חיים חדשים - תוכנית 134 - מודל חיים חדש

לחצו כאן להורדת התמליל

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום.

אורן: הנושא שלנו הוא ישראל בתקשורת העולמית, בשיחה הקודמת שלנו התחלנו בדיון מאוד מעניין, והיום נמשיך לפתח את הנושא, יחסי ישראל והעולם בתקשורת ובכלל. הייתי רוצה לסכם את הדברים שהבנתי עד כה, מהם נתקדם בדיון שלנו.

אני מבין שלפי תפיסת העולם שלך, העולם כולו עובר תהליך של שינוי, מטמורפוזה בתפיסה שלו, ביחסים בין אנשים, מדינות וכן הלאה, הצורה החברתית, בינלאומית שאליה אנחנו מתקרבים היא של עולם עגול, עולם אינטגרלי, עולם שבו כל הפרטים מקושרים בהרמוניה, ומשלימים זה את זה ממש כמו איברים בגוף אחד.

בתהליך הזה שמתרחש ומוביל אותנו, את כל בני האדם למקום חדש, לאינטגרליות הזו, אתה מצביע על תפקיד מיוחד שיש לחברה הישראלית בתוך התהליך הזה, והוא לספק את הדוגמה האישית. להיות המקום הראשון בכדור הארץ שבו חברה של אנשים מאמצת ומסגלת לעצמה את תפיסת העולם האינטגרלית, ומתחילה ליצור חברת מופת שמהווה המחשה בפועל איך ראוי לחיות היום, בעידן שבו כולם תלויים זה בזה, והכל מקושר ומשפיע אחד על השני. אם אנחנו כאן נצהיר על חזון חדש למדינת ישראל, שיש לו השלכות על כלל האנושות, אנחנו למעשה נאמר, אנחנו כאן בישראל הולכים להקים סטארט-אפ בינלאומי שבו החברה הישראלית הולכת לפתח תפיסת עולם חדשה. אנחנו נעשה את זה כאן, ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה ומתחבר לחזון הזה בכל העולם להצטרף אלינו. וביחד אנחנו הולכים ליצור מודל של חברה מתקדמת, אליו העולם כולו צריך להגיע. מודל אינטגרלי, מודל של שיתוף, כפי שאמרת "לבנות את העם והמדינה לפי כללים של שיתוף, חיבור ואהבה בין אנשים".

אני מרגיש שיש כאן אמירה פורצת דרך, מאוד חדשנית, יש כאן מובילות. בתוך אובדן הדרך הכללי שאנחנו חווים היום באירופה, בארצות הברית, בסין, וודאי במקומות אחרים בעולם. בתוך וואקום כללי בו לא מובן איך להתקדם הלאה, אתה מצייר כאן פריצה, אתה מציע לנו, לציבור הישראלי לעשות צעד קדימה, להבין את מגמת ההתפתחות אליה העולם נע ולהקדים את התהליך הכללי. אתה אומר שברגע שניקח על זה אחריות נחצין את זה ונאמר שאנחנו עושים את זה כדי לעשות שירות לכל בני האדם באשר הם, היחס לישראל בתקשורת העולמית, שהוא נושא הדיון שלנו, ישתנה מיד, ונזכה לתמיכה ולאהדה.

אם הבנתי נכון, זה החזון באופן כללי, והשאלה היא איך אנחנו מקדמים אותו, אני מרגיש שאנחנו כאן כמו יזמים, יש לנו יוזמה רעיונית, תפיסה חדשה, מדינת ישראל היא כמו ארגון גדול, שיש בו הרבה חברים. והיום, לא נעים לומר, אני מסתכל על מדינת ישראל, כארגון שעבר כבר את השיא הטוב שלו והוא הולך למקום לא טוב. זה מאוד בולט ביחס של העולם לישראל בתקשורת העולמית. ומהמקום הלא טוב הזה אנחנו באים ואומרים, "חבר'ה, יש לנו חזון חדש, משהו חדש להציע", וזו פריצת הדרך שאני רואה. ועכשיו, איך אנחנו עושים הסברה לחזון החדש הזה פה, הסברת פנים בתוך ישראל? בשיחה הקודמת שלנו דיברנו על איך שאנחנו צריכים להציג את התפיסה הזאת כלפי העולם, את הסטארט-אפ. היום אנחנו רוצים למקד את הדיון, בתוך הארגון שלנו, בציבור הישראלי, בהסברת פנים.

ניצה: אני מאוד אוהבת את הגישה שעושה הדמיה לארגון, שרוצה לעסוק בחדשנות. אותו ארגון, אותה מדינה, עסוקה כל הזמן בלחדש טכנולוגיות, ומבחוץ אומרים לה, "זה לא העניין, החדשנות האמיתית תבוא אם תביאו טכנולוגיה לקשר האנושי, לחיבור בין אנשים, זה מה שאנחנו מצפים מכם".

כל עוד הקמנו את עצמנו כמדינה, והיינו צריכים להילחם ולעשות את כל מה שעשינו בצורה הכרחית, העולם התייחס אלינו בצורה חיובית, כמו כל עסק שקם, ונותנים לו תקופת הכנה, ואחר כך דורשים ממנו תוצאות. וברגע שעברנו את תקופת ההכנה, הבנייה, והתחלנו להידמות להם, בכך התחלנו לקבל בחזרה תגובה שלילית מפני שבתת ההכרה, הם מחכים מאיתנו לצורת קיום אחרת, דוגמה אחרת, אני בטוח בזה.

ניצה: אם כמדינה אנחנו מסתכלים על עצמנו כמו ארגון, שבאמת רוצה לקדם טכנולוגיית חיבור חדשה, לאחר שגיבשנו את האסטרטגיה, כמו שעשינו עד עכשיו, השלב הראשון בתהליך כזה, הוא ההתבוננות פנימה. קודם כל אנחנו מגייסים את כל האנשים שנמצאים בתוך אותו ארגון, במקרה שלנו במדינה, ומתחילים בהסברת פנים, שמתחלקת לשניים, הסברת המדיניות וצעדים ופעולות שישנו בפועל את ההתנהגות של האנשים בתוך הארגון.

ועכשיו אנחנו רוצים להוביל לשם. מה הם הצעדים שאנחנו צריכים לעשות כשאנחנו מתבוננים כרגע פנימה, לתוך אותו ארגון, אותה מדינת ישראל, מה אנחנו צריכים להפנות אליה?

