חיים חדשים - תוכנית 117 - כולנו בסירה אחת

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו כאן לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

שלום.

אורן: אנחנו מדברים על עולם העבודה החדש, ומפתחים תוכן ורעיונות על פי הגישה האינטגרלית שאתה מלמד אותנו. בכל פעם קצת, ולאט לאט, אתה בונה לנו את תמונת העולם החדשה. לארגונים שבהם אנחנו עובדים, לחיים שלנו בתוך עולם העבודה, לקשרים בינינו כפרטים, כעובדים, כמנהלים, כארגונים, ואם ניקח את זה לקצה, בין מדינות, בין כל שני אובייקטים שקיימים היום במציאות, אנחנו רוצים לקחת תובנות מהדברים שאנחנו לומדים כאן מהרב לייטמן כדי שישפרו את החיים שלנו, שיכניסו אותנו אל תוך חיים חדשים. אנחנו לומדים להבין מהם החיים החדשים האלה ואיך מגיעים אליהם. במפגש היום אנחנו ממשיכים בקורס שהתחלנו במפגשים הקודמים, קורס שמפתח את המודעות האינטגרלית, המודעות שדרושה בשביל החיים החדשים האלה. בואו תצטרפו, ונקשיב ביחד. הרב לייטמן, בבקשה.

אנחנו דיברנו על האגו שלנו, הרצון ליהנות, שהוא החומר של הבריאה שמתפתח ובונה כל מה שיש לפנינו, גם אותנו. ונכון שהאדם הוא נזר הבריאה, הוא המפותח ביותר מכל הברואים, והוא התפתח אחרי הרבה מיליארדי שנות התפתחות על פני כדור הארץ.

גם דיברנו שאנחנו יכולים לחלק את כל הטבע לדומם, צומח חי ואדם. וההבדל ביניהם הוא בגודל, באופן או באיכות של אותו הרצון שקיים בכל צורה וצורה. עד כדי כך שההבדל בין הצבעים והציפורים והצורות שלהן, החיות והצמחים והמינרלים למיניהם, או בני האדם שאותם אנחנו רואים בכל מיני צבעים, באדום, שחור, לבן ועוד, הכל זה מתוך ההבדל ברצון שבהם, שהוא הסיבה לכל השינויים.

והרצון הזה בונה את ההופעה שלו, התצוגה החיצונה שלו בכל מיני צורות שאנחנו יכולים לזהות. ואם היינו יודעים, אז היינו מסתכלים על האדם ויודעים מהו. יש כאלה אנשים שלפי צורות פנים וקריאת כף יד ועוד כל מיני דברים יכולים לזהות את בני האדם בצורה יותר פנימית. אם היינו יודעים לזהות לפי הסימנים החיצוניים אז היינו ממש יכולים לראות עד הרצון עצמו, שהוא היסוד של אותו אדם, מהו באמת. ולא רק את צורות האופי שלו והגורל שלו והתנהגות שלו, וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו רואים שחומר הבריאה הוא רצון, רצון ליהנות, והוא האופייני לכל אחד ואחד, הוא מאוד אישי. ואסור לנו לנגוע בו כי בזה אנחנו מקלקלים את הרכוש המיוחד שישנו לכל אחד ואחד. אסור לנו לגרום לאדם שירצה להגביל את עצמו, או ההפך, לעשות משהו.

זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על הרצון שלו כנכס האישי שלו, ומדברים על האדם כייצור חופשי בדמוקרטיה כללית, ובכל מה שאנחנו חושבים על העולם המודרני והאדם המודרני, אז אנחנו צריכים מכך להבין שמה שאנחנו עושים בחינוך, ומה שאנחנו עושים בכלי תקשורת, הוא בעצם לאנוס בני אדם, אנחנו הורסים אותם, אנחנו אולי לא נותנים להם להתפתח בצורה שבה כל אחד יוכל להביע את עצמו, את מהותו, ולהגיע למה שהוא. אלא דווקא בזה שאנחנו לא מודעים עד כמה כל אחד ואחד הוא מיוחד באותו רצון שנמצא ביסודו, אנחנו גורמים כאן עוול לבני אדם, והיינו יכולים לקבל מהם הרבה יותר תועלת, שיתפתחו, שממש כל אחד יכול להיות כמו פרח ולגלות את הייחודיות שלו.

אנחנו נצטרך עוד להכיר את זה בהתפתחות שלנו ולתקן בעתיד, ועוד נגיע לזה. אנחנו סך הכל מתפתחים ועושים הרבה טעויות בדרך. גם החינוך שלנו כלפי הילדים, הוא לא צריך להיות חינוך שמדכא אותם, הוא צריך להיות חינוך יותר הסברתי, ידידותי, שבו אנחנו נותנים לילד אפשרות להבין, לדון ולשוחח. אנחנו נדבר לחוד על בעיות החינוך.

הרצון ליהנות הוא הרצון העיקרי שלנו. ודיברנו על כך שאנחנו מתפתחים. לא שהטבע מפתח אותנו מדומם, צומח, חי ובני אדם, אלא גם בני אדם המשיכו להתפתח בצורות דומם, צומח, חי, אדם שבתוך האדם. כך אנחנו קוראים לצורות ההתפתחות שלנו. הצורה הפרימיטיבית, כפי דיברנו, הייתה גם מחולקת לתקופות היסטוריות בהיסטוריה שלנו, התפתחנו בצורת דומם של מין האדם, צומח של מין האדם, חי של מין האדם, ובזמן האחרון האדם שבאדם. אנחנו כנראה מגיעים להתפתחות הזאת, אבל אנחנו עדיין עוד לא הגענו לזה. למה?

