חיים חדשים - תוכנית 166 - להוליד את המצב החדש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החברה שלנו כאן בישראל כחברה, וגם את החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו במשפחה שלו עם חוג מכריו וידידיו עם יחסים חדשים, כמו משפחה אחת גדולה. במשפחה חם לנו, במשפחה אנחנו בטוחים, במשפחה דואגים לנו, במשפחה אוהבים אותנו, וכך אנחנו רוצים לחיות, כך ראוי לנו לחיות.

הדיון שלנו היום לוקח אותנו למקום מיוחד בהוויה הישראלית, בתרבות היהודית. התחלנו את זה בדיון קודם ואנחנו רוצים להמשיך ולפתח דיון נוסף בנושא הכל כך מעניין והמגוון הזה. אנחנו רוצים להתבונן בנשים הבולטות בהיסטוריה היהודית, ולראות בכל דמות כזאת תכונה ייחודית שאפשר להשתמש בה היום, בחיים שלנו כאן, בעיקר בציבור של הנשים בישראל, כדי להוליך את החיים של כולנו למקום חדש, אל עבר אותה משפחה אחת.

 ניצה: אנחנו יכולים להתבונן על הנשים הגדולות ולראות כיצד הן פעלו, כיצד הן התנהגו כדי להוביל בסופו של דבר את העם למקום טוב יותר, ואת החברה למצב של חיבור, של איחוד. משם אנחנו רוצים ללמוד.

בתכנית הקודמת סיפרת לנו על חוה ועל שרה, על מרים ועל דבורה, ואני רוצה לברר מהו העיקרון, המוטיב שאנחנו רואים שהוא חוזר על עצמו הרבה אצל נשים. המוטיב הזה הוא הצלת גורל באמצעות תחבולות. נשים השתמשו הרבה בעורמה. למשל כמו יעל שהרגה את סיסרא. היא השתמשה בתחבולות, ואנחנו רואים עד כמה היא קיבלה על זה תשואות מדבורה, וכמה הכרה היא קיבלה על זה.

גם חנה, אסתר והרבה אחרות השתמשו בתחבולות.

ניצה: מה זה התחבולות האלה ואיך היום אנחנו יכולות להשתמש בתחבולות בצורה חכמה?

זה מין כיסוי. כי בכל זאת אישה פועלת בנסתר, מאחורי הקלעים. היא אוהבת להיות קצת בצניעות. הרצון שלה חייב להתממש, אבל את כל הרצון שלה להתממש אנחנו רואים בילדים שלה. היא דוחפת אותם, היא מכינה אותם לפעולות, להצלחה, והיא נהנית מזה שהם מצליחים. היא לא צריכה להיות בולטת. המימוש שלה הוא בילדים, המימוש שלה הוא בגבר שלה, המימוש שלה הוא  באחרות, באחרים. וזה מה שאנחנו רואים.

בדוגמה של מרים, רואים שהיא פועלת כל הזמן למען המשפחה, עם משה שנולד, עם זה שהיא דואגת בזמן ההנקה שלו כשהוא קטן, שבת פרעה, בתיה, תעביר את משה הקטן בחזרה לאמא שלו, אחר כך היא מחזירה אותו. כל הזמן היא כאילו המתווכת בין בית פרעה לבית אימו של משה. ואחר כך, למרות שמשה גדֵל שם, הוא בקשר עם מרים, הוא בקשר עם אהרון, זה לא סתם שהוא מכיר אותו שיש לו אח, אחרי שהוא היה ארבעים שנה אצל פרעה ואחר כך ארבעים שנה אצל יתרו. קרבה משפחתית בכל זאת הייתה, היה ידוע שהוא מהיהודים.

מרים היא כבר לא צעירה. אנחנו חושבים שהיא לוקחת את התופים ומתחילה לרקוד יחד עם נשים אחרות. אבל על מי אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על אישה מאוד מבוגרת. משה הוא בן שמונים. ארבעים שנה הוא היה בבית פרעה וארבעים שנה בבית יתרו ועוד ארבעים שנה אחר כך במדבר, עד שהגיע למאה ועשרים. מרים הייתה יותר מבוגרת ממנו ובכל זאת חזקה ברוחה שמובילה כל הזמן. היא עומדת אחרי שני האחים כאחות גדולה, היא ומטפלת בהם ותומכת בהם בכל הדרך שהם עושים. הם המנהלים את העם, אבל היא, כמו שדאגה למשה הקטן, כך היא דואגת כל הזמן גם למשה הגדול. אנחנו רואים את זה בכל מקום. אסתר עומדת אחרי מרדכי ואחרי כולם, והיא המקשרת בינו לבין המלך, והמלך זה הכוח העליון, כמו שאומרים לנו חז"ל.

אז יש כאן דמות שמצד אחד היא נסתרת, ומצד שני היא המובילה, שממנה אנחנו מקבלים את כל הכוח והכְוונה וגם את המילוי. בסך הכל מה שגבר מביא הביתה זה כסף, כוח גולמי. אישה הופכת את זה למשהו שממנו אפשר לחיות. היא הופכת את זה למזון, לחום, למה שנקרא בית. היא מארגנת את הכל. החיסרון שלה פועל על הגבר להביא כוח, והחיסרון שלה הוא לבנות את הבית מהכוח הזה. לכן תפקיד של האישה הוא כאן הכוח המוביל, הכוח הדוחף קדימה, ואחר כך הכוח המצייר את כל המשפחה.  

לכן, למרות שהיא פועלת בצניעות ותמיד אנחנו כביכול לא שמים לב לזה, אנחנו צריכים לראות ולגלות יותר ויותר את תפקיד האישה, במיוחד בתיקונים שאנחנו צריכים לעשות עכשיו בחברה האנושית, ובמיוחד בעם ישראל. גם כי נדרש מאתנו לסדר את עצמנו, וגם בגלל שהמשבר הוא גלובלי ואנחנו צריכים להיות אור לגויים, להראות שכן אפשר לבנות חברה כמשפחה אחת. ובתיקונים תפקידה הוא הראשי.

