Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

החיים יפים

בשאנז אליזה אני יושבת כצופה במחזה. הבמה מעוטרת מותגים לוהטים, ועל פני חולפים פרצופים עסוקים. שואלת את עצמי:"זה מה שאת רוצה בחיים"
מאת: שלי פרץ

השעון המעורר צווח את מילות השיר "לעולם בעקבות השמש", והקפיץ מיידית את ידי המנומנמת בניסיון נואש להשתיק את מפגע הרעש האכזר שפרץ לי לחלום.

רק לפני רגע טיילנו, בעלי ואני, בעיר אירופאית רחוקה והכול נראה אפשרי, ועכשיו התווסף לשעון דרדק בן שנתיים וחצי שעומד מולי, ושואג פתיח שגרתי ליום נוסף בחיי: "אימא קומי!!!"
"החיים יפים" אמרתי לעצמי, מנסה למשוך את המשפט האחרון שנאמר בחלומי אל תוך המציאות הלוחצת, אך לשווא. יותר מידי מטלות בשש בבוקר, מכדי שאוכל לשייט בעולם הדמיון: לגהץ חולצה לבעל, להכין סנדביצ'ים לקטנים, להלביש, לחתל, לטפל, לטלטל, והראש שלי כבר מתערבל... רצה ממשימה למשימה, מצפה שתגיע השעה שבע וחצי, וסוף-סוף אוכל ללגום את טעימת הקפה הראשונה.
"אח, החיים יפים" - שוב נזכרתי בתחושת החופש שהציפה אותי בחלום, ואופס, תמו להם שבע דקות הפסקה. ועכשיו - להתכונן לעבודה.
לעבודה אין סוף, לא היה ולא יהיה - בזה אני בטוחה, אבל לאחרונה החלה מתרקמת בי התחושה שהחיים הם כמו מעגל קסמים - מידי שבוע אני מנסה (ללא הצלחה מיוחדת) רק להספיק לעשות את כל מה שאני צריכה. אבל איפה החופש שלי, איפה הטעם, איפה שאר הרוח? ובכלל, לאן הם מתגלגלים החיים? לאן?
מזל שרצף טלפונים היסטרי, שמרכזיית 144 בימיה הטובים לא הייתה מתביישת בו, קטע את התהיות העמוקות מידי לשעת בוקר מוקדמת כזאת. הרי הרהורי הנעלים לא יעשו לי הנחה בפקקי איילון והסביבה, שעדיין מחכים לי מעבר לפינה.
אבל אל דאגה קוראים יקרים, החיים לא כל כך קשים, ו"הֵפִי-אֵנְד" זה לא רק בסרטים, כי בהחלט "לפעמים חלומות מתגשמים", כמו שהוכיח בעלי באותו הערב, כשחזר מהעבודה עם שני כרטיסי טיסה ואמר לי: "ממי, את שחוקה. קניתי לנו הפתעה נעימה..."

פְרי אִין דֶה דיוּטי

"כל הנוסעים בטיסה 325 לפריז מתבקשים להגיע לרציף מספר 15". זו הייתה הפעם השלישית שהאיץ הכרוז את קצב הלב שלי, מעמיד בסכנה את הנאתי הצרופה בין מדפי הדיוטי פרי, בדיוק כשאני מגלה עוד מבצע מדהים של חברת איפור יוקרתית. נו, כנראה שגם בחופשה אני צריכה להיות לחוצה. אין מצב שאני מספיקה לבדוק את האיפור, לבחור בושם שלישי, לעשות סיבוב מהיר לראות שלא הפסדנו כלום ולעמוד בתור. כל זאת מבלי שבעלי יצא מדעתו ויעקור אותי ממקומי, שנייה לפני שאגיע לקופה, בטענה המפוקפקת לטעמי, ש"אנחנו נאחר את הטיסה!"

פריז, נכנסת לי במותן כמו טריז

"יופי של בחירה" אמרתי לו, כששייטנו במונית ברחובותיה של פריז. למרות שהייתי פה כבר פעמיים, אבל מי זוכר? הסמטאות הצרות, החלונות המוארכים, האלגנטיות של האנשים מעלים בי זיכרונות מסרטים צרפתיים. באמת שיכולתי להיות שוב מוקסמת לחלוטין, אם רק לא הייתה מנקרת בי המחשבה ש"כל אירופה נראית דומה".
"העיקר להגיע למלון", ניחמתי את עצמי, בזמן שבעלי שקע בשיחת עבודה סלולארית שבטח תעלה לנו הון. "מלונות אני אוהבת, לא משנה באיזו מדינה..." בדיוק אז הוא קטע את המחשבה שלי בשאלה המחייבת: "את מרוצה?"
"מרוצה, מרוצה" הנהנתי נמרצות, וכדי לא להיכנס לכנות יתרה, חתמתי את הנושא בזה שחייגתי לסבתא, לראות מה שלום הילדים. מה לעשות, נסיעה לחו"ל זה כבר לא רק לחפש מועדוני ריקודים, כמו אז, כשהייתי בת עשרים.

הפוך בלתי הפיך

היומיים שעברו, היו בהחלט משב רוח רענן בראשי המבולגן. איכשהו הדברים זרמו לאט, כמעט בלי תוכניות, רוצים - עושים, רוצים - יושבים, רוצים - הולכים. ביום השלישי, לאחר שהספקנו לטעום ממנעמיה של העיר וממטעמיה של מטבחיה, בעודנו משתהים על קפה או לה (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב מ"הפוך"), החל הערב לרדת לאיטו. בעלי עוד סיגריה מצית להנאתו, והנני מוצאת את עצמי יושבת כמו צופה במחזה. הבמה מעוטרת תפאורת רחוב סואן מפוצץ מותגים לוהטים, ועל פני עוברים ושבים פרצופים עסוקים. שואלת את עצמי: "אז מה, זה מה שאת רוצה?"
תחושת בלבול ובדידות פתאומית עלתה בי, וכבר נדרכתי להזמין חשבון, כדי להפיח את חוסר הנוחות שתכנן להשתלט עלי, על בעלי ועל החופשה. אבל המלצר מאן להגיע לסביבה, וכך מצאתי את עצמי, עורכת סדר איטי בתוכי: "ברחת מהילדים, ברחת מהעבודה, ברחת מהמשפחה, כדי למצוא לך שקט ומנוחה. ועכשיו, כשהגעת אל החופש הכביר ברחובותיה המרכזיים של העיר, תגידי, את מרוצה?"
"חבל שהוא לא בחר לנו משהו יותר טבעי, יותר פסטורלי..." חשבתי במטרה להימנע מהמשימה שהטלתי על עצמי לפני רגע.
"על מה את חושבת?" הוא בא לעזרתי, אבל בהחלט לא פשוטה הייתה לי לידת המילים... לכי תסבירי לו הרהורים כאלה מבולבלים. בסוף פלטתי את זה החוצה בלי מעצורים: "אני רוצה הרבה יותר מהחיים, אבל אני לא בטוחה שלמישהו יש את התשובה לגבי מה שהם באמת יכולים להציע". הייתי בטוחה שנורתה לאוויר יריית מלחמה, ועכשיו עלי לעטות מיידית את כל מסכי ההגנה, אבל משום מה הוא רק הביט בי במבט מזדהה, והשתררה לה שתיקה. שתיקה ארוכה.

הולכים בדרך אל הלא נודע

הגיע הזמן לחזור הביתה, ואני אפופת מחשבות ורגשות מעורבים. פתאום דרך כל הפעולות, דרך כל המילים, דרך כל האנשים, החלה מסתננת לקרבי שאלה אחת חדה: ממה בעצם כולנו בורחים? אולי זה הדמיון העשיר שלי, אבל למשך שעה או שעתיים התבוננתי בפנים של "האנושות מסביבי", בכל אותם פרצופים עסוקים, וראיתי רק דבר אחד - אנשים שמנסים להסתיר מעצמם, בדיוק כמוני, את השאלה, מה אנחנו עושים פה בכלל? בשביל מה אנו חיים?
מעמיסים על עצמנו אינספור פעילויות, בולעים בשקיקה טונות של אינפורמציה לא נחוצה, בוהים שעות ארוכות במסך הטלוויזיה, צופים בסרטים, מבקרים בהצגות, ומה לא?! והכול, כדי להימנע מהתמודדות עם אמיתית השאלה אחת עמוקה...

איך להיות חופשייה מעצמי?

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר כתב פעם כי "אם רק נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, כל השאלות והספיקות יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם... השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?". לאחר שקראתי את מה שכתב, הבנתי שכנראה החופש שלי יתחיל רק כשאפסיק לברוח מהשאלה על מהות החיים, כל עוד אני כולאת אותה בתוכי - אני כולאת את עצמי יחד איתה. אבל כשאני נותנת לה מעוף ולא פוחדת לחפש לה תשובה פנימית עמוקה, אני מאפשרת לצוהר האמיתי אל החופש להיפתח בתוכי.

מאז שזה נודע לי, אני שומרת בקנאות על זכותי לחקור ולחפש ללא הרף אחר הטעם בחיים, בהדרכתה של חכמה עתיקה בת למעלה מחמשת אלפים שנה. בתקווה לגלות להם משמעות נעלה הרבה יותר מלשרת מטרות נעות במשך שבעים שנה, ואז להתנדף מעל פני האדמה. יצאתי למסע אל החופש שממתין בתוכי להתגלות, ועכשיו אני מרגישה שחיים מרתקים בהרבה, מלאי גילוי עצמי, מחכים לי מעבר לפינה.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content