בדיוק דיברנו עכשיו על חוסר ההתפתחות הנכונה, החינוך הנכון כלפי האדם, כי כדי לפתח את האדם שבאדם אנחנו צריכים לתת לו חופש, אנחנו צריכים לפתח את אותו אדם שבו, המיוחד, האישי, שאותו אנחנו מפתחים אך ורק על ידי כך שאנחנו נדע מה להוסיף לו. זה כמו עם צמח, שאנחנו צריכים לדעת איזה סוגי זבל הוא צריך, איזה אוויר, איזה לחות, איזה חום, איזו שמש, באיזה כיוון ומתי, האם בבוקר, בצהריים או בערב, וכן הלאה. אנחנו צריכים לדעת את הדברים הללו. הבעיה היא שאנחנו לא כל כך יודעים מיהו האדם, לא מדובר באדם החיצון, כי האדם החיצון שאותו אנחנו רואים הוא דרגת החי שבתוך האדם. האדם שבתוך האדם זה הדבר הפנימי שבו, ואותו אנחנו לא כל כך מכירים.

ודיברנו על זה קצת, שהבעיה היא שהפסיכולוגיה שאנחנו לומדים לא יכולה כל כך לעזור לנו, כי היא לא מדע. אנחנו לא יודעים על האדם, מפני שכדי לדעת על האדם, על הפסיכולוגיה שלו, האופי, הנטיות, התכונות המיוחדות שבכל אחד ואחד וכולי, אנחנו צריכים להיות ברמה יותר גבוהה מהאדם, כמו שאנחנו לומדים על הדומם, הצומח והחי, כי אנחנו בני האדם נמצאים למעלה מהם. על חיות הבית אנחנו יכולים לדעת, כי אנחנו מכירים אותן, הן לא יכולות להסתיר את עצמן מאיתנו, אין להן שכל כזה. מה שאין כן על האדם אנחנו לא יכולים ללמוד, כי אנחנו נמצאים באותה הרמה, ולכן לא יכולים מלמעלה לעשות עליו שום עבודה, שום מחקר. ואם עושים את זה, אז זה מתוך הסטטיסטיקה, זה לא המדע האמיתי. ולכן גם הפסיכולוגיה כבר נמצאת הרבה שנים במשבר.   

וכשאנחנו רואים את האדם בעולם שלנו, במצב שלנו, רואים שאנחנו לא מסוגלים לבדוק בדיוק מיהו ומהו. אנחנו לפחות לומדים על מה שקורה עם העולם, כדי להתאים את עצמנו לעולם החיצון, איך אנחנו יכולים שיהיה לנו טוב. אבל בסופו של דבר הגענו דווקא למשבר ואנחנו לא מבינים מה קורה. אם מדברים על צורת האנושות בכללות, אז אנחנו רואים שפעם היו ערים שכל הזמן היו בהתנגשויות, אחר כך היו מדינות שהיו עוינות זו לזו, למשל רוסיה ואמריקה עד לא מזמן היו בהתנגשות. אחר כך רוסיה נפלה, והיום אמריקה נופלת, והעולם כאילו מקבל איזו צורה שלא מובנת לנו, אין מישהו שמנהל, איזה כוח שמנהל.  

אנחנו רואים שהעולם נמשך לאיזו צורה עגולה, שכולם כאילו נמצאים באותה דרגת החשיבות ואותה דרגת ההתכללות וההתקשרות ביניהם. העולם מקבל צורה עגולה. גם בני האדם יותר ויותר מקבלים צורה עגולה, אין אדונים ואין עבדים, אין הבדל בין אם אתה שחור או לבן, אירופאי או אסיאתי, וכך הכל מתערבב.   

גם בכל העולם יש אותה תרבות, אותו חינוך פחות או יותר, אותו האוכל, אותו ג'אנקפוד ואותה קוקה קולה וכולי, אותם ההרגלים פחות או יותר, והמוזיקה. הכל משוטט כך ממקום למקום, טלפונים, פלאפונים ואינטרנט, וזה קישר את העולם לגמרי. תוך עשרים שנה אנחנו נמצאים במצב שבו עוד מעט לא יהיה לנו טעם וצורך לנסוע לאיזה מקום, כי אנחנו מכירים דרך האינטרנט את כל המקומות ואין לנו שום דחף וגירוי לכך. ובעצם אנחנו יכולים להכיר מה חדש. זאת אומרת, העולם הופך להיות למשהו מאוד מאוד קרוב, ובני האדם דווקא לא כל כך. וכאן אנחנו רואים שכן קשה לנו להסתדר בעולם.

אבל המשבר שאנחנו רואים מתחיל לעשות את העבודה עלינו. הוא מתחיל לקרב אותנו זה לזה. כי אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו בצרה אחת. אני כבר רואה את הצעדים הבאים. אין לאנשים כסף לדלק, אין להם אפשרות להחזיק את האוטו, ואנחנו חוזרים לתחבורה הציבורית. אין לי אפשרות לקנות כל מיני דברים שאני צריך בבית, נניח כמו מקדחה, כל מיני כאלה דברים שאני צריך לפעמים, אולי פעם בחצי שנה וגם לא כל שנה, אז אני יכול ללכת ולהשתמש בה אצל השכן או באיזה מקום איפה שאני משכיר את הדברים.

