיות העבודה.

בדומה לאם שרוצה רק להטיב, ונאלצת לגרום לבנה סבל. היא אינה מוגבלת במשהו, אלא שבמצב שלהם האם והילד אינם נמצאים במצב הנכון. כלפי האם, הילד נמצא במצב המתוקן. והיא מרגישה שהוא סובל, ועם זאת היא מרגישה, שאם הוא ירגיש עכשיו את הסבל, הסבל עצמו יגרום לו להרגיש את התענוג העתיד להתגלות על פני אותו סבל. כמו אם שמכריחה את בנה ללמוד, והוא מסרב. אבל היא יודעת שאם ישקיע עכשיו בכוח, על ידי זה תתגלה לו מאוחר יותר האפשרות ליהנות מהישגים כלשהם.

דבר שלא גורם לאם כאב. כי מתגלה שגם הילד, בכל מצב ומצב מסוגל להגיע להרגשה שהוא לא סובל, אלא שהוא שלם. אבל רק אם ירצה לקיים את פקודות האם למעלה מהדעת שלו, למעלה ממה שמרגיש בתוך הרצון לקבל. כי הרצון לקבל שלו בכל מצב ומצב לא רוצה להתייגע. אבל אם הילד ייקח את פקודות האם כדבר הרצוי, וישתמש בחומר דלק הזה ליגיעה, היגיעה מיד תיעלם, וירגיש את עצמו בשלמות.

כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

מטרת הבריאה היא להיטיב לנברא. ההטבה מושגת מתוך דבקות הנברא בבורא. הדבקות מושגת על ידי פעולות שבהן הנברא משיג השתוות הצורה. הפעולות מובאות מתוך השגת הספירות, שמהן הנברא לומד אילו פעולות עליו לעשות עם העביות שלו, עם הרצון לקבל שלו, כדי לזכך אותו. ועל ידי הזיכוך הזה, היינו על ידי התיקונים, להביא את כל תר"ך הרצונות שלו, שכולם יעבדו בכוונה על מנת להשפיע לבורא.

לכן כתוב "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, כל מצווה היא תיקון של אחד הרצונות שבנשמה, שעל ידו הנברא משיג את אותו הצֵרוף. ואז מגיע לדרגה, שבכל הרצונות שלו הוא דומה לבורא. שרצון הבורא כלפיו מתבטא בהשפעה, ורצון הנברא כלפי הבורא מתבטא בהשפעה. ועל ידי השפעה הדדית, הם מגיעים להשתוות הצורה. והשתוות הצורה מביאה לדבקות.

במאמר "שכל הפועל" שואל בעל הסולם, למה השתוות הצורה מביאה לדבקות? ומשיב, כי הנברא שעושה אותן הפעולות כמו הבורא, משיג את שכל הפועל. כמו אדם המביט בשולחן, רואה ומרגיש אותו, ומרגיש את השכל שנתן בו הנגר, היינו מי שעשה אותו, מי שפעל בו. ואם רוצה להכיר את השכל שנתן בשולחן, עליו לעבור על אותה הפעולה. כי את השכל שלו הוא הכניס לתוך הפעולה, והפעולה הזאת מגיעה אל האדם, היא מיועדת לו, שמתוכה ילמָד אותו.

ואם האדם לומד את כל פעולות הבורא, וחוזר עליהן, ומשיג מתוך התיקונים שלו איך לעשותן, הוא משיג איך ברא אותו הבורא, ובאיזו צורה התייחס אליו, ובאיזו צורה רצה שהאדם יגיע להשתוות ולהנאה ולדבקות. כלומר, כל הספירות שבין מלכות לשורש, לכתר, כל מה שהאדם עושה עם הרצון לקבל שלו, בלתקן אותו בעל מנת להשפיע, כל אלה הם כדי להשיג את שורש הבורא, "שכל הפועל". וכשנדבק בשכל הפועל, מכיר את אותו שכל הפועל, אז מגיע לדבקות, מה שנקרא "ממעשיך היכרנוך". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

האם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "חוק השתוות הצורה"?

יש חוק אחד בלבד שצריך לקיים. "ואהבת לרעך כמוך" ו"חוק השתוות הצורה" הם אותו החוק. כמו שבורא מתייחס לבריות "טוב ומטיב לרעים ולטובים", כך הנברא, שמתייחס לבריות ב"ואהבת לרעך כמוך", משווה את עצמו לבורא. הביטוי מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" כלפי כל הנשמות. ואם כל נשמה ונשמה תתייחס כלפי כל הנשמות ב"ואהבת לרעך כמוך", כך היא תשתווה לבורא, תגיע להשוואת הצורה. כי שניהם אותו החוק.

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?

ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.

כמו שכתוב, האבות הם "האבות עם המרכבה"[18], עביות דשורש. יש להם זְכות ולנו יש זְכות, שהזכים ביותר מהם נכללים בתוכנו. "אברהם, יצחק, יעקב" הם "חסד, גבורה, תפארת", עדיין "בחינות דראש" בתוך זעיר אנפין. זעיר אנפין עצמו הוא נצח, המלכות שלו היא הוד, התוצאה משניהם היא יסוד, והתכללות זעיר אנפין ממלכות היא המלכות דזעיר אנפין.

היינו, לאבות לא היתה עדיין עבודה, לכן כל העבודה שעשו אברהם, יצחק ויעקב היתה לקבוע שיטת עבודה של קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי, אבל לא עבודה על העביות עצמה. בעביות שלהם לא היה צורך בשיטת הג' קווים עצמה. הם רק יסדו אותה, ורק אחרי "יציאת יעקב". לכן הם לא קיבלו את התורה. על העביות שלהם אי אפשר היה לקבל את התורה. האבות לא היו זקוקים לעם, כי עליהם עצמם, על עביות דשורש, אי אפשר היה שתתגלה עביות יותר גדולה.

ולכן, אחרי שמתגלה שיטת התיקון בג' קווים, ב"אברהם, יצחק ויעקב", מתחילה להתגלות העביות בגלות מצרים. ובנוסף, גם יעקב נכנס לגלות מצרים. דווקא בזכותו, בזכות העביות שהתגלתה בהמשך שלו, ביוסף הצדיק. "יוסף" הוא "יסוד". יעקב הוא קו אמצעי רק בחג"ת, ויוסף הוא קו אמצעי גם בנה"י.

וכשמתגלה עביות של מצריִם, כלומר, כשמתגלה הפער בין חלקי הרצונות האגואיסטים, אפשר לתת את השיטה, איך לעבוד נגד האגו של כל פרט ופרט, כדי לבטל אותו. ואז בביטול הכללי של כל החלקים, כדי שיתחברו יחד, יכולים לפנות לבורא. וללא התגלות העביות, בעביות דשורש כמו של האבות, אין פנייה לבורא, אלא דבקות מתוך זַכות.

ולאחר שמתגלה העביות, אי אפשר לתקן אותה, אלא רק אם העביות הגדולה הזאת שנקראת "עַם", ירגיש את עצמו כמחולק בינו לבין עצמו, באותה מידת העביות, באותה מידת האגו, באותה מידת הריחוק אחד מהשני, כפי שהם מחולקים מהבורא. ואז בתיקון הקרע הזה, הפער הזה בין חלקי העם, הם יתקנו את היחס שלהם כלפי הבורא.

וכך יוצא, שמזמן האבות והלאה, לא כולל האבות, וגם כיום, מי שרוצה לתקן את עצמו כלפי הבורא, חייב לתקן את היחס שלו כלפי העם. כלומר, כלפי יתר הנשמות, כדי שעל ידי אותו היחס לזולת, הוא יוכל לבוא ליחס עם הבורא. ואין לאדם שום אמצעי אחר ושום אפשרות אחרת להגיע ל"ואהבת את ה' אלקיך", אלא מתוך "ואהבת לרעך כמוך".

אבל בכל תיקון של היחס שלו לזולת, האדם חייב תחילה להתכוון לתקן את היחס לזולת כדי להגיע לאותו היחס עם הבורא. שהבורא יהיה המטרה שלו בכל פנייה ובכל פעולה כלפי הסביבה. כי אם האדם לא מתכוון לכך, ורוצה להתחבר עם הזולת בכוונה אחרת, איזו שלא תהיה, שהבורא לא נמצא בה כמטרה, הכוונה שלו נשארת אגואיסטית, למרות שנראה לו שהוא פונה ופועל למען הזולת.

ופעולה כזאת לא תצלח. היא לא תצא לפועל כראוי ולאורך זמן, ולא תביא שכר טוב לא לאדם עצמו ולא לאחרים. מפני שכל הפעולות מסודרות מלמעלה למטה, כדי להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ולכן כל פעולותיו של האדם חזרה, חייבות בהכרח להיות גם הן באותה כוונה, להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ואם הפעולות אינן מסודרות בכוונה הזאת, הן מתגלות בסופן כשגויות. כדי שעל ידי הכרת הרע בתוצאה שלהן, האדם ילמד על הטעות שהוא עושה בַּכוונה שלו, ויתקן בכל פעולה ופעולה את הכוונה שלו, כך שמלכתחילה תהיה מכוונת להידבק בבורא.