אורן: אם נתמקד בעניין של תחבולות, וביעל כמסמלת את זה, וזה בא לידי ביטוי גם בהרבה דמויות נשיות נוספות, מהו הצורך של יעל להשתמש בתחבולה? תחבולה זה כאילו תוספת לכוח מסוים שיש לך, אז מי שמשתמשת בתחבולה היא חלשה או חזקה? מה זה אומר שהיא משתמשת בתחבולה?

את זה אנחנו לומדים אפילו מאדם וחוה. כי אי אפשר לגשת בצורה ישירה מיצר רע, לנחש שהתגלה. אם התגלתה התקלה ביחסים בין גבר ואישה, אדם וחוה או בעל ואשתו, לא חשוב, אי אפשר לגשת בצורה ישירה, כי הם לא ימצאו מגע זה עם זה. ואנחנו רואים שהם לא מסוגלים, אבל כן אפשר אם אנחנו נשחק. כל החיים שלנו, אם אנחנו רוצים להתקדם לדרגה יותר טובה, אנחנו צריכים לשחק את הדרגה היותר טובה. כמו שאמא אומרת לילדים "תהיו ילדים טובים", "אנחנו ילדים טובים, אנחנו רעים ואנחנו רוצים להישאר רעים". והיא אומרת "תשחקו יפה, תנסו, ואתם תראו כמה שיש בזה דבר טוב, תגלו, בינתיים צריכים רק קצת להתגבר, קצת לשחק בטוב".

הגישה של נשים  לחיים זה איפור, זה משחק, זו שירה, זה ריקוד, זה לבוש, שעל ידי זה הן צובעות את החיים שלנו במשהו יותר טוב. ואחרי שאנחנו מקבלים את החיים בצורה כזאת, במן משחק יותר יפה וטוב על פני החיים שלנו הלא כל כך טובים, אנחנו מתחילים להרגיש בהם את היופי, את הכדאיות, ואז באמת מממשים אותם בפועל בינינו. זה נקרא שההרגל נעשה טבע שני. "אני ואת נכנסים עכשיו להילוך חדש, למצב חדש".  

גבר לא מבין את זה, גבר הוא פשוט מידי, הוא לא נמשך למשחקים, הוא לא יודע לשחק. הוא חד, הוא ישר, ואישה לא, וכאן היא מלמדת את הגבר. זה נקרא שנוקבה סובבת את הזכר כמו שכתוב, היא מזמינה ממנו מה שנקרא "פלירט", שזה משחק, שאמנם שאין בינינו עכשיו קשר נכון, אבל אנחנו נשחק כאילו יש, ואז נגיע אליו בצורה נכונה. כי אם יש בנו רע, אנחנו יכולים להתעלות מעליו רק על ידי משחק, כאילו שהוא לא נמצא.

זו באמת חכמה גדולה שהיא מציעה לגבר לעשות זאת, אם הגבר מבין שדווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים לבנות את העתיד שלנו. עם האגו שלנו אנחנו לא יכולים לעשות כלום, כבר ניסינו הרבה פעמים, אבל אנחנו לא יכולים להשלים זה עם זה. מה שעשינו במשך כל ההיסטוריה, במיוחד בהיסטוריה המודרנית, במאה מאתיים השנים האחרונות, אנחנו לקחנו מהמשפחה את כל אותן מערכות שהמשפחה הייתה מספקת לנו. הבריאות, הייתה בתוך המשפחה. רופא היה מגיע לתוך המשפחה וזה היה במקום כל משרד הבריאות עם כל המרפאות. הפנסיה הייתה בתוך המשפחה, גם הנופש, החופש, החינוך, בית הספר וגן הילדים היו קרוב למשפחה, ואנחנו פיזרנו, הוצאנו את זה מתוך המשפחות.

למה? כי היו אנשים בעולם שרצו להשתמש בכל הגברים והנשים כעבדים, שאנחנו נהיה ממש קשורים למקומות העבודה, שאנחנו נהיה שם כל היום מהבוקר עד הלילה והמשפחה תהיה בשבילנו כמשהו זניח, כמשהו צדדי. אם אתה רוצה, תעשה, אם לא אז לא. זה אפילו יותר טוב אם אתם לא תהיו כמשפחה. אז כל אחד יצטרך לחוד טלוויזיה, מכונת כביסה, מקרר והכל, אז הם יוכלו לייצר פי שניים דברים. כך שברו את המשפחה, שלקחו מתוכה את כל המערכות והקימו אותן כמערכות מדיניות, ואז ייצרו גם אוכל חצי מוכן, רק לחמם אותו במיקרוגל, יש גם מקפיא, מכבסה וכולי. ואז אתה לא צריך אישה.

זה קלקול שנעשה בכוונה, מיצר הרע של אנשים שרצו להרוויח יותר ויותר. מי מרוויח מזה באמת? אני חושב שעכשיו מתגלה כלפי כולם שאף אחד לא מאושר מזה. אז צריך להחזיר למשפחה אותו צביון. ולא סתם אנחנו חוזרים עכשיו שוב למצב שאנשים יהיו ללא עבודה. שיהיו ארבע שעות, או שלוש שעות, או אולי שעתיים עבודה ביום לכולם, אחרת לא. וביתר הזמן הם יהיו בבית. אתה תגיד, "אם אני אהיה בבית חצי יום אז אני אמלא את השעות האלה בכל מיני חיכוכים", לא נכון. אנחנו צריכים למלאות את השעות האלה בזה שאנחנו דווקא מלמדים את המשפחות איך ליהנות ממושג המשפחה.

סבתא שלי הייתה כל הזמן בבית, ובטוח שגם סבתא שלך, וסבא הלך לעבוד, ואולי הוא עבד אז יום שלם. היום אין כל כך עבודה אפילו לגברים. אני חושב שרוב הנשים או חלק הגדול מהן ייצאו מהעבודה ויטפלו יותר בילדים, והגברים יטפלו גם בילדים וגם בעצמם. המשפחות יהיו מקושרות ומתקשרות ביניהן, בקיצור יעסקו בבנייה של יחס החדש.  