אנחנו צריכים קודם כל לקבל את זה כתוכנית אסטרטגית לאומית. זו כבר חייבת להיות החלטה מדינית ובהתאם לכך, להעביר קורסים לגישה אינטגרלית, לחיים אינטגרליים, בכל מיני ארגונים ומקומות, ולבדוק את התכנית החינוכית שאנחנו מפעילים, האם היא מתאימה, ולהתאים אותה לעם בכל הצורות, דרך הרדיו, הטלוויזיה, בכלי התקשורת האחרים, בבתי הספר, במקומות העבודה, בבתי אבות, ובכל מקום שאנחנו יכולים להגיע אליו.

אנחנו צריכים לקחת את זה כמשימה לאומית, אנחנו צריכים להעביר את זה כאתגר לאומי, ולרתום לזה המון אנשים חשובים, ידוענים למיניהם, אנשים מהאוניברסיטאות, אנשים מהפוליטיקה וכולי, כדי שידברו על החשיבות של התכנית הזאת. שהיא תתקבל כתוכנית מחייבת, שאנשים יצטרכו לעבור בה בחינות. הם יצטרכו ללמוד, כמו שכותב מורי בעל הסולם, שאנחנו צריכים לשבת מחדש על ספסל הלימודים.

אורן: היום זה מאוד קל. אנשים לומדים מהטלוויזיה, אנחנו בדיון על התקשורת, זה בדיוק המקום לדבר על זה. היום לא צריך להוציא בן אדם מהבית כדי ללמוד, הוא לא צריך לבוא לאף מקום, הוא לומד שלוש שעות בכל יום ממסך הטלוויזיה, בין אם הוא מודע לזה לבין אם לא. התקשורת היום היא כלי לעיצוב דעת הקהל, להובלת ערכים, למהפכות, ועוד.

אנחנו צריכים להכריז שכל המדינה נכנסת לתהליך לימודי, חצי שעה ביום או שעה ביום, כל אחד ואחד. יכול להיות שיהיה אפשר לעשות את זה במקומות העבודה, או בבית, אבל כל אחד יהיה חייב לעבור בחינות, לבוא לסדנאות בכל מיני מקומות, במקום המגורים או במקום העבודה. וכך זה יהיה לכולם, גם לילדים וגם למבוגרים.

אורן: אנחנו עוד לא במקום ש"כל אחד חייב", זו קפיצה קדימה.

הדמוקרטיה כאן היא לא העניין, הדמוקרטיה הייתה כבר בעבר והגענו למשבר על ידי הדמוקרטיה.

אורן: לא, היום אנחנו בדמוקרטיה.

נניח שכך.

אורן: אני רוצה לדבר מהמקום הזה, אני לא רוצה להיות בדיון עתידי.

לא, זה לא ילך בצורה כזאת.

אורן: זאת בדיוק השאלה, איך בתוך ישראל, אנחנו לוקחים את האידיאה שפרטנו קודם ביחס של ישראל לעולם, ומתחילים להוביל ולהחדיר אותה בקרב הציבור הישראלי. למשל, הבעיה הראשונה שאתה תיתקל בה היא שהציבור הישראלי נרתע מהמינוח "אנחנו מיוחדים". בתוך הארץ שלנו, לא בחו"ל, להגיד על עצמנו "אנחנו מיוחדים" זה כבר מעורר באדם הישראלי הרגשת לחץ, פחד.

נכון.

אורן: יש הבדל בין הסברה בחוץ לבין הסברה בפנים, ואנחנו רוצים להתמקד היום, בהסברה בפנים.

אפשר להביא לכאן אלף גויים מאומות העולם, שידברו על, עד כמה שאתה מיוחד, שהם מחכים ממך למשהו. אפשר לעשות על זה דיון בינלאומי, עולמי, אפשר לעשות כל מיני דברים. קח אותם לדאבוס, לכל מיני מקומות, ותעשה, אין שום בעיה. תעשה קודם כנס גדול של פילוסופים, מדענים, פוליטיקאים וכן הלאה כאן בישראל, שידברו על זה.

אורן: ומה הם יגידו?

שיגידו מה שהם חושבים על התכנית הזאת, מי בעד ומי נגד, ותעשה מזה כנס קבוע שלא נגמר, שכל הזמן עובד ומעבד את החומר, וכל אחד מופיע על פי לוח זמנים, וזה משודר בטלוויזיה וכולי, תעשה מזה דיון.

אורן: אתה מתכוון לדיון ציבורי?

דיון ציבורי עולמי.

אורן: הוא צריך להתקיים מישראל?

רצוי.

אורן: על מה הדיון?

על התכנית שאנחנו מציעים.

ניצה: אני רוצה לחזק במעט את הדברים שאתה אומר ולתת דוגמה, מסתבר שכש"ידידי ישראל" עושים סרטונים והסברה, זה תופס מאוד חזק. הרבה יותר קל לאנשים מחוץ לישראל לעשות הסברה, זה תופס מאוד יפה ושם אנחנו באמת רואים תוצאות.

בטח, יהודים מאוד מתפעלים מדעות של אומות העולם. תביא לכאן כמה עשרות של אנשים חשובים מכל העולם, שידברו אל עם ישראל, אם עם ישראל יסכים לזה. "אין נביא בעירו". ממני לא, מהם כן.

ניצה: אני שואלת על זה כי זה נראה סוג של צעד טקטי. זאת אומרת, במקום לפנות ישירות דווקא אלינו, אתה אומר, בוא נקיף את עצמנו, שדווקא מבחוץ יראו לנו אותה ייחודיות. יכול להיות שזאת הגישה הנכונה?

כן.

ניצה: אנחנו צריכים לחשוב באיזה אופן הם משקפים לנו את הייחודיות שאתה מדבר עליה.

קודם אנחנו צריכים לפרסם את זה בין כל אומות העולם, בין המדענים, השחקנים, אנשים שמשפיעים על הקהל, פוליטיקאים, עשירים, כל מי שיש לו השפעה, ולהביא אותם לכנסים. אני חושב שזה צריך להיות פורום קבוע, וכך, בצורה כזו להתחיל לסדר את העם, העם הזה הוא עם קשה עורף.

אורן: זו מהות הדיון, העם הוא עם קשה עורף, את זה אנחנו יודעים בעצמנו.

וזה נקרא שאומות העולם יישאו את עם ישראל על כתפיהם ויביאו אותו לירושלים. ישראל בעצמם לא יכולים להגיע לירושלים.

אורן: והנמשל?

הנמשל, שהם חייבים ללחוץ על ישראל שיממשו את התכנית הזאת ויביאו דוגמה. מצד אחד ישראל לא יכולים להגיע לירושלים בלי שאומות העולם ייקחו אותם ממש על כתפיהם, ומצד שני אומות העולם לא יכולים להגיע לירושלים אם ישראל לא יהיו להם לראש.

אורן: ירושלים מסמלת עבורך את אותה חברה אינטגראלית שאתה מציע לבנות פה כסמל?