אם הפעולות הקטנות שעושים ביומיום לא מכוונות לזולת, אלא לשרת את עצמנו, אפשר אמנם לגלות זאת כל פעם שנתקלים בתוצאות לא טובות, אבל בדרך כלל לא רואים את הסיבה להן, כי התוצאה לא מספיק בולטת כגרועה, ולכן ממשיכים. אבל אם האדם, בפעולות שיכולות להיות מועילות מאוד להתקדמות, היינו, פעולות כלפי הזולת, כדי להגיע לאהבת הזולת, כדי להגיע להתעלות, לא מכוון אותן לבורא, אז התוצאות מהן כואבות מאוד, ובולטות כרעות וכלא מוצלחות.

וברור למה. כי ככל שהאדם מכניס בפעולה שלו מידת עביות יותר גדולה, כך הוא "זוכה" לראות ממנה תוצאה לא טובה ולא נכונה. "מידת העביות" הכוונה, עד כמה האדם מוכן לוותר בפעולה שלו על אהבה עצמית, כדי לקבל משהו אחר חוץ מדבקות לבורא. כך הוא מקבל תוצאה יותר גרועה. כמו שקרה בקומוניזם ברוסיה ובקיבוצים, אותן חברות שרצו לבטל את האהבה העצמית למען אהבת הזולת, אבל לא למען אהבת ה'.

אבל מתוך זה, שנשמת אדם הראשון התחלקה לשישים ריבוא נשמות, וכל החלקים שלה התערבבו אלה באלה, הוכן לאדם מקום לתיקון. משום כך לא תיתכן שום פעולה לקראת הבורא, אלא על ידי חיבור של כל חלק וחלק עם שאר החלקים האחרים. ואין לתאר שום התעלות רוחנית, אלא בחיבור יתר בין החלקים של נשמת אדם הראשון, היינו, בין בני האדם, למען שוב להתחבר בסוף החיבור לבורא. כי לשם כך הם התחלקו והתרחקו, ולשם כך הם צריכים להתחבר ולהידבק חזרה.

וחוכמת הקבלה היא השיטה, הלימוד, המעשה, איך לתקן את הכלי הכללי הזה למען מטרת הבריאה. כלומר, חוכמת הקבלה מלמדת איך לקבל את מטרת הבריאה, את התגלות האלוקות, את השפע האינסופי, שאפשר לקבל אותם רק בכלי מאוחד.

למה בכל פעולה של התחברות עם החברים חייבים להתכוון לבורא?

הבורא יצר כלי. הכלי חייב לבוא לדרגת הבורא, ולחיבור עימו. אבל מצד הכלי אין אפשרות לבצע פעולה כזאת, מפני שהכלי הוא כולו רצון לקבל. לכן כדי לתת לרצון לקבל אפשרות לעבוד בלקבל על מנת להשפיע, שהיא הפעולה היחידה שבכוחו לעשות כפעולת השפעה, כפעולה דומה לבורא, הבורא הכניס בתוך הכלי, החדיר בו, ניצוצות של השפעה. וכך, אחרי כמה פעולות, נוצר כלי שכולל גלגלתא ועיניים ואח"פ, שאחר כך על ידי השבירה, נכנסים לתוך האח"פ, הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים.

כלים דהשפעה יכולים להיכנס לרצון לקבל רק על ידי השבירה, על ידי איבוד המסך, על ידי איבוד הכוונה על מנת להשפיע. דווקא אז נוצרת בכלי הצורה הרצויה של כלי שמנותק מהבורא וכולו, בכל רצון ורצון שלו, כלול משני סוגי כלים, מרצון לקבל ומניצוצות השפעה, ויכול להיתקן בעצמו. אבל רק על ידי האור העליון. כלומר, אם הוא מזמין את האור העליון, אם הוא מושך אותו, אם הוא מבקש תיקון, אז האור העליון פועל עליו כך שהוא מגיע לתיקון.

לא הכלי כולו מגיע לתיקון, אלא כל חלק וחלק אגואיסטי שלו, שמנותק מיתר החלקים, כי כך יותר קל לתקן כל חלק וחלק שבו. וכך ישנם היום שמונה מיליארד חלקים, שכל חלק צריך לתקן את היחס שלו כלפי יתר החלקים, ולכוון את עצמו בשביל מה הוא מתקן את היחס הזה: למען התחברות עם הבורא, אותה המטרה שנקבעה מלכתחילה. כי כל הפעולה הזאת של ירידה ושבירה, והתערבבות, והכנה, היא כדי לאפשר לכלי הכללי בסופו של דבר להתחבר עם הבורא, על ידי השתוות הצורה עימו. לכן כל חלק וחלק מתקן את עצמו רק בתנאי, שהוא חושב על אותה מטרה. ואם הוא לא חושב על אותה מטרה, הוא ממשיך לפעול באותו מישור גשמי, שבו הוא נמצא.

לא תיתכן התעלות מלמטה למעלה, אלא אם כן בפעולה שעושים יש כוונה להגיע לדבקות עם הבורא. כי מאותה הפעולה, מאותו השורש, מאותה הסיבה, היתה ירידה, ושבירה, והתערבבות. וכך יוצא, שלא יכולה להיות שום פעולה נכונה, מהעולם הזה לקראת העולם הבא, לקראת הבורא, לקראת מטרת הבריאה, אם היא לא בכוונה להגיע לדבקות. אם הסיבה שהאדם עושה פעולה כלשהי אינה בכוונה הזאת, אז אין שום צורך בפעולה הזאת, אין ממנה שום תועלת.

אפשר לתאר את התהליכים האלה כתגובת שרשרת. למעלה נמצא הבורא. הבורא בורא כלי. הכלי הזה צריך להגיע לדבקות עימו. לכלי קשה להגיע לדבקות עם הבורא ואף בלתי אפשרי. לכן הוא חייב תחילה שייכנסו בו ניצוצות של השפעה. הוא חייב להתחלק לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים, שיתחלקו עוד ועוד, ולערבב בין החלקים, כדי שיהיה קל יותר לתקן כל חלק וחלק. ובפעולה שבה רוצים להידבק לבורא, במקום להידבק בבורא הם ידבקו אחד בשני. ובפעולה שנדבקים אחד עם השני, אין פיצוי מצד הבורא, וכך יכולים לעשות את הפעולה הזאת למען הבורא, בצורה מנותקת לגמרי מהתעניינות אישית, מרווח אישי, ובאמת על מנת להשפיע.

כלומר, בכל התנאים האלה, אדם יכול ממצב כנגד הבורא להגיע לדבקות עימו, בלי לשתף את הרצון לקבל, בלי לטעות. אלא לבצע את כל הפעולות כך, שהרצון יהיה מצדו, והכוח יהיה מצד הבורא, על ידי האור המחזיר למוטב. וכשלומדים את כל התמונה, רואים שבלתי אפשרי היה לבנות מצב התחלתי יותר טוב לתיקון, מהמצב שבו אנו נמצאים.

למה אין לאדם בעולם הזה פעולות או אמצעים להזמין מחשבה על הבורא?

בעולמנו אין לאדם שום פעולות, או אמצעים, או סיבות, להזמין מחשבה על הבורא, רצון להידבק בו. אלא רק בתחילת הדרך מתעוררת בו מלמעלה כוונה לרְצות את הבורא, לרצות להתחבר עימו. וקל לו לחשוב עליו, כי לא מתעוררת בו עדיין עביות. הוא חושק בבורא ומתעורר אליו מתוך שמתעוררת בו הנקודה שבלב. אבל אחר כך הוא לא מגלה בעצמו שום צורך לזה. מפני שהכוונה על מנת להשפיע לבורא היא כוונה על טבעית, היא כנגד הרצון לקבל.

במצבנו, בעולם שלנו, שבו הבורא נסתר, נסתר כשולט, נסתר כמקור כל התענוגים, הרצון לקבל אף פעם לא יכול להתעורר מעצמו כדי לחפש חיבור עם הבורא. אין לו צורך לחפש את הבורא, אלא הוא רק מחפש אפשרות לשלוט כדי להתמלא בתענוגים. אם הבורא היה מתגלה, האדם היה משתוקק לקשר עימו. אבל אם הוא לא מתגלה לו כשולט, כחזק, כעשיר, משהו שהאדם מרגיש שאיתו אפשר להתמלא בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, במושכלות, אז אין לו מה לחפש בבורא, או לחפש מי הוא ומה הוא.

