השורש הישראלי שלנו טמון אי שם לפני 3,800 שנה בבבל העתיקה. שם התגורר הגרעין הראשוני של האנושות שהיה ברובו עובדי אלילים. בתחילה היו חיים בני האדם כגוף אחד שבו כולם מחוברים זה לזה, ופועלים בהרמוניה הדדית. אך בחלוף הימים הלך האגו האנושי וגבר על כוח החיבור.

במקום לעזור זה לזה, התחלנו לנצל זה את זה, במקום להרגיש שייכים, הפכנו מפורדים ומנותקים, במקום לאהוב התחלנו לשנוא. מבין הריסות הקשרים החברתיים קם אדם שהחל לשאול מהו סוד החיים? שמו היה אברהם. מתוך מחקרו הוא החל לגלות את כוח החיבור הנסתר בטבע, ואסף סביבו את כל מי שרצה להפוך לקבוצה הראשונה שתלך בעקבות הכוח העליון, קבוצת המקובלים הראשונה. סביב אברהם נאספו אנשים שונים מכל אומות העולם, שעל פי שיטתו של אברהם הלכו והתחברו לעם אחד, עם רוחני שנושא עד היום את השם “ישראל”, מלשון ישר-אל גילוי הכוח העליון, כוח החיבור שפועל בטבע. מאז הופקד בידינו המפתח לגילוי השיטה לחיים טובים ומספקים, לנו ולכל האנושות.

אבל שכחנו. במשך 2000 שנות גלות שוב התרחקנו זה מזה, ושכחנו את תפקידנו ואת הכוח הייחודי שטמון בקשרים בינינו. גם לאחר שחזרנו לארץ המשכנו לייחס חשיבות לסממנים חיצונים, אבל לא שבנו לחפש את הקשר הפנימי הייחודי שעובר בינינו. וכך עד היום, שנת 2022 אנחנו עסוקים בהבדלים בינינו, ברצון שלוט זה בזה, בתשוקה להשפיל ונצל את הזולת, במקום לשוב ולהרגיש כמו גוף אחד.

במקום שנשכיל להעלות לראש סדר העדיפויות את האיחוד בינינו, כל מגזר שומר בקנאות על הצביון הפרטי שלו, כל עדה מסתגרת בתוך עצמה. נדמה שבמקום להפוך לעם אחד חזק ומאוחד, העתקנו את הגלות אל תוך גבולות המדינה. המאבק לעצמאות הפך אט-אט למאבק איש ברעהו, מאבק למען הפירוד והקיטוב.

74 שנים חלפו ואנחנו סופרים את השנים שאנחנו חיים על אדמת ישראל כעם “חופשי”, ולמרות ש”האמת בפנים” זהו סמל לישראליות, אנחנו מסרבים להביט למציאות בעיניים, ולראות שאנחנו מגדלים דור שלם לתוך מציאות בלתי אפשרית. קשה לנו להודות, שכל ההישגים שלנו לא באמת הפכו אותנו שמחים ובטוחים יותר על אדמתנו. עושה רושם שאנחנו תלויים בעולם בַּכּול… ביום כזה מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לעצור ולשאול את עצמו: לאיזו עצמאות ישראל זקוקה באמת?

‍