חיים חדשים - תוכנית 104 - חיים ומוות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. אנחנו פותחים היום נושא חדש בשיחות האלה. דיברנו לאחרונה על הריון ולידה וקיבלנו כל מיני תובנות מעניינות והדרכה איך לעבור את התקופה הזאת, גם עם העובר וגם עם עצמנו, בצורה שתקדם את החיים שלנו לחיים חדשים. עכשיו אנחנו רוצים לקפוץ מהמקום הזה של ההתחלה לקצה השני של החיים.

בסוף החיים, אחרי שיש הריון ולידה, מחכה לכל אחד מאיתנו גם המוות, הנושא שלנו היום הוא "חיים ומוות", אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לאולפן, ואנחנו נרצה לשמוע מהרב לייטמן רעיונות מתוך תפיסת העולם הכל כך מיוחדת שלו, שיוכלו לקדם במשהו את התפיסה שלנו, אפילו עכשיו שאנחנו חיים, ללמוד מהמוות על החיים. ניצה, יש לנו הרבה תתי נושאים בתוך הדיון המרתק הזה, בואי תכניסי אותנו אל תוך השיחה.

ניצה: הדבר הראשון זה בעצם ששומעים אפילו את המילה מוות, כשאנחנו מדברים על לידה חדשה, על משהו חדש, זה תמיד מעורר בנו שמחה והתרגשות וכשאנחנו מדברים על מוות זה מיד מעורר עצבות, פחד, חשש גדול מאוד, כאב. אז קודם כל אולי אפילו ברמה הרגשית, מדוע המוות מעורר בנו כל כך הרבה חשש, כל כך הרבה פחד?

מפני שאדם לא יודע מה קורה. בלידה הוא בעצמו לא נמצא במוּדעות, אבל במוות הוא מרגיש, הוא יודע לקראת מה הוא הולך ואז תלוי איך הוא מקבל את התהליך הזה בעצמו ואת נקודת הפרידה שלו. מי שנשאר בעולם שלנו בכל זאת נפרד מאלו שעוזבים אותנו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה עם האדם, אלא אנחנו רואים שגופו כבר חוזר לפירוק, ליסודות. מת בדרגת החי, אחרי כמה זמן, כמה שעות או ימים הוא מת בדרגת הצומח והופך להיות לדומם, עד שמתפרק כולו. לכן, נראה לנו שיחד עם זה אנחנו מאבדים את כל העצמאות שלנו, את כל האני שלנו, כל מה שרכשתי, כל מה שעשיתי בחיים.

נכון שמה שבניתי בחיים שלי עובר לילדים, לנכדים, הם ממשיכים וגם הם עוזבים את העולם הזה, וגם הם בעצם משאירים אותו לצאצאים שלהם. אבל איך שלא יהיה אדם לא מסכים, הטבע שלנו לא מסכים, עם מקרה המוות. יש בנו כוח לחְיות, וזו באמת קושיה, לָמה זה כל כך מפחיד, כל כך מנוגד לחיים שלנו? מה רע בזה? האם החיים שלנו כל כך טובים? יש הרבה אנשים בעולם שרוצים למות. בטוח שהרבה אנשים בעולם אם היה אפשר היו גומרים את החיים שלהם בצורה רגועה, שקטה, בחלום.

קראתי אתמול ידיעה, שבארצות הברית מתאבדים, כל יום שמונה עד עשרה אנשים מאלו שנלחמו באפגניסטן, חיילים שעברו חיים כל כך קשים, חוץ מכל היתר. כי הם ראו את החיים האלו בצורות שכבר לא יכולים לחיות. כשהם חוזרים מהמלחמה הם בשוֹק, הם לא מסוגלים לתפקד למרות שפסיכולוגים עובדים איתם. זאת אומרת, יש לנו בין החיים הרבה כאלו שהיו רוצים להיות מתים, היו מעדיפים, ואם לא הפחד, אם לא כל מיני חשבונות, היו מסכימים לזה.

מגיל צעיר מאוד אנחנו שואלים את עצמנו, בשביל מה חיים ובשביל מה מתים? האם יש צורך לחיות ואיזו מטרה יש בזה, מה תוכן? מה הטעם בכל הסבל? מה אנחנו עושים בעולם הזה? האם אנחנו כאן רק כדי לבלות, כדי למלא את הגוף? על זה דנים כל מי שיש לו רצון וזמן.

אבל הייתי אומר שהבעיה היא בעיה הפסיכולוגית בלבד. כי באמת אנחנו רוכשים מעל דרגת החי את דרגת האדם. שאם אנחנו מתפתחים בדרגת החי, אנחנו ממלאים את עצמנו בכל טוב שנראה לנו, כסף, כבוד, מושכלות, אוכל, מין, משפחה, כל מה שיש. אנחנו נותנים לעצמנו חיים רגילים כמו שהגוף שלנו דורש ולא יותר. וכל היתר מה שיש לנו כאדם, כתשוקות, רצונות, לדעת את מהות החיים, להתקדם מעבר לזה, אז זו דרגת האדם שנמצאת מעבר לגוף שלנו, זה נמצא בחיבור עם האחרים, זה נמצא בזה שאני מתחבר עם כולם ויוצר חיים משותפים עם כולם, הרגשה משותפת. אני כבר לא מרגיש את עצמי בתוך גופי, אני מרגיש את עצמי שאני נפרש, ממש כך, על פני כל השבעה מיליארד אנשים, לפחות קרובים, לפחות כמה מיליונים.

ואז, כשאני באמת מתחבר איתם בערבות הדדית, בחיבור, בהשתתפות, באהבה אם בכלל, אז אני מתחיל להרגיש את החיים שלנו כלא פרטיים, אלא חיים משותפים. כשאני מתחיל להרגיש את החיים האלו חיים משותפים, אני לא מרגיש את החיים האלו בתוכי, אלא אני מרגיש במה שנמצא בינינו, בחברה. אני קונה בזה איזה מוח ולב, איזו מודעות חיצונית, מחוצה לי. אני מתחיל לחיות חיים חוץ גופיים, ההרגשה הזאת שלי, שאני נמצא בחברה וחי שם, זה נקרא "דרגת האדם". הדומה לטבע, שכולו משפיע, אוהב, נותן, גם אני בצורה כזאת שמשפיע, נותן, אוהב, מתקשר לכולם. ואז אני קונה בזה חושים חדשים, גוף רוחני חדש שהוא רגשות ומחשבות משותפים בין כולם. בין כל בני העולם.