הבורא נעלם לגמרי משדה הראייה של האדם, כי העיניים של האדם, החושים שלו, מחפשים רק תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. והבורא אינו כנגד מילוי הרצונות האלה, לכן הוא לא נראה לאדם, אלא נקרא שהוא נעלם, שהוא בהסתרה. אבל כשיהיו לאדם רצונות אחרים, שכלפיהם הוא יתגלה, אז ההסתרה תחלוף, והוא יראה את הבורא. אם יש לאדם רצון להשפיע, אז הוא מיד מגלה אותו. כי אחרי צמצום א' הבורא יכול למלא לאדם רק כלים דהשפעה. ואם אין לאדם כלי דלהשפיע, הוא לא מרגיש את הבורא, והוא לא יכול בכלל לפנות אליו.

בדומה להבדל בין אדם לבהמה. בהמה אוהבת לאכול עשב, כי יש לה רצון לעשב. והאדם שאין לו רצון לעשב, לא רואה בו מקור לתענוג, כי מקור התענוג נעלם ממנו. הוא לא רואה דשא כמילוי למה שמחפש, בעוד שפרה רואה מיד איך להתמלא ממנו. זו נקראת הסתרה. הסתרה מהחושים, שהחושים לא מרגישים. חוש הוא רצון לקבל. אם רצון לקבל לא מרגיש דבר מסוים כמקור תענוג, הוא נעלם ממנו, כלומר, האדם לא חש אותו. הדבר הזה נמצא בהסתרה ממנו.

רק אם יש לאדם אותו רצון שהבורא ממלא, רק אז, באותו רצון, לפי מידת הרצון, הוא מיד מגלה את הבורא. לכן הבורא מתגלה במסך ואור חוזר. ולפני כן האדם לא מגיע להרגשת העולם הרוחני, כי עולם הוא מידת התגלות הבורא. אם האדם רואה את הבורא במעורפל, הבורא מתגלה במידה מועטת ולא מלאה הנקראת עולם העשיה. אם האדם מחשיב אותו ורואה בו מילוי בשבילו, לפי מידת החשיבות של הבורא בשבילו, האדם מגלה אותו מעט יותר ונקרא שנמצא כלפי הבורא בעולם היצירה או בעולם הבריאה. הכול תלוי רק בחושיו של האדם, עד כמה הוא בונה את החוש, שהבורא הופך להיות המילוי שלו. זה כל עניין ההסתרה.

לכן הקבלה אומרת, שגם עכשיו האדם נמצא בעולם אין סוף, אלא שהוא נעלם כלפיו, כי אין לו כלים להרגיש אותו, לחוש אותו. הוא לא יכול לתפוס אותו בכלי שלו, אבל עולם אין סוף קיים כאן ועכשיו. לכן החוכמה כולה נקראת חוכמת הקבלה, חוכמת הקליטה, איך להכין בתוך האדם את החוש לגלות איפה הוא נמצא, בדומה לעיקרון של מקלט רדיו. כלומר, צריך רק רצון לקבל מכוּוַן לבורא, ואז הבורא מתגלה.

וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.

הצורה שבה צריך להתגלות היחס של האחד כלפי השני, היא כיחס ברור של השפעה אחד כלפי השני. רק שעדיין לא מחוברת ליחס הזה הכַּוונה כדי להידבק בבורא, שבלעדיה אין תיקון. זה מה שבעל הסולם מסביר בחלק "הדבקות בבורא" של המאמר הזה. וכאן הוא אומר, שמידת התיקון, מידת היחס של האחד כלפי השני, חייבת להיות כזאת, שהאדם, באותה מידה שהוא בנוי לדאוג לעצמו, למלא את הכלים שלו, חייב למלא את הכלים של הזולת.

האדם עצמו לא יודע מה הם הכלים של הזולת, הוא לא יכול להרגיש מה מרגיש האחר, הוא מרגיש רק את עצמו. אם כך, איך הוא יבצע מילוי של הזולת? אם הוא אוהב דבר אחד, והחבר אוהב דבר אחר, האם עליו להחליף את הרצון שלו לרצון של החבר? הוא יכול להשתמש ברצונות שלו בעל מנת להשפיע. כלומר, אותם הדברים שהוא רוצה בצורה טבעית, וחושב שהם טובים לו כמילוי, עליו להפנות אותם לזולת. אבל אם הזולת לא רוצה אותם, האם עושים לו טוב?

איך אפשר לדאוג שלא יחסר לזולת דבר? איך אפשר להרגיש אותו כאב, אותה דרישה שיש לו, כלפי דברים שכלל לא מרגישים השתוקקות אליהם? אלא שכאן נפתחת אפשרות להבין מהו "חיבור הכלים", שמתוך אהבה, מתוך רצון להתחבר עם הזולת, כל אחד מתחיל להרגיש את החסרונות של הזולת, באותה צורה כפי שהם נמצאים בזולת. ובכך נוצר חיבור בין הרצונות, והם נעשים כרצון אחד.

רואים זאת מתוך חוק האהבה שמתקיים בעולמנו. אדם שאוהב אדם אחר, מתחיל לחשוב מה השני רוצה, מה הוא אוהב, מה הם מילויים בשבילו. וכך מתחיל לחיות כביכול בתוך הרצונות של השני, ולשמש לרצונות שלו, לדאוג שהם יתמלאו. במה הוא דואג? בכוחות וברצונות של עצמו. ואז הוא הופך להיות כאמצעי מילוי של השני. כלומר, בכוחות עצמו אדם ממשיך אורות, כדי למלא את הרצונות של הזולת. ובדרך זו הוא מתחבר לרצונות של הזולת, והרצונות של הזולת הופכים להיות כלי דהשפעה שלו עצמו. כך רוכשים כלים דהשפעה.

לדוגמה בעולם הזה, לאהוב אחרים נחשב לדאוג להם. כלומר, לקבל את הרצונות שלהם ככלים, שהמשימה היא למלא אותם. בדומה לאמא שדואגת לילדיה. אהבה נקראת להתחבר לרצונות של הזולת, להשפיע לו, ובכך אדם הופך להיות המשפיע. אבל השאלה היא, האם המשפיע הזה הוא בכוונה להתחבר עם הבורא?

אם ההשפעה הזאת היא בכוונה להתחבר עם הבורא, אז הפעולה שעושים כלפי הזולת מכוונת כלפי הבורא, ובמידה הזאת הבורא מתגלה. במידה הזאת, היחס כלפי הזולת הוא לא למלא את הזולת. אלא היחס כלפי הזולת הופך להיות כלי, שבו מתגלה הבורא וממלא אותו. היחס לזולת הופך לאמצעי כדי לבנות כלי כלפי הבורא. ולא כפעולה סופית, שבה נגמר הכול, כי לא פונים למעלה אלא נשארים באותו מישור בלבד. אלא שהפנייה לזולת היא כדי לצאת ממישור העולם הזה, כלפי הבורא.

כלומר, ההבדל הוא, שאם פונים לזולת ללא פנייה לבורא, אז יש כלים של האדם עצמו וכלים של הזולת. אבל אם פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא, אז הכלי המשותף, יחס האדם לזולת, הופך לכלי חדש כלפי הבורא. ובו מתגלה הבורא, כל האור העליון. והכלי הזה לא נמצא באותו מישור, ביחסים שבין האדם לבין האחרים, אלא בין האדם לבין הבורא.

וככל שהרצונות של הזולת שונים מהרצונות של האדם עצמו, אדרבא, זה יותר טוב. זו בשבילו עזרת יתר להשתמש בזולת כעזר, כדי להגיע לדבקות עם הבורא. כי בולט לאדם, שהרצונות האלה באמת לא בשבילו, והוא מרגיש התנגדות בפנייה אליו.

לכן כתוב: "מיהו הגיבור שבגיבורים? העושה שונאו לאוהבו".[19] אם הזולת הוא חבר קרוב, זו אינה עבודה, אלא סתם בלבול. אבל אם הזולת הוא רחוק ושנוא על האדם בכלים הטבעיים שלו, העבודה אמנם יותר גדולה, אבל הבירור הוא יותר חד, שכל מה שעושים בשבילו, עושים אותו כנגד הרצון.

האדם חייב לדעת מה הם צרכי הזולת. עליו להגיע למצב שבו הוא רוצה לדעת אותם, בצורה טבעית. כי אם מחפשים אהבה, ואהבה פירושה למלא את הרצון של הזולת, את כל צרכיו, אין מושג של אהבה ללא מילוי של הרצון לקבל. בעולמנו יש לאדם רק פעולה אחת: למלא את הרצון לקבל, או שלו עצמו, או של זולתו - על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אין לו יותר שום פעולה לעשות, או שהוא חושב על עצמו, או שהוא חושב על הזולת.

כל הפעולות של האדם במישור העולם הזה, תכליתן היא אחת: למלא את עצמו. למרות שנראה שיש לאדם רגשות רבים, שנאה, אהבה ועוד, הם כולם פעולה אחת, איך למלא את עצמו. אין פעולות אחרות, חוץ מאותה פעולה איך ליהנות. רק נראה לנו שעסוקים בפעולות רבות, אבל עוסקים בפעולה אחת בלבד.