אורן: אני רוצה לדבר על עוד שתי דמויות נשיות שקשורות לתופעה שהיא ממש תופעה נשית, העניין של התחבולות. הזכרנו כבר קודם את אסתר. אסתר עושה משתה, ובמשתה היא מבקשת בקשה מאחשורוש .

דמות נוספת זו אביגיל שהייתה אשתו של דויד המלך. לפני שהיא הייתה אשתו, דויד המלך בא להרוג את בעלה, נבל הכרמלי, והוא יוצא לקראתו עם ארבע מאות חמישים איש.

דויד בא להרוג את בעלה, והיא יוצאת ואומרת לדויד, "לא כדאי לך, אם אתה  תעשה כך זה יפגע בך". זה בא באיזו חוכמה נשית, באיזו עורמה, ואנחנו רואים שאף פעם זה לא בא בדרישה ישרה, אלא הדמויות הנשיות תמיד באות בעדינות למצוא חן, ותמיד יש איזה גבר חזק בסיפור. וכשהן קונות את ליבו באיזו צורה, תחבולה, הן גם משחילות בדלת האחורית איזו בקשה קטנה, אם זו אסתר מאחשורוש, אם זו אביגיל מדויד, שבסוף באמת לא הורג את בעלה. תמיד ישנה התכונה הנשית הזאת, שלא לבוא בצורה של "ראש בראש", בצורה ישרה, אלא קודם לקנות את ליבו ואחר כך לגרום לו לעשות את מה שהיא רצתה מלכתחילה, שהוא ירגיש שזה כאילו כן לטובתו, וכך נכון לעשות. אז בכל הדמויות האלה, גם אצל יעל, גם אצל אסתר, גם אצל אביגיל  ועוד בהרבה סיפורים, יש את העניין הזה של תחבולה.

 למה כשגברים רוצים להשיג משהו בחיים, אתה תמיד רואה שהם באים באיזו צורה של התנגשות? ויש פה איזו תכונה נשית, שמחליקה את הדברים, מסובבת אותם, ובסופו של דבר, במבחן התוצאה, היא מביאה תוצאה, וזה מה שחשוב.

 מה אתה יכול ללמד אותנו על היכולת הזאת, החוכמה הזאת, העמוקה, הנשית, ואיך היום היא יכולה לעזור כשאנחנו רוצים לקחת את החיים שלנו למקום חדש של קשר טוב, של יחס טוב בין אנשים.

אישה מרגישה בצורה פנימית את העניין של קירבה למערכת החיים. היא קרובה ל"הטבע", כי היא מולידה, היא מרגישה את זה בפנים בתוך הרחם שלה. היא מרגישה את הבריאה. ישנה מערכת ההנקה, והיא מרגישה שהיא חייבת להניק, היא חייבת לתת. היא חייבת שיהיה לה ילד על הידיים שלה, שיהיו כמה ילדים, שתהיה משפחה, שיהיה גבר משלה. היא המרכז וכולם חייבים להיות סביבה. היא חייבת לספק להם, אחרת היא לא ממלאה את עצמה, לא מתמלאת. המילוי שלה הוא בזה שהיא נותנת. היא מולידה, והיא מניקה, והיא מבשלת, והיא תורמת, ומזה היא מרגישה שהיא מקיימת את עצמה, זאת אישה.

והגבר פועל ככוח גולמי, איך שתסובב אותו כך הוא ילך, כמו ילד קטן שאימו מכוונת אותו, ומלמדת אותו , תורת החיים באה מאימו, גם הכוחות והכל באים מאמו. האבא מביא כסף, ואימא הופכת את הכסף הזה לבית, לחום למזון הנכון, ללבוש, לטיפול, לכל הדברים האלה דואגת האימא.

ועכשיו, כשאנחנו נכנסים למסגרת של כל העולם משפחה אחת, אז אני חושב שיותר ויותר יחסר לנו אותו כוח, אותו יחס של האישה לסדר בית. ויחסר לנו שהגברים יבינו, שכמו במשפחה, כך אנחנו צריכים להתחיל להתנהג גם בצורה המדינית, וגם בצורה העולמית. לשמוע יותר לאישה, איך שהיא רוצה לסדר את הכל בבית, כי אצלה זה בא בצורה טבעית.

 לא סתם אברהם רצה לבנות לו קבוצה של תלמידים, של אוהדים, של אלו שהתנתקו מ"בבל" והלכו אחריו לארץ כנען. הוא רצה לבנות מהם משפחה, "להיות כאיש אחד בלב אחד", ב"חסדים", ב"חסד אברהם". ומה נאמר לו? "שמע מה שאומרת לך שרה". התורה באה ממנה, דרכה. לו היה רעיון, לו הייתה ראיית הדרך, אבל איך לממש אותם בצעדים קטנים, לפרט אותם, זה בא מ"שרה".

ניצה: העורמה הזו שהוא תיאר, הסיבוב הזה, קיימים באישה.

זו לא עורמה, זה מפני שכלפי האגו שלנו כגברים, אנחנו לא יכולים ללכת בצורה ישירה, מה שנקרא "עם ראש בקיר".

אין מה לעשות, זו חלוקת התפקידים. הכוח הוא במקום אחד, ואיך להשתמש נכון בכוח זה במקום שני. אני חושב שזה מה שהציל אותנו, ובכלל את כל העולם בצורה של משפחה, עד היום, כי בכל זאת גבר היה, נשמע, נכנע במקצת כלפי האישה. ומאחורי הקלעים האישה היתה אומרת לו, מסובבת אותו, ואיך שהוא מוסיפה לו את השיטה איך השתמש נכון בכוח.

ניצה: היא כאילו מתכננת, "מבשלת את הכל מאחורה".