אם אני נכלל בזה אני יכול להיפרד מהגוף ולהמשיך להרגיש את החיים ההם, שאני נמצא בין כולם כדרגת האדם. הגוף יכול למות, אבל המודעות הזאת, ההרגשה הזאת, הנוכחות הזאת, היא נשארת. אם לא השגתי את החיים האלו במשך הזמן שאני חי בגוף, לא הצלחתי לצאת מהגוף ולחיות מחוץ לי עם כולם, אז אני נשאר כמו עובר שלא התפתח. היו לי חיים גופניים, היתה לי גם אפשרות לצאת מעליהם, "נקודה שבלב" מה שנקרא, ולא השתמשתי בזה. ואז אני נשאר כנקודה, לא מרגישה שום דבר ובאה ומתלבשת שוב באיזה גוף, שמולידים אותו, מישהו המתאים לו לפי הזמן, לפי המקום, לפי כל מיני תכונות וכן הלאה. ואז שוב נולד "אני" עם אותה ה"נקודה" שנותנת לי שוב אפשרות, הזדמנות, לפתח בי את דרגת האדם, שמחוצה לי אני ארגיש את המציאות.

עד שכל העולם יתפתח בצורה כזאת, שכולם ירכשו את דרגת האדם שבהם, ההרגשה החוץ גופית בחיים, בקיום. שלא תלוי בדופק של הגוף החי ובהתמצאות שלו בכמה צירים כאן, למעלה, למטה, ימינה, שמאלה וכן הלאה, לא זמן ולא תנועה ולא מקום, אלא מעבר לזה. זו בעצם מהות החיים שלנו. אם אנחנו רוצים להגיע למימוש השלם של החיים בדרגת החי, בדרגת הבהמה, אנחנו צריכים למעלה ממנה לבנות את דרגת האדם, הדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו.

לפי כל הסימנים, לפי המשבר הכללי, לפי כל מה שמתרחש עכשיו בעולם, בעצם המונים מתקדמים לזה בהכרח. הטבע מפתח עכשיו לחצים גדולים, כמו שדיברנו קודם, לחייב אותנו להיוולד בדרגת האדם. כך לצאת מעצמנו, מגופנו, ביחסים האגואיסטיים האלה, ליחסים האלטרואיסטיים. בלהפעיל עלינו צרות או אחרת, צירים, ייסורים. וכך אנחנו מתקדמים. לכן, המוות חל רק על דרגות צומח וחי ולא על דרגת הדומם, שם זה פירוק אחר, ולא על דרגת האדם, כי הוא בכלל עניין המודעוּת, עניין ההרגשה שמעבר לבשר.

אני חושב שניתן להסביר את זה לבני אדם, על זה רוצים לשמוע. אפשר לפרט ולהביע זאת עם תמיכה פסיכולוגית, עם כל מיני דברים שכבר יש לנו על זה במקצת במדע, ואנשים יכולים להבין. גם לגרום למחקרים מסוג זה, מין מודעות אנחנו מקבלים כשאנחנו משתתפים עם הזולת, עם דעת הציבור, עם דעת הקהל וכן הלאה. אם אני מצמצם את עצמי, את ה"אני" שלי, דעתי, הרצון שלי, הכוונות שלי, המחשבות שלי, ואני רוצה להתכלל עם הקהל, אני רוצה לקבל בסך הכל את הדעה והרצון והמחשבה האינטגרלית שלהם, אז בזה אני ממש חי בתוכם, עד כדי כך שאני לא מרגיש את גופי. שאני נפטר מהגוף שלי, שהגוף שלי מת ואני לא מרגיש שהאני מת, כי כבר קניתי לי מקום מחוץ לגוף.

 לי נראה שיש לפתח את הסיפור רק לרוחב לא לעומק, כי בעומק יש כאן הרבה דברים שאז אנחנו יכולים לבלבל את האנשים. אנחנו צריכים כאן לשמור על משהו מאוד, וגם צריכים להיזהר שההסבר שלנו יהיה מדעי, פסיכולוגי, קרוב לאדם, עד כדי כך שזה יתקבל בו אפילו שהוא דתי, חרדי, חצי, וכל מיני סוגי הדתות והאמונות, שאנחנו מדברים אליו, הוא כאילו מקבל את זה ומתנתק מכל מה ששמע קודם פה ושם.

כי מדובר כל כך פשוט, מדובר כל כך משכנע, מתוך המדע ומתוך הדברים הפשוטים שנמצאים לפניו שכך הוא מקבל את זה בצורה טבעית, ולא מתנגש עם הדת שלו או עם משהו, שיסתדר עם זה לבד. הגישה צריכה להיות מאוד טבעית, כמו לחם, כמו מים. ובצורה כזאת לא ירגיש שאני בא ממש לסתור את גישתו לדת.

 ניצה: הרבה פעמים אתה מלמד אותנו שאנחנו צריכים להתבונן על הטבע ולקחת ממנו דוגמה לראות איך דברים מתקיימים, איך זה מתרחש.

וודאי.

 ניצה: כשאנחנו מסתכלים על הטבע כבני אדם אנחנו רואים באמת מחזוריות. יש תחושה של גלגל שמסתובב, עונות השנה, אין סוף, משהו כזה שתמיד לא באמת מתכלה. מה אנחנו באמת יכולים, כאנשים שמתבוננים על הטבע, ששם זה יותר חי וצומח, איך אנחנו יכולים ללמוד משהו על זה, על התפיסה שלנו?

