חיים חדשים - תוכנית 1013 - שאננות וחוסר לקיחת אחריות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: היום בתוכנית נדבר על אחריות או על חוסר אחריות, על שאננות, על כל מיני טעויות שאנחנו עושים וגורמים לנזקים ברמה החברתית.

ניצה: אנחנו רואים שלעיתים מתרחשים כל מיני מקרים, אסונות, שהיו יכולים להימנע אם היו לוקחים עליהם אחריות, אם היתה קצת פחות שאננות כלפיהם, אם היתה מתבצעת בדיקה טובה יותר לפני כן. אבל אנחנו רואים שהתופעה הזאת היא תופעה המגיעה כל פעם "בגלים" ואולי אפילו מסמנת איזו הרגשה חברתית, כללית, גם פה בישראל, ואולי גם בעולם, אבל אם נתמקד רק בישראל, אנחנו מרגישים שיש איזו הרגשה של חוסר לקיחת אחריות על המצב באופן כללי, איזו תחושה של אולי אפילו גאווה יתרה, מין תחושה של "יהיה בסדר". אנחנו רואים שהמצב הזה לא מוביל לטוב, להיפך, הוא מוביל בדרך כלל למצבים קשים, לכאב מאוד גדול.

אז הייתי רוצה קודם כל לברר מה זאת ההרגשה הזו של "שאננות" שהאדם מפתח, של חוסר לקיחת אחריות דווקא, פעולה באדם ואפילו גם בחברה, כי זה מרגיש כמו איזו התנהלות חברתית ולא רק של אדם פרטי מסוים?

יש חברות שהן יותר מסודרות בזה ויש שהן פחות מסודרות בזה. ולעם ישראל, מה שאני מתפעל כל פעם לגלות, יש את הרגשת הכוח עליון, שהכול יסתדר.

 ניצה: "מלמעלה".

כן, שאנחנו נמצאים תחת פיקוח של כוח עליון והכול מסתדר. אני זוכר שבן גוריון ואולי גם גולדה מאיר נפגשו עם דה גול, דה גול שאל "איך אתם מצליחים לנצח בכל המלחמות האלו, אתם מאמינים בכוח עליון?" אז נאמר לו, "אנחנו לוקחים את זה בחשבון כמרכיב הקבוע שלנו".

 ניצה: זה מעניין.

זאת אומרת, אנחנו לא סתם חושבים שיש איזה כוח עליון, אלא אנחנו בטוחים בזה. זה בטוח נמצא אצלנו ועבורנו ונלחם ומבטיח ש"הכול יהיה בסדר".

 ניצה: "יהיה בסדר", נכון, זה ממש ככה.

ואת זה אני רואה גם עכשיו, איך שאנחנו מתנהגים עם השכנים שלנו ועם כל העולם, יש לפעמים זלזול כזה באחריות, בביטחון, "יהיה טוב, יהיה בסדר, הכול יסתדר", אף שמפעם לפעם נראה לי בכל זאת שהעניין הזה לאט, לאט, יורד. אבל לפני ארבעים שנה, שהייתי בצבא, זה היה ממש נורא, "אל תדאג, הכול יהיה בסדר, הם מטומטמים, אנחנו חכמים".

העניין הוא שמצד אחד זו אמת. זו אמת שהכוח העליון איתנו, הוא מנהל אותנו, יש לנו תפקיד ואנחנו חייבים להתקיים ולהגיע למטרה ולמשוך אחרינו את כל האנושות, אבל השאלה באיזה מחיר? כמה אנחנו עוד יכולים לסבול, למה שלא נלך בדרך הטובה במקום בדרך הרעה עם הייסורים הגדולים ועם הקורבנות.

ניצה: ציינת משהו מאוד מעניין, איפה באמת עובר הגבול בין האחריות שלנו לבין זה שיהיה בסדר, כי אני יודעת שיש איזה כוח עליון שמטפל בי?