כן, זה קורה, והעיקר שאצלה זה בא בצורה טבעית, זה בא מהטבע, ולכן היא לא טועה. מי שטועה זה הגבר אם הוא מנותק מהשיטה הזאת של  האישה.

ניצה: פרקטית, איך היא משתמשת עכשיו בתכונה המיוחדת הזאת שיש לה?

רק בהדדיות, בוויתור הדדי, בהבנה הדדית, בלעלות קצת למעלה מהטבע הגשמי הזה, למקום שבו אנחנו יכולים להשלים זה את זה.

ניצה: מדובר ביחסים של גבר ואישה.

אנחנו מעבירים בחינוך האינטגרלי איך להתקשר נכון. זו בעצם כל הבעיה של העולם, הקשר הנכון.

ניצה: הסיפור של חנה מפורסם בעיקר בגלל שהיא הייתה עקרה, והיה לה צער גדול מאוד. בכלל אנחנו רואים שגם הנושא של עקרות הוא מוטיב שחוזר. ואמרת קודם  שנשים רוצות ללדת ולהעניק כי רק בזה הן מרגישות קיום.

זה מסופר בצורה כזאת, שכאילו אין ילדים, שהיא לא יכולה ללדת, זה מתוך הרצון שלה להעניק לעולם בכלל. אלה דמויות, זו לא סתם אישה, כמו אשתו של אברהם או אשתו של אחר.

ניצה: מה זה בעצם מוטיב של עקרות היום בחברה?

זה שהעולם לא מסודר, שהמשפחה לא מסודרת, שהעולם כמשפחה לא מסודר. "אין לי הגבר המתאים, הנכון, שאתו אני יכולה להוליד ילדים ולהקים בית," זה מה שקורה היום.

ניצה: וחנה מתפללת, היא נושאת תפילה ומתחננת להרות וללדת, ואכן היא יולדת אחר כך את שמואל שהפך להיות שמואל הנביא. מה אנחנו יכולים ללמוד מחנה על עצמנו היום? על הדרך שבה התפללה, מה זה "תפילת חנה"?  

תפילה זה גילוי החיסרון, שרוצה מאוד תיקון, תיקון העולם. שמואל גרם הרבה מאוד תיקונים בעם ישראל. הוא פעל בצורה מאוד חזקה לאיחוד העם, והוסיף חוכמה גדולה לקיום העם. לזה התפללה חנה. שוב, זו לא אישה שחסרים לה ילדים, על זה התורה לא הייתה מספרת לנו. אלא כל הדמויות כמו אסתר וכל היתר, כולן פועלות לאיחוד, לחיבור, כי זה מה שחסר. והיִראה הזאת של הנשים הנביאות, זו דרישה שלה[ לאיחוד, לחיבור.

כי מאברהם והלאה כל העם שלנו דאג רק להחזיק את עצמו כמשפחה אחת. וכלפי הדמות הזאת, הדוגמא היפה הזאת, הנעלה, אנחנו היינו תמיד בודקים את עצמנו, לאן להתקדם? מה לעשות? לאן ללכת? למלחמה או לשלום? עם אילו אויבים? לכיוון זה או לכיוון אחר? את מי לבחור? איזו דרך? וכן הלאה. הכל נבחן בקריטריון פשוט אחד, אם אנחנו מתחברים, האם אנחנו יותר קרובים למשפחה אחת, יותר הדוקים או לא .

ולכן כל הדמויות שאנחנו רואים זה הכל מאבק. התורה מספרת לנו רק על מאבק של כוחות בתוך האדם ובתוך העם, איך אנחנו, יותר ויותר מתחברים למשפחה אחת. לכן כשבמקום "אהבת אחים" ו"ואהבת לרעיך כמוך" נפלנו ל"שינאת חינם", הכל נהרס.

היא מתפללת קודם כל על שלום בית.

ניצה: וגם על שלום ובריאות.

אפילו פחות כסף, אבל העיקר שכולם יהיו מאוחדים, כולם יהיו בחיבור, שבין כולם יהיה חום. לזה היא רגישה במיוחד. אם יש הרגשה יפה  וטובה בין כולם אז היא מאושרת. זו יכולה להיות אישה שחיה ממש במעברות ואישה שחיה בארמון, לא חשוב. אם אין קשר יפה בין כולם, בין כל בני

 ניצה: על מה אישה בחברה הישראלית צריכה להתפלל היום?

המשפחה, אז מלכה יכולה להיות ממש בצער, ואישה ענייה יכולה להיות מאושרת.

ניצה: חנה גם ידועה בשם של תפילה, שהיא תפילת ה"הודיה". אחרי שהרתה וילדה את שמואל, היא התפללה כדי להודות. מה זה "הודיה" על מה אנחנו צריכות להודות היום?

היא מרגישה בזה שהיא מאוד קרובה לטבע. שבאמת כאילו שיש בה כוח א-לוהי, היא מולידה, ומניקה, ומחלקת ומכילה את כולם, וזה כוח שבא מא-לוהים, כוח חיות, כוח חיים, ואז היא מרגישה יותר את הקרבה שלה לטבע. ואז היא מתמלאת.

אישה היא בעצם המקשרת אותנו לכוח העליון, כך אנחנו לומדים גם בקבלה, זה נקרא "אימא עילאה". זו דרגת בינה מיוחדת שמשם בא הכוח ההולדה, וכוח ההשפעה, הכוח המחייה את הכל. טבע זה אימא.

 ניצה: אם אני מתפללת על שלום הבית, כשלום בית ישראל, אז על מה אני מודה?

על זה שהצלחנו לחבר את כולם. הצלחנו לעלות מעל כל ההתפרצויות האגואיסטיות שיש לנו. הרי אנחנו מתפתחים בכל ההיסטוריה שלנו על ידי האגו שגובר וגובר. עד שתלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת האהבה, "אהבת אחים יש לנו "כל ישראל חברים" "אחים אנחנו" וכן הלאה. כולנו באים מאב אחד, כולנו באים כאחים מבני יעקב.