"גלגל שינוי צורה". אנחנו לומדים את זה על הנקודה שלנו, תחילת דרגת האדם שבנו, זה נקרא "נקודה שבלב". שהלב שלנו זה רצון אגואיסטי כך זה נקרא, שאני רוצה הכל לעצמי, ויש לי איזו נקודה שהיא לגמרי הפוכה מהלב, שהיא רוצה לפרוץ ממנו החוצה. ואם אני מפתח את הנקודה הזאת על ידי חינוך אינטגראלי, על ידי הקהל, על ידי הקבוצה, אז אני גורם לנקודה הזאת שהיא תצא מהלב ותתחיל להתחבר, לא עם הרצונות של הלב האישי האגואיסטי שלי, אלא עם הלב הכללי שנמצא מחוץ לי, של אותה קבוצה או חברה שהחליטו להתחבר יחד, "כאיש אחד בלב אחד", ואז שם אני חי. זה בעצם התהליך.

אם כמו שדיברתי אני לא מספיק לעשות את זה בתוך החיים האלו, אז אני חוזר בגלגול. אותה הנקודה חוזרת, מתלבשת שוב בגוף המתאים להתפתחות שלה, ואז אנחנו שוב ושוב צריכים לממש את ההזדמנות הזאת.

 ניצה: לא הבנתי עד הסוף איך דרך ההתבוננות בטבע, זה קצת מבלבל אותי, אני אגיד גם למה. כי קודם באמת חילקת לי, אמרת שיש חי, צומח, דומם ומדבר. עכשיו, בטבע אין לי דוגמה של מדבר, זאת אומרת אני יכולה להסתכל רק על חי וצומח, ושם נכון שאני רואה שיש התחדשות, זאת אומרת, יש שם מוות, קמילה והתפתחות חדשה. איך בכל זאת מההתבוננות שלי בטבע אני יכולה ללמוד משהו על הדרגה שאליה אני צריכה להגיע?

איפה את רואה את המחזוריות בדרגת הצומח והחי?

 ניצה: עונות השנה מתחלפות. יום ולילה.

זה דומם.

 ניצה: כן, אבל זה כך בחוויה שלי לפחות.

זה לא בדרגת החי. את יכולה להגיד "בגרעינים שבאים מהצמח", בצומח זה עדיין כך. ובכל זאת יש מוות וחיים, בצומח אנחנו רואים כביכול מחזוריות, בדרגת חי אנחנו כבר לא רואים את זה. ובדרגה שלנו כחי, אנחנו גם לא רואים, וודאי. כי הגוף שלנו לא חוזר, רק אותה נקודת המידע הפנימית הזאת, תחילת החיבור שלי עם הכלי החיצון.

 ניצה: אפשר לקרוא לזה מודעות בעצם?

זו המודעות בלבד.

 ניצה: כלומר המודעות שהשגתי היא לא מתה?

לא. לכן כל דור הוא יותר חכם מהדור הקודם, כי הוא סוחב עימו את כל המידע שרכש קודם. רק המידע הזה מאבד את האופי שלו, זאת אומרת, הרמה נשארת, אבל הביטוי יכול להיות שונה. זאת אומרת, אם הייתי אכזרי מאוד, עכשיו אני יכול להיות דווקא ההיפך באותה עוצמה. בדרך כלל באותה רמה זה יכול להיות לכיוונים מנוגדים. כי בזה שאני יוצא מהצורה הקודמת שלי, מהלב הקודם שלי, הלב הוא אגואיסטי, הנקודה נשארת עם מידע מסוים, "רשימו" מה שנקרא.

אז שהיא עוברת ללב החדש, למכלול של רצונות ותכונות חדשים, אז היא מקבלת צביון חדש. ולכן זה שונה. זאת אומרת, מגלגול לגלגול וודאי שאותו האדם שנוצר מאותו הרשימו, מאותו המידע, הוא אחר. אבל שוב, יכולים בכל זאת לראות שהוא שייך לאיזה מין, לאיזו אומה, לאיזו מנטאליות. יש בזה קווים כלליים כאלו. אבל אני לא רואה כאן בעיה לבני אדם, כי אם הוא מבין את הדברים האלו ומתרגל אליהם, הוא יכול להיות בהם, להבין אותם, להרגיש אותם, להסכים וודאי.

כי אין כאן שום דבר שהוא מיסטיקה, זה פשוט מידע, שהוא גם עכשיו נמצא בין גלגול לגלגול שלנו וחוזר, ולכן כל פעם הדורות שלנו הם דורות מתקדמים. החי לא מתקדם כמונו, כמעט ואין הבדל בין פרה לפני 500 שנה לבין פרה היום. בגלל שאנחנו פשוט ניפחנו אותה, עשינו עליה כל מיני מניפולציות, אבל בעצם יש עליה מוטציות משלנו, אבל אנחנו לידה גדלנו בתוך 500 שנה. איך? דווקא מפני שמגלגול לגלגול אנחנו אוגרים בנו ידיעות ורצונות, והתקשרויות העיקר בינינו, העולם נעשה יותר ויותר עגול, יותר ויותר מקושר, אז כל המידע החדש הזה מגיע לגלגול חדש.

בעיקר מה שמגיע שם זו הנכונות של אותה נקודת מידע, אותה נקודה שבלב, אותו ניצוץ, אותו רשימו, לא חשוב איך להגיד, בעיקר היחס שלה לחיבור או ריחוק לזולת. זו בעצם המדידה הקריטית החשובה ביותר, הגורלית, עד כמה שנמצא בדחייה מהזולת או בנטייה לזולת. והאמת ההתקדמות, עד כמה שנמצא בשנאה, בדחייה מזולת, עד כמה שלא סובל אותו. עד כמה שהאדם המתפתח מרגיש את עצמו יותר מבודד, יותר רחוק, יותר אינדיווידואלי, שלא מקבל, שאפילו לא שומע אחרים, שלא מסוגל להיות איתם באיזו צורה בחיבור, שמרגיש את עצמו שזה אני, והם, אני כאילו באתי מכוכב אחר, והם כאן נמצאים כמו ג'וקים קטנים על פני כדור הארץ, כך זוחלים.

