חיים חדשים - תוכנית 105 - תפיסת המוות

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום, ותודה שאתם מצטרפים  לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן ושלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו עוסקים בדיון שני בנושא "החיים והמוות". בשיחות הקודמות למדנו מהרב לייטמן איך לנצל את תהליכי ההיריון והלידה, על מנת לפתח מודעות חדשה, מודעות לקשר חדש בינינו בתוך המשפחה, כלפינו, וכלפי העובר והילד שנולד.

בסוף מחזור החיים של האדם יש תופעה נוספת, מאוד משמעותית, שמעצבת את הרגשות והמחשבות שלנו על החיים ובכלל, תופעת המוות. מתוך תפיסת החיים האינטגרלית של הרב לייטמן נלמד הפעם על הכְוונות ועל יחס נכון אל המוות, אל אותה תופעה שמתרחשת בסוף חיי האדם ומשפיעה על כולנו.

ניצה: כשאנחנו צריכים ללוות אדם מסוים בתהליך הגסיסה שלו שמוביל למוות, זה יכול להיות איש מבוגר או איש צעיר במשפחה, אתה מלמד אותנו שברגעים של משבר, יש בהם תמיד גם הזדמנות להתפתח וללמוד משהו.

האם אתה יכול ללמד אותנו דרך הגישה שלך, ולתת לנו כלים כלשהם איך להתמודד נכון עם רגע מסוים שבו אנחנו חווים תהליך לא פשוט. איך דווקא להצליח להתפתח ולהשיג איזו השגה חדשה משותפת יחד עם האדם שעובר בעצמו את התהליך ומתקרב אל המוות, וגם עם המשפחה שמלווה אותו.

אם נספר לאותו אדם על החיים החוץ גופיים, על החיים האינטגרלים, בזה אנחנו מסבירים לו שאנחנו בעצם לא מפסיקים להתקיים. אלא סך הכל נפרדים מהגוף, נפטרים מהגוף לכן נקרא "נפטר", ואנחנו עוברים למציאות החדשה.

במציאות החדשה יש היפוך חדש. כמו אדם שמתפתח בתוך הרחם, נולד לחיים שלנו ואחר כך עובר כל מיני תהליכים ותקופות בהתפתחות שלו, כך גם כשהוא מתחיל להתפתח בעולם האינטגרלי,  יש בדיוק אותם תהליכים של התפתחות, רק שהם לא נמדדים לפי ימים, לילות, חודשים, שבועות וכן הלאה, אלא הם נקראים כבר "מצבים", "מדרגות", או "דרגות של התפתחות" לפי המידה שבה הוא נקשר לכולם במודעות החדשה שלו. תוך כדי ההתפתחות שלו בשדה החדש, בשדה של הלב המשותף, של המוח המשותף, הוא עובר תהליך קליטה שנקרא "ימי הקטנות" שלו. כשהוא נמצא שם, הוא לא יודע בדיוק באיזו צורה ואיך, אלא רק מתקיים. הוא לא יודע בדיוק עדיין את כל הסיבות והתוצאות מהפעולות שלו לקראת ההתקשרות עם הציבור הרוחני כביכול בדרגה הזאת. אבל יש לו חוקים שהוא מתחיל להכיר אותם לאט לאט, על ידי מה הוא יכול להתקדם, להתקרב ולהתקשר יותר. דרכם הוא לומד בעצם את המערכת החדשה, את העולם החדש, את היחס שלו לטבע החדש, כי הטבע החדש כולו משפיע, כולו השפעה ואהבה. האדם לומד איך הוא יכול להזדהות עם המערכת הזאת בהתאם לזה שהוא מפתח גם בעצמו השפעה ואהבה לכולם. בעולם האינטגרלי האדם עובר אותם שלבים שנקראים "עיבור", "יניקה", "מוחין", וכך הוא מתחיל להכיר את מערכת היחסים שלו עם האחרים. "ספירות", "פרצופים", "עולמות", כך נקראים חלקי הרשת, חלקי הקשר היותר קרובים והיותר רחוקים שהוא רוכש, עד שהוא מכיר את כל המערכת כולה. והכל בהתאם למידת תיקון עצמו להשתתפות, לחיבור ולאהבה. זה התהליך שנמצא לפניו.

בצורה כזאת אנחנו יכולים להסביר לאדם כדי שיבין שיש לפניו מערכה חדשה, תהליך חדש, והחיים ממשיכים בהרמוניה עליונה ובחוקים עליונים. במקום קבלה יש נתינה, וההתפתחות נמשכת. מה שמסתיים כאן בעצם זה שהאדם נפטר מהאגו שלו והוא עובר לעולם שכולו טוב, שכולו אהבה. הוא מגלה שכל אחד ואחד תומך ועוזר. גם אם הוא מגלה שיש כוחות בעד ונגד, כי הוא מגלה כביכול כל מיני כוחות חיוביים ושליליים, אבל הם רק כביכול, כי דרכם הוא לומד איך להשתמש בשילוב של שני הכוחות האלה כדי להתכלל נכון במערכת. המערכת ממש נפתחת לפניו, נפתחים לפניו חיים של התפתחות.