זה שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו זאת שמחה, וכתוב הרבה בתהילים, בשירים, על האימא המאושרת. "שכינה" זה הסמל שלה, והיא האימא שלנו שהיא כללית ושבה נכללים כולם. ורק אם אנחנו נכללים בה, במושג הזה שכולם יחד בתוך האימא, בתוך השכינה, אז שם אנחנו מקבלים את החיים, את החיות, את כל הברכות.

אורן: הדמות הבאה שהייתי רוצה שנתבונן עליה, זו הדמות של רות המואביה. רות היא סמל שההיסטוריה נותנת לנו, של הליכה אחרי אידאה, של הליכה אחרי הרוח ולא אחרי החומר.
רות המואביה אומרת לנעמי "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי" והיא עוזבת את ביתה ואת עמה, את מולדתה ואת כל מה שיש לה ומתחברת אל נעמי, היא מתחברת בעצם אל האידאה היהודית, הישראלית. והיא מסמלת מעבר, שאנחנו רואים לאורך כל ההיסטוריה הצטרפות של אנשים מיוחדים שמתחילים לחוש שבאידאה הזאת, של חיים כמשפחה אחת, של חיים באהבה בין אנשים, יש את התמצית של החיים.  

יש משיכה גם מבחוץ, זה מה שאנחנו רואים. שאם אנחנו נותנים דוגמה לחיבור, למשפחה אחת, אז באות כביכול נשים, באים כוחות נוספים ומתחברים מבחוץ לאותו אידיאל של חיבור, של משפחה אחת. ודווקא הכוחות שמצטרפים מולידים את השלמות יחד איתנו, כי הם גורמים לכך שכל הבריאה מחוץ לעם ישראל, גם כן תתחבר לאותו רעיון. כי בסופו של דבר כולם צריכים להגיע למצב שכל העולם הוא משפחה אחת, שכל היקום יהיה כמערכת אחת.
ואז בהצטרפות הזאת נבנית כבר מלכות אמתית, "בית דוד". ואחר כך ה"משיח בן דוד". זאת אומרת, שרק בהצטרפות של כל כוחות העולם, כל העמים, כמו שכתוב "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם",[1] "בית תפילה יקרא לכל העמים",[2] "ונהרו אליו כל הגויים".[3] המושג של להיות משפחה אחת,
הוא אמנם מטרה שעם ישראל מחזיק בה כל הזמן, אבל בסופו של דבר, עכשיו, מיַמינו והלאה הוא צריך להפוך להיות למטרה לכולם.

אורן: מה אפשר ללמוד מהדמות של רות, וממה שהיא עושה לחיים שלי היום כפרט, בתוך חברה מודרנית? מאיפה רות מוצאת תעצומות נפש כאלה, לעזוב את הכל וללכת אחרי האידאה? זה דבר שדורש כוחות עצומים. אני חושב שבגלל זה היא סמל תרבות לראייה של אופק קצת יותר רחוק מהמוכר, מהבטוח, יש לה כאילו כוח לפרק את האזיקים של האתמול וללכת למחר חדש.

איך אני כפרט, אישה או גבר, יכול לרכוש כוח כמו שיש לרות, וכך לקחת את החיים שלי למקום חדש, קצת להשיל את האבק, ואת כל המעצורים האלה ולפתוח לעצמי צוהר לחיים חדשים?

זו דוגמה לאדם שמוכן להתעלות מעל כל התרבות והחינוך הקודם, מעל כל האגו ששורה בו ולהכניע את עצמו כלפי אידיאל גבוה, וממש במסירות נפש ללכת ולבצע פעולת חיבור בכל מחיר.
הסיפור עם בועז, עם כל מה שקורה. רואים עד כמה אישה מסוגלת לזה, לכן נולד ממנה דוד בסופו של דבר. היא מבינה שהאידיאל להיות יחד כולנו, הוא באמת הגבוה ביותר. ורואים עד כמה אישה מסוגלת להתמודד עם כל הבעיות והקושיות כדי להגיע ליישום. לגבר אין כוחות כאלו.

אורן: יש פה משהו מאוד סימבולי שאותה אישה שכאילו מתנתקת מכל מה שהיה לה ומכל הבטוח והמוכר ונשארת בלי כלום, דווקא היא זוכה לזה ש"דוד מלך ישראל" יצא ממנה.

כאילו איזה טריק, במעבר בין החיים הישנים אל החיים החדשים והמושלמים, יש איזה צורך בתכונה של רות להרגיש, להריח ששם זה הנכון ואז היא זוכה בכל. אבל היא זוכה בכל אחרי שהיא ויתרה על הכל.

זו אותה דוגמה שחוה נתנה, עם אדם, בגילוי הרע, בגילוי יצר הרע, האגו, אותה דוגמה מתקיימת בכל הנשים, בכל הדורות. את גילוי הרע דווקא אישה מגלה, והגבר לא כל כך מודאג מזה ולא כל כך רואה את זה, לא כל כך מגלה. אישה מגלה את זה.
ואישה מוכנה להתעלות מעל זה והיא מחייבת את הגבר להתעלות. היא עושה את המהפך, תמיד הוא בא מהאישה. אנחנו רק מייחסים לאישה כאילו כוח האגו, כוח הכלי, החיסרון, אבל זה לא נכון. יחד עם זה היא גם מראה את הדרך, יחד עם זה היא גם מגלה את הנחיצות בתיקון. לכן בכל השלבים בהיסטוריה אנחנו רואים דווקא אישה. אתה רואה חווה ואדם, ומרים, בלי מרים מה היה עם משה, מה היה בכלל איתנו? בלי אסתר, מה היה איתנו? ורות המואביה.
בכל המצבים הקריטיים ביותר, תמיד באה אישה. מוסיפה ביאור לחיבור הנוסף שחייבים עכשיו לעשות ונותנת דוגמה. ודאי שנשים מחייבות את הגברים לבצע את התיקון. כמו שאישה שולחת את בעלה לעבוד, להרוויח, להביא כוח, שהיא כבר תדע איך להשתמש בכוח הזה. כמו טיפת זרע שגבר מביא ואישה מפתחת, אישה מולידה.
 יש כאן חלוקת תפקידים, אני לא רוצה לגמרי למחוק את הכוח הגברי. זאת אומרת, השתתפות הגבר בכל הדברים האלה, אבל האישה מעוררת, מובילה, היא מציירת גם את התיקון, כי היא מארגנת את הבית, היא נותנת ציור להכל. ולכן בדוגמה עם רות מואביה אנחנו רואים בצורה שיטתית כמה פעולות היא עושה כדי להגיע למימוש. וגם נעמי, זאת אומרת, שתיהן כך פועלות.