אם אדם מהטבע שלו מרגיש כזה יחס לחיים, כולל קרובים ורחוקים, לא חשוב מי ומה, עד כדי כך, זה נקרא שהנקודה הזאת היא באמת בולטת בו ודורשת לפרוץ מהלב. זה נקרא שיש לו נשמה גבוהה. תראי עד כמה שהיא צריכה להיות, האכזריות כאילו ולב האבן, לב מאבן לאדם כזה, וזה באמת כך. לא היה יכול לעשות חשבון עם שום דבר שיש לו כאן בחיים, כולל הקרובים.

 ניצה: דיברתי על גישה לחיים, וזה הזכיר לי שיש גישה שאומרת "חיים רק פעם אחת". מה זה אומר שאנשים אומרים "חיים רק פעם אחת"?

האדם חייב להרגיש את ההזדמנות שהיא באמת כביכול בלתי חוזרת.

 ניצה: זאת אומרת יש יתרון לגישה הזאת?

יש יתרון, כי אז ירצה לממש.

 ניצה: מה זה אומר באמת לממש נכון את החיים לפי הגישה הזאת?

דרך הסביבה. לחפש סביבה שתעזור לו לממש את הנקודה הזאת. זאת אומרת, לא לעזוב את הנטייה הפנימית שלו לְמה שנמשך בחיים, ואותה נטייה לממש. לא להתבלבל, לא להיות תחת השפעת הסביבה, סתם כך לרוץ לכל מיני מטרות שונות, אחרות שיבלבלו אותו. אפילו להורים לא לשמוע, כי מי יודע למה הם מכוונים? לפי החסרונות שלהם, לפי הנקודות שלהם. אבל אני מדבר על מקרים מיוחדים, אדם צריך לחפש "איפה הרצון הפנימי ביותר שלי, שכל הזמן מלווה אותי בחיים, ולא עוזב אותי, ודורש ממני בכל זאת לממש אותו. שאני מרגיש כל החיים שלי שאני מדכא אותו, מתי אני מוציא אותו החוצה ודורש מימוש שלו".  

 ניצה: כשאתה מדבר על מימוש אתה מתכוון למשל לרצון כזה שאני נניח צייר או מוסיקאי, מהסוג הזה?

אפילו זה. לא חשוב, כי דרך זה הוא צריך להתפתח הלאה, עד שבסופו של דבר הרצון שלו יגדל לחיבור עם האחרים. וזה בדרך כלל הפוך עם הנקודה הזאת שהרגיש אותה בילדות, בנערות. שהוא הרגיש אותה שהוא דוחה את כל הזולת, לא רוצה לקחת אותו בחשבון. כי הנקודה הזאת היתה עטופה בתוך הלב האגואיסטי שלו, וכשמתחיל להתפתח, אז הוא רואה שדווקא אחרת, הוא חייב להחליף את הלב הפנימי שלו ללב חיצון, ואז הנקודה הזאת דווקא תפרח שם ותקבל את צביונה הנכון.

 ניצה: הייתי רוצה קצת שנרחיב את הנושא של מימוש והגשמה של האדם, כי זה נושא שהוא מאוד במיוחד בשנים האחרונות, אנשים מאוד מחפשים בשביל להרגיש שהחיים שלהם משמעותיים, שהחיים שלהם באמת מלאי תכלית והם לא מבזבזים את החיים לריק. אז ההרגשה היא שכל אחד מחפש את הייחודיות שלו, את המקום הזה לבטא אותו, איך זה מתקשר לגישה שהצגת, גישה שהיא באמת להשיג את דרגת האדם? יש קשר בין המימוש הפיזי, להשגת דרגת האדם?

אנחנו לא משיגים מטרה בגלגול חיים אחד, אלא דרך הרבה גלגולים. זאת אומרת, הרבה הופעות בחיים האלו, במה שנקרא החיים האלו. כי זו גם תפיסה פסיכולוגית שאנחנו נמצאים כאן באיזו מציאות.

אז העיקר באמת לממש לְמה שאני נמשך בצורה טבעית. לברר בי את הרצון העיקרי, הבסיסי, החזק ביותר. יכול להיות שזה לכתיבה, לציור, לבנין, למכאניקה, למה לא, לא חשוב למה. אפילו רועה צאן, אני רוצה את זה, כאן אני מרגיש את עצמי "זה פשוט חופש לנפשי", לגמרי לא חשוב מה, אבל הוא חייב לממש את זה. אז או גלגול שלו דרך זה או הגלגול הבא שלו יהיו מוצלחים. הוא חייב כל הזמן ללכת העיקר לפי המימוש הפרטי שלו, לא להיות תחת השפעת הכלל. בכלל. אף פעם. אם הכלל עונה על הדרישה הפנימית שלו, תשמע הכלל הזה. אז בסופו של דבר הוא מגיע לאיזו סביבה, לקבוצה, לאיזו חברה, אבל מה שם? שם הוא יכול לממש את הרצון הפנימי שלו, אז נקרא חיים מוצלחים. ולא חשוב, הם יכולים להיות מאוד פשוטים, פרימיטיביים אפילו, זה לא חשוב, הוא מממש אותם.

ניצה: זאת אומרת, למה צריך להישמע אדם בחייו?

ללב שלו, לנקודה שבלב.

ניצה:  בעצם לקול הפנימי, ולממש אותה. כי הרבה פעמים שמעתי אותך אומר בתוכניות שצריך להיות באיזון עם הטבע, זה קשור לזה שאם אני מממשת את עצמי, אני נמצאת באיזון עם הטבע?

כן, זה כבר כלל, אבל בעצם כל הזמן לשמוע מה אני הייתי עושה. האני, לנקות את עצמי מכל ההשפעות החיצוניות. מה האני רוצה, האדם שבי. אותו לפתח, אז בטוח שאני לא סוטה מהדרך, וצעד אחרי צעד אני מגיע ממש למימוש שלי.

ניצה: אז עכשיו רק תקשור לי את זה. נניח שאני מאוד אוהבת ניהול. ונניח שאני מממשת עכשיו עמדה ניהולית, איך זה מתקשר לי למימוש של דרגת האדם שדיברת עליה.