זאת אומרת, אני רואה שיש כאלה תוצאות מהמשבר, מתוך זה שכולנו יורדים בנכסים, שהוא מכניס אותנו בעל כורחנו לחיבור בינינו. כך גם כלפי הדיור, פעם כל אחד רצה דירה משלו ושאף אחד שלא ייגע בו, היום אנחנו רואים שהילדים שברחו מבית ההורים חוזרים אליהם הביתה, כי קשה להם להחזיק את עצמם, אין כל כך עבודה ואי אפשר להתפרע כמו פעם, ועוד.   

זאת אומרת, מה שלא עושה השכל עושים החיים, עושה הזמן. ויש הרבה כאלה דברים שאני רואה איך הטבע מסדר אותנו איך שהוא רוצה, ולא איך שאנחנו רוצים לפי האגו שלנו. זאת אומרת, למרות האגו שלנו, אז על ידי הלחצים ועל ידי כל מיני ייסורים קטנים, כי הרי אנחנו בני הרגשה שרוצים תענוג ובורחים מהייסורים האלה, אנחנו מוכנים כבר לוותר על הרבה דברים נוחים שהופכים להיות לא נוחים. אם היום אני אעבור לדירה משלי ואני צריך לשלם ובזה להגביל את עצמי או בכלל לא מסוגל לכך, אז אני מרגיש שיותר נוח לי לחיות אצל אימא בבית, ואני חוזר אליה. ואם אני כבר לא יכול להחזיק את המכונית לבד, אז אני מוכן להתחלף עם השכן או עם החבר שלי והוא משתמש ואני משתמש וכן הלאה. כן, זה כבר קורה וזה יקרה יותר. אני מדבר על המגמה.

אבל אם אנחנו מדברים על העולם שבעצם מתעגל, שהטבע עושה מאיתנו צורה עגולה, כדי שאנחנו נכנס להרמוניה, לחיבור עימו, עם הטבע, שנקבל אותה צורה כמוהו, זה ממש עובד בניגוד לרצון לקבל שלנו האגואיסטי. וכאן אנחנו צריכים לעזור לאדם להכין את עצמו בצורה קלה יותר לכל אותם השינויים שאנחנו נצטרך לקבל.

אנחנו רואים שהארגונים מרגישים קשר ביניהם יותר ויותר. מה שהיה קודם תחרות, עכשיו התחרות הזאת כבר מתחילה לאבד את הטעם, וכדי לשרוד כדאי לנו להיכנס לחיבור בינינו, לאיזה איחוד. ואנחנו רואים איך בעולם כמו גם באירופה יש נטייה לעוד מדינות להיכנס לברית אלה עם אלה, מפני שזה יותר קל, יותר נוח, יותר כדאי. כמו שאנשים בזמן שיש להם צמצום באמצעים מוכנים להתחבר ביניהם כדי שיהיה להם יותר קל להגיע לצורה יותר נוחה של החיים, כך גם ארגונים ומדינות. זה ברור שכאשר מחברים את היכולות, אז מגיעים לחיסכון גדול.   

לכן אנחנו צריכים לדבר כאן על השינוי שבתוך האדם. למרות שהתפתחנו במאה שנה האחרונות להיות כל אחד בצורה האישית הבולטת שלו, עכשיו זה ההיפך, האדם בעולם המודרני צריך לקבל צורה הפוכה, ידידותית לאחרים, ולכן אנחנו צריכים לחנך את האדם בצורה כזאת. וחינוך כזה אנחנו יכולים לתת רק על ידי הסביבה.

לכן כמו שקיבלנו בילדות התפתחות מהסביבה בגן ילדים ובבית ספר, כך אנחנו צריכים עכשיו גם לקבל את ההתפתחות החדשה שלנו, על ידי הסביבה החדשה, אמנם שאנחנו לא קטנים. אנחנו צריכים לבנות אותה, צריכים לסדר אותה בבית, דרך כלי תקשורת, במקום עבודה, בכל דבר. אם אנחנו כל הזמן הלכנו נגד החיבור, התחלנו להתגרש, ואפילו בזמן האחרון לא לרצות בכלל לעשות משפחה ולהיות קשורים זה לזה, וכל אחד ראה את עצמו כאיזה שפיץ מיוחד, עכשיו אנחנו יותר ויותר רואים את עצמנו דווקא מחויבים להיות יותר קרובים זה לזה.

ולכן השפעת הסביבה חייבת להיות בהתאם לזה יותר ידידותית. זאת אומרת אנחנו חייבים לארגן חינוך חדש לכולנו וללמוד הכרחיות. להיות מחוברים בהשפעה יפה, טובה, ידידותית, אדיבה בין כולנו יחד, כי על ידי זה אנחנו מעוררים כוחות חיוביים בחברה. אנחנו יכולים לחסוך הרבה מאוד, כי אנחנו יודעים שלמרות שאנחנו עובדים קשה מאוד, יש עודף במקום אחד וחוסר במקום שני, עד כדי מוות מרעב. אנחנו יודעים שבגלל שאנחנו לא יכולים להתחשב זה עם זה יש לנו הגזמה ברכוש. שיש לחלק מהאנשים עודפים שהם לא יודעים מה לעשות איתם ומה יש להם בכלל, בעוד חלק מהאנשים ממש סובלים מחוסר דברים הכרחיים. אבל הטבע בינתיים סוגר אותנו יותר ויותר בהתקשרות ותלות ההדדית, ולכן אם אנחנו נעשה פחות או יותר צורת חיים מתקבלת על הדעת בין כולם, מזה כולנו נרוויח.

