"אמר רבי אבא, לא גמר המאור הקדוש לומר חיים, עד שנשתככו דבריו. ואני כתבתי, וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי ראשי, כי האור היה גדול, ולא הייתי יכול להסתכל.

כל אותו היום, לא נפסק האש מן הבית, ולא היה מי שיגיע אליו, כי לא יכלו, מחמת שהאור והאש היו מסבבים אותו. כל אותו היום נפלתי על הארץ וגעיתי. אחרי שהלכה האש, ראיתי את המאור הקדוש, קדש הקדשים, שנסתלק מן העולם, שנתעטף ושוכב על ימינו, ופניו צוחקות.

קם רבי אלעזר בנו ולקח ידיו ונשק אותן. ואני לחכתי העפר שתחת רגליו. רצו החברים לבכות, ולא יכלו לדבר. התחילו החברים בבכיה, ור' אלעזר בנו, נפל ג' פעמים, ולא יכול לפתוח פיו. אח"כ, פתח ואמר, אבי אבי.

קם רבי חייא על רגליו ואמר, עד עתה היה המאור הקדוש משגיח עלינו, עתה אין הזמן, אלא להשתדל ביקרו. קם רבי אלעזר ורבי אבא לקחו אותו ממקומו, על מיטה העשויה כסולם. וכל הבית היה מעלה ריחות טובים. העלוהו על מיטתו.

אחר שיצאה המיטה מן הבית, היתה עולה באויר, ואש היתה לוהטת לפניה. שמעו קול. הכנסו ובואו להילולא של רבי שמעון, 'יבא שלום ינוחו על משכבותם'".