תתקדמי בזה כמה שאת יכולה. ממש. אל תעצרי את עצמך. אבל בלי שום השפעות חיצוניות שיגידו לך זה גדול, שלא ינפחו לך את הראש עם ערכים זרים. שלפי הטבע שלך, לפי המנטליות שלך, לפי הקול הפנימי שלך, את מרגישה שעכשיו את עוסקת ממש במימוש של הנקודה הפנימית. רק את מבינה ומרגישה את זה, ואף אחד אחר לא. זה יכול להיות משרה וניהול הכי פשוטים, את מנהלת גן ילדים, לא חשוב מה. העיקר שאת מרגישה שבזה את נמצאת בחוויה פנימית. זה האושר. ובאמת עד כמה שזה נמצא באיזון עם הטבע.

אורן: האנשים שאני מכיר מתחלקים לשני סוגים, לכאלה שמאמינים בגלגולים וכאלה שלא מאמינים בגלגולים. בזמן שדיברת ניסיתי לזקק את הדברים שאמרת, הבנתי שני דברים סך הכל. הבנתי שאתה מגדיר את מטרת חיי האדם, שזה לצאת מעצמו ולהתחבר אל הכלל. ברגע שאדם יוצא מהתפיסה שלו את עצמו וכן הלאה, הדאגה לעצמי, לטובת עצמי, רואה רק את עצמי וכן הלאה, אם הוא מצליח לפרוץ ולדאוג לכלל, להרגיש את הכלל, אמרת דימוי כזה להתחבר ללב הכללי.

כן, שנעלמת שם ההרגשה אני והם. זו תופעה פסיכולוגית כזאת שאדם אז מפסיק להגיד "אני". אין "אני" יותר, יש "אנחנו". ואז איזה גוף שנעלם, איזה גוף שמת, אין דבר כזה.

אורן: זו המודעות אמרת.

זו מודעות יותר חזקה מכל דרגות החי, הצומח והדומם שבו. שאפילו הם נעלמים, הוא לא מרגיש שהם נעלמים. כמו שקוצץ ציפורניים או שערות, דרגת הצומח. כך את דרגת החי אני לא מרגיש.

אורן: אתה מגדיר את זה בעצם כמימוש מטרת קיום האדם עלי אדמות. שהוא יוצא מעצמו ופותח את המודעות שלו, הופך להיות חלק מהכלל, הוא בתוך הכלל, הוא בלב הכללי, כמו שאמרת, שם הוא חי. שם המודעות שלו.

כן.

אורן: אז כאילו שהוא סיים את חייו וגופו נפטר, המודעות הזאת שהוא בנה ביציאה מעצמו והחיים שהוא מרגיש בתוך הלב הכללי הזה, בתוך הציבור, זה לא נעלם, זה אף פעם לא מת. כך אמרת?

זה נכון, זה נצחי. כי כל ספירת הזמן היא לפי הגוף שלנו, לפי דרגת החי, או בכלל לפי דרגת דומם, צומח וחי, אבל לא לפי דרגת המדבר. שם אין זמן. אנחנו גם מגיעים לזה במחקר שלנו בטבע. שאחרי החומר אין זמן, אין תנועה, אין מקום. אין מרחקים.

אורן: זאת אומרת, הגישה שלך לחיים, ההשקפה שלך לחיים זה כמו מגרש משחקים שניתן לנו, כדי לאמן את עצמנו לפתח את המודעות שלנו, ממודעות אישית, פרטית, סגורה בתוך עצמי האדם פותח את עצמו ומרגיש את הציבור, את הכלל.

אמת. ואנחנו יכולים לדבר על זה בלבד בלי לדבר על גלגולים. זה תלוי לאילו אנשים אנחנו מדברים. יש קהל שאליו אפשר לדבר רק על זה, על זה שאני רוכש הרגשה חיצונית כזאת של החיים החיצוניים. יש קהל שאפשר לדבר עליו שעם ההרגשה הזאת אני גם נשאר גם אחרי שהגוף שלי מת. ויש קהל, אפשר להגיד קהל שלישי, שאחרי שהגוף שלי מת, אני נשאר בזה וממשיך לחיות וגם עם הגוף החדש. וכך ממשיך בגלגול. תלוי איזו רמה אינטליגנטית, זאת אומרת, התפתחותית יש לקהל. וגם אם כדאי או לא כדאי לנו. תמיד אנחנו צריכים לשמור, העיקר שההסבר שלנו יהיה נוח וטוב לו ללב, עד כמה שהוא מפותח.

אורן: אז אני רוצה להמשיך עם הדימוי הזה. אם הבנתי את הסכימה הזאת, זה בעיניך משחק החיים, היציאה מתוך עצמך אל הכלל בדאגה שלך. זאת אומרת, זה גם מגולם בעצם באמרה הידועה "ואהבת לרעך כמוך".

כן, בכלל כל העניין של להיות "כאיש אחד בלב אחד", אם לא תתחברו, כאן יהיה מקום קבורתכם, זה עניין גם שאם תתחברו, אתם רוכשים חיים רוחניים.

אורן: זה נקרא חיים רוחניים, תפיסת עצמי בתוך הכלל?

בדיוק. ואם לא תתחברו, אז כאן יהיה מקום קבורתכם. אז ממש כמו שהגוף שלכם הולך לקבורה, גם אתם, הכוונה הנקודות שבלב שלכם, גם תלכו לקבורה. הגלגול עבר, הלך. אתה נמצא עכשיו בהכרעה או שתקבל את חוק הערבות, חיבור עם כולם ותתחיל להתפתח, או לא. לפתח את דרגת האדם "אתם קרויים אדם".

אורן: אם הבנתי את הסכימה הזאת, יוצא שמטרת קיום האדם עלי אדמות במהלך חייו זה לצאת מעצמו אל הכלל. יוצא שאם אנחנו מסתכלים על הדור הזה או על הדורות הקודמים, לפי התפיסה הזאת אנשים שמימשו את הייעוד שלהם כבני אדם, ואנחנו מתייחסים לזה שהם חיו פעם ומתו, היו והלכו, מה שנקרא, הם בעצם לא הלכו לאף מקום, זאת אומרת "האנשים הטובים" מה שנקרא, המודעות הזאת הטובה.