אנחנו צריכים להבין שבמצב שיש כל כך הרבה נשק בעולם, אין טעם כבר לפתח אותו יותר ויותר. זה כמו שעבדנו על המשבר הזה, למשל היינו מייצרים איזו כוס ועושים בה איזה טריק שאחרי חצי שנה היא תשבר כדי שנקנה עוד פעם כוס, ואחרי חצי שנה היא שוב תשבר ושוב נקנה כוס. אז לדברים האלה יש גבול. אנחנו כבר מילאנו את המחסנים שלנו עם תחמושת, עם כלי מלחמה כך שהם מוכנים כמה וכמה פעמים להרוס את כל כדור הארץ.

ולכן אם אנחנו נקטין את כל הדברים האלו, ודאי שכולנו נרוויח. הטבע כך מחייב אותנו. ההתפתחות שלנו שמביאה אותנו למשבר מחייבת כמו שכל אחד את עצמו כך גם את כל המדינות, להתחיל לחשוב על הירידה בחימוש בחמישים או שישים אחוז. הם אומרים עשרים שלושים אחוז, אבל בדרך כלל זה הרבה יותר, זה הולך למלחמה, לצבא.

לכן לאנושות אין ברירה אלא על ידי המכות האלו אותן אנחנו מתחילים להרגיש מהמשבר, להתחיל להבין שאנחנו חייבים להיכנס לפרדיגמה חדשה. ובפרדיגמה החדשה הזאת העיקר זה השינוי שבתוך האדם. לא להרוס את האגו שלו אלא ללמד אותו איך אנחנו משתמשים באגו הזה בצורה נכונה, בהתקשרות הנכונה בינינו. וכמו שדיברנו, כאן זה נעשה אך ורק על ידי הסביבה הנכונה. כמו שקיבלנו חינוך בילדות, כך אנחנו צריכים לקבל אותו מעכשיו. אנחנו יודעים עד כמה הסביבה דרך כלי התקשורת ודרך הקרובים שלנו, דרך המכירים שלנו פועלת עלינו.

אז אם אנחנו מדברים כך, אז בוא נבין עכשיו מה אנחנו עושים כאן איתכם. אנחנו רוצים לעשות יחסים חדשים בעבודה. אמנם שאתם שונים, ויש כאן אנשים עם גישה פוליטית שונה, גישה חינוכית, גישה מדינית, וכולם שונים מאוד, אנחנו בכלל לא מתייחסים לכך. אנחנו לא הולכים לשנות שום דבר בתוך האדם, אלא ללמוד איך אנחנו יכולים למרות ולמעלה מכל השינויים להיות בקשר הנכון. זו בעצם המטרה שלנו.

לכן אנחנו צריכים להגיע להידברות בינינו, לשיחות, לכך שכל אחד יכול לדבר עם השני, לקבל את השני בצורה הפשוטה, מבלי להחזיק את הסכין אחרי הגב. אנחנו בני אדם, לכל אחד מותר להיות בדעה אחרת, לכל אחד מותר לחשוב משהו אחר על מישהו. ואנחנו צריכים להבין שאנחנו כך מהטבע שלנו ברואים, ולכן צריכים לכבד את זה. אנחנו לומדים על ההתקשרות.

ויותר מהתקשרות, אנחנו גם נלמד עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, עד כדי כך שאנחנו נמצאים בינינו בערבות המחויבת מצד הטבע, וגם ממש נראה את זה. אם במשהו שאני עושה אני קובע מה יהיה איתך, ואתה במה שאתה עושה גם במשהו צדדי לגמרי, קובע מה יהיה לי, אז זה נקרא שאנחנו תלויים עד ערבות ההדדית. כי אם נעשה דברים טובים יהיה טוב לכולם ואם נעשה דברים רעים, זה יהיה בהתאם לכך. אנחנו מגלים עכשיו על ידי כל מיני חקירות עד כמה שיש קשר בין כולם. לא רק בין העצים והחיות והטבע בכלל, ואפקט הפרפר ועוד כאלה דברים, אלא אנחנו מדברים על קשר ממש הדוק בין כל בני האדם, במין האדם, עד כמה שאנחנו קשורים במחשבות, וברצונות שלנו. אני כבר לא מדבר על כך שבצורה פיזית אנחנו יכולים להשפיע מאוד זה לזה.

לכן אנחנו לומדים כאן על הקשר למעלה מכל ההבדלים שלא נוגעים ולא מתייחסים לכך. זאת אומרת, אנחנו רוצים להיות קשורים זה לזה בצורה כזאת, שמה שיש לי, ההסתכלות שלי על החיים, על הפוליטיקה, על כל מני דברים אחרים שבהם אני שונה מכולם, אני רוצה להישאר שונה וכך כל אחד ואחד.

זה מה שמיוחד בעבודה שלנו כאן איתכם. אנחנו נכנסים לעבודה שנקראת סדנאות שבהן אנחנו נלמד איך לדבר זה עם זה, איך לקבל את העולם החדש האינטגרלי, הגלובלי. הוא לא לפי הרצון שלנו אלא כך הוא מגיע אלינו בהכרח ומחייב אותנו להיות גם באותה צורה גלובלית אינטגרלית. כמו דגים באקווריום, ממש כך. אם האקווריום עגול, אז הדג חייב להיות עגול. אם אנחנו לא נעשה את זה ולא נהיה מוכנים, אז הטבע יעשה איתנו כל מיני תרגילים כאלה שזה יעלה לנו יותר ביוקר. חוץ מזה, אנחנו עושים את זה גם כי על ידי ההתקשרות הנכונה בינינו אנחנו נגיע לתוצאות טובות יותר בעבודה שלנו, וגם יהיו לנו יחסים טובים יותר, לא רק בינינו אלא גם עם ההנהלה, וכולנו נרוויח מכך.