וכנגדה יש פעולה שנייה, איך למלא את השני, או למלא את הזולת למען הבורא או למלא את הבורא. ברוחניות אין יותר חוץ מהפעולה האחת הזאת, שהיא מסך ואור חוזר מעל אותו רצון לקבל שנברא. ישנם בה אופנים רבים, אבל כולם הם צורות כתוצאה מ"ט' ראשונות". והפעולה היא או מ"ט' ראשונות" לתוך המלכות, או ממלכות בהשתוות הצורה ל"ט' ראשונות".

לכן בלימוד ספרים שכתובים בשפת הקבלה לא משתמשים במליצות. כי פעולה רוחנית היא אחת: אור עליון, עביות, מסך ביניהם וזיווג דהכאה. ובלשון "תלמוד עשר הספירות" גם הפעולה בעולם הזה היא אחת: ניצוץ של אור עליון, אותו נר דקיק, שפרץ לתוך העולם הזה, ועביות. כל הפעולות בעולם הזה הן הארה מועטת, שפורצת מלמעלה ונכנסת לרצון לקבל של האדם. אבל כמה יש לו ממנה? עולם ומלואו.

ולכן בקבלה מדברים בצורה טכנית, בלי לתת לפעולה צביון, צבע, אופנים רגשיים, איך האדם מרגיש, ומפענח את אופני הקבלה. כי יש רק טכניקה אחת פשוטה. בדומה לחוק המשיכה, שהוא חוק אחד, נוסחה אחת, שפועלת על אין סוף פרטים, ואופנים, ומקרים. בקבלה יש חוק אחד, נוסחה אחת. שאם מתבלבלים בפעולה כלשהי, צריך לחזור לצורה היסודית של הפעולה, ולראות האם בצורתה היסודית, היא מכוונת כלפי הרצון לקבל, או כלפי הבורא.

הכוונה לא יכולה להיות כלפי הזולת. כי הכוונה כלפי הזולת, או שהיא מכוונת שוב כלפי האדם עצמו, שמנצל את הזולת, או שהיא מכוונת כלפי הבורא, ואז פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא. אבל הזולת כביכול לא נמצא, נמצא רק האדם עצמו והבורא. ובעניין זה קיים בלבול. חושבים שיש שלושה: אני, הבורא והקבוצה. אבל אין שלושה.

הקבוצה היא אמצעי, הכלי שהאדם רוכש, אם הוא פונה דרכה לבורא. ואם הוא לא פונה דרכה לבורא, אז הקבוצה אינה כלי, אלא ניצול, אמצעי למלא את עצמו. אין לאדם יותר מלהעמיד את עצמו מול הבורא. העבודה היא תמיד של האדם כלפי הבורא. אם הרצון של האדם הוא להתעלות ממישור דעולם הזה, ולא לחיות באותו מישור כמו כל בהמה, אלא לגדול לגובה, להיות "אדם", להידמות לבורא. בהתעלות הזאת אין לו שותף אחר חוץ מהבורא. והקבוצה היא כאמצעי. אמצעי יחיד, חשוב, נחוץ, ובכל זאת לא יותר מאמצעי.

למה לוקח שנים עד שהאדם מגיע לדרישה לגילוי הבורא?

אדם שנמצא בתהליך שנים, לא מבין למה צריך לעבור דרך כל כך ארוכה, עם חודשים רבים של בירורים לא מבוקרים, תת הכרתיים, שכל יום דומה כביכול לחברו. למה התהליך לוקח שנים על גבי שנים, למרות שכל יום תיתכן איזו התגלות, יצוץ אופן נוסף, זווית נוספת של העבודה כלפי היחס לבורא. אבל הקצב הכללי הוא איטי מאוד, ומותנה ביגיעות רבות.

קשה לאדם להבין למה העבודה חייבת להיות אפלה, מעורפלת, לא מורגשת בצורה ברורה בתוכו, בכל ההבחנות שלה. למרות שאומרים לו, שאדם עובר כל רגע ורגע עוד ועוד הבחנות, אבל הוא לא מרגיש אותן יותר מפעם בכמה ימים, ולפעמים עוברים חודשים עד שהוא מרגיש משהו.

העניין הוא, שכל רגע שקיים וישנו במציאות של האדם נובע מהשינויים בהרגשה שהוא עובר. גם אצל מי שעדיין חי בצורה גשמית, גם אצל אלה שנכנסים לעבודה רוחנית, אבל עדיין לא יודעים היכן הם נמצאים. וגם אצל אלה שמבצעים את הפעולות ביחס כלשהו, ובגילוי מהות הפעולה שהם עושים. אין לנו מושג כמה הבחנות הכלי צריך לעבור כדי להגיע לגילוי הראשון, ואחר כך לכל יתר הגילויים, ובסופם לגמר תיקונו. הכלי הזה הוא אדיר ואינסופי.

אנשים משווים את עצמם למקובלים גדולים כמו האר"י או בעל הסולם, שמרגע שהם התחילו לעבוד על עצמם לא לקח להם זמן רב להגיע לעולם האצילות, ולגמר תיקון. אבל שוכחים שהם לוקחים דוגמה מנשמות מובחרות. מובחרות, במובן שהן בסיסיות בנשמת אדם הראשון. שהיו חייבות להתגלות, כדי שהכלי עצמו יתוקן במלואו.

נשמת אדם הראשון בנויה בדומה לגוף האדם, שיש בו איברים חשובים, שבלעדיהם הוא לא יכול להתקיים: מוח, לב, כבד, כליות ועוד. הגוף יכול להסתדר בלי ידיים ובלי רגליים. אבל הכרחי שיהיו בו אותם איברים עיקריים, שפועלים למען המערכת כולה. והנשמות המיוחדות של המקובלים דומות לאותם איברים עיקריים בגוף. הן מתגלות כדי להביא שיטה. לכן הגדילה שלהן לרוחניות, אינה דומה לשלנו, אלא היא התפקיד שלהן. המקובלים הם לא בני אדם רגילים. הם עושים עבודה בדומה לבני אדם, אבל קצב הגילויים שלהם מותאם לתפקיד המיוחד שלהם.

לכן אי אפשר לקחת מהם דוגמה. האר"י היה בן שלושים בגמר התיקון. ורב"ש נהג לספר על בעל הסולם, איך הוא היה שוכב על הספה בוורשה ומדבר בקול רם על הברקות והבחנות של דרגות בחוכמת הקבלה. הוא הגיע בגיל צעיר לגילויים כה גדולים, שכבר עם הגיעו לארץ התחיל לכתוב פירוש ל"עץ חיים". אבל אנשים היום נמצאים במצב הפוך. הם הדור הראשון שעולה מלמטה למעלה, באותה צורה של אדם הראשון שצריך להיתקן כל כולו. וכל הנשמות המובחרות שהיו לפנינו, הן שהכינו את התשתית, הן שמחזיקות אותנו כאיברים. והבאים אחריהן הם כל יתר חלקי הנשמה הכללית.

ולכן הפעולות שעוברים בזמננו, הן בקצב אחר ובהתקשרות אחרת בין הנשמות. אבל כולם עוברים את התיקון. יתכן שהתיקון של הדורות הבאים יהיה יותר מהיר בזכות ההכנה שעושה הדור שלנו, ובכל זאת הם יצטרכו לעבור כל פרט ופרט. אפשר לקצר את הזמנים, אבל עדיין לא כדברי הכתוב תוך "שלוש עד חמש שנים".[20] וידוע שלפני עשרים שנה רב"ש סירב לקבל תלמידים מעל גיל ארבעים, למרות האיסור להתחיל ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, מחשש שאם יתחילו ללמוד בגיל ארבעים, לא יוכלו להגיע לתיקונים.

ולא מפני שלא רצה תלמידים, הוא רצה כל אחד, כי כל רגע וכל פעולה, שאדם עובר בחייו לקראת התיקונים, הם רווח. אלא על האדם עוברות שנים רבות, שנראות לו כביכול ללא שום תועלת, מפני שאין לו הבנה מה היקף הפעולות, העבודות והמעשים שנעשים בתוכו, או מתבצעים עליו. כדי שיתגלה בחושיו של האדם שינוי כלשהו מאתמול להיום, הוא חייב לעבור בתוכו אלפי פעולות. בדומה לתכנוּת מחשב.

כמה פעולות של אלקטרונים וסדרים ומתחים ויחסים חייבים להשתנות בתוך המחשב, כדי שיופיע על הצג סימן אחד קטן בנוסף לסימן הקודם. למשל, האות ב' ליד האות א'. המערכת כולה חייבת לעבור זעזוע כדי להיות מכוונת בכל פרט ופרט שלה. הכול בה חייב להשתנות, כל האלקטרונים, כל המתחים, כל היחסים, כדי שעל המסך יופיע שינוי אחד קטן. אותו דבר קורה בתוך האדם. כדי שיקבל הרגשה או הבנה חדשה מאתמול להיום, כל המערכת של אדם הראשון חייבת לעבור זעזוע.