היא בונה את הקשר בינינו. הם בונים את הקשר בינינו, בין כל אלו שבנו את הרשת הזאת.

 אורן: איזו רשת?

האינטגרלית.

אורן: תסביר. ניקח אחד שיהיה לנו קל לתפוס את ההמשך. אז אחד הצליח.

לא.

אורן: לא, סתם אני אומר רגע, תאחוז באיפה שהבנתי עד כה, ואז תוסיף. לא אפילו כזה רחוק נגיד מישהו בדור הקודם. נגיד שהיה איזה איש, אפילו בלי שם, לא משנה מי, אני מדבר שהוא עבר את התהליך הזה, עבר את המטמורפוזה.

עבר את התהליך הזה, נכלל בקשר יפה עם האחרים, עם הציבור. הציבור עדיין אנחנו לא מדברים על ציבור שברחוב, אנחנו מדברים לזה שקבוצה מסוימת, חברה מסוימת שעוזרת לו לצאת מעצמו, שמושכת אותו, שמעודדת אותו.

אורן: הבנתי שאני צריך לצאת מתוך עצמי אל הכלל. נניח שהצלחתי בזה, לא חשוב מי, אין לו שם, איש אחד חי בדור הקודם, אחר כך הגיע לאיזה גיל, נפטר. כולם סביבו חשבו איקס מת. אתה אומר אם הוא עבר את המטמורפוזה הפנימית הזאת ותשומת הלב והמודעות שלו יצא מתוכו אל הכלל, כולם חשבו שהוא מת, אבל באמת המודעות הזאת שהוא רכש בתוך הלב הכללי זה קיים.

כן. ודאי. והוא פוגש שם מורה שלו שנפטר לפניו, הוא גם מזהה אותו ביחס, באופי. באופי לא גשמי, אלא ברוחני. בקיצור במקום שהוא מממש בכל הרשת הזאת את הקשר בין כולם. הוא פוגש שם את כל האנשים שהגיעו לרמת ההתקשרות, שאלה כל גדולי האומה בכל הדורות. מאברהם, קבוצת רבי שמעון, משה רבנו, כל הנביאים, כולם, וכל המקובלים של כל הדורות, כל אחד שעבד על עצמו ומימש את היציאה החוצה.

אורן: אז כל האנשים האלו שהצליחו במשחק הזה של החיים, כולם קיימים עכשיו.

הם בנו את הרשת הזאת. הם בעצמם מקיימים את הרשת הזאת, והרשת הזאת נקראת "שכינה".

אורן: אז כל האנשים הטובים שהצליחו לצאת מעצמם לדאגה לזולת בעצם לא מתו. הגוף שלהם מת, אבל ההכרה החברתית הזאת שלהם נותרה קיימת, וקיימת גם עתה, והיא מעל לגבולות המוות כאילו.

ודאי. לזה כולם צריכים להגיע עכשיו. אותו המשבר הפיננסי הזה, הכלכלי, כאילו רחוק מכל הדברים האלה, הוא שדוחף אותנו לזה. עכשיו אנחנו נדחפים לדרגת הבהמה שאנחנו פיתחנו כאן, נדחפים לצאת החוצה מעצמנו. זה נקרא להיות בעולם האינטגרלי.

אורן: אחרי שמישהו נפטר לפעמים יש תחושות שהוא לא נגמר כמו נר נכבה. הוא לא נכבה, אנחנו לא רואים אותו בינינו, לא יישב על כסא לידנו, אבל יש לפעמים כזאת תחושה.

אני לא יודע מה התחושות.

אורן: נשים את התחושות בצד. מצד הפרקטיקה אתה אומר אם הצלחתי במשחק הזה של החיים ויצאתי מעצמי אל הזולת, אפילו שמשהו קורה לגוף שלי, אני קיים.

אתה קיים, אתה נולד, זה נקרא נולד כאדם.

אורן: מתי? כשאני מת?

לא, אתה יכול לא למות, זה לא שייך לגוף. ברגש שאתה יכול לצאת ברצונות שלך מעצמך לכלל, נקרא שאתה נולד. זה נקרא יציאת מצריים. זה נקרא "לידה".  לידה רוחנית.

אורן: למודעות הכללית.

כן.

אורן: זאת אומרת, יש פה משהו מאוד אינדיבידואלי. אם האדם מגיע לרמה כזאת של פיתוח המודעות שלו, אז החוויה שלו וההרגשה שלו את הקיום היא שונה ממה שאנשים מסתכלים עליו וכאילו מסתכלים אם הוא חי או מת.

זה אחרת לגמרי. האם דרך העיניים של האנשים להסתכל על העולם? מה הם יודעים ומה מבינים.  רק אם מגיעים למצב שיש להם אפשרות להיוולד רוחנית.

אורן: זאת אומרת, אם אני מסתכל על ציבור מסוים, חלק מאנשים בתוך הציבור הזה חיים במודעות הרגילה, הפשוטה של "אני עצמי". וחלק קטן, אנשים שמימשו את עצמם, כמו שאתה קורא לזה, לממש את עצמך, לצאת מעצמך החוצה, הם עכשיו כאילו יש להם איזו תחושת חיים יותר רחבה, בלתי מוגבלת.

משותפת.

אורן: עם מי היא משותפת?

ביניהם. הם נמצאים בהרגשה אחת, בהבנה אחת, במודעות אחת, הם מרגישים את החיים הנצחיים. הם מרגישים את החיים שלהם, החיים הרוחניים, כי אלה לא החיים דרך הגוף. הם מרגישים שנמצאים ברמת המדבר, בדרגת האדם. ואם תשאל אותי בשביל מה זה ולמה זה, על זה יש עוד מה לדבר.

כי אנחנו דיברנו רק איך אנחנו כאילו עוברים לדרגה הזאת. אבל בשביל מה הדרגה הזאת? האם  יש מעבר לזה אולי משהו? מה היא בעצמה, מה מהותה, מה תפקידה, מה סופה גם? אתה אומר נצחית, מה זה נצחית? יש בה התפתחות? כן. לקראת מה? וכן הלאה.