כאשר האדם נפטר מהגוף הגשמי שלו, הוא נפטר בעצם מהרצון לקבל שלו. לא מדובר על הגוף שלנו הפיזי, אלא על המהות שלו שהיא רצון לספוג, לקבל, ליהנות על ידי כולם. בזה שאדם קונה יחס חדש, הוא עושה בעצם היפוך פסיכולוגי. לכן אין כאן פחד מאובדן של משהו, אלא ההיפך, האדם נפטר מהדרגה הנמוכה, הבזויה, המאוד עלובה, ועולה לדרגה יפה וטובה. אני חושב שאפשר לחבר איזה סוג של סיפור לגבי הדברים האלה, ובאותו כיוון, ברוח של חיבור לכולם, להסביר את הדברים גם בחינוך האינטגרלי שלנו, כי בזה האדם מתעלה מעל המוות הגופני.

ניצה: נניח שאני מלווה משפחה שחווה את התהליך הזה, ואני רוצה להעביר להם את התהליך, את כל הידע הזה. אז יש כמו שאמרת, תהליך תיאורטי שהייתי מספרת להם, אבל אנחנו יודעים שזה לא מספיק. הייתי רוצה לעבור איתם איזה תהליך. איזה תהליך היה נכון לעבור איתם?

כרגיל, רק על ידי שיחות וסדנאות, אנחנו יכולים לתאר לאדם את התהליכים שהוא עובר בזמן שהוא רוכש את תכונת ההשפעה, כשהוא רוכש את הרגשת הזולת במקום הרגשת עצמו. שכוונת הכלל "ואהבת לרעך כמוך" היא, כמו שעכשיו הוא אוהב את עצמו, וכל הדאגות שלו בכל רגע ורגע הם רק איך להחזיק את עצמו, בכל דבר ודבר, כך הוא מתחיל לדאוג לזולת, ובזה הוא מפסיק לדאוג לעצמו. הוא גם מקבל תמיכה מהסביבה, כי היא מנטרלת לו את הדאגה לעצמו, ואז הוא נכלל בבעיות כביכול, ברצונות, בחסרונות החדשים שמחוץ לגופו. לכן כשגופו נפטר זה לא אובדן, לא מצד הרע ולא מצד הטוב, כי הוא כבר מרגיש את המקום שבו הוא מקבל את הרגשת החיים. החיסרון והמילוי כבר לא נמצאים בו, הם בהתקשרות שלו עם הזולת, לכן הרגשת הפחד מהמוות נעלמת.

אורן: כשאחד מחברי המשפחה מתקרב לפטירתו מעולם, בתמונה הזו יש לפחות שני גורמים שונים, האחד זה האדם עצמו, והשני הם הסובבים אותו. בוא ננסה לפרק את כל אחד מהזווית שלו. יש את המעורב ואת הטיפול של בני המשפחה באדם, ויש את האדם עצמו. ואותי מסקרן דווקא האדם עצמו. נניח שאבחנו אצלו את מחלת הסרטן, וגם קיימת הבנה שתוך זמן מסוים הוא יסיים את חייו בעולם הזה. נניח גם שאותו אדם לא התוודע לשיטה אותה אתה מתאר, אבל יש לו כל מיני הרהורים לגבי החיים עצמם.

מה לפי תפיסת החיים שאתה מצייר, לפי המימוש העצמי של האדם, איך אני יכול לנצל בצורה אופטימאלית בעודי בחיים את ההתקשרות של אהבה לזולת במקום לעצמי? מה מתוך העולם שאתה בא מתוכו, מתוך תפיסת החיים החדשה הזאת, אתה יכול להעניק לאדם במצבו שיגרום לו לממש את פרק הזמן שנותר לו?

אין יותר מה להגיד, אלא רק לפתוח ולדבר עוד ועוד בהרחבה על אותם הדברים שדברתי עליהם.

אורן: אני עכשיו נמצא בהרהורים כאלה.

הוא מוכן לשמוע.

אורן: כן, ודאי, אחרת לא היינו עורכים את השיחה הזאת. אנחנו רוצים להבין, במצב הרגשי שהוא נמצא בו עכשיו, עם מה אתה בא אליו?

אני אסביר לו דווקא שהחיים שאנחנו חווים אותם כמו חיות הם לא החיים, אלא שהחיים האמיתיים הם בדרגת ההתקשרות בינינו. בהם אנחנו משיגים את מהות החיים החדשה, אנחנו חיים ומתפתחים באמת בצורה לא מוגבלת. עם חיסרון שאפשר למלא אותו בהשפעה ובאהבה בצורה בלתי מוגבלת. כשאני חי כאן, בעולם הזה, בגוף שאני שנמצא בו, הכל מוגבל אצלי, כולל החיים עצמם, אני יכול לאכול כמות מסוימת ולישון מספר שעות, וכולי.

אורן: במה הוא מוגבל?

בהכל.

אורן: זאת אומרת כל אדם במהלך החיים הוא כזה.

 כן, במהלך החיים הרצון שלי מוגבל.

אורן: איזה רצון?

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הכל מוגבל. או על ידי כמה שאני יכול לספוג, או על ידי החברה שלא נותנת לי אפשרות להתמלא.

אורן: זאת אומרת להשיג את כל מה שאני רוצה.

כן. הרצונות של אוכל, מין ומשפחה שייכים לחיים הגופניים, בהם אני מוגבל על ידי הגוף שלי. כסף, כבוד ומושכלות, הכוונה שליטה וכל מה שמלווה לזה, שייכים לרצונות האנושיים, הם לא רוחניים, הם לא בדרגת האדם, אלא בדרגת אנוש. אלה הם שאיפות אנושיות ובהם אני מוגבל על ידי החברה.

אורן: מה פרוש?

 החברה לא נותנת לי. אני רוצה את כל הכסף שבעולם, אני רוצה כבוד ושליטה בעולם, את כל הידע שבעולם, האם נותנים לי? לא. זאת אומרת, בחיים גופניים אני מוגבל על ידי הגוף.

אורן: מה הכוונה גופניים?

למשל כמה אני מסוגל לאכול.

אורן: נכון, לדוגמה אתמול הייתה לפנַי ארוחה יפהפייה, היו לפני הרבה דברים טובים, אבל אחרי עשר דקות של אכילה, זהו, לא יכולתי לאכול יותר. כלומר בסיפוקים הגשמיים אני מוגבל, כי יש לי מוגבלות.

יותר מזה, ככל שאתה ממלא את הרצון הזה אתה הורס אותו, זאת אומרת לא רק שאתה לא יכול לאכול יותר מהכמות שאכלת, אתה גם לא רוצה לאכול, הרצון נעלם. אותו דבר לגבי מין, הרצון נעלם. ברגע שאתה ממלא את הרצון הזה הוא נעלם, אתה לא רוצה יותר, אומנם אחרי זמן מה יש התחדשות, אבל זה משהו אחר, אותו דבר כמו עם הרצון לאוכל ולמשפחה, אתה מוגבל על ידי הגוף. מלבד הרצונות האלה יש רצונות לכסף, לעושר, לכבוד, לשליטה, לדיכוי האחרים, למושכלות, אבל ברצונות האלה החברה לא נותנת לך להשתמש בהן. אתה יכול אולי לקנות אותם לעצמך באזור קטן בסביבה, אבל גם זה נעשה על ידי מאבקים מול האחרים. אלה הם כל החיים שלנו. החיים מוגבלים, אתה אף פעם לא ממלא את החיסרון.

אורן: לא הבנתי מה זה חיסרון.

זה רצון פשוט, מה שחסר לי נקרא "חיסרון". כי בזה שאני ממלא את הרצון, הרצון נגמר. או שמישהו מגביל אותי ולכן אני לא יכול יותר להשתמש בו יותר או למלא אותו, זאת אומרת אתה מוגבל בחיים האלה.

מה שאין כן בחיים של השפעה, לא בחיים של מילוי עצמי, אלא במילוי הזולת, אם אתה נהנה מהשפעה לזולת, אתה בלתי מוגבל, אתה יכול לספק לשני את מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, מצב רוח, יחס כלשהו, אהבה, חום. אם אתה נהנה והוא נהנה, אז אתם במצב שאין בו גבול.

לכן החיים האלה נקראים "חיים נצחיים", כי אין בהם גבולות לשום כיוון, לא בזמן, לא בתנועה, לא במקום, לא בהרגשת הגובה, העוצמה, בשום דבר. אף אחד לא מגביל אותך להשפעה, לא אתה את עצמך, ולא האחרים שמוכנים לקבל את ההשפעה. אתה יכול להגדיל את הרצון להשפיע, הם פתוחים אליך, הם לא דוחים אותך. אז יוצא שהרגשת הקיום בדרגה הזאת היא הרגשת קיום נצחית, שלמה, בלתי מוגבלת, ולזה אנחנו צריכים להגיע.

המשבר הנוכחי וכל החיים שלנו, במיוחד בתקופה הנוכחית, דוחפים אותנו לעבור למדרגה החדשה הזאת. איך? משך המשבר הנוכחי אנחנו צריכים להרגיש שאין מזון, אין משפחה, אין מין, אין עושר, אין כבוד, אין מושכלות, אין כלום. החיים אומללים ואני לא יכול לספק לעצמי שום דבר, אני נמצא בכזאת צרה ש"טוב לי מותי מחיי", אני מוכן ממש לשים קץ לחיי. לכן בשלב הזה באים הנציגים של החינוך האינטגראלי ומסבירים שיש פתרון ועוד איזה פתרון לחיים. אתה לא הגעת לחיים האלה קודם, כי לא רצית לשמוע. אנחנו חיכינו לרגע שאתה כן תהייה מעוניין לשמוע, לכן אנחנו באים אליך ואומרים "תשמע", ואז מספרים לו.

אורן: אבל ימיו של אותו אדם ספורים.

זה לא חשוב. אני לא אדבר עכשיו האם אנחנו יכולים לשלוט על התהליך האחרון הזה.

אורן: זה גורל.

לא זה לא גורל, נדבר על כך בפעם אחרת.

אורן: איך אותו אדם חולה מנצל את הימים שנותרו לו?

בזה שהוא כל הזמן משתדל להיות מעל הגוף שלו, ולרכוש כמה שיותר ידיעות ורגשות של העולם העליון, השפעה, נתינה, אהבה, חיבור, ערבות.

ניצה: האם יש תרגיל מסוים שהוא יכול לתרגל או לעשות?

ודאי, לשם כך יש לנו סדנאות, מלבד השיחות.

אורן: האם יש משהו ממוקד יותר שניתן להעביר לאותו אדם במצבו הנוכחי?

רק על ידי שיחה ניתן להוציא אותו למצב רגשי על מנת שיהיה כמה שיותר למעלה מהמצב הגופני שלו, שיהיה כמה שיותר בכוונות של השפעה וחיבור. בזה הוא יתחיל להרגיש עד כמה הוא מקל על עצמו, על מצבו, על מצב הרוח שלו, ואפילו על תהליך המחלה שעוברת עליו. כי כל מה שעובר עליו, הוא אך ורק על מנת לדחוף אותו ולקרב אותו למימד העליון.

אורן: אמרת שהוא צריך להשתדל להיות כמה שיותר במחשבות על השפעה וחיבור.

הסובבים מדברים עימו, בשיחה הדדית, על אותם הדברים שדיברתי עליהם. יש מי שמגיע אליו לשיחות, או שלוקחים אותו לשיחות במעגל יחד עם אנשים שנמצאים במצבו, הכל בהתאם לתנאים בהם הוא נמצא. אפשר גם בצורה אינטרנטית, זה ממש טיפול, כמו שהוא מגיע לקבל טיפול רפאי באיזה מקום.

אורן: נניח שנחבר את האנשים האלה, שימיהם קצובים, דרך הסקייפ ונארגן להם סדנה. איזה סוג של סדנה היית עושה להם?

ממש אחד לאחד, אני פונה לאדם החולה דרך המסך ומספר לו על כל מה שיש לספר. איך להתעלות מעל המחלה, מעל הגוף, מעל הרגשות האגואיסטיים שלו לקראת החיבור עם הזולת, ההשתתפות עם הזולת. אני מספר לו על אהבת הזולת, ואם הוא משתדל להרגיש ולהעביר את הדאגה מעצמו לזולת, זה עוזר לו לצאת מתוך גופו החולה לגוף החדש, למערכת של הגוף הרוחני. זה עד כדי כך שגם אנחנו יכולים להרגיש את התופעות שקורות בגוף שלו, כי הן תופעות חיוביות לפי הכלל שהכל מערכת אחת, גם גשמית וגם רוחנית. התופעות שהוא מקבל בצורה גשמית באות כדי לדחוף אותו, כמו משבר, למצב הרוחני. הקשר עם האחרים נקרא "רוחני", לכן אם אותו אדם חולה הולך לקראתו, אז כבר אין ייסורים שדוחפים אותו מאחור. הם כבר נעשים יותר קטנים ואולי גם נעלמים.

אורן: נעבור לדבר על הסובבים אותו. על המשפחה הקרובה, ועל האנשים שסביבו. אילו דגשים מתוך תפיסת העולם שאתה מלמד אותנו, של "ואהבת לרעך כמוך", אתה יכול לתת לקרובי המשפחה כלפי אותו אדם שימיו ספורים. כמו שאתה מלמד אותנו איך ליישם אותם העקרונות במצבים השונים במהלך החיים, בסיטואציות השונות שכל אחד נקלע אליהם. כשדברנו על מצבים קודמים בחיי אדם, נתת לנו הכוונות מאוד מדויקות וברורות שיגרמו תועלת מקסימאלית, נניח כמו שלום העובר. איזה יחס אופטימאלי היית מלמד את האנשים הסובבים להעניק לאותו חולה, ואולי גם לעצמם. הרי המצב הזה מעלה הרהורים כלליים, הוא מצב מאוד מיוחד, כולם בסערת רגשות. איך בני המשפחה צריכים להתייחס אליו בימים הספורים האלו?

יש לנו הרבה חומר על חיבור, על מה שאנחנו משיגים מחיבור, רק צריכים לעבד אותו נכון כלפי אותו אדם. בני המשפחה צריכים להתייחס אליו כאל אדם שלא מסיים את החיים. שהוא הולך קדימה וגם עובר מהחיים האלה לחיים יותר עליונים, רוחניים. הם צריכים להתייחס אליו כאל מי שסך הכל נפטר מהגוף ולא יותר. צריך רק לגרום לו כמה שיותר יכולת להתחבר למימד של השפעה, לחיבור עם הזולת, לאהבת הזולת. הם צריכים להשתתף בזה רגשית, נפשית.

אורן: מה הכוונה?

גם הם צריכים לעבור שינויים בהתאם לזה, הם צריכים לדבר איתו על כך. אנחנו צריכים לתת להם חומרים שלנו על מנת לדבר איתו. הם צריכים לסייע לו להפטר מהגוף עוד לפני שהגוף נפטר. כי הגוף שאצלו הוא הגוף הפיסי, הבשר, והגוף האמיתי של האדם זה הרצון לקבל שלו, לעצמו. לכן הם צריכים לעזור לו לפטור את עצמו מהגוף האגואיסטי ולעבור להשפעה, לאהבה ולחיבור עם הזולת. זה מה שהם צריכים לעשות, הם צריכים לסייע לו בזה. לדבר על כך בצורה רגשית וכמה שיותר משכנעת. הם צריכים להיות בזה בעצמם וגם יחד עימו, וכך הם לא ירגישו שיש בכלל את המעבר הזה. הוא ירגיש שהוא נמצא בחיים הרוחניים, בחיים שמלאים התפתחות, בחיים אין סופיים ונצחיים, וכך גם כל המשפחה. במידה שהוא ירצה להפטר מגופו האגואיסטי, זאת אומרת מהאגו שלו הפנימי, במידה הזאת הוא לא ירגיש שהוא נפטר מהגוף שלו הגשמי. זה לא יהווה לו שום מכשול.

אורן: האם אתה יכול לכוון אותם בשיחות האלה, על מה היית רוצה שהם ידברו איתו?

אם אתה רוצה אז יש ספרים שלמים על כך, אפילו בדת, הכל תלוי איך מפרשים אותם.

אורן: נשמע כאילו היית רוצה שהם יקיימו איזה דיון ביניהם, איזה סוג של סדנה, אולי אתה יכול להוביל אותם לשאלות מנחות לסיטואציה הזאת וגם את החולה עצמו?