כן, כביכול. כך מדבר הנביא.

אורן: אני רוצה לקשור את הדיון לנושא התקשורת. תקשורת היא האמצעי שמשפיע על דעת הקהל בצורה המרבית. אין משהו יותר גדול מתקשורת. אמרת תקשורת אמרת הכל. הבנתי שאתה רוצה לעשות דיון ציבורי שיתקיים מישראל, שיקדם את החזון החדש שאנחנו מציעים למדינת ישראל.

כן, אבל לפני כן אתה תעשה הסברה לאומות העולם, ואז אתה תביא אותם לישראל כדי שהם ידברו כלפי  ישראל.

ניצה: זאת אומרת, קודם הייתה הסברה באופן כללי על הייחודיות של ישראל, ועכשיו אנחנו מגייסים אותם שיעזרו לנו לעשות מעגל סביב מעגל, כדי ליצור עלינו לחץ.

אורן: אותי מעניין מאוד תוכן הדברים, אני רוצה לפתוח את הכותרת הזאת, להבין איזה דיון ציבורי, אתה רוצה שיהיה מחר בבוקר בכלי התקשרות בישראל, כדי לקדם אותנו ליישום ההבנה של החזון שאתה מציע, של חברה אינטגראלית כאן בישראל כמודל לכלל האנושות. איזה דיון היית שמח שיתקיים מחר בבוקר בכלי התקשורת בישראל, על מנת לקדם לכיוון הזה?

על עתיד האומה.

אורן: על מה נדון בעתיד האומה?

נדון על כך שלאומה הזאת יש תפקיד להגיע לצורת הקיום האינטגראלית, כדי להראות                                                        בכך דוגמה לכל העולם.

אורן: מה זה נקרא "דיון", למשל אני יכול להגיד שאני לחלוטין לא מקבל את הסברה הזו?

כן, דיון זה כבר בירורים. אפילו אם לא תקבל את הסברה הזאת, אני לא סותם את הפה לאף אחד. ודאי שיש כל מיני אנשים, אבל יש עניין סתם למשוך אנשים, למשל פרופסור מבאר שבע או מחיפה ושיתקוטטו ביניהם, ויש עניין שאתה קודם כל מסביר להם מאיפה, ולמה אתה חושב כך, ומה אומות העולם חושבות על זה, וכן הלאה. ואז, אחרי שהם הקשיבו, אפשר לנהל דיון. ולא שכל אחד נמצא בנישה שלו ומשם פולט את מה שהוא חושב והעיקר שישמעו אותו, אלא אנחנו מדברים כבר על גישה עניינית. אני לא מושך סתם אנשים, פרופסורים מכל האוניברסיטאות. ברור שהם ידברו בצורה שאף אחד לא יבין, ולכיוונים שונים. אני רוצה שאחרי שהם יבינו וירגישו על מה אני מדבר ויתייחסו לזה בצורה רצינית, שהם ידברו, ידונו, וילבנו את הדברים. וגם לא בטוח שהם אלה שיהיו מסוגלים לעשות את זה. מה אני צריך בסופו של דבר? אני צריך אנשים שישפיעו על הקהל הישראלי, שהקהל הישראלי יבין שאין לו ברירה, שאומות העולם מחייבות אותו להגיע לצורה חדשה של עם ומדינה.

אורן: איך הוא יבין את זה?

על ידי הלחץ.

אורן: איזה לחץ?

לחץ הסברתי, ולחץ בינלאומי, לחץ בטחוני, כל מיני לחצים.

אורן: הלחצים לא בידינו, איך אני מקדם את מה שבידנו. אני לא אחכה למשהו שיקרה, אני לא אייצר עכשיו לחץ בטחוני. מה אני יכול לעשות בעזרת כלי התקשורת, כדי לקדם את התובנה הראשונה, אם אני מבין נכון, אתה רוצה שהציבור בישראל יבין שאין לו ברירה אלא לספק לעולם את הדוגמה הזאת של החברה האינטגראלית, זו התובנה הראשונה?

כן.

אורן: איך אנחנו מגיעים אליה בעזרת כלי התקשורת?

אני מגיע לציבור הישראלי מחוץ לארץ, "אין נביא בעירו", זה לא בא ממני. אני פונה קודם כל לקהלים יהודים, ולכל מיני ארגונים בחוץ לארץ. ולאחר שאני מסביר להם מה התכנית שלי, אני מבקש מהם להשפיע על ישראל. דווקא היהודים מחוץ לארץ יכולים לעשות בזה עבודה גדולה ויפה. זה לא מחייב אותם, זה מחייב את מי שנמצא כאן, וזה ייתן להם תדמית טובה.

אורן: נניח שזה כיוון אסטרטגי מסוים, אני רוצה לבחון כיוון אחר. אם אני מבין נכון, בחברה האינטגראלית הזאת, שיש בה שיתוף, חיבור, ואהבה, טוב לאדם לחיות.  כאבא לארבעה ילדים, וכאדם שלא גומר את החודש, הייתי שמח שמדינת ישראל תפעל לפי כללים של שיתוף, חיבור, ואהבה. זה היה נותן לי ביטחון, זה היה עושה אותי יותר שמח, יותר בריא, וכן הלאה. הקו האסטרטגי הראשון הוא מה שהצגת עד כה. והכיוון האחר שאני רוצה להציג הוא קו אחר, קו של משיכה לטוב. בקו כזה, מה אפשר לקדם בתקשורת הישראלית כדי לקרב את הציבור הישראלי להתקדם בשמחה ובצהלה אל עבר חברה שיש בה שיתוף, ואחווה בין אנשים.

דרך אגב, הבחירות האחרונות בישראל הוכיחו שהנטייה והרצון לזה בהחלט קיימים בעם, הוא הלך והתהווה בשנים האחרונות, ונתן את אותותיו בבחירות האחרונות. איזה דיון ציבורי ראשון היית רוצה שיתקיים בתקשורת הישראלית שימשוך אותנו לטוב, לחברה שבה הכל מחובר, הכל זורם, הכל בהרמוניה. איך כלי התקשורת יכולים לקדם את זה כאן בישראל?

כלי התקשורת לא מעוניינים בשום דבר שלא נותן להם סקופ.

אורן: זה לא סקופ לעשות סטארט אפ ישראל? ישראל היום שוקעת, ישראל כבר עברה את השיא, כמו שאמרתי בהתחלה, היא יורדת לכיוון השקיעה.

לא אכפת לכלי תקשורת, אכפת להם רק איך למכור את עצמם.

אורן: לציבור הישראלי זה אכפת?

לציבור ישראלי אכפת אבל הוא לא מעל כלי תקשורת אלא למטה מהם.

ניצה: אני רוצה להזכיר שאנחנו בתחום ההסברה. תחום ההסברה יש לו אמצעי תקשורת.

אורן: זה בדיוק האתגר. הסברה זה לא לשכנע את המשוכנעים. אנחנו רוצים לדמות דיון ברמה הגבוהה ביותר ששם אפשר לקבל כל החלטה. מה שאנחנו מציעים, זה לקדם בתקשורת הישראלית, איזה דיון ציבורי כדי למשוך את האזרחים לטוב שבחזון האינטגראלי. אתה מציע חזון אינטגראלי למדינת ישראל שיהווה בעצם פיילוט כלל עולמי. אתה אומר להם "זה העתיד הורוד שלכם, שם השינוי, שם הטוב. היום אתם נמצאים במצב מסווים, וזה יפתח לכם משהו חדש". איזה דיון היית רוצה שיתקיים בתקשורת בהנחה שזה אפשרי?

למשוך לזה אנשים מעניינים שילמדו את הנושא כמו בכל תכנית טלוויזיה, ולעשות בנושאים האלה דיונים.

אורן: על מה דנים?

דנים על כל הפגמים שיש בחברה, ושואלים על ידי מה אנחנו יכולים לרפא אותם. וכל פעם אנחנו צריכים להראות עד כמה על ידי חיבור בינינו אנחנו מרפאים את הדברים האלה בצורה הטובה, הזולה, הקצרה, והנגישה ביותר. כך בכל דבר ודבר.

אורן: אתה יכול לתת דוגמאות?

כן. בבריאות, בחינוך, בזוגיות, בגירושין, ביחסי עבודה, ובין אדם לחברו.

אורן: יש מישהו נגד?

לא.

אורן: אז למה זה לא הולך? דרך אגב גם המודל של חברת מופת הוא לא כזה חדש. הרי הוגי הציונות דיברו בדיוק על זה, שאנחנו נקים כאן חברה שתהיה חברת מופת, שתהיה סמל. זה לא הצליח. אז זו עוד התנגדות שאני רואה כאן בהסברה הפנים ישראלית. עוד יסוד להתנגדות לחזון החדש שאתה מציע. הוא לא כל כך חדש, לבנות כאן חברה בעלת ערכים של צדק, שוויון, אחווה, וכן הלאה.

כולם מדברים על זה.

אורן: כולם דיברו ולא הצלחנו שישים וחמש שנה.

אבל אתה אומר שדווקא בזמן האחרון פתאום יש בזה שוב התעוררות.

אורן: בזמן האחרון רואים שהעם מואס בפורמטים הקודמים, ורוצה שתהיה כאן איזו חברה יותר שוויונית, למשל שוויון בנטל הוא המסר המרכזי היום של הבחירות האחרונות. אז האם אתה רואה בזה משהו שמקדם אותנו לעבר שוויון. זה קשור במשהו לאינטגראליות, לחיבור?

ודאי. אני חושב שעל ידי החיבור השוויוני, האינטגראלי בינינו אנחנו יכולים לפטור את עצמנו מכל הבעיות, ולרפא את כל הפגמים.

אורן: למה זה לא הצליח לנו במשך שישים וחמש שנה, ולמה שזה יצליח עכשיו?

לא חינכנו את העם, איפה ראית חינוך כזה.

אורן: חינוך לְמה, להשתתפות, לתרומה לחברה וכן הלאה? זה יסוד החברה. אולי בשנים האחרונות זה באמת השתבש לחלוטין, אבל בגדול זה לא רחוק מהמציאות. אמא שלי הייתה גננת, והיו פלקטים בגן, בבית הספר, זה היה גם בתנועת הנוער שבה הייתי. היום בהחלט יש הרעה ביחס הפרט אל החברה. אבל אני לא מדבר על היום, למה לא הצליחו לפני עשרות שנים. עשרות שנים ניסו, למה לא הצליחו?

לא היה בזה צורך גלוי. היו כמה אנשים שחשבו שחייבים להיות בחברה כזו, גם מורינו, בעל הסולם ובנו הרב"ש חשבו כך. אבל בסך הכל אלו היו אנשים בודדים. כל היתר חשבו איך להסתדר יותר טוב בחיים, וזהו. נכון שהם היו חייבים להיות יותר בשיתוף ביניהם מאין ברירה, אבל זה מטעם החיסרון הזמני, ההכרחיות הזמנית. וברגע שיכלו להתנתק זה מזה וללכת לחיים בורגניים אז עשו את זה. כמו שאנחנו רואים בקיבוצים, הדור השני, כבר יוצא מהקיבוץ, והשלישי שוכח ממנו בכלל.

אורן: ומה יהיה שונה עכשיו. אתה אומר שלא היה בזה צורך גלוי, זאת אומרת, שהיום אתה כן מזהה צורך גלוי, איזו מוכנות?

היום הצורך הגלוי הוא מצד האדם, מתוך האגו שבאדם, שכבר מואס בכל מיני צורות חיים, ולא רואה במה הוא יכול להחיות את נפשו, זאת אומרת, למלא את עצמו באיזה סיפוק. אנחנו רואים את זה לפי הייאוש, הילדים עוזבים את הבית, יש ניתוק בין הבעל לאישה, בין כולם, ילדים, זקנים. היום אנחנו מבינים, שאם האדם ייתן לטבע שלו להתפתח בצורת כזאת, זה יביא אותו למבוי סתום. אם הוא נותן לטבע האגואיסטי שבו להתפתח, זה מביא אותו לחוסר אונים.

ניצה: אנחנו מרגישים שבתקופה האחרונה, יש רצון אמיתי לשינוי מצד האזרחים. זה באמת משהו שלא ראינו בכל השנים עליהן דברנו, שבא לידי ביטוי במחאות, בזה שאנשים יוצאים החוצה, ורוצים שינוי, משהו אחר. איך אנחנו מנתבים דווקא את חוסר שביעות הרצון שקיימת היום בציבור, שהיא שונה ואחרת ממה שהייתה קודם, להסברה החדשה שאתה מציע. הצורך הזה קיים, אז איך מלבישים את זה על הצורך שמתעורר מתוכם?

העולם נמצא בירידה מתמדת, הוא לא יוכל להגיע לחלום אמריקאי, אלא ההיפך. הוא יגיע למצב שיהיו המון רעבים, המון מובטלים, ומעט מאוד אנשים שיש להם הכל והם לא יודעים מה לעשות עם ה"כל" הזה. כולם נמצאים במשבר גדול כי אלו לא יהיו מסוגלים לקנות, וההם לא מסוגלים למכור, ואז יישארו כמה אלפים עדיין עם הכסף הגדול, וכמה מיליארדים ישבו ולא יהיה להם שום דבר לא בכיס ולא על השולחן.

השיטה היחידה שיכולה לשמור על החברה בצורה כזאת שלא תתפרץ כמו במצרים ובכל המקומות, היא שיטת החיבור האינטרגלי. מה זאת אומרת? שהשיטה הזאת היא לא סתם שיטה, זו שיטת שינוי האדם להיות אינטגרלי. על ידי החינוך אנחנו עושים את האדם החדש, שמוכן כי הוא רואה שאין ברירה. ב50% אני רואה שאין ברירה מתוך החיים שלי, ובעוד 50% אני רואה שאין ברירה מכל מיני הוכחות, שעדיין לא התגבשו, לא התלבשו בחיים, אבל מספיק לי, אני כבר מבין שזה מתקרב.

אנחנו צריכים להסביר לאדם שבעולמנו, בזמננו, במצבנו, שאנחנו מידרדרים עד שנגיע לעוני מושלם, העוני ישלוט בעולם. ויחד עם זאת, אנחנו יכולים להגיע לחברה שווה, שכל אחד יקבל את הדברים הכרחיים שהוא צריך, בבריאות, בחינוך, במזון, בכל דבר, בצורה שווה. רוצים שוויון? בבקשה. שוויון יכול להיות בגובה אחיד, במה שכל אחד צריך פחות או יותר. אף אחד לא ירגיש שחסרים לו דברים הכרחיים לחיים. בזה אנחנו נבטיח לאדם קיום, אבל בתנאי שאנחנו נבנה בהתאם לזה חברה שיתופית.

חברה שיתופית אפשר לבנות רק אחרי שאנחנו מתקנים את האדם, רק אחרי שהוא עובר קורסים, ומשתנה על ידי הסדנאות, רק על ידי זה שהוא מתחיל לחיות חיי חברה ומרגיש שהוא נמצא באינטראקציה עם אחרים, ויחד אנחנו בונים חברה חדשה. אנחנו רואים היום שיש מיליוני אנשים בכל מדינה שהם ממש נמצאים על סף רעב. אנחנו צריכים להבין שהדבר הזה לא יכול להימשך כך. הוא ייגמר במלחמת אחים, במהומות ומהפכות, או שנצטרך להגיע לשיתוף. לא ייתכן שחצי מהעולם זורק את כל עודף המזון, שעל ידו אפשר להאכיל את כל האחרים בלי להוסיף ייצור של עוד גרם אחד.

אז הכל תלוי בחיבור בין בני אדם. אנחנו מדברים על חיבור בלבד. על ידי החיבור אנחנו נפסיק לייצר סתם נשק, ועוד כל מיני דברים. הכל תלוי בחיבור. ואז נשחרר בזה המון אנרגיה, המון כוח, המון ביטחון. אנחנו לא חייבים לעשות כל מיני שטויות מהבוקר עד הלילה, נייצר רק דברים הכרחיים, וכל יתר הזמן ננוח. למה? כי יש חוק כללי במערכת האיטגרלית, שאתה חייב להשפיע לכולם, כמה שכל אחד צריך כדי להיות באיזון בינינו, וזהו, אלו דברים הכרחיים בלבד.

אני חושב שאנחנו מתקרבים למצב שאפשר להסביר את זה בצורה הגיונית, והרוב יסכים לזה.

ניצה: בזמן שדיברת, פתאום הצטייר לי קמפיין. כיוון שלצורך התוכנית אני "ממשרד ההסברה", מבחינתי כשאתה אומר חינוך, אני מתרגמת את זה אצלי בראש כהסברה. ואני רואה קמפיין, שעושה שימוש בכל אמצעי התקשורת. איך אני מתחילה את הקמפיין הזה? אילו ערכים הייתי מובילה בו? באיזו הסברה ראשונית הייתי מתחילה? איך לקדם קמפיין כזה? כי אני רואה קמפיין בכל ערוצי התקשורת, וברשתות החברתיות, זו הדרך בה אני יכולה לעשות שינוי. איך אני מעבירה משם את הרעיון שלנו?

הגישה היא חיבור לכיוון השוויון, חיבור בין כולם, לשוויון בין כולם. בצורה הדרגתית, לא דיקטטורית, את לא מחייבת, אלא שהחינוך בעצמו יחייב.

ניצה: אחד הכללים אצלנו בהסברה זה לא להשתמש במילים שליליות, אלא במה כן. לא מתוך דיקטטורה, אלא חיבור לשוויון מתוך מה?

מתוך החינוך, השינוי הפנימי של האדם. בזה אין שום כפייה.

ניצה: זה בעצם הקמפיין הראשוני שיש לצאת איתו?

"סוף מעשה במחשבה תחילה". לְמה אנחנו צריכים להגיע?

אורן: שבישראל תהיה חברה שהיא דוגמה לכל המין האנושי.

לא, אני מדבר קודם כל על ישראל, קודם כל על חברה שוויונית, זה העיקר, כדי שלאדם יהיה ביטחון, מלבד בטחון חיצוני, ביטחון פנימי, בריאות, מזון, וכל הדברים ההכרחיים שהאדם צריך כדי להתקיים, ולקיים את המשפחה, הילדים וכן הלאה. בחינוך, בפנאי, בתרבות, בכל הדברים. אני רוצה להיות בטוח שמעכשיו ועד סוף החודש, ועד סוף השנה, לא יהיה מצב כזה שאני ממש צריך משהו, ואין. אני רוצה לחיות בחברה שיש לי את מה שאני זקוק. ולא שאין לי כסף לאגרת טלוויזיה, או כסף לקנות לילד משהו לבית הספר. אין דבר כזה. אלא אני רוצה שתשים לי על השולחן, תספק לי, הכרחיות.

כל אחד ואחד רוצה את זה. בסל התרופות, בסל הקניות, בסל הבריאות, ובסל החופש והנופש. מגיעים לי שבועיים חופש, אני רוצה את החופש הזה, ואתם נותנים לי אותו בתורכיה, יוון, אילת, לא חשוב איפה, אני רוצה להיות בטוח שלפחות את זה אני אקבל.

אורן: מדינת רווחה.

כן, עבדתי במפעל ברוסיה, והגיע זמן לחופש ואז אמרו לי "אם אתה רוצה לנסוע לבית הבראה, בבקשה. קח את ההזמנה, וסע". לא הייתי צריך לשלם כלום.

אורן: אני זוכר כשהייתי ילד, ההורים שלי היו נוסעים לבתי הבראה. האמת שזה נשמע לי רע. היום אני לא נוסע לבית הבראה, אני נוסע לצימר איפה שאני בוחר, מתי שאני רוצה.

אתה יכול לבחור בין כמה מהם.

אורן: זה ביטוי מתקופת הצנע.

לא. אני יודע שזה מגיע לי, ואני יכול לקבל את זה.

אורן: יש לך זכאות.

כן. והילדים שלי נוסעים לקייטנה בקיץ ואני לא צריך לשבור את הראש, אם יהיה לי כסף או לא, איפה להשאיר אותם, ובאיזה מקום.

אורן: סבסוד.

כן, הכל מגיע לי מהחברה.

אורן: לכולם?

לכולם.

אורן: הייתי שמח אם הייתי חי בכזו חברה.

אתה רוצה יותר? לא. אתה חייב להסכים. אבל מתי אתה מסכים? לאחר שאתה מקבל חינוך.

אורן: אז זה בדיוק העניין. אנחנו פה בדיון על הסברה פנים ישראלית. דיון כזה אני לא יודע מה הוא היה מקדם.

ניצה: אני כתבתי לעצמי "חברה שוויונית".

אנחנו מגיעים למצב שהתחרות הורסת את החברה, הורסת את הכלכלה, הורסת את הכול, שהיא בסופו של דבר נתקעת בקיר ואין אחריה תחרות. כי סך הכול כל האוצרות של כדור הארץ וכל היכולות מוגבלים. אתה לא יכול להמשיך בחברה הצרכנית עד אין סוף. אתה הגעת למשבר שבו כל עניין התחרות נגמר. מה אתה עושה, במה יש לך להחליף את החברה התחרותית לחברה אחרת? אין. רק חברה שיתופית. כשאתה בשיתוף, שאתה לא מזיק לאף אחד ואף אחד לא מזיק לך. אתה בשיתוף מוצא את האתגר, מוצא את השמחה, את המילוי. אבל זה תלוי כבר בחינוך, בלקדם אותך לזה.

אבל אין לך אפשרות לבנות חברה אחרת חוץ מכזאת. במצבנו אנחנו הגענו למצב שאתה לא יכול. אם בזמן מרקס היו לפניו עוד מאתיים שנות התפתחות עד שהקפיטליזם הגיע למשבר. היום כבר אין קפיטליזם, הוא כבר נגמר. רוצים עדיין להחזיק אותו בצורה מלאכותית. כל הקפיטליזם חי היום בחוב. מהו החוב של האמריקאים? הצורה קפיטליסטית כל הזמן משתדלת עוד להחזיק את עצמה. הם אחרי פשיטת רגל. כבר נפלו מהם המכנסיים והם עדיין מחזיקים אותם, ממש כל יום הם משלמים, ונכנסים למינוס. אין לך ברירה, אין לך מה להציע.

ניצה: ממקום שהתחלנו בחדשנות והייתה התרגשות מאוד גדולה, פתאום יש הרגשה כאילו שאנחנו חוזרים אחורה, ואני מרגישה שזה לא נכון. אני בוחנת את כל השיחה הזאת מהצד ההסברתי, ולמה? כי אנחנו בנויים בצורה כזאת, שאנחנו משתמשים בביטויים או במילים או במונחים מוכרים, ומיד מוציאים מהארכיון את מה שאנחנו יודעים על הביטוי הזה. כשאמרת חברה שיתופית, מיד חשבתי על קיבוץ.  האם אתה מתכוון שנהפוך לקיבוץ? היינו כבר קיבוץ. אני לא חושבת שזאת הכוונה.

היינו גם בסוציאליזם וקומוניזם. זה הכול היה שקר, גם זה וגם זה.

ניצה: לכן אני מחפשת את המהות מאחורי המילים, כי  הן נשמעות אותו דבר.

היו אידיאליסטים שבנו לעצמם איזה מסגרת, כלוב והיו חיים שם. לכן זה לא התקיים לקהל הרחב. עכשיו אנחנו לא אידיאליסטים, כולנו יודעים מי אנחנו, ולכל אחד לא אכפת מהשני. אבל גם כל אחד נמצא לפני הקיר, אין לו מה לעשות הלאה. אנחנו היום מחפשים איך להינצל, גם אנחנו כעם, כמדינה וגם כל אחד ואחד מאיתנו וכך גם כל העולם.

ולכן אנחנו היום לא אידיאליסטים, אנחנו לא נמצאים באותם האידיאלים. אל תגידו "היינו כבר", לא הייתם בכלל. היו כמה כאלו אוטופיסטים שבנו לעצמם משהו כמו גן עדן קטן, גן ילדים, ושיחקו בזה. אז הם שיחקו,  אבל הילדים שלהם כבר לא רוצים לשחק. כי לא הייתה להם ברירה לראשונים, גם המצב הכללי שיחק להם, כי לא היה לאף אחד ובצורה שיתופית אפשר היה לעשות משהו. הילדים כבר גדלו, וקיבלו חינוך אחר וגם תשתית אחרת, אז למה כל אחד מהם לא ילך לעשות מה שבא לו? עכשיו אנחנו שוב חוזרים לאותו מצב שאין לי כלום, אבל אני כבר לא נמצא באותו מקום כמו שהם היו לפני מאה שנה, כל העלייה הזאת הראשונה, השנייה וכולי, זה לא אותו מצב, אני לא כמו אנשי ביל"ו.

אורן: מה פירוש "אין לי כלום"? על איזה ציבור מדובר? לדוגמה אני שיש לי מינוס קבוע, האם  זה נקרא ש"אין לי כלום"? יש לי מינוס.

ודאי.

אורן: אם הייתי צריך להוריש היום משהו לילדיי, הייתי מוריש להם מינוס.

זה מה שאתה תעשה. האם האמריקאים כבר עשו חשבון מי ישלם על מינוס של עשרים תריליארד הדולרים האלו שיש להם?

אורן: ברמת המדינה?

ברמת המדינה.

אורן: אני מדבר איתך ברמת חשבון הבנק, אם היום הייתי מוריש לילדים שלי, הם היו מתחלקים במינוס.

אתה עוד בסדר, אבל המינוס שלהם שייפול, מי יכסה אותו?

אורן: אתה מגדיר את זה, או אני או המדינה, לא חשוב, אין לי כלום, זה נקרא אצלך "אין לי כלום"? דרך אגב, אני לא מרגיש שאין לי כלום, כולם חיים במינוס, מה רע? אתה מצייר פה איזו הכרה בסופניות של תקופה. לכן הבאתי את עצמי כדוגמה, אני אדם ממוצע בארץ, אב לארבעה ילדים, עובד, אשתי עובדת, ויש מינוס.

האם זה נקרא שאין לי כלום, לפי ההגדרות שלך? אני מרגיש נורמאלי לגמרי, ממוצע לגמרי, אני לא מחפש אוכל בפחים, אבל חי במינוס קבוע מה שנקרא, אם ההורים עוזרים, אז מסתדרים.

אני מבין אותך. אז אתה לא מהאנשים שיוצאים למחאות?

אורן: בישראל כרגע אין מחאות רבות. אנחנו מדברים על הציבור הישראלי, על הסברה פנים ישראלית.

לא חשוב, אבל אתה רואה שמצביעים בכל זאת עבור איזה שינוי.

אורן: שינוי, בהחלט.

שינוי למה?

אורן: אני מתכוון שהחברה תהיה יותר שוויונית, שייקחו יותר ממי שיש לו, ופחות ממי שאין לו. לזה אני מתכוון, שאני רוצה קצבת ילדים לארבע ילדים לא ככה, אלא פי שתיים. למה אני צריך לממן מיזמים במיליארדים שאחר כך נכשלים, מהכיס שלי ומהכיס שלך? שהמדינה אם יש לה כסף, שתחלק לכולנו, במקום לנפח את ההון העצמי יותר ויותר לפנטזיות של מישהו. מה קרה, כולנו היינו פה עושי צבא, משלמים מס הכנסה, אזרחים טובים, תורמים כמה שיכולים, זה נקרא יתר שוויון שעליו הציבור היום רוצה.

המדינה יודעת לקחת מכולם, יודעת לקחת דווקא מהשכבות החלשות, זה הכול. אנחנו מדברים על נקודה אחרת לגמרי, אתה לא תוכל לשכנע אף אחד מִמי לקחת וממי לא לקחת, כדאי או לא כדאי. בזה אתה לא מחדש, ובזה שום דבר לא משתנה. אתה יכול לשכנע את כולם רק בזה שזו מגמת הטבע.

ולכן אין ברירה, לא שכדאי ומשתלם בצורה אחת לפי התכנית שלך, ולפי תכניות אחרות משתלם בצורה אחרת. אלא כאן אין במה לבחור, יש רק דרך אחת, מפני שהטבע מחייב אותנו לעשות כך. רק בזה אתה חזק שאתה הולך לא לפי מה שבא לך, לפי איזושהי תיאוריה שיצאה לך מהראש, אלא שהתיאוריה הזאת יצאה לך מהעובדות שבשטח, ואתה סוחב את התיאוריה הזאת, במשך כל ההיסטוריה שלך.

יחד עם מה שהעם בסופו של דבר קצת רוצה, והעולם קצת רוצה, והעולם רוצה לראות אותנו כדוגמה וכן הלאה, אתה מחבר יחד את כל הדברים האלה, ומזה מוציא איזו תשתית. מהתשתית הזו אפשר לגשת לעם ולהגיד, חברים אין ברירה, האנטישמיות מחייבת אותנו לעשות כך, והמשבר העולמי מחייב אותנו לעשות כך כי אין לו תקנה, אלא רק בצורה כזאת.

החברה הישראלית תומכת בזה, ואנחנו רואים זאת. אנחנו בקיומנו מימי קדם ועד היום, גם היינו חיים באותה הצורה, של שיתוף, של חיבור, של אהבת אחים שפעם הייתה בינינו. וזה מה שאנחנו צריכים להקים כאן ועכשיו, ואז זו תהיה מדינת ישראל ועם ישראל ולא קיבוץ גלויות.

אם אתה עוטף את הכול נכון, אבל מצד הטבע, מצד ההיסטוריה, מצד ההכרחיות, אומות העולם, האנטישמיות, ותקוות העם הפנימיות, אז יש לך מה להגיד. כי בסופו של דבר, אתה אומר לאדם, שאתה הוא שצריך להשתנות, אתה צריך לעבוד על עצמך, אתה צריך להגיע להתחשבות עם האחרים. אתה רוצה שיהיה שוויון? מה אתה חושב על השוויון? אתה כבר אמרת לי, אני לא רוצה ללכת לבתי ההבראה האלה, אני רוצה לנסוע לחו"ל.

אורן: מישהו יגיד לי לאן ללכת לחופש?

אבל אם אנחנו מדברים על השוויון, מי יחלק את השוויון? מישהו צריך להגיד. נניח אתה כאבא שיש לו ארבעה ילדים, אם ילד שלך יאמר לך "אני רוצה לבלות חופש שלי בפריז", מה תענה לו?

אורן: שישלם.

שישלם מאיפה?

אורן: אם יש לו, שישלם, אם אין לו, אין.

 מה זה "מאיפה", אם כולם בשוויון?

אורן: אם הילדים רוצים מה שאין באפשרותי לממן, אז אין לי מאיפה לממן.

טוב, אז אתה מסכים ללכת לבית הבראה.

אורן: לא, כי המדינה היא לא אבא שלי, נתת לי פה דוגמה של אבא וילדים.

אין דבר כזה.

אורן: מה פירוש?

כי כולנו צריכים להיות פחות או יותר באותה רמת החיים השווה.

אורן: זו כבר הנחה שאני לא יודע עד כמה היא תתקבל בציבור.

אז תהיה לך בעיה.

אורן: זו בדיוק הדילמה שאנחנו מביאים לך לכאן לשולחן.

זאת אומרת, אתה לא רוצה להגיע לשוויון, אלא פשוט שיהיה לך מה שאתה רוצה.

אורן: שהחברה תהיה יותר שוויונית, זה מה שרוב הציבור רוצה.

מה זה יותר שוויונית? שיתנו לי מה שאני רוצה.

אורן: לא בהכרח.

תתרגם את זה לשפה נורמאלית.

אורן: הכוונה ב"יותר שוויונית" היא, שהפערים בין המעמדות העליונים למעמדות התחתונים, יצומצמו.

אני לא יודע מה זה פערים, מעמדות, אני לא מבין את זה, אני יודע שאני רוצה שיהיה לי יותר בכיס שלי.

אורן: עדיף שלכולם יהיה יותר אם אפשר, ואז תבוא השאלה מי משלם.

כאזרח עליך להבין שאתה צריך לשנות את היחס שלך לצרכנות, שאתה צריך להשתנות, ליהנות מדברים האחרים, מערכים האחרים. לא מזה שאתה תטייל בפריז, אלא שאתה תהיה בביטחון, ביחס יפה עם השכנים, עם הסביבה, עם האקולוגיה. אפילו תיסע יחד איתי לבית הבראה באיזה חוף בכינרת, ולא יהיה אכפת לך כי אנחנו נוסעים יחד ומבלים יחד. על מה יש לך להסתכל בפריז? אתה תסתכל עלי ויהיה לך תענוג יותר מִמה שאתה מתסכל על אתרי הבילוי בפריז.

אורן: מי ירצה את מה שאתה מתאר? שיגידו לי לאן ללכת לנופש, לטבריה ולא לפריז. אמרת אהבת אחים, שיתוף, חיבור, אני בעד, כולם בעד. אבל עכשיו תיסע לפריז, או אל תיסע לפריז, זה כמו שמישהו נכנס לי לתוך החיים.

כי בזה שאתה רוצה חברה שוויונית, יש בזה גם חובה חוץ מזכות.

אורן: מה הזכות ומה החובה?

אם אתה רוצה שוויון, אתה צריך להתאים את עצמך לשוויון. יכול להיות שלכל אחד יהיה חופש, ויאמרו לך "אתה רוצה לתכנית החלל, בבקשה, סע לירח", יכול להיות שתיסע, אבל יכול להיות גם שלא, ולכולם יהיה פחות או יותר בשווה. אם אנחנו מאוצר המדינה שלנו, בסך הכול ממה שאנחנו מרוויחים, לא מסוגלים לספק לכולם חופש בחו"ל, אז אנחנו נשארים בארץ בחופש ובונים אותו כאן.

אורן: זה מה שאני רוצה לשאול. אתה אומר שהעולם מצפה בצורה בלתי הכרתית מישראל לספק פיילוט חברתי, של מודל החברה האינטגרלית העתידית שאליה כל העולם הולך. אך אני לא בטוח שנרצה אותה. אנחנו עכשיו מדברים על הסברה, מה להסביר לציבור הישראלי כדי שהוא ירצה להתקדם למימוש מדינת פיילוט?

לדאוג שלכולם יהיה מינימום מה שהם צריכים כדי לחיות, המינימום רציונלי, לא סתם פת לחם. אלא סל נורמאלי של המזון, של הבריאות, של הדיור, של החופש, של הנטל, כולנו מתחלקים, כולנו שווים. זה שוויוניות. אני לא מתכוון במילה הזאת "שוויונית" למה שאתה מתכוון. אתה מתכוון שחסר לי מליון דולר בשנה, תביאו לי ואז כולנו נהיה שווים. למה, מה פתאום?

"שוויוניות" זה נקרא שאנחנו למשל בודקים את התשעים ותשע אחוז במדינה, או תשעים אחוז במדינה וביניהם אנחנו רוצים שתהיה לכולם הכנסה רציונאלית. אם מוכנים לעשות זאת, מסוגלים לעשות מסך כול מה שאנחנו מייצרים, אז יהיה, אם לא מסוגלים, אז לא יהיה, או יהיה פחות, אבל בשוויון.

מה זה אף אחד לא יגיד לי איפה לעשות חופש? נכון, אף אחד לא יגיד לך, אבל אתה תקבל בחופש נגיד אלפיים שקל, מה תעשה איתם? למשל לכינרת תוכל לנסוע באוטו שלך לשבוע ימים, ולחו"ל לא. אז אתה אומר, "לא, אף אחד לא יגיד לי", יגידו לך בכיס בהכנסה ששווה לכולם. אף אחד לא יעצור אותך לצאת מהמדינה, אבל אתה תקבל כמו כולם. זה שלב א'.

ושלב ב', להביא אותך בחינוך לצורה כזאת שאתה תדאג לאחרים, עד שכולם לא יוצאים לחופש  גם אני לא יוצא. כמו עם הילדים שלי, עד שאני לא מסדר להם נופש, חופש, לימודים, ספרים מה שהם צריכים, הכול, אפילו חוגים, אז אני לא יוצא לאף מקום. חינוך צריך להגיע לדרגה כזאת גם, זה נקרא החינוך האינטגרלי. גם מעבר לזה, יש עוד דברים.

ניצה: אז ההסברה בעצם צריכה להתמקד באמת בעקרונות, במהות, לא בביטויים שלה. כי הביטויים, שקודם דיברנו עליהם, איך זה יבוא לידי ביטוי, "אתה לא תיסע לפריז", "אתה תיסע לפה". הביטוי הוא כבר התוצאה. אני חושבת שבהסברה אנחנו צריכים להתמקד דווקא בעקרונות. מאוד אהבתי שקודם דיברת על ביטחון, זאת אומרת שהשוויון יצור רשת ביטחון, ורשת ביטחון זה משהו שכולנו רוצים, זה באמת משהו שאני חושבת שנכון לשים אותו בכותרת.

היום נהרס מעמד הביניים. עוד מעט הוא יהיה כמו המעמד הנמוך. אז יהיה יותר קל לדבר. שיהיו עשרה אנשים מצליחים והיתר יהיו מעמד נמוך. כך בכל העולם, באמריקה וגם באירופה, הכול יורד בצורה מאוד מהירה. אז יהיה יותר קל לדבר. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה כבר עכשיו, המגמה מובנת ובשביל מה לנו לרדת יותר.

ברגע שאתה מתחיל לשפר יחסים בין בני אדם, אתה מגובה שהם נמצאים מגיע כבר לסדר הנכון, אתה מגיע לחיים אחרים לגמרי. אבל ממה אדם נהנה? אם אני נמצא ביחסים טובים כאן בארץ, טוב לי, אני הולך לבית הבראה קטן, והילדים שלי הולכים לכל מיני חוגים, אז אני מלא מהחיבור בינינו, אני לא צריך שום דבר אחר בעולם, לא צריך שום דבר בחיים.

אני בא לקנדה, ומסתכל על הבית של אחי, שיש לו בית גדול יותר ממה שאנחנו קנינו לכל המרכז שלנו החדש, ואני לא מקנא בו. אצלו המרתף הוא כמו ארבע דירות שלי, ואני לא מקנא בזה, כי מה יש לי בזה שם? זה כמו בית קברות. האם אני רוצה לנסוע לשם? האם אני רוצה לגור שם, כמו שהוא יצא כבר לפני שלושים שנה מהארץ? לא. לא חשבתי על זה כי טוב לי כאן נפשית.

האדם צריך להרגיש זאת, אז הוא לא יברח לך לאף מקום, הוא יהיה מרוצה מכך, זה יחזיק אותו יותר מכל דבר אחר. תן לו סיפוק, וכדי לתת לו סיפוק בחיבור, בתרבות, ביחס, אז רק על ידי חינוך. בגן ילדים יש כל מיני סיסמאות יפות, כמו "ואהבת לרעך כמוך", זה סיסמאות, אנחנו צריכים חינוך אמיתי, ואז נוכל לבנות זאת. גם לנו וגם לכל העולם, זו המגמה.

אורן: סיפוק נפשי, זה מה שאנחנו צריכים בחיים. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב וחיים חדשים.

לחצו כאן להורדה