זה בראש ובלב, בכל כולי אני מרגיש, שלא יכול להיות רע, אני שייך לכוח עליון והוא מטפל בי ולא יעזוב אותי. אם זה אני באופן פרטי, זה בסדר, אבל אם זה איזה רמטכ"ל שמתכנן פעולות צבאיות והוא חושב שזה יהיה בסדר?

 ניצה: זה חמור מאוד.

איפה שאני לא יכול לחשוב עד הסוף שם ה' ישלים לי מלמעלה והכל יסתדר. זאת הבעיה.

 ניצה: מצד אחד אתה אומר שלעם ישראל יש איזו נטייה כזאת מיוחדת להגיד "יהיה בסדר", כי יש איזה כוח ששומר עלי מלמעלה.

אנחנו מרגישים את זה מהתפתחות של אלפי שנים, בבעיות, בתסכולים, באיומים גדולים, ולכן זה כבר גם כוח הגנתי. כמה סבלנו, כמה שילמנו על זה בדם, בחיים, ובכל זאת "יהיה בסדר". זאת אומרת, זה שבסופו של דבר "יהיה בסדר", כן, אבל כמה תשלם על זה? "יהיה בסדר".

 ניצה: אז זה בעצם המקור לשאננות, זאת אומרת, התופעה המיוחדת של השאננות שיש בעם ישראל?

הבורא מבטיח לנו שאנחנו נתקיים עד הסוף ואנחנו נהיה אלו שמביאים את כל האנושות אליו, כך כתוב בתורה, זהו. אני מקבל את זה בחשבון כעובדה.

 ניצה: כלומר העניין הזה קיים אצלנו בצורה לא מודעת.

גם באנשים דתיים, גם באנשים חילוניים, בכל אחד.

 ניצה: אז מה קורה לחברה שמתחילה להיות שאננה, כל אחד זורק אחריות על השני ו"יהיה בסדר". לאן זה יכול להוביל חברה?

זה יכול להוביל לבעיות ממש גדולות. טוב שיש לנו שונאים והם קיימים סביב המדינה ובתוך המדינה.

 ניצה: שונאים שמזכירים לנו לקחת אחריות על עצמנו?

כן, לא נותנים לנו מנוחה ורק בזכותם אנחנו חזקים. אני אומר שצריכים להתפלל שהם לא ייעלמו לנו מהאופק, כי אז נאכל זה את זה, נעשה מלחמות פנימיות, "מלחמת אחים". לכן אני ממש רואה בזה השגחה עליונה של הבורא, שהוא שולח אלינו מספיק שונאים כדי שאנחנו נתעסק בהם נחזק את עצמנו ונהיה יותר חזקים. זאת אומרת, הם גורמים להתפתחות שלנו. וגם דרך אגב גורמים להתפתחות חברתית, כי אם לא היה האיום החיצון, היינו אוכלים את עצמנו במלוא מובן המילה.

 אורן: דיברת קודם על ההבדל בין רמטכ"ל לבין אדם מן הישוב. האם יש הבדל ברמה המהותית, לא ברמה התפעולית שהסברת קודם, אלא ברמה המהותית, בין חוסר לקיחת אחריות שלי כאדם, כאזרח, פרטי, לבין חוסר האחריות של מישהו בעל תפקיד ציבורי גדול? ברור שאם לאדם יש תפקיד גדול, הוא שולט על יותר מערכות, לא ברמה הזאת אני שואל, אלא ביחס הפנימי של האדם למושג האחריות.

לא, אין.

 אורן: אין הבדל?

אין, כל אחד בשלו, במה שהוא נמצא, איך שהוא בנוי, באיזו צורה שהוא צריך להיות ובאיזה מקום שהוא צריך להיות בכלי הכללי, "נשמת אדם הראשון", שם יש לכול אחד מקום לבטא את עצמו באחריות השלמה.