אורן: נעשה עוד סיכום ביניים. הבנתי עד כה שתוך כדי זה שאני חי, במשך עשרות השנים שאני חי, אני צריך להוליד בתוכי הכרה חדשה, שהיא לצאת מתוך עצמי אל הכלל. ואם עשיתי את זה, ההכרה הזאת היא אף פעם לא נעלמת.

לא. רכשת. לאן נולדת? נולדת בדרגה ששם אין מוות. אין חזרה, "מעלים בקודש ולא מורידים".

אורן: אז אנשים שיש להם תפיסה כזאת, שהם חיים בתוך הכלל, הם בעצם לא פוחדים מהמוות?

ודאי שלא. איזה פחד יש? איזה מוות? זה לא נקרא מוות. חמור מת לידי, זה לא אני בכלל. אני חי בתוך המודעות החדשה הזאת. אני נותן לגוף את מה שהוא צריך, אוכל, מין, משפחה, כל מה שהוא צריך, כדי להתקיים, עד שהוא חי ואני דרכו גם הייתי חייב להתקדם. יש מצווה לשמור עליו, שהנקודה שמתפתחת, ההשתתפות שלי בזה תלויה בגוף. למה תלויה בגוף? כי דרכו אני יכול להתקשר לאנשים אחרים, ולמשוך אותם לאותה המודעות החדשה, להיוולד לעולם החדש.

אורן: אני מכיר אנשים שמבחינה בריאותית וגם מבחינה רגשית, כל מיני דברים שעברו עליהם בחיים, במשפחה שלהם, עם הקרובים אליהם וכן הלאה, כאילו במשקפיים מסוימות שאני שם עליהם בצורה רציונאלית פשוטה אני מסתכל, אני אומר, איזה חיים קשים יש להם, חבל על הזמן, אני לא קולט איך אפשר שבן אדם אחד יהיו לו כל כך הרבה צרות בחיים, כאילו לעשרה אנשים היו צריכים לפזר את המכות שהם קיבלו בחיים. ותוך כדי זה שאני מתבונן בהם במשקפיים אחרות, של קשר לזולת, אז אני רואה שכאילו יש להם איזו חיות פנימית, אישית שלהם, שאני במוח קר לא יכול לתפוס אותה, מה מניע אותם בדיוק, ואיזה היגיון אחר כאילו פועל בהם, וכאילו חוץ מזה שנגיד הגוף שלהם נורא נורא סובל מכל מיני מחלות, סרטן וכל מיני כאלה, ומערכות היחסים אולי פתאום במשפחות שלהם משהו קורה, משהו איום ונורא, וכאילו הם כמו איוב, חיים קשים מאוד, אבל יש בהם איזה זיק פנימי, שהוא ניזון מתוך יחס לזולת שכאילו הוא בתוך החורבות האלה שנראים החיים שלהם, לי שאני מתבונן על החיים שלהם, הוא כאילו מחייה שם איזה קו עדין כזה, לבבי, שכאילו בתוך כל החושך הזה הוא תמיד נותן בהם איזה אור כזה. אני לא יודע איך להסביר את זה. פשוט עכשיו שתיארת את היציאה הזאת של האדם מתוך עצמו אל הזולת, שהיא נותנת לו איזו חיות ברמה עליונה שהיא כאילו לא קשורה לכל הקיום וצרות או לא צרות, כאילו יש בהם משהו יותר גבוה מאיך שאני רואה את הסרט של החיים שלהם, בתוכו יש איזה קו חיים פנימי שניזון מהתקשרות מיוחדת, מאיזו התמסרות מיוחדת לציבור, לכלל, לא יודע בדיוק, קשה לי לבטא את זה במילים, אם אתה מרגיש מה שאני מנסה לתאר.

יכול להיות, אבל אם זה לא בא על ידי שיטת החינוך האינטגרלי, שהיא מכוונת את האדם נכון להתקשר עם הסביבה ולמצוא בדיוק שם את ההרגשה המשותפת הזאת ולעבור מאני לאנחנו, כל העבודות האלה, מה שהן עושות, וכל המלחמות האלה של החיים, וכל הצרות, כל זה לא מביא אותם למימוש נכון.

אורן: שהוא היציאה השלמה של האדם מתוך עצמו אל הציבור?

כן. צריכים לדעת איך להתפתח, כאן חייבת להיות ממש הליכה לפי השיטה. לכן השיטה הזאת היא כל כך עתיקה ובת כל כך הרבה שנים, ואם לא היינו מקבלים אותה ממש מגילוי איטי, הדרגתי מכל דור ודור, מהחכמים שמשיגים את השיטה הזאת ומממשים אותה וכותבים עליה וכך מוסרים לנו, לא היינו יכולים להצליח.

אורן: איך זה שאדם חי בלי שיש לו פחד מהמוות? לא מובן כל כך. כאילו אין לו איזה עוגן.

יש לו עוגן.

אורן: אין לו אבל. אין לו נקודת ייחוס כאילו. יש לנו שתי נקודות ייחוס, אני נולדתי ויום אחד אני אמות. זה נותן איזו מסגרת, אתה יודע, לסרט הזה.

התחייבות. חובתו.

אורן: לא, אתה אומר שאדם שיוצא מעצמו הוא כבר לא פוחד מכלום.

יש לו פחד גדול.

אורן: ממה?

האם אני מספיק מצליח לגרום טוב לעולם, לקרב את האנשים לאותה דרגת המדבר? יש לו פחדים וחרדות ומתחים ותכניות גדולות להספיק ולממש כמה שאפשר. עוד יותר. הוא לא חי עבור עצמו, אבל הוא מקבל חיים אחרים כמו של עצמו. הדאגות שלו פי כמה שהוא מתקשר לאחרים, הן הופכות להיות הדאגות שלו, כי הוא נמצא יחד איתם, באותה רשת רגשות.