לכן אנחנו צריכים עכשיו לדבר אתכם על הנהלים החדשים שלנו בזמן הסדנאות.  

ניצה: בסיום של התוכנית האחרונה, השארת אותנו באיזה מצב מאוד דרמטי, בנקודה שבה אמרת הגענו למבוי סתום. למעשה מי שנמצא במשבר כרגע זה הרצון, ואין הרבה אפשרויות, מלבד שתיים. והשארת אותנו כמו בסרט מתח, שהאדם נשאר בקצה המצוק, ורואה שאין הרבה אפשרויות, למטה אין כלום ומצד שני עליך לעשות משהו לא ברור.  

אז אולי מהנקודה הזאת תמשיך להוביל אותנו, כי אנחנו הגענו באמת לרגע שהוא מאוד דרמטי, זו איזו הבנה באדם שבאמת אין לאן להמשיך. וגם היום התחלת את השיחה בכך שאמרת שהנכס הכי גדול של האדם הוא בעצם הרצון שלו. ומה אנחנו עושים? אנחנו כל הזמן משקיעים רק בנכסים החיצוניים שלנו. מה עושה הטבע עכשיו? הוא בא ולאט לאט לוקח לנו את הנכסים החיצוניים שלנו, כאילו מכריח אותנו להתכנס פנימה להתחבר ולהתחיל להשקיע בנכסים הפנימיים שלנו. זה בעצם מין סיכום כזה שאני תפסתי ממה שהסברת היום.

ועוד דיברת בנושא של הסביבה. אמרת כמו שבטבע כדי לפתח את הצמח צריך לדשן אותו ולזבל אותו כדי שיגדל, במילים אחרות צריכים ליצור לו תנאים סביבתיים שיעזרו לו להמשיך להתפתח, כך גם אנחנו היום. המצב שהגענו אליו הוא מצב כזה שהטבע כבר לא נותן לנו יותר דחף להתפתח לכיוון הזה, הוא כבר עצר.

עכשיו אנחנו בני האדם צריכים ללמוד לבנות את הסביבה שלנו, ליצור תנאים סביבתיים כאלה שיעזרו לנו לפתח את הנכס הפנימי שלנו, אותו נכס שיש לנו. והוא היום נמצא ממש בניגוד מוחלט למה שהטבע בעצם רוצה. הוא פועל לכיוון אחד, ואנחנו פועלים בדיוק לכיוון השני. והוא רוצה שנתחבר.

אז עכשיו כשאתה הולך לבנות איזו סביבה, חסר לי מידע איך אני בונה אותה בלי שאני מבינה עד הסוף את הטבע שלי? רק מתוך ההסבר אני מבינה שאני עכשיו עושה בעצם הפוך, אני מנסה להיות נפרדת, ללכת הצידה, בעוד שהטבע מנסה כל הזמן לחבר ולאחד. ואני צריכה עכשיו מתוך השֵׂכל הישן שלי, שכרגע עוד אין לו שום התפתחות אחרת, להבין מתוך זה שאני עכשיו צריכה לבנות איזו סביבה, ליצור תנאים סביבתיים בחברה, בארגון, שתעזור לי כפרט לאט לאט להתפתח. כאילו חסר לי מידע.

לא חסר כלום. קודם כל מצד הטבע אין לי יותר אבא ואימא שיפתחו אותי והלאה, וגן ילדים ובית ספר כמו שהייתי מתפתח בילדות. זאת אומרת, מצד הטבע אין לי עכשיו איזו סביבה שיכולה להשפיע עלי ולתת לי הרגלים חדשים. זה מצד אחד.

ומצד שני, הטבע לוחץ עלינו ודורש מאיתנו שאנחנו בכל זאת נשתנה. ואנחנו יודעים איך לעשות זאת. אם אנחנו בנינו כלי תקשורת וכל מיני השפעות על האדם מצד הסביבה, אז אנחנו פשוט צריכים בעצמנו לחנך את עצמנו. אנחנו צריכים לבנות כאלה תנאים שאנחנו ניכנס לתוכם וזה ישפיע עלינו. זה נקרא "השפעת הסביבה על האדם".

ניצה: מה אנחנו עוד צריכים לדעת כדי לבנות נכון את הסביבה שלנו? אני אתן דוגמא. אחד הדברים שמתרחשים כבר היום בארגונים, וכל מנהל יגיד את זה, הוא שיש רשימת ערכים מאוד יפה. כל הערכים שאנחנו מזכירים אותם נמצאים יפה מאוד שם ברשימה. הם בונים חזון, החזון תמיד מרכיב את הערכים. מה יש בפנים? הגינות, ושקיפות, ושיתוף פעולה, והקשבה וכל הדברים המקסימים נמצאים שם.

האם הם נמצאים בתוך הארגונים בבצוע?

ניצה: לא.

הם נמצאים על הקיר ולא בלב.

ניצה: כן, בדיוק. במילים אחרות, כולם יודעים בראש מה צריך להיות כדי שיהיה טוב. אבל הם לא יודעים לבצע את זה.

אם כך עוד יותר קל לנו. אז אנחנו באים ומבצעים. אם כך הם עשו כבר חצי עבודה.

