Left Sidebar Content

חינוך, הורות והוראה

איך לבנות תקשורת טובה בין הורים למתבגרים?

תקשורת בתא המשפחתי זה אף פעם לא דבר קל, בטח לא כשהילדים מתבגרים. מה חשוב שנשים לעצמנו כמטרה לאותן שנים? איך נכון להגיב כשהבית מתמלא עצבים? ומה יקנה לילדינו תחושת ביטחון שתלווה אותם כל החיים?

באופן כללי, האדם אגואיסט מטבעו, ולכן כשאנשים רוצים להתקשר עליהם להתאים את עצמם זה לזה. מלכתחילה כל אחד נמצא במצב משלו, עם רצונות, תכונות, תפיסות, נטיות, מצב רוח וכו'. תקשורת פירושה להרגיש את מצבו של האחר, ובהתאם לו לצמצם קצת את עצמנו, לפנות מקום שבו יוכל להתהוות קשר.

כדי לסייע למתבגרים לפתח יכולת כזו, עלינו לספק להם דוגמאות איך אנחנו ההורים מתאימים את עצמנו האחד לשני. התמונות הללו ילוו אותם לאורך כל חייהם, ויסייעו להם להתמודד בהצלחה עם כל מה שבא. 

אנחנו צריכים לעשות זאת בצורה ברורה, בולטת, מופגנת. לדוגמה, כשהילדים רואים שאחד ההורים לא מסכים עם האחר, הוא יכול לבוא אליהם בשקט ולומר: 'תראו, אני לא מסכים איתם, אבל חייב להתאים את עצמי אליהם'. ויותר מזה: אפשר לעשות סצנות של התנגשות חזיתית וחוסר הבנה. כל אחד יסביר לילדים עד כמה לא מקובלות עליו הדרישות של האחר, ואחר כך נראה להם איך אנחנו מתגברים על הדחייה ויוצרים מגע. כמובן, צריך להתאים את הדבר לגילאים של הילדים, ולמצב המסוים שבו נמצאת כל משפחה.

מדוגמאות כאלה תיבנה בילדים תבנית התנהגותית. הם יבינו שאי הסכמה היא חלק מהחיים, ושקשר יכול להיבנות רק על ידי ויתורים. ויתור היא מילת הקסם בתקשורת. לא יכולה להיות התקשרות אמיתית בין אנשים, אלא במידה שבה כל אחד מבטל את עצמו בפני השני. קשר משפחתי דורש השקעה, אבל פוטנציאל הרווח הוא בלתי מוגבל.

בגיל ההתבגרות, חשוב להתייחס אל הילדים כאל בוגרים, להתייעץ איתם, לדבר איתם על כל מיני דברים, שהם יראו שאנחנו מכבדים את דעתם, שהם נחשבים בעינינו לגדולים. ולא שנשתיק אותם כל הזמן, וניתן הרגשה שהם ילדים קטנים. לדוגמה, אם מתגלה בעיה כלשהי בינינו לבין אחד הילדים, וזה לא עניין רגיש מדי שאותו לא כדאי לשתף עם אחרים, אז אנחנו יכולים להתייעץ עם האחים שלו איך לדעתם כדאי לנו לנהוג כדי להסדיר את העניינים. כך נתקדם בהדרגה למצב שאין בינינו שום דבר שצריך להסתיר, אלא ההפך, נלמד להבין ביחד את הטבע שלנו, לפתח מודעות למצבים שאנחנו עוברים. 

איך מלמדים מתבגרים להתמודד עם מצבים של התפרצויות כעס ועצבים? אנחנו צריכים להראות להם מצבים שבהם אנחנו כועסים על מישהו מהמשפחה, ואחר כך מרגיעים את עצמנו בכוח ממש. אנחנו לא מחכים שהזמן יחלוף, הדברים יישכחו והכעס יעבור מעצמו, אלא מחייבים את עצמנו להירגע. במקרה הצורך, אנחנו גם פונים למי שאולי פגענו בו בלהט המריבה, ומבקשים ממנו סליחה.

מה עושים בסיטואציה שבה המתבגר מתפרץ בצעקות, טורק את הדלת, ויוצא מהבית? ובכן, באותו הרגע לא עושים שום דבר קיצוני. רק אחרי שהוא יחזור הביתה ושגרת החיים תימשך, כעבור יומיים, שלושה אולי אפילו שבוע, אז בהזדמנות שיושבים יחד, ההורים יכולים לומר שרצונם לברר בצורה רגועה את אותו המצב. ואולי לא אותו הורה שכלפיו הייתה ההתפרצות יעלה זאת אלא דווקא ההורה השני, כדי לרכך את העניין. חשוב שלא נפגין תמיד דעה מאוחדת, כנגדו, אלא זה בסדר גמור שמישהו מאיתנו מזדהה עם דעתו.

באופן כללי, עלינו לתת למתבגר הרגשה שכל המשפחה שלנו קיימת רק כדי לאפשר לו להתפתח בצורה מוצלחת. כדאי להקפיד שלא לשבת לו על הראש, לא לחנוק אותו, לא בחיבוקים ולא באזיקים. במידה שהוא רוצה להיות בקשר איתנו, אנחנו תמיד זמינים עבורו. נשתדל לתת לו חופש ככל האפשר, ורק אם הוא עושה משהו שממש מסוכן או מנוגד לחלוטין לערכי המשפחה, אז נציב את הגבולות ונחזיר אותו לכיוון בהחלטיות. מתוך אחריות הורית, דאגה ואהבה.

תחושת הביטחון שהמתבגרים זקוקים לה תבוא מההרגשה שיש אחריהם הורים תומכים, בית חם, שהוא גם מקלט והגנה לעתות מצוקה. במשך כל החיים נהיה שם בשבילם, והם יכולים לבוא אלינו עם כל דבר ועניין. קשר משפחתי זה משהו פנימי, וכשהוא קיים, אין עוגן חזק יותר ממנו בעולם. 

ילד שיתבגר בכזו משפחה, יפתח יכולת להתקשר בהדדיות לכל אדם שיפגוש במהלך חייו, בבית הספר, בצבא, בעבודה. גם את התא המשפחתי שיקים בבוא היום, הוא יעצב ברוח דומה. אז שיהיה לכולנו בהצלחה!

המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 1312 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים" המשודרות בערוץ 96 ב-HOT ובאתר "קבלה לעם" - www.kab.co.il

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content