 אורן: והוא גם נדרש לביטוי כזה באחריות שלמה, הוא נדרש לקחת אחריות?

כן.

 אורן: כל אדם, עד האזרח האחרון?

אין הבדל. אין הבדל בין בן מלך לבין משרת שישן באורווה עם החמורים וסוסים.

 אורן: מבחינת האחריות, האם יש איזו רמת אחריות מינימאלית שנדרשת מכל אדם באשר הוא אדם והוא חלק מהחברה? אם יש, מהי הרמה הזאת שנדרשת מכל אחד?

אני חייב להיות כבורא כלפי החברה.

 אורן: כלומר?

אני צריך להיות אחראי עליהם. כמו שאני אחראי על המשפחה שלי, כך אני חייב גם, חוץ מהמשפחה שלי, להבין שהמשפחה שייכת לגוף החברתי, אבל לנשמה, לדבר יותר גבוה, שייך הגוף החברתי ושם אני צריך להיות אחראי. כמו שאני אחראי על המשפחה שלי בצורה חומרית, כך במשפחה הרוחנית שלי אני חייב להיות באחריות רוחנית.

 ניצה: האם אתה חושב שאחריות זה משהו שאפשר לרכוש על ידי חקיקת חוקים או כל מיני תקנות?

אף פעם לא. אנחנו רואים שאפילו האנשים שנמצאים בתפקידים של אחריות גדולה מאוד, מזלזלים בזה. לא.

ניצה: אחריות זה לא משהו שאפשר עכשיו לכתוב אילו נהלים מסודרים, חוקים מסודרים וזה יפתח בנו אחריות.

לא. הרגישות הפנימית של האדם, זה כשהוא מרגיש את האחרים כמוהו ודואג להם אפילו לפני שדואג לעצמו, על חשבון עצמו.

ניצה: אז למה באמת יש הרגשה שהיום, בתקופה שלנו דווקא, בדור הזה, יש הרבה פחות לקיחת אחריות באופן כללי מאשר אפילו מלפני כמה שנים.

כן, אני יודע. היום אפילו מתגאים בזה. לא אכפת לי כלום. אני מצפצף על כולם.

ניצה: איך זה קרה לנו שפתאום אבדנו את האחריות לחלוטין?

כשאנחנו התחלנו להתחבר יותר ויותר, התחלנו לגלות שאנחנו תלויים זה בזה מצד אחד, מצד שני, אנחנו לא רוצים להיות תלויים, רוצים להיות חופשיים. ואז פיתחנו סביב זה מערכות שלמות חדשות שמדברות על "תחייה היום כי מחר תמות".

ניצה: אתה עושה קשר למשל בין החופש שהאדם שואף אליו, שהוא רוצה להרגיש חופשי, לבין האחריות או חוסר האחריות. יש קשר בין חופש לאחריות? אם כן, מה הקשר הנכון, הבריא?

חופש, אני לא יודע מה זה, כי אף פעם אדם לא נמצא חופשי.

ניצה: כי הוא קשור.

חופש מגיע מתוך ההשלמה בין הכוחות. צריך להיות פיצוי, גמול פנימי ואז יהיה לנו חופש. או כמו שאומרים בחכמת הקבלה, ימין, שמאל, ובאמצע קו האמצעי, שביל הזהב, הוא מורגש כחופש, כי הוא עומד מול שני הכוחות המנוגדים. וזה שאדם משתדל להגיע לכוח הטוב, לכוח האור, ושזה יהיה לו לשימוש בכוח העליון, זה רק בדרגה רוחנית מיוחדת, מאוד קטנה.

אורן: דברת קודם על רגישות, אמרת שחקיקה לא תעזור לעניין האחריות ותגרום לאנשים להיות יותר אחראים על מעשיהם, אלא רק פיתוח רגישות פנימית של האדם לסובבים אותו עד לרמה שהוא ירגיש את האחרים ממש כמוהו, וידאג להם לפני שהוא דואג לעצמו. זה איזה אופטימום אני מניח, אידיאל שאליו אנחנו צריכים לשאוף.