אורן: שתי דמויות נשיות.

כמו אימו של משה ומרים, כך זה.

 אורן: בזוג.

כן. בהרבה מקומות אנחנו רואים שתי נשים.

ניצה: אנחנו מדברים כל הזמן על אותו כוח שיש באישה, על הכוח הנשי. ואנחנו יודעים שכוח תלוי באיזה אופן משתמשים בו.

אנחנו רוצים להזכיר כמה נשים שעשו אולי שימוש הפוך. הראשונה שאני יכולה לחשוב עליה זו אשת לוט, באיזה אופן היא השתמשה בכוח שלה לכאורה, כדי לעצור או לעכב, פעולה הפוכה?

יש הרבה דוגמאות.

אורן: אני אזכיר לצופים מה אשת לוט עשתה. כשסדום הוחרבה ולוט ואישתו ומשפחתו עוזבים את סדום, והבורא אומר לא להביט לאחור, אשת לוט מסתובבת ובכל זאת מביטה לאחור. והסיפור מספר שהיא נהפכת לנציב מלח. והסיפור הזה בא ללמד אותנו שלא להתבונן לאחור. אז מה לגבי התכונה הנשית הזו?

כבר מובן מהסיפור.

אורן: אבל מעבר לסיפור, סיפור זה מה שנקרא היה היה. מה שהיה פחות מעניין.

מוסר השכל.

 ניצה: איך זה רלוונטי להיום?

לא להסתכל אחורה, זה ברור.

ניצה: מה זה הסתכלות אחורה, על מה מסתכלים?

בית הרוס.

ניצה: בית הרוס.

צריכים להקים בית חדש, צריכים ללכת לדרגה חדשה. אישה לא מעוניינת, היא נמשכת לאחור. למרות שרוצים ללכת קדימה, ויש דרך קדימה, היא מתנגדת לזה. נציב מלח זאת אומרת, במקום מתוק, זה נקרא הטוב, הופכת למלוח.

יש כוח כזה באישה. כמו בכל דבר, אין רק כוח אחד, בטוח שיש כנגדו השני. יש כאלה דוגמאות הרבה. "זה כנגד זה ברא א-לוהים"[4] ובאמת אנחנו צריכים להראות כאן דוגמה. גם אנחנו שעובדים עם הקהל הרחב ורוצים ללמד את החינוך אינטגראלי.

אורן: מה העיקרון, לא להביט לאחור אומר, בתפיסה החברתית החדשה? אם אנחנו רוצים ליצור יחסים כמו משפחה אחת, מה לא כדאי לנו לעשות? מה יקרא שאנחנו מביטים לאחור ונופלים?

הרגל, הוא נעשה טבע וקשה לנו לצאת מזה. אני נפגש בהרבה מקרים. זוג אוהבים לריב פעם בכמה זמן, וצעקות. יש כאלה משפחות שבלי זה לא יכולים לחיות, זה אצלם נורמאלי. עד כדי כך שמרביצים זה לזה ומה לא.

וזה נכנס להרגל ולא יכולים. בפרט שאנחנו עכשיו מתחילים חינוך אינטגראלי ורוצים להשפיע על בני אדם. יש להם איזו מגמה להמשיך כמו שהיה והם לא מבינים, לא מרגישים שזה מצב לא טוב. התרגלו אליו. "בסדר, אז אנחנו עובדים, אנחנו מתקדמים". תסתכלו מה אתם עושים, איזה מין משפחה יש לכם? איזה ילדים, מי מטפל בילדים? מתחנכים בחצר, חוגים וזהו. מה אתם נותנים להם? מה יש לכם שיש לכם דירה כל כך יפה? אבל תראו מה יש לכם מהחיים, אתם נהנים מזה? כאילו אתם רוצים לתת תענוג לקירות שאתם צובעים אותם באיזה צבע יפה? אתם נהנים מהצבע הזה או לא?

זאת אומרת, יש כאן איזו מין עצירה וזה מורגש בחלק גדול מהציבור, עד שהוא שומע. גם כאן האגו של האדם שלא רוצה, הוא מסביר לאדם שכדאי להישאר כמו שאתה. תעזוב, זה יסתדר, כולם כך, כלי התקשורת משפיעים. יש עם מה להתמודד.

 העיקר זה להבין שאם הטבע מחייב אותנו להגיע לצורה של משפחה אחת, כי המשבר מגלה שאנחנו כולנו קשורים, ורק בצורה כזאת.

 אם נקבל, אנחנו נצליח ונרוויח כולנו. בהרגשה, בבריאות, בכל דבר. אז אנחנו חייבים לקחת את זה פעם ולתמיד כמטרה שלנו ולעשות הכל כדי לצאת מהמצב ההרוס הזה, מהמשבר ולא להיות כאשת לוט.

וזו בעיה כי זה בטבע שלנו נמצא. אנחנו עצלנים, כל אחד ואחת, ואנחנו לא יכולים אפילו לשמור על עצמינו אלא כולנו ממשיכים איכשהו שזה יעבור, אני כמו כולם, קודם שהם יעשו אחר כך אני אולי, זה אשת לוט.

 ניצה: אשת לוט זה ההתבוננות הקודמת, התפיסה הקודמת, הפרדיגמות השונות שלנו, דפוסי חשיבה ישנים שיש לנו נטייה כל הזמן לחזור אליהם.