ולא מדובר באדם עצמו, ברצון ובשכל שלו. אלא בנשמת אדם הראשון, שבה האדם תלוי גם בעבודתם של האחרים. זו מערכת שאי אפשר לתאר את ההיקף שלה. אם אחרי מחשב אחד אי אפשר לעקוב ולראות בכללות, מהם השינויים שמתחוללים, לא כל שכן בנשמת אדם הראשון, שבה חוץ מהאדם עצמו, פועלות עוד אלפי נשמות ומיליוני גורמים. שלא רק האדם מפעיל אותם, אלא גם הם משפיעים עליו.

לכן יש לעשות כמה שיותר, כדברי הכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה"[21], ועם זאת, להיות בהצדקה מלאה לתהליך. אבל לא בגישה כזאת, שמספיק להיות ברצון להשפיע, ולא איכפת מה קורה. אלא האדם חייב להיות איכפתי מאוד למה שקורה, ולדרוש תוצאה. אבל גם להבין, שכל פעולה היא תוצאה של אין סוף פעולות.

והדרישה לתוצאה נקראת גילוי הכלי. הכלי של האדם ריק, והאדם דורש שיתמלא. אלא שעדיין נמצאים במצב שלא דורשים. המצב הזה דומה לאדם שזה עתה סיים לאכול, ולאט לאט, ככל שהזמן עובר, מרכיבי האוכל הולכים ונספגים בגופו, והאדם שוב מתחיל להרגיש שהכלי שלו ריק. אבל בהתחלה ההרגשה שלו טובה, קל לו יותר. ורק אחר כך, כשהרצון לקבל מילוי הולך וגדל, מתחילה בו הרגשת הרעב, עד שהוא מרגיש שהוא ממש גווע ברעב. כלומר, הדרישה שלו מתגלה בהדרגה.

כך גם בעבודה הרוחנית. ההבדל הוא, שבבטן התהליך כולו עובר בצורה טבעית, במידה והגוף בריא. במידה והגוף לא בריא, אין לאדם רצון לאכול, וצריך להכריח אותו. אבל בכלי רוחני, שהאדם מפתח בעצמו, התהליך נעשה על ידי יגיעה בלבד. אבל גם היגיעה והעבודה המטרתית לגלות כלי ריק, רצון חדש כלפי הבורא, חייבת להיות בהתמדה, בנחישות וביגיעה עצומה. ועם כל היגיעה והנחישות, כל התהליך הזה מתבצע באיטיות רבה, כפי שרואים בתהליך שקורה בכלים הטבעיים.

מה הסיבה שלא מגיעים לדרישה נכונה?

צריך להבדיל בין רצון לבין כוונה. צריך לדעת מהו כלי רוחני. אנשים חושבים שכלי רוחני נקרא לרצות רוחניות. אבל חסרה להם הבחנה נוספת, ההבחנה מהי רוחניות. שרוחניות היא השפעה, וצריך לרצות לעסוק בהשפעה. אלא שהם רוצים לקבל רוחניות כתוספת לעולם הזה. כלומר, רוחניות בשבילם מתבטאת ביותר תענוגים גשמיים, וביותר כסף, כבוד ומושכלות. ולשליטה ולידיעה הם קוראים "רוחניות". אבל חוץ מכל המונחים האלה, יש רק השפעה לבורא. ועליה לא חושבים. לא חושבים לבנות, להוליד, כלי של השפעה. אלא אצלם הרוחניות היא המשך של הגשמיות.

לכן עד שעניין ההשפעה בהדרגה מתברר ונולד באדם, צריכים להיוולד כלי חדש, כיוון חדש, הבחנות חדשות, שבהם יש "לא לשמה". ובתוך ה"לא לשמה" נמצא כבר ה"לשמה", והם שניהם מתפתחים. לנו לא ידוע איך הכלי הזה מתפתח, אבל מתפתח באדם משהו חדש, מהותי.

למה אין באדם דרישה אגואיסטית לבורא?

האדם לא צריך את הבורא, הוא לא רואה ממנו שום תועלת. הוא לא נראה לו גדול, או חזק או שולט. הוא לא מרגיש שהבורא יכול למלא לו משהו. יש לו בחיים מקורות אחרים שהוא זקוק להם: ממשלה, משטרה, רופא, בנק, שהם במשהו משרתים את הרצון לקבל שלו. בשביל מה הוא צריך ביניהם את הבורא? כסף הוא מקבל מהבנק, כבוד הוא מקבל מהחברה, שליטה הוא מקבל בממשלה ובמשטרה, מושכלות הוא מקבל במדע. יש בעולם הזה גושים כאלה, שהאדם רוצה להידבק אליהם, כי מהם הוא יכול לקבל מילוי.

מה ייתן לו אובייקט נוסף, שכתוב עליו "בורא". מי הוא? מה הוא? מה אפשר לקבל ממנו? הוא לא מרגיש בתוכו חלל שהבורא יכול למלא. מה הבורא יכול למלא לו? כסף הוא לוקח מהבנק ובריאות נותנים לו הרופאים. הוא פונה לבורא רק כשהוא במצב אנוש, כשהוא מיואש לגמרי מכל המקורות האחרים, רק במצב איום ונורא. אבל לא במצבו הנוכחי.

במצב הנוכחי, נקרא שהבורא נסתר. ולעומתו הכלי של האדם נסתר כלפיו. כלומר, אין לאדם רצונות כאלה, שדווקא הבורא יכול למלא.

ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.

בדורות הקודמים, בדורם של אברהם, יצחק ויעקב, שיטת הקבלה היתה שיטה חיה, שהתקיימה והתפתחה על ידי יחידים, שחיו בכל דור ודור. אבל לאחר שהם "התרבו", כלומר, כשהרצון לקבל גדל והרגיש את עצמו מחולק לחלקים רבים, מנוגדים זה לזה, אגואיסטיים, התגלתה להם שיטת הקבלה, התורה, שהיא הנחוצה להם לצורך תיקונם. ולפני שהרצון לקבל גדל, לא מרגישים בה צורך. כך גם בדורנו. ההבדל היחיד הוא שבדורות הקודמים התהליך הזה קרה בשורשים, ובזמננו הוא מתחיל בענפים.

לפני שהאנושות גְדלה, ועוברת דרך כל הרצונות, לכסף, לכבוד, למושכלות, אין לה צורך לתקן את עצמה. היא לא מרגישה שהיא נמצאת במצב, שלא תוכל למלא את עצמה לעולם. ולכן אין לה צורך בשיטת הקבלה. אבל כעת היא מגיעה למצב, שהאגואיזם בולט בכל אחד ואחד, עד כדי כך שהאדם מרגיש חוסר יכולת לשלוט עליו, ולהחזיק את עצמו באיזו מסגרת קיימת, וכל פעם הוא נמצא בחוסר שליטה ובסכנת השמדה. עד שמתחילים לראות, שהאנושות והעולם נמצאים במצב אנוש כתוצאה מהרצון לקבל, מהאגו של האדם, וחייבים למצוא שיטה, איך האדם ישלוט על עצמו, איך הוא יסדר את הטבע שלו, אחרת הוא לא יוכל לשרוד.

רק כאשר האדם יגיע לייאוש גמור מחוסר יכולתו לשלוט על עצמו, וחייו יהיו חיי צער אומללים ונוראים, של לא למות ולא לחיות, רק אז הוא יחפש שיטה לתיקון האגו. הוא יבין שהאגו שולט בו, ואין מה לעשות כנגד שליטתו של ה"פרעה" הזה. וכשירגיש את מצבו, הוא יבין שעליו למצוא דרך לשלוט על עצמו. ובחיפוש אחרי הדרך הוא יבין שהיא לא נמצאת לא בפילוסופיות ולא במדעים ולא בפסיכולוגיה, אלא רק בחוכמת הקבלה. וכך תצא ותתגלה חוכמת הקבלה כשיטת התיקון של טבע האדם. תיקון שנועד לא רק כדי לשרוד בעולם הזה, אלא כדי להגיע להידמות לבורא, להגיע לדרגת הבורא.

לכן בעל הסולם אומר כאן, שהחוכמה הזאת לא יכולה להתגלות אלא במספר גדול של אנשים. כלומר, בצורתה הגדולה והבולטת ביותר של העביות, שתתגלה בכל אחד ואחד. ואז הם ירגישו שהם "הרבה", כלומר, שהם מנוגדים. יכולים להיות מיליוני אנשים, אבל שאינם מנוגדים אחד לשני, לכן לא מרגישים שהם "הרבה". ויכולים להיות רק חמישה או עשרה, או אפילו שניים, אבל הם מרגישים "הרבה", כי הם שונאים זה את זה, ולא מסוגלים להיות אחד עם השני, אין להם מקום, וזה נקרא ש"מתרבה".

וכאשר תבוא התגלות כזאת של האגו, של הרצון לקבל, יצטרכו שיטה איך לשלוט בו, ואז יגלו את חוכמת הקבלה. וחייבים להכין את החוכמה הזאת, שתהיה מוכנה ומזומה לקהל הרחב. ובמידה שמכינים אותה, גם הקהל הרחב מתקדם כדי לגלות את המצב, שבו הוא זקוק לשיטת הקבלה.