הוא יכול לראות את זה, ואז מתוך זה יקיים.

אורן: זו רמה גבוהה של התפתחות. זו חברה מתקדמת שבה פרט ירגיש שיש לו אחריות אישית לדאוג לשלום כולם לפני שהוא דואג לשלום עצמו.

אפשר לפתח את זה גם בצורה פסיכולוגית.

אורן: מצוין. לפני שתצליח לפתח את זה, המצב היום הוא רחוק מזה "כרחוק מזרח ממערב".

אחת לזמן מה יש אסון, אחרי שקורה אסון, מה הדיון המרכזי, הציבורי? מי אשם. אתה אשם, אני אשם, מי אשם? איך צריכים להתמודד נכון עם לקיחת אחריות אחרי שכבר קרה אסון?

קודם כל החברה אשמה. היא לא חינכה את האנשים להיות אחראים. מה האדם? האדם הוא תוצאה. הוא פרי של החברה. ולכן, לא, אין כאן מישהו שאשם לבד.

אורן: מה זאת אומרת "כל החברה אשמה"? מה הקשר של כל החברה לאסון מסוים? קרה אסון מסוים בתהליך מסוים, היו בעלי תפקידים, נבדוק את הנהלים, אם אתה אשם, אתה אשם. היא אשמה, היא אשמה. הבעיה היא לא הנהלים או מי אשם, אף אחד לא רוצה לקחת אחריות, פה מתחילה הבעיה.

לא. אני לא רואה שזאת הבעיה. ודאי שאף אחד לא רוצה ולא ירצה. על זה אין מה לדבר בכלל. אנחנו צריכים לדבר על איך החברה מנהלת את עצמה בצורה כזאת שישנו מנגנון, וגם אדם אחד שיהיה אחראי, אבל העיקר שיהיה מנגנון שהוא ידאג לאחריות, ושאסונות כאלה לא יתקיימו.

הכול תלוי בחברה עצמה. אתה לא יכול להפיל מהחברה אחריות על אדם אחד. תדביק לו על המצח איזה פתק, "אחראי"? ומה זה יעזור לך? או שאתה תהרוג אותו, ומה הלאה? אתה בזה לא פותר את הבעיה. זו בעיה חברתית, שהחברה לא מרגישה שהיא דורשת שיהיה כוח אחריות שילווה אותה, שיטפל בה, שהיא תייצר אותו מתוכה.

ניצה: יכול להיות שבעצם הבעיה מתחילה בזה שהאדם בחברה, הארגונים בתוך החברה, הם לא ממש מרגישים איך הם משפיעים אחד על השני, ולכן מאוד קל להם להסיר אחריות? אין תחושה שבאמת, כמו שאמרת קודם, כולנו קשורים, כולם משפיעים אחד על השני?

אני לא רואה בחברה שלנו אף אחד אחראי על המדינה. אף אחד אחראי על החברה, על המשטרה, על הצבא. כל אחד במסגרת מסוימת משלו, עד כמה שהתפקיד הזה מחייב אותו, אבל לא שהוא אחראי. הוא מקיים את התפקיד.

אורן: מה זאת אומרת שהוא "אחראי"?

"אחראי" זה נקרא שבשבילי זה ערך עליון, שלא אכפת לי מה יקרה, אבל למשל למדינה או למערכת שאני אחראי עליה, שאני אגרום לביטחון, שאני ארכוש בשבילה אחריות. פוליסת ביטוח.

ניצה: אם הבנתי נכון, אז תיארת גם מצב שלמשל יש אדם שהוא אחראי, יש לו איזו סמכות מסוימת, והוא אחראי על איזה מגזר או תחום. האם האחריות שלי היא גם, היא רק על זה, על הקובייה שלי, או שהאחריות הכללית שלי היא גם לראות את הקשר בין הקובייה שלי לשאר החוליות?