ניצה: אני כבר יכולה להגיד לך שהמצב היום בארגונים הוא כזה, שכולם יודעים מה נכון, אבל לא מצליחים.

ויודעים שכדאי שזה יהיה.

ניצה: הביעה העיקרית ושם המשבר העיקרי הוא שלא מצליחים להטמיע את הערכים. לא באמת מממשים אותם בפועל, זה נשאר יפה על הנייר. וזה יוצר מין מצב פתטי כזה, זה כאילו הופך להיות בדיחה.

כן זה ברור, הרעיון מלאכותי.

ניצה: הם אומרים "נו בסדר יופי, אז רוצים שיהיה שיתוף פעולה".

כמו כל המוסר.

ניצה: והפער הזה בין מה שנכון שיהיה, לבין מה שקורה בפועל הוא פער עצום. והשאלה הכי גדולה היא, איך באמת עוזרים לכולם להנהלה ולעובדים, לכל הצוות כולל הראשים הגדולים, ליישם באמת את הערכים האלה?

אז אולי אנחנו לא צריכים את מה שדיברנו עד כה? אנחנו באים לשם ורואים איזה רשימה יפה יש להם, התקנון הלא מצוי אלא הרצוי. ואנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לממש אותו בפועל. אז הם עשו בשבילנו את העבודה, את כל ההכנה.

ניצה: זה נכון, כל ההכנה כבר קיימת.

זה מאוד פשוט. בשביל מה לנו כל החכמות האלה להסביר להם בעשר הרצאות, שכל אחת שעתיים, שבה כולם יושבים, קצת מבינים וקצת לא, ונרדמים.

ניצה: אני חושבת שכל מה שנתת לנו עכשיו מאוד חשוב לצוות ההנהלה. ולמה? כי היום כל מנהל, במיוחד המנהלים הגדולים, המנכ"לים, רואים את עצמם כסוג של מנהיגים. ומה זה מנהיג? מנהיג זה מישהו שיש לו איזה חזון, יש לו יכולת להנהיג שינוי, ולא שהוא סתם עובד לפי נהלים מסודרים. יש לו איזו ראייה רחבה, הוא מבין מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך, הוא גם רוצה להצעיד את האנשים שלו. ולכן אני חושבת שזה דווקא משהו שמאוד יעניין אותם. אולי לעובדים הפשוטים לא היינו עושים הרצאה כזו, אבל בהחלט זו הרצאה שיכולה להיות מעניינת מאוד למנכ"לים ומנהלים בכירים. בהחלט יש לזה מקום.  

בסדר, טוב. אבל עם הצוות הרגיל אנחנו עובדים בצורה פשוטה. זאת אומרת, אנחנו מבינים שלטובת החברה ולטובתם עליהם להיות בקשר יפה ביניהם. חוץ מזה המנהלים חושבים כך ולכן אנחנו מבצעים. אז אנחנו צריכים רק להסביר להם את שיטת הטיפול שלנו, איך אנחנו עצמנו מטפלים בעצמנו.

זאת אומרת, איך אנחנו עושים מעצמנו אנשים יפים, ידידותיים, מחייכים, שמקבלים אותנו בכל מקום בצורה טובה. אני נכנס אחר כך לביטוח לאומי, לבנק, לדואר, לרשויות, לכל מיני מקומות, ואני מקרין סביבי אווירה כזאת שמחייכים אלי מיד. שרוצים לקבל אותי ואומרים לי "בוא בבקשה מה כבודו רוצה?", וכן הלאה. אנחנו צריכים למכור להם טיפים איך אנחנו נעשים כאלה אנשים, וזה אפשרי, שבכל מקום שאני נמצא, לאנשים נעים ונוח איתי, הם נמשכים אלי, הם ממש מרגישים לידי טוב.  

כשאני נמצא לידם הם מרגישים שאני לא תופס את המקום שלהם, והם מרגישים נוח איתי, הם מרגישים חום, יופי, משהו נעים, ולא רוצים להיפרד ממני. אלה דברים שכדאי לנו ללמוד איך אנחנו ממש מקרינים. ולאדם כזה טוב בחיים, בכל מקום. כאן ובחו"ל, בכל דבר, כי אתה לא צריך לדבר על זה, אתה לא צריך לדעת שפה, אתה לא צריך לדעת כלום. אלא המצב הפנימי שלך פועל מסביבך באיזה פלואידים, בהקרנה כזאת, בקרינה כזאת, שכך אנשים מרגישים. אני כבר לא רוצה לדבר שזה משפיע אפילו על חיות, ואפילו חיות בית. זה באמת כך.

אז בואו נלמד. סך הכל זה עוזר לנו לשלוט בשליטה יפה וטובה. לא לנצל ממש את הדברים, אבל לשלוט על האחרים ביחס יפה. אנחנו יכולים להרגיע בזה המון מקרים שפתאום יכולים להתפרץ, יכולים לעשות הרבה דברים. בשביל זה אנחנו צריכים לדעת איך אדם משתנה. איך האדם המצוי, האגואיסטי, הצר, המאוד מאוד סגור, האינדיבידואליסטי, יכול להתעלות מעל עצמו. למרות שהוא שנשאר בכל זה, אבל הוא מתעלה מעל זה והופך להיות אדם השייך לכולם, ואז על ידי זה מרגישים אותו מאוד קרוב.  

