Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

המגדל של מי גבוה יותר

מחנכים אותנו שההצלחה היא תמיד על חשבון האחר. כאילו יש מנה קצובה שעליה נידונו להתחרות. בכל יום ויום ישנה מלחמה תמידית על מקומנו בפסגת הפירמידה. האם אפשר גם אחרת? האדריכלית אורית פנחס מספרת לנו על ניסוי מעניין שערכה בבית ספר לאדריכלות
מאת: אורית פנחס

תחרותיות מהווה גורם מדרבן המלווה אותנו מיום היוולדנו. זה מתחיל במאבק על תשומת הלב של ההורים על חשבון אחינו, ממשיך בניסיון למשוך את תשומת הלב של הגננת והילדים האחרים בגן, וזהו גם חלק מן המניע להשגת מטרות גדולות יותר כמו: לזכות בפרס ישראל, להמציא תרופה לסרטן, לנהוג בפרארי ולמשוך את תשומת לבן של הבחורים/ בחורות המוצלחים/ות ביותר.

מחנכים אותנו שההצלחה היא תמיד על חשבון האחר. כאילו יש מנה קצובה שעליה נידונו להתחרות. כל המשחקים שלנו מילדות ועד בגרות - כמו עולם הספורט לדוגמה, שמהווה בילוי מרכזי עבור מיליונים - עוסקים במנצחים ובמפסידים, בפרסים ובמפחי נפש, בשמחה ובעצבות.

מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר אנו יוצאים ליום חדש של מלחמה תמידית על מקומנו בפסגת הפירמידה. אפילו מקבץ הנדבות מחפש דרכים יצירתיות לפרוט על נימי הרחמים כדי להגיע לראש פירמידת מקבצי הלבבות. כל סטודנט לאדריכלות וכל אדריכל (שאני מכירה) שואף ליצור את מונומנט המאה. למרות זאת ישנם בעולם אולי עשרה אדריכלים נחשבים שיצירותיהם מהוות מודל לחיקוי, וכל שאר 95% המבנים הם בניינים אפורים למדי, רגילים, דומים וכמעט בלתי נראים.

אורית פנחס, אדריכליתהאגו הכרחי לאדריכל כתכונה בסיסית. אך דמיינו לכם סביבה שבה בניין בית המשפט בירושלים, בניין הכנסת, מגדל אייפל, הקולוסאום ברומא, מגדל פיזה, שער הניצחון ובית המקדש עומדים זה לצד זה. נסו לדמיין חברה שבה כולם סלבריטאים, כולם מפורסמים, כולם מקבלים פרס נובל. הרי לא נוכל להתקיים כך ולו רגע אחד. הרוב - שהוא בסיס הפירמידה - הוא דומם, אבל הוא הכרחי ומהווה את היסוד לקיומנו, כדי שלמנהיגים יהיה את מי להנהיג.

בשנים האחרונות החלטתי לעשות מעשה ולהוביל שינוי בגישה לתפיסה זו באוניברסיטת תל אביב שבה אני מלמדת כבר 13 שנה, עוד מיום היווסדו של בית הספר לאדריכלות.
נושא הסמסטר הראשון היה מקום האגו באדריכלות. התרגיל הראשון היה יצירת מבנה במודל שגודלו 30X30X30, וכתיבת טקסט המתייחס לנושא האגו באדריכלות וביטויו במודל.

במשך שבוע יצרו הסטודנטים מודל יפה, יצירתי ומעוצב, תוך השקעה של מאות שעות ביצירה האולטימטיבית. ביום ההגשה הגיעו הסטודנטים בחגיגיות להציג את מרכולתם בפנינו ובפני הקבוצה. להפתעתם הם התבקשו להעביר את יצירות המופת שהכינו לחבר שישב מימינם, והוא זה שהציג את הפרויקט. החבר'ה עיקמו את הפרצוף והתאכזבו מאוד מכך שאינם יכולים לספר על היצירה שלהם, שבה התאהבו נואשות. הם הזכירו לי הורה שאוהב מאוד את ילדו, אבל בעצם הוא אוהב בילד היקר את החלק שהוא, ההורה, השקיע בו...