האם כיום יש צורך בגילוי השיטה?

כיום הגיע הזמן לגלות לעולם את שיטת הקבלה. והקבוצה שנבחרה לגלות אותה לעולם, בודקת ומממשת את השיטה הזאת על עצמה. עליה שיטת הקבלה מתגלה בכל אופניה. והקבוצה עצמה מגלה את השיטה הזאת בכך, שמעבירים אותה דרך כל מיני אופנים וצורות, וזאת במקום להעביר את כל העולם דרכם.

ובמידה שהקבוצה תגיע לצורה מתקדמת, העולם יתקדם וייעשה מוכן לקבל אותה ממנה. וההפך, ככל שהעולם יתקדם, בהתאם לזה הקבוצה תהיה מוכנה לתפקידה. גם המקובלים, לא חיו בשביל עצמם, אלא בהתאם למה שהדור היה צריך לקבל מהם. וברגע שהדור חדל להזדקק להם, הם הסתלקו מן העולם, או השתנו. והצורה שהם עברו, היתה רק בהתאם למה שצריך היה להתגלות.

כך קורה לקבוצה שלומדים בה היום את שיטת הקבלה. במידה שהיא תהיה נחוצה לעולם, היא תתקיים. התפקיד של חבריהּ להיות מעבירים, להיות אמצעי בין הבורא לשאר האנושות. וכך עליהם לראות את כל המצבים שהם עוברים, ומה חובתם לעשות כלפי העולם. ואין ספק שהתפקיד הזה עוד ילך ויתגלה.

הקבוצה הזאת עדיין מתקיימת באותה צורה, שבה התקיימו קבוצות מקובלים קודמות, שלמדו יחד, התכנסו יחד וחיו חיי קהילה. בדומה לחיים הקהילתיים שניהלו חסידי קוצק, או אפילו בני ישראל במצרים. אבל חוץ מהקבוצה הזאת, לא נראה שהעולם כולו יקבל אותה צורה של קבוצות או קהילות, שיתכנסו וילמדו כך. הצורה שבה הקבוצה מתקיימת, לא תתקיים בכל יתר המקומות, בעיקר אם אין מנהיג, שמחזיק את הקבוצה.

בכל מקרה, אותה קבוצה עוברת תהליכים, שהעולם לא יצטרך לעבור. התהליכים האלה חייבים להתגלות. אבל מספיק שהם מתגלים בקבוצה הזאת, כדי שאחר כך העולם יקבל צורה יותר מתקדמת, ולא יצטרך לעבור בעצמו את כל התהליך. כי בלתי אפשרי שכך יהיה בכל העולם. אלא הידיעה הכללית תתפרסם כבר בעולם, בצורה נוחה יותר, וברורה לכל אחד ואחד. אנשים לא יכנסו לקהילה או לקבוצה, אלא ילמדו קבלה גם בלי להתקבץ לגושים של קבוצות קטנות.

לכל מונח קבלי יש פירושים רבים הנקבעים לפי מקום פעולתו ולפי קשריו עם כל מרכיבי המציאות האחרים. לפיכך, ההגדרות המובאות במפתח המושגים שלפניכם לוקטו על ידי העורך והן מיועדות לצורך הבנת הנושא שבספר זה בלבד.

כמו כן, בספר הזה מובאים כינויים רבים לשני מרכיבי המציאות: בורא ונברא. לפי כתבי הקבלה, המציאות כוללת את שני המרכיבים האלה בלבד, והכינויים הרבים נועדו להדגיש צדדים שונים ביחסים שביניהם. להלן הכינויים העיקריים, שמובאים בספר הזה, ובדרך כלל הם שמות נרדפים:

· כוח העליון, אור העליון, עליון, אור, בורא, אלוקים, אלוקות, ה', הקב"ה, תכונת ההשפעה, כוח ההשפעה, רצון להשפיע, רצון ליהַנות, רצון לתת, טבע העליון, האלטרואיזם, טבע הרוחני, תכונת הבינה, הנותן, המשגיח, המנהיג, המאציל.

· כלי, נברא, תחתון, נשמה, תכונת הקבלה, רצון לקבל, רצון ליהנות, טבע התחתון, האגואיזם, טבע הגשמי, תכונת המלכות, המקבל.

א

אבא

ספירת חוכמה, פרצוף עולם האצילות שממנו יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות.

אברהם, יצחק, יעקב

ספירות חסד, גבורה, תפארת.

אדם

הרצון לקבל המשיג את תכונת ההשפעה ומשתווה לבורא, לאור העליון, מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד).

אדם הראשון

הנשמה הכללית, מערכת שכוללת את כל הנשמות הפרטיות הנקראות "נשמות בני אדם" היורדות ומתלבשות בגופים של בני אדם שבעולם הזה.

אור הרוח

האור המתלבש בכלי דז"א (דזעיר אנפין), נקרא "רוח" משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות להשפיע בה, כדוגמת הרוח הרצוא ושוב.

אור הנפש

ראה נרנח"י.

אור המחזיר למוטב

ראה מאור המחזיר למוטב.

אור חוזר

כוונת הנברא כלפי הבורא.

אור ישר

אור הבא כדי למלא את הכלי.

אור מקיף

חלק האור הישר שאינו מתקבל בתוך הכלי.

אור ע"ב ס"ג

האור הבא מפרצופי ע"ב וס"ג אל למטה מהטבור לשם תיקון הכלים במסך.

אור פנימי

גילוי האור העליון בנברא לפי מידת השתוות הצורה עימו. האור המלובש בכלי.

אותיות

אותיות הן בחינת הכלים של שמות הבורא (הויה).

אחורים

אותו חלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה.

אח"פ

כלים דקבלה הנקראים אוזן, חותם, פה.

אח"פ דעליון

החלק של הפרצוף העליון שנמצא בתוך התחתון.

אח"פ דתחתון

כלים דקבלה של התחתון.

אלוקים

בינה.

אמא

ספירת בינה, פרצוף עולם האצילות שממנו יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות.

ב

בורא

הדרגה שאליה צריך האדם להגיע כתוצאה מכל התיקונים שלו, מלשון "בוא וראה". הדרגה שעל האדם לבוא ולראות, דהיינו להשיג בעצמו.

בחינה א'

הרצון לקבל המתהווה במחויב בנאצל על ידי האור.

בחינה ב'

הרצון להשפיע המתהווה במחויב בנאצל מתוך הרגשת יחסו של המאציל כלפיו.

בחינה ג'

הרצון לקבל המתהווה בנאצל מתוך רצון להשפיע.

בחינה ד'

הרצון לקבל השלם שבנאצל. רק בבחינה ד', האדם, מתקן את עצמו. ובתיקונים האלה הוא כולל גם את התיקונים של הכלים האחרים.

בינה

כללות ההשפעה שבנאצל.

בי"ע דקדושה

בריאה - יצירה - עשיה דקדושה - מאגר כוחות ההשפעה הנמצאים לעומת הכוחות האגואיסטיים שבעולמות בריאה - יצירה - עשיה דטומאה.

בי"ע דקליפה

בריאה - יצירה - עשיה דטומאה - מאגר הכוחות האגואיסטיים הנמצאים לעומת כוחות ההשפעה שבעולמות בריאה - יצירה - עשיה דקדושה.

בשר ועור

בחינה ג' שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם "בשר", ובחינה ד' שנקראת מלכות נקראת "עור".

ג

ג' קווים

ראה: קו ימין קו שמאל קו אמצעי.

גדלות

הארת חוכמה מכונה בשם גדלות.

גוף

כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכוח אור חוזר שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים "גוף" המדרגה, משום שהם קודמים מהאורות.

גימטרייה

אופן הרישום של מצב הפרצוף הכולל מבנה הוי"ה ואורות הממלאים אותו.

גלגלתא

פרצוף הכתר, וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה. (לאור היחידה ראה נרנח"י).

גלגלתא ועיניים

כלים דהשפעה שבפרצוף. החלק המשפיע שבנשמה.

גלגלתא ועיניים דתחתון

ראה: גלגלתא ועיניים תחתון.

ד

ד' בחינות דאור ישר

התבנית היסודית בהתקשרות המאציל עם הנאצל.

דומם, צומח, חי, מדבר (דצח"מ)

ארבע דרגות התפתחות הרצון לקבל בנאצל שכנגד ד' הבחינות דאור ישר. ככל שהרצון לקבל גדול יותר, כך נעשה הנברא עצמאי יותר בפעולותיו.

ה

השפעה

מלשון שפע, נתינת השפע. להשפיע לאובייקט כלשהו משמע לתת לו תענוג.

ראה גם: להיטיב לנבראיו כוונה דלהשפיע.

התלבשות

תהליך שבו תכונה אחת מקבלת על עצמה את צורתה של התכונה האחרת כדי לפעול דרכה פעולה מסוימת.

ז

זו"ן

ראה: זעיר אנפין נוקבא.