לכול, כולל גמר תיקון.

ניצה: מה זאת אומרת?

אני צריך לראות את החברה שהיא נמצאת תחת האחריות הכללית שנקראת "הכוח העליון החיובי" ושהוא מנהל אותה ומחזיק אותה. ואנחנו מביאים את החברה למצב שהכוח העליון מטפל בה ומחזיק אותה באחריות של כל אחד ואחד, ושאנחנו משלימים זה את זה, כל אחד באחריות האישית שלו.

ניצה: יש איזה כוח אחד שהוא כן אחראי על כל המערכת, ובטעות יש איזה כוח כזה שאחראי, אני יכולה להיות שאננה. יהיה בסדר. הוא כבר ידאג. אני אעשה מה שאני חשובת והוא כבר ישלים.

זה מה שקורה.

ניצה: איך אני צריכה לחשוב נכון כדי לשתף פעולה עם אותו כוח שבאמת ישמור עלי?

רק בתנאי שאת שומרת על עצמך ועל אחרים. ויותר על האחרים. אז השמירה שלך על אחרים חוזרת אליך בשמירה שלך על עצמך.

ניצה: זאת אומרת, יש פה אילו עקרונות.

יש תנאי מאוד פשוט, שאני חלק מהחברה. במידה שהחברה תהיה באחריות, גם אני אהיה באחריות אחרי כל החברה.

ניצה: זה נקרא ערבות?

זה נקרא ערבות, בדיוק הערבות. שערבים זה לזה.

 ניצה: מה בין אחריות לערבות?

אפשר להגיד שבהרבה מקרים אלה הם מצבים או הגדרות נרדפות. אני צריך לראות את החברה כתוצאה מהאחריות שלי, כתוצאה מהמעשים שלי. במידה שכך אני מרגיש, אני פונה לכוח העליון ודורש ממנו שהוא יבצע את הפעולות על החברה, ואני נמצא כאן כמעבר מהכוח העליון לחברה שאני חייב לקבוע עליה את האחריות מצידי.

מהי האחריות מצידי? להביא את הכוח העליון לטיפול בחברה. את שלך גם כן דרכך, ואת שלו גם דרכך. אז יוצא שאנחנו מביאים לחברה שלנו בסך הכל, בין כולנו, את הכוח העליון, שהוא ישמור על החברה שלנו.

אורן: בתחילת הדיון אמרת שיש טעות שיהודים נוהגים לעשות כשהם אומרים "יהיה בסדר, הכוח העליון איתנו".

יתערבו ללא פעולות. ללא התערבות. אתה יכול לשאול כך: "האם אדם צריך לסמוך על הכוחות שלו ולא על הכוח עליון?" האדם צריך לסמוך על הכוח שלו, שהוא מביא את הכוח העליון.

ניצה: זאת האחריות שלו.

כן.

אורן: הסבר את עצמך בבקשה.

לנו אין כוחות לפתוח את עתיד החברה. אין. אני לא יכול להגיד "יהיה טוב". מתי אני יכול להגיד "יהיה טוב"? כשאני מושך את הטוב ומיטיב והוא מגיע, אז יהיה טוב. אחרת לא. אבל בלי עבודה עם הבורא, למשוך את המאור המחזיר למוטב, למשוך את הכוח הטוב, אם אני אומר שיהיה טוב, זו פשוט טיפשות שאין כמוה.

אורן: זאת אומרת, האחריות של האדם זה לעשות כל מיני פעולות שיביאו את הכוח הטוב שישמור על החברה.

כן, זו העבודה שלנו. 

אורן: וכוחות טובים הוא יכול לקבל אחרי שהוא עשה את מה שהוא אחראי עליו? רק אז הוא יכול להגיד, וכאילו גם הכוח הכללי של הטוב, גם הוא יתמוך בנו ויהיה בסדר?