המתחים שלו, הדאגות שלו, החיים שלו, מצד אחד, הרבה יותר קשים. אדם פרטי אחד, איזה איכר, או משהו, פועל, אז עבור המשפחה שלו ועבור עצמו, הולך הולך, לא לא. כאן יש לך דאגה, יש לך שבעה מיליארד ילדים, ואתה חייב להביא אותם לתיקון, כך הוא מרגיש, האדם הזה, אתה חייב לגרום להם טוב. זה לא להאכיל את כולם ולחתן את כולם ולגרום לחיים גשמיים לכולם, ממש לכולם. את המתח, את העול הזה הוא מרגיש.

ניצה: כשסיפרת עכשיו, ניסיתי לחשוב על המשחק הזה שאתה קורא לו משחק החיים. ופתאום איזו הבנה איך אנחנו כבני אדם ממש לא מבינים את המשחק הזה. אנחנו נמצאים בתוך המשחק עצמו ואולי לא מבינים באמת את המטרה שלו. כאילו לא נתנו לנו, הרי כשהגענו לפה אף אחד לא קיבל הוראות הפעלה, מה המטרה של המשחק הזה.

לא. כי אסור לאדם לדעת יותר מגובה ההתפתחות שלו.

ניצה: אבל יוצא בסוף שאנחנו כאילו חיים חיים שלמים, ויכול להיות שבכלל לא עשינו שום דבר ממה שעכשיו דיברנו.

התקדמתם בצורה טבעית, אינסטינקטיבית. אף אחד לא עשה מעצמו מימוש עצמו, אלא מימשתם את עצמכם לפי פקודות הטבע. כך אנחנו מסתכלים על החיים הגשמיים, ובחיים הגשמיים בטוח שכך. רק בחיים רוחניים, בלהתקשר לכולם, שם יש חופש.

ניצה: זה מעורר הרבה מחשבות.

כן? אני מרגיש שדווקא הפוך.

ניצה: זה משנה את כל הגישה לחיים, למוות.

זה נכון, אולי, אני לא זוכר, אני מבין שזה כך. אבל כשמתחילים לראות את זה, זה כל כך חופשי, זה כל כך פתוח, כל כך מובן, הכל כל כך מתקשר יפה ונוח, זו כאילו באמת הרגשה אחר הלידה.

ניצה: והלידה האמיתית.

כן. שאין כבר דברים לא מובנים, פחד, מוות, חסרונות. יש דאגות גדולות, יש הכל, אבל למימוש, ודווקא לא על עצמו, אז הדאגה הזאת היא עוד יותר רחבה, המימוש שלה עוד יותר נעלה.

אבל אנחנו צריכים בהפצה שלנו, בלימוד, להיזהר מאוד איך אנחנו מגישים את זה לבני אדם. או שמדברים אליו רק שטוב להתחבר, מזה יהיה לך מזון, או שאם אתה תתחבר תהיה לך גם השתתפות יותר גבוהה, שאתה תרגיש חיים יותר נעלים מעל הבעיות שלך, מעל כל החסרונות שבעולם הזה. זאת אומרת, עדיין כאלו.

או שאתה תלך הלאה, אם תתחבר עם אחרים, אתה תשיג מודעות יותר עליונה, מִדרגת האדם. זה כבר סוג אחר של הסבר, לאנשים מיוחדים, שאז אנחנו אומרים לו על פתיחת העולם החדש, רמה חדשה. זה המימד החדש, אחר לגמרי. ואחר כך על הגלגולים ועוד.

אורן: אם אני מבין את הציור הזה נכון, זה כמו שהיום בטכנולוגיה יש מושג שנקרא מחשוב ענן. מה זאת אומרת מחשוב ענן? נניח שאנחנו מחשבים, אתה אני וניצה, ומחשוב ענן זו איזו טכנולוגיה שבה משתפים, המידע לא נמצא במקום מסוים, אלא הוא נמצא כמו מעין ענן כזה, שממנו כל משתמש, כל תחנת עבודה, לא משנה מה, יכול לינוק ממנו. זאת אומרת, עכשיו המידע נמצא פה באזה ענן כזה, ונניח שהמחשב שלך קרס. אז בעצם למידע לא קרה שום דבר, כי הוא נמצא לא בתוך המחשב שלך, אלא בענן, ואז אנחנו יכולים להקים תחנת עבודה חדשה ולהתחבר שוב. בקיצור, הכל קיים, שום דבר לא הולך לאיבוד והכל זמין למי שמסוגל להתקשר. למה הדימוי הזה בא לי? כי אם אני מבין את הסכמה שהסברת היום בתכנית, ברגע שאדם מפתח את המודעות שלו עד כדי כך שהוא מרגיש את החיים שלו לא מתוך הלב הפרטי שלו ורק האני הצר והמוגבל, והוא יוצא אל הכלל, הוא בעצם עובר אל המימד הזה שהוא משותף, כללי, אל אותו ענן כזה שהוא לא מושפע מקיום תחנת העבודה הזאת בחומריות ובגופו. והרמה הזאת, גם אמרת שהיא כמו רשת, לכן בא לי הציור.

אבל המחשב שלך נמצא שם, לא כאן, הוא לא נמצא מחוץ לרשת, מחוץ לרשת נמצאת רק הבהמה שלך.

אורן: כן, על זה אני מדבר, על הגוף שלו, של האדם.

כן. אבל לא מחשב, לא מחשב, כל כולך בדרגה הרוחנית, בדרגת האדם נמצא שם.

אורן: המודעות שלי.

הכל, כן.

אורן: חוץ מהגוף הזה שפתאום יכול להיות חולה וימות אפילו.

הוא לא שייך. הוא לא שייך לגמרי לאותו המימד.

אורן: שהוא מימד המודעות.

כן.

אורן: אז עוד פעם נסכם. אז מטרת הקיום שלי, במהלך חיי, לפרוץ את הגבולות של הכרה שלי כאן.

לבנות את עצמך שם.

אורן: בתוך הענן הזה.

כן. ענן המידע.

אורן: אני חושב שבנקודה הזאת, עם הדימוי הזה, כדאי לנו לעצור את השיחה הראשונה בנושא המרתק. ותודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. חיים חדשים בונים בתוך הענן. עד הפעם הבא שיהיה לכם כל טוב ולהתראות.

לחצו כאן להורדה