זיווג דהכאה

התקשרות בין אור ורצון על ידי המסך. פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחינה ד', ודוחה את האור השייך לה. מצד אחד "מכה" באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומצד שני "מזדווג" עם האור, שפירושו, שגורם לו רבייה והרחבה יתירה.

זמן

הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובבות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חדשים ושנים.

זעיר אנפין

פרצוף עולם האצילות שממנו יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות. נציג הבורא או הכתר (אריך אנפין) שבעולם האצילות מול המלכות דאצילות, שכוללת בתוכה את כל הנשמות.

ח

חב"ד

ספירות חוכמה, בינה דעת.

חג"ת

ספירות חסד, גבורה, תפארת הם העתקה של ספירות כתר, חוכמה, בינה ב"תוך" של הנאצל.

חוכמה

כללות כל האור והכלי שבנאצל.

חומר

הרצון לקבל שבנאצל.

ט

ט' ספירות דאור חוזר

ראה: אור חוזר ט' ראשונות.

ט' ראשונות

ספירות כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

טבור

מקום סיום התפשטות האור הפנימי שבפרצוף.

טוב ומטיב

מהות היחס של המאציל לנאצל.

טומאה

כוונה על מנת לקבל.

י

ירידה

התעבות, פירושה "ירידה", כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות, פירושה עלייה, כי נתעלה בהשוואת הצורה לבורא, לפי הכלל, שכל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר.

כ

כ"ב אותיות

האותיות הן הכלים שבהם מתלבש העצמות. ויש בהם כ"ב ראשי הבחנות, הנקראים כ"ב אותיות, שמהן נבנות כל הפרצופים.

כוונה

מהות היחס של הנאצל למאציל. שימוש ברצון לקבל שבאדם לטובת עצמו (על מנת לקבל) או לטובת זולתו (על מנת להשפיע).

כוונה דלהשפיע

כוונה על מנת להשפיע.

כלים דהשפעה

כלים עם הכוונה על מנת להשפיע.

כתר

ראה: ט' ראשונות וגם זעיר אנפין.

ל

לב

הכלי שבו משכן אור הרוח (לאור הרוח ראה נרנח"י).

לא לשמה

הכוונה על מנת לקבל.

לבוש

כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון.

להיטיב לנבראיו

פעולת הבורא כלפי הנברא.

להשפיע על מנת לקבל

פעולת נתינה בכוונה לגרום תענוג לעצמי.

למעלה מהדעת

החלטה שבה האדם מתנתק מהרצון לקבל שלו ומחליט להידבק בעליון. כלומר, מנטרל את האח"פ שלו, ובגלגלתא ועיניים שלו נדבק למעלה מהדעת באח"פ דעליון.

לקבל על מנת להשפיע

שימוש ברצון לקבל כאמצעי לגרום השפעה לבורא.

לשמה

הכוונה על מנת להשפיע.

מ

מ"ן

בקשת התחתון לקבל תכונת ההשפעה בדומה לעליון.

מאור המחזיר למוטב

הכוח המתקן את הטבע האגואיסטי ומעלה אותו לתכונת ההשפעה. אור ע"ב - ס"ג או כל אור אחר המביא לכלי כוח התגברות. "המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה, הקדמה, פסקה ב).

מאציל

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

מדרגות

ראה פרצופים.

מוח

הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח, והוא עומד בג' ספירות ראשונות.

מוחין

האורות דראש מכונים בשם מוחין.

מחסום

הגבול בין העולם הזה לבין העולם הרוחני.

מלכות

הרצון לקבל שבנאצל הבא מצד עצמו והתהווה מתוך ט' הספירות הראשונות.

מלכות דאין סוף

מלכות של עולם אין סוף. הרצון הכללי של כל המציאות שנברא על ידי האור העליון. הרצון לקבל הכלול באור אין - סוף. עולם אין - סוף אשר שם אין שום שינוי צורה בין הכלי לבין האור.

מסך

כח ההתנגדות לרצון לקבל שבמלכות, הדוחה את האור העליון מלהתלבש בתוכה, ומעלה את המלכות - הנשמה - לפעולת השפעה.

נ

נה"י

ספירות נצח, הוד, יסוד.

נה"י דאמא

בחינת העליון דפרצוף זעיר אנפין. ראה גם אח"פ דעליון.

נהירו דקיק

הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות.

נוקבא

פרצוף עולם האצילות שממנו יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות.

נקודה שבלב

ההתעוררות להכיר את הכוח העליון.

נרנח"י

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה - ה' חלקי האור הממלא את ה' חלקי הנשמה, כח"ב תו"מ, שהם כתר, חוכמה, בינה, תפארת ומלכות. האורות המתגלים בכלים מלכות, זעיר אנפין, בינה, חוכמה, כתר בהתאמה.

נפילה

כשהמדרגה יורדת לדרגה נמוכה ממנה, זה נקרא "נפילה". כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו.

ס

ס"ג

ס"ג כולו הוא בחינת בינה.

סוף

חלק הפרצוף שאינו יכול לקבל את האור הישר.

סיטרא אחרא

ראה בי"ע דקליפה.

ספירות

תכונות הבורא כלפי הנברא.

ע

עביות

גודל הרצון לקבל שבנברא. רצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא "עביות מרובה", והשתוקקות מועטת נקראת "עביות מועטת".

עגול

אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול". בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה.

עיגול

הרצון ללא הבחנות של עליון ותחתון.

עליון

היותר משפיע כלפי התחתון. ראה גם תחתון.

על מנת להשפיע

כוונה בפעולה לגרום תוספת תענוג לזולת, לבורא.

על מנת לקבל

כוונה בפעולה לגרום תוספת תענוג לעצמו.

עץ הדעת טוב ורע

כלי הקבלה שבגופו של אדם הראשון.

עצמות

אור חוכמה נקרא "עצמות", משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

עצמותו

"עצם" של המאציל, הבחינה העליונה במאציל אשר אינה מושגת על ידי הכלי שבנאצל.

פ

פה

מקום עמידת המסך. מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה".

פרסא

הגבול בין מערכת ההשגחה וההנהגה העליונה לבין הנבראים המופעלים על ידיה. הפרסא נמצאת בין עולם האצילות לעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

פרצוף

מבנה הכולל עשר ספירות של הנברא הפועלות בהשתוות הצורה לאור העליון. ה"עשר ספירות" דזו למטה מזו, הבאות על ידי עליית המלכות למאציל.

פרצופים

מדרגות שבה' העולמות נקראות פרצופים, סה"כ 5 בכל עולם, וכך 25 בכל המציאות.

צ

צורה

ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, שהם חוכמה, בינה, תפארת ומלכות, מכונות ד' צורות.

צמצום

פעולת הרצון להגביל את עצמו מלקבל תענוג.

צמצום א'

הגבלה על שימוש ברצון לקבל ללא כוונה על מנת להשפיע.

צמצום ב'

איסור להשתמש בכלים דקבלה במקומם.

ק

קדושה

כוונה על מנת להשפיע.

קליפה

כלים שלא ניתן לתקן עד לגמר התיקון.

קליפת נוגה

כלים שעדיין לא התבררו, לא בעל מנת לקבל ולא בעל מנת להשפיע. בחינת הניצוצין שיש בהם עירוב טוב ורע, הם "קליפת נוגה".

קו אמצעי

פעולת התיקון הנכללת מכלים דקבלה וכלים דהשפעה יחד.

קו שמאל

רצון לקבל שבנברא המתעורר לפי יכולתו של הנברא לתקן אותו.

קו ימין

תכונות של השפעה שנרכשות מהופעת הפרצוף העליון (הבורא).

קו

הרצון המסודר על ידי המסך לפי מידות השתוות הצורה לאור.

ר

ראש

חלק הפרצוף הכולל את ספירות כתר, חוכמה, בינה, הנקראים ג"ר (ג' ספירות ראשונות) או "ראש" המחליט על פעולתו של הפרצוף.

ראש דאריך אנפין

הראש דא"א הוא שורש לכל האצילות בכללות, הן לחוכמה והן לחסדים.

ראש הפרצוף

ראה ראש.

רשימו

מידע שמצוי בנשמה המתעוררת ועולה להכרת האדם כדי להקנות לו מקום לתיקון ולהתקדמות לקראת מטרת הבריאה.

רשימות

הרצונות טרם מימושם על ידי הכוונה. תאי מידע על המצבים והצורות שהאדם עתיד לממש.

ש

שבירה

ביטול הגבול שבמסך, מכונה בקיעה ושבירה.

שבירת אדם הראשון

אובדן המסך המחבר את כל הנשמות הפרטיות של אדם הראשון לגוף אחד.

שבירת כלים

הסתלקות כוח המסך מהרצון לקבל.

שבעים אומות

אומות העולם, כלים דקבלה שבנשמת אדם הראשון.

ששים ריבוא נשמות

מספר חלקי הנשמות השייכות לכלים דהשפעה שבאדם הראשון הנקראות ישראל.