הייתי מספר לו על כל תהליך החיים של האנושות שאנחנו עוברים, זאת אומרת על התפתחות כל האנושות כאורך חיים אחד. הייתי מסביר לו שמהות האדם היא רצון לקבל, איך הוא מתקיים בעולם הזה כדי להגיע בסופו של דבר להחלטה שהחיים האלה הם חיים זמניים, וניתנים לנו רק כדי לעלות מדרגה לדרגה. כמו שעברנו מדרגת הדומם לצומח ואחר כך לחי, כך אנחנו צריכים עכשיו לעלות לדרגת המדבר. הייתי מסביר לו שדרגת המדבר היא דרגת ההתקשרות עם הרצונות והמחשבות של הזולת, "ואהבת לרעך כמוך". למה המגמה הזאת נקראת "חירות ממלאך המוות", כי אם אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו, אז אנחנו לא מרגישים את המוות. אנחנו לא מרגישים את האובדן.

אורן: מה זה בדיוק הרצון לקבל שאתה כל הזמן מדבר עליו?

זה רצון ליהנות מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. הרצון לחיות בצורה בהמית, הרצון להתקיים, להיות קיים, זה נקרא "רצון לקבל".

אורן: האם זה לא טוב לרצות להתקיים, הרי זה יסוד החיים?

אם אני חושב על זה, אז ודאי שזה לא טוב.

אורן: לא הבנתי, האם אתה לא רוצה לחיות?

אני רוצה לחיות, אבל אני צריך להגיע למצב שאני קובע שזאת לא צורת החיים, שצורת החיים היא אחרת. עלי להגיע למצב שהדאגה שלי היא לא לגוף שלי, לא לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, אלא הדאגה שלי היא לזולת. והדאגה הזאת צריכה להיות עד כדי כך קודמת ויותר גדולה מהדאגה לעצמי, לפי "ואהבת לרעך כמוך".

יוצא בזה שאני נפטר מהרגשת הגוף שלי עם כל החסרונות שלו, עם כל הרצונות שלו. ובכלל אני לא מרגיש את הגוף שלי כבשר, אני עובר לכך שהדאגות שלי הן רק לזולת. בצורה כזאת אני מגיע לשלב הבא, אני  נולד במימד הבא, בעולם הבא. לזה אנחנו נמשכים.

החוקים במימד הבא הם חוקים של הדדיות, ערבות. בזה אני באמת נפטר ממלאך המוות, זאת אומרת אני לא נפטר מהחיים, אלא נפטר דווקא מהמוות. למה? מפני שהרשעים האלה בחיים נקראים מתים. זאת אומרת מי שדואג לעצמו לא מרגיש את החיים באמת, כי כל החיים שלו הם כדי איכשהו להחזיק את עצמו. אבל כשאני מתחיל לצאת לזולת, אני מרגיש שההתפתחות היא בלתי מוגבלת, אני מרגיש את המילוי הבלתי מוגבל. צריכים לפתח את השיחות האלה, את הגישה הזאת, ודאי בהתאם למצב של האדם, אבל בעצם זה הקו.

אורן: זאת אומרת יהיו זמנים בהם בני המשפחה של החולה יצפו בשיחה הזאת וישמעו את הרעיונות שאתה מתאר. יכול להיות שיהיה שלב שבני המשפחה ינהלו עם האדם החולה שיחות רגשיות ביניהם.

כן. שייקחו דוגמה ממני ויעשו אותו דבר. אם אני נותן גם לבני המשפחה נושא וקווים מנחים, אז זה יהיה כדאי. כי על ידי כך אני גורם גם לכל בני משפחה לחזור לאמת.

אורן: בוא נניח שלפנינו יושבים בני המשפחה ואתה מכוון אותם עכשיו.

הם צריכים להתכלל עם הרעיון הזה, הם צריכים להרגיש את התהליך הזה כדי לשכנע את החולה, כי בזה הם משכנעים את עצמם. הם צריכים לקבל הרבה חומר כדי ללוות אותו בצורה יפה ונכונה בכל התהליך, על מנת שיכנסו איתו יחד בצורה רגשית לאותו מימד, למימד היותר עליון של השפעה. בצורה כזאת הוא ירגיש כמה הם נמצאים עימו, עד כדי כך שהם ירגישו שהם לא נפטרים ממנו והוא לא נפטר מהם. אלא הם מתחברים עכשיו בדרגה יותר גבוהה וממשיכים יחד, אפילו שגופו נפטר. הם ממשיכים יחד כי הם התקשרו ביניהם במימד יותר עליון שהמוות לא חל עליו.

אורן: נניח שהם רוצים, איך הם עושים את התהליך הזה?

על ידי חינוך. הם מדברים ביניהם על חוקי החיבור ביניהם, מה זה נקרא להיות מחוברים.

אורן: האם כל השיחות צריכות להיות יחד עם החולה, או אתה מעדיף שהשיחות יהיו בנפרד כהכנה לשיחות עם החולה?

יחד עימו זה יותר טוב. כי אם הם ידברו קודם ביניהם אז הם יכולים אולי לשחק משהו לא אמיתי. כשהם לפניו, הם לחוצים ונרגשים לדבר מכל הלב. יש כאן שכנוע עצמי מאוד חזק.

אורן: אם כך כולם מדברים יחד. אתה יכול לתת לנו שאלות מנחות?

איך לזכות בחיים חדשים כאן ועכשיו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". האם חשוב מי חי ומי מת? אם אנחנו, כבני אדם, עולים לדרגת האדם, אז הגוף שלנו לא מהווה שום מחיצה בינינו לבין המימד העליון. יכולים להיות אנשים שחיים גם עם "החמור" שלהם יחד.

אורן: מי זה החמור הזה?