לא, אין "יהיה בסדר".

אורן: אם אין "יהיה בסדר". אז מה כן?

במידה ואני הופך להיות צינור להביא את הכוח עליון לחברה, אז אני יכול להגיד "יהיה בסדר". כי הכוח הזה עובר דרכי בטוח ונכנס לחברה, ואז אני רואה את התופעה, את התוצאה מזה.

אורן: האחריות מזה היא להפוך את עצמי לצינור של כוח טוב לכלל החברה?

כן, זה נקרא ערבות.

אורן: מה הקשר לערבות?

כשאני ערב לזה שלחברה הכול יהיה טוב. כשאני יכול להיות האחראי.

אורן: והצינור הזה שאני מביא, לאן הוא מתחבר? בקצה אחד הוא מתחבר לכל החברה, ולאן הוא מתחבר בצדו השני?

לכוח עליון מצד אחד, אני בעצמי זה הצינור, ואחריי הוא אותו המקום שבו אני צריך לספק את הביטחון.

אורן: שזה כלל החברה.

לחברה.

אורן: מי זה הכוח העליון, שהוא המקור של הטוב?

האור העליון, הבורא, לא חשוב איך לקרוא לזה. מקור החיים.

אורן: מקור החיים. איך אני מחבר את הצינור שלי אליו?

אני לוקח חיסרון מהחברה.

אורן: מה זה חיסרון?

 להיות בטוחים, להיות מוצלחים.

אורן: להיות מה שהם רוצים?

כן. אני מעבד את זה בי בצורה נכונה, שזה לא יהיה אגואיסטי, ומעלה את החסרונות האלה לכוח העליון, מתפלל עבורם, מקבל ממנו, מהכוח העליון, מה שנקרא מ"ד, כוחות, ומעביר אותם בחזרה לחברה. ואז החברה מקבלת את הכוחות האלה, על ידם היא מתחילה להתקשר, ובקשר ההדדי שהיא רוכשת עכשיו, היא משלימה זה את זה. וזה מה שאנחנו צריכים.

בהשלמה ההדדית הזאת היא מגלה שהיא מתמלאת בכוח הטוב והמיטיב הרוחני העליון, ואז שום דבר לא יכול לפגוע בה. 

אורן: וכל זה תלוי בך, כשהתחברת לרצון הכללי של כלל החברה?

מצד אחד.

אורן: ולאן חיברת אותו?

לכוח העליון מהצד השני.

אורן: אז למה אחד מצליח להיות צינור ואחר לא מצליח להיות צינור?

הוא לא יודע איך לעשות, צריכים לחנך אותו.

אורן: יש חכמה גדולה בלהיות צינור?

חכמה, כן. אבל כל אחד חייב להיות, כי אף אחד אחר לא יכול למלא את תפקידו בחברה.

אורן: וזאת האחריות שלו?

כן.

אורן: שרק הוא יכול לממש.

רק הוא, וכל אחד ואחד. 

אורן: אז יתחילו איזו מערכת אינסטלציה שבה כל אחד יושב על צינור מיוחד. לניצה יהיה הצינור שלה, לי את שלי, לך את שלך. ואם אני לא אחבר את הצינור שלי ואביא לכם את הטוב שיכול לנבוע רק ממנו, זה יחסר בבריכה הכללית הזאת.

בטח.

אורן: אם כך כל אחד צריך להיות אחראי.

כן.

אורן: מה אנחנו צריכים לדעת על אחריות, בבקשה הגדר לי אחריות במשפט אחד.

ללמוד איך להיות אחראים, כל אחד חייב. אבל בזה אתה מדמה את עצמך לבורא, לכוח עליון, כי אתה מביא לחברה את האחריות, את הביטחון, אותם אתה מביא לחברה. ובזה אתה נעשה הממלא אותה, השומר עליה, הגדול. אבל כל אחד מבחינתו.