ת

תוך

חלק הפרצוף המקבל את האור הישר.

תחיית המתים

היציאה מהאצילות מכונה בשם מיתה, והחזרה לאצילות נקראת תחיית המתים.

תחתון

הפחות משפיע כלפי העליון.

בעל הסולם, אגרת א ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף כה ר' יהודה לייב אשלג, אגרת א, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת ב ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף ל ר' יהודה לייב אשלג, אגרת ב, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת טז ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף סא ר' יהודה לייב אשלג, אגרת טז, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת יט ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף ע ר' יהודה לייב אשלג, אגרת יט, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת לח ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף צד ר' יהודה לייב אשלג, אגרת לח, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת לט ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף צד ר' יהודה לייב אשלג, אגרת לט, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אגרת נז ‎ ר' יהודה לייב אשלג, פרי חכם: אגרות קודש, בני ברק תשמ"ה, דף קס ר' יהודה לייב אשלג, אגרת נז, כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "אהבת ה' ואהבת הבריות", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' פג ר' יהודה לייב אשלג, "אהבת ה' ואהבת הבריות", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, אחור וקדם צרתני ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "אחור וקדם צרתני", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' קא ר' יהודה לייב אשלג, "אחור וקדם צרתני", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, בקורת למרקסיזם ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "בקורת למרקסיזם לאור המציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה", עיתון האומה, בתוך: מיכאל לייטמן, שני המאורות הגדולים, ר"ג: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, 2006, עמ' 83.

בעל הסולם, גוף ונפש ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "גוף ונפש", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' נג ר' יהודה לייב אשלג, "גוף ונפש", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, גילוי טפח וכיסוי טפחיים ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", מתן תורה, קונטרס א, תל - אביב א' סיון תרצ"ג ר' יהודה לייב אשלג, "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל סולם, ד' עולמות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "ד' עולמות", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' קמא ר' יהודה לייב אשלג, "ד' עולמות", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", ספר ההקדמות, ירושלים תשל"ו, עמ' קז ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר הזוהר", ספר ההקדמות, ירושלים תשל"ו, עמ' עה ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר הזוהר", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הקדמה לספר "פי חכם" ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", בכתב יד (נמצא במכון למחקר ע"ש הרב אשלג) ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", ספר ההקדמות, ירושלים תשל"ו, עמ' רע ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", תלמוד עשר הספריות, ירושלים תשט"ז

בעל הסולם, החומר והצורה שבחכמת הקבלה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "החומר והצורה שבחכמת הקבלה", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' עה ר' יהודה לייב אשלג, "החומר והצורה שבחכמת הקבלה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, הסתר וגילוי פנים של השי"ת ‎ ר' יהודה לייב אשלג, הסתר וגילוי פנים של השי"ת, בכתב יד (נמצא במכון למחקר ע"ש הרב אשלג) ר' יהודה לייב אשלג "הסתר וגילוי פנים של השי"ת", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, השלום בעולם ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "השלום בעולם", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' סג ר' יהודה לייב אשלג, "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם ‎ ר' יהודה לייב אשלג, זוהר עם פרוש הסולם, ירושלים

בעל הסולם, זוהר חדש עם פרוש הסולם ‎ ר' יהודה לייב אשלג, זוהר חדש עם פרוש הסולם, ירושלים

בעל סולם, חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' קלה ר' יהודה לייב אשלג, "חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ‎ ר' יהודה לייב אשלג, כתבי הדור האחרון, בתוך: מיכאל לייטמן, הדור האחרון, ר"ג: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ו, עמ' 297 - 396 ר' יהודה לייב אשלג, כתבי הדור האחרון, בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מאמר החרות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מאמר החרות", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' טו ר' יהודה לייב אשלג, "מאמר החרות", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מאמר לסיום הזוהר", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' קמה ר' יהודה לייב אשלג, "מאמר לסיום הזוהר", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מבוא לספר הזוהר", ספר ההקדמות, ירושלים תשל"ו, עמ' צה ר' יהודה לייב אשלג, "מבוא לספר הזוהר", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מהות הדת ומטרתה", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' מז ר' יהודה לייב אשלג, "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מהות חכמת הקבלה", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' סא ר' יהודה לייב אשלג, "מהות חכמת הקבלה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, מצוה אחת ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "מצוה אחת", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' מה ר' יהודה לייב אשלג, "מצוה אחת", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, נבואתו של בעל הסולם ‎ ר' יהודה לייב אשלג, נבואתו של בעל הסולם, שם לכתב יד שניתן על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג (נמצא במכון למחקר ע"ש הרב אשלג) ר' יהודה לייב אשלג "נבואתו של בעל הסולם", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, סגולת זכירה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "סגולת זכירה", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' קיג ר' יהודה לייב אשלג, "סגולת הזכירה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, עת לעשות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "עת לעשות", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' ג ר' יהודה לייב אשלג, "עת לעשות", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "תורת הקבלה ומהותה", פרי חכם: מאמרים, בני ברק תשמ"ה, עמ' קמט ר' יהודה לייב אשלג, "תורת הקבלה ומהותה", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ‎ ר' יהודה לייב אשלג, תלמוד עשר הספירות, ירושלים תשט"ז

בעל הסולם, שכל הפועל ‎ ר' יהודה לייב אשלג, "שכל הפועל", מתן תורה, ירושלים תשנ"ה, עמ' קסא ר' יהודה לייב אשלג, "שכל הפועל", כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

בעל הסולם, שמעתי ‎ ר' יהודה לייב אשלג, שמעתי, ערך ר' מיכאל לייטמן, בני ברק: בני ברוך, 1998 ר' יהודה לייב אשלג, שמעתי, בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

הרח"ו, שער הגלגולים ‎ ר' חיים ויטל, שער הגלגולים, ירושלים: קרן הוצאת ספרי רבני בבל, תשל"ב

הרח"ו, ספר עץ חיים ‎ ר' חיים ויטל, "הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות", ספר עץ חיים, ירושלים: מקור החיים, תש"ן

הרמח"ל, משכני עליון ‎ ר' מ"ח לוצטו, משכני עליון, המהדיר מרדכי שריקי, ירושלים: מכון רמח"ל, תשנ"ג

הרמח"ל, ספר מסילת ישרים ‎ ר' מ"ח לוצטו, ספר מסילת ישרים: כולל עניני מוסר ויראת ה', ווארשה: דפוס ד' שקלאר, תר"ר

זוהר ‎ ספר הזוהר, מהד' מרגליות, ירושלים תש"ל

לייטמן ולאסלו, מגדל בבל ‎ מיכאל לייטמן וארווין לאסלו, מגדל בבל: הקומה האחרונה, ר"ג: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, 2006

ספר מאירת עיניים לשולחן ערוך ‎ ר' יוסף קארו, שולחן ערוך: מטור חשן משפט עם הביאור מאירת עיניים לר' יושע ולק כ"ץ, פראג, שפ"ח.

רבי יצחק עראמה, ספר עקדה ‎ ר' יצחק עראמה, ספר עקדת יצחק, ירושלים: אופסט ישראל - אמריקה, תשכ"א

רבי ישראל כהן, ספר חפץ חיים ‎ ר' ישראל מאיר כהן, ספר חפץ חיים, ירושלים: מרכז הספר, תשמ"ה

רבי נחמן מברסלב, אוצר יראה: ליקוטי עצות מוהר"ן, מהדורא בתרא ‎ ר' נחמן מברסלב, אוצר יראה: ליקוטי עצות מוהר"ן, מהדורא בתרא, ירושלים: חסידי ברסלב, ע"י אריה ב"ר משה דוד, תשכ"ט

רב סעדיה גאון, ספר אמונות ודעות ‎ ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, ספר אמונות ודעות, ירושלים: מקור, תשל"ב

רבי פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס ‎ ר' פנחס שפירא מקוריץ, ספר אמרי פנחס השלם, בני ברק: יחזקאל שרגא פרנקל, תשס"ג

רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר פרי צדיק ‎ ר' צדוק הכהן מלובלין, ספר פרי צדיק, ירושלים: מכון משמחי לב, תשנ"ט

רב"ש, דרגות הסולם ‎ ר' ברוך שלום אשלג, דרגות הסולם, ערך ר' מיכאל לייטמן, בני ברק: בני ברוך, 1996 ר' ברוך שלום אשלג, דרגות הסולם, בתוך: כתבי הרב"ש (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

רב"ש, שלבי הסולם ‎ ר' ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, כרכים: ג', ד', ה', ערך ר' מיכאל לייטמן, בני ברק: בני ברוך, 2000 ר' ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, בתוך: כתבי הרב"ש (עומד להתפרסם על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג)

מקורות אחרים:

בוהר, תיאוריה של האטום ‎

הצהרת טוקיו ‎

וונדט, פסיכולוגיה ‎

לאסלו, הכאוס ‎

פייגל, פוזיטיביזם במאה ה - 20‎