מי שנשאר ולא הולך לפי מה שכל החיים מזמינים אותו לאותם השינויים, הוא נשאר כאשת לוט. כל המשפחה, כל הבית שלו נהרס, סדום, והוא בעצמו.

 ניצה: יש עוד שתי נשים שאנחנו רוצים להזכיר את העיקרון שלהן. איזבל המלכה שהייתה אשתו של המלך אחאב וגם עתליה שככל הנראה הייתה הבת שלו.

 העיקרון ששתיהן הסיטו לעבודה זרה. מה זה אומר עבודה זרה? אני מתכוונת מה אנחנו צריכים להבין כרגע בחברה שלנו?

זה כל האופנה, כל הדברים שמנתקים אותנו. אני לא נגד זה אבל לכל דבר יש משקל מיוחד. אין דבר רע בעולם רק תלוי עד כמה שאנחנו מפריזים בו או לא, באיזו מידה אנחנו נותנים לו חשיבות בין כל הדברים, כל דבר צריך להיות. גלוי הרע צריך להיות, וקצת מריבות, אבל כדי לגדול, כדאי לקחת את זה ביחס, בפרופורציה יפה ולהתקדם.

גלגל מסתובב גם אחורה וגם קדימה, אחרת הוא לא זז. כך אנחנו כל הזמן, ימין שמאל, ימין שמאל אבל הכל צריך להיות במידה ובמשקל. זאת אומרת גילוי הרע שלא על מנת לקדם את האדם, הוא לרעה.

אורן: תסביר בבקשה.

נניח אני עכשיו מתחיל לריב אתך. אני יכול להגיד, אורן בוא נשפר את היחסים שלנו. אתה אומר, מה פתאום, הכל בסדר. אני אומר, "לא, לא בסדר, אתה רואה כאן וכאן ואולי כאן וכאן". אני מגיע אליך על מנת באמת לשפר את היחסים בינינו, המגמה לטובה ואני לא זז מהמגמה הזאת, כל הזמן הולך קדימה, להיות יותר מחוברים, יותר משפחה, יותר אחים.

אורן: זה נקרא "עבודה נכונה"?

זו עבודה נכונה. אם אני הולך לא במגמה נכונה מלכתחילה ומגלה את הרע ללא כסוי, ללא הכוח שיהיה לי, כוח הערבות, הטוב, אז ישנה בעיה. זאת עבודה זרה. עבודה זרה זה להרוס את המושג משפחה אחת. זרה לנו. הפוכה ממה שאנחנו צריכים לעשות, זה נקרא "עבודה זרה".

 ניצה: ומה שמסיט את המחשבה שלנו וגורם לנו לעבוד עבודה זרה זה בעצם כל מיני דברים כאלה.

במיוחד רכילות. אין דבר יותר גרוע, "לשון הרע" זה נקרא. בין נשים, לצערנו, זה דבר נפוץ ביותר. גברים לא כל כך בנויים לדיבור, יותר למעשה, יותר לאיזה שקט. יכולים שעה לשבת לשתות בירה, סיגריות, לראות איזה כדורגל, משהו בטלוויזיה. שעה, שעתיים, זהו, הם לא צריכים לדבר. נשים, הן לא רוצות שום דבר, העיקר זה ביניהן, כל אחת שיהיה לה רק זמן לדבר לפני החברות. נכון?

 ניצה: בהחלט, זה משמעותי מאוד אצל נשים.

מתאספות נשים, כל אחת מחכה מתי אני אדבר. לא שזה רע. השאלה על מה, מה זה גורם? אם זה מרבה שלום בעולם אז אדרבא, אנחנו לא הולכים נגד הטבע, אם זה ניתן כך לאשה ולא לגבר. ודווקא אנחנו צריכים להשתמש בכוח האשה, בדיבורים, ביכולת הנשים להיות מעורבות על ידי הדיבור.

לכן כל דבר שהוא מושך מלבנות ולהיבנות זה נקרא "עבודה זרה". וכאן אנחנו צריכים לשים לב, העיקר שכל חיבור בין בני האדם, ובמיוחד בין נשים, שיהיה ממש לכיוון הטוב, ללא רכילות, ללא לשון הרע.

אורן: עוד דמות שאני רוצה שנדבר עליה ומה היא מסמלת לנו בתהליכים של בניית יחסים חדשים, מתוקנים בינינו כאן בישראל, זאת דלילה. יש לנו את שמשון הגיבור ואת דלילה הפלישתית. כנראה הייתה אשה מאוד יפה, היא באה כסוכנת חרישית שמצליחה לפתות את גיבור ישראל, להפיל אותו בפח, לגלות מה הוא סוד כוחו, השערות שלו, ולגזוז לו אותן ולהפיל אותו ולהפיל אחריו את כל ישראל.

השאלה על התכונות, כמו איזו מרגלת קטנה, כמו סוכנת חרישית שבעורמתה יכולה להפיל. אנחנו מביאים אותה כדוגמה לא כי היא מעניינת אותנו במיוחד אלא כדי ללמוד מה התכונה המיוחדת דווקא לאשה.

מסוגלת לסובב את הגבר לכל הכיוונים.

אורן: מה אנחנו צריכים היום ללמוד בבואנו לבנות יחסים חדשים, מתוקנים, בינינו כאן בארץ. מה התכונה הזאת שיכולה לצוץ בינינו שתהיה כמו דלילה, שיכולה להפיל אותנו ולנתק את האחיזה שלנו בכוח, להחליש אותנו?

באשה יש יכולת להיות בשתי הדמויות. דמות פנימית ודמות חיצונה. מה זאת אומרת? זה כמו הכוח העליון, שהוא בעצמו מציג את עצמו כלפינו. כמו אמא עילאה או כמו אמא. היא בעצמה אשה, יש לה בעל, יש לה חיים אישיים פרטיים וכולי. היא מציגה את עצמה כלפי הילדים גם כמו אמא ואם צריך מציגה את עצמה כלפיהם כמו חברה, מורידה את עצמה ומשחקת איתם כמו חברה. כלפי הבעל היא מציגה את עצמה כאשה, בעבודה שלה היא מציגה את עצמה כמומחית במשהו, יש לה הרבה מאוד לבושים.