בזה הוא יהיה גם יותר קרוב לסביבה ולטבע ויכול מזה לחסוך ולהרוויח המון. אנחנו יודעים שאנשים שיודעים להקרין סביבם הרגשה יפה, יכולים להיות אנשי מכירות מצוינים בחנויות, מנהלים בעבודה, ומה לא. איפה שיש עבודה עם בני אדם צריכים אותם מאוד, אז אנחנו רוכשים את המקצוע הטוב ביותר, כי בחיים שלנו בעולם שכולו כל כך קשור אתם מקבלים אותו חינם.

איך לומדים? לומדים על ידי לימוד הדדי. אין לנו ממי ללמוד. אין לנו כזאת סביבה שהיא כל כך מתוקנת ויפה, שיש איזה כפר ושם כולם אנשים כאלה יפים טובים ידידותיים, כולם ממש מקרינים איזה חום זה לזה ואנחנו נכנסים לשם ומשתפרים. אני גם לא חושב שהיינו מתפעלים מזה, כי באמת אין בזה שום דבר טוב. אנחנו אנשים רציניים נורמאליים מודרניים, כל אחד מבין איפה הוא נמצא ומיהו ומהו "אל תיגע בי ואל תיכנס בי", "אני זה אני, ואתה זה אתה", אבל אנחנו לומדים איך מעל זה להתקשר זה עם זה.

שלא יהיה חלילה איזה מין חשש שאנחנו כאן מחייבים לשנות או להשתנות, אלא אם אתם רוצים להיות טובים ומתקבלים בכל מקום, תוכלו את זה להפעיל. ובעבודה וודאי שזה מה שרוצים לראות מאיתנו.

אז איך עושים זאת? צריכים לדבר. אז שוב אנחנו מסבירים להם עכשיו כל מיני נהלים שבסדנה. אנשים מתיישבים במעגל, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, לא יותר מעשרה איש כי זה יותר מידי, ולא פחות מחמישה איש. והם מדברים ביניהם, רצוי שיהיו משמונה עד עשרה איש. נניח שמונה איש זה באמת פחות או יותר מאוזן.  

אנחנו מדברים בינינו. קודם כל יש מישהו שמנהל את הדברים, אז נניח יש לנו ארבעים איש, אז נחלק ארבעים איש לחמש קבוצות וכך בצורה כזאת אנחנו נתיישב. מתיישבים ואז מתחילים לומר להם, בואו נדבר על טבע האדם, עד כמה שהוא אגואיסטי. עד כמה שהאדם כל הזמן חושב על עצמו, ועד כמה שהטבע שלו הוא הפוך מהטבע של החי. דומם צומח וחי הם לא רוצים לרעת הזולת, יש לכל אחד מהם רק צורך לקיים את עצמו, ולכן הם אוכלים מה שצריכים לאכול ולא בכוונה לגרום רע למישהו. מה שאין כן באדם, חוץ מזה שהוא ניזון מכולם, הוא גם מהבוקר עד הלילה חושב איך הוא מתעלה מעל האחרים בעושר, בכבוד, בשליטה. וזה בעצם אוכל אותו כל הזמן, וזה מה שמניע אותו לכל מה שיש. בואו נדבר על זה.

אחר כך נדבר עד כמה האדם מושפע מכולם. שאנחנו יכולים להכניס לעצמנו על ידי הפרסום, על ידי כל מיני שמועות, בהרגלים, נטייה לדברים שהם מזיקים לנו מאוד, אבל אנחנו ניקח את זה ונעשה. למה? כי כך כולם אומרים, וכך כולם חושבים.

זאת אומרת, שאני כבר לא שולט על מה שטוב לי ורע לי. הסביבה היא השולטת עלי, עד כמה שאני חלש. והסביבה יכולה להיות רעה, אני יכול להיכנס בין הפושעים והם יהפכו אותי לפושע. זאת אומרת, עד כמה שאני תלוי בסביבה, אין לי כלום באישיות שלי.

בוא נדבר על מה יש בי בכלל, מי אני? נולדתי עם תכונות שהעבירו לי ההורים, אחר כך קיבלתי כל מיני התרשמויות וערכים מגן ילדים, מבית ספר, מכלי תקשורת וכן הלאה, וזה אני עכשיו. מה יש בי? וגם צורת החשיבה ואיך אני מסתכל על כל דבר, ואיך אני משווה בין הדברים, האם זה אני? זה לא אני. יש בי כל מיני נתונים לא משלי, וגם תוכנה איך לעבד את הנתונים, לפי איזה ערכים, גם לא שלי. אז האם זה נקרא שאני אדם, אני עצמאי? לא. על מה אני בכלל נלחם להישאר "אני".

על מה ואיך אנחנו מבזבזים את החיים שלנו? זה שאני חייב להיראות יותר טוב בעיני אחרים. שבאיזה מקום יראו אותי, ואולי פעם יסתכלו עלי בהערכה. לרגע המיסטי הזה שאולי יכול להיות, אני מוכן לעבוד כל החיים. כל החיים אני מתאר לעצמי, "אם יראו אותי כך זה משהו". ואז אני עובד קשה מאוד כדי שזה יקרה, וזה לא יקרה. אבל בשביל זה אני עובד.  

זאת אומרת, אני מקריב את החיים שלי, זמן שלא חוזר, רק כדי למלא את עצמי עם כל מיני מילויים שהם לא שלי. והחסרונות שאני ממלא הם לא החסרונות שלי אלא קיבלתי אותם. אז אני ממש עבד של הסביבה. אני אפילו לא מכיר את עצמי, אני לא יודע מי אני. אין דבר כזה, אין מושג ה"אני", כי אני בעצמי זה הבהמה וכל היתר מה שנקרא "האדם" שבי, זה מפני שעשו אותי כך בתורשה ובסביבה. כך עבדו עלי.   