הגוף, הבשר. ויכולים להיות אנשים שחיים עם החמור שלהם יחד, ויכולים להיות כאלה שנמצאים כבר ללא חמור, אלא בצורת רוח אבל הם נמצאים בקשר הדדי ביניהם. הגוף לא מהווה מחיצה ביניהם, הוא כלום, לכן איך הגוף יכול להוות איזו הפרעה? הרי הוא רצון לקבל, לכן אם אנחנו משתמשים בו כדי להשפיע, אז הוא ממש מסייע לנו.

אנחנו לא מדברים על הרצון לקבל הגופני, על אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, לא, אנחנו מדברים על רצון לקבל שרוצה הכל לעצמו. עם אותו רצון לקבל שדרכו רציתי לנצל את הזולת לעצמי, אני רוצה עכשיו להשפיע לזולת. רצון ששייך לקשר עם הזולת נקרא "יצר הרע", אם אני השתמשתי בו רק לטובת עצמי, אבל אם אני אשתמש בו לטובת הזולת הוא יקרא "יצר הטוב". רק על הרצון הזה מדברים, ולא על כל מיני הרצונות האחרים, הרצונות הנמוכים יותר, הגופניים.

אני אסביר להם מה זה יצר הרע ומה זה יצר הטוב. איך אנחנו ממיתים את עצמנו, מגבילים את עצמנו בהרגשת החיים, אם אנחנו חושבים רק על עצמנו. מה קורה אם אנחנו מתחילים לפתוח את עצמנו כלפי הזולת, איך נפתחים לחושים החדשים, לרגשות החדשים, לעולם החדש, וכך אני מתקדם איתם.

אורן: נניח שמידי יום אתה משוחח איתם זמן מסוים, האם אפשר גם לתרגל את הדברים?

הם צריכים פשוט לחזור על אותם הדברים שדיברתי איתם, כי הם כל הזמן מטפלים בחולה.

אורן: הם לא עוזבים אותו, אלה הימים האחרונים שלו. תן לנו שיעורי בית עד השיחה שלך איתם למחרת.

כמו שאני מדבר איתם, כך הם צריכים לדבר איתו. על אותו נושא, הם צריכים כל הזמן לבשל אותם הדברים.

אורן: אם כך שיעורי הבית זה לדבר על הרעיונות שאתה מספר לנו עליהם. האם להשתדל שגם הוא ידבר?

ודאי, כמה שיותר, כמה שמסוגל, ועוד איך. וכולם כאילו משחקים, זאת אומרת הם כאילו לא מבינים, לא מרגישים, הם לא נמצאים בזה בצורה האמיתית.

אורן: במה?

בהרגשה או בהתפעלות מהרעיון הזה מלכתחילה, כשאני מתחיל לדבר איתם. אבל לאט לאט, על ידי כך שהם כל הזמן נכללים מזה, הם מתחילים להרגיש שבאמת הטבע עובד כך. וכמו שאנחנו נולדים בעולם הזה וחיים בעולם הזה, כך אנחנו ממשיכים, וכולי. זאת אומרת אנחנו מתחילים להרגיש את הנצחיות שבטבע, את כל המעגל הזה הגדול.

אורן: מה כל זה המשחק?

כשאני בא אל המשפחה ומתחיל לדבר על דברים האלה, ולא משנה אם זו משפחה חילונית או לא חשוב מה.

 אורן: ברור. האם אתה תדבר גם עם כולם ביחד, או שאתה תפריד ביניהם?

אני אדבר עימו בנוכחותם, הם צריכים ללמוד את הדברים האלה.

 אורן: ואז מה קורה?

אחרי שאני מדבר עימו, בנוכחותם, אני מתחיל לאט לאט, לפי המצב שאני מרגיש, לצרף אותם אלי. כי הם מבינים בעצם שכל העבודה שלנו היא משותפת בינינו כלפיו, על מנת להביא אותו להרגשה שהיא למעלה מהחיים האלה. לשכנע אותו, להביא לו מצב רוח, לגרום לו לדמיין, לא חשוב איך נקרא לזה. אנחנו כאילו מדברים על משהו זר, מוזר, והעיקר זה להוציא כאילו את האדם מהצרה שלו.

אורן: מה זה הדבר הזר הזה?

אנחנו מדברים על רוחניות, על החיים שמחוץ לגוף החולה. כשאנחנו מתחילים לדבר בצורה כזאת אז אנחנו נכנסים לזה יותר ויותר, וכך אני מצרף את המשפחה וכולנו מדברים, יש שאלות ותשובות, ועוד אפשרויות למיניהן שיכולות להיות כאן. בצורה כזאת אני מכניס אותם לתהליך, אני גורם להם לחשוב על החיים שמחוץ לגוף, מחוץ לרצון לקבל.

הגוף נקרא "רצון לקבל לעצמו", הגוף נקרא "האגו שלי", וכשאני הופך אותו לגוף האחר, בדרגה הבאה, אז אני מתהפך, אני נולד, אני רוצה להיוולד. זאת אומרת את כל הרצון לקבל שלי אני מכַוון עכשיו להשפעה.

 אורן: הדגשת קודם שהמשפחה צריכה לשתף איתך פעולה בהתנהגות החיצונית כלפיו. השאלה לְמה תכוון אותם, יש פה איזה משחק תפקידים?

אם הם צריכים לתמוך בי כלפי החולה. קודם אני מדבר איתו והם שומעים, אחר כך אני מבקש מהם להצטרף. הם מבינים שהם צריכים להצטרף כדי שאנחנו נתחיל לשכנע אותו לעלות לדרגה אחרת של הרגשה, של מצב רוח על מנת לנתק אותו מהצרה. לכן גם הם בעצם, יחד איתי, מתחילים לעבוד עליו, ואחר כך אנחנו עורכים בינינו שיחה, כולנו, כשההסבר הוא כל פעם, כל הזמן על המצב העליון. איך עולים לשם, איך אנחנו בונים את הכלים האלה, כי שם אנחנו נולדים, עיבור, יניקה, מוחין. כמו בעולם הגשמי כך אנחנו נולדים גם בעולם הרוחני.