מחלקה לאדריכלותבשלב הבא ביקשנו מהסטודנטים להניח את המודלים "נטולי האגו" שלהם זה לצד זה, ולהרכיב מהם רחוב. ההלם היה מוחלט. "20 אגואים" שהונחו זה לצד זה, יצרו רחוב קקופוני בלתי נסבל. האווירה שנוצרה הייתה מחרידה. רעש ויזואלי, אי נוחות, תזזית וכאוס מוחלט. ניתן היה לחתוך את האווירה בחלל הכיתה בסכין. במקום 20 יצירות מושלמות, יפהפיות ועוצרות נשימה, התקבל אוסף של פרצי אגו המזכיר את דיסנילנד אחרי התקפת טילים.
לאט לאט החלו הסטודנטים לדבר זה עם זה; האחד ויתר פה, השני שם, השלישית עשתה מחווה, התפתח דו שיח, ליטוש פינה, חיפוש אחר התאמה. האנשים שהתחילו לדבר זה עם זה, והגדירו חוקים ומטרות. נוצרו יחסים והתפתחה תקשורת. הגבולות היטשטשו והתרככו, והמקומות שבהם נגמר בניין אחד ומתחיל האחר נעלמו. דווקא המקומות ש"בין" הפכו להיות העיקר.

כך נוצר מרקם של יחסים, של אחווה וערבות, של אכפתיות ואהבה, שבאו לידי ביטוי גם בפרויקט מדהים שבו השלם גדול בהרבה מסכום חלקיו. לפי העיקרון המוכר: אחד+אחד = שלוש.
אנשים התחילו לשתף פעולה, להסתכל ולהקשיב לאחר. את המטרה האישית החליפה מטרה משותפת, והמצטיינים והחזקים חיזקו את החלשים. אך בעיקר, אינטרסים אישיים הונחו בצד, ואת מקומם תפס הצורך ליצור ביחד.

המהלך הזה, שבו אוסף של יחידים הפך לאחד הוא תהליך מכונן, שנעשה מתוך שמחה, והוא הזרים כוחות לעשייה ללא לאות. לפתע היחסים שבין הבניינים הפכו למקום הדיבור, האין הפך ליש, והבניין היחיד כמעט ונעלם.
תוך זמן קצר פשטה השמועה, והסטודיו שלנו הפך למקום עלייה לרגל של כל תלמידי הפקולטה. אפילו דיקן הפקולטה, שחדרו ממוקם בסמוך לסטודיו, התפעל מקולות היצירה העליזים שבקעו מהכיתה, לפעמים עד לשעות הקטנות של הלילה. דווקא השונות של כל אחד ואחד מהסטודנטים הפכה להיות הייחוד שלהם. האחד מנהל מוכשר, השנייה מוצלחת בשרטוט, האחר בעל ראייה קריאייטיבית בעיצוב - כל אחד פורח בתחום שבו הוא מצטיין ויחד הפכנו לגוף משומן, יעיל ובריא. בלי פרסים אישיים, ללא דיכוי או שליטה, והכול מתוך בחירה חופשית והנאה צרופה.

המציאות השתנתה באופן פלאי, הלימודים כבר לא העיקו והפכו מעול לחוויה, ואפילו אנחנו - המרצים - הפכנו ממורים לשותפים מלאים בעשייה. האמת היא שכבר בתחילת התהליך הפכנו מיותרים והכול התנהל בעצמו. יכולנו לשחרר את הסטודנטים לפעול בעצמם. המעניין הוא שבתום הסמסטר קיבל הסטודיו את הציונים הגבוהים ביותר בבית הספר, והפער בין הציונים הטובים לנמוכים היה מזערי.

ואיפה האגו, אתם שואלים? לא לדאוג, הוא עדיין נמצא, אלא שעכשיו מאגו אישי הוא הפך לאגו קבוצתי.

כך נצרף אחד אחד, קבוצה אחר קבוצה, להיות חלק מהאנושות כולה. בערבות, באהבה ובשיתוף לכלי אחד.

אוניברסיטת תל אביב
בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי - הפקולטה לאומנויות ע"ש יולנדה כץ
פרויקט שנה ג' סמסטר ב'
הנושא: מקום האגו באדריכלות
מרצים: אדריכל ירמי הופמן, ראש מחלקת שימור בעיריית תל אביב
          אדריכלית אורית פנחס, משרד ארכוד אדריכלים

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content