לגבר אין יכולת מצד הטבע להיות בהרבה לבושים. אם נשים היו נמצאות בפוליטיקה, הן היו הרבה יותר ערמומיות מגברים, הרבה יותר. אשה כל הזמן משחקת. מה שהיא חושבת בפנים, מה שהיא מכינה, מה שהיא מסובבת, גבר לא מבין. כמו שילדים לא מבינים אותה אבל היא עושה כאן לטובתם.

גם יכולה להשתמש ביכולת שלה מהטבע כמו בינה עילאה, תתאה, כמו שהיא מולידה, יש לה פרצוף חיצון. יש לה הבעה חיצונה "רחם" מה שנקרא שזה כלפי הדור הבא, הנקה כלפי הדור הבא יש לה כאלו תפקידים שזאת היא, וכלפי הילדים, כלפי הנכדים, קטנים, גדולים, גבר, קרובים והיא מסתדרת עם כולם, אין לה בעיה.

לגבר זה כאב ראש גדול כך להיות. הוא צריך עכשיו לשחק עם מישהו, עם משהו, הוא צריך לחשוב איך אני מוריד את עצמי, זה בכוח. היא לא צריכה כוח מיוחד, בנויה כך מהטבע. ולכן אם היא משתמשת בזה לא לטובה. זאת הדוגמה של דלילה. זה רק אומר לנו עד כמה שאנחנו צריכים להיות מלומדים, לגשת לנשים ולארגן אותן שיתמכו בכל תיקון העולם להיות כמשפחה אחת.

אורן: אחרי שטעמנו באמת גם מהדוגמאות של שימוש בכוח הנשי לשלילה.

ניצה: פתאום קפץ לי הביטוי "אשה בונה אשה הורסת", זה בדיוק שני הכוחות. או שהיא בונה או שהיא יכולה לרסק הכל. בדיוק באותו כוח, בדיוק באותם אלמנטים של משחק, של רקוד, של שירה, השאלה לאן לוקחים את זה. לפיתוי ולדלדול הכוחות או לבניה והתבוננות פנימית.

כמו שעושה מרים וכמו שעושה דלילה.

ניצה: אנחנו רוצים לסיים עם אשת חייל. אשת חייל זה סוג של שיר הלל לאשה אידאלית.

מי ימצא?

 ניצה: אנחנו מחפשים אותה. אשה אידאלית שיודעת לעשות שימוש נכון, מושכל, חכם בכל התכונות, בכל האיכויות שיש לה.

קודם כל אנחנו מבינים שבלי התמיכה הזאת, בלי העזרה, בלי הכוונה מצד האשה, שהיא מסובבת את הגבר, שהיא מארגנת ומכינה אותו, מלמדת אותו, מכוונת אותו אז לא ייצא לנו איש חייל. נוקבא, אדמה, אמא, זה מושג שממנו גדל האדם, נולד וגדל. גם פיזית וגם רוחנית.

ולכן אם אנחנו חושבים לבנות משהו באמת, צריכים לבנות מהקרקע, מהאשה. לכן הכיוון שלנו, הפניה שלנו צריכה להיות קודם כל לנשים שיש בהן חיסרון לראות את המשפחה, לראות ילדים מוצלחים, המשך, זה אצלן בא מבפנים ובוער וטבעי. ולכן כשאנחנו פונים, בטוח שעם פניה נכונה שלנו אנחנו יכולים למצוא שם תגובה נכונה.

אורן: אז תפנה מקרב לב בצורה הכי רגשית ונוגעת, לדבר לא אלינו, אלא ישירות לאשה שעכשיו צופה בך ושומעת אותך בפעם הראשונה בחייה. מה יש לך לספר לה שהיא לא יודעת על החיים החדשים, על החיים הטובים שלה ושל בני משפחתה?

אנחנו כולנו רוצים לראות את עצמינו ובמיוחד את הילדים שלנו והנכדים שלנו מוצלחים, בריאים, חיים בעולם בטוח, בעולם נאור, שיתמלאו כל משאלותיהם. ואי אפשר לעשות זאת אם אנחנו לא נארגן סביבה שנקראת "משפחה".

סביבה כמו שעכשיו אנחנו מגלים שחייבת להיות בגודל של העולם כולו, ואנחנו צריכים לתת לזה דוגמה מפני שזה גם בתוך הנשמה שלנו. אנחנו כעם התחלנו מהמושג הזה, מהמטרה להיות כמשפחה אחת. כך לימדו אותנו אברהם ושרה, כך אנחנו צריכים להמשיך. רק בזה אנחנו נמצא את הצורה שלנו הנכונה והמוצלחת ואף אחד לא יוכל לנגוע בנו. אף אחד לא ירצה להזיק, אלא כולם יראו בזה דוגמה, אור לגויים. ויבואו אלינו כמו רות המואביה  ויתחברו אלינו וירצו להגיע לאותה משפחה אחת. כמו שכתוב שנהרו אליו כל הגויים, שכל העולם יבוא לתיקון כאיש אחד בלב אחד וכך אנחנו נגיע לכל התיקון, למשפחה יפה.

הכל תלוי באמא הגדולה, באשה החכמה שהיא תחייב את כל העולם לממש את הדרישה שלה הטבעית, החזקה, הבסיסית ואז כל כוחות הטבע יסייעו לה ונגיע לעולם הטוב.

[1] "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" ירמיהו ל"א, ל"ג.

[2] "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים" ישעיה נ"ו, ז'

[3] "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים, ונשא, מגבעות; ונהרו אליו, כל-הגוים." ישעיה ב', ב'

[4] "גם את זה לעומת זה עשה האלהים." קהלת פרק ב'

לחצו כאן להורדה