אני מסביר להם איך אנחנו מתפתחים בעולם הרוחני ביחס לכולם, ואם אני לא יכול להשפיע לכולם, אלא יכול רק להיות שם כמי שלא מפריע לעולם הרוחני, לחברה שכולה נמצאת בהשפעה הדדית, אז אני נקרא "דומם", או "עובר". אחר כך אני רוצה קצת להשתתף איתם, אני קצת מקבל וקצת נותן, כקטן, כיונק, כמי שמשתתף כבר בעולם שנולדתי בו, וכן הלאה. בצורה כזאת אני מסביר להם על הדברים האלה, כי זה מקביל למה שאנחנו רואים בעולם הזה. לכן מהתחתון נלמד על העליון, וכך הם נכנסים לזה יותר.

 העיקר שהם ירגישו שהקרוב שלהם נמצא במצב רוח טוב, שהוא מתעלה רוחנית ונמצא בהרגשה טובה, שהוא מתנתק מהמחלה שלו, מהפחדים שלו. יש לו כבר לקראת מה לחיות, הוא חי לקראת המצב הבא. הוא יותר ויותר רוכש את המימד העליון יותר, הוא מאמין יותר, כי הפחד והמחלה עוזרים לו מאוד בזה וגם למשפחה, וכך הוא מתחיל באמת להיכנס להרגשה. האדם שסובל ונמצא במצבים כאלה, מסוגל לעבור את התהליך הזה בצורה מאוד קצרה, ויחד עימו גם הסובבים. מפני שהם מזדהים עימו בצרה, לכן הם חייבים לשכנע אותו כי בזה הם משכנעים גם את עצמם.

הם מתחילים להרגיש שבאמת החיים לקראת הקשר עם הזולת, הם חיים אחרים לגמרי. הם ממשיים אפילו הרבה יותר מהחיים שכאן ועכשיו, מהדרגה הזאת שבאה והולכת, חולפת.

בכוונה אנחנו נמצאים בהכרת העולם בצורה כזאת. למה אנחנו רואים מתחילת החיים עד סוף החיים? למה אנחנו מולידים ילדים, אנחנו מתים והם ממשיכים, וכן הלאה? למה צורת החיים נפרשת לפנינו בצורה כזאת?

אורן: למה?

כדי שאנחנו נלמד ממנה את המדרגה היותר עליונה.

 אורן: כשאתה אומר שהם חייבים לשכנע אותו שהחיים לקראת הקשר עם הזולת הם חיים אחרים לגמרי וממשיים מאוד, איך הם יכולים לשכנע אותו?

הם חייבים לשכנע אותו בזה שהם מדברים זה עם זה, בזה שמראים לו שהם כן מסכימים והם מבינים שככה זה.

אורן: מה זה נקרא שמראים לו?

הם מראים לו שהם גם בזה, והם רואים שזה כך.

אורן: נניח שאני אחד מבני המשפחה, ואתה אומר לי שאני צריך לשכנע אותו, זאת אומרת אני צריך כאילו להיכנס לאיזה מצב שאני באמת מאמין בו.

כן, כל הזמן אתם חיים בזה עד שהוא נפטר. כולם, כל המשפחה חיה בהרגשה שאין מוות באמת, יש רק לידה חדשה, היפוך, מדרגה חדשה של קיום. ההרגשה הזאת שאתם חיים בה היא קודם כל מקנה לכם ביטחון, כי אתם רוצים להשפיע עליו את הביטחון הזה, זה מצד אחד. מצד שני אתם מתחילים ללמוד, כמו שאנחנו לומדים מכל מיני המאמרים שלנו עד כמה הדברים האלה הם דברים הגיוניים. זה תלוי גם עם מי אנחנו מדברים.

אורן: כמו שתיארת קודם זה נשמע טוב, דיברת על משפחה טיפוסית.

זאת אומרת בלי המאמרים המדעיים, בלי כל הדברים האלה, אולי קצת פסיכולוגיה.

 אורן: כבן משפחה יש עליי אחריות חדשה. הבנתי שאני עושה כל מה שביכולתי להטיב את ימיו האחרונים של החולה מבחינה בריאותית, נפשית ורגשית. התגייסתי לעניין בלב ונפש. אתה גם אומר שיש לי עוד משימה החדשה. אני צריך לשכנע אותו שהחיים מתוך התקשרות של אהבה לזולת לא נפסקים. האם אני צריך להתרכז בזה שהם לא ייפסקו?

כן, בצורה כזאת יהיה לו קיום נצחי.

 אורן: זאת אומרת עם כולנו?

עם כולם, אפילו הקשר בין כל בני משפחה לא ייפסק עימו. אם אנחנו מתעלים מעל הגופים שלנו להרגשה הדדית של החיבור, של השפעה, אז הקשר בינינו לא נפסק.

 ניצה: מה המשמעות של זה?

המשמעות שאנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מרגישים אותו והוא מרגיש אותנו, שהגוף לא מהווה מחיצה. חי או מת, הגוף לא מהווה שום מחיצה. אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מרגישים את כל בני האדם שבעולם, בין אם חיים לבין שמתים.

 אורן: אנחנו נרגיש גם אותו?

גם אותו.

 אורן: אם כך המפתח הוא השכנוע. זאת אומרת אתה גייסת אותי כבן משפחה להיות המשכנע שלו ושל עצמי.

נכון, על ידי השכנוע אתה מזמין כוחות פנימיים מהטבע שבאמת משנים אותם. הרי אתה עובר איתו את הסדנה והשיחות.

אורן: כבן משפחה אני שמעתי את הדברים שאתה מלמד אותי, אומנם התחברתי אליהם, אבל אני עדיין לא ממש בזה, ואתה אומר לי, אתה צריך לשכנע אותו.

על ידי משחק. זאת אומרת לשחק במצב הבא, אני כאילו נמצא שם.

אורן: מה הפירוש?

לשחק באהבת הזולת, לשחק בחיבור עם הזולת, לשחק בזה שאני לא חושב על עצמי, לשחק. כמו שאנחנו לומדים מהשיטה של החינוך האינטגרלי שלנו, על חוקי ההתקשרות של אנשים בקבוצה.

אורן: כלומר אני צריך להביע בצורה כזאת כלפיו, וזה נקרא לשכנע אותו?

כן. בזה אני משכנע גם את עצמי, וכך "הרגל נעשה טבע שני". פתאום אנחנו מרגישים את היחס שיש בינינו, אנחנו כבר לא מפחדים, כבר לא נמצאים בצרה, כבר לא נמצאים באיזו מרה שחורה. יש לנו חיות, יש לנו חיים. אנחנו רואים את הפרספקטיבות שבחיים, האם הם באמת נכונות או לא. אנחנו מתחילים לראות שכך זה באמת מצד הטבע, ובזה אני משתנה. אם זה לא היה כך, אז לא הייתי מגיע אליהם בתור מטפל.

אורן: הדיבורים בשיחה הזאת הם מאוד רגשיים. נניח שיכולנו דרך מצלמה נסתרת להסתכל על המשפחה, מה התמונה המוצלחת ביותר מבחינת אווירה, מצב הרוח באוויר, שהיית מצפה לראות?

את מה שהם מתארים בדרגה יותר עליונה, בדרגה של השפעה.

אורן: איך היית יודע שהצלחת בהדרכה של המשפחה הזאת?

כשכל אחד משתדל לקיים את הרצון של השני.

ניצה: איך זה משפיע על החולה?

גם הוא נכלל מזה.

ניצה: זה משפיע על ההרגשה שלו, על הכאבים שלו?

על הכל, על ההרגשה, על הכאבים, זה מרפא אותו.

אורן: אבל גם הוא צריך להשתדל לפי יכולתו.

נכון, עד כמה שהוא מסוגל.

אורן: זאת אומרת הסרגל שבו אתה מודד עד כמה הצלחת במשפחה מסוימת, או לא, זה במידה שכל אחד משתדל לקיים את הרצון של השני?

כן. עליהם להיות קשורים "כאיש אחד בלב אחד", בערבות ההדדית.

אורן: יש כל מיני סוגי משפחות, כאלה שהן חמות יותר וכאלה שפחות, והמדד הוא כמה כל אחד משתדל לקיים את הרצון של השני.

זה תלוי מגובה הייסורים. בני המשפחה מרגישים שכדאי להם, לעצמם. לא בשביל החולה, כי הסבא בכל זאת ימות היום או מחר, אין מה לעשות, כך הרופאים אמרו, הכל ברור. זאת אומרת הם קודם עושים את זה לטובת החולה, אבל פתאום הם מתחילים להרגיש שזה לטובתם, גם בחיים בין בני המשפחה, ובכלל, גם בהסתכלות על החיים זה כדאי.

ניצה: מה עושים כשמגיע הרגע והאדם לא נמצא פיזית, ואז התחושה החזקה שנשארת בגוף זה געגוע מאוד גדול.

של מי שנשאר?

 ניצה: כן.

מי שמת טוב לו.

ניצה: נשארים עם תחושת הגעגוע מאוד גדולה, הרגשה של אובדן של איש יקר. איך מתמודדים עם זה? אני בכוונה אומרת פיזית אחרי כל מה שהסברת.

זה כבר משהו אחר. החיים בעולם הזה אחרי המוות של מישהו תלויים במידת האהבה אליו. יש כאלה שאם נפטר מישהו אז נפטר, מה לעשות. יש ימי שבעה, שלושים, מצבה וזהו.  

ניצה: אני שואלת ממקום אחר, נניח שעברנו את התהליך שתיארת במשפחה, שיחקנו, עשינו סדנאות, מה קורה ברגע שאחרי?

הם מרגישים שכדאי לכם להמשיך.

ניצה: גם אחרי שהוא נפטר אנחנו ממשיכים?

כן, כדאי לכם להמשיך במגמה כזאת כל החיים. כדאי לכם להיות למעלה מכל החיים האגואיסטיים האלה, מהיחסים האגואיסטיים ביניכם, ובכלל לכל העולם.

ניצה: זאת אומרת, שהסדנה הזאת למעשה לא מסתימת.

אורן: הזמן שלנו מסתיים. האם תוכל לסכם למשפחה הזאת את מה שלימדת, מה מכאן והלאה?

מכאן והלאה אני מאחל לכם שכולכם תהיו בריאים ושיהיו לכם חיים כפולים בשני העולמות. גם בעולם הזה הגשמי כל טוב, וגם בעולם הרוחני, ואז תרגישו ששום דבר לא נגמר.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. ותודה גם לכם שהייתם איתנו. שיהיה לנו כל טוב.

לחצו כאן להורדה