ולדבר על עוד נושאים מסוג זה, מיהו האדם המודרני, איך החברה משפיעה עלינו, איך כולנו תלויים זה בזה. אלה הנושאים להידברות בתוך המעגלים האלו. והעיקר הוא לתת להם לדבר. ואנחנו רק מבקשים מהם להשתדל לקבל כל אחד בכבוד, ולהשתדל לא לחשוב נגד השני. כי אנחנו כבר רואים מי אנחנו ומה אנחנו, וכל אחד מאיתנו ששומע את הזולת, שקודם כל ישתדל להיכנס למוח שלו וללב שלו, שישתדל לזרום איתו. ואחר כך עם השני ועם השלישי. כל אחד מדבר נניח שתי דקות, ואנחנו בודקים בשעון, ולא נותנים לכל אחד להתפרע כמה שבא לו. כל אחד שומע את כולם וממש זורם איתם כאילו שהוא מדבר נכון. אני מבטל את האגו שלי ורוצה להסכים עם האדם גם אם הוא אומר שטויות. לא ככה סתם להגיד "כן, כן", אלא אני משתדל להיות עמו כאילו שאין לי דעה הפוכה.

זה תרגיל. קצת להתחיל לעבוד עם עצמי להיות גמיש. בשביל מה? כי על ידי זה אנחנו נוכל להבין את השני. אם אני רוצה להיות "מאכר" טוב, אז אני צריך לשמוע את השני ולהבין אותו כדי אחר כך להיכנס בו ואולי לעשות איזו מניפולציה בו, אבל כדאי לי לעשות זאת.

זאת אומרת, כדאי לי ללמוד איך אני מתעלה מעל מה שאני, ונכנס לאדם אחר ורוכש מיהו. התרגילים האלו הם מאוד נחוצים לקשר בין בני אדם, אחר כך תשתמשו בזה או לטובה או לרעה, עוד נראה.  

כשאנחנו מתקשרים זה לזה ושומעים בתוך מעגל את האנשים, אני מסתכל על כל אחד, לי יש דעה משלי ומה שהם חושבים הם חושבים. ההוא אולי יותר חכם, אבל אני מיוחד במשהו אחר, וכן הלאה. כל אחד מחזיק מעצמו שיש בו משהו מיוחד. וזה באמת נכון כי דברנו על כך שהמיוחד שיש בכל אחד מאיתנו זה בגלל שמהטבע כל אחד הוא באמת מיוחד. אחר כך נתנו לנו עוד כל מיני תוספות.

אם כך, אני חייב לכבד את השני. עכשיו אני מסתכל על כל אחד ואחד שמדבר שהוא מיוחד. אין אף אחד בעולם שדומה לו. ואז אני צריך באמת ברצינות כך להסתכל עליו. זה תרגיל. נניח הגברת מדברת, ואני מסתכל עליה ומבין ומרגיש וחושב שמה שאני עכשיו שומע ממנה איך שהיא מרגישה ואיך שהיא מבטאה את זה, זה באמת אף אחד אחר לא היה יכול כך להגיד, וכך לבטא את הדברים.

זאת אומרת, אנחנו מתחילים עכשיו להבין שאפשר להיכנס לתוך האנשים ולראות אותם ולהרגיש אותם ולזרום בהם, להיכנס לתוכם ולמצוא שם עולם ומלואו, ואני יכול להיות בהם. אני יכול להתחיל לראות, הוא חושב כך, כאילו אני נמצא בתוך האדם, כמו בתוך גוליבר. זה מצד אחד.

מצד שני אני בזה לא מבטל את מה שיש בי, אני רק לומד איך להתבטל כלפי הדעה של השני על מנת לשמוע אותה. כי אם אני לא מבטל את עצמי ברגע זה, אני לא אשמע אותה.

אחר כך אנחנו צריכים ללמוד על החיבור בינינו שכל אחד נכלל תחת השני, שמוכן לבטל את עצמו, וכל אחד גם אומר לכולם את הדעה שלו מלמעלה, ואז גם מלמטה וגם מלמעלה כל אחד כבר יופיע כלפי כולם. עכשיו בואו נתחיל תרגיל שאנחנו כולנו רוצים להיות מחוברים. אנחנו שומעים בזמן אחרון שיש אפקטים כאלה מיוחדים של חכמת ההמון, חכמת הציבור, שיש בחיבור בין בני אדם איזו יכולת מיוחדת לצפות דברים מראש, להחליט עליהם, להבין אותם, להרגיש, לשקול ולהגיע להחלטות הנכונות.

אולי אנחנו נוכל בינינו לבנות כאלה יחסים שבהם אנחנו ניצור תנאים לפתרונות שאף אחד מאיתנו לבד לא יכול ולא מסוגל להגיע אליהם. ואז אנחנו מתחילים להתקשר בינינו בצורה שכל אחד מוכן להיות קשור לשני. אני לכולם והוא לכולם, ואת לכולם וכן הלאה. ומשתדלים להגיע למצב שבינינו נרגיש יצירת איזה רצון משותף ומוח משותף בין כולם, של כולם, ואותו אנחנו נצטרך עוד לפתח.

אורן: לצערנו הרב הזמן שלנו לשיחה הזאת נגמר, ואני מקווה שאת השיחה הבאה נתחיל בדיוק מהמקום הזה, איך לפתח את הרצון המשותף, המוח המשותף בין כולם. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב.